יריעות שלמה על רש"י/בראשית/יח

בד"ה לבקר את החולה כו' הוא דמפקי לה נ"ב ולי נראה דעיקר הראייה מדלא כתיב וירא ה' אל אברהם כמו שכתיב בפרשת לך לך אלא סמיך אדלעיל מיניה ש"מ דאיירי בעניינ' דמילה וק"ל א"נ לשון אליו משמע שהראייה היתה אליו לבד כלומר שלא כדרך שאר הראיות שהם בגזירת רצון הבורא ית' לציווי' אבל כאן לא בא רק אליו כלומר לבקרו ודוק מהרש"ל: בד"ה יום שלישי כו' היום הג' כו' נ"ב ולי נראה דבודאי לא היה ביום המילה דאין שייך שם ביקור חולה אלא צער בעלמא בשלמא ביום ג' כתיב בהיות' כואבים ואפשר שהחולש' היתה מתגברת עליו כאשר אפרש לקמן מהרש"ל: בד"ה ישב כתיב כו' נ"ב יש מקשין איך בא הסימן לכאן שא"ל הקדוש ברוך הוא שהוא סימן שיהיו בניך יושבין בעדת הדייני' כו' ונראה לי מדכתיב לפניהם ולא לפני הגוים אפילו הם דנין כדייני ישראל אם כן ש"מ שהדין תלוי בישראל שהוא נימול ומבניו של אברהם שקבל עליו את הברית ועל כל זרעו ע"כ הראה לו סימן בדייני' וק"ל מהרש"ל ומה שפירש בקש לעמוד וכו' דיוקו דרש"י דכשהוא חסר וי"ו משמע ישב בציר"י היו"ד ר"ל שביקש לעמוד א"ל הקדוש ב"ה שב וזהו ישב כן נראה לי:

מה שפירש רש"י שאין מלאך אחד עושה ב' שליחות תימה דבפ' חלק איתא שאמר הקדוש ברוך הוא לגבריאל כשאתה הולך לבשל פירות הזקיק להם הרי בישול פירות והריגת סנחרב פענח רזא ונ"ל ליישב דבישול פירות לא קרוי שליחות דמעולם נתמנה גבריאל על בישול פירות וכן משמע לישנא דכשאתה הולך לבשל פירות ודוק כנ"ל: בד"ה שאין מלאך א' כו' שתי שליחות נ"ב ותדע שכתב רש"י מגומגם מאוד וקבלתי מאמ"ז שה"ק דלמא לעולם לא משום שאין מלאך אחד עושה ב' שליחות אלא משום ששלשה היו נזקקין לשליחות אחד על זה אמר תדע ודוק מהרש"ל: בד"ה ורפאל שרפא את אברהם כו' נ"ב ותימה דלמא היה נתרפא מאליו וי"א דאי אפשר שאדם חולה מיד שנתרפא שיהיה בבריאותו שירוץ לפני אורחי' לשמש לפניהם ולי נראה מאחר שהוא לא היה חולה בעבע אם כן בוודאי צריך רפואה וק"ל מהרש"נ:

בד"ה ושתי הל' כו' למדנו זה נ"ב יוקח נא מעט מים פירש רש"י על ידי שליח כלומר המים שלא לקח בעצמו אלא ע"י שליח לכן לא נתן הקב"ה המים לישראל בעצמו אלא על ידי שליח דהיינו על ידי משה ואהרן ובא תקלה גדולה על ידי זה שנלקו משה ואהרן ולא הכניסם לארץ ישראל אבל הלחם שלקח בעצמו שנאמר ואקחה פת לחם הקדוש ב"ה שילם בעצמו והמטיר להם המן בלתי שום אמצעי וק"ל מהרש"ל:

בד"ה ורחצו וכו' מהפילוסופים היו כו' נ"ב והנראה בעיני לפי שהיו עובדין לחמה שכל האבק מתהוה בה בעת זריחתה כדאיתא ביומא וכל דיירי ארעא כלא חשיבי ואם כן האבק שהוא ברגלי' והוא מכוסה שאין החמה שולטת בו היו משתחוין לו כלומר להוכיח שאף זו תחת כח החמה אף שאינה שולטת בו בזריחת' מהרש"ל:

מה שפירש רש"י מכאן שאל ישנה אדם מן המנהג יש מקשין דלמא לאו משום הכי עשו כן אלא משום שלא יצטער אברהם אם לא יאכלו דהא משום זה נשתלחו בצורות בני אדם ונראה דאי משום כבודו של אברהם ה"ל למכתב והיו כאוכלים דלישנא דויאכלו משמע כאלו היתה אכילה ממש והיינו מכאן שאל ישנה מביאורי מהר"י העכננן ז"ל:

בד"ה שאף לשרה כו' נ"ב ויאמרו אליו איה שרה אשתך אמר רב יהודה אמר רב יודעין היו מלאכי השרת שרה אמנו באהל היתה אלא מאי באהל כדי לחבבה על בעלה פירוש שצנועה היתה רבי יוסי ב"ח אומר כדי לשגר לה כוס של ברכה תנא משום ר' יוסי למה נקוד על אי"ו שבאליו לימדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסני' שלו והאמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל על ידי בעלה שאני עכ"ל הגמרא ופירש"י נקוד על אי"ו שבאליו והלמ"ד אינה נקודה. לימדה תורה כו' והיינו נקודת אי"ו דלא היו צריכין לשאול שיודעין היו שהיא באהל שכל נקודה עוקרת התיבה שאינה אלא לדרשה ודריש מינ' דרך ארץ. באכסני' אשת אושפיז' עכ"ל וכתבו התו' למה נקוד על אי"ו בב"ר אי"ו נקוד למ"ד אינו נקוד אר"ש כל מקום שאתה מוצא הכתב מרובה על הנקודה אתה דורש הכתב וכשאתה מוצא הנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה וכאן שהנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה כלומר איו אברהם א"ר עזרי' כשם ששאלו לאברהם איה שרה כך שאלו לשרה איו אברהם וה"נ הוי פירש הכי אבל לפירש הקונטריס ק' למה נקוד על אי"ו שבאליו ה"ל לנקוד על איה שרה אשתך שהיא עיקר השאלה ששאלו עליה עכ"ל התו' ומה שכתב מחבר זה כאלו התוספו' לא הבינו כוונת רש"י ז"ל כי רש"י סובר כמותם לא נהיר' אלא רש"י בודאי מבין דברי רבי יוסי כפשוטו שקאי על הא דלעיל שיודעין היו מלאכי השרת וכולן באו לתרץ למה שאלו המלאכים ע"כ רבי יוסי נמי תירץ שלמדה דרך ארץ כו' ועל זה שאל התלמו' שפיר הלא אין שואלין כו' ואם כן מה בא התורה ללמדינו אבל מה ששאלו לשרה על אברהם לא מזכיר התלמוד כלל והב"ר חולק על ר' יוסי ומכל מקום רש"י הכריע כדעת הב"ר משום דק"ל מה שהקשו התוספות דה"ל נינקוד על איה שרה אשתך כו' ומכל מקום סבירא ליה גם כן הא דרבי יוסי שהתורה בא ללמדינו דרך ארץ דאם לא כן היה לו לינקוד על למ"ד לבד ומה שתירץ רבינו בחיי שהיה נראה כזקף כו' נ"ל כחוכ' וטלולא על כן נראה שבשיט' זו מתורץ כל היכא שהנקודה מרובה ואתה דורש הנקודה כלומר שכבר ידעו ולא באו אלא ללמדך דרך ארץ ומאחר שעיקר השאל' הנאמרה בפסוק לא נאמרה אלא לדרך ארץ ק"ו אותה השאלה המרומזת בפסוק באי"ו ששאלו לשרה איה אברהם שאינ' אלא לדרשה ולדרך ארץ ומה שכתב מחבר זה שטעות הוא ואסור לא נ"ל לפי' התוספות שמפרשין הבריית' דרבי יוסי כדברי ב"ר ואינן סוברין כפירש רש"י שבא הנקודה לעקור כו' אם כן מה שואל התלמוד והלא אין שואלין או מה אמר רבי יוסי שבא התלמוד ללמדך דרך ארץ מניין לו והלא לא ילפינן מקרא אלא ששאלו גם כן לשרה איה אברהם אלא ש"מ לפירש התוספות שס"ל מאחר שלימדנו הכתוב ששאלו לשרה איה אברהם על כן אינו אלא ללמדנו דרך ארץ דאי לא תימא הכי הדר' קושיא דתלמודא וכי לא ידעו מלאכי השרת כו' דלא שייך לתרוצי כאן כמו שתירץ על השאלה ששאלו לאברהם איה שרה כדי לשגר לה כום של ברכה או כדי לחבבה על בעלה משום צניעות והכא לא שייך שום תירוצא אלא ללמדך דרך ארץ בהכרח שהמנהג הוא לשאול באכסני' לבעל על אשתו היכן היא וכן להיפך לאשת אושפיז' הא לך ראייה שלפירש התו' ע"כ שריא ולפירש"י נמי שרי כדפי' מהרש"ל:

בד"ה מדלא קרינן כו' כעת של חיות נ"ב כלומר כדרך הנשים היולדות לט' חדשים מהרש"ל ואין הלשון משמע כן דאם כן הל"ל כעת של חיה אלא הא דקאמר כעת של חיות ר"ל כעת של חיים ודוק כן נ"ל: בד"ה לא בשרו כו' על הסדר שהוא נ"ב ולי נרא' דה"פ מיד שפיר' דכעת בקמ"ץ קאי על הזמן הזאת אם כן ק"ל הלא הקב"ה אמר ליה ביום המילה לשוב אליו וא"כ איך אמר המלאך בג' למילתו כעת הזאת בשנה האחרת אלא וודאי צ"ל דכעת הזאת דקאמר המלאך קאי על העת שאמר הקב"ה אל אברהם ביו' המילה וא"כ ק' וכי ידבר המלאך על העת שקבע לו הקב"ה ובודאי זה העת הוא שקבע המלאך ע"כ פירש דהרי אמר המלאך שוב אשוב וע"כ בשליחתו של מקום הוא כמו שמוכח מקרא שלאחריו שאמר ה' למועד אשוב אליך כו' אם כן מאחר שלא דיבר המלאך כי אם בשליחתו של מקום אם כן בודאי קאי על העת הראשון שקבע הקב"ה ביום המילה ודוק מהרש"ל:

בד"ה פסק ממנה דרך נשים נ"ב ואף ע"פ שחזר לה אורח כנשים זהו וסת שלא בזמנו שהוא מקולקל והיא לא ידעה שיהיה מאותה ראייה וסת כדרכה כאורח הנשים עד ימי העיבור שהו' ג' חדשים שהרי מאותו זמן היה שנה ללידתה וק"ל מהרש"ל ומ"ש עד ימי העיבור שהו' ג' חדשי' כו' תימה הלא בר"ה היתה נפקדה והיתה יולדת לז' מקוטעין כדאיתא במסכת ר"ה והביאו הרא"ם ז"ל לקמן בסמוך בד"ה סמך פרשה כו' כן נראה לי:

בד"ה שינה הכתוב כו' נ"ב ועיקר הביזוי לאברהם שזכותו לא ינצח חולשת הזקנה וק"ל מהרש"ל:

בד"ה ד"א ארדה נ"ב משום דלפי' הראשון קשה הלא אינו דומה כלל לנרד' ונבלה שפתם דהתם הוא פסק הדין והכא ארדה ואראה ולא פסק שום דבר ולא שייך לימד לדייני' אלא בע"כ צ"ל ארדה לבסוף מעשיהם וזו לבד אינו מספיק דא"כ לכתו' אראה וארדה כו' ודוק מהרש"ל: בד"ה הכצעקת' כו' כבדה מאד נ"ב מה שפירש ריבה אחת כו' ס"ס הדרי' קושי' לדוכת' ומי איכא ספיקא קמיה שמיא שצריך לירד ולראות ואת"ל שזהו דרך דרש ס"ס קשיא וכי שייך לדרוש מה שהוא חירוף וגידוף כלפי מעלה ועוד היה לו לכתוב ורבותינו דרשו לעיל על הכצעקת' וק"ל ועוד איך מיושב כל המקר' ואם לא אדעה ולכן נ"ל דה"ק צעקת ריבה כלומר וכך אמר המקום אם כך הוא כצעקתה שבעבו' שנתנה לחם הרגו' אעשה כלה ואם לא הרגוה בעבור זה מכל מקום אדעה ולמדה תורה גדול עונש של הריגה וק"ל מהרש"ל:

בד"ה ולכל אלה כו' פיוס התשחית בחמשה נ"ב ואני אומר פיוס חליל' לך השופע כל הארץ כו' תפיל' הואלתי לדבר כו' מהרש"ל:

בד"ה דבר הזה כו' ולא דכוותי' נ"ב נ"ל לא זו צדיקים אלא אפי' בינונים אינם ראוים למות על הרשעים כו' וק"ל מהרש"ל: בד"ה חלילה לך כו' פירש שהשני כו' נ"ב ונ"ל כפשוטו חלילה בעולם הבא שהוא חילול שמיך והבריות מתוך זה יבואו למינות ואפי' לעולם הבא שכל הנשמו' מסורין בידך ואין שייך שם חילול השם מ"מ חלילה שיסבול הצדיק בעון הרשע ודוק מהרש"ל:

בד"ה הואלתי כו' נ"ב ויש מקשין למה לא פירש על הואלתי הראשון שהוא לשון רציתי ואני אומר שגם קשה לי למה לא אמר אברהם בתחילה הואלתי ובפעם הרביעי כשבקש על עשרים חזר ואמר הואלתי אלא נראה דהואלתי שכתב באחרונה הוא לשון רציתי וכאלו היה מבקש רשות מהשם יתברך לבקש ממנו דבר חדש ומופלא כי בתחילה ביקש על הצירוף וא"כ כשהקב"ה הבטיח לו על הצירוף א"כ ממילא ביקש ארבעים אפילו ע"י צירוף וכן שלשים יצילו לפי ערך עד כשבקש על עשרים שזהו ענין חדש שהוא המיעוט מן החמשים שהבטיחו הקב"ה מתחילה דשמא זכות של רבים יועילו וק"ל ומ"ה לא פירש"י על הואלתי הראשון דבודאי הוא לשון התחלה אבל הואלתי האחרון הוא קשה דאי לשון התחלה הוא או יאמר בכולן או בפעם הראשון לחוד ותו לא אלא בודאי הראשון הוא התחלה והשני הוא רציתי ודוק מהרש"ל: