ילקוט שמעוני במדבר


במדבר - פרק א - רמז תרפג עריכה

וידבר ה' אל משה במדבר סיני. זה שאמר הכתוב צדקתך כהררי אל. אמר רבי מאיר משל את הצדיקים בדירתן, ומשל את הרשעים בדירתן, משל הצדיקים בדירתן במרעה טוב ארעה אותם ובהרי מרום ישראל יהיה נוהם, ומשל את הרשעים בדירתן כה אמר אדני ה' ביום רדתו שאולה האבלתי, כסיתי עליו את תהום, במה הרשעים מתכסין כשהן יורדין לגיהנם בתהום. חזקיה ברבי חייא אמר הגיגית הזו במה מכסין אותה בכלי חרם מפני שהוא מינה, כך הרשעים כתיב בהן בהמחשך מעשיהם, לפיכך הם השוכים לפני הקב"ה, והוא מורידן לשאול שהיא חשכה ומכסה עליהן את התהום שהוא חשך שנאמר וחשך על פני תהום. והצדקה שהקב"ה מביא לעולם מפורסמת כהרים הללו, משפטיך תהום רבה משפט שאתה עושה בעולם כתהום רבה, מה תהום בסתר. כיצד כיון שחרבה ירושלים בתשעה באב חרבה, וכשהראה ליחזקאל (בכ')מראה לו בעשירי באחד לחדש, למה שלא לפרסם לו באיזה יום באיזה חודש חרבה, אבל כשהוא בא לגדל את ישראל הוא מפשרסם באיזה יום באיזה מקום חדש ובאיזו שנה [באיזה אפטיא. באיזה יום באחד לחודש. באיזה מקום במדבר סיני, באיזה חודש לחדש השני, באיזו שנה] בשנה השנית, לאיזה אפטיא לצאתם מארץ מצרים. לאמר, מה אמר להם שאו את ראש. ד"א וידבר ה' אל משה זה שאמר הכתוב הדור אתם ראו דבר ה', אמר הקב"ה לישראל אמרתם למשה למה העליתנו ממצרים המדבר הייתי לישראל וכי כמדבר עשיתי לכם [או כמדבר נהגתי אתכם] בנוהג שבעולם מלך בשר ודם שיוצא למדבר שמא מוצא שלוה כשם שהיה בפלטון שלו או אכילה או שתיה, ואתם הייתם עבדים לפרעה במצרים והוצאתי אתכם משם והרבצתי אתכם תחת ענני כבוד והעמדתי לכם שלשה גואלין משמשין אתכם שנאמר ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים, שבעה עננים היו מלמעלן ומלמטן ומארבע רוחות העולם ואחד מפניהם, ומכה נחשים ועקרבים, ומשוה להן את ההרים ואת העמקים, ושורף את הקוצים ואת הברקנים ומעלה עשן, ורואים אותן כל מלכי מזרח ומערב, ואומות העולם אומרים מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן וגו' וכתיב ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמותיכם, התינוק [הזה] כל זמן שהוא גדול לבושו ושמלתו גדלין עמו. המן בזכות משה, והענן בזכות אהרן, והבאר בזכות מרים שאמרה שירה על הים. [א"ר ברכיה הכהן בשם רבי לוי] מלך ב"ו שיש לו מדינה והיה משלח בני אדם גדולים לתוכה שהיו עושין משפטן ונושאין משאן, מי צריך להיות זקוק במזונותיהם לא בני המדינה, והקב"ה לא עשה כן אלא שלח משה ואהרן ומרים, שבזכותן ישראל מתנהגין, המן בזכות משה [תדע לך שכיון שנסתלק משה מה כתיב שם וישבות המן ממחרת], ענני כבוד בזכות אהרן, תדע לך שהוא כן שכיון שנסתלק אהרן מה כתיב ותקצר נפש העם בדרך שהיתה השמש זורחת עליהן, והבאר בזכות מרים שנאמר ותמת שם מרים ותקבר שם ולא היה מים לעדה. והיאך היתה [הבאר] עשויה (כמין) סלע [כמין כוורת] והיתה מתגלגלת ובאה עמהם במסעות, וכיון שהיו הדגלים חונים והמשכן עומד, היה בא הסלע ויושב לו בחצר אהל מועד, והנשיאים עומדים על גבו ואומדים על גבו ואומרים עלי באר, והיתה עולה, ואחר כך הבאתי לכם שלוים, המדבר הייתי לישראל שמא כמדבר נהגתי אתכם, אם ארץ מאפליה לא אני בעצמי הייתי מאיר לכם [מאפלכם] שנאמר וה' הולך לפניהם יומם, ד"א מאפליה, שמא אמרתי שאני מביא להם [טובה] והלקשתי אותה, ואין מאפליה אלא הלקשה שנאמר כי עפילות הנה. לא נפל דבר אחד ממה שאמר הקב"ה, שכן אמר יהושע לא נפל דבר אחד מכל הדברים הטובים אשר דבר ה' אלקיכם עליכם הכל באו לכם וכו', זש"ה מי יתנני כמדבר, משל לשיא שנכנס למדינה וראו אותו בני המדינה וברחו, נכנס לעיר אחרת חרבה וראו אותו בני מדינה וקלסו אותו. אמר [הנשיא] זו העיר הטובה מכל המדינות, כאן אני בונה לי אכסניא, כך הקב"ה בא לים ברח מפניו שנאמר הים ראה וינום, [נגלה על הר סיני ברחו שנאמר ההרים רקדו כאילים], בא למדבר חרבה קלסו אותו שנאמר ישאו מדבר ועריו, ירד לתוכה התחילו שמחים שהקב"ה דר בתוכן, שנאמר ישושום מדבר וציה:

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד, עד שלא עמד אהל מועד דבר עמו בסנה שנאמר ויקרא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה [אח"כ דבר עמו במדין שנאמר ויאמר ה' אל משה במדין]. אחר כך דבר עמו במצרים שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. ואחר כך דבר עמו בסיני שנאמר וידבר ה' אל משה בהר סיני. כיון שעמד אהל מועד אמר יפח היא הצניעות שנאמר והצנע לכת עם אלקיך, מתחיל לדבר עמו באהל מועד. וכן דוד הוא אומר כל כבודה בת מלך פנימה, בת מלך זה משה שנאמר [ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן, ונאמר] וסכרתי את מצרים ביד אדונים קשה, אלו המכות שבאו על המצריים, ומלך עז ימשל בם זה משה שהוא מלכה של תורה שנקראת עז שנאמר ה' עוז לעמו יתן יברך את עמו בשלום:


במדבר - פרק א - רמז תרפד עריכה

בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהן מה ראו להתקרב יותר מן האומות, סתם פיהן הקב"ה אמר להן הביאו לי ספר יוחסין שלכם שנאמר הבו לה' משפחות עמים כשם שבני מביאין, ויתילדו על משפחותם, לכך מנאם בראש הספר הזה אחר המצות, אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני, ואחר כך וידבר ה' במדבר סיני שאו את ראש כל עדת בני ישראל שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהן, גן נעול אחותי כלה וגו' אחת היא יונתי תמתי, שמעו האומות אף הן התחילו מקלסין להן ראוה בנות ויאשרוה וגו'. לא עשו אלא כשבאו לשטים ויחל העם לזנות, שמעו האומות אותה עטרה שהיה בידן כבר היא נטולה מהם אותו השבח שהיו משבחין הרי בטל שוין הן לנו, כשבאו לידי נפילה זקפן המקום שנאמר אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני, נגף המקום את כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתן שנאמר ויהי אחרי המגפה וגו'. שאו את ראש כל עדת בני ישראל:


בשנה השנית לצאתכם מארץ מצרים (במדבר א, א). מגיד שמונים שנים ליציאת מצרים (בחדש השלישי):


שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' (במדבר א, ב). זה שאמר הכתוב לא עשה כן לכל גוי וכתיב וירם קרן לעמו, משל למלך שנשא אשה ראשונה לא כתב לה כתובה גרשה לא כתב לה גט, וכן לשניה, וכן לשלישית, לזמן ראה עניה אחת יתומה בת (אבות) [טובים] בקש לישא אותה אמר לשושבינו [זו אני רוצה לישא] ואיני נוהג בזה כמנהג הראשון, זו היא בת (אבות) [טובים] צנועה במעשיה וכשרה אכתוב לה כתובה [באיזה יום] באיזה שנה, באיזה שבוע, באיזה חדש, בכמה בחדש, באיזה (איפרכיא) [אפטיא] כשם שכתוב באסתר ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת בשנת שבע למלכותו, כך ברא הקב"ה והעביר לדור המבול ולדור הפלגה ולסדומיים ולמצריים ולא כתב אימתי בראן ואימתי העבירן, אלא ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה, וכן לכולן, וכיון שעמדו ישראל אמר לו הקב"ה למשה אני נוהג בהם כראשונים שאלו בני אברהם יצחק ויעקב, לכך כתוב באיזה חדש בכמה בחדש באיזה יום באיזה (שעה) [שבוע] באיזה (איפרכיא) [אפטיא] [באיזו מדינה] רוממתי קרנם ונתתי להם תלוי ראש, לכך נאמר וידבר ה' אל משה וגו'. במדבר סיני זו איפרכיא, באהל מועד זו המדינה. בשנה השנית [הרי שנה]. באיזה חדש בחדש השני, בכמה לחדש באחד לחדש, הרי נכתבה אפטיא. למה שאו את ראש, לקיים מה שנאמר וירם קרן לעמו. וידבר ה' אל משה אשריך משה ששים רבוא והכהנים והלוים [והזקנים] עומדין ובכולם לא נדבר אלא עמו, שנאמר וידבר ה' אל משה במדבר סיני. מכאן שנו רבותינו בשלשה דברים נתנה התורה, באש ובמים ובמדבר. באש שנאמר והר סיני עשן כולו. במים שנאמר ה' בצאתך משעיר גם עבים נטפו מים. במדבר דכתיב במדבר סיני. ולמה ניתנה בשלשה דברים הללו, אלא לומר לך, מה אלו חנם לעולם אף התורה חנם לעולם שנאמר הוי כל צמא לכו למים. סיני ששה שמות נקראו לו הר אלהים הר בשן וכו', הר גבנונים הר שפסל בו את כל ההרים, כד"א או גבן או דק. הר חמד שחמד הקב"ה לכשב עליו שנאמר ההר חמד אלהים לשבתו. הר חורב הר שבו נמשכה חרב מות יומת הנואף והנואפת, מות יומת הרוצח. הר סיני שבו נשנאו עובדי אלילים [להקב"ה] ונתן להם איפופסין, שנאמר והגוים חרוב יחרבו, אבל ישראל נתתי להם תלוי ראש שנאמר שאו את ראש, לקיים מה שנאמר וירם קרן לעמו, וכן הוא אומר ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ: ווהלוים יחנו סביב למשכן העדות וגו' ויעשו בני ישראל ואהרן היכן היה וכו' (כתוב ברמז תכ"ז):

במדבר - פרק ב - המשך רמז תרפד עריכה

איש על דגלו באותות. ילמדנו רבינו בתוך כמה אמות מותר אדם לילד בשבת, כך שנו רבותינו השובת בדרך עושה לו עגולה ארבע אמות דברי רבי חינא בן אנטיגנוס ומטלטל לתוך ארבע אמות בשבת, ואומר שביתתי במקומי, וזכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח, וכמה הן ארבע אמות, רבי יהודה אומר כדי שיטול את (החבית) [החפץ] מן מרגלותיו ויתנה למראשותיו והשובת במדינה אפילו היא גדולה כאנטוכיא מהלך את כולה ועיבורה וחוץ מעיבורה אלפים אמה, [לכל רוח], ומהו עיבורה חנויות ופונדקיות שחוץ למדינה והשובת במערה אפילו היא גדולה כמערת (חזקיה) [צדקיהו] מלך יהודה שהיתה י"ב מילין מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח שירצה, ומנין סמכו חכמים מדברי תורה שנאמר ומדותם מחוץ לעיר וגו', חכן אתה מוצא ביהושע כשהלך להחריב את יריחו, אמר להם יהושע עתידין אתם לעמוד שם ולעשות את השבת, אלא אל תרחיקו מן הארון יותר מאלפים אמה לכל רוח למה שתהיו רשאין לבוא ולהתפלל לפני הארון בשבת, וכ הוא אומר אך רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה במדה, וכן אתה מוצא כשאמר הקב"ה למשה שיעשה אותם דגלים, אמר השרה אתם לדגליהם לכל רוח מנין אלפים אמה. איש על דגלו באותות [זה שאמר הכתוב] נרננה בישעתך ובשם אלהינו נדגול, שהקב"ה שם שמו בשמותינו, ועשה אותנו דגלים, שנאמר איש על דגלו באותות. חיבה גדולה חבב הקב"ה את ישראל שעשאן דגלים כמלאכי השרת, כדי שיהו נכרין בני ראובן לעצמן ובני שמעון לעצמן, ומנין שהיא אהבה שנאמר ודגלו עלי אהבה. משל למה הדבר דומה לאחד שהיה לו אוצר מלא יין, נכנס לבדקו ומצא אותו חומץ, בא לצאת מן האוצר מצא שם חבית אחת יין אמר זו חבית עומדת עלי מכל האוצר, כך ברא הקב"ה שבעים אומות ומכולם לא מצא הנייה אלא מישראל שנאמר הביאני אל בית היין. יו"ד, יו"ד, עשרים, נו"ן חמשים הרי שבעים [אלר שבעים אומות], ומכולם לא אהב אלא ישראל שנאמר ודגלו עלי אהבה, וכתיב ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין הספר אחת היא יונתי תמתי. הביאני אל בית היין אמר ר' (הונא) [חנניא] בראשונה כל מי שהיה מראה איקונין של מלך באצבע מיד היה נהרג, והתינוקות הולכין לבית הספר ומראים את האזכרה באצבע, אמר הקב"ה ודגלו עלי אהבה. זה שאמר הכתוב מי זאת הנשקפה כמו שחר וגו', גדולים [היו] ישראל בדגליהם וכל האומות מסתכלין בהם ותמהין ואומרים מי זאת הנשקפה, אמרו להם האומות שובי שובי השולמית [מה שובי שובי השולמית] הדבקי לנו ובואי לך אצלנו, ואנו עושין אתכם שלטונין ודוכסין והגמונין, שובי שובי (השלומית) [וחזה בך] וישראל אומרים להם מה תחזו בשולמית, ומה גדולה אתם נותנין לנו שמא כמחולת המחנים, שמא גדולה אתם יכולים ליתן לנו כמו שנתן לנו ה' אלהינו במדבר, דגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, דגל מחנה אפרים, דגל מחנה דן:


במדבר - פרק ב - רמז תרפה עריכה

דבר אחר כמחולת המחנים - אנו חוטאים ומוחל לנו, אף בלעם הרשע הביט בהם ויצאה עינו [כנגדם] ולא היה יכול ליגע בהם, שנאמר וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, התחיל לומר מי יכול ליגע באלו בני אדם שכל אחד ואחד יושב על דגלו. אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק, לא היה צריך לומר אלא איש על דגלו ומה תלמוד לומר על דגלו באותות, אלא בשעה שנפטר יעקב אבינו מן העולם אמר לבניו ושכבתי עם אבותי. חזר על כל בניו וברכן ופקדם, אמר להם כשתטלו אותי ביראה ובכבוד טלו אותי, ולא יגע אדם אחר במטתי, ולא אחד מן המצריים, ולא אחד מבניכם, מפני שיש בהם שנשאו מבנות כנען, וכן הוא אומר ויעשו בניו לו כן כאשר צום, בניו ולא בני בניו. וישאו אותו בניו ארצה כנען, היאך צום אמר להם יהודה יששכר וזבולן יטענו [מטתי] מן המזרח, ראובן ושמעון וגד מן הדרום. דן אשר ונפתלי מן הצפון. יוסף אל יטעון מפני שהוא מלך, ואתם צריכים לחלק לו כבוד. ולוי אל יטעון למה שהוא טוען את הארון, ומי שהוא טוען ארון של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת, אם עשיתם כן וטענתם את מטתי כשם שצויתי אתכם, עתיד הקב"ה להשרות אתכם דגלים, כיון שנפטר טענו אותו כשם שצוה אותם, כיון שיצאו ישראל ממצרים אמר הקב"ה הרי השעה שיעשו דגלים כדרך שבשרם אביהם, מיד אמר הקב"ה למשה עשה אותם דגלים לשמי [אמר משה אם] מתחיל אומר לשבט יהודה שישרו במזרח הוא אומר אי אפשר לשרות אלא בדרום, וכן כן שבט ושבט כיוצא בו, א"ל הקב"ה למשה אין צריכין לך בדבר הזה, מעצמן מכירין דירתן, למה שצוואת אביהם בידם היאך לשרות בדגלים, איני מחדש עליהם דבר כשם שהקיפו מטתו כך יקיפו את המשכן, מנין שנאמר איש על דגלו באותות לבית אבותם:


במדבר - פרק ב - רמז תרפו עריכה

כיצד היו שרויים והלוים יחנו סביב למשכן. משה ואהרן ובניו במזרח, דכתיב והחונים לפני המשכן קדמה ליפני אהל מועד מזרחה. משה אהרן ובניו סמוכין להם. ואצלם יהודה יששכר וזבולון, מכאן אמרו אשרי לצדיק ואשרי לשכניו, אלו שלשה השבטים שהיו סמוכין למשה ואהרן נעשו גדולים בתורה, שנאמר לא יסור שבט מיהודה ומחוקק, וכתיב יהודה מחוקקי, ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים, אלו מאתים ראשי סנהדראות שיצאו מיששכר, ומזבולן מושכים בשבט סופר, על שהיו שכני תורה נעשו כחלם חכמים, ומן הדרום בני קהת, וסמוכין להם ראובן שמעון וגד, מכאן אמרו אוי לרשע ואוי לשכנו, אלו שלשת השבטים שהיו שכנים לקרח [ועדתו] בדרום אבדו עמו במחלוקתן שנאמר ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם. מן המערב בני גרשון, וסמוכין להם אפרים ומנשה ובנימן. ומן הצפון בני מררי, וסמוכין להם גן ואשר ונפתלי. והיו [שבעה] ענני כבוד מקיפין אותם, וכן היתה נטיעתן. סימן היה למשה בענן, אימתי היה מסתלק, כיון שהיה רואה שמסתלק היה אומר קומה ה' ויפוצו אויביך והענן מסתלק, נסתלק הענן היו כולן מתקרבים ליסע ומישבין את כליהם, מי שהיה לו בהמה היה נושא עליה, ואם לא היה לו הענן נוטל את השאר, כיון שנתישבו תקעו בחצוצרות ונסע יהודה ודגלו תחלה, נשיאו ושבטיו אחריו, וסימן על כל נשיא ונשיא מפה וצבע. ומהם למדה המלכות להיות עושין להם מפה וצבע, ועל כל מפה ומפה וצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן. וכל שבט ורשבט היתה צבוע המפה שלו בצבע של אבנו וכו' וכך היו מהלכים (האבנים) [והעננים] בהלוכן על גביהן, וכמין קורה יצאה מן הענן שבו היו יודעין לאיזה רוח הן נוסעין, כך היה מסע של כל דגל ודגל. גמרו להלוך עד היכן שהוא רוצה שיחנו, אותו הענן שהיה על גבי המשכן שהיה מהלך על גבי מחנה הלוים באמצע המחנות היה עומד לו והיו בני קהת ובני לווי מעמידין את המשכן קודם לכל המנחות עד שלא היו באין שנאמר והקימו את המשכן עד בואם, וכיון שהיו באים היו מעמידים [וחונים] כל אחד ואחד במקומו, וענני כבוד עומדין על גביהן. זו היתה גדולת משה [שלא היה ענן השכינה יורד על המשכן עד שהיה משה], אומר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, וענני כבוד היו מקיפים אותן, ורוח הקדש אומרת על ידי שלמה יפה את רעיתי כתרצה [מהו כתרצה] בשעה שאני מתרצה לכם.

דבר אחר כשאתם מתרצים לי בקרבנות, שנאמר שנאמר ונרצה לו לכפר עליו, נאוה כירושלים, כאותן מלאכי השרת שהן יראים ומושלמים לי, איומה כנדגלות כדגלים שנתתי לך, ודור וראהו ואומר לא עשה כן לכל גוי:


במדבר - פרק ב - רמז תרפז עריכה

זה שאמר הכתוב ימצאהו בארץ מדבר, מציאה גדולה מצא הקב"ה את ישראל, כאדם שהוא מהלך במדבר והוא מוצא שם ענבים, כך מצא הקב"ה את ישראל שנאמר כענבים במדבר מצאתי (אבותיכם) [ישראל] לכך נאמר ינצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישמן, לילה היה העולם, וכיון שקבלו ישראל את התורה האיר העולם שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, מהו יסובבנהו שהקיפן בענני כבוד, יבוננהו שהבינם דברי תורה. יצרנהו אשרי האזנים ששמעו עד היכן שמרן עד היכן נצרן כביכול עד כאישון עינו. בוא וראה היאך חבבן ושמרן ונצרן, שאמר לו הקב"ה למשה אמור להם שיעשו לי משכן ואשכון ביניהם, ולא עוד אלא שאעשה אותם דגלים לשמור, למה שהן בני שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם, והם צבאותי שנאמר והוצאתי את צבאותי, לפיכך עשיתים דגלים לשמי [שנאמר איש על דגלו]. זה שאמר הכתוב הביאני אל בית היין. כיון שנגלה הקב"ה על הר סיני, ירדו עמו עשרים ושנים אלף ובבות מרכבות של מלאכים, שנאמר רכב אלהים רבותים, והיו כולם עשוים דגלים דגלים, לכך נאמר דגול מרבבה. כיון שראו אותן ישראל שהן עשוין דגלים היו מתאוין לדגים אמרו הלואי שאנו נעשין דגלים כמותם, לכך נאמר הביאני אל בית היין זה סיני שבו נתנה התורה [שנמשלה ליין], שנאמר ושתו ביין מסכתי. רדגלו עלי אהבה הלואי הוא מדגיל עלינו אהבה, וכן הוא אומר נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגול, אמר להם הקב"ה נתאויתם לדגלים חייכם שאני עושה שאלתכם שנאמר מלא ה' כל משאלותיך, מיד הודיע הקב"ה אהבתו של ישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים, כמו שנתאוו איש על דגלו באותות, מה מנגד מרחוק מיל, אמר הקב"ה יהיו ישראל רחוקים מן הארון אלפים אמה ומשה ואהרן סמוכין לו, שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו. אמר הקב"ה אם כעסתי על בני יהו עושין פשרה ביני לבין בני, לכך היו סמוכים לו, אבל השבטים מנגד סביב לאהל מועד יחנו.

דבר אחר והחונים לפני המשכן, אתה מוצא בכל מקום יהודה קודם לדגלים שנאמר והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה הרי לחניה. לנסיעה מנין, שנאמר ונסע דגל מחנה יהודה. לקרבנות מנין, דכתיב ויהי המקריב ביום הראשון. למלחמה מנין, דכתיב ויאמר ה' יהודה יעלה, ואומר מי יעלה לנו בתחלה. ואף כשיבא המבשר יהודה מתבשר תחלה, שנאמר הנה על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום כגי יהידה חגיך. ונסע אהל מועד (כתוב ברמז תכ"ז):


במדבר - פרק ב - רמז תרפח עריכה

איבעיא להו לחם הפנים נפסל במסעות או אינו נפסל, רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חד אמר נפסל, וחד אמר אינו נפסל, מאן דאמר נפסל דכתיב כאשר יחנו כן יסעו מה בחנייתן נפסל ביוצא אף בנסיעתן נפסל ביוצא. מאן דאמר אינו נפסל דכתיב ולחם התמיד עליו יהיה. ואידך נמי הכתיב כאשר יחנו כן יסעו, [לאידך גיסא] מה בחנייתן במקומו לא מיפסל אף בנסיעתן במקומו לא מיפסל. ואידך נמי הכתיב ולחם התמיד עליו יהיה, אלא עי אתא רב דיטי אמר במסודר כולי עלמא לא פליגי, אלא כי פליגי במסולק, מאן דאמר נפסל דכתיב כאשר יחנו כן יסעו מה בחנייתן נפסל ביוצא אף בנסיעתן מיפסל ביוצא, למאן דאמר אינו נפסל דכתיב ונסע אהל מועד, אף על פי שנסע אהל מועד הוא. ואידך נמי הכתיב כאשר יחנו כן יסעו. [לאידך גיסא] מה בחנייתן כי לא מפיק להו לא מיפסל אף בנסיעתן כי לא מפיק להו לא מיפסל. ואידך נמי הכתיב ונסע אהל מועד, ההוא לדגלים הוא דאתא. ואידך ממחנה הלוים בתוך המחנות נפקא, כי אתא בין אמר מר אמר במסודר ומר אמר במסולק ולא פליגי:

במדבר - פרק ג - המשך רמז תרפח עריכה

ואלה תולדות אהרון ומשה. אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו שנאמר ואלה תולדות אהרן ומשה, וכתיב ואלה שמות בני אהרן, לומר לך אהרן ילד ומשה לימד לפיכך נקראו על שמו, ביום דבר ה' את משה (כתוב ברמז תל"א). וימת נדב ואביהוא (כתוב ברמז תקכ"ד): תניא ר' אליעזר אומר כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים שנאמר שופך דם האדם, וכתיב ואתם פרו ורבו. ר' עקיבא אומר כאלו ממעט את הדמות שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב ואתם פרו ורבו, בן עזאי אומר כאלו שופך דמים וממעט את הדמות, א"ל לבן עזאי יש נאה דורש ונאה מקיים [נאה מקיים ואין נאה דורש] ואתה נאה דורש ואינך נאה מקיים, א"ל נפשי חשקה בתורה [אפשר] שיתקיים העולם על ידי אחרים:


במדבר - פרק ג - רמז תרפט עריכה

תנו רבנן ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, הרי שהיו ישראל, הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד וזה לא עסק בפריה ורביה לא נמצא שזה גורם לשכינה שתסתלק מישראל. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר חייב מיתה שנאמר ובנים לא היו להם הא היו להם בנים לא מתו. כי לי כל בכור (כתוב ברמז שס"ד). הקדשתי לי כל חנן התם הלוקח עובר חמורו של נכרי וכן הלוקח עובר פרתו והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי והמשתתף לו והמקבל ממנו והנותן לו במתנה פטור מן הבכורה שנאמר בישראל ולא באחרים. רבי יהודה אומר שותפות נכרי חייבת בבכורה. וחכמים אומרים כל זמן שיר הנכרי באמצע פטורה מן הבכורה, א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כל בכור, רבנן סברי בכור מקצת בכור משמע, כתב רחמנא כל עד דאיכא כוליה, ורבי יהודה סבר בכור משמע כוליה בכור כתב רחמנא כל דאפילו כל דדו, ואי תימא דכ"ע בכור ריבה משמע מר סבר כל למלויי אתא ומר סבר כל לגרועי אתא. וכמה תהא שופות עם הנכרי ותהא פטורה מן הבכורה, רב הונא אמר אפילו אזנו. רב כסדר אמר דבר שעושה אותו נבלה. ורבא אמר דבר שעושה אותו טרפה, מאן דאמר דבר שעושה אותו טרפה סבר טרפה אינה חיה. ומאן דאמר דבר שעושה אותו נבלה קסבר טרפה חיה. מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מנפלים דאף על גב דלאו בני חיותא נינהו קדשי דאמר מר פטר שגר בהמה שגר בבהמה, התם כיון דלא עריבו להו חולין קרינא בהו [בבהמה] כל בכור, הכא כיון דעריבו בהו חולין לא קרינא בהו כל בכור. כהנים ולוים פטורין הן עצמן מקל וחומר אם הפקיע קדושתן של לוים את קדושתן של ישראל במדבר שנאמר לקחתי את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל דין הוא שתפקיע את של עצמן. אשכחן אדם בהמה [טמאה] מנלן אמר קרא אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה, כל שישנו בבכור אדם ישגו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה. אמר ליה רב ספרא לאביי בן חדש דאפקע ליפקע, פחות מבן חדש דלא אפקע לא ליפקע. לויה לא תפקע, אלמה אמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים. הא לא קשיא [כדמר בריה דר"י משמיה דרבא דאמר] בפטר רחם תלה רחמנא. ואהרן שלא היה באותו מנין לא ליפקע, דתניא למה נקוד על אהרן שבחומש הפקודים, שלא היה באותו מנין, אמר קרא הלוים הוקשו כל הלוים כולן זה לזה, כהנים מנלן כדרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי בכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים וזה אחד מהן והכהנים הלוים בני צדוק, ולדורות מלנן, אמר קרא והיו לי הלוים בהוייתן יהו, וממאי דבשה, אמר קרא אך פדה תפדה וגו', מה בכור אדם לא חלקת בו בין לדורות בין באותה שעה (בשה) [בכסף]. אף בכור בהמה טמאה לא תחלוק בה בין לדורות בין בא תה שעה בשה. א"ר (יוחנן) [חנינא] שה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים של ישראל דאמר קרא ואת בהמת הלוים תחת בהמתם בהמה אחת תחת בהמות הרבה, ואימא בהמה רבה, אם כן ליכתוב קרא או בהמת בהמת או בהמתם בהמתם, מאי בהמת בהמתם, שמע מינה חד פטר טובא. ורבי חנינא טעמא דמתניתין קמפרש, וה"ק מאי טעמא פודה בו פעמים הרבה, משום דשה אחד של בן לוי פוטר כמה פטרי המורים של ישראל:


במדבר - פרק ג - רמז תרצ עריכה

פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי (במדבר ג, טו). זה שאמר הכתוב צדיק כתמר יפרח, מה תמרה זו צלה רחוק כך מתן שכרן של צדיקים רחוק. מה תמרה זו עושה תמרים ועושה נובלות [כך ישראל יש בהן בני תורה ויש בהן עמי הארץ, מה תמרה זו יש בהן נובלות] שאין נכנסין לאוצר [ועושה תמרים והן נכנסין לאוצר] כך ישראל כשהיו במדבר מהן נכנסו [לא"י] ומהן לא נכנכו. מה תמרה זו אם נקצצה או נעקרה אין עולה תחתיה אחרת. וכן הארז כשהוא נעקר או נקצץ (א) אינו מחליף, לכך נמשלו הצדיקים כתמרה זו עושה תמרים ועושה קוצים, וכל מי שמבקש לגנוב התמרים הקוצים שולטין בו, כך הצדיקים והחכמים. וכל מי שאינו משמר את נפשר מהן נופל בגיהנם ולוקה בעוה"ז, למה שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולהישתן לחישת שרף, ואף כל דבריהם כגחלי אש. צדיק כתמר יפרח מדבר בשבטו של לוי שהפרישן הקב"ה במעשיהם הטובים, מה כתיב אחריו שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו, ללמדך שלא היו זזין מבית המקדש, שנאמר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי הולך בדרך תמים הוא ישרתני, לכך נאמר שתולים בבית ה', שלא היתה העזרה חסרה מהם, שנאמר בחצרות אלהינו יפריחו. [מהו בחצרות אלהינו] זש"ה אשרי תבחר ותקרב לשכון חצריך, אמר הקב"ה הואיל והן לגיונותי לך וספור אותם לכך נאמר פקוד את בני לוי:

זש"ה אלהים מושיב יחידים ביתה. שאלה מטרונה אחת את ר"י בן חלפתא וכו', (כתוב בילקוט תהלים תשצ"ר). ד"א אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות, זה עמרם ויוכבד אשתו, שבזכותם הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, שהיו משועבדים בטיט ובלבנים, מה עשה ההקב"ה זוג יוכבד לעמרם כדי להעמיד מהן גואל לישראל לוהעמיד מהם כהנים גדולים וכו', אמר הקב"ה הואיל והשבט הזה למוד הוא להעמיד גואלים לך וספור אותם. ר' יהודה ברבי שלום אמר למור הוא השבט הזה להיות מונה אותו הקב"ה בכל מקום עד שהן קטנים, [מנין] שבשעה שאמר הקב"ה ליעקב שירד למצרים אותה שעה ספר את (ישראל) [יעקב] ובניו ונמצאו כולם שששים וששה, ויוסף ובניו הרי שבעים חסר אחד, והוא אומר כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, [א"ר לוי] א"ר שמואל בר נחמני למוד הוא השבט הזה שהקב"ה מונה אותן עד שהן במעי אמן. א"ר ברכיה הכהן השרף הזה אינו מספיק לצאת עד שמספיגין אותו, כך יוכבד היתי אמה מעוברת ממנה [באותה שעה] והיתה במעי אמה ונמנה עליה. אמר ר"ל עם שאמה נכנסת בפתח מצרים ילדה אותה לכך נאמר עליה בשבעים נפש. ואף בני בניה כך אמר הקב"ה למשה כל זכר מבן חדש ומעלה תפקדם, אמר משה רבונו של עולם מכמה שנים אני מונה אותם, אמר ליה מבן חדש ומעלה א"ל משה יכול אני להיות עומד והסבב בחצרותיהם ובתוך בתיהם ולספור כל אחד ואחד מהם, אמר ליה הקב"ה משה עשה אתה את שלך ואני אעשה את שלי:


במדבר - פרק ג - רמז תרצא עריכה

אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום היה משה הולך ועומד לו על פתח [אהליהם], והשכינה מקדמת ואומרת לו כך וכך תינוקות יש באהל הזה, מנין שנאמר ויפקד אותם משה על פי ה' כאשר צוה. כשם שהשכינה אומרת לו. השבט הזה הוא חביב להקב"ה ביותר, ולמה מכל השבטים לא נבחר אלא השבט הזה בלבד, שנאמר ובחור אותו מכל שבטי ישראל. אלא ברא הקב"ה ימים וברר לו אחד מהם, שנאמר ימים יוצרו ולו אחד בהם. ואיזה זה [הוא] יום השבת. ברא שנים ולו אחד [מהם], שנאמר [ושבתה הארץ שבת לה'. ברא שבועים ולו אחד מהם, שנאמר] וקדשתם את שנת החמשים שנה. ברא ארצות ובחר אחת מהן זו ארץ ישראל, שנאמר ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה. ברא רקיעים ובחר לו אחד מהם, שנאמר סולו לרוכב בערבות. ברא [שבעים] אומות ובחר לו ישראל, שנאמר ובך בחר ה' אלהיך וגו'. ברא שבטים ובחר לו אחד מהם זה שבט לוי, שנאמר ובחור אותו. לפיכך הוא מחחב אותם ביותר ואומר למשה בכל פעם פקוד את בני לוי. למה אמר כל זכר ולא מזכיר שם נקבה, [מפני שכבודו של הקב"ה עולה מן הזכרים, שנאמר כל זכר. לכך] אמר דוד הנה נחלת ה' בנים. אלו הזכרים, (ולא) [ואם] באו הנקבות אף הם שכר פרי הבטן. ולמה פוקד אותם בכל פעם ופעם, לפי שהוא טכסים שלו והמלך שמח בטכסים שלו הרבה, ואתה מוצא שכל שבטו של לוי ממועט, ולמה היו מועטין? לפי שהיו רואין את השכינה. ואף כשעלו ישראל מן הגולה [בקשו מהן] ולא מצאו (מהן) שהיו מועטין, שנאמר ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם. אמר הקב"ה בעולם הזה היו מועטין על ידי שהיו רואין את כבודי, שנאמר כי לא יראני האדם וחי. אבל לעולם הבא כשאחזיר שכינתי לציון אני נגלה בכבודי על כל ישראל ורואים אותי וחיים לעולם, שנאמר כי עין בעין יראו. ולא עוד אלא מראין זה לזה באצבע, שנאמר כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות. ואומר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה:


והחונים לפני המשכן וגו' (במדבר ג, לח). תניא ולא ימותו גם הם גם אתם. אתם בשלהם והם בשלכם במיתה, הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה. אמר אביי נקטינן (משוער) [משורר] (ששורר) [ששיער] במיתה, שנאמר והחונים לפני המשכן וגו' ואומר והזר הקרב יומת. מאי זר אילימא זר ממש הא כתיב חדא זימנא, אלא זר דאותה עבודה. מיתיבי משוער ששורר ומשורר ששיער אינן במיתה אלא באזהרה, תנאי היא דתניא מעשה ברבי יהושע בן חנניא שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל ר' יוחנן בן גודגדא אמר ליה בנו חזור לאחוריך שאתה מן המשוררין ולא מן השוערין וכו'. לא לכ"ע באזהרה קאי, מר סבר מסייע גזרו ביה רבנן ומר סבר לא גזרו ביה רבנן. תנן התם בשלשה מקומות הכהנים שומרים [בבית המקדש] בית אתטינס, ובית הניצוץ, ובית המוקד, מנא ה"מ אמר אביי דא"ק והחונים לפני המשכן וגו', אמרי אין שימור בעלמא אשכחן דבעי מיהו מתניתין דקתני בשלשה מקומות הכהנים שומרים ואלו כהנים ולוים בהדי הדדי כתיבי. אמרי [ה"ק] והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרים משמרת הקדש אהרן בחר מקום ובניו בשני מקומות. ממאי מדכתיב והחונים וכתיב שומרים חונים לחוד ושומרים לחוד, ואימא כולהו בחד מקום לחודיה, לא ס"ד כמשה מה משה בחד מקום לחודיה אף אהרן ובניו כל חד וחד לחודיה. רב אשי אמר מסיפיה דקרא שומרים משמרת למשמרת: כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן (כתוב ברמז תכ"ו):


במדבר - פרק ג - רמז תרצב עריכה

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר (במדבר ג, מ). ילמדנו רבינו: תינוק שנולד (לששה) [לשמונה] חדשים (מחללים) [מהו לחלל] עליו את השבת. כך שנו רבותינו תינוק שנולד (לששה) [לשמונה] חדשים אין מחללין עליו את השבת ואין חותכין טבורו ואין טומנין את שלייתו ואין מטלטלין אותו ממקום למקום, אבל אמו שוחה עליו ומניקתו, והמטלטלו בשבת כאלו מטלטל את האבן. ספק בן תשעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת ואין חותכין טבורו ואין טומנין את שלייתו ואין מטלטלין אותו ממקום למקום, וכן ספק בן שבעה ספק בן שמונה, ואם דבר ברור הוא שהוא בן שבעה, מחללין עליו את השבת וחותכין את טבורו וטומנים שלייתו ומטלטלין אותו ממקום למקום. ולמה מחללין את השבת על ילוד שנולד לשבעה? [מפני] שהוא של חיים, אבל הנולד לשמונה אינו לחדשיו ואינו של חיים, לפיכך אין מחללין עליו את השבת. שאלו לרבי אבהו מנין לנולד בן שבעה שהוא חי, אמר להן בלשון יונית זיטא אפטא (ארנון) [אוכטא] (פי' שבעה יחיה שמנה ימות), ואי זהו בן שמונה? כל שאין שערו וצפורניו נגמרין. רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאינו חי שלשים יום אינו לחדשיו אלא נפל הוא. ובמה סמכה דעתו של רבן שמעון בן גמליאל לדברי תורה? לפי שאין הבכורות נפדין אלא לאחר שלשים יום, [שנאמר] ופדויו מבן חדש תפדה. זה שאמר הכתוב מאשר יקרת בעיני. אמר הקב"ה (לישראל) [ליעקב] הרבה אתה יקר בעיני, למה כביכול שקבעתי איקונין שלך בכסא כבודי, ובשמך המלאכים מקלסין אותי ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל [היו מאשר יקרת בעיני]. דבר אחר אמר הקב"ה יקר אתה בעיני שכביכול אני ומלאכי נצבים עליך בשעה שיצאת לילך לפדן ארם ובביאתך, [ביציאתך מנין] שנאמר ויצא יעקב וגו' ויפגע במקום וגו' והנה ה' נצב עליו וגו'. אמר רבי הושעיא אשריו לילוד אשה שראה את המלך ופמליא שלו נצבים עליו ומשמשין אותו. ומנין בביאתו, שנאמר ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. הרי מלאכים. השכינה מנין, שנאמר וירא אלהים אל יעקב עוד וגו'. לכך נאמר מאשר יקרת בעיני. אמר הקב"ה יקר אתה בעיני, שכל האומות לא נתתי להן מנין ולך נתתי מנין, משל למלך בשר ודם שהיו לו גרנות הרבה והיו כולם טנופות ומלאות זונין (פי' זרעונים) ולא היה מדקדק במנין, והיה לו גורן אחת, ראה אותה נאה אמר לבן ביתו אותן הגרנות טנופות היו, לפיכך לא הייתי מדקדק במנין כמה כורין הן, כמה שקין יש בה, כמה מודיות יש בו [אבל הגורן הזה כו'], כך המלך זה ממה"מ הקב"ה, הגורן אלו ישראל, שנאמר מדושתי ובן גרני. ואומר קדש ישראל לה' וגו'. בן ביתו זה משה, שנאמר בכל ביתי נאמן הוא. אמר ליה הקב"ה האומות עו"א טנופות הן, שנאמר והיו עמים משרפות סיד לפיכך אל תדקדק במניינם, אבל ישראל צדיקים הם, שנאמר ועמך כלם צדיקים. ואומר כלך יפה רעיתי. לכך אני מדקדק במניינם של ישראל, זה שאמר הכתוב ששים המה מלכות וגו' אחת היא יונתי. משל לפרגמטוט אחד שהיו לו אבנים של זכוכית והיה מוציאם לשוק ולא היה מבחין במניינם ולא היה מוציאן במניין ולא היה מניחן במניין לפי שהיו של זכוכית ולא היה משגיח עליהן, והיה לו אחת של מרגליות נאה והיה נוטלה ומוציאה במניין, כך אמר הקב"ה לעובדי אלילים לא נתתי להם מניין לפי שאין חשובין לפני כלום, שנאמר כל הגוים כאין נגדו וגו'. אבל אתם בני אתם, העמוסים מני בטן הגשואים מני רחם, לכך אני מונה אתכם בכל שעה, לכך נאמר פקוד כל בכור זכר. אמר אקב"ה לישראל בשביל חבתכם לפני שניתי סדרו של עולם, כיצד כתבתי בתורתי שיהא חמור נפדה בשה, שנאמר ופטר חמור תפדה בשה, ואני לא עשיתי כך אלא פדיתי שה בחמור, שהמצרים נמשלו לחמור, שנאמר אשר בשר חמורים בשרם. וישראל נקראו שה [שנאמר] שה פזורה ישראל. והרגתי בכוריהם של מצרים והקדשתי בכוריהם של ישראל, שנאמר כי לי כל בכור:


במדבר - פרק ג - רמז תרצג עריכה

וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת (במדבר ג, מז). אמר משה כיצד אעשה [לישראל], אם אני אומר לו תן לי פדיונך אומר לי כבר פדאני בן לוי, מה עשה הביא כ"ב אלפים פתקין וכתב עליהן בן לוי, ורע"ג פתקין וכתב עליהן חמשת שקלים, בללן ונתנן בקלפי, אמר להם טולו פתקיכם, מי שעלה בידו בן לוי א"ל כבר פדאך בן לוי, מי שעלה בידו חמשת שקלים א"ל תן פדיונך וצא. אלו דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר עדיין מחלוקת בדבר, שהיה יכול לומר אין כאן פתק שכתוב בו בן לוי לפיכך לא עלה בידו, אלא מה עשה משה, נטל פתקין כמנין כל הבכורות וכתב בהן בן לוי, ועוד לקח פתקין אחרים במניינם וכתב בהן חמשת שקלים, טרפן ונתנן בקלפי, והיה אביו של בכור מושיט ידו בקלפי, עלה פתק שכתוב בו בן לוי היה יודע שפדאו לוי והיה פטור מחמשת סלעים, ואם עלה בידו פתק של חמשת סלעים אומר לו הרי שם פתק כתוב בו לוי ולא היית ראוי לפדות מן לוי.


פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר (במדבר ג, מ). יש פקידה לבכורות שנאמר פקוד כל בכור זכר. יש פקידה לבנים שנאמר כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים. יש פקידה לשמירה, [שנאמר] ופקודתך שמרה רוחי. יש פקידה לשלום, שנאמר ושמתי פקודתך שלום.


חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת (במדבר ג, מז). בעא מיניה פלימו מרבי, מי שיש לו שני ראשין באיזה מהן מניח תפילין, אמר ליה או קום גלי או קביל עליך שמתא, אדהכי והכי אתא ההוא גברא דאתייליד ליה [ינוקא] בתרי ראשי, א"ל כמה בעינן מיהב לכהן? אתא ההוא סבא תנא ליה חייב ליתן עשר סלעין, איני והתני רמי בר חמא מתוך שנאמר אך פדה תפדה. שומע אני אפילו נטרף בשלשים יום, ת"ל אך חלק, שאני הכא דבגלגלת תלה רחמנא:


במדבר - פרק ד - רמז תרצד עריכה

כל הכלים שבמשכן עור תחש מלמעלה, ובארון פרשו בגד כליל מלמעלה. וכל כך למה כדי שיבא הארון מסוים, הוי ויבא מלך הכבוד. מה בין במת יחיד לבמת צבור? כלי שרת, דכתיב וְלָקְחוּ אֶת כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת וכו' (במדבר ד, יב). (כדכתוב ברמז (ת"מ) [תל"ח]):


וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (במדבר ד, טז). א"ר אלעזר המוציא משאוי למעלה מעשרה חייב, שכן משא בני קהת. המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתפו חייב שכן משא בני קהת. וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה (שם). שמן אחד בימין, ושמן אחד בשמאל, הקטרת בחיקו, והחביתין בכתף. הגונב את הקסוה קנאין פוגעין בו, מאי קסוה? א"ר יהודה כלי שרת, וכן הוא אומר את קשות הנסך. והיכא רמיזא? ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו. אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגלין להן את הפרכת ומראין להן את הכרובים שהן מעורין זה בזה ואומרים להן, ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה. מתיב רב חסדא ולא יבואו לראות כבלע את הקדש? [ואמר ר"י אמר רב] בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהן. אמר רב נחמן משל לכלה כל זמן שהיא בבית אביה צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה אינה צנועה מבעלה. מיתיבי מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וראה רצפה משונה מחברותיה ובא להודיע את חביריו, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו וידעו ביחוד ששם ארון נגנז. [א"ל] דנתגרשה קאמרת, כיון דנתגרשה וחזרה חזרה לחבתה ראשונה:

במדבר - פרק ד - רמז תרצה עריכה

אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי (במדבר ד, יח). זה שאמר הכתוב אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא (משלי כב, כב). אמר ר' לוי זה התורמוס שהוא נכנס עם הפרפרת. לא יאמר אדם יש לפני אגוזים ותמרים עליהם אני מברך ומניח את התורמוס, אמר הקב"ה אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא (שם). אמר רבי יוחנן כל מי שאינו אומר דבר בשם אומרו עליו הכתוב אומר אַל תִּגְזָל דָּל (שם). וצריך אדם כשהוא שומע דבר לומר אותו בשם אומרו אפילו משלישי (הלכות). ששנו רבותינו: אמר ר' תנחום הלבלר מקובל אני מר' מיאשא שקבל מן הזקנים הלכה למשה מסיני, [כל מי שאינו אומר דבר משל תורה בשם אומרו עליו הכתוב אומר אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא (משלי כב, כב).] וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ממי אתה למד מאסתר ששמעה הדבר ממרדכי ואמרה לאחשורוש, שנאמר וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי (אסתר ב, כב). ועל ידי כן זכתה שנגאלו ישראל על ידה.

דבר אחר אַל תִּגְזָל דָּל (משלי כב, כב). מדבר בשבטו של לוי, רבי יהודה ברבי סימון ורבנן. אחד מהן אומר [למה נקראו דלים] שהיו דלים מנחלה, שנאמר וּלְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן מֹשֶׁה נַחֲלָה (יהושע יג, לג). לפיכך אל תגזלהו מן המתנות. ואחד אומר שהיו דלים מן המנין, למה שהיה הארון מכלה בהם, לפיכך הקב"ה מצרה ואומר אל תכריתו. ילמדנו רבינו העובר על כריתות שבתורה במה הם (מתכפרין) [מתרפאין] ויוצאין מידי כריתתן, כך שנו רבותינו כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, שנאמר וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וגו' (דברים כה, ב). אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ וגו' וְנִקְלָה אָחִיךָ (שם ג). כיון שלקה [חסה עליו התורה ואמרה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ] הרי הוא אחיך, ולמה ארבעים? אלא האדם הזה נוצר לארבעים יום ועבר על התורה שניתנה לארבעים יום ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו. וכן אתה מוצא באדם הראשון כשנצטוה ונאמר לו וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל (בראשית ב, יז). נתחייב מיתה ולקה העולם בארבעים עונשין, עשרה לאדם, עשרה לחוה, עשרה לנחש, עשרה לאדמה. כשמתו בני אהרן ראה אותן שבטו של קהת, התחילו צווחין על משה לאמר כך אנו מתים, א"ל הקב"ה למשה כשם שעשיתי תקנה לאהרן, שנאמר בזאת יבא אהרן. אף למשפחות הקהתי אני עושה תקנה שלא ימותו בבואם אל קדש הקדשים, שנאמר וזאת עשו להם וגו'. מנין ממה שקרינו בענין אל תכריתו. זש"ה הנה עין ה' אל יריאיו. מדבר בשבטו של לוי, שנאמר ואתנם לו מורא וייראני. למיחלים לחסדו, שהם מיחלים לשמו של הקב"ה בכל עת. להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב, בכ"ד מתנות שנתן להם, עשר במקדש ועשר בגבולין וארבע בירושלים. עשר במקדש, חטאת ואשם, זבחי שלמים, וזבחי שלמי צבור, חטאת העוף, ואשם תלוי, ולוג שמן של מצורע, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ומותר העומר, ושירי מנחות. עשר בגבולין, תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, וראשית הגז והזרוע, והלחיים, והקיבה, ופדיון הבן, ופטר חמור, וגזל הגר, וחרמים, ושדה אחוזה. וארבע בירושלים, הבכורות, והבכורים, והמורם מאיל תודה ומאיל נזיר, וחזה ושוק של שלמים ועורות קדשים, הרי ולחיותם ברעב. אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי, צפה הקב"ה שקרח עתיד לעמוד לחלוק על הכהונה, אמר הקב"ה לא בשביל קרח נאבר את הלוים. [אל תכריתו] זה שאמר הכתוב למען שמי אאריך אפי. משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן ונדבק עם הליסטים, [ונתפסו] נתפס בנו עמהם, אמר המלך מה אעשה אהרוג את הליסטים, אפשר אהרוג בני עמהם [בשביל בני אני מכפר אותם עכשיו], כך היו הלוים נושאין את המשכן, [שנאמר] ולבני קהת לא נתן, והיה הקב"ה מביט בקרח שעתיד לחלוק על משה ואהרן, אמר הקב"ה להרוג אותם במדבר אי אפשר למה שנטל חצי שמו ונתן עליו [יה שנתן הקב"ה על קהת] הקהתי, לפיכך הוא אומר למען שמי אאריך אפי. אל תכריתו - זה שאמר הכתוב טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו. אין מדתו של הקב"ה כמדת ב"ו, מלך ב"ו שמרדה עליו מדינה שולח בה אנדרלמוסיא והורג הטובים עם הרעים, והקב"ה אינו כן אלא מאבד את הרשעים וממלט את הצדיקים, חטאו דור אנוש אבד אותם והציל את חנוך, שנאמר ויתהלך חנוך את האלקים. למה ביום צרה יודע חוסי בו. דור המבול הכעיסוהו ואבדן, שנאמר וימח את כל היקום. והציל לנח, שנאמר ונח מצא חן. וכן הסדומיים [הכעיסוהו] ואבדן, שנאמר וה' המטיר על סדום וגו'. והציל ללוט, שנאמר וישלח את לוט מתוך ההפכה. הביא חושך על המצריים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. למכה מצרים בבכוריהם, הקרשתי לי כל בכור בישראל. למה ביום צרה יודע חוסי בו. יצאו ממצרים באו למדבר, עשו אותו מעשה חוץ משבטו של לוי, שנאמר ויאספו אליו כל בני לוי. מיד עמד משה והרג לחוטאים, שנאמר ויעשו בני לוי כדבר משה וגו'. ושבטו של לוי שנתנו נפשם על קדושת השם נאמר למשה ולאהרן אל תכריתו. במקום אחד נאמר פקוד את בני לוי. וחזר ואמר אך את מטה לוי לא תפקוד. אמר ליה למה? אמר ליה להוציא מן הגזרה, שצפה הקב"ה שישראל עתידין להכעיס לפניו, והוא אומר להם במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם, לפיכך הקב"ה אומר על בני לוי ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל. למה שהן שלי, שנאמר והיו לי הלוים. שכל מי שמקריב את עצמו מעט מקריבין אותו הרבה, והן קרבו עצמן כשאמר משה מי לה' אלי, ולא עוד אלא [אמר הקב"ה] ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות. שכל מי שנבדק בדבר ונמצא נאמן הקב"ה מאמינו לעולם, שכן אתה מוצא ביהושע שנבדק בעמלק ועשה בו כתורה וכמצוה, שנאמר ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. א"ל הקב"ה משבטך אני מעמיד (ופורע) [שיפרע] בעמלק, שנאמר מני אפרים שרשם בעמלק. [מהו] מני אפרים? בלבי לשרש ביצתו של עמלק, אמר לו אחריך בנימין הניח לשאול בן קיש, שהוא בן ימיני הוא משרשו. [ד"א מני אפרים] נבדק שאול ולא נמצא נאמן בפקדונו אלא ויחמול שאול והעם על אגג. החזירו אחריו וניטלה המלכות ממנו, שנאמר אחריך בנימין בעממיך. ואף השבט הזה בדקתי אותו ונמצאו שומרים בכבודי ונתנו נפשם על קדושת שמי, שנאמר שימו איש חרבו על ירכו. ויעשו בני לוי כדבר משה. ולא נשאו להם פנים, לפיכך משה מברכן, שנאמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו. ואף אני מקרבו ועושה אותו (פלטנטירין) [פלמנטרין] (פי' ממונה על ביתי) שלי, ואני מאמין ביתי וקדושתי להם, שנאמר ואתה הפקד את הלוים וגו'. ומה שאמרתי לך את מטה לוי לא תפקוד. להוציאם מן הגזרה שאני עתיד לגזור על ישראל, אלא כבוד גדול אני חולק להם, שאתה מונה לעצמן בדבור פקוד את בני לוי. ומה אם ללוים שנושאין את המשכן כיבדתי אותם עאכ"ו לבני קהת הנושאים את הארון, לכך נאמר להם אל תכריתו. אמר הקב"ה ומה אם בני קהת בשביל שיראו אותי חלקתי להם כבוד כך כל מי שהוא מתירא ממני איני מכרית שמו מן העולם, ממי אתה למד מיונדב בן רכב, שנאמר לא יכרת איש ליונדב בן רכב וגו'. ומה אם אותם שהיו גרים כל שעשו רצוני כך עשיתי להם, כשישראל יעשו רצוני על אחת כמה וכמה שלא יכרתו ולא ישמד שמם מלפני אלא חיים וקיימים הם לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום:


במדבר - פרק ה - המשך רמז תרצה עריכה

ולא יטמאו את מחניהם. ריבה כאן שלש מחנות. יכול כולן ישתלחו חוץ לשלש מחנות, אפשר שהן נחלקין זה למקום זה וזה למקום זה, הא מה הדבר החמור שבכולן חוץ לג' מחנות זה מצורע, מכאן נתנו חכמים מחיצות ואמרו (ח) עשר קדושות הן. ארץ ישראל קדושה מכל הארצות, ומה קדושתה שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם, מה שאין כן מכל הארצות. ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן שארץ כנען כשרה לבית השכינה ואין עבר הירדן כשרה לבית השכינה. ערי חומה מקודשת מן הארץ שמצורעין הולכין בכל הארץ ואינם הולכין בערי חומה. ירושלים מקודש מערי חומה שקדשים קלים ומעשר שני נאכלין בירושלים ואין נאכלין בערי חומה. הר הבית מקודש מירושלים, שזבין וזבות נכנסים בירושלים ואין נכנסים בהר הבית. החיל מקודש מהר הבית שנכרים וטמאי מת נכנסין בהר הבית ואין נכנסין לחיל. עזרת ישראל מקודשת מעזרת הנשים שמחוסרי כפורים נכנסין לעזרת הנשים ואין נכנסין לעזרת ישראל. ישראל (ח) מערבי שמש נכנסים לעזרת הכהנים על רוחב אחת עשרה ועל אורך מאה ושלשים וחמש אבל לא היו עומדים על הדוכן, והלוים היו עומדים על הדוכן אבל לא היו נכנסים לפנים מכאן ובעלי מומים כהנים פרועי ראש ושתויי יין היו נכנסים לפנים מכאן, אבל לא היו נכנסים לא לאולם ולא להיכל ולא לסביבות המזבח ארבע אמות. ושאר הכהנים נכנסו לאולם ולהיכל ולסביבות המזבח ארבע אמות, אבל לא היו נכנסין לבית קדש הקדשים. וכהן גדול היה נכנס לבית קדש הקדשים ארבעה פעמים ביום הכפורים: