שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ב/דף כה
וזה לשון הרא"ש ז"ל: אלא מאי גדולה חזקה — ואם תאמר, לרבא נמי תיקשי, שרצה לפשוט מכאן דאין מעלין, אם כן מאי גדולה חזקה? ויש לומר דהכי פירושו: אי אמרת בשלמא דאין מעלין, ולא תדחה משום טעמא דריע חזקייהו, היינו דקתני גדולה חזקה, דאף על גב דאיכא למיחש לבית דין טועין שיעלו מנשיאות כפים לקדשים, שבקינן להו בחזקתייהו. דאף על גב דבעלמא בלא חזקה נמי, למאן דאמר אין מעלין מתרומה ליוחסין – מעלין לתרומה על פי עד אחד ולא חיישינן לבית דין טועין שיעלו אף ליוחסין, דסבירא ליה להאי מקשה דיוחסין חמירי, לא אתו למיטעי כמו לקדשי קדשים. אבל השתא דאמרת טעמא דלא חיישינן דילמא אתי לאסוקינהו משום דריע חזקייהו, אם כן מאי גדולה חזקה?
ואי תימא, השתא נמי בתרומה דרבנן אכולא, אלא מאי גדולה חזקה וכו' — מה שכתוב בספרים: וכי מסקינן מתרומה ליוחסין, הני מילי בתרומה דאורייתא, אבל מתרומה דרבנן לא מסקינן, רבינו יצחק בה"ר מאיר לא גריס ליה, דהא האי ואי בעית אימא רב נחמן בר יצחק אמר לה, דדחי למילתיה דרבא וקאמר שאני הכא דריע חזקייהו; ואי גרסינן ליה, אם כן היה סותר הוא עצמו הראיה שהביא למעלה, למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין אתי לאסוקי, ואין זו סוגיית התלמוד, אם לא יאמר "לאו מילתא היא דאמרי". אלא ודאי ליתא, ואגב דאכתיבא בריש עשרה יוחסין אשתבוש לכתבה כאן.
ולא מידי דאיקרי קדש — ואם תאמר, תרומה נמי איתא בכלל קדשים, דכתיב: "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים", והיינו תרומה, דהעריב שמשו אוכל תרומה; ואם כן, אמאי הוצרך הכא לכתוב קדש? ויש לומר, דוודאי לגבי טמא אקרי קדשים, ובאכילת זר קיימינן.
נשיאות כפים בכלל ולא אכלתי חלה — ואף על גב דסוריא נמי הויא מדרבנן, כדמסקינן, מיהו אין מדקדקים בבבל כמו בסוריא, דסבר האי תנא כיבוש יחיד שמיה כיבוש. ואכילת חלה בסוריא, הוא הדין נשיאות כפים, כדמוכח לקמן.
עדות הבאה מכח חזקה בחזקה — תימה, אכתי תיקשי, פשיטא, מה לנו אם אינה חזקה או אם עדים מעידים עליה? ויש לומר דהכי פירושו: עדות הבאה מכח חזקה, שאנו יודעין שהוא כהן מחמת חזקה של הקורא אחריו, שהוא מוחזק לנו שהוא לוי:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: אלא מאי גדולה חזקה — פירש רש"י ז"ל: אם כן, מה לנו לחוש עליהם כדי לבטל חזקתן, שלא להעמידן על חזקתן? ונראה לפי דעתו דקושיא דגמרא היא אליבא דכולי עלמא, בין אליבא דאידך דמצרכי לה, דכולהו קשיא לן לרבא דקסבר דאין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין. כיון דכן, למה לי טעמא דגדולה חזקה? בלאו האי נמי, מאי איכא למיחש עלייהו לאפוקינהו מחזקתייהו? ולאידך נמי דאית ליה מעלין מנשיאות כפים ליוחסין, דמתרץ טעמא משום דריע חזקתייהו, כיון דאיכא הך טעמא נמי דריע חזקתייהו ליכא למיחש עלייהו, וכיון דכן מאי גדולה חזקה? דלא שייך לישנא דגדולה חזקה אי לא הוה מידי דחזי למיחש עליה ולא חיישינן משום טעמא דגדולה חזקה. אבל השתא דאמרינן דליכא למיחש למידי, מאי גדולה חזקה? אי משום דקיימי בחזקתייהו, הא לאו כלום הוא, דלא סגיא בלאו הכי.
- ומפרקינן, דמעיקרא אכלו בתרומה דרבנן והשתא אכלו בתרומה דאורייתא, דלעניין תרומה אוקמינהו אחזקתייהו, והיינו גדולה חזקה.
ואי בעית אימא השתא נמי בתרומה דרבנן אכיל בתרומה דאורייתא לא אכיל, וכי מסקינן ליוחסין וכו' — כלומר, השתא דאתינן להכי, הא דאמרינן לעיל למאן דאמר מעלין, דמוכח דאיתיה לטעמא דריע חזקתייהו ממאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, אי מהא לא אריא, דכי מסקינן ליוחסין מתרומה דאורייתא, מתרומה דרבנן לא מסקינן. והא מוכחא דלרבא נמי מהדרינן, דהא האי טעמא דאמרינן וכי מסקינן וכו' לרבא הוא דאיצטריך.
אלא מאי גדולה חזקה — דאף על גב דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא לא גזור, והיינו גדולה חזקה. ולמאן דאית ליה טעמא דריע חזקייהו, אפילו הכי אמרינן בה גדולה חזקה, דבהא הוה לן למיחש טפי משום דאתי למיחלף.
מאי לאו ליוחסין לא לתרומה — כלומר, ואליבא דרבנן דקסברי אין מעלין מתרומה ליוחסין, דאלו ר"י, כיון דקסבר מעלין מתרומה ליוחסין, כל אסוקי לתרומה כאסוקי ליוחסין דמי, וכל היכא דלא מסקינן ליוחסין לא מסקינן לתרומה.
קסבר חלה בזמן הזה דרבנן ותרומה דאורייתא וכדאפיך להו רב הונא בריה דרב יהושע לרבנן — קשיא לן, וכיון דכן, אמאי נקט אכילת חלה בסוריא? אפילו בחוץ לארץ נמי. ויש לומר דאפילו הכי, אף על גב דהא ודאי דרבנן, דווקא בסוריא הוא דהוי ראיה דאית לה עיקר מן התורה, דכיון דכן אפילו האידנא דהויא דרבנן דייקי בה, מה שאין כן בחוץ לארץ, דכיון דלית ליה עיקר בדאורייתא כלל, לא הויא ראיה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה — קשיא לן, בראשונה? מאי דהוה הוה. ויש לומר, שאם יש לו עדים שנשאו אבותיו כפיהם באלכסנדריא של מצרים הרי זו חזקה, והא דאמרינן: קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן וחלה דאורייתא, אפילו הכי בעינן בארץ ישראל דאיכא עיקר בדאורייתא, כדפרישנא לעיל:
אמר רב הונא בריה דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן וכו' עד שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה — כתב רבינו חננאל ז"ל: פירוש, אפילו כשהיתה מקצת הארץ ביד ישראל ומקצתה ביד האומות העולם, כמו עתה בזמן הזה, נתחייבו בחלה מן התורה, אבל אין חייבין בתרומה עד שתהא ארץ ישראל כולה ביד ישראל. ואמינא להו אנא איפכא וכו', דתניא: כי תבואו, יכול משנכנסו מרגלים בארץ ישראל חייבין בחלה? תלמוד לומר "בבואכם", בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם, וכי סליק עזרא לאו כולהו סליק, ע"כ. פירוש, "בבואכם", בביאת כולכם אמרתי, ד"בבואכם" משמע ביאת כולם. מיהו משמע משעת התחלתם להיכנס לה, אבל "כי תבאו" משמע אף על גב דלאו כולהו, אלא שנכנסו לה לגמרי אותן שעתידין להיכנס. והיינו דאמרינן בחלה, דכתיב בה "בבואכם", דנתחייבו בה בשבע שכבשו ושבע שחלקו, מכיון שהתחילו ליכנס לה; ובביאת עזרא פטירי אפילו לאחר דאתו כולהו, והכי איתא בספרי, כמו שכתב רש"י ז"ל. [ע"כ הרא"ה ז"ל]:
וז"ל הרמב"ן ז"ל: מאי לאו ליוחסין? לא, לתרומה — איכא דקשיא ליה: ולמאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, כיון דאסקינהו לתרומה אתי לאסוקי ליוחסין, ותפשוט מהא למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, דמנשיאות כפים נמי מעלין. ואיכא למימר: אין הכי נמי דתפשוט לההיא סברא. אי נמי, אף על גב דמיבעיא לן בין למאן דאמר מעלין בין למאן דאמר אין מעלין, כי איפליגו רב חסדא ורב אבינא בה – אליבא דמאן דאמר אין מעלין מתרומה ליוחסין פליגי; אבל למאן דאמר מעלין, כיון דלתרומה מסקינן, ליוחסין נמי, ולא דייק אלא מעלין מתרומה ליוחסין פלוגתא דתנאי היא. ומשום דכיון דהכי דחינן הכא: לא, לתרומה, ומני? רבנן היא דאמרי אין מעלין מתרומה ליוחסין, אבל מנשיאות כפים דכולי עלמא אין מעלין ליוחסין, לדבר המביאה לידי יוחסין קאמר, כן נראה לי.
- ואיכא דסבר, כיון דאנן לתרומה מסקינן ליה ולא ליוחסין, לא איכפת לן. וקשה לן, דהא אקשינן לעיל: ואי סלקא דעתך מעלין מנשיאות כפים ליוחסין, כיון דפרשי ידייהו אתו לאסוקינהו, ואף על גב דלא אסקיניה.
אבל לא חלוק גרנות — פירש רש"י ז"ל, דקסבר האי תנא כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, הילכך תרומה דידהו לאו דאורייתא הוא. וקשיא לן, וליהוי נמי דרבנן, אמאי אין מעלין מינה לדאורייתא? דהא מסקינן מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא. לאו מילתא היא, דשאני הכא כיון שבזמן שבית המקדש קיים דרבנן היא לא דייקינה, מה שאין כן בשאר תרומה בארץ ישראל, דכיון שבית המקדש קיים דאורייתא היא ולחומרא אזלינן בה, השתא נמי חמירא להו כמעיקרא. והא דאמרינן לעיל: בדרבנן אכול, בדאורייתא לא תכול, ולא חיישינן דילמא אתי לאסוקינהו מדרבנן של ארץ ישראל לשל תורה? א"ריע חזקייהו" סמיך ליה.
- והא דאמר רבן שמעון בן גמליאל: אף אלכסנדריא של מצרים, אי קשיא: בראשונה מאי דהוה הוה? לא תיקשי, דהא קא משמע לן, דאי איכא דוכתא דקביעי האידנא בי דינא, נשיאות כפים חזקה:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה מפני שבתי דינים קבועים שם — פירוש, והא קא משמע לן, דאי איכא דוכתא האי דינא דקביעו בי דינא כדהוו קביעי התם, בנשיאות כפים הויא חזקה, דאי לא, מאי קא משמע לן? דהא מאי דהוה הוה.
שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה — פירש רש"י: נתחייבו בחלה, דכתיב בה "בבואכם", ותניא בספרי: ר' ישמעאל אומר, משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכולן נאמר "כי תבואו", "כי יביאך", וכאן אמר "בבואכם", ללמד שכיון שנכנסו לארץ ישראל נתחייבו בחלה, ולא נתחייבו בתרומה ובמעשרות, דכתיב "דגנך", תבואת זרעך המיוחדת לך. ועוד, שהרי תלה הכתוב המעשר במניין שני השמיטה, כדכתיב: "בשנה השלישית שנת המעשר", ושמיטין לא נמנו אלא משנכנסו לארץ וחלקו כדאיתא בסדר עולם ובמסכת ערכין, ע"כ.
- ובפרשת הר סיני אשכחן דמפיק שלא נהגו שמיטין עד שכבשו וחלקו, דכתיב "שדך וכרמך", ועד שכבשו וחלקו לא הוי שדך וכרמך. ואית דמפיק דשמיטין נפקי מדכתיב ביובל "לכל יושביה", בזמן שכל יושביה עליה, וילפינן שמיטין מיובל מדכתיב: "וזה דבר השמיטה שמוט", בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחד שמיטת קרקע ואחד שמיטת כספים; בזמן שאתה משמט קרקעות וכו'. והא אתי שפיר אליבא דרבי, דדריש הכי בפרק השולח; אבל רבי יוסי דהוא תנא דסדר עולם לית ליה דרבי, כדאיתא בירושלמי דשביעית. ותו, דכתב ז"ל בפרק השולח דשמיטת קרקעות אינו משום יובל שהשדות לבעליהן, כדפירש רש"י, אלא שמיטת עבודת קרקעות בשביעית. ואף על פי שפירוש רש"י הוא הנכון כדפרישית בדוכתא בסייעתא דשמיא.
- ובתוס' כתבו, דתרומה ומעשר לאו משמיטין ילפינן, אלא מדכתיב: "ועברתם את הירדן בארץ וגו' והבאתם שמה עולותיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם", ומסתמא לא נתחייבו להפרישו אלא בשהיה ראוי להביאו, ולא שהיה מופרש ומונח עד לאחר כיבוש וישיבה. ואף על פי שבזמן הזה למאן דאמר קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא מפרישין לאיבוד [וכן בנוב וגבעון לר' שמעון? שאני הני שכבר נתחייבו במעשר, ותו לא פקע דין המעשרות מן הארץ; אבל בתחילת המצוה אין לומר שיצוה הכתוב להפריש לאיבוד]. מעתה הדר ילפינן שמיטות ממעשר, שאין נוהגין אלא לאחר כיבוש וחילוק, שהרי תלה הכתוב מעשר בשמיטין כדפרישית.
יש ספרים שגורסים: דתניא: "כי תבואו", יכול משנכנסו לה ב' או ג' מרגלים? תלמוד לומר "בבואכם" [וכן הגרסא במקצת הספרים. ורש"י ז"ל גורס: "בבואכם", יכול משנכנסו לה וכו'? תלמוד לומר "בבואכם"]. ואין גירסא זו מחוורת, דהא גבי חלה לא כתיב "כי תבואו", והכי גרסינן: דתניא, יכול משנכנסו לה וכו'? תלמוד לומר בבואכם. ופירשו ז"ל, כיון דשינה ביאה זו לגמרי לכתוב "בבואכם", ולא כתב "כי תבואו", יכול משנכנסו לה ב' וג'? ואינה מחוורת.
בבואכם בביאת כלכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם — כלומר, וחיוב חלה, נהי דהא דתניא בכיבוש הארץ, ותנו בה ארץ קודם חילוק וכיבוש היה רובה ביד ישראל, מכל מקום בעינן שיהו כל ישראל או רובם בארץ כמו שהיה בזמן כיבוש וישיבה, וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק, הלכך אף על גב דחלה נוהגת מן התורה בזמן כיבוש וחילוק, אינה נוהגת עכשיו מן התורה כיון שאין רוב ישראל עליה. ואפילו למאן דאמר דתרומה ומעשרות נוהגין בה מן התורה משום דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא, וזה הכתוב הוא בחלה.
בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול — פירוש, לפי שהיה לו שם כהן, או שהיה הכהן עם הארץ שהגדול בתורה קודם, כדאיתא במסכת מגילה וכדאמר: רב קרא בכהנא.
אמר ליה בחזקת שהוא כהן שקרא אחריו לוי — פירוש, ואמרינן במסכת גיטין (דף נט:), אם אין שם כהן נתפרדה חבילה. ופירש רש"י שם, שאין לוי קורא כלל, ואתיא הא דהכא שפיר. ורש"י ז"ל כתב שאין לוי קורא שני, אלא שלישי או ראשון או בשאר מקומות כפי מעלתו. ולפי האי פירוש נמי אתיא שמעתין שפיר. אבל יש שפירש "נתפרדה חבילה" שתקנו חכמים שיהא לוי קורא שני לעולם ואף על פי שאינו חשוב כישראל, ואינו קורא אלא לפי מה שראוי לפי מעלתו, וגם אם ראוי לקרוא שני קורא שני. ולאותו פירוש יש לדחוק כאן דהכי קאמר, שקרא אחריו לוי בתורת לוי, שהכיר בו שהיה ישראל אחריו חשוב ממנו. וכבר הארכתי בזה במסכת גיטין בסייעתא דשמיא, ושם כתבתי דעת מורי ז"ל, דכשאין כהן או לוי – קורא בכל מקום שירצו, ובלבד שיאמר: "אף על פי שהוא כהן" או "אף על פי שהוא לוי", ולא חיישינן לנכנסים שלא שמעו את הקריאה, דאינהו מישל שיילי ואומרים להם. ולפי זה, הא דגרסינן בתוספתא: עיר שכולה כהנים, שאין יודעין לקרוא בתורה אלא כהנים, שקורא הכהן ז' פעמים, יש לומר שזהו לפי מנהגם, שלא היו קוראים איש בשמו, וכדמוכח שמעתא; ולפי מנהגנו יכולין לקרוא כהן אחר כהן כשיאמרו לכל אחד "אף על פי שהוא כהן". וכן היה עושה ז"ל כשהיו שם ב' כהנים חתנים, וכן היה נוהג בעצמו[1] לקרוא בתורה שלישי או בשאר מקומות, וש"ץ קורא "אף על פי שהוא לוי".
ואם אין דוכן שם בטלה כהונה — פירוש, במקום שאין שם בית דין, שאין נשיאות כפיים חזקה, ובעיירות שאין חילוק מתנות חזקה, אם אין שם גורן בטלה כהונה:
וזה לשון הרא"ש ז"ל: שקרא אחריו לוי — לפירוש ר"י שפירש בגיטין: נתפרדה חבילה ולא יקרא בתורת לוי, יש לפרש שקרא אחריו לוי, כלומר שניכר שבתורת לוויות קרא, כגון שקרא לפני ישראל הגדול ממנו; ואילו קרא הראשון תחילה מחמת גדולתו, גם השלישי שהוא גדול מן השני היה קורא לפניו.
בני זה וכהן הוא — משמע שאין אנו מכירין בו שהוא בנו, והוא בא להעיד עליו שהוא בנו, והוא כהן ולא בן גרושה. דאי ביודעים שהוא בנו, אם כן הוה ליה למימר: בני זה כהן הוא, בלא וי"ו. ותימא, אם כן יהא נאמן לכולי עלמא לתרומה וליוחסין במיגו דאי בעי אמר אינו בני. וכי תימא לא מהימנין ליה במיגו, כיון שלפי דבריו קרוב הוא, כעין שמצינו בהחולץ דאמר ליה: לדבריך ע"ג אתה, נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך? לא היא, דעל כרחך נאמן במיגו, דהא בסמוך קאמר: מאמינו אף להאכילו בתרומה, שבידו להאכילו תרומה. ויש לומר דבהאי מיגו דבסמוך מהימנין ליה, משום דאפילו יודעין שהוא בנו מכל מקום איכא מיגו; אבל האי מיגו, אי הוה ידעינן שהוא בנו, מאי מיגו איכא? עוד יש לומר דאין זה מיגו טוב, שאינו רוצה להעביר ממנו נחלתו.
נאמן להאכילהו בתרומה — אפילו ליכא אלא הוא. ואף על פי שהוא קרוב, דסבר רבי אין מעלין מתרומה ליוחסין. ואינו נאמן להשיאו אשה – פירוש, להצטרף עם אחר, מפני שהוא קרוב. אבל אין לפרש: ואין נאמן להשיאו אשה מפני שהוא יחיד; דאטו בהא לימא רבי חייא: האמינו להשיאו אשה? ביחיד קרוב לא משתמיט שום תנא דלימא עד אחד כשר ליוחסין. וליכא נמי לפרושי נאמן להאכילו בתרומה עם אחר; דאי הוה מצריך רבי שני עדים לתרומה, אלמא הוה סבר מעלין מתרומה ליוחסין, אם כן לא יכשיר קרוב לתרומה, הואיל ואינו מאמינו להשיאו אשה. ולרבנן דאמרי: כל משפחות בחזקת כשרות הן, מיירי נמי הכא דנפק עליה קלא.
נאמן להאכילו בתרומה — הקשה ר' יצחק בן ה"ר מאיר: הא משנה שלימה היא בעשרה יוחסין: מי שיצא למדינת הים, וכשחזר הביא עמו בנים, ומתה אשתו, צריך להביא ראיה על הבנים ואינו נאמן אפילו להאכילן תרומה, כדמוכח בגמרא דהתם, דתניא: הביא ראיה על הגדולים אין צריך להביא ראיה על הקטנים. ואמר ריש לקיש עלה: לא שנו אלא בקדשי הגבול, אבל ליוחסין לא. והיכי אמר רבי הכא דאף נאמן על בנו להאכילו בתרומה? ותירץ, דהאי משנה אתיא דלא כרבי דהכא.
- ואומר רבינו תם, דאין זה מחלוקת חדש, דההיא דקידושין אתיא כרבי יהודה, דאמר מעלין מתרומה ליוחסין. וקדשי הגבול דהתם, היינו כל דבר קדושה, כגון תרומה ונשיאות כפים ולהעלותו ליוחסין. והאי דקאמר: אבל ליוחסין לא, היינו לענין קורבא וליהרג זה על זה, כדמסיק רבי יוחנן התם: אף ליוחסין, ואזדא ר' יוחנן לטעמיה, דאמר ר' יוחנן: סוקלין על החזקה.
שבידו להאכילו תרומה — תימה, מאי מיגו איכא הכא? הרי אין בידו להאכילו בתרומה אחרי מותו. וכהאי גוונא אמרינן גבי בכור בפרק יש נוחלין, ובפרק האומר בקידושין, תניא: יכיר יכירנו לאחרים. מכאן אמר ר' יהודה: נאמן אדם לומר זה בני בכור וכו'; למאי הלכתא? לתת לו פי שנים. אי בעי למיתבא ליה מתנה, מי לא מצי יהיב ליה? ומשני: לא צריכא, בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן. ועוד, דאפילו מחיים אין זה מיגו טוב, שאם יוליכנו לגורן ויצוה ליתן לו חלקו, הרי יפסיד; והשתא שאומר שהוא כהן, נוטל כל אחד חלקו. ואין לפרש שיאכלו בתרומה בשעה שהעיד, שהיה יכול לומר אינו בני וכהן הוא; אם כן להשיאו אשה נמי נימא הכי.
- ותירץ ה"ר משה בר נחמן, שכיון שבידו להאכילו בתרומה, דאי בעי אמר: כהן הוא ואינו בני, והיה אוכל על פיו לבדו, ואין זה עדות גמורה כשאר עדות; הלכך אנו מאמינים אותו להאכילו בתרומה, דאי בעי אמר: כהן הוא ואינו בני, והיה אוכל על פיו לבדו. ואין בידו להשיאו אשה, דאי נמי אמר הכי אינו נאמן אלא אם כן יצטרף אחר עמו, וכיון דבעינן שנים – אלמא עדות גמורה היא, ואין תורת עדות משום נאמנות, כדאמרינן בבבא בתרא: אטו משה ואהרן משום דלא מהימני? אלא גזרת הכתוב הוא. הלכך אף על גב דאיכא מיגו – פסול, משום דרחמנא פסליה. ועוד, דאם יצטרף אחר עמו, ליכא מיגו, דאם אמר: לאו בני הוא, העד מכחישו.
- והכי מוכח בירושלמי, דגרסינן התם: חד בר נש אתא לקמיה דרבי. אמר לו: בני זה וכהן הוא. אמר לו: בנך הוא אלא שאינו כהן. אמר לו רבי חייא: אם מאמינו אתה שהוא בנו, מאמינו אתה שהוא כהן; ואם אין אתה מאמינו שהוא כהן, אל תאמינו שהוא בנו, ויעשה בהרחק עדות ויהא נאמן עליו. כלומר, שאין יודעין שהוא בנו, נאמינו במיגו ויעשה כמו שהוא רחוק, דאי בעי אמר רחוק אני ויהא נאמן. אמר לו: בנו הוא, אלא שאני אומר שהוא בן גרושה או בן חלוצה. כלומר: להשיאו אשה אינו נאמן, משום דבעינן עדות, ואינו נאמן על בנו:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: שקרא אחריו לוי — במסכת גיטין בפרק הניזקין (דף נט:) אמרינן: אין שם כהן נתפרדה חבילה. ויש שפירשו שאין לוי קורא כלל, ולפי זה עולה זו יפה, דכיון דקרא לוי כאן הרי זו ראיה שקרא כאן כהן.
ההוא דאתא לקמיה דרבי יהושע בן לוי וכו' עד ללוי על פיו. רבי ורבי חייא חד העלה בן על פי כו' עד הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי — קשיא לן, דהא תנן התם במסכת קידושין: אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה, צריך להביא ראיה על האשה ועל הבנים. ואיתמר עלה בהדיא דאפילו לענין קדשי הגבול תנן דלא מהימן. ואיכא דאמרי, רבי תנא הוא ופליג. ורבינו נ"ר תירץ דההיא דבמוחזק לן בהנהו דהוו בניה, וכיון דכן, תו לא מהימן עלייהו. אבל הכא כגון דלא ידעינן ליה, ומיגו דאי בעי אמר: לאו בני הוא, ויכול להעיד עליו להאכילו בתרומה, השתא נמי דאמר: בני הוא וכהן הוא, נאמן. ורבי חייא סבר, כיון דקא מודה דבנו הוא, שוב אינו נאמן להעיד עליו. ורבי סבר שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, וכדאמרינן בשבוי דמהימנא. ורבי חייא סבר דלא דמי, דשאני התם דשתיקותא מתירתא.
- ומיהו תמיהא לן הא דקאמר ר' חייא: אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה; מאי קאמר? וכי לא שמיעא ליה הא דלעיל, דבין לרבנן בין לרבי יהודה עד אחד אינו נאמן להשיאו אשה? ויש אומרים דרבי חייא פליג, דקסבר דעד אחד נאמן אף להשיאו אשה, אבל כאן אינו נאמן לפי שהודה שהוא בנו. ואמר לו רבי: אני מאמינו להאכילו בתרומה, שבידו להאכילו בתרומה, ואין אני מאמינו להשיאו אשה. פירש רש"י ז"ל: שבידו להאכילו בתרומה, שהרי זה היה כהן ונותנין לו תרומה, וכיון שכן הרי הוא יכול להאכילו. ואינו נכון, דלאו מיגו מעליא הוא; דהא תינח היכא דאיתיה, אבל כי מת או אזיל ליה למדינת הים מאי איכא למימר?
- ואפשר לפרש, שבידו להאכילו בתרומה, כלומר שאילו רצה לא היה מודה שהוא בנו והיה מעיד עליו שהוא כהן, ונאמן להאכילו בתרומה שהרי מעלין לתרומה על פי עד אחד. ואינו נאמן להשיאו אשה, שאין בידו להשיאו אשה, שאפילו אינו אלא כעד אחד דעלמא אינו נאמן ליוחסין. ואינו נראה דפלוגתייהו בהא, דמר סבר דעד אחד נאמן ליוחסין ומר סבר דלא מהימן.
- ונראה לפרש דרבי הכי קאמר מעיקרא: נאמן להאכילו בתרומה, כעד אחד דעלמא; ואינו נאמן להשיאו אשה אפילו בצירוף עד אחד, דהוו להו תרי. והיינו דקשיא ליה לרבי חייא, כיון דבתרומה מהימן לך כעד אחד דעלמא, להשיאו אשה נמי ליהוי כעד דעלמא, ואם איכא אחרינא בהדיה ניהמניה. ואמר לו רבי: אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה; כלומר, שאילו היה רוצה לא היה מודה שהוא בנו, ומעיד עליו שהוא כהן, ונאמן, וכיון דכן, השתא נמי מהימן במיגו. ואינו נאמן לענין להשיאו אשה, שאין בידו להשיאו אשה על פיו אפילו הוא רחוק, בלא צירוף אחר; וכיון שכן, הרי זה עדות גמור ואין קרוב נאמן.
- ובירושלמי מפורש זה הטעם שכתבנו, במה שאמרו שבידו להאכילו בתרומה. וכך אמרו שם: חד בר נש אתא לגבי רבי, אמר ליה: בני הוא זה וכהן הוא. אמר ליה: בנך הוא אלא שאינו כהן. אמר ליה רבי חייא: רבי, אם מאמינו את שהוא בנו, האמינו שהוא כהן,
ואם אין את מאמינו שהוא (בנו) [כהן], אל תאמינו שהוא (כהן) [בנו], ויעשה בהרחק עדות ויהא נאמן עליו. אמר ליה: בנו הוא אלא שאני אומר בן גרושה או בן חלוצה הוא. הרי זו מפורש בדברי רבי חייא שאמר: ויעשה בהרחק עדות, כלומר: יהא נאמן מתוך שאם רצה היה נעשה בהרחק עדות, שלא היה מודה שהוא קרובו והיה נאמן להעלותו על פיו. והשיבו שכיון שהודה שהוא בנו, שוב אינו נאמן להעיד עליו. וזהו כמו שפירשנו, אלא שמוחלפת שם השיטה מדרבי לר' חייא. רבינו נ"ר.
- והא דאמרינן הכא, דאף על גב דקיימא לן דהוי בנו חיישינן שהוא בן גרושה או בן חלוצה, כדאמרינן נמי: החולק תרומה עם אחיו הכהנים בבית דין אינה חזקה, הני מילי היכא דליתא לאתתא הכא, כי ההיא דקידושין דאמרינן: אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה צריך להביא ראיה על האשה ועל הבנים, דלא קים לן בההיא איתתא כלל. אבל היכא דאיתיה הכא, דידעינן לה מעיקרא, מיהו לא היה קים לן בה אי כשרה היא או פסולה, מסתמא מוקמינן לה בחזקת כשרה, דאלו הות פסולה מסתמא קלא הוה לה למילתא. והיינו דאמרינן: כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא, ונפיק עליה קלא, טעמא דנפיק עליה קלא הא לאו הכי מוקמינן לה בחזקת כשרות:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: שמעת מילי דבר נפחא ולא אמר לי משמיה? פירוש, שאילו אמר לי משמיה הייתי מקבלו ולא הייתי טועה בדבר; עכשו נראה שלא אמר משמו של רבי יצחק, מפני שכיון שהיה תלמידו מובהק לא היה צריך לכך, כי הכל יודעים שהיה תורתו של רבי יצחק. וכההיא דאמר ביבמות (דף צו:): יהושע יושב ודורש, והכל יודעים שהיא תורה של משה. ושמעינן משמעתין שאין לקרוא אדם בתורת כהן או בתורת לוי עד שיביא ראיה, שאילו היה הוא נאמן בכך בלא ראיה, היאך מעלין אותו לכהונה בחזקה זו להאכילו בתרומה, כדפרישית? אלא ודאי כדאמרינן. ומיהו מסתברא דבעד אחד סגי ליה, דומיא דתרומה, שכשם שאין מעלין מתרומה ליוחסין כך אין מעלין בזה. ובנשיאות כפים הוא דאפליגו, אבל בהא כולי עלמא מודו, דתניא: הרי שבא ואמר: בני זה וכהן הוא, נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. פירש רש"י: להשיאו אשה, שמא ממזר או נתין הוא. ולא נהירא, שכל ישראל בחזקת כשרים לענין פסולי קהל, אלא הנכון כדפירש רבינו תם ז"ל, דלעניין יוחסין קאמר, ולהשיאו אשה בבדיקה וכדכתיבנא לעיל:
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: הרי שבא ואמר: בני זה וכהן הוא, נאמן להאכילו בתרומה — איכא למידק אהא, דהא תנן בפרק עשרה יוחסין (דף עט:): מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים, ובא הוא ואשתו ובניו ואמר: אשה שיצאת עמי למדינת הים הרי היא ואלו בניה, אין צריך להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים. ואמרינן עלה בגמרא: בכרוכין אחריה או בקטנים; אבל כשאינן כרוכין אחריה או בגדולים לא מהימן. וקתני סיפא: אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה, צריך להביא ראיה על האשה והבנים; אלמא איהו לא מהימן. ואמרינן עלה בגמרא: לא שנו אלא בקדשי גבול, אבל ביוחסין לא; אלמא מתניתין בקדשי הגבול, ואפילו הכי איהו לא מהימן דקרוב הוא אצל בנו. איכא מאן דאמר, רבי תנא הוא ופליג.
- ולי נראה, דהתם כגון דידעי בסהדי דבריה הוא, הלכך לא מהימן, דקרוב הוא אצל בנו. והכא במאי עסקינן? דלא ידיע לן דבריה הוא, כדקתני: בני זה וכהן הוא, ומהימן מיגו דאי בעי אמר כהן הוא סתם דמהימן, דהא לא ידיע לן דבריה הוא. הדין היא סברא דרבי. ודרבי חייא סבירא ליה, כיון דמודה דבריה הוא לא מהימן, ואפילו במיגו דאי בעי אמר לאו בריה הוא, דרחמנא פסליה כדאמרינן לעיל: אטו משה ואהרן דלא מהימני? אלא דרחמנא פסלינהו. ורבי סבר, הכא דומיא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא. ורבי חייא סבר, לא דמי, דאילו התם אי נמי שתקה כשרה לכהונה; אבל הכא, כיון דאילו שתיק לאו בחזקת כהן הוא, לא מהימן, דליכא גבי עדות מיגו כי האי גוונא.
- ואיכא למידק נמי, ר' חייא מאי קשה ליה: אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינהו [וכו']? מי לא מודה רבי חייא בעד אחד דעלמא, שנאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה, כדאיתא לעיל בברייתא? ואפילו רבי יהודה לא פליג התם אלא היכא דאיכא למיחש לגומלין, אבל היכא דליכא למיחש לגומלין לא. ואיכא לדחוקי ולמימר, דרבי חייא בכל עד דעלמא נמי סבר שנאמן להשיאו אשה, הילכך אי מהימן, ליהמניה בכל מילי. וטעמא דרבי גופיה, שכן בידו להאכילו בתרומה.
קשיא לן לפירוש רש"י, דאף על גב דאיהו כהן ומצי למיתן ליה, אנן היכי יהבינן ליה ומחזקינן בכהן? ותו, איהו מצי למיתן ליה תרומה; אילו אזיל למדינת הים, אי נמי לכי מיית, אכיל בתרומה? הא ליכא מיגו. לפיכך נראה לי דהכי קאמר: ואינו נאמן להשיאו אשה אפילו שיצטרף עם אחר וישיאוהו שניהם. ורבי חייא השיב: כשם שאי אתה מאמינו להצטרף עם אחר אף על גב דאיכא מיגו, כך לא תאמינו להיות בעד אחד להאכילו בתרומה. ואמר לו רבי, שאינו דומה מאמינו להאכילו בתרומה, שכן בידו להאכילו בתרומה, דאי בעי הוה אמר: כהן הוא ואינו בנו, והיה אוכל על פיו לבדו. ואין זו עדות גמורה ואין בידו להשיאו אשה, דאי נמי אמר הכי אינו נאמן להשיאו אשה אלא אם מצטרף עמו אחר; וכיון דעדות בעינן, אף על גב דאיכא האי מיגו – פסול, דרחמנא פסליה. ועוד, דגבי עדים ליכא מיגו, דלא מצי למימר לאו בני הוא, דעבידא מילתא לאיגלויי.
- ומן הירושלמי למדתיה, דגרסינן התם: חד בר נש אתא לקמיה דרבי, אמר ליה: בני הוא זה וכהן הוא. אמר ליה: בנך הוא אלא שאינו כהן. אמר ליה רבי חייא וכו'. אמר רבי אבא, קאמר ליה: אם מאמינו את שהוא בנו, מאמינו שהוא כהן; אם אי את מאמינו שהוא כהן, אל תאמינו שהוא בנו, ויעשה כהרחק עדות ונאמן עליו. פירוש, כיון שאין לך עדים שהוא בנו, יעשה כמי שהוא רחוק, דהא אי בעי אמר רחוק אני ויהא נאמן עליו. אלא בנו הוא אלא שאני אומר בן גרושה ובן חלוצה הוא. פירוש, מכיון שהוא בנו שוב אינו נאמן עליו, והיינו סבריה דרבי חייא דגמרא דידן, ובני מערבא איפכא תנו; מכל מקום ראיה היא לדברינו. ע"כ:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אמר לו רבי חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה וכו' עד בידו להאכילו בתרומה — פירש רש"י ז"ל, שהאי יש בידו ליתן לו תרומה. והקשו עליו, שהרי אין בידו לחלוק לו תרומה בבית הגרנות, ועכשיו מחלקין לו ומפקיעין לשאר הכהנים. ועוד, הניחא בעודו עמו, אבל אם מת הוא או הלך למדינת הים, מאי איכא למימר ומאי מיגו איכא? ויש דוחין בזו, דכיון דהוחזק עכשו בעוד שזה נאמן עליו במיגו, הוחזק לעולם. ומיהו אכתי קשיא אידך.
- ואשמעתין נמי קשה לן טובא, היאך אמר לו ר' חייא לרבי: אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה? וכי לא היה יודע ר' חייא דלתרומה סגי בחד, וליוחסין בעינן תרי? וכי תימא דר' חייא כר' יהודה סבירא ליה דמעלין מתרומה ליוחסין, הא ליתא, דהיכי שביק רבנן ואמר כרבי יהודה? ועוד, דאי בדרבי יהודה ורבנן פליגי איהו ורבי, הוו [להו] לפרושי. ועוד דבסמוך מוכח משום דקורבא הוא דפסיל ליה רבי חייא, כדפרכינן: ור' חייא מאי שנא אב דלא? דאב קרוב וכו', דאלמא בעד אחד בעלמא מודה רבי חייא דסגי לתרומה, והדרא קושיא לדוכתא.
- ויש מתרצים בזה, דרבי חייא הכי אמר ליה: כיון שאתה מאמינו אף על פי שהוא קרוב, אין אתה בא בזה מדין עדות אלא משום דסבירא לך דרחמנא הימניה, דכתיב: "יכיר", יכירנו לאחרים; וכשם שנאמן לומר שהוא ממזר, כך נאמן לומר שהוא כהן. ואם כן, אף להשיאו אשה יש לך להאמינו מטעם זה. ואהדר ליה רבי, דמשום מיגו הוא דהימניה מתוך שבידו להאכילו בתרומה.
- תו קשיא לן אשמעתין מהא דתניא בפרק עשרה יוחסין: אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה, אין צריך להביא ראיה על הבנים, ואוקימנא בכרוכין אחריה. ואמרינן עלה, אמר ריש לקיש: לא שנו אלא בקדשי הגבול, אבל ליוחסין לא, ושמע מינה דאפילו להאכילו בתרומה צריך להביא ראיה על האשה וגם על הבנים כשאין כרוכין אחריה. ויש דוחין, דריש לקיש כר' חייא סבירא ליה. והא דאמר רבי יוחנן התם אפילו ליוחסין, הכי קאמר, דבכרוכין מהני אפילו ליוחסין, דאילו לתרומה אף כשאין כרוכין הוא נאמן, וסבר ליה ר' יוחנן כרבי.
- ויש דוחין עוד, דההיא ודאי פליגא אדרבי, ומיהו רבי תנא הוא ופליג. והרבה פנים אחרים נאמרו בתירוץ קושיא זו.
- אבל הנכון מה שפירש רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בשמועתינו ליישב כל מה שהקשינו, דסוגיין דהכא כשלא נודע לנו עד עכשו שהיה בנו, וכדקתני: בני זה וכהן הוא, ואילו רצה היה שותק מלומר שהוא בנו והיה אומר: כהן הוא, ומעלין אותו לתרומה. הילכך כשאומר: בני זה וכהן הוא, יש לנו מיגו להאמינו, כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ועל זה אמר רבי: נאמן הוא לבדו להאמינו בתרומה ואינו נאמן ליוחסין, אפילו כשיש אחר מן השוק להצטרף עמו; ואמר לו רבי חייא: אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה לבדו, למה אין אתה מאמינו ליוחסין בצירוף? ואמר לו רבי: אני מאמינו להאכילו בתרומה, מפני שבידו להאכילו בתרומה ושיחלקו לו בגורן אילו לא אמר שהוא בנו; ואיני מאמינו ליוחסין, לפי שאין בידו להשיאו אשה לבדו, כלומר דלעניין יוחסין, כיון דבעינן שני עדים, אלמא עדות גמורה בעינן ואין תורת עדות משום מיגו, וכדאמרינן בבבא בתרא: אטו משה ואהרן משום דלא מהימני? אלא גזרת הכתוב; הילכך אף בצירוף אחר עמו אינו נאמן, אף על גב דאיכא האי מיגו, דרחמנא פסליה. אבל לעניין תרומה שהאמינה בו תורה עד אחד, אין זו מדין עדות ממש אלא מדין בירור, וכשם שהאמינו בו מסיח לפי תומו שייך ביה מיגו. והשתא לא קשיא סוגיא דפרק עשרה יוחסין, דהתם קודם לכן היו מוחזקים בו שהם בניו ואין לו מיגו, וכדקתני: זו האשה ואלו בניה, ואלו בניהם לא קתני, דהא מקמי הכי יודעין שהן בניו, ולפיכך אינו נאמן עליהם וצריך להביא ראיה עליהם, אחר שלא נולדו בכאן ולא הוחזקו בכשרות אצלנו. שאילו במי שנושא אשה כאן ואין עליה קול שהיא גרושה או חלוצה, לית לן למיחש למידי.
- ויש לפירוש זה ראיה בירושלמי, דגרסינן התם: חד בר נש אתא לגבי רבי, אמר לו: בני הוא זה וכהן הוא. אמר לו: בנך הוא אלא שאינו כהן. אמר לו ר' חייא רובא: אם מאמינו את שהוא בנו, האמינו שהוא כהן. אמר ר' אבין, כך אמר לו: אם מאמינו את שהוא בנו, מאמינו שהוא כהן; אם אין את מאמינו שהוא כהן, אל תאמינו שהוא בנו, ויעשה בהרחק עדות ויהא נאמן עליו. כלומר: נאמין את האב משום מיגו דהא אי בעי אמר רחוק אני, נאמן. אמר לו: בנו הוא אלא שהוא בן גרושה או בן חלוצה; כלומר: כיון שאמר שהוא בנו, שוב אינו נאמן עליו במיגו. וזה מוכיח בפירוש זה, אלא שבירושלמי הפכו הסברות, דברי רבי דגמרין לרבי חייא ודברי רבי חייא לרבי. עכ"ל הריטב"א ז"ל.
ורש"י ז"ל כתב כאן: להשיאו אשה — שמא ממזר או נתין הוא. ולעיל בריש שמעתין כתב ז"ל וזה לשונו: נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. מיוחסת, מעלה היא ביוחסין. ע"כ. הרי שינה פירושו הכא מדלעיל. ומשמע לי דבעי לפרושי, דשניא פירוש דלהשיאו אשה דהכא מדלעיל, משום דקשיא ליה, דמאי קאמר רבי חייא: אם אתה מאמינו וכו'? אטו מי לא שניא ליה יוחסין מאכילת תרומה? והרי לעיל פשיטא לן דלכולהו תנאי שניא יוחסין מתרומה, דליוחסין בעינן שני עדים, ולא משתמיט שום תנא למימר דעד אחד כשר ליוחסין. לפיכך פירש ז"ל, דהכא היינו דלא ניחוש שמא ממזר או נתין הוא, ולהכי איכא למימר דבעד אחד סגי, דלהכי ליכא למיחש כולי האי, וכמו שהקשו התוס' לעיל. ולהשיאו אשה דלעיל היינו אשה מיוחסת בדוקה בד' אמהות, ומשום מעלה עשו ביוחסין, ולהכי לא סגי אלא בשני עדים. כן נראה לי לפי שיטת רש"י ז"ל. ומיהו התוספות כתבו לעיל, דמאי דפריש הכא קאי נמי אדלעיל:
וכתוב בקונטריסין וזה לשונם: ואינו נאמן להשיאו אשה — פירש רש"י, דשמא ממזר או נתין. וקשה, דלעיל בברייתא דתנו רבנן: אני כהן וחברי כהן, לא פירש מטעם ממזר ונתין כמו שפירש כאן, ולמה שינה רש"י ז"ל? ויש לומר, דהכא שהאב היה ידוע שהיה כהן, והוצרך להעיד על בנו, על כן יש להסתפק דשמא ממזר או נתין, כיון שהוא אביו והוצרך להעיד עליו. אבל לעיל שהיה חברו, יכול להיות שהיה כהן או חלל, אבל אין להסתפק בממזר ונתין. ע"כ. ומה שכתבתי לעיל נראה לי: