משנה יומא ח ו

(הופנה מהדף יומא פרק ח משנה ו)

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת יומא · פרק ח · משנה ו | >>

מי שאחזו בולמוס, מאכילין אותו אפילו דברים טמאים טו עד שיאורו עיניו.

מי שנשכו כלב שוטה, אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ורבי מתיא בן חרש מתיר.

ועוד אמר רבי מתיא בן חרש: החושש בגרונו, מטילין לו סם בתוך פיו בשבת, מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק יז נפשות דוחה את השבת.

מִי שֶׁאָחֲזוֹ בֻּלְמוֹס,

מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ דְּבָרִים טְמֵאִים,
עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו.
מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה,
אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלּוֹ;
וְרַבִּי מַתַּיָּא בֶּן חָרָשׁ מַתִּיר.

וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתַּיָּא בֶּן חָרָשׁ:

הַחוֹשֵׁשׂ בִּגְרוֹנוֹ [נ"א: בְּפִיו],
מַטִּילִין לוֹ סַם בְּתוֹךְ פִּיו [נ"א: מַטִּילִין בְּתוֹכוֹ סַם] בְּשַׁבָּת,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק נְפָשׁוֹת,
וְכָל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.

מי שאחזו בולמוס -

מאכילין אותו,
אפילו דברים טמאים - עד שיאורו עיניו.
מי שנשכו - כלב שוטה,
אין מאכילין אותו - מחצר כבד שלו.
רבי מתיה בן חרש - מתיר.
ועוד אמר רבי מתיה בן חרש:
החושש בפיו -
מטילין לתוכו סם - בשבת,
מפני שהוא - ספק נפשות,
וכל ספק נפשות - דוחה את השבת.

בולמוס - מין ממיני החולאים שנופל בו האדם ואינו מרגיש כלל, וזה החולה הוא מין ממיני החלאים הנקראים בלשון חכמים "נכפין".

ויארע לאלו הנזכרים בכאן כמו נשיכה בפי האסטומכא, וכשיאכלו יקל מעליהם ויאירו עיניהם.

ודברים טמאים - הם הדברים האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתם.

ולאלו ולכיוצא בהם, אין נותנין להם בתחילה האיסור החמור, אבל נותנים להם איסור הקל יותר, אם נתישבה דעתם מוטב, ואם לאו נותנין להם מה שהוא אסור יותר ממנו.

וחושש בפיו - הוא שיתעכלו החניכים, שאם יניחוהו יתעכל החיך.

וסם - שם העיקר, איזה עיקר שיהיה.

ואין הלכה כרבי מתיא בן חרש, בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם ביום צום כפור הכבד של כלב שוטה כשנשך, כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה.

וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד, רוצה לומר בדברים המרפאין בטבע. והוא דבר אמתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת, אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור, כי כוחם חלוש, אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטוען. וזה העיקר דעהו וזכרהו כי הוא עיקר גדול.

ואמרם כל ספק נפשות דוחה את השבת - להזהירך ולזרז אותך להקדים ולהתחיל בזה העניין, ושלא לאחרו ואפילו בשבת הראשונה מן החולי שהחולה סובל חוליו, ושלא נאמר אין ספק החולי יתמיד עד לשבת האחרת ונצטרך לחלל עליו השבת, על כן נניחהו היום עד למחר כדי שלא נחלל עליו שתי שבתות:


בולמוס - חולי האוחז מחמת רעבון ומסוכן למות, וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא:

כלב שוטה - רוח רעה שורה עליו. וסימנים שלו, פיו פתוח רירו נוטף אזניו סרוחות וזנבו מונחת לו בין ירכותיו ומהלך על צדי רשות הרבים, ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע:

אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו - ואע"פ שנהגו הרופאים ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך טז:

ור' מתיא בן חרש מתיר - קסבר רפואה גמורה היא. ואין הלכה כר' מתיא בן חרש:

החושש בשניו - שמתחיל בשר החניכים להתאכל ומשם הולך לחיך ולגרון:

מטילין לו סם - שורש עשב לרפואה:

וכל ספק נפשות דוחה את השבת - כל, לאתויי כגון דפשיטא לן דבשבת זו לא ימות, אלא ספק שאם לא יעשו לו היום, שמא ימות לשבת הבאה. וכגון דאמדוהו לשתות סם זה לתמניא יומי, ויומא קמא שבתא, מהו דתימא לעכבינהו עד לאורתא כי היכי דלא ניחול עליה תרי שבתא, קמ"ל:

דברים טמאים. הם הדברים האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתם הרמב"ם בפירושו. וכתב בכסף משנה פי"ד מהמ"א, דאע"ג דתנא ביה"כ עסיק קמ"ל אפילו דברים טמאים. לומר דא"צ לחזר אחר דברים המותרים וכו':

עד שיאורו עיניו. ולשון הר"ב וכשמראיתו חוזרת. וכן לשון רש"י והר"ן ומצאנו למראה עיניו ישעיה י"א ג' לכך אין להגיה ראותו:

אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. פירש הר"ב שאינה רפואה גמורה. וכ"כ רש"י. וז"ל הרמב"ם כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה ואין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמיתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת. אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאין בסגולתן אסור כי כחם חלש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטוען:

החושש בגרונו. ול' הר"ב החושש בשיניו ופי' שמתחיל בשר החניכים כו'. כן פי' רש"י בעובדא דרבי יוחנן חש בצפידנא דמייתי בגמרא אהך מתניתין. והרי"ף והרא"ש כתבו ל' המשנה החש בפיו. ול' הטור החושש בשיניו, בסי' שכ"ח:

וכל ספק נפשות דוחה את השבת. דכתיב (ויקרא יח ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם פי' רש"י אשר יעשה אותם האדם המצות שיחיה בהם ודאי ולא שייכא בעשייתם [לבא] לידי ספק מיתה אלמא מחללין על הספק. הכי מסיק בגמרא דף פ"ה ע"ב:

(טו) (על המשנה) דברים טמאים. הם הדברים האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתם. הר"מ:

(טז) (על הברטנורא) זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה ואין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד. ר"ל בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמתי הוציאו מדעת והנסיון הקרוב לאמת אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור כי כחם חלש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטוען:

(יז) (על המשנה) ספק כו'. דכתיב (ויקרא י"ח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ולא שימות בהם. ופירש"י אשר יעשה האדם המצות שיחיה בהם ודאי ולא שייכא בעשייתו לבא לידי ספק מיתה אלמא מחללין על הספק. גמרא דף פ"ה:

מי שאחזו בולמוס:    ביד שם סי' ט' ובפי"ד דהלכות מאכלות אסורות סי ט"ז:

עד שיאורו עיניו:    גמ' ת"ר מנין היו יודעין שהאירו עיניו משיבחין בין טוב לרע אמר אביי ובטעמא פי' רש"י ז"ל משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע ע"כ נראה מפירושו ז"ל דאביי בא לפרש דמשיבחין דקתני היינו שיבחין בטעם:

אין מאכילין אותו מֵחֲצַר כבד שלו:    תרגום יותרת הכבד חצר כבדא ונקרא ג"כ טרפשא דכבדא והיינו המסך המפסיק בין הכבד לריאה שקורע הבודק כשרוצה לבדוק הריאה אבל האונא הקטנה שבכבד נקראת בלשון משנה אצבע הכבד במסכת תמיד פרק חמישי:

ועוד א"ר מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין בתוכו סם בשבת:    גרסי' והיא גרסת הרי"ף והרא"ש ז"ל וכן הגיה ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל. והביאה הרא"ש ז"ל פ"ח שרצים דף קפ"ד וכן הגרסא בגמ' אע"ג דבמשנה כתוב בגרונו: אבל ר"ע ז"ל נראה דגריס בשניו וכן בטור א"ח סי' שכ"ח:

מְטִילִין:    כך נקד הר"מ דילונזאנו ז"ל המ"ם בשבא. ובגמ' מסקי' דבהא מודו ליה רבנן ומתני' נמי דייקא מדלא ערבינהו ותננהו ופליגי רבנן בסיפא:

וכל ספק נפשות:    ביד ר"פ שני דהלכות שבת ויליף לה שמואל בגמ' מקרא דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שיבא בעשייתן לידי ספק מיתה אלמא מחללין עליהם את השבת:

סְפֵק נפשות:    כך נקד הר"מ הנזכר ז"ל וטעמו ידוע מפני שהוא סמוך:

יכין

מי שאחזו בולמוס:    כך נקרא בלשון יון חולי שבא לאדם מחמת רעבון, [הייסהונגער] בל"א. ודוקא שנשתנה פניו מחמת רעבון וסימנו הוא שעיניו כהות:

מאכילין אותו אפילו דברים טמאים:    ר"ל אפילו נבלות וטריפות וביו"כ שיש ב' אסורין:

עד שיאורו עיניו:    וה"ה בהריח מאכל ומתאוה לו מאד עד שנשתנה פניו מאכילין אותו עד שיתחזק [תרי"ז]:

מי שנשכו כלב שוטה:    וסימני כלב שוטה, שפיו פתוח, ורירו נוטף, וזנבו תלוייה בין רגליו. ומהלך עצב בדרך ישר תמיד [נ"מ לברוח לצדדים] ונובח ואין קולו נשמע:

אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו:    דאין רפואה זו בדוקה. ואע"ג דכל ספק נפשות להקל היינו במרפא בטבע אבל זו רק רפואה בסגולה היא, כמ"ש בפי' משניות לרמב"ם ולהכי כל שאינו ברור רפואתו אסור:

ורבי מתיא בן חרש מתיר:    והלכה כת"ק:

החושש בגרונו:    בחולי הנקרא [שארבאק], שמתחיל רקבון בבשר השניים, וגומר הרקבון בבני מעים [אמר השש ושמח להועיל בני עמי ולכל אדם במקום שאין רופא, גם למחלה זאת מצאתי רפואה בדוקה מפי רופאים מובהקים ומפורסמים, שמי שהוחלה בזה באקלים שלנו יאכל הרבה מעשב הנקרא [לעפפעל קרויט], גם יאכל הרבה כל דבר חמוץ וחריף, [כציטראנען, וקרעססע, רעטטיך. ומאאררעטיך, וזעללעריא. וישתה חומץ הרבה, גם יתנועע הרבה בהילוך. וכל זה בחון בדוק ומנוסה. ומאחר שלשון חכמים מרפא בכנפיה לכן שפתי לא אכלה, לעמוד ולשרת לפני המלכה היא תורת אלדינו, וזאת אומרת בני החי, כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה']:

מטילין לו סם בתוך פיו בשבת:    מעשבים שנשחקו לאבק. ולאו הטלה לפיו קמ"ל דהא פשיטא דמותר במקום סכנה, דהרי כל רפואה אינו אסור רק מדרבנן, דגזרו שמא ישחק סממנים. ותו למה לא קמ"ל טפי דמותר לאכל הסם ביו"כ, דאיירי בה. אלא קמ"ל מתני' אפילו צריכין אחרים לחלל שבת עי"ז, כגון לתלות העשבים ממחובר, או לבשלן, אפ"ה מטילין הסם מכל מקום. ולפי זה קמ"ל שפיר שבת לרבותא אע"ג דבסקילה, וחמיר מיו"כ. וברי"ף ל"ג לתוך פיו, אלא מטילין לו סם בשבת:

וכל ספק נפשות דוחה את השבת:    ואפילו יש ספיקות הרבה. מיהו כל שאר חולי שינים, אם חלה עי"ז כל גופו מותר לומר לעכו"ם בשבת להוציאו, אף דפותח פיו ומטה א"ע אליו, ומסייע כי האי ודאי יש בו ממש. אפ"ה כיון דחלה כל גופו ע"י חולי זה, שרי (שו"ע או"ח שכח, ג):

בועז

פירושים נוספים