פתיחת התפריט הראשי
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · יורה דעה · סימן קפג | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

הלכות נדה
אשה שרואה טיפת דם צריכה לישב שבעה נקיים

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה


טורעריכה

"ואשה כי תהיה זבה, דם יהיה זובה בבשרה, שבעת ימים תהיה בנדתה."(ויקרא טו, יט)
ולמדו חכמים ממדרש הפסוקים, שלא בכל מקום שתזוב ממנה דם טמאה, אלא דווקא דם הבא מן המקור. ולא כל דם הבא מן המקור טמא, אלא דווקא ה' מיני דמים, כאשר יתבאר בעזרת השם. ואף באלו אינה טמאה, עד שתרגיש ביציאתו. ומיהו משתרגיש בו שנעקר ממקומו ויצא לבית החיצון, טמאה, ואף על פי שלא יצא לחוץ.

וזה משפטה: משתראה טיפת דם, אפילו כחרדל או פחות, בין באונס בין ברצון, מונה ז' ימים עם יום ראייתה וטובלת בליל ח'. וכך הדין אפילו שופעת כל ז', רק שתפסוק בטהרה ביום ז' קודם בין השמשות, ובערב טובלת בליל ח'.

ומיום ז' ואילך עד י"א יום נקראים ימי זיבה, והן שהחכמים קוראים להם "י"א יום שבין נדה לנדה". ומשפטה בהן: אם ראתה בהן יום אחד לבד, בין שתראה בתחילת הלילה או בסוף היום, רק שתפסוק בטהרה, משמרת כל הלילה שאחר כך. אם לא תראה, תשכים למחר ותטבול מיד מאחר הנץ החמה, אם תרצה. ומכל מקום אסורה לשמש כל היום שמא תראה ותסתור. וזו היא שנקראת שומרת יום כנגד יום.

ראתה גם ביום השני ופסקה בו, משכמת ביום השלישי וטובלת, ולא תשמש כל היום כאשר פירשתי. וגם זו בכלל שומרת יום כנגד יום, וזו היא שנקראת זבה קטנה.

ראתה גם ביום הג' נעשית זבה גדולה, ולא תטהר עד שיהיו לה ז' ימים נקיים חוץ מיום שפוסקת בו. וטובלת ביום ז' לאחר הנץ החמה מיד, אלא שאסורה לשמש שמא תראה ותסתור.

ואם לא ראתה בכל י״א יום עד יום האחרון, טובלת מיד למחרתו ואינה צריכה לשמור לו יום אחר לטהרתו. וביום העשירי פליגי אם צריכה לשמור לו יום אחד בטהרה אם לאו. עברה כל י״א ימים ולא ראתה, חוזרת לתחילת ימי נדות. ואם ראתה בהם נעשית זבה, ואינה חוזרת לימי הנדות עד שיהיו לה ז׳ נקיים. ואז יתחילו ימי הנדות ואחריהן ימי הזיבות כאשר פירשתי, וכן לעולם.

משרבו הגלויות ותכפו הצרות ונתמעטו הלבבות חשו שמא יבואו לטעות באיסור כרת, שמא תראה אשה בימי נדתה ששה ימים ויהיה הכל דם טוהר, ובשביעי, שמא תראה דם טמא וסבורה לטבול בליל שמיני וצריכה עוד שבעה ימים, החמירו לטמא כל מראה דם אדום. וכדי שלא יבואו לידי טעות בין ימי נדה וימי זיבה, הוסיפו חומרא אחר חומרא עד שאמרו שאפילו אם לא תראה אלא טיפת דם כחרדל, תשב עליה ז' נקיים כזבה גדולה.

בית יוסףעריכה

"ואשה כי תהיה זבה, דם יהיה זובה בבשרה, שבעת ימים תהיה בנדתה..." ולמדו חכמים ממדרש הפסוקים, שלא בכל מראה שתזוב ממנה דם טמאה, אלא דווקא דם הבא מן המקור - ברייתא בתורת כהנים, כתבה הרי"ף פרק ב' דשבועות והרא"ש בסוף נדה, וזה לשונו: ""ואשה כי תהיה זבה", יכול אפילו זבה מכל מקום תהיה טמאה? תלמוד לומר "והיא גילתה את מקור דמיה" (ויקרא כ, יח), לימד על הדמים שאינם אלא מן המקור".


ומה שכתב: ולא כל דם הבא מן המקור טמא, אלא דווקא ה' מיני דמים - גזירה שווה: "יכול על כל מראה זוב תהא טמאה? תלמוד לומר "דם", ואין דם אלא אדום. כשהוא אומר "דמיה" מלמד שדמים הרבה טמאים בה: האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג". ומפרש טעמא בפרק כל היד (דף יט.) משום דאמר קרא "דמיה" "דמיה" הרי כאן ד'. פירוש, משום ד"והיא גלתה את מקור דמיה" הרי כאן שנים. "וטהרה ממקור דמיה" (ויקרא יב, ז) הרי כאן שנים, הרי ד'. "והא אנן חמישה תנן? האי שחור, אדום הוא, אלא שלקה".

ומה שכתב: ואף באלו אינה טמאה עד שתרגיש ביציאתו - בפרק הרואה כתם (דף נז:) "אמר שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליו, ומצאה דם עליו, טהורה, שנאמר: "בבשרה" (ויקרא טו, יט), עד שתרגיש בבשרה."

ומיהו משתרגיש בו שנעקר ממקומו ויצא לבית החיצון טמאה אף על פי שלא יצא לחוץ - משנה בפרק יוצא דופן (משנה נידה ה א): "כל הנשים מטמאות בבית החיצון, שנאמר: "דם יהיה זובה בבשרה"". ובפרק הרואה כתם (דף נז:) מפרש, דדריש הני תרי דרשות: חדא דכתיב "בבשרה", וחדא דאם כן נכתוב רחמנא "בבשר", מאי "בבשרה"? שמע מינה תרתי. ומסיק בפרק יוצא דופן (דף מא:) דבית החיצון הוי עד בין השיניים, ובין השיניים עצמם כלפנים. והיינו מקום שהשמש דש.


וזה משפטה משתראה טיפת דם אפילו כחרדל או פחות - משנה בפרק יוצא דופן (משנה נידה ה ב) "ומטמאות בכל שהן, אפילו כגרעין חרדל ופחות מכאן".


ומה שכתב: בין באונס בין ברצון - בפרק בנות כותים (דף לו:) "תנו רבנן: "דמה" (ויקרא טו, כה) מחמת עצמה ולא מחמת ולד. אתה אומר מחמת ולד, או אינו אלא מחמת אונס? כשהוא אומר "אשה כי יזוב זוב דמה" (ויקרא טו, כה) הרי אונס אמור, הא מה אני מקיים "דמה"? דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד". ופירוש, מחמת אונס כגון שקפצה ממקום למקום, או ראתה בהמה או חיה או עוף מתעסקים זה עם זה וחמדה וראתה דם, וכן כיוצא בזה. וכדתנן בסוף נזיר (דף סה:) גבי זב.

ומה שכתב: מונה שבעה ימים עם יום ראייתה, וכן הדין אפילו שופעת כל שבעה, רק שתפסוק בטהרה ביום ז' קודם בין השמשות - כן משמע בכמה דוכתי ממסכת נידה, וכן כתב הרי"ף בפרק שני דשבועות והרא"ש בסוף נידה, וכן פירש רש"י בריש פרק שני דערכין (דף ח.), וכן כתב הרמב"ם בפרק ו' מהלכות איסורי ביאה והרשב"א בתורת הבית.


ומה שכתב: ובערב טובלת בליל ח' - בפרק קמא דיומא (דף ו.) ובפסחים פרק האשה (דף צ:) "כל חייבי טבילות טבילתן ביום. נדה ויולדת טבילתן בלילה". ובפרק בתרא דנידה (דף סז:) נמי אמרינן ד"נדה בזמנה לדברי הכל אינה טובלת אלא בלילה". ופירש רש"י: בזמנה - בשביעי, ובנדה דאורייתא מיירי שלא ספרה שבעה נקיים. בלילה - דכתיב "שבעת ימים תהיה בנידתה" (ויקרא טו, יט), תהא בנידתה כל שבעה.

ומה שכתב: ומיום השביעי ואילך עד י"א יום נקראים ימי זיבה. והם שחכמים קוראים להם י"א יום שבין נדה לנדה - בכמה מקומות בתלמוד, מהם בסוף מסכת נדה (דף עב:) "י"א יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני".

ויש מחלוקת בפירוש דבר זה: שהרמב"ם כתב בפרק ו מהלכות איסורי ביאה (הלכה ד) - "כל שבעת הימים שנקבעה לה וסת בתחלתן הן הנקראין ימי נדתה, בין ראתה בהן דם בין לא ראתה. ומפני מה נקראין ימי נדה? מפני שהן ראויין לנדה, וכל דם שתראה בהם דם נדה יחשב. (הלכה ה) - וכל י"א יום שאחר הז' הן הנקראין ימי זיבתה, בין ראתה בהן דם בין לא ראתה. ולמה נקראין ימי זיבה? מפני שהן ראויין לזיבה וכל דם שתראה בהן דם זיבה יחשב. והזהר בשני שמות אלו שהן ימי נדתה וימי זיבתה. (הלכה ו) - כל ימי האשה, מיום שיקבע לה וסת עד שתמות או עד שיעקר הוסת ליום אחר, תספור לעולם ז' מתחלת יום הוסת ואחריהם י"א ואחריהם ז' ואחריהם י"א. ותזהר במנין, כדי שתדע בעת שתראה דם אם בימי נדה ראתה או בימי זיבה. שכל ימיה של אשה כך הן, ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה, אלא אם כן הפסיקה הלידה כמו שיתבאר" עד כאן לשונו.

אבל רש"י כתב בריש פרק ב' דערכין (דף ח.) "אם משכו ימי זובה חדש או שנה, אינה חוזרת לתחילת נדות עד שתשב ז' נקיים. ישבה שבעה נקיים וראתה הויא תחילת נדה, ומונה ששה והוא וחוזרת לעניינה ככל המפורש."

וכן כתב הרב המגיד שכן בירר הרמב"ן בראיות ברורות ש"משעה שהאשה נעשית זבה גדולה אינה חוזרת לימי נדות, עד שתספור ז' נקיים. כיצד: הרי שראתה ג' ימים בסוף י"א, ושפעה וראתה גם ביום הד' שהוא מן הימים הראויים לנדה. אפילו התחילה למנות נקיים שלה, וסתרה וחזרה למנותן וסתרה, אינה אלא זבה שסתרה, ולכשתשלים שבעה נקיים ותראה תחזור לתחלת ימי נדה. ראתה נדה בתחלה ולא ראתה בי"א, משתראה ביום י"ט לראייתה הרי היא נדה כבתחלה. לא ראתה עד כ"ו אין מונין ליום הראוי לזיבה אלא הרי זו תחלה נדה. אין זיבה אלא בי"א שסמוכין לז' שראתה בה נדות. והזהר במנין זה שכבר טעה בו מגדולי המחברים". עכ"ל.

וגם הרב רבינו יונה בפרק אין עומדין הקשה על דברי הרמב"ם והסכים לדברי רש"י והרמב"ן ז"ל. וכך הם דברי רבינו שכתב בסמוך(א): "ואם ראתה בהם ונעשית זבה, אינה סותרת לימי הנדות עד שיהיו לה ז' נקיים. ואז יתחילו ימי הנדה ואחריהן ימי הזיבות כאשר פירשתי, וכן לעולם."


ומשפטה בהן, אם ראתה בהן יום אחד בלבד בין שתראה בתחילת הלילה או בסוף היום, רק שתפסוק בטהרה, משמרת כל הלילה שאחר כך... - שרואה יום א' בתוך ימי זיבה משמרת יום א' כנגדו, וכן רואה שני ימים משמרת יום אחד כנגדן והן נקראות זבה קטנה. ואם ראתה שלושה ימים רצופים נקראת זבה גדולה, וצריכה שבעה נקיים. פשוט סוף מסכת נדה (דף עב:) ובכמה מקומות בתלמוד.


ומה שכתב בכל טבילות הזבה שהן לאחר הנץ החמה - הוא מדתניא בסוף יומא (דף פח.) "הזב והזבה וטמא מת, טבילתן ביום (הכיפורים)", ומשמע התם ד"ביום" דווקא קאמר. ובפרק הקורא את המגילה למפרע (דף כ.) "...שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה. וכולן שעשו משעלה עמוד השחר, כשר". ותנן בסוף נידה (דף עב:) "ושוין בית שמאי ובית הלל בטובלת לילה לזב שאינה טבילה". פירוש, אם טבלה בלילה של יום השימור של זבה, משום דשימור לילה לא חשיב שימור אלא אם כן שימרה קצת מהיום. אבל אחר יום השימור לזבה קטנה פשיטא שטובלת בלילה אם תרצה, דהא ביום השימור טובלת ומשום דשהתא טפי לא גרעה. והוא הדין לזבה גדולה, שלא אמרו בה שאינה טובלת כי אם ביום אלא לאפוקי ליל ז'. אבל לאחר ששמרה קצת יום שביעי, יכולה לטבול בין ביום בין בלילה מן התורה.


ומה שכתב בזבה שאסורה לשמש כל היום שמא תראה ותסתור - כלומר שמא תראה בו ביום אחר תשמיש ונמצאת סותרת כל שלפניה וטבילתה פסולה. משנה בסוף נדה (משנה נידה י ח) "מודים ברואה תוך י"א יום וטבלה לערב ושמשה, שהם מטמאין משכב ומושב וחייבים בקורבן. טבלה ביום שלאחריו ושמשה, הרי זו תרבות רעה ומגען ובעילתן תלויים". כלומר שאם טבלה ביום שימור לזבה קטנה ושמשה בו ביום הרי בעילה זו תלויה ומגען גם כן תלוי. שאם תראה בו ביום תסתור כל מה שלפניו ונמצאת טמאה למפרע, ונמצא זה שבעל זבה, וחייבין קרבן על בעילתן ומגען טמא למפרע.

ותניא בההיא פירקא (דף סז:) ""ואחר תטהר" (ויקרא טו, כח), רבי שמעון אומר: אחר מעשה תטהר". פירוש כיוון שספרה זבה גדולה מקצת יום שביעי מז' נקיים, תטהר על ידי טבילה. "אבל אסרו חכמים לעשות כן שמא תבא לידי ספק" משמע בהדיא שאסורה לשמש ביום ז' אף לאחר טבילה ואף על פי שרש"י והתוספות פירשו ש"אסרו חכמים לעשות כן" אטבילה קאי, דאם תטבול חיישינן שמא תשמש. מכל מקום מינה נשמע דאסורה לשמש באותו יום.

ומיהו, אם היה רבינו מפרש כדפירשו רש"י והתוספות לא היה לו לכתוב "טובלת ביום ז'", דהא לדידהו אסורה לטבול בו ביום. הלכך משמע שהוא ז"ל מפרש ש"אסרו חכמים לעשות כן", לאו אטבילה קאי אלא אתשמיש. וכן נראה מדברי הרי"ף בפרק ב' משבועות ומדברי הרמב"ם בפרק ו' מהלכות איסורי ביאה (הלכה יא) דאתשמיש קאי ולא אטבילה.

אבל סמ"ג והתרומה הסכימו לדברי רש"י והתוספות. וכן כתב המרדכי, וכתב דכן משמע מתוך האלפס, ולא נראה לי מתוך דברי הרי"ף אלא כמו שכתבתי. ומשמע לי שלדעת רש"י והתוספות, כי היכי דאסרו חכמים לזבה לטבול בשביעי כדי שלא תבוא לשמש בו ביום. הכי נמי אסרו לזבה קטנה לטבול ביום השימור, כדי שלא תבוא לשמש בו ביום ותראה בו ביום אחר כך, ונמצא שבעל זבה. לפי זה צריך לומר, שמה שכתב רבינו בזבה קטנה שתטבול ביום השימור הוא כדעת הרמב"ם בפרק הנזכר. דאילו לפרוש רש"י והתוספות וסמ"ג וספר התרומה, מדרבנן אסורה לטבול ביום השימור.

וקשיא לי שרבינו כתב בסימן קצז, שחכמים אסרו לזבה לטבול ביום ז' "גזירה שמא יבוא עליה אחר טבילתה ותראה ותסתור מניינה ונמצא שבעל זבה", וזה כדברי רש"י והתוספות שאסרוה לטבול בז' משום גזירה. והיאך כתב כאן שטובלת ביום שביעי?

ויש לומר, דאפשר שרבינו מפרש ההיא דרבי שמעון כפירוש רש"י והתוספות, וכמו שכתב בסימן קצ"ז. ומה שכתב שאסרוהו לשמש, לא מדרבי שמעון יליף לה ולא מגזירת חכמים הוא, אלא מן התורה. שמאחר שהוא יכול לבוא לידי איסור כרת אם ישמש, ודאי שאסור לו לשמש מן התורה. שאדם מוזהר ועומד שלא יביא עצמו למקום שיבוא לעבור על איסור כרת.

ואם נפשך לומר דרבינו מפרש ההוא דרבי שמעון כדעת הרי"ף והרמב"ם, דלא קאי אטבילה אלא אתשמיש. צריך לומר, שמה שכתב בסימן קצ"ז לאסור טבילה, לא מדרבי שמעון אסר לה, אלא מדאיתא בפרק תינוקת (דף סז:) "אמר ליה רב פפא לרבא, מכדי האידנא כולהו נשי ספק זבות שווינהו רבנן, ליטבלינהו ביממא דשבעה משום דרבי שמעון, דאמר (ויקרא טו, כח) "אחר תטהר"" וכולי. דלדעת הרי"ף והרמב"ם, שגם הם סוברים דהאידנא אסורה לטבול בז' כמבואר בהדיא בדברי הרמב"ם בפרק י"א (הלכה יז) וכדמשמע מדברי הרי"ף בפרק ב' דשבועות, על כורחך צריך לומר שהם מפרשים דהכי קאמר, כיוון דרבי שמעון אסר לשמש כדי שלא תבוא לידי ספק, אף אנו אסרנו לה לטבול כדי שלא יבואו לידי ספק. וכך היה מפרש רבינו גם כן. ואף על גב דגזירה לגזירה היא כבר כתבו הרשב"א והר"ן דמשום חומר כרת לא חששו.


ואם לא ראתה בכל י"א יום עד יום האחרון, טובלת מיד למחרתו, ואין צריך לשמור לו אחד לטהרתו - בסוף נידה (משנה נידה י ח) "תנן, הרואה יום י"א וטבלה לערב, בית שמאי אומרים מטמאין משכב ומושב וחייבין בקורבן, ובית הלל פוטרין מן הקורבן. טבלה ביום שלאחריו ושמשה את ביתה ואחר כך ראתה, בית שמאי אומרים מטמאין משכב ומושב ופטורין מן הקורבן, ובית הלל אומרים הרי זה גרגרן"

ופירש רש"י (דף עא:) "הרואה יום י"א שהוא סוף ימי זוב, ואין יום שלאחריו מצטרף עמו לזיבה. משכב ומושב אפילו בעלה מטמא, שהוא כבועל שומרת יום כנגד יום דקסברי יום י"א בעי שימור. ובית הלל פוטרין מן הקורבן דלא בעי שימור, אבל לעניין טומאה מודו מדרבנן להחמיר גזירה יום י"א אטו תוך י"א יום דמטמאה בועלה מדאורייתא עד שתספור קצת יום המחרת. טובלת יום שלאחריו דעבדה שימור קצת ושימור מעליא הוא אלא שתוך י"א יום אסור לעשות כן שלא תבוא לידי ספק שמא תראה לאחר תשמיש ומצטרפים הימים לזיבה ואין טבילתן טבילה. גרגרן ממהר לחטוא, שמא ירגיל בכך תוך י"א. אבל לעניין טומאה, טהור" עד כאן לשונו.

ובפרק בא סימן (דף נד.) גרסינן "אמר רב ששת, זאת אומרת גרגרן דתנן, אסור. רב אשי אמר, נהי דאחד עשר לא בעי שימור עשירי מיהא בעי שימור". ופירש רש"י "זאת אומרת ... מהך ברייתא... שמעינן דאסור להיות גרגרן ולשמש ביום י"ב עם הרואה בי"א". ופסק הרמב"ם בפרק ו מהלכות איסורי ביאה (הלכה יז) דאסור לשמש כל יום י"ב, וכרב ששת. וכן נראה מדברי רש"י במשנה, וכן כתב בהדיא גבי פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דבסמוך (דף עב:) וזה לשונו "ומדרבנן מיהא, אפילו רואה יום י"א אסורה לשמש ביום שלאחריו, כדקתני מתניתין "הרי זה גרגרן" ואמרינן בסוף פרק בא סימן "גרגרן דתנן, אסור"" עד כאן לשונו.

ורבינו כתב סתם דיום י"א לא בעי שימור; אי משום דסבירא ליה דרב אשי פליג ארב ששת ואמר דלא בעי שימור אפילו דרבנן, והלכה כוותיה דבתרא הוא. אי משום דאף על גב דסבר דלדברי הכל בעי שימור מדרבנן, וכדברי הרמב"ם ורש"י, לא חשש לכתוב כן משום דלא נפקא לן מינא השתא מידי ולא בא לכתוב כאן אלא מה שהוא דין תורה בלבד.


וביום העשירי פליגי אם צריכה לשמור לו יום אחד בטהרה אם לאו - בסוף נידה (דף עב:) "רבי יוחנן אמר עשירי כתשיעי, מה תשיעי בעי שימור אף עשירי בעי שימור. וריש לקיש אמר עשירי כי"א, מה י"א לא בעי שימור אף עשירי לא בעי שימור". ופירש רש"י דטעמא דריש לקיש, משום דעשירי אין לו צירוף לזיבה גדולה, שאין מצטרף עמו אלא י"א דהוה ליה תרי ומשמע דהלכה כרבי יוחנן דכוותיה קיימא לן לגבי ריש לקיש וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ו' מהלכות איסורי ביאה.

וזה לשון סמ"ג: "האשה שראתה יום י"א לבדו, אינה צריכה שימור ביום המחרת אלא מותרת באותו יום עצמו לערב, אבל מדברי סופרים צריכה שימור. ואם ראתה יום עשירי צריכה שימור לרבי יוחנן יום י"א כנגדו מן התורה אבל אם ראתה יום עשירי ויום אחד עשר שעכשיו כלו ימי הזיבה ומתחילים ימי נידה צריכה שימור יום י"ב מן התורה ויש אומרים מדברי סופרים מאחר שעברו ימי זיבה וכן מוכח בפרק בא סימן" עד כאן לשונו.

ומה שכתב שיש אומרים דבעי שימור מן התורה ויש אומרים מדברי סופרים, בסוף נידה (דף עב:) איפליגו רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא באחד עשר יום שבין נידה לנידה, דמר יליף להו מקראי ומר סבר דהוי הלכה למשה מסיני. ומפרש רבי יוחנן דיום אחד עשר לא בעי שימור אבל לאחריני בעי שימור. כלומר שאם ראתה בעשירי צריך לשמור יום אחד עשר כנגדו, למר מקראי ולמר הלכה למשה מסיני. ומה שכתב "אבל אם ראתה יום עשירי ויום אחד עשר" וכולי, לישנא דאבל לא ניחא לי, דמשמע דכהאי גוונא לדברי הכל צריך שימור יום שנים עשר מהתורה. והא ליתא, דלריש לקיש כיוון דעשירי לחודיה לא בעי שימור ואחד עשר לחודיה לא בעי שימור, כי חזא בתרוויהו משמע ודאי דלא בעו שימור. וכן נראה מדברי התוספות בסוף פרק בא סימן וצריך עיון.


עברו כל אחד עשר יום ולא ראתה חוזרת לתחילת ימי נדות זה מבואר דהיינו מה דאמר אחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני.

ואם ראתה בהם ונעשית זבה - כלומר אם באחד עשר יום שבין נדה לנדה ראתה שלשה ימים רצופים ונעשית זבה גדולה.

אינה חוזרת לימי הנדות עד שיהיו לה שבעה נקיים ואז יתחילו ימי הנדות וכו' - כבר נתבאר שזה דעת רש"י והרמב"ן ז"ל, ושהרמב"ם ז"ל רוח אחרת עמו בזה.


משרבו הגליות ותכפו הצרות ונתמעטו הלבבות חשו שמא יבואו לטעות באיסור כרת וכו' החמירו לטמא כל מראה דם אדום כדי שלא יבואו לידי טעות בין ימי נדה וימי זיבה — אף על פי שלא מצינו בפירוש שגזרו על כל מראה דם אדום, מכל מקום, מדאמרינן בסוף פרק כל היד (דף כ:) דרבי יוחנן ורבי זירא ועולא לא חזו דמא, ממילא שמעינן שדורות הבאים לא לחזו דמא.

ודברי רבינו בזה כמעורבבים ואינם מבוארים, ועיקרו של דבר כך הוא. בריש פרק תינוקת (דף סו.) אמרינן: "התקין רבי בשדות, ראתה יום אחד, תשב ששה והוא. שנים, תשב ששה והן. שלשה, תשב שבעה נקיים". ופירש רש"י: "בשדות. מקום שאין בני תורה: ששה והוא. כדין תורה, שמא בימי נדה היא: שנים תשב ששה והן. לחומרא, שמא ראשון סוף זוב ושני תחילת נידה, וצריכה עוד ששה. אבל שלשה, דאילו הוו ימי זיבה צריכה ז' נקיים, השתא נמי תשב ז' נקיים, שמא בימי זיבה עומדת". וכתב הר"ן: "וששה דקאמרינן, נקיים בעינן, דכיון דטועה משוינן לה, איזה יום שתראה מספקינן לה בתחילת נדה". וכתב הרב המגיד (איסורי ביאה פרק יא הלכה ג) בשם הרמב"ן: "חששו שמא יבואו לטעות בדבר שזדונו כרת, שהרי אפשר שתראה אשה בימי נידתה שבעה ימים, ויהיה ששה של דם טוהר, ושל יום השביעי טמא, וסבורה לטבול בלילה, והיא צריכה עוד ששה ימים, ואפילו היתה מראה דם לחכם גדול ובקי, אפשר שתטעה בעצמה בימי הנידות והזיבה".

וזה לשון הרי"ף בפרק ב' דשבועות: "הדין הוא דינא דאורייתא דהוו עבדן בנות ישראל כל זמן דהוו רבנן בקיאי בחזותא דדמא. וכיון דאימעוט רבנן דהוו בקיאי בהכי וקלשה דעתייהו, ולא הוו יכלי לאפרושי בין דם טמא לדם טהור, כדאמר רבי יוחנן: "חוכמתיה דרבי חנינא גרמה לי דלא אחזי דמא", ואמר רבי זירא: "טיבעא דבבל גרמה לי דלא אחזי דמא", וחזו נמי דנשי לא ידעי תיקון וסתות, חשו רבנן דילמא משלמי דם טמא לדם טהור וטבלן ואתו לידי איסורא דכרת, דהא אפשר למיהוי כל דם דחזיא בשיתא יומי טהור וליכא טמא אלא הך דחזיא בשביעי בלחוד, דצריכה למישלם עלה שבעה יומי, וכיון דסבירא לה דדם דכולהו שבעה טמא הוא, אמרי שלימו לן שבעה יומי וטבלן לאורתא ואתו לידי איסורא. הילכך חשו רבנן למילתא ועבדו הרחקה יתירא לסלוקי כל ספיקי, ואצריכו למיתב ז' נקיים על כל דם, דלא ליגע לאיסורא דאורייתא. והיינו דאמרינן: "התקין רבי בשדות, ראתה יום אחד תשב ששה והוא"" וכו'.

וכן כתב הרא"ש בסוף נידה. וכתב עוד וזה לשונו: "ועוד, דכיון דלא בקיאי בתיקון וסתות, זימנין דחזיא דם, וביום (השמיני) [השביעי] לראייתה חזיא דם וטבלה לערב ומשמשת עם בעלה, וזימנין דראייה קמייתא הויא בתוך י"א יום וצריכה למיתב שבעה על ראייה בתרייתא, הילכך חשו רבנן למילתא ועבדו הרחקה לסלק כל ספיקי" וכו'. ודברים אלו כהרי"ף והרא"ש נתכוין רבינו לומר, אלא שלא בירר דבריו כראוי:


הוסיפו חומרא אחר חומרא עד שאמרו שאפילו אם לא תראה אלא טיפת דם כחרדל תשב עליה ז' נקיים כזבה גדולה — בריש פרק תינוקת (שם), בתר תקנתא דרבי בשדות, "אמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים". וכתבו הרי"ף והרא"ש: אף על גב דהא תקנתא דשדות ליכא למיחש בה לאיסורא כלל, עבדו רבנן הרחקה יתירא, ואנהיגו בנות ישראל למיעבד כרבי זירא. דהא אמרינן בריש פרק אין עומדין (ברכות לא א) דהא דרבי זירא הלכה פסוקה היא, עד כאן לשונם. והר"ן כתב, שהטעם שהחמירו כרבי זירא ולא סגי להו בתקנתא דרבי, יש אומרים דהיינו כדי שלא יטעו בדבר, שלפעמים תהא זבה גדולה ותהא סבורה שלא ראתה אלא שנים, כגון שראתה שתי ראיות ואחת מהן בין השמשות, ולא תספור אלא ששה והן. וכדי שלא תבוא לטעות בכיוצא בזה, השוו מידותם, שאפילו בדם טיפה כחרדל יהיו יושבות שבעה נקיים. ועדיין אין זה מספיק, אלא יש לומר, שכיון שלפעמים בטיפה כחרדל יושבת שבעה נקיים, דהיינו בזיבה הסותרת, החמירו בנות ישראל על עצמן לעשות כל דם שתראינה כאילו היא סותרת, עכ"ל. וכן כתב הרב המגיד בפרק יא (הלכה ד) בשם הרמב"ן ז"ל, דטעמא דהחמירו בנות ישראל כך, כדי שיהיו בכל זמן מונות מניין אחד ולא ישתנה מנהגן בין ראייה אחת לשלשה ימים. הרי שראתה שלשה ונעשית זבה, התחילה וספרה עד שבעה נקיים וראתה בשביעי טיפה כחרדל, ודאי צריכה לישב עליה שבעה נקיים, שהרי סתרה כל המניין. ויש שאינן בקיאות בין תחלת הראייה לסתירת הספירה, ויבוא הדבר לכלל טעות, עכ"ל.

כתב הר"ן בפרק ב' דשבועות: ורבותא דטיפת דם כחרדל היינו משום דהוה מצינן למימר דבדם מרובה דוקא הוא שראוי להחמיר בו, דשמא יצא מן המקור בשלשה ימים זה אחר זה ושהה בפרוזדור, שהוא כמו שיצא לחוץ, וצריכה מן התורה שבעה נקיים אם היא בימי זובה. ולהכי נקט טיפה כחרדל, אף על גב דוודאי אינה אלא ראייה אחת. וכיוצא בזה כתב המרדכי, וכך כתב רבינו יונה בפרק אין עומדין, ודחה דברי האומרים שהחומרא היתה מפני שהיה מועט כחרדל, שזה אף מן הדין הוא טמא כדתנן (נידה מ א): ומטמאות בכל שהוא. וכן דחה דברי האומרים שהחומרא היתה מפני שהיה מראה הדם כעין החרדל, דמה חומרא היתה זו? דהא דינא הוי הכי דכמראה החרדל מטמא.

כתב רבינו ירוחם על דין הכתמים ששיעורן כגריס, דאין זה בכלל מה שהחמירו בנות ישראל על עצמן מטיפת דם כחרדל, כי לא החמירו אלא בדם היוצא מגופה אבל לא בכתמים דרבנן, וכן הסכימו כל הפוסקים, עד כאן. ופשוט הוא וכן מבואר בדברי הרמב"ם בפרק י"א (הלכה י"א).

כתב הרמב"ם בפרק י"א (הלכה י"ד): זה שתמצא במקצת המקומות שהנידה יושבת שבעה ימים בנידתה ואף על פי שלא ראתה דם אלא יום אחד, ואחר השבעה תשב ז' נקיים, אין זה מנהג אלא טעות ממי שהורה להם כך, ואין ראוי לפנות לדבר זה כלל, אלא אם ראתה יום אחד, סופרת אחריו שבעה וטובלת בליל שמיני שהוא ליל שני שלאחר נידתה ומותרת לבעלה, עד כאן לשונו(ב).

כתב הריב"ש (סימן תכ"ה), שנשאל אם איסור נידה נוהג גם בפנויה, והשיב שדבר פשוט הוא שנוהג בה והאריך בדבר. וכתב שהטעם שלא תקנו טבילה לפנויה, כדי שלא יבואו לידי מכשול בהסתלק ממנה איסור נידה החמור:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הלכות נדה
ואשה כי תהיה זבה וגו' ולמדו חכמים ממדרש הפסוקים וכו'. ברייתא בת"כ הביאוה הפוסקים ופירוש מדכתיב והיא גלתה את מקור דמיה לימד על הדמים שאינם אלא מן המקור בפרק כל היד (דף י"ט) נפקא לן מדכתיב ויראו מואב את המים אדומים כדם למימרא דדם אדום הוא ומדכתיב מקור דמיה הרי כאן שנים וכתיב וטהרה ממקור דמיה הרי כאן שנים הרי ארבע והאנן תנן חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג א"ר חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה אבל שאר אדמומית שלמטה מה' דמים לאו דם טמא הוא ואצ"ל ירוק דטהור כאשר יתבאר בעז"ה בסימן קפ"ח:

ואף באלו וכו'. ר"פ הרואה כתם בבשרה עד שתרגיש בבשרה ופריך האי בבשרה מב"ל שמטמאה בפנים כבחוץ אם כן לימא קרא בבשר מאי בבשרה עד שתרגיש בבשרה ובפ' יוצא דופן (ד' מ"א) אסיקנא דעד בין השיניים (פי' רש"י כמין שיניים יש בתוך הרחם תלתולי בשר) הוי בית החיצון ובין השיניים עצמן כלפנים:

ומ"ש אפי' כחרדל או פחות משנה ר"פ יוצא דופן ומטמאין בכל שהוא אפילו כעין החרדל ופחות מכאן פירוש בין זב ושכבת זרע בין נדה וזבה מטמאין בכל שהוא דלא כרבי נתן משום רבי ישמעאל דאומר זב צריך כחתימת פי האמה דכתיב או החתים בשרו מזובו אלא אפילו כעין החרדל דהוא פחות מחתימת פי האמה ואפי' עוד פחות מכאן:

ומ"ש בין באונס בין ברצון ברייתא בפרק בנות כותים (דף ל"ו) מיתורא דוכי יזוב זוב משמע זוב מ"מ ואפי' באונס פירוש באונס כגון קפצה וראתה או ראתה בהמה או עוף נזקקין זה עם זה וכו' ופירוש ברצון כלומר שלא באונס אלא מחמת עצמה:

ומ"ש מונה ז' ימים עם יום ראייתה בפ"ק דר"ה (דף י') קאמר רבא נדה אין תחילת היום עולה לה בסופה סוף היום עולה לה בתחלתה ופירש"י אין תחלת היום עולה לה בסופה שנאמר שבעת ימים תהיה בנדתה תהא בנדתה כל ז' ולא תאמר מקצת יום ז' ככולו ותטבול ביום: סוף היום עולה לה בתחילתה. שאם ראתה סמוך לשקיעת החמה עולה לה יום זה בז' ימי נדה ואינה צריכה למנות אלא ו' והוא ובנדה דאורייתא קאמר שאינה זקוקה לנקיים שלא הצריכה תורה ספירת ז' נקיים אלא לזבה אבל לנדה אפי' ראתה כל ז' ופסקה עם שקיעת החמה טובלת לערב עכ"ל והכי משמע בכמה דוכתי ממסכת נדה וכן כתבו הפוסקים:

ומ"ש ומיום ז' ואילך עד י"א יום וכו' בסוף נדה אסיקנא די"א יום שבין נדה לנדה פליגי בה לר"א בן עזריה הלכה למשה מסיני הוא ולר"ע קראי נינהו וכתב הרמב"ם בפ"ו דאיסורי ביאה כר"א בן עזריה דהלכה למשה מסיני הן:

ומ"ש ומשפטה בהן וכו' עד חוזרת לתחלת ימי נדות כל זה מבואר בסוף נדה אלא דמ"ש משמרת כל הלילה שאח"כ וכ"כ הרמב"ם בפ"ו קצת קשה דמשמע התם דצריך שתשמור יום המחרת קצת ואח"כ תטבול וכן פירש"י להדיא (בדף ע"ב ע"א) ונראה דרבינו דקדק לפרש דאע"פ דלכתחלה אינה טובלת עד לאחר הנץ החמה מ"מ בשימור כל הלילה הוי שימור שהרי בפרק הקורא את המגילה למפרע תנן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר אלמא דמה שצריך שימור קצת למחרתו אינו אלא קצת עלייה דעמוד השחר כדי שתטבול ביום אלמא דא"צ שימור מדינא אלא כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר ואח"כ תטבול אלא דלכתחלה לא תטבול עד הנץ החמה. וזה שכתב רבינו כאן דבין זבה קטנה בין זבה גדולה טובלת ביום לאחר הנץ החמה מיד זהו דין תורה שטובלת מיד ובפרק תינוקת (דף ס"ז) ילפינן לה מדכתיב לה וספרה לה ז' ימים אחר תטהר אחר מעשה שספרה מקצת היום של ז' תטהר ע"י טבילה. וכתב הרי"ף דכיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות פירוש וה"ה לבעלה וכן פירש הר"ן אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבא לידי ספק פי' אף חכמי המשנה שהיו נוהגים ע"פ דין תורה בנדה וזבה אמרו דאף ע"פ דדין תורה מותרת לשמש דכיון שטבלה טהורה אפ"ה י"א שאסורה לשמש שמא תסתור ותבא לידי איסור כרת ולקמן סימן קצ"ז כתב רבינו דאח"כ תקנו עוד שלא תטבול ביום שביעי גזירה שמא יבא עליה וכו'. והאמוראים תקנו תקנה זו וכדאיתא להדיא בפרק תינוקת (דף ס"ז) ולשם יתבאר בס"ד. והב"י הביא הא דתניא אחר תטהר רבי שמעון אומר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק וכתב דלפירש"י והתוס' אטבילה קאי הא דאמרו חכמים אסור לעשות כן דאסור לטבול ביום וכן כתב סמ"ג והתרומה והמרדכי וכתב עוד המרדכי שכך משמע מתוך האלפס מיהו הר"ן פירש להדיא דברי הרי"ף דאתשמיש קאמר דאסור לעשות כן וכן פי' ב"י דמשמע הכי מדברי הרי"ף וקשה טובא שהרי בסוף דבריו כתב הרי"ף ואי לא חזיא יום ט' טבלה לערב ומשתריא וכו' ואי לא חזיא ביום י' טבלה לאורתא ומשתריא וכו' דאלמא מדפסק שיהא טובלת לערב דהא דתניא אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן אטבילה קאי דאסור לטבול ביום אלא לערב וי"ל דס"ל להר"ן דפסק זה כתב הרי"ף למאי דאסיקנא בפרק תינוקת (דף ס"ז) דאסור לטבול ביום וכמ"ש רבינו בסימן קנ"ז ומיהו מדלא הביא הרי"ף ההיא דתינוקת בפסק זה אלא דלאחר סיום הברייתא ודקאמר ר"ש אחר מעשה תטהר וכו' כתב הפסק כללא דנקטינן וכו' משמע דמהך ברייתא נקטינן הכי דטבלה לערב והיינו מדקאמר ר"ש אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן דאטבילה קאי וכמו שהבין המרדכי. ומ"ש הרי"ף בתחלה רש"א אחר תטהר אחר מעשה תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבא לידי ספק ה"פ דאע"ג דדין תורה אחר מעשה הטבילה טהורה להתעסק בטהרות וה"ה דטהורה לבעלה אבל אמרו תכמים לא תעשה כן אף לטבול ביום שלא תבא לידי ספק אם תשמש אח"כ ובאשיר"י כתב כלשון הרי"ף עד ואי לא חזיא ביום י' טבלה ומשתריא לערב לשון זה מבואר דטבלה ביום ולא משתריא אלא לערב דאלמא דאסור לעשות כן אתשמיש קאי דאל"כ הו"ל לומר טבלה לערב ומשתריא כמ"ש הרי"ף ומיהו הדבר ברור דברייתא זו לא נשנית אלא בימות התנאים וחכמי המשנה שהיו טובלים ביום כדין תורה ואסרו התשמיש וההיא דתינוקת דאסרו אף הטבילה ביום תקנה זו נתחדשה בימות האמוראים וכמ"ש התוס' להדיא בפ' המפלת (דף כ"ט) בד"ה ר"ש ובפ' תינוקת (דף ס"ז) בד"ה אבל אמרו וזאת הוא דעת רבינו וכדפרישית והוא העיקר:

ומ"ש חוץ מיום שפוסקת בו. ה"א בפ' בנות כותים (דף ל"ג) בנות כותים מטמאין משום דיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' ובפ' תינוקת (דף ס"ט) פריך ורב ככותאי אמרה לשמעתתיה:

ומ"ש ואם לא ראתה וכו'. ה"א בסוף נדה וטעמא דמילתא דכיון דאין יום שלאחריו מצטרף עמו לזיבה דאם רואה בו תחלת נדה היא הלכך אין יום י"א צריך שימור ומותרת לבעלה ד"ת מיד אחר טבילתה דאפי' תראה דם בו ביום אחר תשמיש אינו סותר למפרע ולא עבר על איסור כרת אלא תחלת נדה היא עכשיו בראייה זו מיהו רב ששת ורב אשי פליגי בה ולרב ששת מדרבנן אסורה לשמש ביום שלאחריו כדאמרי' בפ' בא סימן (דף נ"ד) אמר רב ששת גרגרן דתנן אסור ורבי' לא כתב כאן אלא דין תורה והך מילתא דפליגי בה אמוראי לא הזכירו רבינו אבל מה שאסורה לשמש תוך י"א יום לאחר טבילת הנץ החמה משום דאמרו חכמים אסור לעשות כן לית בה ספק הזכירו רבי' וכך כתב הרי"ף והרא"ש אבל סה"ת והסמ"ג והמרדכי כתבו ג"כ דצריך לשמור יום י"ב מדרבנן וכדמוכח בפ' בא סימן ע"ש:

ומ"ש וביום י' פליגי וכו' בסוף נדה רבי יוחנן אמר בעי שימור דאע"ג דאינה ראויה לבא לידי זבה גמורה דאין מצטרף עמו אלא י"א דהו"ל תרי מ"מ בעי שימור י"א כנגדו ור"ל אמר לא בעי שימור כיון דאינה ראויה לבא לידי זבה גמורה. וז"ל הסמ"ג אבל אם ראתה יום י' ויום י"א שעכשיו כלו ימי הזיבה ומתחילין ימי נדה צריכה שימור יום י"ב מה"ת וי"א מד"ס מאחר שעברו ימי זיבה ופי' ב"י דלר"ע דיליף לה מקראי הו"ל מן התורה ולראב"ע דהו"ל הל"מ הו"ל מד"ס ולישנא דאבל לא ניחא לי וכו'. וצ"ע עכ"ל ושרי ליה מאריה דפי' דברי הסמ"ג ודאי כך הוא י"א דאף לרבי יוחנן אם ראתה י' וי"א כיון דכלו ימי זיבה ומתחילין ימי נדה אינה צריכה שימור יום י"ב אלא מדרבנן כי היכי דבראתה י"א לחודיה דצריכה שימור י"ב מדרבנן לרב ששת פ' בא סימן וי"א כיון דראתה תרתי יומי בימי זיבה י' וי"א צריכה שימור י"ב מן התורה לרבי יוחנן והכי איתא בסה"ת להדיא ומשם למד הסמ"ג לכתוב כן:

עברו כל י"א יום ולא ראתה חוזרת לתחלת ימי נדות איכא למידק הלא אפי' ראתה י' וי"א וי"ב ג"כ אינה זבה אלא י"ב תחילת נדה היא וסופרת ו' נקיים והן וטובלת וכ"כ הרי"ף והרא"ש וא"כ קשה על דברי רבינו מאי איריא דעברו כל ה"א ולא ראתה אפי' ראתה י' וי"א וי"ב נמי חוזרת לתחילת נדה בי"ב והו"ל לאשמועינן רבותא ונ"ל דלפי דרבינו בא להורות בבבא שאחריה דאם ראתה בתוך י"א יום ונעשה זבה אינה חוזרת לימי הנדות עד שיהיו לה ז' נקיים וכפירש"י והרמב"ן דלא כהרמב"ם דאפילו ראתה בתוך י"א יום ונעשה זבה אע"פ שלא היו לה ז' נקיים מיד כשכלו י"א יום חוזרת לימי נדות והביאו ב"י לכך כתב תחילה עברו כל י"א יום וכו' כלומר בהא ודאי חוזרת לימי נדות לד"ה ואף לרש"י והרמב"ן אבל אם ראתה ג' ימים בתוך י"א יום ונעשה זבה אינה חוזרת לימי נדות ודלא כהרמב"ם:

משרבו הגליות וכו' ושמא תראה וכו' כצ"ל ושמא בוי"ו וה"פ חשו שמא יבאו לטעות באיסור כרת שיורו על דם טמא שהוא טהור וכדאיתא ס"פ כל היד דרבי יוחנן ורבי זירא ועולא לא חזו דמא ועוד חששו דאפילו נבא להחמיר ולטמאות כל דם אדום אפ"ה חומרא דאתי לידי קולא היא דשמא תראה האשה בימי נדתה ז' ימים ויהיה הכל דם טהור מלבד ראיית יום שביעי והרי היא צריכה עוד ז' ימים מלבד מה שהיתה סופרת מתחילה ז' ימים ולאו דוקא שצריכה עוד ז' כי אינה צריכה אלא ו' ימים כי לעולם מונה ז' ימי נדה מתחילת ראייתה דאף סוף היום עולה לה בתחילה כדפרי' לעיל על כן החמירו לטמא כל מראה דם אדום דאפי' לא יהא נראה לנו שיהא דם נדה אפ"ה החמירו לטמא כל מראה דם להחזיקה בדם נדות ממש וכדאשכחן דרבי יוחנן ור' זירא ועולא לא חזו דמא כדי להורות בין טמא לטהור אלא טימאו את הכל ופשיטא דלא טימאו את הלבן והירוק דבהא לא בעינן חוכמתא דהכל יודעים להבדיל בין אדום ללבן וירוק אלא באדום גופיה בעינן חוכמתא בין מראה אדום טמא למראה אדום טהור ובכלל לשון זה הוא לומר שהחמירו בו עוד חומרא כשהסכימו לטמא כל מראה דם אדום כלומר שמה שתיקנו לטמא כל דם אדום עוד החמירו בו כאילו היתה ראייה זו תחילת ראייתה דאף אם ראתה שני ימים תתחיל למנות מיום שני ויושבת ששה והן והוא מה שהתקין רבי בשדות שהן ע"ה כדאיתא פרק תינוקת שזה היה קודם שבא רבי זירא וכל זה הוא להיכא שאינן טועות ויודעות להבחין בין ימי נידותה לימי זיבתה ולפי זה לא היה צריך עוד לתקן חומרא כי יספיק במה שתשב ששה והן כיון שיודעת להבחין בין ימי נדה לימי זיבה אלא דכדי שלא יבואו הנשים לידי טעות בין ימי נדה וימי זיבה כי סבורה תהיה כשראתה ג' ימים דבימי נדתה היא רואה וכי תחזור ותראה עוד טפת דם כחרדל ותהא חוששת שמה שראתה תחילה שלשה ימים דם טהור היה ועכשיו שראתה טפת דם כחרדל תחילת נדה היא תהיה סופרת ו' ימים דיהיו ז' עם יום שראתה טפת דם כחרדל וטובלת ליל ח' לראייה זו דטפת דם כחרדל שהיא תחילת נדה ושמא טועה היא בין ימי נדה לימי זיבה והשלש ראיות שראתה ימי זיבה הן ומה שראתה עכשיו היא סותרת מניינה וצריכה ז' נקיים חוץ מיום שפוסקת בו לכן הוסיפו חומרא אחר חומרא וכו' דאפילו לא ראתה תחילה כלל אלא עכשיו הוא תחילת ראיית טפת דם כחרדל תשב ז' נקיים כדי שלא תבא לידי טעות ומה שלא אמר אפי' לא תראה אלא כל שהוא רבותא קאמר דאע"ג דבטיפת דם כחרדל ליכא למימר דיצא מן המקור בג' ימים זה אחר זה טפה אחר טפה ושהה בפרוזדור שהוא כמו שהוא יצא לחוץ והו"ל ג' ראיות בג' ימים וצריכה מן התורה ז' נקיים שהרי אינו אלא טפה אחת כחרדל ואין כאן אלא ראייה אחת אפ"ה צריכה ז' נקיים מחשש' דטועה היא כדפרי' וכיוצא בזה כתב הר"ר יונה בפרק אין עומדין והמרדכי והר"ן בה' נדה ומביאו ב"י. אבל לפעד"נ נכון והוא דבפרק יוצא דופן (דף מ"א) אמר רבי יוחנן מקור שהזיע כב' טפות מרגליות טמאה ודוקא תרתי אבל חדא אימר מעלמא אתי (פי' מן הצדדין) וזה יאמר כאן דהחמירו בנות ישראל אפילו טפת דם אחת כחרדל דאע"פ שאינה כי אם טפה אחת לא תלינן דמצדדין אתיא: כתב הרמב"ם בפי"א זה שתמצא במקצת מקומות שהנדה יושבת ז' ימים בנדתה ואע"פ שלא ראתה דם אלא יום אחד ואחר הג' תשב ז' נקיים אין זה מנהג אלא טעות וכו' עכ"ל. והאחרונים כתבו מנהג זה על שם הא"ז וכתוב בתרומת הדשן סי' רמ"ה שלא שמע שום טעם לדבר ע"כ. ואנכי מצאתי כתוב בדרשות הר"ש מאוסטרייך על מ"ש הא"ז שסופרת י"ד יום אחר ראייתה קודם שטובלת דמהר"ם קלויזנ"ר והוא דקדקו בדבר למצוא טעם למ"ש הא"ז בזה והיה נראה להם הטעם כיון שנדה דאורייתא סופרת ז' וטובלת אע"פ שרואה בז' שלה משום טבילה בזמנה מצוה וצריכה עוד לספור ז' נקיים שמא ראייה האחרונה היה בימי זיבה לכך יש להן להמתין ז' ולספור נקיים דשמא תחזור לדאורייתא ואז צריכה ז' לנדות עכ"ל: ומ"ש לכך יש לה להמתין ז' וכו'. כלומר מקודם שתתחיל לספור ז' נקיים יש לה להמתין ז' ואח"כ לספור ז' נקיים ואע"פ שאינה טובלת לאחר ז' הראשונים מ"מ כדי שלא תשתכח ממנה דינא דאורייתא כי שמא תחזור לדאורייתא דבמהרה יבנה המקדש ואז צריכה ז' לנדות ולטבול בסוף ז' לנדות אע"פ שרואה בז' שלה משום דטבילה בזמנה מצוה דבלאו האי טעמא הוה קשה מה בכך דתשתכח ממנה דינא דאורייתא ותטבול אחר ז' נקיים גם כשיבנה המקדש וכמו שהיא נוהגת עכשיו ולכן אמר דאם כן תהיה עוברת על טבילה בזמנה מצוה ויש לטעם זה פנים מסבירות:

דרכי משהעריכה

(א) ועיין בהרב המגיד פרק ו' מהלכות איסורי ביאה באריכות.

(ב) ועיין לקמן סימן קצו כיצד נוהגין בזמן הזה.