משנה יומא ח א

(הופנה מהדף יומא פרק ח משנה א)

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת יומא · פרק ח · משנה א | >>

יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה ג וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה.

והמלך ד והכלה ירחצו את פניהם.

והחיה תנעול את הסנדל, דברי רבי אליעזר, וחכמים אוסרין.

יוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה,

וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה,
וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל,
וּבְתַשְׁמִישׂ הַמִּטָּה.
וְהַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם,
וְהַחַיָּה תִּנְעֹל אֶת הַסַּנְדָּל,
דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר;
וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

יום הכיפורים אסור -

באכילה, ובשתייה,
וברחיצה, ובסיכה,
ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המיטה.
המלך, והכלה -
ירחצו - את פניהם,
והחיה - תנעול את הסנדל,
דברי רבי אליעזר.
וחכמים - אוסרין.

לא בארה התורה מניעה מאלו הדברים ביום צום כפור, אבל אמר הכתוב לשון עינוי חמש פעמים. אמר "שבת שבתון"(ויקרא כג, לב), ואמר "שבת שבתון"(ויקרא טז, לא), ואמר "ובעשור לחדש"(במדבר כט, ז), ואמר "אך בעשור לחדש"(ויקרא כג, כז), ואמר "והיתה זאת לכם"(ויקרא טז, לד), ובאה הקבלה כי באו לאסור חמשה דברים מהנאת הגוף, והם האכילה והשתיה והרחיצה במים וסיכה בשמן ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ובא בכל אחת מאלו המלות בספרים מלת עינוי לפי שהם רמזים ואסמכתות, ועיקר איסורם קבלה.

וכולן יתחייב העושה אחת מהן מכת מרדות, וזהו עניין אמרם אסור, מלבד האכילה והשתיה שהוא חייב כרת כשאכל שיעור הנזכר, ואם אכל פחות מכשיעור הוא אסור וחייב מכת מרדות. אמר השם יתברך בעונש העינוי "והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה"(ויקרא כג, ל), ובאה הקבלה דבר שהנפש תלויה בו זו אכילה ושתיה.

ואמרו המלך והכלה - המלך צריך שיהיה עמו הנוי, אמר "מלך ביפיו תחזינה עיניך"(ישעיה לג, יז), וכן הכלה כדי שלא תתגנה על בעלה, ולפיכך התרנו להם רחיצת פניהם:


יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה - אע"ג דבאכילה ושתיה ענוש כרת א משום דבעי למתני שאר ענויין דלית בהו כרת תנא אסור. והני ה' ענויין כנגד ה' ענויין הכתובים בתורה, דשבת שבתון דאמור אל הכהנים ושבת שבתון דאחרי מות ובעשור לחודש דחומש הפקודים ואך בעשור לחודש דאמור אל הכהנים והיתה זאת לכם לחקת עולם דאחרי מות בכולהו כתיב תענו ועניתם ב. והני דמתניתין נמי חמשה ענויין נינהו, דשתיה ואכילה אחת הן:

המלך - צריך שיתראה נאה דכתיב (ישעיהו לג) מלך ביפיו תחזנה עיניך:

והכלה - צריכה נוי כדי לחבבה על בעלה. וכל שלשים יום קרויה כלה:

והחיה - יולדת:

תנעול - מפני הצנה:

דברי ר"א - אכלהו קאי, אמלך וכלה וחיה. והלכה כר"א:

אסור באכילה ושתיה. כתב הר"ב אע"ג דענוש כרת באכילה ושתיה דכתיב (ויקרא כג ל) והאבדתי את הנפש ההיא. ענוי שהיא אבידת נפש. ואיזה זה אכילה ושתיה. גמרא דף ע"ד ע"ב. ומ"ש ה' ענויין כנגד ה' ענויין הכתובים בתורה וכו'. דכי כל הנפש אשר לא תעונה לא קחשיב דלא חשיב אלא צוויין. אבל האי דלא ציווי הוא לא קחשיב. תוספות דף ע"ו ע"א. ומ"ש משום דבעי למתני כו' דלית בהו כרת, למה שפסק במשנה דלקמן דחצי שיעור נמי דאורייתא, היה יכול לכתוב ג"כ דלחצי שיעור תנן אסור. וכדאיתא בגמרא. ומ"ש הר"ב שבת שבתון דאמור כו'. וכן לשון הרמב"ם. וכ"כ הרי"ף. וטעמא דבלבול הסדר לא ידענא. ובתוס' כתבו דרוב ספרים גורסים ובעשור אך בעשור. שבת שבתון. ושבת שבתון והיתה לכם. וטעמא דמקרא דובעשור מיניה נפקא לן פירושא דעינוי לעיל. יכול ישב בחמה ובצינה ויצטער ת"ל (שם) כל מלאכה לא תעשו. והיינו ההוא קרא דובעשור. דכתיב ביה ועניתם את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשו. וכיון דכתיב לבסוף קא מייתי לכולהו מלמטה למעלה. וי"ס שגורסים שבת שבתון. אך בעשור. ובעשור. והיתה לכם. ועל אותה גירסא אין אדם יכול ליתן טעם עכ"ל ומ"ש הר"ב דאכילה ושתיה חד, עיין בפירושו למ"ג:

באכילה ובשתיה וברחיצה. אכילה ושתיה דאקרו ענוי מנלן. כתיב הכא תענו. וכתיב (דברים ח ג) ויענך וירעיבך. ש"מ דרעבון אקרי ענוי. רחיצה. דכתיב (מלכים א ב כו) כי נשאת את ארון ה' אלהים לפני דוד אבי וכי התענית בכל אשר התענה אבי וכתיב התם (שמואל ב יז כט) כי אמרו העם רעב ועיף וצמא. וכתיב (משלי כה כה) מים קרים על נפש עיפה. ולא כתיב בנפש. ש"מ עיף מרחיצה הוא. סיכה דכתיב בדניאל [י' ג'] לחם וגו' וסוך לא סכתי וכתיב (שם י יב) כי מן היום וגו', ולהתענות. וכתבו התוספות דכמה ענויין של צער עשה דניאל ואנן לא גמרינן אלא סיכה משום דרשא דבמשנה ד' פ"ט דשבת מותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהלים קט יח) ומההוא דרשא לחודא לא סגי דאם כן ליתסר אפי' סיכה שאינה של תענוג כשתייה להכי אייתי קרא דדניאל דכתיב ביה להתענות. תשמיש המטה דכתיב (בראשית לא נ) אם תענה את בנותי ואם תקח נשים תענה מתשמיש. תקח צרות. גמ':

המלך והכלה כו' והחיה כו'. דאסורא דידהו לאו דאורייתא וקראי אסמכתא בעלמא כמ"ש הרמב"ם והרא"ש והלכך הקילו בו דהם אמרו והם אמרו. וא"נ דאורייתא כיון דלא פורשו בהדיא בקרא קילי טפי דמסרן לחכמים והם יכולין להקל ולהתיר כפי מה שנראה להם. הר"ן. ועיין ריש מסכת מ"ק. [ומ"ש הר"ב והלכה כר"א וכ"כ הרמב"ם וטעמא הואיל ופירשו בגמרא דבריו. המגיד סוף הלכות שביתת עשור]:

(א) (על הברטנורא) דכתיב והאבדתי את הנפש ההיא, ענוי שהוא אבידת נפש, ואיזה זה אכילה ושתיה גמרא דף ע"ד:

(ב) (על הברטנורא) דכי כל הנפש אשר לא תעונה לא קחשיב דלא חשיב אלא צוויין אבל האי דלא ציווי לא קחשיב. תוספ':

(ג) (על המשנה) באכילה ושתיה. אכילה ושתיה דאקרו עינוי מנלן כתיב הכא תענו וכתיב ויענך וירעיבך ש"מ דרעבון איקרי עינוי. רחיצה, דכתיב כי נשאת כו' וכי התענית בכל אשר התענה אבי, וכתיב התם (שמואל ב' י"ז) כי אמרו העם רעב ועיף וצמא, וכתיב (משלי כ"ה) מים קרים על נפש עיפה, ולא כתיב בנפש, ש"מ עיף מרחיצה הוא. סיכה, דכתיב לחם וגו' וסוך לא סכתי, וכתיב (שם) כי מן היום וגו' ולהתענות. תשה"מ, דכתיב אם תענה את בנותי ואם תקח נשים, תענה מתשמיש, תקח צרות, גמרא:

(ד) (על המשנה) והמלך כו'. דאיסורא דידהו לאו דאורייתא, וקראי אסמכתא בעלמא כמ"ש הר"מ והרא"ש, והלכך הקילו בו, דהם אמרו והם אמרו. וא"נ דאורייתא כיון דלא פירשו בהדיא בקרא קילי טפי דמסרו לחכמים והם יכולין להקל ולהתיר כפי שנראה להם. הר"נ:

יום הכפורים וכו':    סדר המסכתא תחלה נקט שבעת ימים קודם יום הכפורים והדר נקט ליל יום הכפורים והדר נקט סדר עבודות היום והשתא נקט הלכות היום לענין איסור והיתר תוס' ז"ל:

אסור באכילה ושתיה וכו':    פ"א דהלכות שביתת עשור סי' ה' ובטור א"ח סי' תרי"א ותרי"ב ותרי"ג וכוליה עד סוף סי' תרי"ח רוב פירקין:

רחיצה סיכה וכו':    בגמ' בעי' רחיצה וסיכה מנלן דאיקרי ענוי דכחי' לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי וכתי' כי מן היום הראשון אשר נתת לבך להבין ולהתענות לפני אלקיך נשמעו דבריך מדהוי לי' למכתב לא סכתי וכתיב וסוך לא סכתי נפקא לן רחיצה ור' יצחק מפיק לה לרחיצ' במסקנא מקרא דכתיב מים קרים על נפש עיפה ואי משתיה ה"ל למיכתב בנפש עיפה אלמא מרחיצה קרי עיף וכתיב ולאביתר הכהן אמר המלך לך ענתות וכו' וכי התענית בכל אשר התענה אבי וכתיב ביה בדוד כי אמרו העם רעב ויעֵף וצמא ויעֵף היינו מרחיצה כדאמרינן:

ונעילת הסנדל:    נפקא לן מקרא דכתיב גבי דוד וראש לו חפוי והולך יחף וכתיב מנעי רגלך מיחף והוא יגלה על יחוף דדוד נמי דמנעילת הסנדל הוא:

ותשמיש המטה:    נפקא לן מקרא דכתיב אם תענה את בנותי ואם תקח נשים אם תענה מתשמיש ואם תקת מצרות. והקשו תוס' ז"ל תימה לי אמאי איצטריך תלמודא למיגמר סיכה מוסוך לא סכתי הא מהאי קרא נפקא מותבוא כמים בקרבו וכו' ומתני' היא בשבת פ' א"ר עקיבא ונ"ל דאיצטריך דאי לא כתיב אלא האי קרא דותבוא כמים בקרבו וכו' היינו אוסרין אפי' סיכה שאינה של תענוג כשתיה להכי אייתי מקרא דדניאל דמשמע שלא נמנע אלא מסיכה של תענוג מדכתיב להתענות ואי לא כתב אלא קרא דדניאל לא הוה אסרינן סיכה דכמה ענויין של צער שהיה מענה ומצער נפשו ולא גמרי' מהתם דדילמא חד משאר ענויין שעשה הוה אסרינן אבל סיכה לא קמ"ל מקרא דותבוא כמים וכו' דסיכה כשתיה ועוד דמקרא דותבוא איצטריך לן למילף גבי תרומה דסך כשותה דבתרומה לא שייך למיגמר מקרא דדניאל עכ"ל ז"ל. והעלה הר"ן ז"ל דכולהו מדאורייתא נינהו והני קראי לאו אסמכתא נינהו אלא דכיון דלאו בכלל ענויי דכתיבי בקרא בהדיא דאורייתא נינהו אלא מרבוייא דשבתון אתו וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים והן הקלו בהן כפי מה שראוי והתירו כל שאינו עושה לתענוג אע"ג דקשה קצת להדין פירושא מההיא ברייתא דהתינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל וכו' כמו שכתוב שם בהר"ן ז"ל וכתב עוד ז"ל שכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שביתת עשור דכולהו מדאורייתא נינהו ודלא כתוס' ז"ל דס"ל דכולהי דרבנן נינהו וקראי רמז בעלמא נינהו. ועיין בספר קרבן אהרן פי"ד דפ' אמור:

בפי' ר"ע ז"ל והיתה זאת לכם לחקת עולם דאחרי מות צריך למחוק מלת זאת. ובירוש' פריך את חמי ברחיצה הוא אסור בתשמיש המטה לא כל שכן ומשני תפתר במקום שאין טובלין או קודם שהתקין עזרא טבילה לבעלי קריין ע"כ פי' כיון ששנה אסור ברחיצה למה הוצרך לשנות דאסור בתשמיש המטה דכיון דאם שמש מטתו אי אפשר לו להתפלל עד שירחוץ והוא אסור ברחיצה ממילא משמע דאסור בתשמיש המטה ומשני למקום שאין טובלין לקרויין איצטריך לאשמועינן דאסור בתשמיש המטה דבאותם מקומות לא הוה משתמע איסור תשמיש המטה מאיסור רחיצה והוא לשון בית יוסף:

המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל:    חיה שם משותף ליולדת ולמילדת כמו שאז"ל ג' נאמנין על הבכור אביו ואמו וחיה וכל אחד יתפרש לפי הענין ובכאן היא היולדת וביד שם רפ"ג סי' ח' ובגמרא מתני' מני ר' חנינא בן תרדיון היא דתניא המלך והכלה לא ירחצו את פניהם ר' חנינא בן תרדיון אומר משום ר' אליעזר ירחצו. והחיה לא תנעול ר' חנינא בן תרדיון אומר משום ר' אליעזר החיה תנעול את הסנדל ובגמ' אמר שמואל. אם מחמת סכנת עקרב מותר כל אדם לנעול. וכתוב בכל בו סוף סי' ס"ט דיש סוברין דמדאמרינן דהחיה תנעול את הסנדל ולא אמר שתאכל אלמא דלענין אכילה לא מפלגו בין חיה לשאר נשים ומ"מ לפי כחן וטבען יתענו והרי הן כחולה ובאומד דעתן הוא או על פי רופא ע"כ וגם הר"ן ז"ל העלה דלענין תענית שלשה ודאי אינה מתענה שבעה אמרה איני צריכה מתענה והולכת ואם לאו מאכילין אותה מכאן ואילך הרי היא ככל הנשים לתענית יום הכפורים ע"כ:

יכין

וברחיצה:    בין בחמין בין בצונן, אפי' רק מקצת גופו. ודוקא רחיצת תענוג. אבל להעביר הזוהמא, כרחיצת שחרית עד סוף קשרי אצבעותיו, או ברוחץ מקום המלוכלך בבשרו, שרי (שו"ע או"ח, תריג):

ובסיכה:    אפילו בסך רק להעביר הזוהמא, ורק מקצת גופו אסור. מיהו מותר לסוך שחין או מכה (שו"ע או"ח, תריד):

ובנעילת הסנדל:    דוקא של עור. אבל של גמי, קש, או בגד, שרי. מיהו בהולך במי גשמים או ברפש, מותר אף בשל עור [שם]:

ובתשמיש המטה:    ואסור ליגע באשתו אפילו ביום, כאילו היא נדה (שו"ע או"ח, תרטו):

והמלך:    משום כבודו:

והכלה:    כל ל' יום אחר נשואין מותרת לרחוץ כדי לחבבה על בעלה:

והחיה:    כל שלשים יום אחר לידה. וה"ה כל חולה אפילו שאינו מסוכן מותר. והקילו באלו משום דרק אכילה ושתייה הן מדאורייתא, ובהנך לא גזרו [הרא"ש]. ולר"ן כולן אסורים מדאורייתא, רק דהנך דאינן מפורשים בתורה, מסרן הכתוב לחכמיס להקל בהן בעת הצורך. [כדאשכחן דכוותיה במלאכת חוה"מ כחגיגה די"ח א'] רק כרת לכ"ע ליכא רק באכילה ושתייה:

וחכמים אוסרין:    וקיי"ל כר"א [ תרי"ג ותרי"ד ]:

בועז

פירושים נוספים