ביצה לה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
והלא מותרו חוזר ושמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר כל היכא דמותרו חוזר לא קבע דתנן אהנוטל זיתים מן המעטן טובל אחת אחת במלח ואוכל ואם טבל ונתן לפניו עשרה חייב ר"א אומר מן המעטן טהור חייב מן המעטן טמא פטור מפני שהוא מחזיר את המותר והוינן בה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא וא"ר אבהו רישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי מהדר ליה סיפא במעטן טמא וגברא טמא דמצי מהדר ליה מתניתין נמי במוקצה טהור וגברא טמא דלא מצי מהדר ליה והלא מוחזרין ועומדין הן אלא אמר רב שימי בר אשי ר"א קא אמרת רבי אליעזר לטעמיה דאמר תרומה קבעה וכ"ש שבת דתנן פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן ר"א אוסר לאכול מהן עראי בוחכמים מתירין ת"ש מסיפא וחכ"א עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן טעמא דע"ש בשביעית דלאו בר עשורי הוא הא בשאר שני שבוע דבני עשורי נינהו אסורים מ"ט לאו משום דשבת קבעה לא שאני התם כיון דאמר מכאן ועד כאן אני אוכל למחר קבע ליה אי הכי מאי אריא שבת אפילו בחול נמי הא קמ"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ורמינהי היה אוכל באשכול ונכנס מגנה לחצר ר"א אומר יגמור רבי יהושע אומר גלא יגמור חשכה בלילי שבת ר"א אומר יגמור ר' יהושע אומר דלא יגמור התם כדקתני טעמא ר' נתן אומר לא כשאמר ר"א יגמור בחצר יגמור אלא יוצא חוץ לחצר ויגמור ולא כשאמר ר"א יגמור בשבת יגמור אלא ממתין למוצאי שבת ויגמור כי אתא רבין א"ר יוחנן האחד שבת ואחד תרומה ואחד חצר ואחד מקח כולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן שבת לאפוקי מדהלל דתניא המעמר פירות ממקום למקום לקצור וקדש עליהן היום א"ר יהודה הלל לעצמו אוסר
רש"י
עריכה
והלא מותרו חוזר - היכי מצית למימר דקביעותא משום דבורא הוא והלא אפי' נוטל הרבה מן הטבל בחול ונותן לפניו דמחזי דקביע ליה באכילה מרובה אם דבר הראוי להחזיר המותר אחר אכילתו למקום שנטלו משם הא שמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר לא קבע בנטילה קמייתא וכל שכן בדבורא בלא מעשה לא מקבע:
מעטן - כלי גדול שצוברין בו את הזיתים כדי שיתחממו ויתבשל שמנן בתוכן ויהא נוח להוציאו בבית הבד:
טובל אחת אחת במלח ואוכל - בלא מעשר ולא אמרינן טבולן במלח משוי ליה קבע הואיל ואחת אחת אוכלן מיד:
מן המעטן טהור חייב - לעשר שאין ראוי להחזיר מותרו כדמוקי לה לקמיה בגברא טמא שנטמא במגעו וכשמחזירן מתערבין הטמאים עם הטהורים ומטמא השמן וכיון דאין ראוי להחזיר מותרן ודאי כי שקלינהו מעיקרא אדעתא למיכל לכולהו שקלינהו ושוייה אכילת קבע:
מן המעטן טמא פטור - מפני שראוי להחזיר המותר וכי שקלינהו מעיקרא ברישא אדעתא למיכל פורתא ואהדורי מותר שקל:
מאי שנא רישא - דאין יכול להחזיר משום דמעטן טהור והא אפשר להיות גם אם האדם טהור:
וא"ר אבהו - כולה בגברא טמא מתוקמא רישא דמעטן טהור לא מצי למהדר וא"ת הרי נטמאו זיתי המעטן כשנטל מהן לא טמא אלא מקום מגעו ויכול לסלקן משם: ה"ג רישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי למהדר סיפא בגברא טמא ומעטן טמא דמצי למהדר:
ומשנינן מתניתין נמי - דקבע בדבוריה במוקצה טהור וגברא טמא עסקינן דלא מצי למהדר מותרו:
ופרכינן והלא מוחזרין ועומדין - והלא לא נטלן אלא דבורא בעלמא הוא וכיון דכי נטלן ואפשר בחזרה מהניא ליה חזרה ולא מקבע כי לא אפשר בחזרה נמי ולא נטלן אלא דבורא בעלמא אין לך חזרה כזו דאפילו משקל נמי לא שקלינהו:
ה"ג אלא אמר רב שימי בר אשי כו' - אלא לעולם שבת הוא דקבעה במתני' וכי מסלקת ליה למר זוטרא מסייעתיה דלא לסייעי' לאבוה ממתני' הכי תסלקיה:
ר"א קא אמרת - מיניה מייתית סייעתא דשבת קבעה אף בשלא נגמרה מלאכתן:
ר"א לטעמיה דאמר תרומה קובעת - דבר שלא נגמרה מלאכתו שאם הגביה תרומתו נאסר לאכילת עראי עד שיפריש שאר מעשרות:
וכ"ש שבת - דחשיבא אכילתה אבל רבנן אימא לך כי היכי דפליגי בתרומה פליגי בשבת:
ת"ש מסיפא - דלא אפלוג רבנן עליה אלא לענין ברירה אבל מודו ליה דדוקא ע"ש בשביעית הא בשאר שני שבוע אסור משום מעשר:
דטבל מוכן הוא כו' - כדפרי' והכא לא מצי למפרך והרי מותרו חוזר כדפריך לעיל אליבא דר"א משום דרבנן שמעינן להו דאפילו מותרו חוזר דחיילא עליה קביעותא הלכך איכא למתלי טעמייהו דרבנן במתני' נמי משום דאיהו קבעיה ולא משום שבת:
ורמינהי - דר"א אדרבי אליעזר:
היה אוכל באשכול - וסתם אשכול לאו גמר מלאכה היא דסתם ענבים לדריכה קיימי:
ונכנס מגנה - שלקטם משם ובא לו לחצר:
ר"א אומר יגמור - אם רצה לגמור בחצר ויגמור אכילתו דאין חצר קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו:
רבי יהושע אומר לא יגמור - קסבר חצר קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו:
הכי גרסינן חשכה לילי שבת רבי אליעזר אומר יגמור - אם רצה לגמור כי היכי דאמר בחצר אמר בשבת יגמור אכילתו דאין שבת קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו ומתניתין אוקימנא טעמא דר"א דבשאר שני שבוע לא משום דשבת קבעה דמשום דבוריה לא מצינא למימר דהא לרבי אליעזר מותרו חוזר: הכי גרסינן רבי נתן אומר לא כשאמר רבי אליעזר יגמור בחצר יגמור אלא יצא חוץ לחצר ויגמור ולא כשאמר יגמור בשבת יגמור אלא ימתין כו'. ותרוייהו אדרבי אליעזר קאי דאית ליה לרבי אליעזר שבת קבעה ומיהו למוצאי שבת יגמור דלא דמיא לתינוקות שטמנו תאנים דתנן בהו לעיל למוצאי שבת לא יאכלו דהתם לאכילת שבת יחדום הלכך קבעה עלייהו אבל זו לא יחדה לשבת יש ספרים שהיא כתובה בהם בשבוש וכן גרסינן לה במשנה דמסכת מעשרות דרבי נתן בתוספתא דמעשרות הכי איתמר:
ואחד מקח - אם מכרן לחבירו קודם גמר מלאכה לא אמרינן אחשבינהו בהכי ואצטריכא ליה לרבי יוחנן לאשמועינן משום דאיכא למאן דאמר קבעה כדלקמן:
שבת - איצטריך לרבי יוחנן למימר:
לאפוקי מדהלל - דלית הלכתא כותיה אלא כרבנן דפליגי עליה:
הלל לעצמו - הלל לבדו אוסר משמע דכל דורו חלוקין עליו:
תוספות
עריכה
והלא מותרו חוזר. ולרבי אליעזר אפי' נטל הרבה מן הטבל בחול לא הוי קביעות כדמוכח בסמוך בדבר הראוי להחזיר מותר וכל שכן דדבורו אינו קובע:
רישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי למהדר. וא"ת והרי נטמאו זיתי המעטן כשנטל מהן וי"ל דלא טמא אלא מקום מגעו ויכול לסלקו מלמעלה שלא יגע באחרים ומ"מ אינו ראוי להחזיר המותר לפי שמתערבים הטהורים עם הטמאים כך פ"ה אי נמי כגון שנטלו בפשוטי כלי עץ או שנתן לו חברו:
והלא הן מוחזרין ועומדין. דלא נטלן אלא בדבורא בעלמא ואין לך חזרה גדולה מזו דאפי' בראוי להחזיר לא מקבע כ"ש בלא נטל כלל:
אלא אמר רב שימי וכו'. ודאי לר' אליעזר קובע שבת אפילו בלא נגמרה מלאכתו כמו גבי תרומה אבל לרבנן דמתירין גבי תרומה לא ידעינן גבי שבת:
תא שמע מסיפא. דלא פליגי רבנן אלא דוקא בברירה:
[שאני התם כיון דאמר מכאן]. והכא לא שייך למפרך והלא מותרו חוזר דלרבנן לית להו הך סברא דלעולם מותרו קובע:
רבי אליעזר אומר יגמור בשבת אלא כו'. וא"ת מ"ש מתינוקות שטמנו דלמוצאי שבת לא יאכלו ויש לומר דהתם יחדום לאכילת שבת אבל הכא לא יחדום לשבת כפי' רש"י אי נמי דהתם מיירי בתאנים דנגמרה מלאכתן אבל הכא מיירי באשכול שלא נגמרה מלאכתו:
אחד שבת אינו קובע וכו' אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. ואם תאמר מאי נפקא מינה כיון דאינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וי"ל דנפקא מינה דקובע אפי' קודם ראיית פני הבית:
שבת לאפוקי מדהלל. ובדין הוא דהו"מ למנקט לאפוקי מדרבי אליעזר דאמר קובע אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומשום הכי לא נקטיה משום דלאו רבותא הוא דבלאו הכי אין הלכה כמותו דשמותי הוא ומ"מ קאמר בסמוך תרומה לאפוקי מדרבי אליעזר דלא אשכח תנא דאמר תרומה קובעת במעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו אלא רבי אליעזר:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק ד (עריכה)
עא א מיי' פ"ה מהל' מעשר הלכה י"ח:
עב ב מיי' פ"ב מהל' מעשר הלכה ד':
עג ג מיי' פ"ד מהל' מעשר הלכה י"ז:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק ד (עריכה)
ולא מיבעיא בשביעית דלאו בת עשורי היא שרי אלא אפילו בשאר שני שבועי אם אמר במוקצה מיכן אני אוכל למחר מוכן הוא וחייב במעשר ואם עבר ותיקנו מותר לאכול ממנו בשבת ואקשינן אמאי מחייב ר' אליעזר בדבר שלא נגמרה מלאכתו והלא מה שמשייר מכדי אכילתו מחזירו אצל העיקר שנטלו ממנו עד שתגמר מלאכת הכל כאחת ושמעינן ליה לר' אליעזר דכי האי גוונא לא קבע. דתנן במעשרות פרק ד' הנוטל זיתים מן המעטן טמא פטור מפני שמחזיר את המותר.
ואוקימנא לרישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי לאהדורי מה שישאר לו מן הזיתים וסיפא במעטן טמא וגברא טמא דאכיל מאי דאכיל ומאי דאשתייר ליה מן זיתיא מהדר להו למעטן ולפיכך פטור.
ופרקינן מתניתין נמי במעטן טהור וגברא טמא ואקשינן והלא מתניתין מוחזרין ועומדין הן כלומר עדיין לא נגע בהן כלל אלא דיבור בלבד אמר מיכן אני נוטל למחר.
אמר רב שימי בר אשי ר' אליעזר לטעמיה [דאמר] אפילו תרומה קובעת וכל שכן כשאומר מיכן אני אוכל למחר דתנן במעשרות פרק ב' פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן ר' אליעזר אוסר לאכול מהן עראי וחכמים מתירין.
ת"ש מסיפא וחכ"א עד שירשום ויאמר כו'. כענין הראשון ופשוטה היא. הנה העמדנו טעמא דר' אליעזר משום דאמר מיכן אני אוכל למחר קבעה לה שבת עילווה. ורמי דר' אליעזר אד"ר אליעזר דתנן בתרומות פרק ח' היה אוכל באשכול ונכנס מגינה לחצר ר' אליעזר אומר יגמור ר' יהושע אומר לא יגמור.
חשכה בלילי שבת ר' אליעזר אומר יגמור כו' הנה כיון שהיה אוכל באשכול מערב שבת וחשכה בלילי שבת כאילו אמר מיכן אני נוטל כיון שתופס בידו האוכל ואוכל וא"ר אליעזר יגמור ולא קבעה שבת ומשנינן התם כדתני ר' נתן בירושלמי דתני ר' נתן לא שאמר ר' אליעזר משום שהתחיל באשכול בהיתר יגמור אלא שר' אליעזר אומר ימתין עד מוצאי שבת ויגמור. ש"מ. אבל בשבת לא משום דקבעה לה שבת כי האי גוונא.
א"ר יוחנן אחד שבת ואחד חצר ואחד תרומה ואחד מקח כולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו.
שבת לאפוקי מהלל דתניא המעביר פירות ממקום למקום וקדש עליהן היום. א"ר יהודה הלל עצמו אוסר ומדקאמר וקדש עליהן היום שמע מינה דדבר שלא נגמרה מלאכתו [הוא] דאם נגמרה מלאכתו מאי איריא קדשה שבת אפילו בחול נגמרה מלאכתו אסור.
רבי אליעזר קאמרת רבי אליעזר לטעמיה דאמר תרומה קבעה וכ"ש שבת: ומתניתין דעומד אדם על המוקצה דדייקינן מינה הא שאר שני שבוע לא, אפילו לאכול מהן עראי אפילו למוצאי שבת קאמר דשבת קובעת לגמרי, [ו]במסקנא לא קאי אלא לר' אליעזר תרומה קובעת לגמרי שבת אינה קובעת דלמוצאי שבת יגמור כדאמר ר' נתן. ומכל מקום צ"ע לרבי יהושע אם כן כל שאמרו שאוכל עראי אינו אוכל אפילו עראי שכבר קבעה לה שבת, ולרבי אליעזר נמי לא יאכל אפילו בשבת ולא אפילו בחול בחצר, ור' אושעיא דאמר (ברכות לא, א) מכניס אדם תבואתו במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה דהיינו אכילת עראי דוקא חוץ לחצר אבל בחצר לא, וכל זה צ"ע.
ולא כשאמר רבי אליעזר יגמור לא בשבת יגמור אלא למוצאי שבת יגמור: ומכלל דלרבי יהושע בין חצר בין שבת קובעים לגמרי אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו, ומתניתין דהמעביר תאנים בחצרו רבי אליעזר היא וחוץ לחצר, והא דלא מייתי ראיה למעלה רב נחמן מרבי יהושע משום דאיהו אפילו בחצר קאמר קובעת ודלא כמתניתין דהמעביר תאנים בחצרו לקצות, והיינו דמקמי בעיא דרבא לרב נחמן אייתי מתניתין דהמעביר תאנים בחצרו ולומר דרבא (בעיא) [בעא אהא] דחצר אינה קובעת כדקיימא לן במתניתין דהמעביר תאנים, וקא מיבעיא ליה שבת מאי וכדאהדר ליה רב לרב נחמן ואימא שבת דומיא דחצר.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/ביצה (עריכה)
רישא במעטן טהור וגברא טמא א"ת כיון דקי"ל דאוכל אינו מקבל טומאה בפחות מכביצה כמו שהוכחתי בשבת בפ' המצניע הני זיתים היכי מקבל טומאה אי חשיבי כמצורפין א"כ כל הממעטן יטמא כשנגע במקצת ואי לא חשיב כמצורפין ומשום היכי הממעטין טהור אינהו נמי לא לקבלי טומאה שאין בכל זית כביצה חשובה אהני להו צירופן לקבל טומאה אבל מיהו לא אהני להו צירופם לעשותם כעיסה אחת שאם נגע הטומאה במקצתן טמאה את כלה הכי ואל אמרינן הכי ולא טומאה אלא אותן שנגע וכגון שנגע בכביצה כדפרישת בפ' העור והרוטב:
היה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר פ'י המורה סתם אשכול לאו גמר מלאכה היא דסתם ענבים לדרוכי קיימי ור' יהושיע דאמר לא יגמור קסבר חצר קובעתו בדבר שלא נגמרו מלאכתן וקשיא לי טובא בהאי פירושא דאע"ג דסתם ענבים לדרוכי קיימא כיון שזה בשעת לקינותן מן הגנה לדעת לאוכלו ליקטו מאי שנא מתאנים שטמנו תינוקת מערב שבת לשבת דקרינן בהו דבר שנגמר מלאכתו מי לא אסקינן דבהיא אתרא הי המקום שבני אדם דורסין ואפילו הכי כיון שעל דעת לאכלם ליקטו קרי להי דבר שנגמר מלאכתו והם ה"נ הכא גבי אשכול אע"ג דסתם ענבים לדרוכי קיימא כיון שעל דעת לאכלו ליקטו הוי לה גבר שנגמר מלאכתו ותו אי אשכול הזה הוה דבר שלא נגמר מלאכתו ואפילו הכי פלגי ר' יהודא ואמר דחצר קובעת א"כ כי אמרי' לקמן חצר לאפוקי מדרב ומייתי ברייתא אמאי לא אמר לאפוקי מדר' יהודיע דהאי מתנ'י דאמר לא יגמור בחצר שהחצר קובעת אפילו בדבר שלא נגמר' מלאכתו שבק מתניתין ונקט ברייתא ותו דבדידיה מיירינן ואמאו לא אמר לאפוקי מדר' יהושיע ונ"ל שלא הוזקק המורה לפרש כן אלא משום דקסבר דחצר קובע מן התורה למעשר בדבר שנגמר' מלאכתו ואף ל י שלא עשאו גורן כדפריש לעיל גבי תאנים לא יאכלו ואע"ג דקיימא לן אין הטבל מתחייב במעשר לאסרו ולאכלו אכילת עראי עד שיראה פני הבית ופני החצר בבא מציעא בהשוכר את הפועלים אכילת שבת חשיבי להו כו' מוכח מיכן שהיה סובר המורה שאילו היה נכנסין אלו התאנים בחצר היה נקבעין למעשר מן התורה ומפני זה נדחק לפרש באשכול שסתם ענבים לדרוכי קיימא ועדיין לא נגמר' מלאכתו שאם היתה נגמרה מלאכתו הי ההחצר קבעה מדאורייתא והיכא הוה אמר ר"א יגמור ואניו נראה לי שהחצר קובע בדבר שנגמר מלאתו מן התורה דא"כ מאי דאמר ר' יוחנן לקמן אחד שבת וא' חצר אחד תרומה וא' מקח ואין קובעין אלא בדבר שנגמר' מלאכתו שבת ומקח ותרומה הוי קביעתן מדרבנן וחצר הוי קביעותיה מן התורה אין זה פירש נכון דכי היכי דכולה הוה מדרבנן חרצ נמי הוי מדרבנן ואע"פ שנגמר מלאכתו שאין חצר קובעת אפילו בדבר שנגמרה מלאכתו מדאורייתא עד שימרח דהא מקשי בפ' שוכר את הפועלים דר' ינאי דאמר אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ממאי דתנן במעשרות איזהו גורנו למעשרות הקישואין והדלואין משיפסקו מאי לאו משיפסקו בשדה אלמא לא בענין פני הבית ומתרץ לא משיפסקו בבית אלמא אע"פ שנכנסו בבית לא הוה קבוע למעשר עד שיפסקו והם הכי התאנים שלקטו לאכילה אינן נקבעין למעשר מן התורה עד שיעשה להם גורנן ואי זה גורן עד שימלא את הכלכלה כדתנן התם במעשרות כלכלה משיחפה ואם אינן מחפה משימלא את הכלי דקביעת המעשר בגורן הוה או בשדה למאן דלא בעי בית וחצר או בחצר הבית למאן דבעי אלב בלא גורן אע"פ שראה פני הבית לא הוקבעי למעשר אבל מדרבנן ודאי חצר קובע בדבר שנגמר מלאכתו ודאי לעשות ממנו גורן אע"פ שעדיין לא עשה ממנו גורן וקביעותיה הוה מדרבנן כל זמן שלא עשה מןה גורן כמו שבת ומקח ותרומה והאשכול הזה נמי דבר שנגמר מלאכתו הוה כיון שלקטו לאכילה כמו התאנים של תנוקת הראוי לעשות ממנו גורן אלא שעדיין לא עשה וכיון שלא נעשה ממנו גורקן היה מתיר ר"א לאכלו בין בחצר ובין בשבת ור' יהושיע היה אומר מפני שהיא דבר שנגמרה מלאכתו אבל לעולם בדבר שלא נגמרה מלאכתו כגון המעביר תאנים בחצרו לקצות לא אמר ר' יהושיע דחצר קובעת והילכך לא מצי לאפוקי אלא מדרבי והכי מקשי השתא דר' אליעזר אדר' אליעזר דלעיל אמר דשב קובעת אפילו בדבר שאל נגמר מלאכתו והכא אמר דאפי' בדבר שנגמר מלאכתו אינו קובעת מותרץ דלעולם שבת קובעת והכא לא אמר ר' אליעזר יגמור אלא למוצאי שבת ור' יהושיע סבר אפי' למוצאי שבת לא יגמור דכיון דהתחיל לאכול וקידש היום כבר קבעו שבת ואסר אפי' למוצאי שבת:
התם כדקתני טעמא א"ר נתן כו' כיון שמצא תנא שאומר דלא אמר ר"א שיגמור אל אדלמוצאי שבת מתרץ ליה כך ואם לא היה זה נמי היה מתרץ לו שאני הכא שהתחיל לאכול מבעי"י אבל לעולם אם היה מתחיל בשבת אסור:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק ד (עריכה)
הכי גריס רש"י ז"ל רישא במעטן טהור וגברא טמא סיפא במעטן טמא וגברא טמא: וניחא ליה ז"ל לאוקומי כולה בגברא טמא. אבל אית ספרי דגרסי ומהפכי סיפא במעטן טמא וגברא טהור. והוא נכון דלא לאפושי בטומאה. וא"ת ובמעטן טהור כי נסיב להו מיניה איטמו. פירש רש"י ז"ל דיכול לסלקן משם במקום מגעו כיון שמקומו מסויים לפנינו ונשאר הכל טהור. אבל בתוס' פירשו דמיירי שנטלן בפשוטי כלי עץ או שנתנו לו טהור.
והלא מוחזרין ועומדין: כלומר וכיון שכן לר' אליעזר ודאי שבת הוא דקבעה ליה ולא דבורא דידיה.
אלא אמר רב שימי בר אשי: ואית ספרי דלא גרסי אלא ומיהו הכי מיתפרשא ולישנא קיטא הוא. ואתא רב שימי לומר דאי לא נסייעיה למר זוטרא ממתניתין נימא הכין דשאני ר' אליעזר דלדידיה אפילו תרומה קבעה כו'.
הא קא משמע לן דטבל מוכן הוא כו': ולענין הפסק קיימא לן דשבת קבעה אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו כדאמר רב נחמן תלמוד ערוך הוא בידינו. והא דדחינן דלא נסייעיה מחכמים דחייתא בעלמא היא ולא סמכינן עלה דדוחק הוא לומר שלא יהו ר' אליעזר וחכמים שוין בקביעות שבת ולומר דר' אליעזר שבת קבעה ולחכמים לא אלא דבורא קבעה. אלא כולן שוין בענין ולא פליגי אלא בהכנה דמוקצה. ועוד דדוחק הוא לומר דלא נידוק ייתורא דשביעית לר' אליעזר וחכמים בחד גונא. ואלא מיהו הא דאם עבר ותקנו מתוקן הכין קיימא לן. וכבר פירש רש"י דכיון דלא נאסר הגבהת תרומה אלא מדרבנן לא אסח דעתיה בין השמשות. ולא נהיר דכיון דנאסר מדרבנן להגביה תרומה ומעשר והעובר על דבריהם חייב מיתה ודאי אסח דעתיה מיניה. אלא הכא סבירא לן דמעשר ניטל במחשבה ונותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה כגון שאינו משקה ומותר לעשות כן בשבת משום עונג שבת.
ורמינהו היה אוכל באשכול כו'. דברי ר' אליעזר: דמתניתין דקא דייקינן מיניה דשבת קובעת למעשר בדבר שלא נגמרה כו' אתי לאקשויי אהא דר' אליעזר. וא"ת ומאי קושיא שאני מתניתין דקתני מכאן אני אוכל למחר ויחדם לשבת ודין הוא שיהא השבת (קובעין) קובעתן. וי"ל דכל שכן הוא דקא פריך דכיון דקתני יגמור דמשמע אפילו בשבת עצמו משמע דסבירא ליה דאין השבת קובע פירות סתם אפילו לשבת עצמו וכל שכן בשיחדן שאין אסורין לעולם. ואילו לעיל קתני דכל היכא שיחדם לשבת שאסורין מוצאי שבת וכיון שכן כל שכן דקבעה שבת פירות סתם לבו ביום ואמאי תני יגמור דמשמע לבו ביום. וקא סלקא דעתין דטעמיה דר' אליעזר מפני שהתחלת אכילתו היה בחול ושרינן סופו בתר תחלתו. ואקשינן דדין הוא לאוסרן בסתם לבו ביום כיון דשבת חמירא לאוסרן לעולם בשיחדם לשבת.
ולא יוציא חוץ לחצר ויגמור: פירוש משום דהכנסה של חצר שלא לדעת היה ולהכי לא קבעה אם ביטל הכנסתו והוציאה לחוץ לאכול. ר' יהושע אוסר לגמרו. ואם כן הא דתנן המעביר תאנים כו' דלא כר' יהושע וכר' אליעזר דהא הויא הכנסתו בדעת וזה דחוק. אלא כר' אליעזר וחוץ לחצר. אי נמי כר' יהושע ודוקא בניו אבל הוא לא אלא ימתין למוצאי שבת ויגמור. ור' יהושע אוסר לעולם אף על פי שלא יחדם לשבת דסבירא ליה דכיון דסמוך לחשכה התחיל לאכול הרי הוא כאילו יחדו לשבת. ולהאי מסקנא אפילו באשכול העומד לאכילה פליגי ור' אליעזר סבר דכיון דלא יחדו ממש לשבת לא נאסר במוצאי שבת. ואף על גב דהכא קיימא לן דחצר קובעת לכולי עלמא ואנן קיימא לן בפרק הפועלין דאין הטבל מתחייב עד שיראה פני הבית. התם הוא מדאורייתא אבל מדרבנן חצר קובעת והכא מדרבנן קאמרינן.
אמר ר' יוחנן כו'. אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן: הקשה הרשב"א ז"ל דאם כן ר' יוחנן פליג אדרב נחמן דאמר תלמוד ערוך הוא בידינו. ולא העלה בענין אלא גמגום. ומורי נר"ו פירש דרב נחמן ור' יוחנן לא פליגי דביחדהו לשבת כולי עלמא מודו דשבת קבעה לעולם. ובלא יחדינהו לא קבעה לעולם אלא ליומה. והא דאמר ר' יוחנן שבת אינה קובעת בשלא ייחדן לשבת קאמר שאינה קובעת לגמרי שיאסרו למוצאי שבת. ורב נחמן דאמר שבת קובעת דמשמע לעולם מיירי בשייחדינהו והיינו דמייתי מר זוטרא ראיה ממתניתין לאבוה דמיירי בשייחדינהו לשבת. ומאן דדחי מתניתין סבר דשבת אינה קובעת אפילו לעצמה. ור' אליעזר הכין סבירא ליה דביחוד תליא מלתא כר' יוחנן ורב נחמן. ור' אליעזר דאמר ימתין למוצאי שבת ויגמור מיירי בשלא יחד אותן לשבת כמו שפירשנו למעלה. והא דאמרינן ר' אליעזר לטעמיה דאמר תרומה קבעה וכל שכן שבת דמשמע דשבת קבעה לעולם שיהו אסורין באכילת עראי דומיא דתרומה דקבעה לעולם התם בשיחדינהו לשבת דומיא דתרומה שייחד אותה. וכולה סוגיא רהטא בהכין וכן נראה מפירוש רש"י. ובהא ניחא לן דאמרינן שבת לאפוקי מדהלל דאיכא למידק לימא לאפוקי מדר' אליעזר. ולא קשיא דר' יוחנן לא פליג אדר' אליעזר כדאמרן.
ויש מפרשים דלא איצטריך דר' אליעזר שמותי הוא. ויש מפרשים דאינו מפורש כל כך. ומורי נר"ו פירש דר' יוחנן הוא אימורא ולא מצי פליג אתנאי. ולכך אמר לאפוקי מדהלל כדי שיביא דברי ר' יהודה דאמר הלל עצמו אוסר ולומר דבני דורו חולקין עליו ואיהו סבירא ליה כותייהו ולא כהלל. אבל לפי מה שפירשנו לא קשיא מידי דר' יוחנן סבירא ליה כר' אליעזר.
וא"ת לימא לאפוקי מדר' יהושע. וי"ל שכבר אמר הלל עצמו וחד מיניהו נקט. ואף על גב דלא איצטריך לר' יוחנן לומר לאפוקי כיון דקאי רבים כותיה. הוא רצה לעשות כלל מן הדברים האלו ביחד אף על פי שיש מקצת שהן מבוארים וכדחזינן בתרומה דפליגי רבנן עליה דרבי אלעזר.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה