לבוש יורה דעה שלא

קיצור דרך: LEV:YD331

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • סימן שלא | >>

סימן שלא בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דין נתינתה באיזה מקום, וכיצד הכהן מקבלם, ואם הם דאורייתא או דרבנן

ובו מאה ארבעים וששה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח • לט • מ • מא • מב • מג • מד • מה • מו • מז • מח • מט • נ • נא • נב • נג • נד • נה • נו • נז • נח • נט • ס • סא • סב • סג • סד • סה • סו • סז • סח • סט • ע • עא • עב • עג • עד • עה • עו • עז • עח • עט • פ • פא • פב • פג • פד • פה • פו • פז • פח • פט • ק • קא • קב • קג • קד • קה • קו • קז • קח • קט • קי • קיא • קיב • קיג • קיד • קטו • קטז • קיז • קיח • קיט • קכ • קכא • קכב • קכג • קכד • קכה • קכו • קכז • קכח • קכט • קל • קלא • קלב • קלג • קלד • קלה • קלו • קלז • קלח • קלט • קמ • קמא • קמב • קמג • קמד • קמה • קמו

סעיף א

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן של"א.

התרומות והמעשרות אינם נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל. כמו שכבר כתבנו בסימן, שכל שהוא חובת קרקע – אינה נוהגת אלא בארץ ישראל. ובארץ ישראל נוהגין בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, דהא סתם "בארץ ישראל" תלה רחמנא.

ונביאים התקינו שיהו נוהגות אפילו בארץ שנער, גזירה משום ארץ ישראל, מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל, ורוב ישראל הולכים ושבים שם. וחכמים הראשונים הוסיפו והתקינו שיהו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב, מפני שהם סביבות לארץ ישראל, וגזרו בהן משום ארץ וישראל. וסוריא שהוא כיבוש יחיד דדוד כבשיה, הקונה בה שדה חייב בתרומות ומעשרות מדברי סופרים. ושאר כל הארצות – אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן כלל.

סעיף ב

במה דברים אמורים? בזמן שהיו כל ישראל יושבים על אדמתם, כגון מיהושע ואילך, אף על פי שלא היה הבית בנוי. אבל בזמן הזה אפילו בארץ ישראל, ואפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל, ואפילו למאן דאמר קדושה שניה שקדשו בימי עזרא לא בטלה וקדשה לעתיד לבוא – אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה אלא מדבריהם; שאפילו בימי עזרא והיה הבית שני בנוי – לא היו חייבים מן התורה אלא מדבריהם. משום דכתיב גבי חלה "בבואכם", ודרשינן מיניה (כתובות כה ע"א): בביאת כולכם, ולא בביאת מקצתכם. ובימי עזרא הא לא עלו כולם.

וילפינן תרומה מחלה דהכל "תרומה" מקרי, דחלה נמי תרומה היא. ואחר כך מקשינן מעשרות לתרומה, דבכל התורה בחדא שייטה שייטינהו, וכל היכא דמיפטר מתרומה – מיפטר ממעשרות. אי נמי: גמרינן תרומות ומעשרות מקל וחומר מחלה, דגבי חלה ילפינן מקרא שנתחייבו בה בשבע שכבשו ושבע שחלקו, ובמעשר לא נתחייבו באותן שנים. והשתא קל וחומר: ומה בזמן שנתחייבו בחלה לא נתחייבו במעשר, בזמן שלא נתחייבו בחלה אינו דין שלא יתחייבו במעשר?! וכן נוהגין אף על גב שיש חולקין.

סעיף ג

גוי שקנה קרקע בארץ ישראל – לא הפקיעה מפני כך מן המצות, שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר. ואם חזר ישראל ולקחה ממנה – מפריש תרומה ומעשרות כאילו לא נמכרה מעולם.

מה שאין כן בסוריא: הואיל וכיבוש יחיד הוא, ואינה ארץ ישראל אלא מדבריהם – בקל היא מופקעת מקדושתה.

סעיף ד

וכיון דאין קניין הגוי בקרקע בארץ ישראל מפקיע מן המצות, לפיכך פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל, אם נגמרו מלאכתן ביד הגוי ומרחן ביד הגוי – פטורים מכל המתנות דתרומה ומעשרות; דכיון שנעשה המירוח ומדגן ביד הגוי, שהוא הזמן שחלה עליו חיובה – נפטרו, שנאמר "דגנך" – ולא דיגון גוי.

אבל אם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן, וגמרן הישראל דמדגן ביד ישראל – חייבים, ומפריש תרומה ומעשר ראשון ותרומת מעשר. ומשייר לעצמו מעשר ראשון והוא שלו, כיון שאין בו קדושה והוא ממון הדיוט. ואינו צריך ליתנו ללוי, מפני שהוא אומר לו "אני באתי מכוח איש שאין אתה יכול ליטול ממנו".

והתרומה נותנה לכהן. ותרומות מעשר, כיון שיש בה קדושה ואסורה לזרים – מוכרה לכהן. אבל אינו צריך ליתנה לו, דכתיב בתרומת מעשר: "כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר..." – טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן, אבל טבל שאתה לוקח מן הגוי – אין אתה נותן לכהן תרומת מעשר שאתה מפריש ממנו. אלא מוכרה לכהן ולוקח דמיה.

סעיף ה

מכר הגוי הפירות שלו לישראל כשהן מחוברין לקרקע, אם עד שלא באו לעונת המעשרות מכרן, ונגמרו ביד ישראל – חייב בכל כדינו. דהיינו שנותן תרומה לכהן, וכל מעשר ראשון ללוי, והלוי מפריש תרומת מעשר ונותנו לכהן.

ואם אחר שבאו לעונת המעשרות מכרן – מפריש תרומת ומעשרות כדינם, ונותן ללוי כפי חשבון. כיצד? לקח תבואה זרועה מהגוי אחר שהביאה שליש, ונגמרה ביד ישראל – מפריש תרומות ומעשרות כדינם. ונותן ללוי שני שלישֵי המעשר ראשון, ושני שלישים מתרומות המעשר נותן לכהן, ומותר השליש של המעשר ראשון הוא שלו. ותרומת המעשר מאותו השליש מוכר לכהן, כמו שנתבאר טעמא בסעיף הסמוך. וזמן עונות המעשרות יתבאר לפנינו בעזרת השם בסעיף ע"ט ובסעיף פ.

סעיף ו

ישראל שמכר פירותיו לגוי קודם שיבואו לעונת המעשרות, וגמרן הגוי ומרחן – פטורין מן התרומה ומן המעשרות. ואפילו מדרבנן אינו חייב. ואף על גב דקיימא לן אין קנין לגוי להפקיע מידי מעשרות, הני מילי כשחזר ולקחה הישראל כמו שיתבאר בסעיף ג. אבל כל זמן שהם ביד גוי בשעת מירוח, וקנאם קודם הגיעם לעונת מעשרות – פטורים לגמרי.

ואם אחר שבאו לעונת מעשרות מכרם, אף על פי שגמרן הגוי ומרחן, דמן התורה פטור משום "דגנך ולא דיגון גוי" – חייב בכל מדברי סופרים. דכיון שהגיעו ביד ישראל לעונת המעשר ונתחייב מדבריהם – אין חוזרין ונפטרין.

סעיף ז

מכר גוי לישראל פירות מחוברים אחר שבאו לעונת המעשרות, ומרחן הגוי ברשות ישראל – אינם חייבים בתרומות ומעשרות, דהואיל שבאו לעונות המעשרות בעוד שהיו ברשות הגוי, וגם מרחן הגוי דמדגן ביד גוי, והוה ליה דיגון גוי – לא גזרו ביה רבנן.

ודווקא בארץ ישראל, אבל בסוריא כיון דאפילו הקונה שדה שם אינו חייב בתרומות ומעשרות אלא מדבריהם כמו שנתבאר בסעיף א, הקונה פירות מהגוי בסוריא בין תלושים בין מחוברים, אפילו קודם שבאו לעונת מעשרות, אף על פי שמרחן ישראל – פטורים.

ואם קנו קרקע מן הגוי בסוריא ופירות מחוברין בה, אם הגיעו לעונת מעשרות ביד הגוי – פטורין. ואם עדיין לא הגיעו לעונת מעשרות, הואיל וקנה אותם עם הקרקע – חייב לעשר מדברי סופרים.

סעיף ח

ישראל שהיה אריס לגוי בסוריא – פירותיו פטורים מן המעשרות, לפי שאין לו בגוף הקרקע כלום. וכבר אמרנו שיש קנין לגוי בסוריא להפקיע מיד מעשרות.

וכן החוכר והמקבל והשוכר שדה מן הגוי בסוריא – פטור מן התרומות ומן המעשרות.

סעיף ט

ישראל שלקח שדה זרועה מן הגוי בסוריא עד שלא הביאה שליש, וחזר ומכרה לגוי אחר שהביאה שליש, אם חזר ישראל ולקחה פעם שניה מן הגוי – חייב, שהרי נתחייב ביד ישראל.

סעיף י

ישראל שהיה לו קרקע בסוריא, והוריד לה אריס, ושלח לו האריס פירות – הרי אלו פטורין, שאני אומר "מהשוק לקחן". והוא שהיה אותו המין מצוי בשוק.

סעיף יא

תבואה של שותפין ישראל – חייבת בתרומה ומעשרות, דכתיב "תרומותיכם" לשון רבים, כלומר: אפילו של שנים. לפיכך שותפות הגוי גם כן חייבת. ואף על גב דעודנו ביד גוי, ובעודה ביד גוי אמרינן דיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשרות, וכתיב "דגנך" ולא דגן גוי, והוא הדין "דגנך" המיוחד ולא שיש לגוי שותפות. כי לא פטרינן משום זה של שותפות, דנימא דבכל קלח וקלח יש לו חלק לגוי בו ויפטר, דדגן כמאן דפליג דמי שהרי חולקין אותה במידה, וקרינן ביה "דגנך" בחלקו של ישראל. אלא משום דקיימא לן דבשל תורה אזלינן לחומרא ולא אמרינן ברירה, ואפילו חלקו לא אמרינן הוברר הדבר שזהו חלקו של גוי וזהו חלקו של ישראל.

לפיכך ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות, אפילו חלקו השדה בקמתה, ואין צריך לומר אם חלקו גדיש שכבר גידלו כולו בשותפות, וכיון שאין ברירה – הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח בחלקו של גוי, אף על פי שמרחה הגוי וחיובם מדבריהם.

במה דברים אמורים? בארץ ישראל שהמעשרות של תורה, ובשל תורה אין ברירה. אבל אם לקחו שדה בסוריא, הואיל והמעשרות שם מדבריהם, אפילו חלקו הגדיש של גוי – פטור מכלום. וכתב מהר"י קאר"ו ז"ל, וזה לשונו:

ונראה לי דהאידנא שאין חיוב תרומות ומעשרות בארץ ישראל אלא מדבריהם, גם בארץ ישראל חלקו של גוי פטור מכלום.

סעיף יב

פירות ארץ ישראל שיצאו לחוצה לארץ – פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות, שנאמר: "אשר אני מביא אתכם שמה" – שמה אתם חייבים, בחוצה לארץ פטורין אפילו מפירות של ארץ ישראל. דאי בפירות של חוצה לארץ – פשיטא חובת קרקע היא. ואם יצאו לסוריא חייבים מדבריהם.

וכן פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ ישראל – חייבים בחלה, שנאמר "שמה" מכל מקום, שמה אתם חייבים בין בפירות הארץ בין בפירות חוצה לארץ. ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ – חייבים במעשר מן התורה. ואם נקבעו קודם שנכנסו לארץ – חייבים מדבריהם.

סעיף יג

כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ – חייב בתרומה. דהיינו שמחוייב להפריש ממנו ראשית לכהן, שנאמר: "ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו".

והרי בנין אב: מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם, וגידוליו מן הארץ, ויש לו בעלים שנאמר "דגנך תירושך..." – אף כל כיוצא בהן. דהיינו שהוא מאכל אדם, וגידוליו מן הארץ, ויש לו בעלים – חייב בתרומה. וכן במעשרות דשווין נינהו.

סעיף יד

ירקות אף על פי שהן מאכל אדם – אינן חייבים במעשרות אפילו בארץ ישראל אלא מדבריהם, לפי שנאמר במעשר: "תבואת זרעך" – תבואה וכיוצא בה, אבל ירקות אינן בכלל תבואה.

והוא הדין שאין חייבים בתרומה, שהרי נאמר בה: "דגנך תירושך ויצהרך" וכל הדומה לאלו. אבל תרומת הירק מדבריהם במעשר. לפיכך אפילו במקומות שאמרנו שחייבום חכמים בתרומה ומעשרות מן התבואות – אינם חייבים להפריש מן הירק.

וכן ירק הבא מחוצה לארץ, אף על פי שיש עפר בעיקריהון – הרי זה פטור, דלא גזרו כולי האי. ותבואה וקטנית שזרען לירק – בטלה דעתו אצל כל אדם. והירק שלהן פטור, והזרע חייב בתרומות ומעשרות.

סעיף טו

התבואה והזיתים שלא הביאו שליש – פטורים מתרומה ומעשרות, שעדיין אינן נקראו "תבואה". ומנין יודע שהביאו שליש? כל שזורעה ומצמחת בידוע שהביאה שליש.

סעיף טז

כבר אמרנו שאין חייב בתרומות ומעשרות אלא בדבר שיש לו בעלים, שנאמר "דגנך..." – וההפקר פטור. אבל הזורע שדה של הפקר – חייב בתרומה ומעשר; דאף על פי שהשדה הפקר – הדגן אינו הפקר, דהא יש לו בעלים.

סעיף יז

דברים שאין דרך רוב בני אדם לזורעם בגנות ובשדות, אלא חזקתן מן ההפקר – פטורין מתרומות ומעשרות.

סעיף יח

פירות החייבים בתרומה ומעשר שנתערבו בפירות הפטורים, אם יש לו פירות אחרים החייבים – מפריש מהם על אלו לפי חשבון פירות החייבים שבתערובת. ולא יפריש מן העירוב מיניה וביה, שמא יפריש מן הפטור על החיוב.

ואם אין לו פירות אחרים אלא אלו – מפריש מהם תרומה ותרומת מעשר כנגד הכל כאילו כולן חייבים. ומעשר ראשון ושני או מעשר עני – מפריש לפי חשבון פירות החייבין שבתערובת.

ופירוש "לפי חשבון" לא שיפריש אלא לפי חשבון, דהא אי אפשר להפריש תרומות מעשר על הכל עד שיפריש תחילה מעשר ראשון על הכל. ועוד: דכל מעשרותיו טבלים, ואם לא היה מעשרן על הכל אם כן אין פירותיו מתוקנין; שכל מה שמעשר יש בהן חולין לפי חשבון, ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב. אלא מפריש תחילה כל המעשרות על הכל, כאילו כולן חייבין.

ומה שאמרנו "לפי חשבון", היינו שאין צריך ליתן ללוי ולעני אלא לפי חשבון, והשאר חוזר ומערב עם פירותיו. אבל תרומה ותרומת מעשר, כשמפריש על הכל נמצאו שם חולין מדומעין דאסורין; ונותן הכל לכהן, או מוכר לו היתר לפי חשבון.

סעיף יט

אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ניתנת לכהן, שנאמר: "ואני נתתי לך משמרת תרומתי"; בשתי תרומות הכתוב מדבר: אחת טהורה ואחת טמאה. ואפילו נטמא הדגן או התירוש קודם שהפריש – הרי זה חייב להפריש ממנו תרומה וליתנה לכהן; הטהורה נאכלת לכהנים, והטמאה יהנו בשריפתן. אם היה שמן – מדליקו, ואם היה דגן וכיוצא בו – מסיקין את התנור. וכן תרומת מעשר: אם נטמאה התבואה או נטמא המעשר – מפרישין אותו בטומאה, וניתן לכהן ליהנות בשריפתו.

ותרומה טהורה לא היו נותנין אלא לכהן חבר ומיוחס בין גדול בין קטן, משום דכתיב: "לתת מנת לכהן ולויים למען יחזקו בתורת ה'", כלומר: למען שיוכלו ללמוד ולהחזיק בתורת ה', והיינו חברים ולא עמי הארץ. וכתיב: "אלה בקשו כתבם המתיחסים ולא נמצאו, ויגאלו מן הכהונה".

ותרומה גדולה מן התורה אין לה שיעור, ד"ראשית" כתיב – אפילו חטה אחת פוטרת את הכרי משמע. וחכמים נתנו בה שיעור: עין יפה אחד מארבעים, ועין רעה אחד מששים, ובינונית אחד מחמשים. ודווקא בתרומה טהורה שהיתה נאכלת לכהנים, אבל בתרומה טמאה אוקמוה אדאורייתא.

לפיכך תרומה גדולה בזמן הזה שהיא טמאה, ואינה עומדת אלא לשריפה – שיעורה בכל שהוא. ונותנה לכל כהן שירצה, בין חבר בין עם הארץ; ואפילו אינו מיוחס, רק שמוחזק בכהן והוא שורפה. ויכול להשהותה ולהניחה לשורפה אימתי שירצה, ולא חיישינן שיבא לידי מכשול בה, שהכהנים נזהרין בזה כיון שידוע לכל שאין עכשיו שום תרומה נאכלת.

ויכול הכהן ליהנות ממנה בשעת שריפה. אבל זר אסור ליהנות ממנה בשעת שריפה אם לא שגם הכהן נהנה עמו. אבל שאר הנאות שאינם מכלין אותה – מותרת אפילו לזרים. וכהן שאוכל אצל ישראל נותן שמן של תרומה בנר שנהנה הוא עם הכהן; ואף על פי שאחר כך עומד הכהן והולך לו – אין צריך לכבותו עד שיכבה מעצמו, הואיל ובהיתר הודלק.

וכל זה מיירי בתרומה שהוכשרה לקבל טומאה, שבאו עליה מים, שאז היא עכשיו וודאי טמאה ומותר לשורפה. אבל אם לא הוכשרה – אינה מקבלת טומאה, וטהורה היא ואסור לשורפה. לפיכך טוב להכשיר אותה קודם מירוח, כדי שתקבל טומאה ויהא מותר לשורפה כשיפרישה. אבל לאחר מירוח שכבר נתחייב בתרומה – אסור להכשירה לקבל טומאה, שאסור לגרום טומאה לתרומה טהורה.

ואחר שהפריש תרומה גדולה יפריש מן השאר אחד מעשרה, והוא נקרא "מעשר ראשון", ונותנו ללוי כמו שנאמר: "ולבני לוי הנה נתתי את כל המעשר בישראל...". ויש אומרים שבזמן הזה ניתן אף לכהן, שקנסו הלוים בימי עזרא על שלא עלו.

ואחר כך מפריש מהשאר אחד מעשרה, והוא נקרא "מעשר שני" והוא לבעליו, כמו שיתבארו עוד משפטיו בסימן זה בעזרת השם. ועליו נאמר: "עשר תעשר...".

על הסדר הזה מפרישין: בשנה ראשונה מהשמיטה, וכן בשניה, וכן ברביעית, וכן בחמישית. אבל בשלישית ובששית מהשמיטה, אחר שהפריש מעשר ראשון מפרישין מהשאר מעשר אחר ונותנו לעניים, והוא הנקרא "מעשר עני". ואין בשתי שנים אלו מעשר שני אלא מעשר עני, ועליו נאמר: "מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך... ובא הלוי..." – ויטול מעשר ראשון, ואחר כך והגר והיתום והאלמנה דסתמן עניים, ויטלו את המעשר שני של שנה זו שהוא לעניים. ולא תאכלנו אתה בירושלים כדרך שנזקקת לאכול מעשר שני בשתי השנים, אלא הם יאכלו ושבעו.

ושנה השביעית שהוא שנת השמיטה הוא כולו הפקר, ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל. ובחוצה לארץ שאין בה שמיטת קרקע – חורש וזורע בה בשנת השמיטה. בארץ מצרים ובעמון ומואב שהם סמוכין לארץ ישראל מפרישין מעשר ראשון, ובמקום מעשר שני תיקנו חכמים שיתנו מעשר עני כדי שיבואו שם עניי ארץ ישראל שסמוכים להם ויתפרנסו ממנו. ובארץ שנער שהיא רחוקה מארץ ישראל ואין עניי ארץ ישראל יכולין לבוא שם, מפרישין מעשר שני כמו ברוב השנים.

ושנת השמיטה האמיתית היתה שנת חמשת אלפים שלוש מאות וארבעים ושמונה ליצירה.

יש אומרים שאם הגוי מוכר פירות בשביעית לישראל בארץ ישראל, וגמר הישראל מלאכתן למעשר – חייב בתרומה ובמעשר ראשון, ומפריש מעשר עני כדין עמון ומואב.

סעיף כ

מעשר ראשון שלוקח הלוי – מפריש ממנו אחד מעשרה ונותנו לכהן, והוא נקרא "תרומת מעשר". ועליו נאמר: "ואל הלוים תדבר... והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר".

ודין תרומת מעשר כדין תרומה גדולה, ד"תרומת ה'" קרייה רחמנא. אבל צריך ליתנו ב שיעור אפילו בזמן הזה.

סעיף כא

המרבה בתרומה, הואיל ושייר מקצת חולין – הרי זה תרומה ד"ראשית" הוא.

אבל אם אמר "כל הפירות האלו תרומה", ולא שייר כלום – לא אמר כלום, שאין נקרא "ראשית" אלא כשיש לו שיריים.

סעיף כב

האומר "תרומת הכרי הזה בתוכו", אם לא פירש באיזה מקום תהיה התרומה – לא אמר כלום, שלא פירש ה"ראשית". ואם אמר "בצפונו" או "בדרומו" – הרי קרא לה שם, וחייב להפריש תרומתו שם.

סעיף כג

אמר: "תרומת הכרי הזה בזה המקום", כגון "בצפונו" או "בדרומו", ואחר כך אמר על כריות אחרים "הרי זה כזה וזה כזה" – במקום שסיים שם תרומתו של ראשון, כן מסויים מקום תרומה של אחרים.

סעיף כד

אין מפרישין תרומת מעשר באומד אלא מדקדק בשיעורו. ואפילו בזמן הזה, שהרי שיעורה מפורש בתורה.

דבר שדרכו למדוד – מודד. ודבר הנשקל – שוקל. ודבר שאפשר למנותה – מונה. הרי אפשר למנותו ולשוקלו ולמודדו – המונה משובח, והמודד משובח ממנו, והשוקל משובח משניהם מפני שהוא מכוון ביותר.

וכיון שמפרישין תרומת מעשר במידה – ניטלת שלא מן המוקף, שיאמר "מידה זו תהא מעשר על כך וכך מידות תבואה שיש לי בכל מקום שהן", שנאמר: "מכל מעשרותיכם תרימו תרומה" – אפילו מעשר אחד במדינה זו ומעשר אחד במדינה אחרת מפריש תרומה מאחד על הכל. מכל מקום תלמידי חכמים אין תורמין אלא מן המוקף, שהוא מצוה מן המובחר.

סעיף כה

אבל תרומה גדולה כיון שלא נתנה התורה בה שיעור – אין מפרישין אותה במידה אלא באומד לכוין השיעור שנתנו בה חכמים. ואין יכולין לאמד אלא במוקף יחד. לפיכך אין תורמין לכתחילה אלא מן המוקף.

כיצד? היו לו חמישים סאה בבית זה וחמישים סאה בבית אחר – לא יפריש שני סאים מאחד מהם על שניהם. ואם הפריש שלא מן המוקף – תרומתו תרומה, דהא מן התורה אפילו בחיטה אחת סגי.

והוא שיהיה המופרש שמור, שלא יהא במקום שיפסד שיוכל לקיים מצות מתנה. אבל אם היה טעון כדי יין או שמן, וראה שמשתברין, ואמר "הרי הם תרומה על פירות שבביתי" – לא אמר כלום, שהרי אינו יכול לקיים מתנות כהונה. וכתב רבינו יוסף קארו בשולחן ערוך, וזה לשונו:

ונראה לי דבזמן הזה דכולה לאיבוד אזלא מפני הטומאה – תרומתו תרומה.

עד כאן.

סעיף כו

פירות המפוזרין בתוך הבית, או שתי מגורות שבבית אחד – חשיב כמוקף, ותורם מאחד על הכל.

וכן חביות שלא סתם את פיהם – חשיבי כמוקפין, ותורם מאחד על הכל. ואם סתם את פיהם – אינן כמוקפין אפילו הם בבית אחד, ותורם מכל אחת ואחת.

סעיף כז

כשמפרישין תרומות ומעשרות – מפרישין על הסדר.

כיצד? מפריש ביכורים תחילה לכל. ואחר כך תרומה גדולה שקראה התורה "ראשית", ואחר כך מעשר ראשון שיש בו תרומת מעשר; וסתם תרומה נקראת "ראשית" בפסוק. ואחר כך מעשר שני או מעשר עני.

ואם הקדים אחד לחבֵרו – הרי זה עובר בלא תעשה ד"לא תאחר", שפירושו: לא תאחר ממלאתך ודמעתך מה שראוי להקדימו. ומכל מקום מה שעשה – עשוי.

סעיף כח

הרוצה להפריש תרומה גדולה ותרומת מעשר כאחד, מפריש אחד ממאה ומעט יותר. שהאחד ממאה היא מעשר מן המעשר, והמעט יותר הוא כנגד התרומה גדולה, ששיעורה בזמן הזה בכל שהוא כמו שנתבאר.

ואומר: "אחד ממאה שיש כאן – הרי הוא בצד זה שהפרשת, והרי הוא עכשיו חולין עד שיפריש התרומה, והנשאר מזה שהפרשתי שהוא המעט היתר על אחד ממאה – הוא תרומה על הכל, והמעשר שראוי להיות למאה חולין אלו – הרי היא בכרי הגדול מצד זה שהפרשתי, וזה הנשאר יתר על התרומה ממה שהפרשתי – הרי היא תרומת מעשר על הכל."

סעיף כט

עושה אדם שליח להפריש תרומות ומעשרות, שנאמר "כן תרימו" – גם אתם לרבות שלוחכם.

סעיף ל

חמישה לא יתרומו, ואם תרמו אין תרומתן תרומה:

• החרש,
• והשוטה,
• והקטן,
• והתורם את שאינו שלו שלא ברשות הבעלים,
• והנכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשותו.

וילפינן כל זה מבנין אב דתרומה: דה"ראשית" הזה קראו הכתוב "תרומה" דכתיב "הנה נתתי לך משמרת תרומתי". וקרא הכתוב הדבר הלוקח מישראל למשכן "תרומה", דכתיב "ויקחו לי תרומה". וכמו שאותה התרומה לא היו מביאין אותה אחת מאלו, כן תרומת הגורן אין ראוי שיביאו אותה אחד מחמישה אלו.

והתם גופיה מנלן? אמר הכתוב: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה...", "בני ישראל" – פרט לגוי; "מאת כל איש" – פרט לקטן; "אשר ידבנו לבו" – פרט לחרש שוטה, לפי שאין להם שכל להתנדב בשום דבר. "אשר תקחו מאתם" – פרט לתורם מה שאינו שלו.

ולפי שלא נלמד מזה הפסוק גבי גוי שלא יביא תרומה אלא משלו, אבל כשעשאו הישראל שליח לתרום מתבואתו אימא דהוי תרומה, כתבה התורה "גם אתם" – לרבות שלוחכם. והקישה "שלוחכם" ל"אתם": מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית.

וישראל התורם משלו על של חבֵרו – הרי זה תרומה; דכיון שנותן משלו לפטרו מן התורה, אנן סהדי דוודאי ניחא ליה. ולא גרע משלוחו. ופירות חבֵרו מתוקנים, אבל טובת הנאה היא שלו, שנותנה לכל כהן שירצה.

סעיף לא

התורם של חבֵרו שלא ברשות, או שירד לתוך שדה חבֵרו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם לו ותרם, אם בא בעל הבית ואמר ליה "כלך אצל יפות", אם היו שם יפות ממה שתרם – תרומתו תרומה; דכיון שיש שם יפות מהם והוא אומר לו "כלך אצל יפות", משמעות לשונו הוא גילוי דעתו דניחא ליה במה שזה עושה ואינו מקפיד. אדרבה אפילו היה לוקח או תורם מן היותר יפות שיש שם היה ניחא ליה ולא היה מקפיד, והרי זה כשלוחו.

אבל אם אין שם יפות מהם, והוא אומר לו "כלך אצל יפות", משמעות לשונו הוא לשון הקפדה, כאילו מוחה בו ואומר לו "מה אתה עושה, למה אתה לוקח מן היפות שבפירות?" והרי גילה דעתו דלא ניחא ליה, ואין זה שלוחו.

ואם ליקט בעל הבית והוסיף – גילה דעתו בזה דניחא ליה במעשה זה, לפיכך בין יש לו יפות מהם בין אין לו – תרומתו תרומה.

סעיף לב

אלו לא יתרומו, ואם תרמו תרומתן תרומה:

• חרש המדבר ואינו שומע – לא יתרום לכתחילה, לפי שאינו שומע הברכה שצריכין לברך, כמו שיתבאר בסעיף פ"ח;
• והאילם ששומע ואינו מדבר, מפני שאינו יכול לברך;
• וכן הערום מפני שאינו יכול לברך;
• והשיכור והסומא מפני שאין יכולין לכוין ולהפריש את היפה.

ובזמן הזה דלשריפה אזלא מפני הטומאה – שיכור וסומא תורמין אפילו לכתחילה. ודווקא תרומה, שאינה צריכה שיעור; אבל מעשר לוי שצריכין שיעור ומדידה לא יתרומו, שאינם יכולין לכוין המידה.

סעיף לג

קטן שהגיע לעונת נדרים, אף על פי שלא הביא שתי שערות ולא נעשה גדול אלא שהוא מופלא סמוך לאיש, אם תרם – תרומתו תרומה. ואפילו בתרומה של תורה, הואיל ונדריהן והקדשן קיימין מן התורה, כמו שנתבאר בהלכות נדרים סימן רל"ג.

סעיף לד

האומר לשלוחו "צא ותרום לי", והלך לתרום ואינו יודע אם תרם, ובא ומצא כרי תרום – אין חזקתו תרום, דחוששין שמא אחֵר תרם שלא ברשות.

ויש אומרים דבכהאי גוונא שמצא הכרי תרום – חזקתו תרום, דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אפילו באיסור דאורייתא.

אבל אם אינו יודע אם כרי זה תרום או אינו תרום – אסור לאכול ממנה. דבזה אין אומרים חזקה שליח עושה שליחותו, שיאמר השליח וודאי (תרום) לא יאכל הבעל הבית ממנו עד שידע בוודאי שהוא תרום.

סעיף לה

פירות השותפין חייבים בתרומות ומעשרות, דגבי תרומה כתיב "תרומותיכם", וגבי מעשר כתיב "מעשרותיכם" – לשון רבים של שנים משמע. ואינם צריכים ליטול רשות זה מזה, אלא כל התורם מהם תרומתו תרומה; דמסתמא כל אחד שליחות חבֵרו עושה בשותפות.

ואם תרם אחד מהם ולא ידע חבֵרו, ובא חבֵרו ותרם תרומה שנייה מפני שלא ידע שחבֵרו תרם, אם ידוע בעניינם שדרכן לסמוך זה על זה ואחד מחזיק מה שחבירו עושה, ואם ידע זה שחבֵרו תרם לא היה הוא תורם והיה סומך על חבֵרו, אפילו היה יודע שחבֵרו לא תרם כשיעור עין שלו או רעה או יפה או בינונית לא היה משנהו – אין תרומת השני תרומה, שהרי חבֵרו שדרכו לסמוך עליו תרם והוי כשלוחו ממש. ואפילו לא תרם הראשון אותו השיעור שהיה הוא תורם, כגון שתרם הראשון כשיעור עין רעה והוא עין יפה – אפילו הכי תרומת הראשון תרומה, ותרומת השני אינה תרומה.

ואם לאו, שאין ידוע אם דרכן לסמוך זה על זה אם לא אלא הם שותפין סתמא, אף על גב דאמרינן שותפין סתמא אינם צריכין ליטול רשות זה מזה וכל התורם מהם תרומתו תרומה – הני מילי כשאין השני מגלה דעתו אם הוא עין רעה או יפה או בינוני, אז אמרינן שתלה עצמו בדעת חבֵרו ותרומת הראשון תרומה. אבל הכא שזה תורם תרומה שניה, וגילה דעתו מה היא אם רעה אם יפה אם בינוני – אז אמרינן אם תרם הראשון כשיעור שתרם חבֵרו אין תרומת השני תרומה, שהרי הראשון עשה שליחותו וכיוון דעתו. אבל אם לא תרם הראשון כשיעור שתרם חבֵרו אלא פחות ממנו, הא חזינן שלא היה שלוחו של שני שהרי לא כיון דעתו, ותרומת שניהם תרומה כל אחד בעד חלקו. כן נראה לי לפרש דעת הרמב"ם בפרק רביעי דתרומות, לפי מה שהביא שם הכל רבינו יוסף קארו ז"ל בכסף משנה שלו.

ומעתה תמיהני על רבינו יוסף ז"ל, שסיים דבריו כאן בשולחן ערוך וזה לשונו:

ונראה לי שבזמן הזה הני מילי במעשר. אבל לתרומה, כיון שאין לתרומה שיעור בין כך ובין כך – אין תרומת השני תרומה.

עד כאן לשונו. דבשלמא בתרומה טהורה איכא למימר עין רעה ועין יפה, ושייך לומר אם תרם הראשון כשיעור שתרם חבֵרו... אבל במעשר מאי "כשיעור שתרם חבֵרו" איכא? הלא לעולם צריך להפריש המעשר במידה שלא יגרע ולא יוסיף מדינו.

לכך נראה לי דבזמן הזה, בין במעשר בין בתרומה – תרומת השני אינה תרומה במעשר; כיון שהפריש הראשון מעשר כראוי – הרי הפירות מתוקנים ואין בתרומת השני כלום. ובתרומה נמי בזמן הזה, כיון דשיעורה בכל שהוא – מה שהפריש הראשון הרי הפירות מתוקנים, ואין בתרומת השני כלום. נראה לי.

סעיף לו

האומר לאחר לתרום, והלך לתרום, וביטל המשלח שליחותו קודם שתרם, וזה לא ידע ותרם, אם לא שינה השליח שליחותו – תרומתו תרומה; שכיון שמתחילה מדעת המשלח הלך לתרום, והכרי עומד ליתרם – אין דיבור בעלמא של ביטול השליחות מבטל דיבור השליחות, שאין דרך להקפיד אם זה יתרום או זה יתרום, ו"מדעתו תרם" קרינא ביה.

אבל אם גם השליח שינה שליחותו, כגון שאמר לו "תרום מן הצפון" ותרם מן הדרום או איפכא – מצרפין דיבור הביטול עם השינוי של השליח בשליחותו, ואין תרומתו תרומה. אבל בשינוי השליח שליחותו בזה לבדו – גם כן לא נתבטל השליחות והוי תרומתו תרומה, מפני ששינוי כל שהוא כזה אין דרך העולם להקפיד. אבל שניהם יחד: דיבור וביטול, ושינוי כל שהוא – מצרפין דלא להוי תרומה.

ויש חולקין וסבירא ליה שכל שבטל המשלח השליחות, אפילו לא שינה השליח – לא הוי תרומתו תרומה.

סעיף לז

אריס לכתחילה לא יתרום.

ואם עבר ותרם, ובא בעל הבית ועיכב, אם עד שלא תרם עיכב – אין תרומתו תרומה. ואם משתרם עיכב – תרומתו תרומה, דסתמיה שליח שוויה.

סעיף לח

האפוטרופין תורמין נכסי יתומים.

במה דברים אמורים? להאכיל. אבל לא להניח, שלא נעשו אפוטרופין לעשות שליחות היתומים אלא לפרנסם.

סעיף לט

הגנב והגזלן והאנס – תרומתן תרומה, שקנאו בייאוש והוו הם הבעלים.

במה דברים אמורים? שאין הבעלים רודפים אחריהם, אמרינן "וודאי קא מייאשי". אבל אם הבעלים רודפים אחריהם – הא קחזינן דלא מייאשי, ואין תרומתן תרומה.

סעיף מ

הבן והשכיר והעבד והאשה – תורמין על מה שהם אוכלים, שהרי אוכלין ברשות בעל הבית.

אבל לא יתרומו על השאר, שאין אדם תורם דבר שאינו שלו.

סעיף מא

הבן כשאוכל עם אביו, והאשה בעיסתה – תורמין מפני שהם ברשות.

סעיף מב

הפועלים – אין להם רשות לתרום שלא מדעת בעל הבית.

סעיף מג

פועל שאמר לו בעל הבית "כנוס לי גרני ותרום", ותרם ואחר כך כנס – תרומתו תרומה. ואין זה שינוי שליחות, ד"כנוס ותרום" שאמר בעל הבית – על כרחך לאו דווקא שיכנוס ואחר כך יתרום קאמר, שהרי אין דרך להכניס אלא אם כן נתרם.

סעיף מד

הנוכרי שהפריש תרומה משלו, אף על גב שמן התורה אינה תרומה – גזרו חכמים שתהיה תרומתו תרומה, משום בעלי כיסין שיתלו ממונם בגוי כדי לפוטרו.

ובודקין את הגוי שהפריש התרומה: אם אמר "בדעת ישראל הפרשתיה" – תנתן לכהן. ואם לאו – טעונה גניזה, שמא בלבו לשמים.

במה דברים אמורים? בארץ ישראל. אבל בחוצה לארץ לא גזרו עליהן. ומודיעין אותו שאינו צריך לתרום ואינה תרומה כלל.

סעיף מה

המתכוין לומר "תרומה" ואמר "מעשר", "מעשר" ואמר "תרומה" – לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שווין. שהרי מקדיש הוא כמו נדר, וכתיב: "מוצא שפתיך תשמור". וכתיב: "לבטא בשפתים". וכתיב: "כל נדיב לב" – שיהא גומר בלבו מה שהוא מבטא בשפתיו.

סעיף מו

ודווקא שהיה מכווין לומר "תרומה" ואמר "מעשר", שביטל בדיבור פיו מה שהיה במחשבתו.

אבל אם הפריש תרומה במחשבתו, ולא הוציא בשפתיו כלום – הרי זו תרומה, שנאמר: "ונחשב לכם תרומתכם כתרומת הגורן" – במחשבה בלבד תהיה תרומה.

סעיף מז

המפריש תרומה על תנאי, אם נתקיים התנאי – הרי זו תרומה. ואם לאו – אינה תרומה.

סעיף מח

המפריש תרומות ומעשרות וניחם עליהם – הרי זה נשאל לחכם. ומתירין לו על ידי פתח וחרטה כדרך שמתירין שאר נדרים, ותחזור חולין כמו שהיתה.

והפירות טבלים, עד שיפריש פעם שניה אותם שהפריש תחילה, או יפריש פירות אחרות.

סעיף מט

האומר "של מעלה תרומה ושל מטה חולין" או בהיפך – דבריו קיימין, שהדבר תלוי בדעת התורם.

סעיף נ

התורם את הגורן – צריך שיכווין את לבו שתהיה תרומה על הכרי, ועל מה שבקוטעין, ועל מה שבצדדין, ועל מה שבתוך התבן.

והתורם את היקב – צריך שיכווין לבו לתרום על שבחרצנים ועל מה שבזגים.

והתורם את הבור של שמן – צריך שיכוין את לבו על מה שבגפת. ואם לא נתכווין אלא תרם סתם – נפטר הכל, שתנאי בית דין הוא שתהא תרומה על הכל.

סעיף נא

התורם כלכלה של תאנים, ונמצאו תאנים בצד הכלכלה – הרי אלו פטורים, מפני שבלבו לתרום על הכל.

סעיף נב

אין תורמין אלא מן היפה, שנאמר: "בהרימכם את חלבו ממנו".

במה דברים אמורים? בטהורה שניתנה לכהן. אבל השתא דלאיבוד אזלא מפני הטומאה – אין צריך להקפיד בכך. מיהו במעשר הניתן ללוי ולעני – יש להקפיד בכך.

סעיף נג

אין תורמין ממין על שאינו מינו, שנאמר: "כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב". ואם תרם – אין תרומתו תרומה.

הקישות והמלפפון – מין אחד הם. כל מין חיטים – מין אחד הם. כל מין תאנים וגרוגרות ודבילה – מין אחד הם, ותורם מזה על זה.

וכל שהוא כלאים בחבֵרו – לא יתרום מזה על זה, אפילו מן היפה על הרע. ואם תרם – אין תרומתו תרומה.

וכל שאינו כלאים בחבֵרו – תורם מן היפה על הרעה. אבל לא מן הרעה על היפה; ואם תרם – תרומתו תרומה, חוץ מן הזונין על החיטים מפני שאינם אוכל אדם.

סעיף נד

אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו, שנאמר: "כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב" – מן הגמור על הגמור.

מיהו דבר זה מדרבנן הוא, מפני שהוא דומה למין על שאינו מינו. וקרא אסמכתא בעלמא הוא, ועיקרו למין על שאינו מינו הוא דאתא. לפיכך הכא אם תרם – תרומתו תרומה.

סעיף נה

אין תורמין מן המחובר על התלוש, ולא מן התלוש על המחובר. דקל וחומר הוא ממין על שאינו מינו: שזה וזה חייב בתרומה ואפילו הכי אין תורמין, קל וחומר לזה שאינו חייב בתרומה עדיין. לפיכך אם תרם – אין תרומתו תרומה.

אבל אם אמר "פירות ערוגה זו תלושים, יהיו תרומה על פירות ערוגה זו לכשיתלשו" ונתלשו, הואיל ובידו לתלוש – אינו מחוסר מעשה, ולכשיתלשו דבריו קיימין. והוא שהביאו שניהם שליש בעת שאמר.

סעיף נו

אין תורמין מן פירי הלח על פירי היבש, ולא מן היבש על הלח; משום דדומה לשני מינים, משום הכי גזרו בה. לפיכך כיון שאינו אלא גזירה, אם תרם – תרומתו תרומה.

סעיף נז

אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו, שנאמר: "עשר תעשר... היוצא השדה שנה שנה" – בכל שנה ושנה הפרש מעשר מפירות של אותה השנה, על הפירות של אותה השנה, ולא תפריש מפירות של שנה זו על פירות שנה זו. ואם תרם – אין תרומתו תרומה.

לפיכך אם ליקט ירק ערב ראש השנה עד שלא בא השמש, וחזר וליקט אחר שבא השמש – אין תורמין מזה על זה, שזה חדש וזה ישן. וכן אם ליקט אתרוג בערב חמישה עשר בשבט עד שלא בא השמש, וחזר וליקט אתרוג אחר משבא השמש – אין תורמין מזה על זה, מפני שאחד בתשרי הוא ראש השנה למעשרות תבואה וקטניות וירקות, וחמישה עשר בשבט הוא ראש השנה למעשרות האילן.

סעיף נח

אין תורמין מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ, ולא מפירות חוצה לארץ על פירות הארץ, דכתיב: "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ"; כלומר: מעשר הארץ יהיה מזרע הארץ, ולא מזרע חוצה לארץ. לפיכך אם תרם – אין תרומתו תרומה.

ומהכא שמעינן נמי שאין תורמין מפירות הפטורים על החייבים, ולא מן החייבים על הפטורים, דמאי שנא? ואם תרמו – אין תרומתן תרומה.

סעיף נט

אין תורמין מדמאי על דמאי. דשניהם ספק, ושמא אחד הוא תרום והשני אינו תרום, והוה ליה מן החיוב על הפטור או מפטור על החיוב.

וכל שכן שאין תורמין מן הדמאי על הוודאי. ואם תרם – תרומתו תרומה מספק, ויחזור ויתרום מכל אחד בפני עצמו.

סעיף ס

וכן אין תורמין מן הוודאי על הדמאי, דהוי ליה מן וודאי החיוב על ספק פטור. ואם תרם – תרומתו תרומה מספק. ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות, דשמא הדמאי כבר נתרם, והוה ליה תרומתו זו עדיין טבל.

סעיף סא

וכן אין תורמין מן הלקוח על מה שגדל בתוך שדהו, ולא מלקוח מגוי על הלקוח מישראל או בהיפך, מפני שהלוקח אפילו מישראל אינו חייב מן התורה אלא מדרבנן.

והגדל בתוך שדהו חייב מן התורה, שנאמר: "תבואת זרעך" – ולא הלקוח, והוי ליה כמו מפטור על החיוב או איפכא. וכן הלקוח מן הגוי אין חיובו כמו בלקוח מישראל.

סעיף סב

אין תורמין שבלים על החיטים, וזתים על השמן, וענבים על היין – גזירה שמא יטריח הכהן לדרוך ולכתוש. והחמירו בגזירה זו, ואמרו שאפילו אם תרם – אינה תרומה.

אבל תורמין שמן על הזתים הנכבשין, ויין על הענבים לעשותן צימוקין. למה זה דומה? לתורם משני מינין שאינן כלאים זה בזה, מן היפה על הרע, דשפיר קעביד.

סעיף סג

וכן תורמין מזיתי שמן על זיתי כבש, אבל לא מזיתי כבש על זיתי שמן. ומיין שאינו מבושל על המבושל, אבל לא מן המבושל על שאינו מבושל. מן הצלול על שאינו צלול, אבל לא משאינו צלול על הצלול.

מתאנים על גרוגרות במניין ומגרוגרות על תאנים במידה, אבל לא תאנים על גרוגרות במידה, ולא גרוגרות על התאנים במניין, כדי שיתרום לעולם בעין יפה. ותורמין חיטין על הפת, אבל לא מן הפת על חיטין לפי חשבון.

ובכל אלו אם תרם – תרומתו תרומה. והאידנא דתרומה לאיבוד אזלא – אין להקפיד בכך, וכן בשאר דברים וכיוצא בהן. אבל במעשר הניתן ללוי ולעני, שלעולם צריכין לתת במידה – יש להקפיד בכך גם האידנא.

סעיף סד

אין תורמין חומץ על היין, דהוה ליה מן הרעה על היפה. ואם תרם – תרומתו תרומה.

אבל תורמין יין על חומץ, שהיין והחומץ מין אחד הם, והרי זה מן היפה על הרעה.

סעיף סה

ואם היה בלבו לתרום חבית של יין על יין, ונמצא בידו חומץ: הוה ליה תרומה זו בטעות, וגם היא מן הרעה על היפה – הרי תרתי לריעותא ואינה תרומה.

אבל אם היה בלבו לתרום חומץ על חומץ, ונמצא מה שתרם הוא יין; אף על גב דתרומה זו בטעות הוא, כיון דהטעות לעילויא הוא, שעלה בידו מן היפה על הרעה – תרומתו תרומה.

וכן התורם חבית של יין על יין ונמצאת חומץ: אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה – אינה תרומה, דהוה ליה תרתי לריעותא. ואם אחר שתרמה החמיצה – הרי זה תרומה. ואם ספק – הרי זו ספק תרומה שאסור לזרים, ויחזור ויתרום על מה שתרם. וכן הדין בתורם כשות ונמצאה מרה, ואבטיח ונמצא סרוח.

סעיף סו

אחר שמפרישין תרומה גדולה – מפריש אחד מעשרה מהנשאר, והוא הנקרא "מעשר ראשון". ובו נאמר: "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה'...".

והמעשר הזה הוא ללוים זכרים ונקבות, שנאמר: "ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בני ישראל לנחלה".

סעיף סז

מעשר ראשון אחר שהוציא ממנו תרומת מעשר – חולין הוא, ומותר באכילה לישראל. ומותר לאוכלו אפילו בטומאה, שאין בו שום קדושה כלל.

וכל מקום שנאמר במעשרות "קודש" או "פדייה" – אינו אלא מעשר שני. ומניין שמעשר ראשון חולין הוא? שנאמר: "ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן, וכמלאה מן היקב" – מה גורן ויקב חולין לכל דבר, אף מעשר ראשון שניטלה תרומתו חולין לכל דבר.

לפיכך בת לוי אפילו נבעלה בעילת זנות – נותנין לה מעשר ואוכלת. אבל אשה לויה ששמעה שמת בעלה או העיד לה עד אחד שמת, ונשאת על פיו, ואחר כך בא בעלה – קנסו אותה חכמים שתהיה אסורה במעשר.

סעיף סח

לוים וכהנים מפרישין מעשר ראשון מתבואה שלהם, כדי להפריש ממנו תרומת מעשר שהוא טובל את התבואה, והלוי נותן התרומת מעשר לכהן. והכהנים מפרישין כל תרומותיהם ומעשרותיהם לעצמם, אלא שמפרישין אותם כדי שלא יאכלום בטבלם.

שכן למדו ז"ל מקרא דכתיב: "כן תרימו גם אתם", ואמרו ז"ל: יכול יאכלו פירותיהם בטבלן? תלמוד לומר: "גם אתם". ולמדו מפי השמועה "אתם" – אלו הלוים, "גם אתם" – לרבות את הכהנים.

סעיף סט

אין מוציאין המעשר מיד הכהנים, שנאמר בלוים "וכי תקחו מאת בני ישראל". וכן כל מתנות כהונה, אף על פי שצריכין להפרישן – אין מוציאין אותן מכהן לכהן.

סעיף ע

האוכל פירותיו טבלים, וכן בן לוי שאכל המעשר בטבלו, אף על פי שהם חייבים מיתה בידי שמים – אין משלמין המתנות לבעליהם, שנאמר: "אשר ירימו לה'" – אין לך בהם כלום עד שירימו אותם.

ובחוצה לארץ מותר לאדם להיות אוכל והולך, ואחר כך מפריש תרומה ומעשרות.

סעיף עא

מעשרין ממקום זה על מקום אחר, ואינו צריך לעשר מן המוקף, כדכתיבנא טעמא לעיל סעיף כ"ד.

אבל אין מעשרין ממין על שאינו מינו, ולא מן החיוב על הפטור, ולא מן הפטור על החיוב. ואם עישר – אינו מעשר; שכל הפסוקים דילפינן מינייהו דינים אלו בתרומות ובמעשרות כתיבי, וכבר אמרנו דמעשרות ותרומה כהדדי נינהו.

סעיף עב

לפיכך כל שאמרנו בתרומה "אין תורמין מזה על זה" – כך במעשר אין מעשרין מזה על זה. וכל שאמרנו בתרומה "אם תרם תרומתו תרומה" – כך במעשר אם הפריש מעשרותיו מעשרות.

וכל שהוא פטור מן התרומה – פטור מן המעשר. וכל התורם מעשר.

סעיף עג

כל שאמרנו בהם "לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה" – כך אם עשרו מעשרותיהם מעשרות. וכל שאין תרומתן תרומה – כך אין מעשרותיהם מעשרות.

סעיף עד

השקדים המרים, בין בגדלם בין בקטנן – פטורים ממעשר, לפי שאינם אוכל.

סעיף עה

אין מעשרין אלא מן המובחר, שנאמר: "בהרימכם את חלבו ממנו, ונחשב לכם כתבואת גורן וכתבואת יקב" – כשם שמעשר שמפרישין הלויים מן החלב שבו, כך מעשר שמפרישין ישראל מן הגורן ומן היקב יהא מן החלב שבו.

סעיף עו

אין מעשרין באומד אלא במידה או במשקל או במנין, כל מין לפי מה שרגילין בו מידה או משקל או מנין. שאם ירבה במעשר – הרי מעשרותיו טבלים ופירותיו מתוקנין. ואם ימעט – גם פירותיו טבלים. לפיכך כל המדקדק בשיעור – הרי זה משובח.

סעיף עז

המפריש מקצת מעשרותיו – אינו מעשר, אלא כמי שחלק את הערימה ולקח ממנו מקצתה, שצריך שיוציא מזה החלק מעשר שלו.

כיצד? היה לו מאה סאה, והפריש מהם חמש סאה לשם מעשר, כיון שלא הפריש מזה הכרי כל המעשר המגיע עליו, דהיינו עשר סאין – לא חל שם "מעשר" כלל על חמש סאין, שיהיה הוא מעשר על חמישים סאין שבכרי. אלא הכל עודנו בטבלו, כיון שלא הוציא ממנו כל מעשרותיו.

וצריך להפריש מאלו החמש סאין חצי סאה למעשר שלהן. וזו החצי סאה צריך להפרישן מאלו החמש סאין עצמן, שכיון שכבר קראן כולן "מעשר" – לא יפריש מטבל שיש לו במקום אחר עליהן, מפני שנראה כמפריש מטבל על תרומה.

סעיף עח

המפריש תרומה גדולה או תרומת מעשר, מברך קודם שיפריש כמו שמברכין על כל המצות עובר לעשייתן, ואומר: "ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה".

וכן המפריש מעשר ראשון מברך קודם "להפריש מעשר", וכן מברך על מעשר שני.

ואם הפריש הכל זה אחר זה מיד ולא שח ביניהם – כוללן כולן בברכה אחת; ומברך: "להפריש תרומות ומעשרות". ומה שאין מברכין ב"על": "על הפרשת תרומה", שהרי אפשר להפריש על ידי שליח – היינו משום דלא סגי בלא רשותו, הוי כאי אפשר על ידי אחרים. נראה לי.

סעיף עט

כל פרי שאינו ראוי לאכילה בקטנותו – אינו חייב במעשר עד שיגיעו לעונת המעשרות; דהיינו שיגדלו ויעשו אוכל, שנאמר "מזרע הארץ מפרי העץ" – עד שיהיה פרי. וכן התבואה והקטניות, שנאמר: "את כל תבואת זרעך" – עד שתעשה תבואה, וזו היא עונת המעשרות.

וקודם שתגיע התבואה והפירות לעונה זו – מותר לאכול מהן כל מה שירצה ובכל דרך שירצה. וכל פרי שראוי לאכילה מקטנותו, ואינו מניח אותו אלא כדי שיוסיף בגופו – חייב הוא במעשר מיד, שמיד נקרא "פרי" כיון שראוי לאכילה.

סעיף פ

ומדכתיב "זרעך", דרשו דמשמע שגם הזרע בעודו זרוע בקרקע נקרא "פרי" או "תבואה". ואימתי? כשהגיע להזריע ולצמוח זהו עונת מעשר שלו, כל פרי לפי מה שהוא כמו שנתבארו במשניות.

ואין צריך להאריך כאן, שאינן מצויין כולם בינינו, לפיכך לא אביא רק המצויים: בתבואה אמרו ששיעור עונת מעשר שלה משתביא שליש. ובאשכול אמרו כל שהגיע בו אפילו גרגר יחידי – כולו חיבור למעשרות, וכאילו הגיע כולו. ולא אותו אשכול בלבד, אלא כל הרוח שיש בה אותו הגפן שיש בה אותו האשכול. וכן רימון שהגיע בה אפילו פרידה אחת... – חיבורו למעשרות.

סעיף פא

שמרי יין שנתן עליהן מים וסננן, אם נתן שלושה ומצא ארבעה – מוציא מעשר על זה היתר ממקום אחר, ולא מיניה וביה שמא יפריש מים ולא יין.

אבל תרומה אין צריך להפריש, שהמורם בתחילה מן היין שהיו בו אלו השמרים – היה דעתו על הכל. ואם מצא פחות מאבעה, אף על פי שמצא יתר על מידתה, ואף על פי שיש בהם טעם יין – פטור, דבטל הוא במים.

סעיף פב

פירות שהגיע לעונת המעשרות ונתלשו, ועדיין לא נגמרו מלאכתן, כגון תבואה שקצרה ודשה ועדיין לא זרה אותה ולא מרחה – מותר לאכול מהן אכילת עראי עד שתגמר מלאכתן. ומשתגמר מלאכתן – אסור לאכול מהם אפילו עראי, עד שיתרום ויעשר.

במה דברים אמורים? בגומר פירותיו למוכרן בשוק. אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית – הרי זה מותר לאכול מהם עראי אפילו אחר שנגמרה מלאכתן, עד שיקבעו למעשר בכניסה לבית כמו שיתבאר בסמוך.

ומה בין המוכר בשוק למוליך לביתו? כשהוא מוליך לביתו – בדעתו הדבר תלוי. וכשהוא מוליך לשוק – בדעת הלקוחות הדבר תלוי, שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד, שהרי המקח קובע כמו שיתבאר בסמוך.

סעיף פג

אחר מששה דברים קובע הפירות למעשרות:

• החצר,
• והמקח,
• והאש,
• והמלח,
• והתרומה,
• והשבת.

בית וחצר מן התורה כמו שיתבאר, והשאר מדברי סופרים. וכולם אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, כמו שיתבאר בסעיף הסמוך.

כיצד? פירות שדעתו להוליכן לבית, אף על פי שנגמרה מלאכתן – אוכל מהן אכילת עראי עד שיכנסו לבית שלו. נכנסו לבית שלו נקבעו למעשרות, ואסור לאכול מהם אפילו עראי עד שיעשר.

ומנין שהבית קובע? שנאמר: "בערתי הקדש מן הבית". וכיון שהביעור צריך להיות מן הבית, ממילא שמעינן שאינו נקבע עד שיכניסוה לבית.

וכשם שהבית קובע למעשר – כך החצר קובע למעשר, שנאמר: "ואכלו בשעריך ושבעו". לפיכך אם נכנסו הפירות לחצר דרך השער – נקבעו אף על פי שלא נכנסו לתוך הבית. וכי תימא אם כן בית למה לי, דכל שכן הוא? מבעי ליה לומר חצר דומיא דבית: מה בית משתמר, אף חצר המשתמרת.

וכן אם מכרן או בשלן באור, או כבשן במלח, או הפריש מהם תרומה, או נכנסה שבת עליהם – לא יאכל מהם עד שיעשר, אף על פי שלא הגיע לבית. הכניסן לבית קודם שתגמור מלאכתן – הרי זה אוכל מהם עראי. התחיל לגמור מלאכתן מאחר שנכנסו לבית – חייב לעשר מיד שמתחיל לגמור הכל.

כיצד? הכניס קישואין ודילועין קודם שישפשף, משיתחיל לשפשף אחד מהן נקבעו הכל למעשר, וכן כל כיוצא בזה. וכן התורם פירות שלא נגמרה מלאכתן – מותר לאכול מהן עראי. חוץ מכלכלת תאנים, שאם תרמה קודם שתגמר מלאכתן – נקבע למעשר, ואסור לאכול מהן אפילו עראי.

סעיף פד

אין הבית קובע מן התורה אלא משנמרח בכרי. אבל לפני מירוח – אין ראיית הבית קובעתו. דגבי תרומה ומעשר כתיב "דגן": "ראשית דגנך", והוא המירוח.

לפיכך כשמכניסה לבית קודם מירוח – לא הוקבעה למעשר מן התורה. ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו, אבל אכילת עראי לא אסרו. מכל מקום אסור לאדם להערים להכניס תבואתו לבית בעודה במוץ קודם מירוח, כדי שיאכל ממנה עראי הרבה פעמים מעט מעט, כדי שתיפטר תבואה זו לעולם מן התרומה ומן המעשרות.

ודווקא לאכילת אדם עראי אסור; אבל להאכיל לבהמתו עראי אפילו כמה פעמים – לא גזרו. לפיכך אמרו: מותר להערים על התבואה להכניסה לבית בעודה במוץ, כדי שתהיה בהמתו אוכלת עראי ופטורה מן המעשר. וזורה מעט מעט אחר שהכניסה לבית, ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות, שהרי אינו מתחיל כדי לגמור הכל.

סעיף פה

הגומר פירותיו של חבֵרו שלא מדעתו, וכן הקובע פירותיו של חבֵרו באחד מן הששה דברים שקובעו למעשר שלא מדעתו – הרי אלו טבלו למעשר.

סעיף פו

איזה גמר מלאכתן של פירות? היין משיניחנו בחביות, וישלה הזגין והחרצנין מעל פי החבית. אבל כשהוא בתוך הבור וכשיגביהנו להעמידו בחביות הוא שותה עראי, וקולט מן הגת העליונה ומן הצינור ומכל מקום ושותה.

סעיף פז

כיצד היא אכילת עראי? כגון שהיה מקלף שעורים ואוכל – מקלף אחת אחת. ואם קלף וכנס לתוך ידו – חייב לעשר.

וכן נוטל מן היין ונותן לקערה לתוך תבשיל צונן ואוכל. אבל לא לתוך הקדרה אף על פי שהיא צוננת, מפני שהיא כבור קטן. וכן סוחט זיתים על בשרו אבל לא לתוך ידו, וכן כל כיוצא בזה.

סעיף פח

כשם שמותר לאכול עראי מפירות שלא נגמרה מלאכתן, כך מותר להאכיל מהם לחיה ולבהמה ולעופות עראי אפילו הרבה פעמים כל מה שירצה. ומפקיר מהם כל מה שירצה קודם שיעשר.

ואם גמרו, אף על פי שלא נקבעו למעשר – לא יפקיר להפקיע מהם תרומות ומעשרות שגוזל השבט, ולא יאכיל לבהמה לחיה ולעופות אכילת קבע עד שיעשר. אלא מאכילן אכילת עראי מן הטבל ואפילו בתוך הבית, ומאכילן פקיעי עמיר עד שיעשם חבילות.

סעיף פט

תאנה העומדת בחצר – אוכל ממנה עראי אחת אחת ופטור. ואם צירף הוי קבע, וחייב במעשר.

במה דברים אמורים? כשהיה עומד בקרקע. אבל אם עלה לראש התאנה – ממלא חיקו ואוכל שם, שאין אוויר חצר קובע למעשר.

סעיף צ

גינה אינה קובעת כלל, ואוכל שם אפילו אכילת קבע בלא תרומה ומעשר.

ואם היתה התאנה עומדת בחצר ונוטה לגינה – הרי זה אוכל ממנה בגינה כדרכו, כאילו היתה נטועה בגינה. היתה נטועה בגינה ונוטה לחצר – הרי זו כנטועה בחצר, שאינו אוכל שם אלא אחת אחת.

סעיף צא

גפן שנטוע בחצר – לא יטול את כל האשכול באחת ויאכל, שזה חשוב אכילת קבע; אלא מגרגר אחת ואחת ואוכל.

וכן ברימון – לא יטול את כל הרימון; אלא פורט את הרימון באילן ואוכל הפרי משם. וכן באבטיח סופתו בקרקע ואוכלו שם.

סעיף צב

היה אוכל באשכול בגינה, ונכנס מן הגינה לחצר והאשכול בידו – לא יאכל בחצר מן האשכול עד שיעשר. ואפילו חזר ויצא מן החצר – לא יגמור עד שיעשר, שכבר הוקבע בחצר.

סעיף צג

כסבר הזרוע בחצר – מכרסם עלה עלה ואוכלו. ואם צירף – חייב לעשר. וכן כל כיוצא בזה.

סעיף צד

אין חייבין לעשר מן התורה אלא הגומר פירותיו לאוכלן לעצמו. אבל הגומרן למכרן – פטור מן התורה, שנאמר: "עשר תעשר תבואת זרעך... ואכלת..." – אינו חייב אלא הגומר לאוכלן, ולא הגומר למוכרן. אבל חייב מדברי סופרים.

וכן הלוקח פטור מן התורה, שנאמר: "תבואת זרעך"; וחייב מדבריהם. במה דברים אמורים? כשלקחן אחר שנגמרו מלאכתן ביד מוכר. אבל אם נגמרו ביד לוקח – חייב לעשר מן התורה.

וכבר ידעת שאמרו ז"ל, שהמקח קובע בדבר שנגמר מלאכתן. לפיכך הלוקח פירות תלושים לאוכלן, ונגמרה מלאכתן ביד מוכר – נקבעו למעשר מדברי סופרים מיד. ומאימתי יקבע? משייתן דמים אף על פי שלא משך, שהרי דמים קונים מן התורה.

סעיף צה

הרי שלא נתן דמים, והיה בורר ומניח בורר ומניח אפילו כל היום כולו, ואף על פי שגמר בלב ליקח – לא נתחייב במעשר.

ואם היה ירא שמים – מעשר מיד שגמר בלבו. ואם רוצה להחזירו למוכר – יחזירנו אחר שעישר.

סעיף צו

הלוקח במחובר לקרקע, או שלקח תלוש על מנת שלא להחזיקו לעצמו אלא לשולחו לחבֵרו – לא נקבעו, ויכול לאכול ממנו עראי. שאין המקח קובע אלא כשלוקח דבר שנגמרה מלאכתו לאוכלו בעצמו, דומיא דהגומר פירות של שדהו; דכל מאי דתקון רבנן – כעין דאורייתא תקון.

סעיף צז

האומר לחבֵרו "הא לך איסר זה, ותן לי בו חמש תאנים" – הרי זה אוכל אחת אחת ופטור. ואם צירף – חייב לעשר.

"הא לך איסור זה בעשרים תאנים שאבור לי" – בורר אחת אחת ואוכל. "באשכול שאבור לי" – מגרגר ממנו באילן ואוכל. "ברימון שאבור לי" – פורטו באילן ואוכל. "באבטיח שאבור לי" – סופת בקרקע ואוכל.

ואם קצץ את התאנים וצרפם, או שקצץ את האשכול או האבטיח – חייב לעשר, שהרי לא קנה אלא הנתלש.

אבל אם אמר לו "הא לך איסר בעשרים תאנים אלו", "בשני אשכולות אלו", "בשני רימונים אלו", "בשני אבטיחים אלו" – קוצץ כדרכו ואוכל עראי ופטור. שלא נקבעו במקח זה שהרי לקחן במחובר, ואין המקח קובע אלא בתלושין שנגמרו ביד מוכר, כמו שאמרנו בסעיף צ"ד.

סעיף צח

המחליף עם חבֵרו זה לאכול וזה לאכול – שניהם נקבעו למעשרות, שהרי לקחו בתלוש. זה לקצות וזה לקצות, פירוש ששניהם אינם מחליפין לאכול אלא לעשות מהם קציעות – שניהם לא נקבעו, שאין המכר קובע דבר שלא נגמרה מלאכתו, כמו שבארנו בסעיף צ"ד.

לקח האחד פירות שהחליף לאכילה, והאחר לקח חליפיהן להקצותן – זה שלקח לאכילה חייב לעשר, וזה שלקח להקצות לא נקבע למעשר.

סעיף צט

עם הארץ שהיה עובר בשוק, ואמר "טלו לכם תאנים" – אוכלים ופטורים מן המעשר.

ולא חיישינן שמא העם הארץ כבר הכניסם לביתו ונתחייבו בידו, שכיון שנמצאים בשוק – מחזקינן להו שלא ראו פני הבית מעולם. ואינם מתחייבים במה שנותן להם, שאין המתנה קובעת במכר.

סעיף ק

השוכר את הפועלים לעשות עמו בפירות, בין בתלושין בין במחוברין, הואיל ויש להם לאכול מן התורה מה שהן עושין – הרי הן אוכלין ופטורין מן המעשר שהתורה זכתה להם, ולא דמי למקח.

ואם התנה עמהם שיאכלו מה שלא זכתה להם התורה, כגון שהתנה הפועל שיאכלו בניו עמו, או שיאכל בנו בשכרו, או שיאכל אחר גמר מלאכתו בתלוש – הרי זה אסור לאכול עד שיעשר; דהואיל ואוכל מפני התנאי – הרי זה כלוקח.

סעיף קא

המוציא פועלים לשדה לעשות לו מלאכה בשדה, בזמן שאין להם עליו מזונות כגון שאינו שוכרן ללקט תאנים אלא לחרישה וכיוצא בה – אוכלים מפירות שבשדה ופטורים מן המעשר. שכיון שעכשיו אין להם מזונות והוא נותן להם, אף על פי שלא פסק עמהם ועדיין לא נגמרו מלאכתן – לא הוי פורע חובו מטבל.

והוא שלא נגמרה מלאכתן; דאי נגמרה מלאכתן ביד בעל הבית, וסתמא לא גמרן למוכרן אלא לאוכלן, והרי כבר נטבלו ואסורים לפועלים.

אבל אם פסק להם עליו מזונות – לא יאכלו אף על פי שלא נגמרו מלאכתן, שאין פורעין חוב מן הטבל. אבל אוכלים אחת אחת מהתאנה; אבל לא מן הסל, ולא מן הקופה, ולא מן המוקצה.

סעיף קב

אחד המבשל, ואחד השולק, ואחד הכובש – קובע למעשר.

אבל המעשן את הפירות עד שהכשירן – הרי זה ספק, דמספקינן בגמרא אי הוי בכלל "מבשל" שאמרו חכמים שקובע למעשר.

סעיף קג

אבל הטומן פירות באדמה או בזבל או בתבן, עד שהכשירן לאכילה – פשיטא לן שאינן בכלל "מבשל", ולא נקבעו למעשר.

סעיף קד

הנותן יין לתבשיל חם, או שנתן שמן לקדרה או באלפס כשהן מרותחין – נקבעו למעשר.

סעיף קה

מזג יין במים חמים – נקבע. ואין צריך לומר אם בישל היין. ואפילו בגת – אסור לשתות ממנו עד שיעשר.

סעיף קו

הסוחט אשכול לתוך הכוס – נקבע למעשר, שכן דרך קביעות שתייתו. אבל לתוך התמחוי – אינו נקבע.

סעיף קז

המולח פירות בשדה – נקבעו למעשר. טבל הזיתים אחת אחת במלח ואכל – פטור.

סעיף קח

הפוצע זיתים כדי שיצא מהם השרף – פטור ממעשר.

סעיף קט

הנוטל זיתים מהמעטן – טובל אחת אחת במלח ואוכל. ואם מלח ונתן לפניו – חייב; וכן כל כיוצא בזה.

סעיף קי

התורם פירותיו תרומה שצריך לתרום אחריה שניה, כיון שהתחיל לתרום – נקבע למעשר. ולא יאכל מהם עראי עד שיוציא התרומה השניה ויעשר.

סעיף קיא

פירות שנגמרה מלאכתן וחשכה עליהם לילי שבת – נקבעו. שכיון שנעשו ראויין לאכילה בשבת, ואם היה אוכל מהם בשבת הוה ליה קבע משום דכתיב "וקראת לשבת עונג" – לפיכך אסור לאכול מהם אפילו אחר השבת עד שיעשר; שכיון שנקבעו בשבת נקבעו, ולא פקע.

סעיף קיב

תינוקות שטמנו תאנים לשבת ושכחו מלעשרן – לא יאכלם למוצאי שבת עד שיעשרו, שהרי יחדום לשבת.

סעיף קיג

תאינה שהיתה מיוחדת לו לאכול פירותיה בשבת, וליקט ממנה כלכלה – לא יאכל מהם אפילו קודם השבת עד שיעשר. דהואיל ואלו הפירות מיוחדים לשבת ושבת קובעת – נקבעו מיד משעת לקיטתן.

סעיף קיד

היה אוכל באשכול וחשכה עליו לילי שבת – לא יגמור אכילתו בשבת עד שיעשר.

ואם הניחן לאחר השבת – הרי זה גמרו באכילת עראי, ואינו מעשר. שכיון שהניחו מידו, ופסק מן אכילה כדי שלא לאוכלו בשבת, היאך יקבענו שבת שהרי גילה דעתו שלא לאכול ממנו בשבת?

סעיף קטו

כל שאסור לזרים לאוכלו בתרומה, כגון הגרעינין וכיוצא בהן – כך אסור לאוכלו מהטבל, והמעשר שלא ניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו.

וכל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה מדברים אלו – כך מותר בטבל, ובמעשר שלא ניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו.

סעיף קטז

אין מדליקין בטבל טמא, וכל שכן בטהור בחול. ואין צריך לומר בשבת, שנאמר "משמרת תרומתי": בשמירת שתי תרומות הכתוב מדבר, בין בטהורה בין בטמאה; מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמתה – אף תרומה טמאה אין לך ליהנות בה אלא משעת הרמתה ואילך.

ואין מחפין בטבל, ואין זורעין את הטבל. ואפילו פירות שלא נגמרו מלאכתן למעשר – אסור לזרוע מהם להפקיע את המעשר, אלא צריך לעשר תחילה.

במה דברים אמורים? בתבואה שכבר נתלשה מן הקרקע וכן בקטניות. אבל בעוקר שתילים שיש בהן פירות ממקום למקום בתוך שדהו – הרי זה מותר. ואינו כזורע טבל, שהרי לא אסף הפירות.

וכן העוקר לפת וצנונות ושתלם במקום אחר: אם נתכווין להוסיף בגופן – מותר, שהרי יעשר מהם לכשיגדלו. אבל אם שתלם כדי שיקשו, ויקח הזרע שלהם – אסור, שהרי מפקיעם מידי מעשר מכל וכל; והוה ליה כזורע חיטים או שעורים של טבל.

סעיף קיז

אין מוכרין טבל, שמא יבוא הלוקח לידי מכשול שלא ידע שטבל הוא.

ואם צריך למוכרו – לא ימכרנו אלא לחבר שידע שיהא נזהר בו. ואסור לשלוח טבל ואפילו חבר לחבר, שמא יסמכו זה על זה ויאכל טבל.

סעיף קיח

המוכר פירות לחבֵרו, מוכר אומר "על מנת שהם טבל מכרתי", ולוקח אומר "לא לקחתי ממך אלא מעושרים" – כופין את המוכר לתקן. וישלים ללוקח החולין למידתו, דקנס הוא שקנסוהו מפני שמכר טבל.

סעיף קיט

אין פורעין מהטבל, מפני שהוא כמוכרו.

סעיף קכ

הלוקח טבל משני מקומות – מעשר מזה על זה. והוא שיודע בוודאי ששניהם לא עשרו, שהם הודיעוהו.

סעיף קכא

החוכר שדה מהנוכרי – מעשר ונותן לו.

פירוש: שחוכר הקרקע מן הנוכרי לזורעה ולתת לו כך וכך סאה, בין תעשה הרבה בין תעשה מעט – לא יתן לנוכרי קצבתו עד שיעשר הכל, ואחר כך יתן לו מה שקצב עמו.

סעיף קכב

כהן או לוי שלקחו פירות מישראל אחר שנגמרה מלאכתן – מוציאין התרומה והמעשרות מידיהם, ונותנים אותם לכהנים וללוים אחיהם. דקנס הוא להם שקנסו אותם, כדי שלא יקפצו לגתות ולגרנות ויקנו טבלים כדי להפקיע מתנות אחיהם הכהנים.

ודווקא כשקנו אחר שנגמרה מלאכתן, שחל עליהם חיוב הפרשה ביד ישראל. אבל אם קנו אותם קודם שתגמר מלאכתן – אין מוציאין מידם.

סעיף קכג

כהן או לוי שמכרו פירות תלושין לישראל קודם שתגמר מלאכתן, ואין צריך לומר אם מכרו במחובר – הרי התרומה והמעשר שלהם. ולא אמרינן שמכרו זכותם לישראל שמכרום לו, שכיון שמכרו קודם גמר מלאכתן – עדיין לא היה להם זכות בתרומה ובמעשרות שבהן שימכרוהו לישראל.

אבל אם מכרו לאחר גמר מלאכתן כבר היה להם בהן זכות, שהיו יכולין להפרישן ולעכבן לעצמן – אמרינן כל זכות שיש לו באותה תבואה מכר לישראל, והישראל נותנין לכל כהן שירצה. וכאן לא שייך קנס.

סעיף קכד

הנותן שדהו זרועה לגוי, בקבלה שקבל עליו הגוי לעובדו ולתת לישראל שנתנו לו מן התבואה ממה שתעשה הן רב או מעט, חציו או שלישיתו או מה שיתנו ביניהם, וכן אם נתנו לישראל שאינו נאמן על המעשרות על דעת כן, אף על פי שלא באו לעונת המעשרות – צריך לעשר על ידם, דהא הם וודאי לא עשרו.

אבל אם נתנה לסתם ישראל אפילו הוא עם הארץ עד שלא באו לעונת המעשרות – אינו צריך לעשר על ידו. שכיון שלא הגיע לעונת המעשרות בידו – סמך על רוב עמי הארץ מעשרין הן. ומשבא לעונת המעשרות בידו – אינו סומך עליו וצריך לעשר על ידו. כיצד הוא עושה? עומד על הגורן ונוטל; ואינו חושש למה שאכלו, שאין אנו אחראין להם.

סעיף קכה

באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואות וקטניות וירקות. ובכל מקום שנאמר "ראש השנה" הוא אחד בתשרי, שזהו סתם שנה הנאמר בתורה, כדכתיבנא טעמא לעיל בהלכות ערלה סעיף ד'. ובחמישה עשר בשבט הוא ראש השנה למעשר אילנות.

כיצד? תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות לפני ראש השנה של שלישית, אף על פי שנגמרו ונאספו בשלישית – מפרישין מהן מעשר שני. ואם לא באו לעונת מעשרות אלא לאחר ראש השנה של שלישית – מפרישין מהן מעשר עני.

וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט של שלישית, אף על גב שנגמרו ונאספו אחרי כן בסוף שנה שלישית – מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט של רביעית, אף על פי שנגמרו ונאספו ברביעית – מפרישין מהן מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר חמישה עשר בשבט – מתעשרין להבא.

סעיף קכו

הירק כשעת לקיטתו עישורו, מפני שהוא גדל על כל מים ויונקת ליחות בכל עת עד שלוקטין אותו. לפיכך אם נלקט ביום ראש השנה של שלישית, אף על פי שבא לעונת המעשרות ונגמר בשניה – מפרישין ממנו מעשר עני. ואם נלקט ברביעית – מפרישין ממנו מעשר שני.

וכן האתרוג בלבד, חוץ משאר פירות האילן – הרי הוא כירק, שהרי הוא דר באילן משנה לשנה ויונק בכל עת. לפיכך הולכין אחר לקיטתו למעשר.

כיצד? אם נלקט בשלישית אחר חמישה עשר בשבט – מפרישין ממנו מעשר עני אף על גב שנגמרה בשניה, וכן מפרישין ממנו מעשר עני אף על גב שנגמרה בשניה. וכן אם נלקט ברביעית קודם חמישה עשר בשבט – מפרישין ממנו מעשר עני. נלקט ברביעית אחר חמישה עשר בשבט – מפרישין ממנו מעשר שני, ואף על פי שהולכין אחר לקיטתו.

אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית, אפילו היתה בששית כזית ונעשית בשביעית ככיכר – חייבת במעשרות, דלענין שביעית בתר חניטה אזלינן, כמו שהוא הדין בשאר כל אילנות. וזה כיון דלא נחשב של שביעית, שהרי נחנט בששית – חשבינן ליה כולה של ששית.

סעיף קכז

האביונות של צלף, בקצת עניינם טבעם דומה לירקות ובקצת לאילן. לפיכך נותנין עליהן חומרי האילן וחומרי זרעים: שאם היו משנה שניה שנכנסה לשלישית, ונלקטו קודם חמישה עשר בשבט – מפרישין מעשר ראשון, ואחר כך מפריש מעשר אחר ופודהו. ואחר שפדה – נותנו לעניים ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני. ונמצא כמי שהפריש מעשר שני ומעשר עני.

סעיף קכח

פירות שנה שניה שנתערבו בפירות שלישית או של שלישית ברביעית – הולכין אחר הרוב. מחצה על מחצה – מפריש מעשר שני מן הכל אבל לא מעשר עני, שמעשר שני חמור, שהרי הוא קודש ומעשר עני חול.

וכן פירות שהן ספק אם פירות שניה הם אם פירות שלישית – מפריש מהן מעשר שני.

סעיף קכט

כל הפטור ממעשר ראשון – פטור מן השני ומן העני. וכל שחייב בראשון – חייב בשניהם.

וכל התורם – מוציא מעשר, וכל שאינו תורם – אינו מוציא מעשר.

וכל מי שאם תרם תרומתו תרומה – כך אם עישר הרי הוא מעשר. וכל מי שאין תרומתו תרומה – כך אם הוציא מעשר אינו מעשר. דבכל ענין הוקשו להדדי.

סעיף קל

פירות שהוציא מהם מעשר ראשון קודם שנקבעו למעשר – הרי זה אוכל מהן עראי קודם שיוציא מעשר שני, שאין הראשון קובע לשני.

אבל משנקבעו למעשר, אף על פי שהוציא את הראשון – אסור לאכול מהן עראי עד שיוציא את השני או את מעשר עני.

סעיף קלא

מעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום – אין מביאין אותו מחוצה לארץ, שהרי אינו נוהג בחוצה לארץ ואינו קדוש אם הפרישו. לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא.

סעיף קלב

מעשר שני טהור נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים, שנאמר "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם...".

ונוהג בין בפני הבית ושלא בפני הבית, ד"עשר תעשר..." – לעולם משמע. אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית, שנאמר: "מעשר דגנך ותירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך" – הקיש מעשר לבכורות: מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית, אף מעשר שני לא יאכל אלא בפני הבית.

סעיף קלג

בזמן הבית היו פודין מעשר שני בשוויו. אבל בזמן הזה הואיל ולאיבוד אזיל, אם רצה לפדות שווה מנה בפרוטה – אפילו לכתחילה פודה אותו בפרוטה; שלא יהא זה חמור מהקדש שפודין בפרוטה אפילו שווה מנה מדין תורה. והוא אסור בהנאה דחל עליו קדושת המעשר שני.

לפיכך משליך הפרוטה לים הגדול. אבל לשאר נהרות צריך לשוחקה תחילה, שמא ימצאוהו ישראל ויהנה ממנה ויבוא לידי מעילה. וכן אם חילל מעשר שווה מנה על שווה פרוטה מפירות אחרות – הרי זה מחולל. ושורף את הפירות שחילל עליה, כדי שלא יהיו תקלה לאחרים.

סעיף קלד

ושיעור פרוטה כחצי שעורה כסף מזוקק, שהוא חלק משלושים ושנים במעה כסף, שהוא אשפירו עיטמאני שמשקלו רביע דרהם. נמצא שהפרוטה חלק מארבעים ושמונה בקטעה ויותר מעט.

וצריך לדקדק שהפירות שמחלל עליהם מעשר שני שישוו כך לפחות. ועיין לעיל סימן רצ"ד.

סעיף קלה

מעשר שני טהור בארץ ישראל – היו צריכין להביאו לירושלים ולאוכלו שם, כמו שכתבנו לעיל סעיף קל"ב. ואחר שהובא לשם ונכנס לחומה – היו צריכין לאוכלו תוך החומה, ושלא להוציאו חוץ לחומת ירושלים, שנאמר: "לא תוכל לאכול בשעריך... ואכלת לפני ה' אלהיך..."; כיון שנכנס למקום אכילתו – לא תוכל להוציא לאוכלו חוצה לו. ואם אכלו בחוץ – לוקה.

אלא אם לא היה רוצה להביאו שם, היה יכול לפדותו ולהביא הכסף לירושלים, שנאמר: "ונתת הכסף..."; ויצא המעשר שני לחולין ואכלו בביתו. אבל לאחר שהביאו לירושלים והכניסו לחומה – היו צריכין לאוכלו שם דווקא ושלא לפדותו, שנאמר: "כי ירחק ממך המקום... ונתת הכסף..." – בריחוק מקום הוא נפדה, ואינו נפדה בקירוב מקום.

וכל זה במעשר שני טהור. אבל מעשר שני טמא – אסור לאוכלו, דכתיב: "לא בערתי ממנו בטמא"; פירוש: בין שהוא היה טמא ואני טהור, או אני טמא והוא טהור. והיכן מוזהרין על שניהם? טומאת הגוף דכתיב: "נפש אשר תגע בו וטמא עד הערב לא יאכל מן...". ומעשר שני "קודש" מקרי, וטומאת עצמו גם כן, דכתיב גבי בכור בעל מום שנפדה: "בשעריך תאכלנו הטמא והטהור". כלומר: אפילו טמא וטהור אוכלין ממנו בקערה אחת ואין חוששין. והכא במעשר שני כתיב: "לא תוכל לאכול בשעריך", ודרשינן דהכי קאמר רחמנא: האי דשראי לך גבי בכור בעל מום דכתיב ביה "בשעריך", ושראי לך לאוכלו בטומאה בין בטומאת עצמו בין בטומאת הגוף, דהא הטמא טומאת הגוף אוכלו ומטמא אותו, והטהור אוכל עמו היינו טומאת עצמו, וכל זה לא תוכל לאכול בשעריך גבי מעשר – הרי שמעשר שני טמא אינו נאכל. אבל מותר לפדותו אפילו בירושלים, דכתיב: "כי לא תוכל שאתו"; ואמרו חכמינו ז"ל: אין "שאת" אלא אכילה, שנאמר: "וישא משאת מאת פניו". והכי קאמר קרא: כי ירחק ממך המקום, שיהא מעשר טהור חוץ לירושלים, או אפילו הוא בירושלים אלא שאי אתה יכול לאוכלו שנטמא – "ונתת הכסף...".

כן היה דינו בארץ ישראל. אבל בזמן הזה כשם שאין אוכלין אותו טהור בירושלים כמו שנתבאר בסעיף קל"ב, כך אין פודין אותו טהור בירושלים; דאינו נפדה בקירוב מקום כיון שהוא טהור, אף על פי שאין אוכלין אותו אין מחללין אותו ואין מוכרין אותו. ואם נכנס בירושלים אף בזמן הזה – אין מוציאין אותו משם אלא מניחין אותו שם עד שירקב. לפיכך אין מפרישין מעשר שני בירושלים בזמן הזה. אלא מוציאין הפירות בטבלן חוץ לעיר, ומפרישין אותו שם ופודהו שם. ואם הפרישן בעיר בזמן הזה – ירקב.

במה דברים אמורים? במעשר שני שלא נטמא. אבל אם נטמא – פודין אותו בירושלים. ויכול להכשירו לקבל טומאה כדי שיטמא מיד שיגע בו, דהא אנחנו טמאים, ויהא לו היתר בפדיון שם בירושלים.

סעיף קלו

הפודה מעשר שני אומר "הפירות האלו מחוללות על מעות אלו" או "הרי המעות אלו תחת הפירות האלו".

ואם לא פירש אלא הפריש מעות בלבד כנגד הפירות – דיו. ואינו צריך לפרש, דהא אנו רואין שעוסק בפדיונן, ויצאו הפירות לחולין.

ובזמן הבית מעלין המעות לירושלים ומוציאין אותם שם, שנאמר: "וכי ירבה ממך הדרך, כי לא תוכל שאתו...".

סעיף קלז

הפודה מעשר שני מברך:

"ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון מעשר שני".

שהרי יכולין אחרים לפדותו אפילו בלא רשותו, לכך מברכין ב"על".

ואם חיללן על הפירות אחרות מברך "על חילול מעשר שני". והפודה או מחלל מעשר שני של דמאי – אינו מברך, דהוה ליה ספק ברכה לבטלה: שמא מעושר היא ואינו צריך לעשר.

סעיף קלח

אין פודין מעשר שני אלא בכסף דכתיב: "ונתת הכסף". וכן אם פודה מעשר שני שלו שהוא מוסיף חומש – לא יהא החומש אלא כסף כקרן.

ואינו פודה בכסף שאינו מטבע, אלא כסף מפותח שיש עליו צורה או כתב, דכתיב: "וצרת הכסף" – דבר שיש בו צורה. ואם פדה בלשון של כסף וכיוצא בו, הוא הנקרא אסימון – לא עשה ולא כלום.

ואין פודין בפחות מפרוטה מפני שהוא כפודה באסימון, שהרי אין מטבע של צורה בעולם שהיא פחות מפרוטה. ואין פודין במטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום, שנאמר: "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך" – שיהיה ראוי להוצאה. ואינו פודה במעות שאינם ברשותו, שנאמר: "וצרת הכסף בידך".

ואפשר לומר שאין הדברים האלו נאמרים אלא בזמן שבית המקדש קיים, אבל עכשיו שאין מעשר שני נאכל – אין להקפיד בכך. ומכל מקום יש לחוש בדבר, ואף בזמן הזה לא יפדה מעשר שני אלא על כסף שיש בו מטבע היוצא והוא ברשותו; או יחלל על פירות אחרים.

סעיף קלט

הפודה מעשר שני קודם שיפרישנו, כגון שאמר "מעשר שני של פירות אלו פדוי במעות אלו" – לא אמר כלום ולא קבע מעשר. אבל אם קבע מקום, שאמר "מעשר שני שהם בצפון או בדרום מחולל על המעות אלו" – הרי זה פדוי.

סעיף קמ

מצות עשה להתוודות לפני ה' אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ, וזהו הנקרא "וידוי מעשר".

ואין מתוודין וידוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני, שנאמר: "כי תכלה לעשר..., ואמרת לפני ה' אלהיך: בערתי הקודש מן הבית...".

סעיף קמא

אימתי מתוודין? במנחה ביום טוב האחרון של פסח של רביעית ושביעית, שנאמר: "כי תכלה לעשר" – ברגל שכל המעשרות כלין בו, שזהו פסח של שנה רביעית ושביעית. דבסוכות עדיין הרבה פירות של שלישית מחוברים, ולא הגיעו למעשרות עד הפסח.

סעיף קמב

אין מתוודין אלא ביום, דכתיב: "ואמרת לפני ה' אלהיך: בערתי הקודש מן הבית", וסמיך ליה "היום הזה ה' אלהיך מצוך...".

וכל היום כשר לווידוי המעשר. ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית – חייב לבער ולהתוודות.

סעיף קמג

וידוי זה נאמר בכל לשון, שנאמר: "ואמרת לפני ה' אלהיך" – בכל לשון שאתה אומר. ומצוה מן המובחר שכל אחד ואחד אומרו בפני עצמו. ואם רצו רבים להתוודות כאחד – מתוודין.

סעיף קמד

אינו מתוודה עד שלא ישאר אצלו אחת מהמתנות, שכן הוא אומר בווידוי: "בערתי הקודש מן הבית".

וערב יום טוב האחרון של פסח היה הביעור. וכי תימא: למה לא היו מבערין בערב יום טוב הראשון של פסח, קודם הכנסת החג שכל המעשרות כלין בו, כדי שיהיה לו מה לאכול בכל הרגל, שיהיה אוכל מן המעשר שני שהביא לשם? לכך לא היו מבערין עד קרוב לכלות הרגל, דהיינו בערב יום טוב האחרון, ולמחר מתוודין במנחה.

ופירות שלא הגיעו לעונת המעשרות בשעת הביעור – אין מעכבין אותו מלהתוודות. ואינו חייב לבערם, כיון שלא הגיעו זמנם.

סעיף קמה

מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו, והגיע יום הביעור – הרי זה קורא שם למתנות, ומזכה להן לבעליהן על גבי הקרקע, או למי שזוכה בהן לבעליהן ומתוודה למחר, שנתינת המטלטלין על גבי קרקע אינו אלא מתנה שיש בה חיזוק.

אבל לא יקנה להם המתנות בחליפין, מפני שנראה כמכירה. ותרומות ומעשרות ושאר מתנות נאמר בהן "נתינה" לא "מכירה".

סעיף קמו

אם הפריש המתנות שלא על הסדר, או אם נשרף טבלו, או אם הפריש מעשר בטומאה – אינו מתוודה, מפני שבפרשת הווידוי כתיבי כל המתנות כסדרן; שמתוודה לפניו יתברך שקִיֵּם כולם כמו שכתובים בפרשה דהיינו כסדרן. כמו שדרשו: "הקודש" – זה מעשר שני, "מן הבית" – זו חלה..., עיין שם ברמב"ם פרק אחד עשר מהלכות מעשר שני.

ואם לא קיימם כסדר, או שנשרף לו אחד מהם, והרי לא קיימים כולם – והוי משקר לפניו יתברך; וכתיב: "דובר שקרים לא יכון...".

עד כאן העתקתי מן השולחן ערוך של רבינו יוסף קארו שלקט אותם אחת לאחת מהלכות תרומות ומעשרות של הרמב"ם ז"ל, מה שנוהגין בזמן הזה בארץ ישראל. ומעשר עני השמיט כאן, כי סמך על דיני צדקה שכתב כבר. על כן אעתיק אני בקיצור מן הטור עם הוספת טעמיהם, כאשר עשיתי בדברי השולחן ערוך.

וזה לשונו: מעשר שני של שנה שלישית ושישית נקרא "מעשר עני", שנותנו לעניים כמו שנתבאר. והוא ממונם לעשות בו כל מה שירצו, ולאוכלו אפילו בטומאה וכמו שירצו.

ואם באו העניים בשבילו לשדה – צריך ליתן לכל אחד כדי שובעו, דכתיב: "ואכלו בשעריך ושבעו". ואם אין לו ליתן לכל אחד כדי שבעו – נותן לפניהם, והם מחלקין ביניהן.

ואם הביאו לביתו – מחלקו כמו שירצה, אפילו אין מגיע לכל אחד אלא כזית. שלא נאמר "ושבעו" אלא בשדה, שמוצאו שם ואוכל מעצמו ושבע. אבל בבית לא שייך לומר ואכל ושבע, שהרי אינו מוצא שם ליקח.

באו איש ואשה לשאול – נותנים לאשה תחילה ופוטרין אותה, שאין כבודה להמתין שם הרבה, ואחר כך נותנין לאיש.

וכשהוא מחלקו בשדה – אין בו טובת הנאה לבעלים, אלא העניים באים ונוטלים אותו בעל כורחו, דכתיב "ואכלו..." – מעצמן, ואפילו בעל כורחו של בעל הבית משמע. ואפילו עני שבישראל – מוציאין אותו מידו. אבל המתחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעלים, ונתנו לכל עני שירצה, דבחד קרא כתיב "תוציא את כל מעשר" – משמע דבבעל הבית תליא להוציא ולחלק למי שירצה. והיינו מה שהביא לביתו, שלא היה יכול להניחו בגורן מחמת גשמים.

אב ובנו, ושני אחים, ושני שותפין, שהיה אחד מהן עני – השני נותן לו מעשר עני שלו. שני עניים שקבלו השדה באריסות – זה מפריש מעשר עני של חלקו ונותן לחבֵרו, וכן חבֵרו מפריש מחלקו ונותן לו מעשר עני של חלקו.

ולפי שאמרה תורה "ובא הלוי והגר... ואכלו... – משמע שיאכלו בחינם כי הוא שלהם. לפיכך אמרו ז"ל: אין פורעין בו המלוה, ולא משלמין בו את התגמולין. כגון שחבֵרו עשה עמו חסד, וזה בא לשלם לו גמולו – אל ישלם לו ממעשר עני, שהוא כמו פורע בו חובו. ולא פודין בו את השבויים, שזה גם כן מוטל עליו לעשותו בלא מצות המעשר עני, והוי כמו פורע חובו. ולא עושין בו שושבינות. ואין נותנין ממנו צדקה, כגון שפסקו עליו בני העיר צדקה – לא יתן אותם ממעשר עני, שנמצא פורע חובו במעשר עני.

אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים של מצוה, וצריך להודיעו שהוא מעשר עני. כיצד? כגון אם נטל חבֵרו עמו חסד באבל שאירעו, ואחר כך אירע אבל לחבֵרו – לזה מותר לשלם לו גמול חסדו ממעשר עני, כדי שלא יתבטל מלגמול חסד של מצוה. וצריך להודיע לחבֵרו שהוא מעשר עני, כדי שלא יחשוב זה שפורע לו חובו שקדם לו הגמול, והוה ליה זה פורע חובו במעשר עני.

ומה שאמרנו למעלה שאין משלמין בו את התגמולין – היינו לשלם תגמולין של דבר הרשות, לא התירו לו אף על פי שהוא מודיעו שהוא מעשר עני. ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה, פירוש: חכם המתעסק בצרכי צבור, ומפרנסים אותו מחמת טובה שעושה להם שמתעסק בצרכיהם, נותנין לו מעשר עני בטובה, ושולחין לו מחמת דורון וכבוד; אף על גב דאין שולחין לו צדקה מן הכיס כדאיתא לעיל בהלכות צדקה – היינו משום דגנאי הוא לו וגם לבני העיר לפרנס חכם המתעסק בצרכיהם מן הצדקה. אבל מעשר עני ששולחין לו מן הגורן – לא מנכרא דמעשר עני הוא, אלא מיחזי כמנחה ודורון דרך כבוד.

ואין מוציאין אותו מארץ ישראל לחוצה לארץ, דכתיב "והנחת בשעריך" וכתיב "ואכלו בשעריך ושבעו". וכל התרומות והמעשרות ואפילו מעשר עני טובלין, שאסור לאכול מהתבואה קודם הפרשתם, אף על גב דמעשר עני אין בו קדושה שהרי נאכל לזרים – אפילו הכי טובל. דילפינן מעשר עני מ"בשעריך" דכתיב גבי מעשר שני: דהכא גבי מעשר עני כתיב "ואכלו בשעריך ושבעו", והתם גבי מעשר שני כתיב "לא תוכל לאכול בשעריך", ומפרשינן ד"בשעריך" הנאמר גבי מעשר שני קאי על "בשעריך" הנאמר גבי מעשר עני. והכי קאמר קרא: לא תוכל לאכול את המעשר שכתוב בו "בשעריך", דהיינו מעשר עני דכתיב ביה "ואכלו בשעריך ושבעו" – לא תאכלנו בעוד שאותו המעשר טבול בתוכו. אבל אין חייבין על טבל זה מיתה. ועל כולם מברך בשעת הפרשתן ואפילו על מעשר עני, דהא מצוה להפרישו כיון שטובל את התבואה.