טור חושן משפט/הלכות מקח וממכר

מתוך: טור חושן משפט קפט (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן קפט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות מקח וממכר

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

אין המקח נגמר בדברים שהאומר לחבירו היאך אתה נותן לי חפץ זה ואמר לו בכך וכך ונתרצו שניהם ופסקו הדמים יכולין לחזור שניהן אפי' אם היה הדבר בפני עדים ואמר לעדים הוו עלינו עדים שפלוני מכר ושפלוני לקח איני כלום עד שיגמור המקח כל דבר ודבר כראוי לו קרקע לפי קניינו ובעלי חיים כגון בהמה לפי קניינה ושאר כל המטלטלין לפי קניינם:

ולאחר שנגמר כראוי אין שום אחד מהם יכול לחזור בו אפילו נעשה בפניהם לבד ולא היו עדים בדבר דלא איברו סהדי אלא לשקרי ואין המקח מתקיים לקונה אא"כ יקנהו לו המקנה: אבל אם היה לו פקדון בידו וכיון לקנות בסכום ידוע שאמר ליתן לו למפקיד לא קנה:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אין המקח נגמר בדברים וכו' בפ' הזהב (מט.) בגמרא אבל אמרו מי שפרע וכו' איפליגו רב ורבי יוחנן דברים אם יש בהם משום מחוסרי אמנה כלומר דברים שהסכימו זה ליקח בכך וכך וזה למכור באותו סך ומ"מ אליבא דכ"ע אין המקח נגמר בכך: אפי' היה הדבר בפני עדים וכו' כ"כ הרמב"ם בריש הלכות מכירה ומתבאר הוא מתוך מה שכתבתי בסמוך:

ולאחר שנגמר כראוי וכו' אפילו נעשה בפניהם לבד וכולי בקידושין פ' האומר (דף סה:) גמרא האומר לאשה קדשתיך מר זוטרא ורב אדא בריה דרב מרי בר איסור פלגי ניכסייהו בהדי הדדי אתו לקמיה דרב אשי אמרו ליה ע"פ שנים עדים אמר רחמנא דאי בעו למיהדר לא מצי הדרי בהו ואנן לא הדרינן או דילמא לא מיקיימא מילתא אלא בסהדי אמר להו לא איברו סהדי אלא לשקרי. ופירש"י ע"פ שנים עדים שהצריכה תורה למאי הלכתא הצריך עדים משום דאי בעי למיהדר ולומר לא כן היה לא יוכל לומר כן שאלו יעידו הוא שהצריך הכתוב עדים ואנו אין אנו שקרנים ולא הדרינן ואין אנו צריכין עדים או דילמא שאפי' הם מודים אין דבריהם קיימים אלא בעדים ונמצאתי אני מחזיק בשלו והוא בשלי שאין חלוקתנו כלום: לשקרי. הכופרים בדברים לומר לא כן הוא עכ"ל. וכ"כ העיטור במאמר ג' בשם רבי' האי ז"ל וכן דעת הרמב"ם בפ"ב מהל' מכירה וכ"כ שם הגהות בשם ר"ת וריב"א והביאו ראיות: ואין המקח מתקיים לקונה וכולי אבל אם היה לו פקדון בידו וכו': (ב"ה) צ"ל דהאי בידו ט"ס הוא וצריך להגיה ולכתוב במקומו ביד אחרים והטעם מבואר שאם היה הפקדון ביד הלוקח כיון שקיבל עליו למכור שפסקו ביניהם קנה לו רשותו וכדתניא פרק הספינה (פה) ופסקה הרמב"ם בפ"ד ממכירה וכ"נ ממ"ש רבינו בסימן קצ"ז בשם הרמ"ה וז"ל א"נ קיימא ברשות לוקח ולא קביל עליה מוכר דזבין ליה סתמא אלא א"ל משוך וקני גלי דעתיה דלא ניחא ליה דליקני ליה רשות לוקח וכ"נ עוד מבואר מדברי רבי' שכתב בתחלת סי' ר'. ומדברי רבי' שכתב בסי' קצ"ד אם כתב לו השטר אחר שקיבל המעות והחזיק בו כמה שנים ולא לשם קנייה כי היה סבור שיספיק שטרו ובא אחר לו והחזיק בו זכה עכ"ל יש ללמוד שאם משך או הגביה מטלטלין ולא נתכוין לקנות לא קנה וכן יש ללמוד עוד ממ"ש בסי' ק"ק בשם הראב"ד שאפילו מכר ומדד ללוקח על החמורים לא קנה שלא נתכוין למשיכה ולקנות במדידה זו:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אין המקח נגמר בדברים וכו'. בפ' הזהב איפליגו רב ורבי יוחנן אם יש בדברים משום מחוסרי אמנה ונקטינן דאית בהו משום מחוסרי אמנה וכדלקמן בסימן ר"ד סי"א אבל לדברי הכל אין המקח נגמר בכך מיהו לקמן בסימן ר"א כתב דאפי' לא כתקיים המקח כראוי לפי קניינו אם יש מנהג בעיר דברשימה על החבית הוי קנין אין יכול לחזור בו וכן כל כיוצא בזה לפי מנהג המקום וע"ש:

ולאחר שנגמר כראוי אין שום א' מהם יכול לחזור בו וכו'. פי' אפילו החזיר לו השטר אין המקח נתבטל בכך אם לא חזר הקונה והקנה למקנה כראוי לו לפי קניינו וע"ל בסימן רמ"ג סעיף ט"ז בתשובת הרא"ש וכן אם אמר לשון מחילה אני מוחל לך המקח דלשון מחילה לא שייך לא בקרקע ולא בחפץ כדלעיל בס"ס ע"ג ולקמן תחלת סימן רמ"א: ואין המקח מתקיים וכו' אבל אם היה לו פקדון בידו וכולי לא קנה. תימה הלא בברייתא פ' הספינה (דף פ"ה) תניא ברשות הלוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ואין חולק עליה והביאו האלפסי והאשיר"י וכן כתב הרמב"ם פ"ד ממכירה וכן פסק רבינו בתחלת סי' ר' וכך מבואר עוד בסימן קצ"ז סעיף י' בדברי הרמ"ה והרב ב"י בספר ב"ה כתב דט"ס הוא וצ"ל במקומו אבל אם הו"ל פקדון ביד אחרים וכו' ומלבד דהלשון לא יהא כתיקונו לפי הגהה זו דהו"ל פקדון ביד אחרים מדבר במפקיד וכיון לקנות מדבר בקונה עוד דוחק גדול להגיה כל הספרים אבל האמת יורה דרכו דהך ברייתא דוקא קתני כיון שקיבל עליו מוכר דהיינו שנתרצה וא"ל כל תבואה זו קנויה לך בכך וכך קנה מיד כמו שפי' רשב"ם להדיא וז"ש רבינו גם כאן דאין המקח מתקיים לקונה אא"כ יקנה לו המקנה כל אחד כראוי ולכן אף בהיה לו פקדון צריך להקנות לו ולומר לו פקדון שלי שהפקדתי בידך יהא קנוי לך התם הוא דקנה אבל אם א"ל המפקיד לקונה כלום אלא הקונה הוא שא"ל למפקיד סכום כך וכך אתן לך בעד הפקדון שבידי וכיון לקנותו והמפקיד שתק לא אמרו שתיקה זו כהודאה דמיא ולא קנה הקונה אא"כ יקנה לו המקנה שיאמר לו חפץ זה שבידך קנוי לך בסכום כך וכך כנלפע"ד:

דרכי משה

(א) והר"ן כתב פרק אלמנה ניזונת דף תק"ד ע"א דאם נמלך אח"כ לא יוכל לחזור בו אבל בנמ"י פרק יש נוחלין דף ר"י ע"א דבקנין כסף ושטר יכולים לחזור תכ"ד אבל לא (בשעת) [בשאר] קניינים ויש להסתפק בזה וע"ש גם שם בדף רט"ו ע"ב כתב דיש חולקין בזה. כתב בת"ה סימן שי"א אם נקנה המקח באחד מדרכי הקנאה אפי' מחלו אח"כ זה לזה על הקנין אינו כלום והמקח קיים ואם רוצים לחזור צריך חלוקה לחזור להקנות למוכר בקנין וכ"כ בתשובת ריב"ש סי' תק"י. כתב הרשב"א בתשובה סי' אלף קל"ו מי שיש לחבירו שטר מכירה על שדהו נאמן לומר פרעתי לך המעות דלענין הפרעון אינו אלא כמלוה על פה:

מתוך: טור חושן משפט קצ (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן קצ (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה ובקנין. בכסף כיצד מכר לו בית או שדה ונתן לו הכסף קנה ואין אחד מהן יכול לחזור בו: ואין נקנה בפחות מש"פ: ואפילו נתן לו הכסף על מנת שיחזירנו לו קנה: אמר המוכר ללוקח תן הכסף לפלוני וקנה לך קרקע שלי ונתנם לו ואמר לו יקנה לי קרקע שלך בכסף שנתתי לפלוני קנה:

וכן אם אדם אחד אמר למוכר כסף השדה קח לך ממני ומכור שדך לפלוני ואותו פלוני עשאו שליח אלא שהנותן נתן את הכסף משלו או שאפילו לא עשאו הלוקח שליח ואמר הוא למוכר שדך קנויה לי בכסף שנתן לך פלוני קנה: ואפי' אמר המוכר לאחר תן כסף ללוקח ויקנה בו שדה שלי ואמר הלוקח למוכר שדך קנויה לי בכסף שקבלתי מפלוני קנה: ואפילו אם המוכר נתן הכסף ללוקח ואמר לו קנה שדי בכסף שנתתי לך וקיבלו אם הלוקח אדם חשוב שהמוכר נהנה במה שהלוקח מקבל ממנו מתנה קנה שאותה הנאה חשובה כאילו קיבל ממנו פרוטה:

בד"א שקונה בכסף לבדו במקום שאין דרך לכתוב שטר אבל במקום שכותבין שטר אינו קונה בכסף עד שיכתוב גם השטר אא"כ פירש לוקח אם ארצה שיקנה לי הכסף יקנה ואם ארצה לא יקנה לי הכסף עד שתכתוב לי שטר אז הדבר תלוי בו אם ירצה יחזור בו כל זמן שלא נכתב השטר ואם ירצה יקנה מיד בנתינת הכסף ואין המוכר יכו לחזור בו וכתב הרמב"ם ז"ל וכן הרמ"ה וכן הדין אם התנה המוכר בזה אז הדבר תלוי בו אם ירצה יגמור המקח מיד בנתינת הכסף ואם לא ירצה יחזור בו עד שיכתוב השטר ואינו תלוי בהלוקח:

קנה ממנו קרקע ולא נתן לו כלום מהדמים אלא נתן לו משכון בשבילם לא קנה כלום: ואם נתן לו קצת מהדמים לא קנה אלא כנגד אותן הדמים ולא יותר בד"א שלא נתן לו אותו מקצת בתורת פרעון אלא א"ל הנה לך ערבון ויקנה לך ערבוני לפיכך לא קנה אלא כנגד הערבון שהרי המוכר לא אוזיל גביה למכור לו כל הקרקע באלו הדמים ל"ש עייל ונפיק אזוזי ל"ש לא עייל ונפקי אזוזי ואין חילוק בין אם המוכר חוזר בו או הלוקח לעולם לא קנה אלא כנגד המעות ומהמקום הגרוע שבשדה:

אבל אם מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם ה' מאות בתורת פרעון בזה יש חילוק אי עייל ונפיק אזוזי פירוש שתבע המוכר מעותיו מהלוקח פעמיים ושלש ודחהו בלך ושוב אפילו נתן לו כל מעותיו חוץ מזוז אחד נתבטל המקח כנגד המעות שנשאר לו עדיין ליתן אפילו אם החזיק כבר בשדה או קנהו בשטר או בקנין סודר וכנגד המעות שנתן כבר איזה מהם שירצה יכול לחזור בו אלא שהחוזר בו ידו על התחתונה שאם המוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או קרקע כנגד מעותי וצריך ליתנו מעידית שבנכסיו ואם הלוקח חוזר בו יד המוכר על העליונה לומר לו הא לך מעותיך או קרקע כנגד מעותיך ומגבהו מהזיבורית ואי לא עייל ונפיק אזוזי אין אחד מהם יכול לחזור בו והראב"ד ז"ל כתב דאפי' כי עייל ונפיק אזוזי לא מצי לוקח הדר ביה אלא מוכר וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:

ואם מכר לו השדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות וזקף עליו השאר בהלואה קנה הכל ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפי' אי עייל ונפיק אזוזי וכן אם מכר השדה מפני שהיא רעה ונתן הלוקח קצת מהדמים קנה הכל ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפילו אי עייל ונפיק אזוזי:

ביקש למכור שדה במאה ולא מצא קונה לשדה שוה ק' והוצרך למכור במאתים וקבל קצת מהדמים ועייל ונפיק אשארא לא קנה ושניהם יכולין לחזור בהן אבל אם הוא בענין שאם היה רוצה לטרוח היה מוצא למכור שדה במנה ולא טרח ומכר במאתים מיבעיא אי הוי כמו מוכר שדהו מפני רעתה ואינו יכולין לחזור בהם או לא ולא איפשיטא וכתב הרמב"ם ז"ל לפיכך הרוצה לחזור משניהם אינו יכול לחזור בו ואם תפש המוכר ממקח שמכר כנגד המעות שבידו אין מוציאין מידו:

וכתב הרמ"ה הוא הדין נמי מי שמכר נכסיו מפני שרוצה לילך לדור בעיר אחרת כמוכר שדהו מפני רעתה דמי כיון דלא ניחא ליה בהאי מתא אין לך מוכר מפני רעתה גדול מזה:

כתב א"א הרא"ש ז"ל פירש ר"ח הא דאמרינן כי עייל ונפיק אזוזי לא קנה היינו דוקא דגלי מוכר אדעתיה דלא מזבין אלא משום דצריך לדמי השתא בדוחקא אבל אי מזבין לאשתלומי למחר וליומא אוחרא בלא נחיצותא מעידנא דאחזק קנה וזוזי מקבל להו בתר הכי דנעשו עליו כמלוה אפילו עייל ונפיק אזוזי:

והראב"ד כתב אפי' קבע לו זמן לפרעון וכשהגיע הזמן דוחקו לפרוע לו מעותיו וזה דוחהו גם זה נקרא עייל ונפיק אזוזי ואם לא יפרענו אז יכול לחזור בו ואני אומר הכל לפי ראות הדיין כי לפעמים אדם חייב מעות ומוכר קודם זמן הפרעון שלא יראוהו דחוק למעות ויזדלזלו נכסיו ואינו רוצה לקבל דמי המקח עד שיצטרך לפרוע חובו פן יוציאם וכשהגיע הזמן אין לך עייל ונפיק אזוזי טפי מזה הילכך בכל עת שיראה הדיין שהוא דחוק למעות ונפיק ועייל אזוזי בטל המקח ע"כ והרמ"ה ז"ל כתב פירוש עייל ונפיק אזוזי שהלך אליו לבקש מעותיו ב"פ ל"ש מצאו וביקש ממנו ל"ש לא מצאו רק שגילה שהלך לבקשם:

ופירש עוד דוקא דעייל ונפיק ביומיה דאוקימו להו לזבינא או ביום (שקרוב) [שקבע] לו לפרוע דאמרינן משום דדחיק לזוזי זבין ולא זבין אלא אדעתא לאפרועי מיד ביומיה וכיון שלא נתנו לו באותה שעה יכול לחזור אבל לא עייל ונפיק ביומיה לא תלינן דמשום דדחיק זבין אפי' עייל ונפיק עלייהו למחר לא מצי הדר ביה ומיהו כי עייל ונפיק ביומיה אפילו אם שתק באותו פעם ולא גלי דעתיה ולאחר כמה ימים חוזר הרשות בידו: ואי עייל ונפיק ביומיה תרי זימני ולא יהיב ליה וקא הדר ביה מוכר ומקמי דשלים יומיה אייתי ליה לוקח זוזי קני ולא מצי הדר ביה דכל שפורע ביומיה כמי שפורע מיד בשעת מכירה דמי ע"כ:

ומטלטלין דינן במקרקעי לדבר זה שאפי' אם משך הלוקח פירות והכניס לרשותו והמוכר עייל ונפיק אזוזי לא קנה וכ"כ רב האי מטלטלין שמשכן לוקח או קנאן בחליפין אי עייל ונפיק אזוזי לא קנה וכל בקרקע לא מהני חזקה אי עייל ונפיק אזוזי ע"כ אלא שבזה יש חילוק במטלטלין אם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק כגון שמכר לו חמור וכיוצא בו ונתן לו קצת מהדמים במטלטלין אם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק כגון שמכר לו חמור וכיוצא בו ונתן לו קצת מהדמים ועייל ונפיק אזוזי המקח בטל לגמרי לפי שאינו ראוי ליחלק והמוכר אינו רוצה להיות שותף עמו אבל במידי דבר חלוקה הוא אין המקח בטל אלא כנגד מה שחייב לו והרמב"ם לא חילק בזה אלא שנתן למטלטלי כל דין מקרקעי וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:

כתב הרמב"ם הקונה דברי מחבירו וטעה במעות במניינם ולאחר זמן תבעו המוכר וא"ל המעות שנתת לי היו חסרין נקנה המקח ומשלים לו מעותיו אפי' אחר כמה שנים (ס"א ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל):

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

קרקע נקנה בכסף וכו' משנה פ"ק דקידושין (כו.) נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה. ואם הכסף לבדו קונה יתבאר בסימן זה בסמוך. [%א] ודין ישראל הקונה קרקע מעכו"ם ונתן לו הכסף ואח"כ כתב לו שטר או אם החזיק ולא נתן לו כסף ולא כתב שטר אם הוא קונה יתבאר בסי' קצ"ד. ואם השטר לבדו קונה יתבאר בסימן קצ"א. ואם חזקה לחודא קניא יתבאר בסימן קצ"ב ובסי' קצ"ד: ובקנין כלומר קנין סודר והכי משמע בריש הזהב (ד' מז) דאמרינן וללוי דאמר בכליו של מקנה הא אמר קני ארעא אגב גלימא וכו' א"כ הו"ל נכסים שיש להם אחריות וכו' ובריש קידושין (ג.) אמרינן ולרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו למעוטי מאי למעוטי חליפין סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ"ל. ופרש"י מה שדה מקניא בחליפין דכתיב וישלוף נעלו והתם שדה הואי. אם קנהו בקנין סודר ולא נתן דמים אם הקרקע קני אם לאו יתבאר בסימן קצ"א בס"ד: בכסף כיצד וכו' אם נתן לו מקצת הדמים אימתי קנה יתבאר לקמן בסימן זה: (ב"ה) ישראל שקונה מעכו"ם ונתן לו כסף אם קנה עיין בסימן קצ"ד:

ואין נקנית בפחות משוה פרוטה וכו' כתב רבינו ירוחם דהכי איתא בפ"ק דקידושין וכ"כ ה"ה בפ"ה מה' מכירה ונראה דהיינו מדאמרינן בריש קידושין (דף ג.) אשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא ה"ג ר"ת וכתבו התוס' דטעמא משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות מש"פ לא מיקרי כסף:

ואפילו נתן הכסף ע"מ שיחזירנו לו וכו' בפ"ק דקידושין (דף ו:) גמרא מתני' קמא אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת וכו' ומקשינן עליה ואסיקנא אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה א"ל רב הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא כוותך:

אמר המוכר ללוקח וכולי שם בסמוך (שם עד סעיף ח') אמר רבא תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב ערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידיה משעבד נפשיה האי איתתא נמי אע"ג דלא מטי הנאה לידה משעבדא ומקניא נפשה. ופרש"י ואתקדש אני לך וכשנתנו לו א"ל התקדשי לי. וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מה' אישות וכתב ה"ה שכ"כ הרשב"א והכרח הוא שאל"כ אפילו נתן לידה ואמרה היא אינם אלא קידושי ספק וכ"כ הרא"ש שצריך שיאמר לה הרי את מקודשת לי במנה שנתתי לפלוני. הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני עבד כנעני לאו אף ע"ג דלא חסר ולא מידי קא קני נפשיה האי גברא נמי אף ע"ג דלא חסר ולא מידי קני להאי איתתא ופרש"י הילך מנה והתקדשי לפלוני והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו והרא"ש כתב או בשלא עשאו שליח אלא שאמר המקדש הרי את מקודשת לי במנה שנתן ליך פלוני והרמב"ם בפ"ה מה"א העמידה כגון שקדשה אותו פלוני ואמר הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה ליך בגללו וכתב הר"ן ולפ"ז אין צריך להעמידה שיהא האומר זה שליח לאותו פלוני מדין עבד כנעני דתנן במתני' קונה את עצמו בכסף ע"י אחרים שהאחרים פודין אותו בממונם והוא קונה עצמו ויוצא לחירות ואף על גב דלא חסר איהו בהאי ממונא מידי. תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו מקודשת מדין שניהן ערב אף ע"ג דלא מטי הנאה לידיה קא משעבד נפשיה האי איתתא נמי אף ע"ג דלא מטא הנאה לידה קא מקניא נפשה מי דמי התם ערב הא דקא קני ליה דחסר ממונא האי גברא קא קני להאי איתתא ולא חסר ולא מידי עבד כנעני יוכיח דלא קא חסר ממונא וקא קני נפשיה מי דמי התם הך דהא מקני קני הכא האי איתתא קא מקנה נפשה ולא קניא ולא מידי ערב יוכיח אע"ג דלא מטי הנאה לידיה משעבד נפשו וכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות אישות דהיינו בשקדשה אותו פלוני וא"ל הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך. בעי רבא הילך מנה ואתקדש אני לך מהו אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא מקודשת א"ל רב אשי למר זוטרא א"כ הו"ל נכסים שיש להם אחריות נקנים עם נכסים שאין להם אחריות ואנן איפכא תנן נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות א"ל מי סברת דא"ל אגב הכא באדם חשוב עסקינן דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא ליה נפשה איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא ופרש"י וכן לענין ממונא. הך שמעתא דרבא דילפינן קידושין מדין ערב ומדין עבד כנעני בין לענין ממונא מכר לו שדה וא"ל תן הכסף לפלוני ושדי מכורה לך בו קונה מדין ערב הילך מנה ותהא שדה מכורה לפלוני קנה אותו פלוני השדה מדין עבד כנעני תן מנה לפלוני ותקנה לו שדי בו קנאה מדין שניהן וכתב הר"ן ולפיכך לא פירש דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב דסמיכא להאי מימרא טפי משום דקידושין גופייהו ספוקי מספקא ליה לרבא ולא איפשיטא ליה וא"כ היכי לימא תו וכן לענין ממונא אבל לדידן כיון דפשיטא לן דבאדם חשוב מקודשת משמע דה"ה נמי לענין ממונא וכן דעת ר"ח שכתב והילך מנה ויהיו לך נכסי ואמר דההיא הנאה מיחשבא ככלי דיהביה הקונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין אותן נכסים ולפ"ז אף מטלטלין קנה בה עכ"ל. ודע שהרי"ף והרא"ש השמיטו הא דאמר רבא וכן לענין ממונא וכתב הר"ן שלא ידע למה השמיטה הרי"ף והרמב"ם בפרק ה' מהלכות מכירה כתב האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך קנה מדין ערב וכתב הר"ן ולא ידעתי למה לא כתב גם כן מדין עבד כנעני ומדין שניהם ושמא סובר הוא דדוקא לגבי קידושין גמרינן מעבד כנעני משום דעבד ואשה כי הדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה אבל לענין ממון אין למדין מעבד כנעני אבל אין זה מחוור וצ"ע עכ"ל ותמיהני איך עלה בדעתו של הר"ן לומר דשמא סובר הרמב"ם דדוקא לגבי קידושין וכו' אבל לענין ממון אין למדין מעבד דאטו הרמב"ם אמורא הוא דליפלוג על רבא דאמר וכן לענין ממון ונראה דאיפשר דבגירסת הרמב"ם איתא אמר רבא וכן לענין ממונא סמוך לתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב וטעמא דרבא אמר וכן לענין ממונא אדין ערב ולא אמרה נמי אדין עבד או אדין שניהם הוי כדכתב הר"ן משום דלענין ממון אין למדין מעבד ודעת רבינו כדעת ר"ח דקאי גם למדין עבד ומדין שניהם ולדידן דקיי"ל באדם חשוב מקודשת ה"ה לענין ממונא וכתב בתלתא בבי קמייתא שצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי כשם שגבי קידושין צריך שיאמר התקדשי לי וגבי אדם חשוב כתב שצריך שיאמר המוכר קנה שדי ולא הצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי: (ב"ה) ול"נ דדוקא גבי קידושין קפדינן בהכי כי היכי דלא ליהוי אמרה היא אבל גבי ממון א"צ לומר הלוקח דבר: [%ב] כתב במרדכי דסוף כתובות ראובן שהיה חייב לשמעון מנה ואחר שהגיע זמן הפרעון אמר שמעון לראובן קרקע פלוני אמכור לך במנה ונתרצה ראובן לקנות ונתן לו מנה והוא אתרא דקנו בכספא לא מצי שמעון למימר אותו מנה אני גובה בחובי אלא אותו קרקע קנוי ויחזור ויגבה חובו וראיה מדברי חכמים שאמרו זה היה פקח שמכר לו את השדה שהוא יכול למשכנו עליו מדברי רבינו האי ז"ל עכ"ל:

בד"א שקונה בכסף לבדו וכו' בפ"ק דקידושין (כו.) תנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ובגמ' (שם) בכסף אמר רב ל"ש אלא במקום שאין כותבין שטר אבל במקום שכותבין שטר לא קנה ואי פריש פריש כי הא דרב אידי בר אבין כי זבין ארעא אמר אי בעינא בכספא איקני אי בעינא בשטרא איקני אי בעינא בכספא איקני דאי בעיתו למיהדר לא מציתו הדריתו ואי בעינא בשטרא איקני דאי בעינא למיהדר הדרנא בי. ופרש"י ל"ש. דקני בכספא לחודיה אלא במקום שאין רגילין לכתוב שטר מכירה: לא קנה. דכיון דרגילין בהכי לא סמכה דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא. וכתב הר"ן ואיכא מ"ד דהכא בשטר קנין דוקא עסקינן כלומר של' השטר בענין שקונה בעצמו כותב שדה מכורה לך ובכה"ג אי לא פריש אינו קונה אלא בשעת [כתיבת] השטר ולא משעה ראשונה וטעמא דמלתא משום דכל שיש לפניו ב' קניות אין דעתו לקנות אלא בקנין שהוא יותר מועיל שטר יותר מועיל מכסף לפי שמועיל לקנין ומועיל לראיה אבל במקום שאין כותבין שטר קנין אף ע"פ שכותבין שטר ראיה שהוא להודאה על המכירה לאלתר הוא קונה בכסף ושמעתין מוכחא דבשטר קנין עסקינן מדאמר אי בעינא בשטרא איקני דמשמע דבשטר ממש הוא קונה. והעלה דס"ל דבשמעתין בכל שטר עסקינן שכיון שדרכן לכתוב שטר לוקח לא סמכה דעתיה עד שיכתוב השטר ואפילו בשטר הודאה מיהו במקום שנהגו לכתוב שטר קנין תולה קנייתו על השטר ואינו קונה משעת נתינת הכסף אבל במקום שנוהגין לכתוב שטר ראיה בלבד א"א ללוקח שיתלה קנייתו בו שהרי אינו קונה אלא כשנכתב אותו שטר קונה בכסף משעה ראשונה וכל זמן שלא נכתב אינו קונה משום דלא סמכה דעתיה ונקיט הכא לישנא דאי בעינא בשטרא אקנה מפני שיש שטר שהוא קונה דהיינו שטר קנין ואפילו בשטר ראיה שייך כמי לישנא דאקנה כיון שלא נגמר הקנין עד שעת כתיבתו אע"פ שקנה למפרע ועוד דמשום דאמר אי בעינא בכספא אקנה אמר נמי אי בעינא בשטרא אקנה וכן הרמב"ם בפ"א מהלכות מכירה לא חילק עכ"ל. ובאמת כי מדברי הרמב"ם אין ראיה שהרמב"ם תפס לשון התלמוד סתם כמנהגו. וכתב עוד הר"ן ושטר ראיה דקאמרינן שאינו מועיל לקנין היינו שטר הודאה בעלמא שמודה שמכר בשטר בזה אינו קונה אבל בשטר כהני שטרי דידן אע"פ שכתוב בהן ומכרתי ונתתי לשון עבר שטר קנין הוא ולחזק הדבר כותבין כך כמו נתתי כסף השדה נתתיה לך ואע"ג דלקמן בסמוך אמרינן כתב לו על הנייר וכו' שדי מכורה לך שדי נתונה לך ה"ז מכורה ונתונה לאו דוקא דכתב בהאי לישנא דה"ה נמי אי כתב מכרתי ונתתי מהני וראיה לדבר מדאמרינן בהשולח נתתי שדה פלוני לפלוני נתתיה לו הרי היא שלו קנה וא"ר יוחנן וכולן בשטר כלומר שכתב לו בשטר בלשון הזה ומהני מדין קנין ולא מדין הודאה דא"כ באמירה ליסגי וכן דעת הרב בעל העיטור והרשב"א ז"ל עכ"ל וכן מבואר בתשובת הרשב"א שאכתוב בסוף סימן קצ"א והגהות בפ"א מהל' מכירה כתבו כן בשם בעל העיטור והביאו ראיה אחרת לדבר וה"ה בפ' הנזכר אבבא דכיצד בשטר כתב שהסכימו המפרשים דה"ה להני שטרי דידן דכתבינן ומכרתי או נתתי דקנו ולא אמרינן דלשון מכרתי אינו לשון קנייה אלא לשון הודאה ואיכא מאן דפליג והראשון עיקר עכ"ל וכ"כ נ"י בפרק חזקת בשם העיטור והרמב"ן אע"פ שהרא"ה חלוק בדבר [%ג] ורבי' בסי' קצ"א חלוק על זה שכתב שם והשטרות שכותבין עתה אינם אלא לראיה ואין הקרקע נקנה על ידן ולענין הלכה כיון דכל הני רבוותא מסכימים דהני שטרי דידן שטרי קנין הם הכי נקטינן: וכתב הרמב"ם בפ"ק מהלכות מכירה ופשוט הוא:

קנה ממנו קרקע וכו' בריש פ"ק דקידושין (ח.) אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהם אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן ופי' רש"י מנה אין כאן הילכך משכון אינו שוה כאן כלום שאין המשכון מתנה. ואיתא תו התם בסמוך בני רב הונא בר אבין זבון ההוא אמתא בפריטי לא הוי בהדייהו אותיבו נסכא עלה לסוף אייקר אמתא אתו לקמיה דרבי אמר ליה פריטי אין כאן נסכא אין כאן וכתבו הגהות בפרק כ"ג מהלכות מכירה והמרדכי בפרק הנזכר בשם העיטור דמסתברא דבההיא אמתא בעידנא דזבינו לא אותיבו נסכא אלא בתר שעתא דאי בעידנא דזבינו אמתא אותיבו נסכא זבינייהו זבינא עד כאן ודברים תמוהים הם בעיני דהא כיון דטעמא דלא קנה הוא משום דמנה אין כאן משכון אין כאן מה לי אי אותבה בההיא שעתא מה לי אי אותבה בתר שעתא ועוד דהא מדמי ליה לאומר התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהם ובקידושין ודאי במניח לה המשכון בשעת קידושין היא ואפי' הכי אמרינן דמנה אין כאן משכון אין כאן וממילא דה"ה לענין ממון אפילו במניח המשכון בשעתא דזבין אמרינן פריטי אין כאן נסכא אין כאן וכ"נ שהוא דעת הפוסקים שלא חילקו בכך: וכתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ד הקונה שום דבר והניח משכון בעבור המעות לא קנה פירוש זולתי אם אומר תקנה בגוף המשכון כך וכך מעות וכו' עכ"ל והם דברי התוספות והרא"ש בפרק הנזכר בהנחת משכון לענין מתנה ולענין שידוכין וכתבתי בסימן ר"ז :

ואם נתן לו קצת מהדמים וכו' ברייתא בריש האומנין (עז:) הרי שמכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן מהם מאתים זוז בזמן שהמוכר חוזר בו יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי מהיכן מגבהו מן העידית ובזמן שלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך רצה אומר לו הילך קרקע כנגד מעותיך מהיכן מגבהו מן הזיבורית רשב"ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו כיצד כותב לו אני פב"פ מכרתי שדה פלוני לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם ק"ק זוז והריני נושה בו ת"ת זוז קנה ומחזיר לו השאר אפילו לאחר כמה שנים. ופירש"י מלמדין אותן. לכל הלוקח ואין לו מעות כולן אלא מקצתן לעשות ביניהם תחילה דבר קיום שלא יוכלו לחזור: והרי אני נושה בו. דכיון שעשאם עליו מלוה הוי כאילו נטלם והלוום וקרקע נקנה בכסף. ופריך תלמודא אמילתיה דרשב"ג טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא קני והתניא הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים ד"ר יוסי רבי יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא רבי יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו אמר רשב"ג בד"א בזמן שא"ל ערבוני יקון אבל מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם ק"ק זוז קנה ומחזיר לו השאר אפילו לאחר כמה שנים ל"ק הא דעייל ונפיק אזוזי הא דלא עייל ונפיק אזוזי דאמר רבא האי מאן דזבין מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני. ופירש רש"י במה דברים אמורים. שיכול לחזור בו ולא יטול זה אלא כנגד מעותיו: בזמן שנתנו לו בתורת ערבון. ולא בתורת תחילת פרעון: דאמר ליה ערבוני יקון. יקנה הכל והאי לא אוזיל גביה למכור לו כל הקרקע בכך: אבל. נתנו לו בתורת תחילת פרעון הו"ל השאר מלוה עליו: קנה. הקרקע כולו. ומחזיר לו את השאר. אפילו לאחר כמה שנים: הא דעייל ונפיק אזוזי. הא דקתני דאם לא זקפו עליו במלוה חוזר בדעייל מוכר ונפיק ומחזר אחר הלוקח ליתן לו מעותיו גלי דעתיה דזוזי אנסוהו למכור וכיון דלא יהיב ליה זוזי בשעת דחקו אדעתא דהכי לא זבין ליה עכ"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל דכיון דעייל ונפיק אזוזי מחמת דחקו מכר ונתבטל המקח כנגד המעות שנתחייב לו עדיין ומכאן ואילך אפילו לוקח יכול לחזור בו ונתבטל המקח לגמרי והאי ברייתא דהנותן לחבירו ערבון וכו' איתא נמי בהזהב (מח:) גמרא אבל אמרו מי שפרע וכו' ופירש"י שם בזמן שא"ל ערבוני יקון יקנה שלא נתנו לו בתורת תחלר. פרעון והשאר עליו מלוה אלא בתורת שערבון זה יקנה את הכל והא לאו מילתא היא אבל מוכר לו וכו' ונתן לו מהם ת"ק זוז לשם תחילת פרעון או סתם קנה וכו' וכתבו שם התוספות דרשב"ג מפרש דברי ר' יהודה ורבי יוסי וכתבו עוד פרש"י ערבוני יקון שאמר שיקנה לו ערבונו כנגד כל המקח תימה דהא עדיף מנתן לו בתורת פריעה דקנה הכל כיון שפירש בהדיא שיקנה הכל ואם נפרש ערבוני יקון כנגד ערבונו לבד יקנה לו מן המקח א"כ לרבי יוסי אמאי כופל לו ערבונו לכן י"ל שלשון ערבוני יקון משמע שערבוני יהיה קנוי לך אם אחזור בי וגם משמע יקון שיקנה לו כמקח שיוויו יותר מכדי הערבון אם תחזור בך דהיינו כאילו אמר ליה בהדיא תכפול לי ערבוני עכ"ל וכדבריהם כתב המרדכי בהאומנין והג"א בהזהב. נמצא דהיכא דנתן לו ערבון ופירש שיקנה הכל ע"י הערבון לרש"י לא קנה אלא כנגד מעותיו ולדברי התוספות קנה הכל. ודברי רבינו כפרש"י. כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"א דכי אמרינן קנה כנגד ערבונו לוקח נוטל כחוש וכן כתב הרא"ש עלה קמ"ז ד"ד ועיין במה שכתבתי לקמן בשם הר"ן ונ"י ותלמידי הרשב"א גבי אלא שהחוזר בו ידו על התחתונה: [%ד] ואם מנהג המקום שנותן לוקח פשוט אחד למוכר ובזה נגמר המקח קנה בכך וכמ"ש בסימן ר"א ואם נותן לו טבעת לוקח למוכר כתוב בהגהות פכ"ג מהל' מכירה שיכול לחזור בו ואינו מקבל מי שפרע ונ"ל דהיינו בשאין במקום מנהג דאילו יש מנהג שנגמר המקח בכך קנה וכמ"ש בסימן ר"א בס"ד: ואם נתן לו סתם כתב רש"י שדינו כנותן לתחילת פרעון וכן כתב הר"ן בפ"ק דקידושין גמרא נכסים שיש להם אחריות נקנה בכסף. ורבינו ירוחם בנ"ט ח"ד וכ"נ מדברי רבינו שכתב בד"א שלא נתן לו אותו מקצת בתורת פרעון אלא א"ל הנה לך ערבון וכו': ומ"ש רבינו לעולם לא קנה אלא כנגד המעות ומהמקום הגרוע שבשדה. ומ"ש אבל אם נתן לו מהם ת"ק זוז וכו' נתבאר בסמוך:

ומ"ש אפילו נתן לו כל מעותיו חוץ מזוז וכו' שם בהאומנין ההוא גברא דזבן חמרא לחבריה ופש ליה חד זוזא וקא עייל ונפיק אזוזא יתיב רב אשי וקא מעיין בה כה"ג מאי קני או לא קני א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא זוזא כזוזי דמי ולא קני: אפילו אם החזיק בשדה וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"ק מהלכות מכירה שאע"פ שכ' שטר או החזיק לא קנה לוקח כולה וכתב ה"ה זו היא פשטא של ברייתא בין שא"ל לך חזק וקני בין שהחזיק בפניו בסתם. וכן כתב הר"ן בפ"ק דקידושין גמרא נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ויהיב טעמא דהא אי לא עייל ונפיק אזוזי קנה כל הקרקע באותן דמים שנתן כדאמר רשב"ג באידך ברייתא אבל מכר לו שדה באלף זוז וכו' אלא האי דעייל ונפיק אזוזי מבטל המקח הלכך באיזה ענין שקנה נתבטל המקח וכן אמרי' לקמן ההוא גברא דזבין חמרא לחבריה ופש בהדיה חד זוזא והדר עייל ונפיק עליה ומצי הדר בחבירו אע"ג דמשך החמור דכל היכא דעייל ונפיק אזוזי ל"ש בכסף ול"ש בחזקה וחליפין לא קני וכ"כ הרא"ש בהאומנין וכ"כ רבינו בסוף סימן זה בשם רבינו האי ז"ל וכן כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ה וכתב עוד וי"א שאם החזיק בקרקע או שקנו מידו אפילו לא נתן מעות כלל ועייל ונפיק אכולהו זוזי אין אחד מהם יכול לחזור בו וראשון נראה עיקר וכן כתב ר"ח והרמב"ם ז"ל ע"כ ובעל נימוקי יוסף כתב בהאומנין וכתב הרשב"א דה"ה אם א"ל לך חזק וקני א"נ משוך וקני אין יכולים לחזור בהם ואפילו עייל ונפיק אזוזי דהא א"ל שיקנה בכך לגמרי ומעתה המעות עליו כמלוה וכמאן דאמר ליה אי בעינא בכספא אקנה ואי בעינא בחזקה אקנה ורשב"ג דלא נקט הכי להרחיב בקניות לקח ולא לקצר וה"ק אפילו שלא קנו ממנו ולא אמר ליה לך חזק וקנה יכתוב לו כן ואינו יכול לחזור בו מעתה ומיהו כיון דנקט רשב"ג הכי אין לנו אלא הני גווני דאמרן אבל אם החזיק בקרקע לפני המוכר או שמשך מעצמו בפניו לא קנה שעדיין יכולין לחזור בהם וכן כתבו מן המפרשים ז"ל עכ"ל: וכנגד המעות שנתן כבר וכו' על מה שכתבתי בסמוך ל"ק הא דעייל ונפיק אזוזי וכו' וכדאמר רבא וכו' כתבו הר"ן ותלמידי הרשב"א והנ"י בהאומנין פירוש היכא דעייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו אבל היכא דלא עייל ונפיק קנה הכל דאמר רבא האי מאן דזבן מידי וכו' פי' מדאמר לא קני סתמא משמע דלא קני כלל הלכך ע"כ הא דרבא בשלא נתן דמים כלל הוא אלא כגון שקנה קרקע בחזקה או בקנין וקאמר רבא דהיכא דעייל ונפיק אזוזי לא קני ולא מידי ומינה דהיכא דנתן מקצת דמים לא קנה אלא כנגד מעותיו ומיהו כנגד מעותיו מיהא קנה והיינו ברייתא קמייתא דקתני יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי קרקע כנגד מעותי [או תן לי מעותי] זהו דעת הגאונים ז"ל אבל ר"ח חולק ואומר דהא דרבא בשנתן מקצת דמים נמי היא ואפ"ה כל היכא דעייל ונפיק אזוזי לא קני כלל וכי אמרינן בברייתא קמייתא דרצה אומר לו תן לי קרקע כנגד מעותי דאלמא כנגד מעותיו מיהא קנה דוקא כגון דאמר ליה ערבוני יקון ואין זה מחוור חדא דברייתא סתמא קתני ולא משמע דוקא כגון דא"ל ערבוני יקון ועוד דאי בכי ה"ג מיתוקמא בזמן שהמוכר חוזר בו אמאי ידו על העליונה שיטול קרקע או מעות אדרבה קרקע יש לו ליטול כנגד מעותיו דאדעתא דהכי נחית אלא ודאי אפילו היכא דלא א"ל ערבוני יקון קנה כנגד מעותיו והא דרבא דאמר לא קני כלל בשלא נתן דמים היא וכדכתיבנא עכ"ל וכדברי הר"ן כ' הרמב"ם בפ"ח מהלכות מכירה והם דברי רבינו: אלא שהחוזר בו ידו על התחתונה וכו' מבואר בברייתא שכתבתי בסמוך: ומ"ש רבינו וצריך ליתנו מעידית שבנכסיו צריך בירור דבהאומנין אברייתא שכתבתי בסמוך איתא אמר מר מהיכן מגבהו מן עידית קס"ד מעידית דנכסיו ולא יהא אלא ב"ח ותנן ב"ח דינו בבינונית ועוד הא ארעא דיהיב זוזי אמר רב נחמן בר יצחק מעידית שבה ומזיבורית שבה רב אחא בריה דרב איקא אמר אפילו תימא מעידית דנכסיו מאן דזבין ארעא באלפא זוזי אוזולי מוזיל ומזבין נכסיה והו"ל כנזק ותנן הניזקין שמין להם בעידית ופירש"י סתם מאן דזבין ארעא אוזולי מוזיל סתם איש הקונה קרקע גדולה ויקרה כזו אין כ"כ מעות מצויות לו אלא א"כ מכר מטלטלין ושדות קטנות וצריך למכור בזול וכי חוזר בו מוכר נמצא זה ניזק על ידו ולכאורה מלשון רבינו שכתב וצריך ליתנו מעידית שבנכסיו משמע שפוסק כרב אחא וקשה שהרי הרי"ף השמיט האי תירוצא דרב אחא גם הרמב"ם בפ"ח מהלכות מכירה לא כתב אלא כרב נחמן אבל הרא"ש כתב מהיכן מגבהו מן העידית אף על גב דבעל חוב דינו בבינונית הכא גובה כדין מזיק דכל דזבין ארעא אוזולי מוזיל ומזבין נראה שתפס תירוץ רב אחא ורבינו סתם דבריו כמותו וכן כתב ג"כ נ"י כלשון רבינו וכתבו הר"ן ותלמידי הרשב"א ונ"י בהאומנין ומהיכן מגבהו מן העידית פירוש אתן לי מעותי בלחוד קאי דאילו אתן לי קרקע כיון שהוא רוצה שיקנה כנגד מעותיו כדינו למה יטול מן העידית הרי דינו כדין לוקח חצי שדה דמשמנין ביניהם ונוטל כחוש אלא אמעות קאי וכן נראה מפרש"י שכתב ומהיכן מגבהו חובו עכ"ל וכן כתב עוד הר"ן בפ"ק דקידושין ומפשט דברי הרמב"ם בפ"ח מהלכות מכירה נראה דאתן לי קרקע כנגד מעותי קאי וכן כתב בהדיא בפירוש המשנה בהאומנין: ודין לוקח חצי שדה כתבו רבינו בסימן רי"ח: וכתב הר"ן בפ"ק דקידושין דכי חזר בו מוכר דאמרינן יד לוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי ונוטל כשער המקח כלומר לפי הדמים שהתנו ביניהם על כל השדה ונותן כחוש כדין חצי שדה אני מוכר לך ואם רצה מעות מגבהו מן העידית שבה כשער של עכשיו שחובו הוא מגבהו ואם לוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך ומהיכן מגבהו מן הזיבורית כשער של עכשיו ולא כפי פסק המכר שהרי זה כגביית החוב אלא שהוא מן הזיבורית עכ"ל וכן כתב ה"ה בפ"ח מהלכות מכירה בשם הרמב"ן וכן נראה דעת הרא"ש שכתב בהאומנין מהיכן מגבהו מן הזיבורית כדין בעל חוב דשקיל מן התורה בזיבורית אלא משום נעילת דלת תקנו רבנן שיגבה מן בינונית והכא לא שייך נעילת דלת. וכתב הר"ן בהאומנין מיהו כי אמרי' דקנה כנגד מעותיו דוקא במקום שאין כותבין שטר אבל במקום שכותבין שטר כיון שאינו קונה עד שיכתוב שטר א"א שיקנה כנגד מעותיו שכיון שאינו קונה אלא בשטר היאך יקנה מחצה והרי השטר על כל הקרקע הוא נכתב ולא אחציו הילכך כיון שאינו יכול לקנותו כולו דהא עייל ונפיק אזוזי אף מקצתו לא קנה עכ"ל וכן כתב בעל נ"י שם וכן כתבו תלמידי הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל : ואי לא עייל וכו' נתבאר בסמוך ומשמע דבשלא החזיק ולא קנה בסודר עסקינן וגם לא קנה בשטר אם הוא מקום שאין כותבין שטר ואפ"ה במקצת מעות שנתן נתקיים המקח לגמרי מאחר דלא עייל ונפיק אזוזי: והראב"ד כתב [וכו'] כתוב בנ"י פרק האומנין עלה ג' ד"א וז"ל והא דאמרינן שהלוקח יכול לחזור בו כגון שהמוכר מגלה דעתו שנותן לו רשות לחזור בו כיון שדוחה אותו בלך ושוב כן דעת הרשב"א וכן נראה לי מדברי הראב"ד שכתב אם הלוקח חוזר בו וכו' אבל מלשון הרא"ש בהאומנין לא משמע הכי: וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה בהאומנין וז"ל בזמן שהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה וכו' אע"ג דעיכובא אתי מחמת לוקח שדחה את המוכר בפרעון המעות מכל מקום כיון שנתבטל המקח בגרמת המוכר יד לוקח על העליונה ובזמן שהלוקח חוזר בו והמוכר אומר תן לי מעותי ואני רוצה לקיים אפילו הכי לוקח מצי הדר ביה כדפרישית לפי שכבר נתבטל המקח ואין המקח קיים: וקצרן של דברים נראה לי דאי לא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל ואין אחד מהם יכול לחזור בו ואי עייל ונפיק אזוזי ממילא נתבטל המקח כנגד מה שנשאר חייב הלוקח וכנגד מעות שנתן לו המקח קיים כל שאין אחד מהם חוזר בו ואם כשראה הלוקח שהמוכר עייל ונפיק אזוזי חזר בו הרשות בידו וידו על התחתונה ואם כשראה המוכר שהלוקח דוחהו בלך ושוב חזר בו הרשות בידו וידו על התחתונה אע"פ שהלוקח גרם לו לחזור ודברים אלו נראין ברורים מתוך דברי הרא"ש שכתבתי ומצאתי שכתב רבינו ירוחם בנתיב תשיעי ח"א אע"פ שמתבטל המקח בשביל לוקח שעיכב המעות מ"מ החזרה תלויה במוכר דעייל ונפיק אזוזי נקרא זה שהמוכר חוזר עכ"ל ומשמע לכאורה מלשונו דכיון דעל ונפיק אזוזי הוה ליה כאילו חזר בו והא ליתא דאע"ג דעל ונפיק כל שלא חזר בפי' לא הויא חזרה וכך צריך לפרש לשונו אפילו שמתבטל המקח בשביל הלוקח כלומר אפילו שחוזר בו המוכר בשביל שלא נתן לו לוקח המעות מכל מקום החזרה היא תלויה במוכר כיון שהוא החוזר. ומה שכתב דעייל ונפיק אזוזי היינו לומר דבגרמת המוכר דעייל ונפיק אזוזי נתבטל המקח. ומסתברא לי כהראב"ד והרשב"א דדוקא מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח אלא שמדברי הרמב"ם פ"ח מהל' מכירה משמע כדברי הרא"ש:

ואם מכר לו השדה באלף זוז וכו' נתבאר בסמוך: וכן אם מכר השדה מפני שהיא רעה וכו' בהאומנין גבי עובדא שכתבתי בסמוך דההוא דזבן חמרא לחבריה ופש חד זוזא גביה ואמרינן משמיה דרבא זוזא כזוזי דמי א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי והא אמרינן משמיה דרבה קני א"ל תתרגם שמעתתך במוכר שדהו מפני רעתה ופרש"י דבלאו אונסא דזוזי הוה מזבין לה והאי דעייל ונפיק אזוזי ממהר הוא לגבות שלא יחזור לוקח נראה מדבריו דלאו דוקא בפש חד זוזא דומיא דעובדא דחמרא הוא דאמרינן דבמוכר שדהו מפני רעתה קני אפילו עייל ונפיק אלא אפילו פשו זוזי טובא ועייל ונפיק עלייהו כיון דמפני רעתה מכרה קני וכן כתבו התוספות והביאו ראיה לדבר וכתב הרא"ש אמרינן הא דעייל ונפיק אזוזי כי היכי דלא ליהדר ביה לוקח אע"ג דאי לא עייל ונפיק אזוזי כ"ש דלא מצי לוקח למיהדר ביה מ"מ הוא ירא שמא תגלה רעתה וידחנו בדמים:

ביקש למכור שדה במאה וכו' בריש האומנין (עח.) פשיטא בעא לזבוני בק' ולא אשכח וזבין במאתים וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני ופירש רבינו ירוחם לא קני אלא כנגד מעותיו אלא אי בעי לזבוני בק' ולא אשכח ואי טרח הוה אשכח ולא טרח וזבין בק"ק וקא עייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי או לא תיקו. ופרש"י בעא לזבוני בק'. היה צריך לק' זוזי ורצה למכור שדה קטנה בק' זוז ולא מצא לו לוקחין ומכר גדולה בק"ק: וקא עייל ונפיק אזוזי. וזה עיכבם: לא קני. דאנן סהדי דע"כ מכר המותר ויכול לומר לכך הייתי מחזר אחר המעות לקנות שדה קטנה תחתיה: ולא אשכח. לא מצא לה לוקחין מיד: ואילו הוה טרח. טובא לחזר אחר הלוקחין הוה משכח לוקח שדה קטנה: ולא טרח. הוקשה לו הטורח ומכר הגדול בק"ק: ונפיק אזוזי מאי. כמוכר שדהו מפני רעתה דמי כיון דמשום טירחא דאהדורי אחר לוקח הוקל עליו למכור אותה בלא דוחק מעות ש"מ לא חביבה היתה עליו עכ"ל זו היא גירסת רש"י והרא"ש וה"ה אבל מדברי הרמב"ם בפ"ח מהל' מכירה נראה שהיה לו גירסא אחרת שכתב לקח שוה ק' בק"ק והמוכר יצא ונכנס לתבוע שאר דמים הרי זה ספק אם הוא כמוכר שדהו מפני רעתה וזה שתובע לא מפני שעדיין לא גמר להקנותו עד שיקח כל הדמים לפיכך הרוצה לחזור משניהם יחזור ואם תפס המוכר המקח שמכר כנגד המעות שנשארו לו אין מוציאין מידו עכ"ל ותמיהני על רבינו שכתב סוף דבריו ולא כתב תחלתם והרי"ף השמיט בעיא זו ולא ידעתי למה:

כתב א"א ז"ל בהאומנין ומשמע מדבריו דס"ל דהראב"ד פליג אדר"ח דלר"ח כל היכא דמכר לו לאישתלומי למחר וליומא אחרא בלא נחיצותא קנה ומשמע דה"ה אם קבע לו זמן כיון דלאו לאשתלומי למחר וליומא אחרא הוא קני ולהראב"ד לא קני והרא"ש מפשר ביניהם לומר דנראין דברי הראב"ד היכא שיראה הדיין שהוא דחוק למעות ומשמע מדבריו דלא שנא קבע לו זמן לא שנא לא קבע לו כל היכא שיראה הדיין שדחוק למעות ועייל ונפיק אזוזי לא קני והיכא דאין דחוק למעות נראין דברי רבינו חננאל דכלל גדול הוא כל היכא דדחוק למעות לא קני וכל שאין דחוק קני כן נ"ל וה"ה בפ"ח מהלכות מכירה לא כתב אלא דברי ר"ח ושכתב הרשב"א שהוא נכון ורבינו ירוחם בנ"ט ח"א כתב דברי ר"ח והראב"ד והרא"ש ואח"כ כתב הרי"ף כתב כמו שכתבתי שתובע תמיד הנשארים וכן כתב הרמב"ם כמו הפירוש הראשון עכ"ל נראה מדבריו שסובר שהרי"ף והרא"ש מפרשים כפירוש רבינו חננאל: (ב"ה) ולענין הלכה נקטי' כדברי הרא"ש שדברי טעם הם ואף דברי ר"ח אפשר להתפרש שמה שכ' דאי זבין לאשתלומי למחר וליומא אחרא וכו' דנעשו עליו כמלוה היינו דוקא בשאינו נחוץ למעות אבל אם קבע זמן לפרעון והוא נחוץ למעות באותו יום שקבע אין ספק דכי עייל ונפיק אזוזי ההוא יומא לא קנה וכדברי הרא"ש והכי דייק לישנא דר"ח שכ' לאשתלומי יומא אחרא בלא נחיצותא דמשמע בהדיא דאי הוי לאשתלומי ליומא אוחרא בנחיצותא לא קנה:

והרמ"ה כ' הרמ"ה בא לפרש בכמה פעמים יקרא עייל ונפיק וכתב המרשים שדברי הרמ"ה בכאן מרגלית ואבן יקרה:

ופירש עוד וכו' מסכימין דבריו לדברי הראב"ד שכתב רבינו בסמוך דיום שקבעו לפרעון אפילו אי לא ידעינן דדחיק אי עייל ונפיק לא קני דתלינן דמסתמא דחיק:

ומטלטלין דינן כמקרקעי לדבר זה שאפילו אם משך הלוקח פירות וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"ח מהלכות מכירה וכתב ה"ה דין המטלטלין בהאומנין ובעל המאור פירש בשלא משך ולענין מי שפרע דאי כשמשך בכל גווני קנה לדעתו. וכתבו הגהות שם דליכא לפלוגי בין קרקע למטלטלין דהא דקאמר רבא האי מאן דזבין מידי לחבריה לכל מילי משמע: אלא שבזה יש חילוק כו' כן כתבו הר"ן והרא"ש ונ"י וכן כתב ה"ה בפ"ח מהל' מכירה בשם הרא"ה והרמב"ן והרשב"א ושכן עיקר ומתוך דבריו דכל ב"ח אפילו טהורים אינם ראוים ליחלק מיקרי וטעמא שלא עלה על דעתו שיהו שותפין בה דלא ניחא ליה לאינש להיות שותף בכגון זה שאפילו שותפים גמורים מעלים זה את זה בדינא דגוד או אגוד ויש לזה הוכחה בירושלמי והיינו דאמרינן בסמוך בההוא גברא דזבין חמרא לחבריה ואיבעיא לן כה"ג מאי כלומר אם קנה מיהת כנגד מעותיו ואסיקנא דלא קנה וטעמא דמילתא לפי שאינו ראוי ליחלק וכדכתיבנא אבל יש חולקים ואומרים דאדרבה כיון שקנה כנגד מעותיו א"כ כיון שאינו ראוי ליחלק קנה כולו ואמרי' דל"ג חמארא באל"ף אלא חמרא דהיינו יין ומיבעיא לן ביין דלא פש גביה אלא חד זוזא אי אמרינן דכמאן דליתיה דמי וקנה כולו ואסיקנא דלא קנה אלא כנגד מעותיו ומיהו בהלכו' כתוב חמארא באל"ף וכן פי' רש"י חמארא חמור לפיכך נראין הדברים כמו שכתבנו דבדבר שאינו ראוי ליחלק לא קנה כלל ומיהו ה"מ בנותן מקצת דמים סתם אבל אמר לו ערבוני יקון שותפים הם שבכך נתרצו עכ"ד הר"ן ז"ל בהאומנין וכתב בעל נ"י שם וגם כן כתבו תלמידי הרשב"א: והרמב"ם לא חילק בזה וכו' אף ע"פ שלא חילק בין מקרקעי למטלטלי אין ראיה לומר דלא ס"ל דין זה דהא במקרקעי שייך דין זה כגון שדה שהיתה פחותה מתשעה קבין או גנה פחותה מחצי קב שאינם ראוים לחלוקה כמו שכתב אבל מה שאפשר להכריח מדבריו הוא דגריס חמרא בלא אל"ף דאל"כ הרי נזכר דין זה בתלמוד והוה ליה לכתבו:

כתב הרמב"ם בפ"ח מה"מ וכתב ה"ה זה מבואר בסוגיא דהאיש מקדש [מז.] ושווין במכר שקנה דרב הונא מוקי לה בכה"ג דנמצא מנה חסר דינר וקנה ופשוט הוא שם ובודאי שאין לו דין נותן מקצת הדמים אלא כאילו נתן לו כולם ומחזיר השאר זה דעת המחברובפרק ט"ו מהלכות הנזכרות כתב הרמב"ם דין זה וכתב עליו הראב"ד אי עייל ונפיק אזוזי כל כמה דמדחי ליה ולא יהיב ליה מצי הך למיהדר ביה מההוא זבינא. כתב הרמב"ם בפ"ז מה"מ מי שהיה לו חוב אצל חבירו ומכר לו קרקע בחובו אין אחד מהם יכול לחזור בו ואע"פ שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר ויתבאר דין זה בסימן קצ"ט ובסימן ר"ד בס"ד: [%ת] אם קנה קרקע בכסף במקום שאין כותבין שטר או במקום שכותבין וא"ל קנה לאחר ל' יום אפילו לא א"ל קנה מעכשיו קנה בסוף ל' יום ואע"פ שנתאכלו המעות כיון דאילו לא נתקיים המקח היה צריך להחזירם חשובים כאילו הם בעין כן משמע מדברי התוס' בהאשה רבה [צג.] גמרא האשה שהלך בעלה ובנה למ"ה: מי שעשה שטר מכר לבעל חובו על שדהו ומסרו ליד שליש וא"ל אם לא פרעתי לבעל חובי מכאן ועד יום פלוני תן לו שטר מכר זה וקודם שהגיע הזמן מכר הב"ח השדה לאחר ואחר שהגיע הזמן נמסר השטר ביד הב"ח אם בעל השדה יכול לערער על מכר זה לפי שנעשה קודם שזכה בעל חובו בשדה עיין בסי' נ"ד: כתב הר"ש בר צמח שנשאל על ראובן שמת בלא בנים וכדי שלא יעלולו העכו"ם על נכסיו מכרו קרוביו קרקע אחד לשמעון בשני עדים וקבלו המעות בפניהם ואחר שיצאו העדים החזירו לו המעות ואחר שנסתלק האונס לא רצה שמעון להחזיר הקרקע והשיב דאין לשמעון זכות בקרקע זה מכמה טענות ואחת מהן מפני שלא כקנה קרקע זה אלא להבריח ודמי לשטר אמנה ואפילו נתרצה אחר כך לקיים שטר מכירה זה בשטר זה אינו כלום משום דחספא הוא ודמי לשטר שלוה בו ופרעו ואף מטעם מוקדם פסול וכיון שלא זכה בקרקע צריך לחשב בפירותיו:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

קרקע נקנה בכסף וכו'. בפ"ק דקידושין (דף כ"ו) בכסף מנ"ל אמר חזקיה אמר קרא שדות בכסף יקנו וכסף זה הוא הנקרא כסף קנין ואינו דוקא כסף השדה שהוא דמי השדה אלא כסף שהקרקע ניקנית בו כלישנא דקרא שדות בכסף יקנו:

ואפילו נתן לו הכסף על מנת שיחזירנו לו קנה. הכי אסיקנא בפ"ק דקידושין מיהו יש לחלק למאי שכתב הר"ן לשם (בד' תרכ"ב ע"ב) דאיכא להקשות לרב דקיי"ל כוותיה דאין קונין בכליו של מקנה ואפילו באדם חשוב ואילו הכא אסיקנא דבאדם חשוב קונין בשל מקנה מטעמא דבההיא הנאה וכו' ותירץ דה"מ כשמקבל מתנה גמורה אבל כשאינו מקבל אלא ע"מ להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כך ומשום דסתם חליפי סודר ע"מ להחזיר נינהו מש"ה דוקא בכליו של קונה אבל לא בשל מקנה עכ"ל לפ"ז ודאי הך דנתן לו הכסף ע"מ שיחזירנו לו קנה אינו אלא היכא דנתן קונה למקנה אבל מקנה לקונה אפילו באדם חשוב לא קנה מיהו אם המוכר אמר לאחר תן כסף ללוקח וכו' ונתן לו ע"מ להחזיר דקנה מדין שניהם מדין ערב ומדין עבד כנעני נראה דמהני וכן עיקר:

אמר המוכר ללוקח וכו'. בפ"ק דקידושין (דף ז') אמר רבא תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב וכו' הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני וכו' תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו מקודשת מדין שניהם וכו' בעי רבא הילך מנה ואתקדש אני לך מהו ואסיקנא דבאדם חשוב מקודשת בההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא ליה נפשה איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא וצריכא וכו' ופרש"י וכן לענין ממונא קאי אתלתא בבי קמייתא וכתב הר"ן ולפיכך לא פי' רש"י דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב דסמיכא להאי מימרא טפי משום דבקידושין גופייהו ספוקי מספקא ליה לרבא ולא איפשיטא ליה וא"כ היכי לימא תו וכן לענין ממונא אבל לדידן שכן באדם חשוב מקודשת משמע דה"ה נמי לענין ממונא וכן דעת ר"ח שכתב וכו' עכ"ל וכך הם דברי רבינו אבל הרי"ף והרא"ש השמיטו הא דאמר רבא וכן לענין ממונא וצ"ע למה השמיטוה גם בדברי הרמב"ם צ"ע שלא כתב בפ"ח מה' מכירה אלא בהא קמייתא וז"ל האומר לחבירו תן מנה לפ' ויקנה ביתי לך כיון שנתן קנה הבית מדין ערב עכ"ל וכבר התעורר הר"ן ע"ז ואמר שלא ידע למה השמיט הרי"ף ועל הרמב"ם כתב שמא סובר הוא דדוקא לגבי קידושין גמרינן מעבד כנעני משום דעבד ואשה כי הדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה אבל לענין ממון אין למדין מעבד כנעני אבל אין זה מחוור וצ"ע עכ"ל. ואין ספק דדעת הר"ן היא לפרש אליבא דהרמב"ם דס"ל דכיון דאין ללמוד דין ממון מעבד כנעני א"כ הא דקאמר רבא וכן לענין ממונא לא קאי אלא אבבא קמייתא אבל תרתי בבא אחרינא דלמדינן לגבי קידושין מעבד כנעני לא קאי עליה וכן לענין ממונא ואפשר דזה הוא ג"כ דעת האלפסי והאשיר"י שהיו מסופקים אי קאי וכן לענין ממונא אכולהו תלתא בבי או לא קאי אלא אבבא קמייתא ולכך לא כתבוהו כלל אבל הרמב"ם אע"ג דאיהו נמי הוה מספקא ליה מ"מ עכ"פ קאי אבבא קמייתא דלמה יגרע ממון מקידושין שלא ללמדו מדין ערב משא"כ בתרתי בבא אחרינא דאיכא למימר דלא גמרינן מדין עבד כנעני אלא לגבי קידושין דכי הדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה ולפיכך לא כתב אלא בבא קמייתא דלית ביה ספיקא כנ"ל דבר פשוט ודלא כמ"ש ב"י דהשיג על הר"ן וכתב עוד דהרמב"ם היתה לו גירסא אחרת וליתא אלא כדפי':

ומ"ש רבינו בתלתא בבי קמייתא שצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי למדו מדברי הרא"ש שכתב בפ"ק דקידושין דבכל הני תלתא בבי גבי קידושין צריך שיאמר התקדשי לי א"כ לענין ממונא דקאי אכולהו תלתא בבי צריך שיאמר הקונה ג"כ שדך קנויה לי מיהו מדברי הרמב"ם בפ"א מה' מכירה הבאתיו בסמוך נראה דלא מצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי וכו' וטעמו דמסתמא כיון שע"פ המוכר נתן הכסף לפ' גלי אדעתיה דניחא ליה בקנין זה ובהכי סגי גבי ממונא ולא דמי לקידושין שכתב הרמב"ם גופיה בפ"ה דאישות שצריך שיאמר המקדש התקדשי לי וכו' דאם לא אמר אינם אלא קידושי ספק וכמ"ש ה' המגיד לשם ע"ש אבל רבינו תופס עיקר דאין חילוק בין קידושין לממון מיהו גבי אדם חשוב לא כתב רבינו שצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי וגבי קידושין צריך שיאמר הרי את מקודשת לי במנה שנתת לי כדכתב הרא"ש בפ"ק דקידושין ורבינו בא"ע סימן כ"ז וכתב הרב בספר ב"ה וז"ל דוקא גבי קידושין קפדינן בהכי כי היכי דלא ליהוי אמרה היא אבל גבי ממון אצ"ל הלוקח דבר עכ"ל ול"נ שקרוב לומר דה"ט דגבי ממון כיון דהמוכר אמר ללוקח בשעה שנתן הכסף ללוקח קנה שדי בכסף שנתתי לך אם כן קבלו מיד על דעת קנין זה ושוב א"צ שיאמר הקונה כלום משא"כ בתלתא בבי קמיותא דאף בבבא ראשונה שאמר ללוקח תן הכסף לפלוני וקנה לך קרקע שלי כיון שלא קבל המוכר מיד הלוקח כלום אלא אחר קבל מידו צריך הוא שיאמר למוכר יקנה לי שדה שלך בכסף שנתתי לפלוני ולהרמב"ם בבא קמייתא נמי א"צ שיאמר שדך קנויה לי [וכו' דבגילוי דעתא סגי כדפי' וכן פסק בש"ע בהגה' דא"צ שיאמר אלא בתרתי בבי תנייא ותליתאה ולא בקמייתא ובתרא ומיהו משמע דחדא מיהא בעינן או שיתן הלוקח הכסף או יקבל הכסף ואע"פ דלא מטי הנאה לידו של מוכר אבל אם אין כאן לא זה ולא זה כגון שהמוכר אמר לראובן תן הכסף לשמעון ויקנה בו לוי את שדי לא קנה לוי ואפי' אמר לוי למוכר שדך קנויה לי בכסף שנתן ראובן לשמעון:

בד"א שקנהו בכסף לבדו במקום שאין דרך לכתוב שטר וכו'. לכאורה משמע מדברי רבינו דדוקא במקום שכותבין שטר מצי להתנות ולומר אי בעינא בכספא אקנה וכו' והכי משמע לישנא דתלמודא בפ"ק דקידושין (דף כ"ז) בכסף אמר רב ל"ש אלא במקום שאין כותבין שטר אבל במקום שכותבין שטר לא קנה ואי פריש פריש כי הא דרב אידי בר אבין וכו' וטעמא דמילתא דבמקום שכותבין שטר מצי לאתנויי לקנות בכסף לאוקמי אדינא דאורייתא אבל במקום שאין כותבין שטר לא מצי לאתנויי שלא לקנות בכסף שנתן אלא עד שיכתוב השטר דא"כ מתנה לשנות ולבטל מ"ש בתורה דכסף קונה והילכך אין בתנאו ממש ומיד שנתן הכסף קנה ואינו יכול לחזור בו אכן מלשון הרמב"ם רפ"א דמכירה משמע להדיא דאין חילוק אלא אף במקום שאין כותבין שטר נמי יכול להתנות אי בעינא בכספא וכו' וכן המוכר יכול להתנות בכך דכל תנאי שבממון קיים. והא דקאמרינן דבמקום שדרכן לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב את השטר לכאורה משמע דוקא כשדרכן לכתוב שטר קנין דהיינו שכתוב בו שדי מכורה לך דעדיף מכסף לפי שמועיל לקנין ולראיה אבל כשדרכן לכתוב שטר ראיה שהוא להודאה על המכירה לאלתר הוא קונה בכסף אבל הר"ן העלה דאפילו כשדרכן לכתוב שטר להודאה לא סמכה דעתיה דלוקח עד שיכתוב שטר וכשנכתב שטר קונה בכסף משעה ראשונה והא דשטר ראיה בלא כסף לא מהני לקנות השדה היינו בשטר הודאה בעלמא אבל בשטר מכר כי הני דידן אף ע"פ שכתוב בהם ומכרתי ונתתי לשון עבר שטר קנין הוא ולחזק הדבר כותבין כך כמו נתתי כסף השדה נתתיה לך כ"ז כתב הר"ן ושזה דעת העיטור והרשב"א ז"ל וב"י האריך עוד וע"ל ס"ס קצ"א ובמ"ש לשם:

קנה ממנו קרקע וכו'. בפ"ק דקידושין אמר רבא אמר רב נחמן א"ל התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן ותו איתא התם בעובדא דקנו שפחה והניחו משכון עליה ופסק רבי פריטי אין כאן נסכא אין כאן ובמרדכי בשם העיטור מחלק דהך עובדא דוקא דלא הניחו משכון אלא לבתר שעתא אבל אם באותה שעה שקנו השפחה הניחו משכון עליה קנו לענין קבולי מי שפרע אבל רבינו כתב לקמן בסימן ר"ד סעיף ה' דמשכון אין כאן כלל ואפילו לקבולי מי שפרע א"צ וע"ש וכאן השיג ב"י על העיטור לפי מה שעלה על דעתו דסבר דאם הניחו משכון בשעת הקנייה קנה קנין גמור וליתא והב"י עצמו חזר בו בסימן ר"ד ע"ש:

ואם נתן לו קצת מן הדמים לא קנה וכו'. ברייתא פ' הזהב דתני בה רשב"ג לפרש דברי רבי יודא ודקאמר דיו שיקנה כגגד ערבונו דהיינו בדא"ל ערבוני יקון דמשמע שא"ל שהערבון זה יקנה לו את הכל והא לאו מילתא היא שהרי המוכר לא אוזיל גביה וכולי ולפיכך לא קנה' אלא כנגד ערבון כמו שהתנה ערבוני יקנה דמפרשינן ליה אנן דכנגד ערבונו לבד יקנה לו מן המקח ולא דמי למשכון דאין לו רשות למוכר למכרו אבל הך ערבון הרשות ביד המוכר להוציא המעות מיד לצרכו והכא אפילו לא עייל המוכר ונפיק אזוזי דאלמא דלאו מפני דחקו מכר שדה זו ואפ"ה לא קנה אלא כנגד הערבון: ומ"ש ואין חילוק בין אם המוכר וכו'. נראה שלמד כך מדברי הרא"ש בפ' האומנין שכתב דהא דאוקמינן הך ברייתא התם בדלא עייל ונפיק אזוזי היכא דאמר ערבונן יקון לעולם קנה כנגד ערבונו והלוקח נוטל הכחוש עכ"ל הרא"ש ומפרש רבינו דר"ל לעולם בין חוזר בו המוכר או הלוקח לעולם לא קנה אלא כנגד המעות ומהמקום הגרוע שבשדה כדין המוכר חצי שדהו כדלקמן סימן רי"ח סעיף י"ז שהרי כיון שאנו מפרשים ערבוני יקון כנגד הערבון ותו לא א"כ הו"ל כאילו פירש חצי שדה וא"כ אין חילוק בין מוכר חוזר בו ללוקח:

ומ"ש אבל אם מכר לו שדה באלף זוז וכו' בזה יש חילוק וכו'. הכי אסיקנא בפ' האומנין ור"ל שנתן לו ת"ק בתורת פרעון ובמה שנשאר לו לא הזכיר כלום אלא סתם נתן לו ת"ק: ומ"ש אפילו אם החזיק כבר בשדה וכו'. כ"כ הרא"ש לשם וז"ל בדעייל ונפיק אזוזי שתבע המוכר מעותיו מן הלוקח פעם אחת ודחהו ותבעו פעם שנית ודחהו בלך ושוב הלכך אנן סהדי דאדעתא דהכי לא מכר לו דכיון דעייל ונפיק אזוזי מחמת דחקו מכר ונתבטל המקח כנגד המעות שנתחייב לו עדיין ומכאן ואילך אפילו לוקח יכול לחזור בו ונתבטל המקח לגמרי אפילו החזיק בקרקע או קנהו בק"ס או בשטר וכו' וכ"כ הרמב"ם רפ"ח דמכירה וז"ל אף ע"פ שכתב השטר או החזיק וכו' ולכאורה משמע מלשונם זה דאם קנה השדה בכסף קנין קנה מיד כולה ודמי השדה עליו חוב ואפילו עייל ונפיק אזוזי ותימה דמנ"ל לחלק בין קנין לקנין ולפיכך נראה דאורחא דמילתא נקט חזקה ושטר וק"ס וה"ה בכסף קנין והכי משמע מסוף דברי הרא"ש שכתב הלכך באיזה ענין שקנה מתבטל המקח וכן אמרינן בההוא גברא דזבין חמרא לחבריה פש ליה חד זוזא והדר עייל ונפיק עליה ומצי הדר ביה אע"ג דמשך החמור עכ"ל וכ"כ הר"ן להדיא בפ"ק דקידושין וז"ל דכל היכא דעייל ונפיק אזוזי לא שנא בכסף ולא שנא בחזקה וחליפין לא קני ומביאו בית יוסף. ונראה דהכא איצטריך לאשמועינן דנתבטל המקח כנגד המעות שנשאר וכו' וגם כנגד המעות שנתן כבר שניהם יכולין לחזור בו אפילו אם החזיק כבר בשדה וכו' וממילא שמעינן במכ"ש בדא"ל ערבוני יקון דאע"פ דקנה כנגד הערבון מ"מ כנגד המעות שנשאר לא קנה אפילו החזיק כבר בשדה או קנהו בשטר וכו': ומ"ש וכנגד המעות שנתן כבר וכו'. ברייתא פרק האומנין וכאוקימתא דרב אחא בריה דרב איקא מעידית שבנכסיו דהו"ל כניזק דשמין להן בעידית וכך פסק הרא"ש אבל הרמב"ם פסק כאידך אוקימתא מעידית שבה ויש להקשות דברישא כשהמוכר חוזר בו דצריך ליתן לו מעידית שבנכסיו א"כ מה תועלת למוכר בחזרה דקאמר דיוכל לחזור בו המוכר הלא מפסיד ודכוותיה קשה בסיפא ואיפכא ונראה דברישא דקאמר דהמוכר חוזר בו ונמצא דהמעות בידו הן הלואה כשאר חוב א"כ אע"ג דנותן לו מעידית שבנכסיו אינו חייב ליתן לו אלא כשער של עכשיו ויש תועלת למוכר כשהוקר השער דמשום הכי חוזר בו וכן בסיפא איכא תועלת ללוקח בחזרה כשהוזל השער דנותן זיבורית כשער של עכשיו וטעמא דמילתא כיון דהלוקח חוזר ה"ז כגביית חוב דשמין הקרקעות כשער של עכשיו בשעת גבייה וכן כתב ה' המגיד בפ"ח ממכירה שכך פירש הרמב"ן בין ברישא בין בסיפא והכי משמע מדברי רבינו שכתב דאם המוכר חוזר בו וכו' דמדכתב דכשהמוכר חוזר בו והלוקח רוצה בקרקע כנגד מעותיו דצריך ליתן לו מעידית שבנכסיו אלמא להדיא דס"ל דנותן לו כשער של עכשיו וכדפי' דיש לו תועלת למוכר אם הוקר השער דאי צריך ליתן לו כשער שפסקו אפילו הוקר השער א"כ אין לו תועלת למוכר בחזרה שהרי בעל כרחך צריך ליתן לו כשער שפסקו בזול ומעידית שבנכסיו וכן להרמב"ם אע"ג דפסק כאידך אוקימתא מעידית שבה מ"מ צריך לומר דס"ל דנותן לו מעידית שבה כשער של עכשיו דאי כשער שפסקו לא הו"ל תועלת בחזרה אכן הר"ן בפ"ק דקידושין מחלק דברישא כשהמוכר חוזר בו והלוקח רוצה בקרקע כנגד מעותיו נוטל כשער שפסקו ונותן זיבורית ואם רצה מעות מגבהו מן העידית שבה כשער של עכשיו שחובו הוא מגבהו ואם לוקח חוזר בו רצה א"ל מוכר הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך ומגבהו מזיבורית כשער של עכשיו ולא כפי השער שפסקו שהרי זה כגביית חוב אלא שהוא מן הזיבורית עכ"ל ודברי הרא"ש סתומים. ואיכא לתמוה אדברי הרב בהגהת ש"ע בסעיף י' דבדין חזרת לוקח שנותן לו מזיבורית שבה הגיה כשער של עכשיו ובדין חזרת מוכר דנוטל מהיפה שבה הגיה כשער שפסקו והא ודאי ליתא דלא כתב הר"ן בדין חזרת מוכר דנוטל כשער שפסקו אלא דנותן לו זיבורית דהשתא כבר אפשר דאית ליה תועלת בחזרה אבל שיטול עידית כשער שפסקו דלית ליה תועלת בחזרה ליכא למימר דיכול לחזור בו ושגגה יצאה מתחת קולמוסו שקיצר דברי הר"ן ועירבם עם דברי הרמב"ם ורבינו:

ואם מכר לו השדה. וכו' ברייתא בהאומנין וכדאוקמוה לשם דזקף עליו השאר בהלואה דמחזיר לו השאר אפילו אחר כמה שנים: וכן אם מכר השדה מפני שהיא רעה וכו'. ג"ז שם ופירושו דלא מכר מפני דחקו ודינו של זה בדעייל ונפיק כאילו לא עייל ונפיק דהא דעייל ונפיק אינו אלא כי היכי דלא תגלה רעתה ללוקח וידחנו בדמים ולכך עייל ונפיק כדי שיפרע לו מהר מקמי דתתגלה רעתה וכן פי' הרא"ש לשם:

ביקש למכור שדה בק' וכו'. בריש האומנין פשיטא בעי לזבוני בק' ולא אשכח וזבין בר' וקעייל ונפיק אזוזי לא קני וקצת קשה דמאי אתא רבינו לאשמועינן כיון דקאמר תלמודא דהא פשיטא היא וי"ל דסד"א דאינו יכול לחזור אלא בק' שלא היה צריך למכור אבל בק' שהיה צריך למכור אינו יכול לחזור קמ"ל דיכול לחזור בכל המקח ולפי זה אם הוא בענין דאם היה רוצה לטרוח וכו' דקא מיבעיא לן ולא איפשיטא דפסק הרמב"ם דשניהם אינן יכולין לחזור אין דין שניהם שוה אלא הכי הוה דינא המוכר אינו יכול לחזור בו כלל והלוקח אינו יכול לחזור במה שכבר נתן ליד המוכר אבל במה שלא נתן יכול לחזור. ואיכא לתמוה במ"ש הר"ר ירוחם בנ"ט ח"א דאי בעי לזבוני בק' ולא אשכח וזבין בר' ועייל ונפיק אזוזי דלא קני אלא כנגד מעותיו והא ליתא דאפילו כנגד מעותיו לא קנה כדפי' ואפשר דר"ל במ"ש דלא קני אלא כנגד מעותיו היינו לענין זה דמי שחוזר בו אז שכנגדו ידו על העליונה לאפוקי דכנגד מעותיו שנשאר לו עדיין ליתן דנתבטל המקח לגמרי: וכתב הרמב"ם לפיכך הרוצה לחזור משניהם אינו יכול לחזור בו וכו'. וכ"כ המרדכי פרק האומנין ע"ש הרמב"ם וה"א בפ"ח ממכירה ונ"ל דס"ל להרמב"ם דכיון דלא איפשיטא לא מפקינן מיד המוחזק והילכך אין מוציאין המקח מיד הלוקח וגם אין מוציאין המעות מיד המוכר שכבר קיבל מלוקח ואע"ג דכתב בשניהם אינו יכול לחזור לצדדין קאמר דהמוכר ודאי אינו יכול לחזור כלל אבל הלוקח יכול לחזור במה שלא נתן כיון שהוא מוחזק וכן הדין גבי כור בשלשים סאה בסלע וכולי כדלקמן בסימן ר'. ודע שהרמב"ם כתב בזה הלשון לקח שוה ק' בר' והמוכר יצא ונכנס לתבוע שאר הדמים ה"ז ספק אם הוא כמוכר שדהו מפני רעתה וזה שתובע לא מפני שעדיין לא גמר להקנות עד שיקח כל הדמים לפיכך וכו' ולפי הנראה דכך היה גורס הרב בגמרא פשיטא בעי לזבוני במאתים וטרח ולא אשכח וזבין בק' וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני אלא אי בעי לזבוני בק' וזבין בר' וקא עייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי או לא ופירושה דאי במכר שוה ר' בק' ע"י דוחק שלא מצא לוקחין הא פשיטא דכי עייל ונפיק אזוזי לא גמר להקנותו אלא אי מכר שוה ק' בר' וקא עייל ונפיק אזוזי איכא לספוקי ובדברי ה"ה כתוב גירסא אחרת ואינה מיושבת וכמו שהקשה הרב המגיד וקרוב לומר שט"ס הוא בדברי הרב המגיד וצ"ל כמו שכתבתי. וכתב ב"י ותמיהני על רבינו שכתב סוף דבריו ולא כתב תחלתם והרי"ף השמיט בעיא זו ולא ידעתי למה עכ"ל. ולפעד"נ שלא נתקבלה לרבינו גירסת הרמב"ם דהא ודאי מסתברא דבמוכר ק' בר' עדיף טפי ממוכר שדהו מפני רעתה ופשיטא דקנה כל השדה ואין אחד מהם יכול לחזור בו ומוציאין נמי מידו ואפילו עייל ונפיק אזוזי ולכך לא הביא רבינו אלא מה שעולה לפי ההלכה ע"פ גירסת רש"י שכך כתב הרא"ש ואחר כך הביא הפסק שפסק הרמב"ם לפי גירסתו וס"ל לרבינו שכך הוא הפסק גם לגי' רש"י והרא"ש:

כתב א"א הרא"ש פי' ר"ח כו'. דעת ר"ח דאל"כ נתנו חכמים דבריהם לשיעורים אלא ודאי דוקא בדצריך לדמי השתא בדוחקא כו' כלומר השתא ביומא דאוקמא לזביני וכל שפרע ביומו כמי שפורע מיד בשעת מכירה דמי כדכתב הרמ"ה בסמוך בסוף דבריו:

והראב"ד מודה לדברי ר"ח אלא שהוסיף דאפילו קבע לו זמן לפרעון וכו' גם זה לקרא עייל ונפיק אזוזי ואם לא יפרענו אז בשעה שקבע לו זמן יכול לחזור בו. והרא"ש חולק על שניהם ואומר דהכל לפי ראות עיני הדיין והב"י פי' דר"ח והראב"ד פליגי ולא כהירא. וכתב הרב בס' ב"ה ולענין הלכה נקטינן כדברי הרא"ש שדברי טעם הם ואף דברי ר"ח אפשר להתפרש שמ"ש דאי זבין לאשתלומי למחר וליומא אוחרא וכו' דנעשו עליו כמלוה היינו דוקא כשאינו נחוץ למעות אבל אם קבע זמן לפרעון והוא נחוץ למעות באותו יום שקבע אין ספק דכי עייל ונפיק אזוזי בההוא יומא לא קנה וכדברי הרא"ש והכי דייק לישנא דר"ח שכתב לאשתלומי ליומא אוחרא בלי נחיצותא דמשמע בהדיא דאי הוי לאשתלומי ליומא אוחרא בנחיצותא לא קנה עכ"ל: והרמ"ה כתב וכו'. נראה דלפי דמדברי ר"ח והראב"ד והרא"ש משמע דוקא בתובעו ודוחהו אבל אי לא מצאו בביתו אין זה בכלל עייל ונפיק אזוזי אבל הרמ"ה פי' אפילו אי לא מצאו דלא בעינן רק שגילה שהלך לבקש: ופי' עוד וכו' או ביום שקרוב לו לפרוע וכו'. כלומר ביום שלפני יום שזמנו לפרוע דהיינו ביום שקרוב לו לפרוע בבל בס"א כתוב או ביום שקבע לו לפרוע ונוסחא זו עיקר: ומ"ש הרמ"ה דבעינן דעיין ונפיק ב' פעמים כו' וכ"כ הרא"ש בהאומנין ולעיל בסעיף י"א הבאתיו:

ומטלטלין וכו'. וא"ת הלא בקרקע נמי אם אין בו שיעור כמ"ש בסימן קע"א בין בית בין חצר ושדה וגינה אין בו דין חלוקה ואם כן מ"ש קרקע ממטלטלין וי"ל דשאני מטלטלין בדבר דאינו ראוי ליחלק מצד עצמו כלל כגון פרה וחמור משא"כ קרקע דאע"ג דאין בו דין חלוקה לפי שתשמישו בבית וחצר של כ"א ואחד לא יהא בריוח אלא בדוחק וכן שדה ובית אין בו כדי עבודת אדם אחד ליום א' וצריך להוצאה מרובה מ"מ מצד עצמו ראוי ליחלק ודעת הרמב"ם היא כקושיין דאין ליחלק בין מטלטלין דברים שאינן ראויין ליחלק ובין קרקע שאין בו דין חלוקה לעולם קנה כנגד מעותיו ויהיו שותפין בו המוכר והלוקח:

דרכי משה

(א) וכתב ב"י לקמן סימן ר"ד אם נתן משכון על קנין קרקע כתבו תלמידי רשב"א שלא מצינו בקרקעות מי שפרע וכ"כ הרמב"ן דאם נתן משכון על קנין קרקע או כסף במקום שאינו קונה אלא בשטר אינו צריך לקבל מי שפרע ומדברי הרי"ף נראה דס"ל דיש בקרקעות מי שפרע והר"ן נסתפק בדבר ונראה דאם נתן עליו כסף אף במקום שאינו קונה צריך לקבל מי שפרע מאחר שקנאו מדאורייתא אבל אם נתן עליו משכון א"צ לקבל עליו מי שפרע עכ"ל:

(ב) ואינו נראה כן מדברי הטור וע"ל סי' קצ"א:

מתוך: טור חושן משפט קצא (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן קצא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס או על העלה שדי מכורה לך או נתונה לך קנה משהגיע השטר לידו אפי' אם אין שם עדים כלל אע"פ דלית ביה ש"פ:

בד"א במוכר שדהו מפני רעתה אבל בשאר קרקע לא קנה בשטר עד שיתן הדמים וגם יכתוב (לו) בשטר במקום שנוהגין לכתוב שטרות:

והשטרות שכותבין עתה אינן אלא לראיה ואין הקרקע נקנה על ידן:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

בשטר כיצד וכו' פ"ק דקידושין (כו.) תנן נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ובגמרא (שם) אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן לו דמים מתיב רב המנונא בשטר כיצד כתב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בהם שוה פרוטה שדי מכורה לך שדי נתונה לך ה"ז מכורה ונתונה הוא מותיב לה והוא מפרק לה במוכר שדהו מפני רעתה רב אשי אמר במתנה ביקש ליתנה לו ולמה כתב לו לשון מכר ליפות כחו. פרש"י מפני רעתה. דניחא ליה דליקנייה שטרא ללוקח כי היכי דלא מצי מיהדר ביה: רב אשי אמר. הך מתניתא בנתן מתנה מיירי וכו' חדא היא ולאו או או קתני אלא כך וכך כתב לו שדי מכורה ונתונה לך ליפות כחו שאם יגבנה ב"ח של נותן ממנו ישוב עליו לתבוע ממנו דמים המפורשים עכ"ל. וכ"כ הר"ן דרב אשי לאו אתירוצא דרב המנונא סמיך אלא אוקימתא אחריתא וכן דעת התוספות וכן פירשב"ם בפרק חזקת (נא.) גמרא ולא לאשה בנכסי בעלה ולפי שיטה זו כאוקימתא דרב אשי קיימא לן וכל היכא דלא כתב לו אלא שדי מכורה לך אפילו מוכר שדהו מפני רעתה לא קנה עד שיתן דמים אבל הרמב"ם כתב בפ"ה מהלכות מכירה שהמוכר שדהו מפני רעתה קנה בשטר בלא נתינת דמים וכך הם דברי רבינו וכ"כ ר"י בנ"י ח"א וכתב ה"ה שלדעת הרמב"ם אוקימתא דרב אשי ה"ק דמפני רעתה בדין הוא שיקנה שהרי אפילו במתנה היה נותנה לו כי רעה בעיני אדוניה היא עכ"ל כוונתו לומר דרב אשי לא בא לחדש אוקימתא אלא לתת טעם לדברי רב המנונא ואפשר לומר דרב אשי לא לחלוק על דברי רב המנונא בא אלא לומר מלבד ישוב זה שמיישב רב המנונא אפשר ליישב דבמתנה ביקש ליתנה לו כו' וכיון דלא הקשה על דברי רב המנונא משמע דס"ל דדינא הכי הוי אלא שהברייתא איפשר ליישבה בדרך אחר א"נ אפילו ס"ל להרמב"ם דרב אשי לאפלוגי אדרב המנונא אתא פסק כרב המנונא משום דחילוק דמוכר שדהו מפני רעתה סתמא דתלמודא קאמר ליה בהאומנין גבי עייל ונפיק אזוזי וכתבתיו בסימן שקודם זה וכיון דסתמא דתלמודא קאמר ליה התם כרב המנונא דא"ל הכי הכי נקטינן כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם: ומ"ש רבינו אפילו אין עדים כלל הם דברי הרמב"ם שם ונתבאר בסימן קפ"ט: וכתב הר"ן בפ"ק דקידושין ודאמרינן לא קנה עד שיתן לו דמים איכא מ"ד דדוקא כל הדמים אבל במקצת דמים אפי' לא עייל ונפיק אזוזי לא קני דכי אמרינן דבמקצת דמים קנה הכל כל היכא דלא עייל ונפיק אזוזי ה"מ בנותן מקצת דמים לשם קנין וכיון שקבל לשם קנין ולא עייל ונפיק אשארא גלי דעתיה דניחא ליה דליקני בהכי אבל הכא דמים הללו לא לשם קנין נתנם לו שהרי בשטר הוא קונה אלא לשם פרעון נתנן ולפיכך אע"פ שקבלם אין כאן הוכחה דניחא ליה שיקנה בהם ולפיכך י"ל שאפילו כנגד מעותיו אינו קונה דכיון דבשטר הוא קונה א"א לו לקנות בו מקצת השדה שעל כל השדה נכתב ולא על חציו וכיון שבטל כח השטר במקצתו בטל בכולו עכ"ל: כתב ה"ה בפ"ה מהלכות מכירה ואפילו בשאר קרקעות נראה דאם התנו תנאם קיים כלומר אם התנה ואמר אי בעינא בשטרא אקנה וכמ"ש בסימן שלפני זה ופשוט הוא: כתב הרשב"א בתשובה אהא דאמר שמואל אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן את הדמים אפשר שאפילו בשטר שיש בו קנין כן מדאמר ר"ג מלמדים אותם שלא יחזירו בהן כיצד כותב לו אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה פלוני וכו' דמשמע דבכל ענין אחר יכולין לחזור בהם עד שיתן כל הדמיס ואפילו קנו מידו דאי לא ילמדם שיקנו מידו שוב לא היו יכולים לחזור בהם: (ב"ה) ובסימן קצ"ה אכתוב דהרמב"ם וכמה רבוותא חולקים על דברי תשובה זו וכוותייהו נקטינן ושם אכתוב שהראיה שהביא הרשב"א אינה מכרעת וקרוב הדבר לומר שמפני החולשות שראה בראייתו כתב בדרך אפשר: [%א] כתבו שטר המכירה ולוקח טוען שנתן מעות אם השטר מקוים יש מי שכתב דלוקח נאמן ומה שכותבין בשטר שמודה שקיבל רווחא דמילתא וכתב הרשב"א במקום שכותבין ואח"כ נותנין דמים על לוקח להביא ראיה שנתן אע"פ שהודה בשטר שקיבל כי אין זה כי אם נוסחת השטר ובמקום שנותנין ואח"כ כותבים וכתוב בשטר שהודה שקיבל על המוכר להביא ראיה שלא קיבל וראיה מס"פ בתרא דכתובות (קי.) כי מאחר שנהגו כן הלוקח נאמן לומר נתתי דמים מאחר שהשטר מקוים בידו ורבינו האי כתב שאין הלוקח נאמן לומר נתתי וכן מוכח בפרק מי שמת עכ"ל רבינו ירוחם בני"א ח"א. וז"ל הרשב"א שאלת במה שכתוב בעיטור שכתב רבינו אפרים בשם רבינו האי דהיכא דזבין אינש קרקע בין בשטר בין בעדים בדמים ידועים ולית ליה ראיה דיהיב דמי הוא בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן וכתבתי להודיעך דעתי אם כתוב בשטר המכירה וקבילית מינך כך וכך אם צריך הקונה ראיה שנתן. תשובה מסתברא שכל מקום שכותבים ואח"כ נותנים דמים עליו להביא ראיה אבל מקום שנותנים מעות ואח"כ כותבים אין צריך להביא ראיה שהרי העיד על עצמו שקבל מעות דומה למה שאמרו בפרק שני דייני (קי.) גבי המוציא שטר חוב על חבירו והלה הוציא שמכר לו את השדה ומ"מ אין עיקר דינם נראה יפה לפי שיש לנו עליו קושיות גדולות חדא דתניא בפרק מי שמת (קנד.) הרי שהיה אוכל שדה בחזקת שהיא שלו וקרא עליה ערעור וכו' ואם אמר שטר פסים הוא או שטר אמנה שמכרתיה לך ולא נתת לי מעות אם יש עדים הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר שטרות כלומר יתקיים השטר בחותמיו והלך אחריו וההיא ודאי בשלא החזיק בה שני חזקה דאל"כ אפילו ליכא שטר נאמן ועוד שהרי שנינו בפ"ק דבתרא (ה.) מד' אמות ולמעלה בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן ואמרינן עלה בגמרא (ו.) ה"ד אילימא דתבעו לאחר זמנו וא"ל פרעתיך בזמנו אמאי בחזקת שלא נתן אלמא כל שהוא חייב לו מחמת קרקע שמכר לו ובא זמנו וא"ל פרעתיך נאמן שהרי למעלה מד' אמות הרי הוא כקרקע של זה שבנאו ואפ"ה כל שנתרצה לקנות ממנו ולפרעו ובא זמנו נאמן וטעמא דמסתבר הוא שהקרקע נקנה לו וחזרו המעות עליו כחוב וכמלוה על פה ונאמן לומר פרעתי עכ"ל: כתוב בהגהה ראשונה דמרדכי פרק הזהב בשם העיטור ראובן דזבן ארעא משמעון ע"ש לוי ולוי לא הרשהו וכתב השטר על שם לוי ורוצה שמעון לחזור בו אינו יכול:

והשטרות שכותבין עתה אינן אלא לראיה וכולי כ"כ הרא"ש בתשובה כלל ס"ח סי' ט"ז. וכבר כתבתי בסימן שלפני זה שדעת העיטור והרמב"ן והרשב"א והר"ן וה"ה בשם המפרשים והגהות דשטרי דידן שטרי קנין הם וכיון שכל הני רבוותא מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן : [%ב] וכתב הרשב"א בתשובה על אלמנה שבאה ליפרע כתובתה מנכסי יעקב מיד ראובן בנו וראובן מכר לה קרקע בדמי סך כתובתה ועשה לה שטר בגופן של עכו"ם ולא החזיקה ממש בבתים ואחר זמן טען ראובן שאין המכירה מכירה בדיני ישראל לאה זו קנתה בשטר זה אע"פ שהוא עשוי בגופן של עכו"ם כמבואר בפ"ק דגיטין (י:) דבשטר מכר קנה ושטר מכר העשוי אף לראיה כגון שטר מכר שהעולם נוהגים לעשות הרי קונין כאילו כתב לו שדי קנויה לך וכדמוכח בהדיא גבי המוכר שדהו לאשתו דאמרינן בפרק חזקת (נא.) קנתה ולא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי א"ל דל זוזי מהכא תקנה בשטרא ואם איתא מאי קאמר ליה דילמא השטר ראיה אלא ש"מ דאף בשטר ראיה קנה [%ג] וכ"ש בשטרות אלו הנהוגים עכשיו שכותבים בהם כמה לשונות של מכירה שהם כמו שדי מכורה לך ויותר מזה ואי משום שלא נתנה מעות דמעות מלוה אין קונין בהם הכא לא צריך דבלא כסף נמי קנתה דטעמא דשמואל דאמר בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים לאו משום דשטר לבדו לא קנה דהא מוכר שדהו מפני רעתה קונה הוא אפי' בלא דמים אלא משום דסתמא דמילתא לא גמר ומקני עד שיתן לו לוקח דמים וכאן אינו מצפה שהרי מחילת הכתובה במקום דמים והוה ליה כמוכר שדהו מפני רעתה ולפיכך לאה זו קנתה בשטר זה קנייה גמורה ע"כ: דינים בענין שטרות קרקע עי' בתשובות הרא"ש כלל צ"ו: [%ד] והיכא שקנה בשטר ואמר ליה קנה לאחר ל' יום אי אמר קני מעכשיו ולאחר ל' יום אפילו נקרע השטר או נאבד קנה ואי לא אמר מעכשיו צריך שיהיה השטר קיים בסוף ל' יום כן כתבו התוספות בהאשה (צג. ד"ה קנויה) גמרא האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים וכו':

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

בשטר כיצד כו'. ברייתא פ' קמא דקידושין (דף כ"ו) ופרק חזקת (דף נ"א) ומותבינן מיניה עליה דשמואל דאמר ל"ש דבשטר קנה אלא בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים ומפרק לה רב המנונא דהך ברייתא במוכר שדהו מפני רעתה פי' דבההיא ודאי גמר ומקני מיד בשטר ומעות ליהוי מלוה גבי לוקח עד דתבע ליה אבל בשאר קרקעות לא קני בשטר עד דיהיב זוזי כדשמואל ורב אשי אמר במתנה ביקש ליתן לו ולמה כתב לו לשון מכר לייפות את כחו כך היא גירסת רש"י בקידושין וכ"כ רשב"ם בפ' חזקת וז"ל ה"ג במס' קידושין רב אשי אמר במתנה ביקש וכו' וכתב כך להוציא מגירסת הספרים בפרק חזקת דגרסי הכי רב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן במתנה ביקש וכו' דלפי גירסא זו קאמר דמסיים בה אהך אוקימתא דרב המנונא במוכר שדהו מפני רעתה דקנה בשטר בלא דמים דהיינו טעמא דקנה דבמתנה היה נותנה לו כי רעה בעיני אדוניה היא ולמה כתב לו לשון מכר לייפות את כחו ואינן גורסין רב אשי אמר במתנה ביקש וכו' דלגירסא זו דגרסי רב ביבי מסיים בה וכו' ליכא הכא אלא אוקימתא חדא במוכר שדהו מפני רעתה אבל לגירסת רש"י ורשב"ם דגרסי רב אשי אמר במתנה וכו' משמע דפליג אאוקימתא דרב המנונא וסובר רב אשי דלשמואל אפילו במוכר שדהו מפני רעתה נמי לא קנה בשטר עד שיתן דמים מדלא מפליג במכר גופיה אלא מפליג בין מתנה למכר והך ברייתא בנותן מתנה מיירי ולאו או או קתני אלא כך כתב לו שדי מכורה ונתונה לך כדי לייפות כחו שאם יגבה ב"ח של נותן ממנו ישוב עליו לתבוע ממנו דמים המפורשים ולפי זה לית הלכתא כרב המנונא אלא כרב אשי קיי"ל דבמכר לעולם לא קנה בשטר עד שיתן לו דמים אפילו במוכר מפני רעתה ודעת הרמב"ם בפ"ה ממכירה כהך גירסא דרב ביבי מסיים בה וכו' ולכן פוסק דבמוכר שדהו מפני רעתה קנה בשטר בלא דמים אבל האלפסי והאשיר"י בפ"ק דקידושין גורסין רב אשי אמר במתנה וכו' וה' המגיד לשם פי' דלהרמב"ם רב אשי ה"ק דמפני רעתה בדין הוא שיקנה שהרי אפילו במתנה היה נותנה לו כי רעה בעיני אדוניה היא עכ"ל ודוחק דלישנא דקאמר תלמודא רב אשי אמר משמע דאוקימתא חדתא קאמר אלא הדבר ברור דהיתה גירסתו רב ביבי מסיים בה כדפי' ותו נראה עיקר דאף לגירסא זו רב אשי אמר במתנה וכו' איכא לפרש דלא בא רב אשי לחלוק אלא לאוקמי באוקימתא אחריתא ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והכי משמע ממה שהביאו האלפסי והאשיר"י הנך תרתי אוקימתי בסתם משמע דלא פליגי ואוקימתא דרב המנונא נמי הלכתא היא וכך הם דברי רבינו והכי נקטינן: ומ"ש אע"פ דלית ביה ש"פ. ברייתא שם והתוס' בפ' חזקת כתבו וז"ל תימה דמאי רבותא הוא שאין ש"פ דבשלמא גבי קידושין איכא רבותא אע"פ שאינה מקודשת מתורת כסף מקודשת מתורת שטר אבל מוכר אפילו יש בו ש"פ אינו קונה מתורת כסף שהרי מוכר נותן ולא לוקח עכ"ל ולפעד"נ דלא קשיא ולא מידי דברייתא אתא לאורויי דאפילו לוקח אדם חשוב והמוכר יהיב ליה שטר אינו קונה מתורת כסף בההיא הנאה דמקבל מיניה מתנה אלא מתורת שטר ולהכי אפילו אינו ש"פ והר"ן בפ"ק דקידושין כתב וז"ל דסד"א דכל פחות מש"פ לאו כלום הוא א"כ איידי דגבי קידושין נקט אע"פ שאין בו ש"פ נקט ליה נמי הכא גבי מכירה עכ"ל ומה שכתבתי הוא העיקר. עוד כתבו התוס' בפרק חזקת דהך דכתב לו בנייר או על החרס או על העלה דהוי דבר שיכול להזדייף אתיא כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי כך פר"ת ועי"ל דכתב לו על הנייר וכו' משמע דהמוכר כתב בכתב ידו דאינו יכול להזדייף שהיה ניכר שאין זה כתב ידו דדוקא חתימת עדים על דבר שיכול להזדייף הוא דפסול דיכול לזייף למעלה מחתימת עדים ולכתוב מאי דבעי אבל כשכולו כתב ידו לא יכול לזייף. ומדברי מהרו"ך נראה דאפילו אינו כתב ידו דמוכר וגם ליכא עדי מסירה אלא עדי תתימה כשר בשטר קנין כיון דאינו עומד לימים רבים אלא לפי שעה ולא ידעתי מנין לו זה החילוק ומדברי התוס' בשם ר"ת מבואר היפך פירושו כדאמרן: כתב ב"י ע"ש הרשב"א בתשובה אפשר דאפילו בשטר שיש בו קנין לא קנה עד שיתן את הדמים אבל בסוף סימן קצ"ה במחודשים סעיף ז' הביא דעת הר"ן והרמב"ם ודעת שאר גדולים החולקים דאלימא מילתא דקנין ואע"ג דלא יהיב זוזי קני וכ"כ בס' בדק הבית והכי נקטינן והכי נהיגי בעלמא. וז"ל הרב בסימן קצ"ה בס' ב"ה והראיה שהביא הרשב"א בתשובה זו אינה מכרעת דאיכא למימר חדא מתרי תיקוני נקט ועוד שהמוכר לא יתרצה בקנין אלא אם יכתוב לו מה שנשאר חייב לו ועוד דזקיפת מלוה עדיפא מנטילת קנין ועוד דאשמועינן תיקון לגמור הקנין בכסף שהתחיל בו בלי שיחדש קנין אחר עכ"ל: גרסינן בקידושין ר"פ האומר האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ולא בא אחר וקידשה רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות מ"ט הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו וכו' ופי' רש"י דאע"פ שנתאכלו המעות בתוך ל' יום דכי בעו קידושין למיחל ליתנהו למעות אפ"ה חיילי ובהאשה רבה (דף צ"ג) האריכו התוספות וכתבו לחלק דבקנין שטר וחזקה וחליפין ומשיכה אי אמר לאחר ל' ולא אמר מעכשיו ולאחר ל' יום לא קני משום דבשעה שיש לקנין לחול דהיינו לאחר ל' יום כבר פסקה החזקה או הוחזר הסודר או השטר נקרע ונאבד והמשיכה גם היא פסקה אבל בכסף אפילו נתאכלו המעות חשוב כל שעה כאילו הם בעין שהמעות נשארו אצל המקנה ואם לא נעשה הקנין היה מוטל עליו להחזירם וחשוב כאילו הם בעין בסוף ל' יום ואם אמר מעכשיו ולא אמר ולאחר ל' יום מהני לכ"ע בכולהו והרב בש"ע בהגהתו כתב דדין שטר וחזקה שוה לכסף דאי א"ל לאחר ל' יום לא קני אם נקרע השטר ונאבדו המעות והיא שגגה שיצאה מתחת הקולמוס דהא אפילו בקידושין הוו קידושין (דאי) אפי' נתאכלו המעות כדפי' וכן פסקו כל הפוסקים כל שכן בממון הקל אבל נראה לפענ"ד דטעות נמצא בדפוס וצריך להוסיף מלת בשטר וכצ"ל ואם לא אמר מעכשיו לא קנה בשטר וה"ה לקנין חזקה והכי פירושו מתחלה כתב מכר לו בשטר או במעות וא"ל קני לאחר ל' יום ונקרע השטר תוך הזמן או נאבדו המעות אם א"ל קני לך מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה כלומר אפילו בשטר קנה וכ"ש במעות אבל אי לא אמר מעכשיו לא קנה בשטר וה"ה לקנין חזקה דלא קנה אבל במעות קנה אפילו בדלא אמר מעכשיו כנ"ל ודלא כמו שנדחק מהרו"ך שוב ראיתי בספר ד"מ מבואר לשם כדפי' דכתב תחלה והיכא דקנה בשטר או במעות ואמר לו קנה לאחר ל' יום אפילו נקרע השטר או נאבדו או נתאכלו המעות קנה ואי לא אמר מעכשיו צריך שיהא השטר קיים וה"ה לענין קנין חזקה:

והשטרות שכותבין עתה וכו'. הר"ן חולק על זה והכי נקטינן כהר"ן וע"ל סימן ק"צ סעיף ח' וכתב מהרש"ל נראה דוקא היכא שרוצה לקנות בשטר לחוד כמו שדי מכורה לך בכה"ג אין מועיל שטרות שלנו ואמר שאינו אלא לראיה אבל במקום דלא קנה בשטר עד שיתן דמים והשטר אינו אלא משום אתרא דכתבי שטרא משום דסמכא דעתיה כהאי גוונא שפיר מועיל שטרות שלנו:

דרכי משה

(א) ומוכח מדברי הר"ן והמ"מ שאם כתב לו בפירוש שלא מכר בשטר אינו אלא לראיה בעלמא:

מתוך: טור חושן משפט קצב (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן קצב (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

בחזקה כיצד מכר או נתן לו בית או שדה כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהוא הוי חזקה וכגון שהיה הגדר בענין שהיו עולין בו בריוח וגדר בה כל שהוא ותיקן בתוספת שהוסיף שאין יכולין לעלות עליו אלא בדוחק וכתב הרמב"ם ז"ל שצריך ג"כ שמתחילה לא היה גבוה י"ט והשלימו לי' וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל וי"א שא"צ דהא דקאמר בגמרא כגון שלא היה גבוה והשלימו לי' אורחא דמלתא נקט דכל שהשלימו לי' הוי הכי וה"ה נמי בפחות מעשרה אם הוא בזה הענין וכן פרץ כל שהוא מיירי בזה הענין שמתחלה לא היו יכולין ליכנס בה אלא בדוחק ועתה נכנסין בה בריוח:

ונעל פי' רשב"ם שתיקן המנעול אבל אם היה מתוקן ולא עשה כלום אלא שסגר הדלת לא קנה ור"י פירש דבנעילת דלת לחודיה קנה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל דבחד מהם לחודא בהעמדת דלת או שהיה הדלת עומד ותיקן לה מנעול או שהיה הכל מתוקן ולא עשה אלא שסגרו קנה:

וי"א שגם בפתיחת דלת קונה לפי שאין דרך בני אדם לפתוח בית נעול אם לא שהוא שלו ולא מסתברא לי כלל דלא דמי לפרץ דהתם תיקון פתח הוא ליכנס ולצאת בו אבל פתיחה לחודה שמניחו ליכנס בו אינו נראה חזקה אלא דוקא נעילה הוי חזקה לפי שמונע כל אדם מליכנס בו והרמב"ם כתב נעילה הוי חזקה כגון שהיה הפתח פתוח ונעל הלוקח הפתח וחזר ופתחו ואיני מבין דבריו מה צריך לפתחו אח"כ:

והך חזקה לא מהניא אלא בפניו בין במכר בין במתנה אבל שלא בפניו לא מהניא אא"כ שא"ל לך חזק וקני:

ורשב"ם כתב דמסירת מפתח נמי קונה ולא נהירא אלא להכי אהני מסירת מפתח דהוי כאילו א"ל לך חזק וקני וכשיחזיק אפי' שלא בפניו קנה: וכן בבור אם מסר לו כיסויו דהוה ליה כאילו א"ל לך חזק וקני שלא בפניו:

וכן אם תיקן בה שאר מיני תיקונין כגון שפתח בה מקום כדי שיכנסו שם המים להשקותה או שהיו בה מים להשקותה והיה שם מקום שיצאו משם וסתמו כדי שלא יצאו הוי חזקה וכל כיוצא בזה אבל אם ראה שטף מים ושוטף ליכנס לתוכה ומנעו מלהכנס או שהיה כבר בתוכה ופתח לו מקום לצאת אינה חזקה: אבל בהילוך שהלך בה אפילו כך ארכה ורחבה לא קנה ואם מכר לו דרך שתשמישו להילוך כגון שביל שם כרמים כיון שא"ל לך חזק וקני והלך בו קנה וכמה שיעור רוחב הדרך שיקנה בהילוך אם אינו מסויים במחיצות לא קנה אלא כדי שיוכל לילך שם דהיינו כדי שיגביה רגל ויניח רגל ואם הוא מסויים במחיצות שיעורו כדי שיוכל לילך שם טעון במשאוי של זמורות:

כתב הרמב"ם ז"ל המוכר שדה לחבירו בצד שדהו או נתנו לו במתנה כיון שדש המצר שבין שתי השדות ונעשו שתיהן כאחד קנה הכל:

היתה הקרקע צחיח סלע שאין בה לא נדירה ולא פריצה ואינה בת זריעה קונה אותה בשטיחת פירות או בהעמדת בהמה וכיוצא בה משאר תשמישין:

המוכר קרקע ונכנס בה הלוקח וזרעה או נרה או אסף פירות האילן או זמרן וכל כיוצא בו קנה ואין אחד מהן יכול לחזור בו וכן אם נתן המוכר ללוקח סל פירות קנה הלוקח מיד בחזקה זו שהרי גילה דעתו שהקנה לו שדה זו קנין גמור ונעשו פירותיו שלו והראב"ד השיג עליו וכתב דהעמדת בהמה ואכילת פירות לא מהניא אלא כנגד טענה אבל למיקני ביה ארעא לא מקניא אלא במידי דמהניא לארעא כגון נעילה נדירה ופריצה והכי מסתבר:

כתב רב האי כל מה דמפלגינן והיכא דעבידא אדעתא דארעא דאז הוי חזקה והיכא דלא עבידא אדעתא דארעא דלא הוי חזקה היינו דוקא בבא להחזיק בנכסי הגר אבל בנכסי חבירו ל"ש הכי ול"ש הכי קנה דלעולם איכא הוכחה דאדעתא למיקני עביד דאי בפניו כל זמן שעסוקין באותו ענין ודאי אדעתא למיקני עביד ואי שלא בפניו וא"ל לך חזק וקני מסתמא שליחותיה דמקנה קא עביד ואדעתא למיקני עביד אע"ג דלא עביד אדעתא דארעא כיון דלא סגי דלא מהני ליה לארעא כל שהוא הוי חזקה והרמ"ה כתב דה"ה בנכסי חברו בחזקה לקיים המקח הוי דינא כמחזיק בנכסי הגר ומסתבר כדברי רב האי:

מכר לו י' שדות בי' מדינות אם נתן דמי כולן כיון שהחזיק באחת מהן קנה את כולן לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו אפילו הן סמוכות זו לזו ומיהו כנגד מעותיו קנה: אפי' במקום שנוהגין לכתוב שטר שאין המעות לבד קונות אפ"ה חזקה קונה וכן אם היו בשכירות והחזיק באחת מהן קנה את כולן:

וכשם שקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה לזמן השכירות:

היו מקצת הקרקעות במקח ומקצת בשכירות כיון שהחזיק באחת מהן בין בשל מכר בין בשל שכירות ונתן המעות קנה כולן וכתב הרמב"ם דה"ה נמי אם היו של מתנה קונה בחזקת אחת מהן את כולן: אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דמתנה הוי כמו מכר ולא נתן המעות ולא קנה את כולן אא"כ שא"ל החזיק באחת וקנה את כולן ולפי זה אינו קונה בחזקת שדה אחת אלא כדי שיעור שקונה המחזיק בנכסי הגר כאשר יתבאר במקומו בעזרת הצור:

האחין שחלקו הוי כמו מכר ונותן דמי כולו כיון שאותו שכנגדו זוכה בחזקתו של זה:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

בחזקה כיצד מכר או נתן לו בית וכו' משנה פ' חזקת (מב.) בד"א במחזיק אבל בנותן מתנה וכו' ונעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה וכתב הרא"ש דה"ה למוכר דקני לוקח בחזקה כדמוכח בהפרה דהמוכר את הבית קני ליה בחזקה וכן מתניתין דקידושין נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ובגמרא (נג.) וכמה כל שהוא כדשמואל דאמר שמואל גדר גדר והשלימו לעשרה ופרץ פרצה כדי שיכנס ויצא בה ה"ז חזקה האי גדר ה"ד אילימא דמעיקרא לא הוי סלקי לה והשתא נמי לא סלקי לה מאי עבד ואלא דמעיקרא הוו סלקי לה והשתא לא סלקי לה טובא עבד לא צריכא דמעיקרא הוו סלקי לה ברווחא והשתא סלקי לה בדוחקא ופירש ר"ש דאמר שמואל גדר שהיה בנוי פחות מעשרה והשלימו לעשרה לפי שלא יוכלו לעלות עליו וליכנס בשדה. דמעיקרא כשהיה פחות מי' לא הוו סלקי לה אין יכולין לעשות דרך עליו ליכנם בשדה כגון שהיה עשוי בשיפוע או שהיה בנוי על מקום מדרון טובא עבד ואין זה ראוי לקרות כל שהוא. והשתא סלקי לה בדוחקא והיינו כל שהוא דכל שהוא אהני דהא אכתי סלקי לה קצת והאי דנקט שמואל והשלימה לעשרה לאו דוקא דה"ה לפחות מי' ואורחא דמילתא נקט דסתם השלימו לעשרה מעיקרא סלקי לה ברווחא והשתא סלקי לה בדוחקא עכ"ל: [%א] במקום שכותבין שטר אי קנה בחזקה לחודה עיין בהר"ן פ"ק דקידושין ובהריב"ש סימן תע"ו ובמגיד משנה פ"א מהל' מכירה: כתב נמ"י בפ"ק דמציעא גבי הא דאמר רב הונא אמר רב האומר לחבירו שדה שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו האומר לחבירו שדי קנויה לך בחזקה לאחר ל' יום לא קנה דהא כלתה לו חזקה וה"ה לשטר אם נשרף או נאבד וכדאמרינן לגבי גט (עיין בטוא"ה סימן קמ"ו) דבאומר ה"ז גיטך לאחר שלשים יום אם נשרף או נאבד אינה מגורשת ואילו א"ל הרי זה גיטך מעכשיו ולאחר שלשים יום ונשרף או נאבד הרי זו מגורשת עכ"ל: וכתב הרמב"ם שצריך וכו' ז"ל הרמב"ם בפ"א מה' מכירה כיצד המחזיק בגדר כל שהוא קנה כגון שהיה שם גדר והיו עולין בנחת והוסיף עליו כל שהוא והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין אלא בדוחק ה"ז מועיל וקנה עכ"ל ואין מלשון זה הכרע לומר דס"ל להרמב"ם שצריך ג"כ שמתחלה לא היה גבוה י' טפחים והשלימו לעשרה דהרמב"ם לישנא דגמרא נקט וכמו שנפרש בגמ' נוכל לפרש דבריו גם מ"ש רבינו וכן כתב הרא"ש לא ראיתי שכתב כן בהדיא אלא שכתב מימרא דשמואל כמו שהיא בגמרא ולא פירש עליה כלום ולכן רבינו ירוחם כתב בסתם כדברי רשב"ם ולא כתב חולק עליו ורבינו סובר דכיון דפשטא דמימרא היא דדוקא השלימו לעשרה אם איתא דס"ל להרמב"ם והרא"ש דלאו דוקא הוה ליה לפרושי ואין זה כדאי להכריע וכמו שכתבתי והילכך נקטינן כדברי רשב"ם: וכן פרץ כל שהוא וכולי גבי אותה מימרא דשמואל שהזכרתי בסמוך וכמה כל שהוא כדשמואל דאמר גדר גדר וכולי פרץ פרצה כדי שיכנס בה ויצא הרי זו חזקה האי פרצה ה"ד אילימא דמעיקרא הוו עיילי והשתא נמי עיילי בה מאי עבד ואלא דמעיקרא לא הוו עיילי בה והשתא קא עיילי טובא עביד לא צריכא דמעיקרא הוו עיילי בה בדוחקא והשתא עיילי בה ברווחא:

ונעל פירש רשב"ם שתיקן המנעול שם גבי אותה מימרא דשמואל שהזכרתי בסמוך כתב רשב"ם וגבי נעל כל שהוא נמי איכא לפרושי כה"ג שסתם פתח סתימה כל דהו דמעיקרא עיילי לה ברווחא והשתא עיילי לה בדוחקא א"נ שקבע מנעול בדלת דהיינו בנין אבל סגר את הדלת ונעל במפתח בנכסי הגר אינה חזקה דאין זה אלא מבריח ארי ואע"ג דבריש פסחים (דף ד.) אמרינן דכשמסר לו מפתח הוי בחזקת שוכר וה"ה לקנותו הני מילי במוכר ומשכיר לחבירו אבל בנכסי הגר מי מסר לו המפתחות שיקנה הילכך צריך בנין כל שהוא עכ"ל ודע שלדברי החולקין על רשב"ם וסוברים דבסגר דלת סגי מ"מ בעי שיסגיר במפתח וכדמשמע מלשון רשב"ם וכ"כ הרא"ש גבי ההיא דתיחוד ותפתח דפרק הזורק (גיטין עז:) וז"ל נ"ל דאפילו למאי דפרישית דנעילת דלת תקנה היינו נעילה במפתח שמונע כל אדם מליכנס בו וכולי ומשמע מדברי רשב"ם דבכעילת דלת לא קנה בין שוכר בין קונה בין זוכה בנכסי הגר והתוס' דחו דבריו דכיון דנועל בפני כל אדם מוכחא מילתא שהבית שלו ולא דמי למבריח ארי והביאו ראיה לדבריהם מדאמרינן בהזורק תיזיל איהי ותיחוד ותפתח והרמב"ן גם כן דחה דברי רשב"ם והסכים דבנעילת דלת הוי חזקה וכתבו התוספות אבל קשה לרשב"א מדאמרינן לקמן הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להם דלתות קנה והתם מיירי בנעל דאי לא נעל אמאי קנה ומשמע דוקא העמיד דלתות אבל לא העמיד דלתות לא קנה בנעילה והרא"ש ג"כ דחה דברי רשב"ם וכתב על קושיית רשב"א ונ"ל די"ל דה"ה נמי דבנעל בלא העמיד נמי קנה והא דנקיט והעמיד להם דלתות אורחא דמילתא נקט דהמעמיד דלתות הוא הנועל ומתוך פי' רשב"ם משמע שתיקון מנעול כדי לנעול אע"פ שלא נעל קנה כיון שאין מחוסר אלא נעילה ה"נ בהעמדת דלתות קונה בלא נעילה עכ"ל ורבינו כתב כדעת הרא"ש כלשון אחרון שכתב ה"נ בהעמדת דלתות קונה בלא נעילה אבל התוספות בהפרה (נב.) כתבו כלשון ראשון דאורחא דמילתא נקט ותימה על רבינו שכתב בסימן ער"ה דלא קנה בהעמדת דלתות אא"כ נעל וכאן כתב דבהעמדת דלתות לבד קנה ואע"ג די"ל דשא"ה דאיכא דעת מקנה מ"מ מנ"ל לרבינו לפלוגי בהכי:

וי"א שגם בפתיחת דלת קונה וכולי ולא מסתברא לי כלל וכולי כל אלה דברי הרא"ש שם וכתב דהנך י"א מביאין ראיה לדבריהם מדאמרינן בהזורק תיחוד ותפתח אלמא דפתיחה קונה כמו נעילה ודחה הוא ז"ל דהתם הדלת היה סגור והוצרכו לפתחו ואחר כך לסגרו ולנעלו והוה ליה לומר תפתח ותיחוד אלא אורחא דתלמודא לאישתעויי הכי כמו מטפס ועולה מטפס ויורד. וז"ל הרא"ש בפרק הזורק ראיתי מפרשים שפירשו דפתיחת דלת קונה כמו נעילת דלת מדאמרינן הכא תיחוד ותפתח דמשמע תיחוד או תפתח ולא נ"ל דאפילו למאי דפרישית דנעילת דלת קונה היינו נעילת דלת במפתח שמונע כל אדם מליכנס בו אבל פתיחת דלת לא מוכחא שתהיה קנייה ולא דמי לפרץ דהתם מיירי שפרץ הגדר ותיקן פתח ליכנס בשדה ותפתח דהכא לאו דוקא א"נ בנעילה לחודא לא מוכחא שיהא לשום קנין אלא כמו שהיתה רגילה בכל פעם לסגור בתים של בעלה כדי שיהא שמור מה שבתוכו אבל כיון שהיא פותחת מיד אחר הנעילה ניכר שהנעילה היתה לצורך קנין עכ"ל: והרמב"ם כתב בנעילה הוי חזקה כגון שהיה הפתח פתוח וכו' בפ"א מה' מכירה וז"ל כיצד המחזיק בנעילה קנה כגון שמכר בית או חצר והיה הפתח פתוח ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו הרי זה החזיק וקנה וכתב ה"ה ומדאמרינן בהזורק תיחוד ותפתח כתב הרב ונעלו וחזר ופתחו עכ"ל דעתו כדעת רבינו דלהרמב"ם בעינן שיחזור ויפתח וכ"נ שהוא דעת הרמב"ן בפרק חזקת דלהרמב"ם בעינן שיחזור ויפתח מההיא דהזורק וליתא דהא נעל תנן ול"נ דלהרמב"ם נמי בנעילה לחוד קני ומ"ש וחזר ופתחו ל"מ קאמר ל"מ כשנעל ונשאר נעול שקנה אלא אפי' חזר ופתחו כמו שהיה מקודם דהשתא אין ניכר בו משום מעשה שעשה לקנות אפ"ה קנה ומתירוץ ב' שכתבתי בסמוך בשם הרא"ש דבנעילה לחודה לא מוכחא שיהא לשום קנין וכו' יש ללמוד דהקונה בית שהוא דר בתוכה לא קני עד שינעול ויפתח וע"פ זה אפשר לומר שמפני כך כתב הרמב"ם וחזר ופתחו שאם אינו חוזר ופותחו מיד לא מוכחא מילתא לשום קנין אלא שהוא נועל הדלת כדי לשמור מה שבתוך הבית בשליחות בע"ה אבל כשחוזר ופותחו מיד ניכר שהנעילה היתה לצורך קנין:

והך חזקה לא מהניא אלא בפניו וכו' בפ' חזקת (נב:) גמרא אבל בנותן מתנה וכו' ונעל וגדר ופרץ כל שהוא ה"ז חזקה תני רב אושעיא בקידושין דבי לוי נעל גדר ופרץ כל שהוא ה"ז חזקה בפניו אין שלא בפניו לא אמר רבא ה"ק בפניו לא צריך למימר ליה לך חזק וקני שלא בפניו צריך למימר ליה לך חזק וקני. ופיר"ש בפניו. דמוכר לא צריך למימר ליה מוכר ללוקח לך חזק וקני אלא מכיון שנתרצה לו למכרה בכך וכך מעות והחזיק זה בפניו הויא חזקה דניחא ליה בהך חזקה ולכך שתיק: ומ"ש רבי' בין במתנה הוא ממאי דגרסינן התם בסמוך (נג:) בעי רב במתנה היאך אמר שמואל מאי תיבעי ליה לאבא השתא ומה מכר דקא יהיב זוזי אי א"ל לך חזק וקני אין אי לא לא מתנה לא כ"ש ורב סבר מאן דיהיב מתנה בעין יפה הוא דיהיב ופסקו הרי"ף והרא"ש כשמואל וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מה"מ וטעמא דהלכה כשמואל בדיני כ"ש הכא דרב לא פליג עליה אלא דבעי לה מיבעיא:

ורשב"ם כתב דמסירת מפתח נמי קונה כבר כתבתי דעתו בסמוך גבי ונעל פי' רשב"ם שתיקן המנעול וכו' וכתבו התוס' ואין נראה לר"י דבהדיא אמרינן בפרק הפרה דלא קני במסירת מפתח ולא מהני מסירת מפתח אלא שלא יצטרך לומר לו לך חזק וקני וכ"כ הרא"ש וכן דעת הגהות בפ"ה מה"מ ובפ"ג מהל' זכיה וכן דעת הרמב"ן בפרק חזקת וכן ר"י בנ"א ח"א והתם בפ' הפרה גמרא עבר עליו הא' ולא כסהו הכי איתא בהדיא (נא:) אריב"ל המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה ה"ד אי בכספא ליקני בכספא אי בחזקה ליקני בחזקה לעולם בחזקה ובעי למימר ליה לך חזק וקני וכיון שמסר לו מפתח כמאן דא"ל לך חזק וקני דמי:

וכן בבור וכו' ג"ז שם בהפרה אר"א המוכר בור לחבירו כיון שמסר לו דליו קנה ה"ד אי בכספא ליקני בכספא אי בחזקה ליקני בחזקה לעולם בחזקה ובעי למימר ליה לך חזק וקני וכיון שמסר לו דליו כמאן דאמר ליה לך חזק וקני דמי ופירש"י דליו. כסוי הבור:

וכן אם תיקן בה שאר מיני תיקונין וכו' בפרק חזקת (נג:) גמרא בד"א במחזיק וכולי א"ר אסי א"ר יוחנן נתן צרור והועיל נטל צרור והועיל הרי זה חזקה מאי נתן ומאי נטל אילימא נתן צרור וסכר מיא מינה נטל צרור ואפיק מיא מינה האי מבריח ארי מנכסי חבירו הוא אלא נתן צרור דצמד לה מיא נטל צרור וארווח לה מיא. ופיר"ש נטל צרור. מן הגדר ועשה בו נקב: אילימא נתן צרור וסכר מיא. ראה נהר שוטף ורוצה ליכנס דרך נקב ובא זה וסתם הנקב בצרור וסכר המים מן השדה שלא יכנסו בו שלא ישטפו השדה: ואפיק מינה מיא. שנאספו לה מים בצד האחד ועשה נקב בצד השני כדי שיצאו לחוץ: האי מבריח ארי. הא למה זה דומה למשיב אבידה דכל ישראל מצווין להציל ממון חבריהם מן ההיזק ואין קרוי חזקה אלא דומיא דגדר ופרץ שעושה בו בנין או כלי תיקון הצריך לשדה כגון משקה מים או זומר או זורע או חורש: דצמד לה מיא. כגון צמיד פתיל חיבר מים שבתוכה שלא יצאו לחוץ וזהו כמו משקה השדה: דפתח מיא. על ידי נטילת צרור נכנסו מים מן הנהר דרך חור שבכותל: וכתב ה"ה בפ"א מה"מ שסילוק הנזק אינו בדין שיקנה אלא הבאת התועלת וזה טעם למבריח ארי שלא קנה:

אבל בהילוך שהלך בה וכו' בהמוכר פירות (ק.) גמרא מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו וכו' תניא הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הילוכו דר"א וחכ"א אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק וידוע דהלכה כחכמים: ואם מכר לו (דבר) שתשמישו להילוך וכו' שם א"ר יוסי בר חנינא מודים חכמים לר"א בשביל של כרמים הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך כי אתו לקמיה דר' יצחק בר אמי אמר להו הבו ליה כי היכי דדרי טונא דשבישתא והדר ולא אמרן אלא דמסיימן מחיצתא אבל לא מסיימן מחיצתא כי היכי דשקיל כרעא ומנח כרעא ופיר"ש כי אתו לקמיה דרבי יצחק. לדון על עסק אדם שמתנה לחבירו למכור שביל של כרמים ור"ח פירש דבמי שאבדה לו דרך שדהו מיירי עכ"ל. והרמב"ם בפ"א מה"מ כתב כפירוש א' ודלא כר"ח וכן דעת רבי'. וכתב עוד רשב"ם הבו ליה. שביל רחב כי היכי דדרי טונא דזמורות והדר אילך ואילך ולא יגעו הזמורות במחיצות השביל: ולא אמרן אלא דמסיים מחיצתא. שיש שם לשביל גדר מזה וגדר מזה אז צריך להרחיב את הדרך ולמשוך הכתלים לאחוריהם כדי שלא יזיקוהו הכתלים להפיל המשוי מעל כתיפו: אבל לא מסיימי מחיצתא. לא יתן לו אלא מדרך כף רגלו ויזרע המוכר או יטע כרם מכאן ומכאן דאין כאן דבר המזיק לו כשיטעון משוי על כתיפו ואית דגרסי ולא אמרן אלא דלא מסיימי מחיצתא הילכך י"ל שמכר לו כל צרכו אבל היכא דמסיימי מחיצתא הדבר ידוע שלא מכר לו אלא שביל זה כמות שהוא ולא נהירא דאם שביל סתם זבין ליה למה לא יתן לו כל צרכו עכ"ל. והרי"ף והרא"ש כתבו להא בפרק חזקת גמרא בד"א במחזיק וכו' וכתבו כלשון ב' ולא אמרן אלא דלא מסיימי מחיצתא וכו' וכתב רבינו ירוחם שזו היא הגירסא הנכונה וכ"כ הרמב"ם בפ"א מה"מ וכתב ה"ה ולפי גירסת רבינו נראה הטעם שאם יש מחיצות כיון שהוא ברוחב כדי שיגביה רגל ויניח רגל סבר וקיבל שלא יסתור המוכר המחיצות וצ"ע ואפשר שרבינו ז"ל אינו מפרש השמועה במוכר את השביל בסתם במה נקנה אלא כמה הוא קונה. בחזקת הילוך וכבר ידוע בין הקונה והמוכר כמה מכר ולזה לשונו נוטה אבל כל המפרשים פירשוה במוכר סתם והגירסא האחרת היא גירסת רש"י והרשב"א ז"ל עכ"ל ועל מ"ש סבר וקיבל שלא יסתור המוכר המחיצות קשה דא"כ תינח היכא שאין השביל רתב יותר מכדי שיגביה רגל ויניח רגל אבל היכא שהוא רחב יותר מאי איכא למימר והתלמוד גם הרמב"ם לא חילקו בכך ועל מ"ש שהרמב"ם אינו מפרש במוכר את השביל בסתם וכו' קשה דמ"ש מסיימי מחיצתא מהיכא דלא מסיימי ודברי רשב"ם בלשון שני נוטין לומר דהכא בשביל שאינו רחב יותר הוא והיינו כדמשמע מתחלת דברי ה"ה ומ"ש רשב"ם דלא נהירא משום דאם שביל סתם זבין ליה למה לא יתן לו כל צרכו ל"ק דכיון שיש בו שיעור שיגביה רגל ויניח רגל בשם שביל נקרא וכיון דמסיימי מחיצתא לא עלה על דעתו שיסתור המחיצות ורבי' כתב כגי' רש"י והרשב"א משום דקשיא ליה על גירסא האחרת מה שהקשה רשב"ם אבל יש לתמוה למה לא הזכיר דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ופי' שקיל כרעא ומנח כרעא אינו מבורר אצלי וכתב הרמב"ם בפ"א מה"מ כדי שיגביה רגל ויניח רגל בצדה ונ"ל דהיינו רוחב ב' רגלים ותמיה לי לל"ל שקיל כרעא הול"ל פותיא דתרי כרעי ונ"ל דאי הוה אמר פותיא דתרי כרעי הוה משמע שיכוין שתי רגליו זו אצל זו כמו לתפלה דהיינו רוחב ב' רגלים ברחבן והשתא דאמר כי היכי דשקיל כרעא ומנח כרעא פי' שיניח עקב של רגל זו בצד גודל של זו דהוי רוחב השביל אורך ב' רגלים ואכתי קשה לימא אורכא דתרי כרעי ואפשר דבכלל כרעא הוי גם השוק ולהכי אמר לישנא דלא לישתמע ביה אורך השוק ואפשר דאילו אמר אורכא דתרי כרעי הוה משמע מצומצמין והשתא דאמר כי היכי דשקיל כרעא משמע אפילו אינן מצומצמין :

כתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות מכירה המוכר שדה לחבירו בצד שדהו וכו' כתב ה"ה אולי יצא לו מהפי' שכתב הרי"ף בפ"ק דב"ק (ט.) גבי ההיא דאמרינן מאימתי הויא חזקה מכי דייש אמצרי ואע"פ שרבינו מפרשה בפנים אחרות בפי"ט איפשר שהוא סובר שהדין אמת עכ"ל:

היתה הקרקע צחיח סלע וכולי גם זה מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר וכבר כתב רבינו השגת הראב"ד עליו וכתב ה"ה על לשון הראב"ד ביאור דבריו שלא אמרו סוף פרק חזקת (נז.) בכיוצא בזה והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה אלא בחזקת ג' שנים ובטענה שהלה טוען לא מכרתיה לך וזה מביא ראיה שהחזיק בה ג' שנים בחזקה זו וטוען שקנאה ממנו וחזקה זו ראיה לדבריו אבל להיותו קנין לא ונראה שדעת רבינו דלא בעינן מידי דמועיל לקרקע אלא כשהלוקח אינו נהנה אבל כשהלוקח נהנה ודעת אחרת מקנה ודאי קנה והביא ראיה לדבר. וכתב עוד הרב המגיד ובעיטור בשכירות מסתברא שאם נתן כליו ותשמישיו לתוכו הרי זה תזקה כדגרסי' בירושלמי דקידושין המוכר בית לחבירו כיון שצבר לתוכו פירות קנה א"ל שמואל בר רב יצחק ובלבד פירות שהן ראויין לצבור וזה ראיה לדברי רבינו וקצת ראיה יש ג"כ משביל של כרמים שנקנה בהילוך עכ"ל ובפ"ק דקידושין (דף כב:) תנן עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה ובגמרא (שם) ת"ר כיצד בחזקה התיר לו מנעלו וכו'. וכתב שם הר"ן דכתב הרמב"ן דחזקה דהכא היינו שעשה האדון בגופו של עבד כגון הלבישו סכו ואידך דמיתני בברייתא וכגון הוליך כליו אחריו לבית המרחץ שהיא מלאכת עבדות דכוותה בע"ע אסור אבל אם בישל קדירה לרבו או אפה לו את הפת הני אכילת פירות נינהו ולא הויא חזקה דגבי קרקע נמי מוכח בפרק חזקת דאכילת פירות אינו קונה והא דאמרינן התם המציע מצעות בנכסי הגר קנה היינו בישב עליהן שנהנה גופו מהן ואף על גב דאמרינן במכילתין המוכר בית לחבירו כיון שצבר לתוכן פירות קנה ליתא דהאי אכילת פירות הוא דהוי ומשמע דפליג אגמרא דילן אבל העיטור סמך על הירושלמי וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהל' מכירה שאכילת פירות קונה בקרקעות וכבר השיגו הראב"ד עכ"ל והרא"ש ג"כ כתב בפרק הנזכר על הברייתא הנזכרת ת"ר כיצד בחזקה התיר לו מנעלו וכו' ודוקא מלאכת שימוש גופו אבל מלאכה אחרת כגון שתפר לו את הבגדים או עשה לו אחד מן המלאכות לא קנאו עכ"ל ומשמע דס"ל כהרמב"ן דאכילת פירות לא קני בין בעבד בין בקרקע דשניהם דינם שוה דלמ"ד שאחד מהם נקנה באכילת פירות ה"ה לאידך ולמ"ד שאינו נקנה באכילת פירות ה"ה לאידך כמו שנראה מדברי הר"ן ומדברי ה"ה פ"ב מה"מ ומיהו יש לדקדק דאמר בפרק חזקת גמרא אלו דברים שיש להם חזקה והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה ולהרמב"ם הוי פירושא לענין קנין לאלתר ורשב"ם מפרש ליה לענין חזקת ג' שנים ומדברי הרא"ש בפרק הנזכר גמרא בד"א במחזיק משמע שהוא מפרש אותו לענין קנין לאלתר וכן נראה מדברי התוס' שם ושמא להרא"ש שאני ליה בין עבד לקרקע דקרקע בעת הנאתו מינכר לכל שהיא שלו אבל כשתופר בגד או מבשל קדירה לא מינכר דלרבו הוא אבל מלאכה דעבדות הם הם מעשים בגופו של אדון והוליך כליו אחריו לבית המרחץ כיון דאחריו הוא הולך מינכר מילתא שהוא עבדו. וכתב ה"ה בפ"א מה"מ שדעת הרמב"ם כדעת הרמב"ן: נמצא דלעיטור והרמב"ם קנה באכילת פירות או אם נתן לתוכו כליו או אם צבר לתוכו פירות ולהראב"ד והרמב"ן והרשב"א והר"ן ורבי' לא קנה ובהרא"ש מספקא לן כמאן ס"ל: (ב"ה) ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם דסוגיין דעלמא בדיני ממונות כוותיה ועוד שהעיטור הסכים עמו: ואם הציע מצעות בבית ושכב עליהם קנה לכ"ע וה"ה אם ערך שולחן ואכל דקנה דאיתא בפ' חזקת (נג:) גמרא בד"א במחזיק וכו' אמר רב עמרם האי מילתא אמר לן רב ששת ואנהרינהו לעיינין ממתני' המציע מצעות בנכסי הגר קנה ואנהרינהו לעיינין ממתני' דתניא כיצד בחזקה נעל לו מנעלו וכו'. ופיר"ש הציע מצעות. ושכב שם על הקרקע: בנכסי הגר קנה. ואע"ג שלא תיקן שום תיקון בקרקע אלא שנהנה גופו מן הקרקע ששמשתו הקרקע הוי חזקה: כיצד. אעבד כנעני דתנן בקידושין שנקנה בחזקה קאי: נעל לו. עבד לרבו ששימש העבד לרבו הויא חזקה וכן כולן אף הציע מצעות ששמשתו הקרקע קנה. וכ"כ הרא"ש המציע מצעות בנכסי הגר קנה אם שכב עליה אבל אם ישב בבית או מצא מצעות מוצעות ושכב עליהם לא קנה דתשמיש חשוב בעינן ויראה דאם ערך שלחן ואכל דקנה עכ"ל וכיון דבנכסי הגר קנה מכ"ש שקנה במכר ובמתנה דאיכא דעת מקנה :

המוכר קרקע ונכנס בה הלוקח וכו' גם אלה דברי הרמב"ם בפרק הנזכר ובמקום מ"ש רבינו וכן אם נתן ללוקח סל פירות כתוב שם וכן אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח וכתב ה"ה כתב עליו הרא"ש כל זה הולך על דרך מ"ש וכן הוא האמת דמשום דס"ל דכל שקונה בחזקת ג' שנים כשהמוכר מכחיש קנה לאלתר כשהלה מודה וא"ל לך חזק וקנה אע"ג שיש בכלל אלו שהזכיר המחבר דברים שאינו קונה בחזקת ג' שנים כמ"ש פי"ב מהל' טוען כיון שנשתמש בקרקע כדרך שהבעלים עושים הרי זו חזקה ועל וכן אם אסף וכו' סל של פירות וכו' כתב זה נלמד ממ"ש פרק חזקת (לה:) חזקתן ג' שנים מיום ליום א"ר אבא אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ופי' דלי ליה המוכר ללוקח קנה לוקח לאלתר וזו חזקה גמורה שקונין בה ואע"פ שהלשון ההוא מורה שאינו לענין חזקת קנייה אלא לענין ראיה שהשדה שלו וה"ה שהזכיר רבינו ספי"א מהלכות טוען ורבינו סבור דתרתי ש"מ לפי שיטתו דאכילת כירות הויא חזקה עכ"ל:

כתב רבינו האי וכל מילי דהוי אדעתא דארעא ודלא הוי אדעתא דארעא כתבו רבינו בסימן ער"ה: ומ"ש רבינו ומסתברא כדברי רבינו האי כן כתב גם כן רבינו ירוחם בנ"י ח"א:

מכר לו י' שדות וכו' בפ"ק דקידושין (דף כז.) גמרא נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף וכו' תניא כוותיה דרבא יפה כח הכסף וכו' יפה כח חזקה וכו' שחזקה מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהם קנאם כולם בד"א שנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו מסייע ליה לשמואל דאמר מכר לו י' שדות בי' מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם. ופירש"י בד"א דקנה בחזקה דשדה זו את שדה אחרת שאינה סמוכה לה. וכתבו התוס' בד"א שנתן לו דמי כולם וא"ת בלא חזקה נמי קנה מטעם כסף וי"ל דמיירי באתרא דלא קנו בכספא וא"ת ומאי קאמר יפה כח חזקה מכח הכסף והלא חזקה אינה מועלת בלא כסף ואומר הר"ח דבמתנה מיהא קנה כולם כשהחזיק באחד מהן בלא כסף והרא"ש מאיברא פירש שנתן דמי כולם כגון שהמוכר היה חייב ללוקח מעות כבר והשתא ניחא דבאותם מעות לא היה קונה עכ"ל ומה שתירצו דמיירי באתרא דלא קנו בכספא נ"ל דהיינו לומר דלא קנו בכספא בלא שטר וז"ל הרא"ש וא"ת כיון שנתן דמי כולן בלא חזקה נמי קרקע נקנה בכסף וי"ל דמיירי במקום שכותבין שטר וכ"כ הר"ן בפ"א מה"מ וכתב הרא"ש בפ"ק דקידושין ומשמע דוקא י' שדות בי' מדינות לא קנה אלא כנגד מעותיו אבל בשדה א' קנה בחזקה בלא מעות מכאן יש לדקדק אף במקום שכותבין את השטר אע"ג דכסף לא קני חזקה קניא והיינו טעמא משום דאלים קנין חזקה משום דעשה מעשה בגוף הדבר מידי דהוה אמשיכה דקניא בלא כסף עכ"ל וכ"כ ר"י בני"א ח"א וז"ל אם לא נתן לו מעות ולא כתב שטר לא קנה אלא שדה שהחזיק בה ולא השאר וכן נראה שהוא דעת הר"ן דחזקה לחודה בלא כסף ובלא שטר קניא כל היכא דלא עייל ונפיק אזוזי גם בעל התרומות בשער ס"ד ח"ג שי"א שחזקה כשטר דמיא דלא קני אלא במתנה או במוכר שדהו מפני רעתה והביאו ראיות לדבריהם והוא ז"ל חלק עליהם וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם בפ"א מה"מ שכתב כיצד בכסף וכו' בד"א במקום שאין כותבין שטר וכו' ואח"כ כתב כיצד בחזקה וכו' ולא חילק בין מקום שכותבין שטר למקום שאין כותבין וכתב ה"ה בפרק הנזכר ודע שהמפרשים נחלקו חזקה במקום שכותבין השטר אם היא קונה לבדה ויש מי שכתב דקנה כל היכא דמוכר לא עייל ונפיק אזוזי וכן העלה הרשב"א והכא היינו טעמא דבעינן נתינת דמים משום דלא החזיק בכולן הא החזיק בכולן ומוכר לא עייל ונפיק אזוזי קנה אע"פ שלא נתן דמים עכ"ל וכתב ר"י ע"ש וכתבו הפוסקים כי ה"ה בחליפין שקנה שדה אחת בלא נתינת דמים כמו שאמרנו בחזקה והעיטור במאמר ג' כתב ב' הסברות וכתב שנ"ל כמ"ד דחזקה כשטר דמי דלא קני אלא במתנה והביא כמה ראיות לדבר וכתב עוד שם ודוכתא דרגילי עד דמחזיק לא קני אע"ג דיהיב כספא וכתיב שטרא עד דמחזיק וכתב שנראה מדברי רבינו האי שסובר כן וכתב עוד דלמ"ד חזקה בלא דמים קניא אי פריש ואמר על מנת שיתן לי הדמים עד זמן פלוני הכל לכי תנאו: (ב"ה) ולענין הלכה נקטינן ככל הני רבוותא דסברי דחזקה לחודה בלא כסף ובלא שטר קניא כל היכא דלא עייל ונפיק אזוזי: וכתב הרא"ש בהאומנין אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו ומיירי אפילו לא עייל ונפיק אזוזי ואפ"ה לא קנה אלא כנגד מעותיו דאין חזקת שדה במדינה זו מועלת לקנות שדה שבמדינה אחרת אא"כ נותן לו דמי אותה שדה וכ"כ הר"ן בפ"ק דקידושין וכיכ ר"י בני"א ח"א בשם הראב"ד ור"ח פי' דמיירי דעייל ונפיק אזוזי וקנה כנגד מעותיו כיון דנתן דמי שדה אחת מאחר שהן שדות מוחלקות עכ"ל ומשמע מדבריו דלהראב"ד כיון דעייל ונפיק אזוזי לא קנה אפי' שדה שהחזיק בה וסיים בה הר"ן ומיהו כד עייל ונפיק אזוזי משמע לי דהוי דיניה כנותן מקצת דמים על השדה דכל החוזר בו ידו על התחתונה כדאיתא בהאומנין וכתב ר"י עוד שם ואם א"ל חזק באחת מהן בשביל כולם קנה כולם אפי' לא נתן מעות: ומ"ש רבינו אפי' הן סמוכות זו לזו וכתב הרמב"ם בפ"א מה"מ המוכר לחבירו י' שדות בי' מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם ואפי' היתה אחת מהן הר גבוה והשניה מצולה שהרי תשמיש של זו אינה תשמיש של זו אעפ"כ כיון שהחזיק באחת מהן קנה השאר וכתב ה"ה ומ"ש ואפי' היתה אחת מהן גבוה הוא פי' חולסית האמור בגמרא בפרק המוכר את הבית (סז.) בדין זה ופסק כלישנא בתרא דהתם עכ"ל . וכן דעת הרי"ף והרא"ש שלא כתבו שם אלא לישנא בתרא:

וכן אם היו בשכירות וכו' תוספות כתבה הרא"ש פרק חזקת גמרא בד"א במחזיק וכו' וז"ל שכר ממנו י' שדות וכו' כיון שהחזיק באחת מהן החזיק בכולן וכ"כ הרמב"ם בפ"א מה"מ ואע"ג דגבי מכר בעינן שנתן דמי כולן גבי שכירות כיון דאינה משתלמת אלא לבסוף אפי' לא נתן דמים כיון שהחזיק באחת מהן החזיק בכולן וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב אחד המוכר לחבירו י' שדות וכו' בד"א שנתן דמי כולן וכו' כתב לפיכך אם היה הכל במתנה קנה כולם וכן בשכירות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם כל זמן השכירות:

וכשם שקרקע נקנה וכולי ברייתא במרובה (עט.) מימרא דר"א בהשואל (צט:) גמרא השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו וכו' וגם נקנה [%ב] בקנין סודר לדעת הרא"ש כמ"ש רבינו בסימן קצ"ה ואם [%ג] נקנה במלוה בסימן ר"ד יתבאר ובסימן ההוא תמצא ג"כ דין [%ד] קנין שאלת קרקע [%ה] ומשכונת קרקע כתב בעה"ת בשער ס"ד שכירות היא ונקנית בדרכים שנקנית קרקע לשכירות: [%ו] והשוכר מן העכו"ם לרשב"ם שפירש ההיא דנכסי עובדי כוכבים הרי הן כמדבר דפרק חזקת דטעמא דלא קני בכסף בלא שטר משום דאפי' מישראל חבריה לא קני בזוזי בלא שטר משמע דבמקום שאין כותבין שטר הקונה קרקע מהעכו"ם קני בכסף לחודיה וכ"כ בהדיא רבינו ירוחם בנכ"ב גבי נכסי עובדי כוכבים הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה פי' וזה מיירי במקום שנהגו ישראל שלא לקנות אלא בשטר שאל"כ קנה הא' בכסף א"כ גבי שכירות כיון דאין רגילות לכתוב עליו שטר קני בכסף לחודיה אבל בחזקה כיון דלגבי מכר לא קני וכמו שיתבאר בסימן קצ"ד גבי שכירות נמי לא קני כנ"ל:

היו מקצת הקרקעות וכו' תוספתא כתבה הרא"ש פרק חזקת גמרא בד"א במחזיק וכו' לקח מקצת ושכר מקצת והחזיק בין בשכורה בין בלקוחה הרי זה תזקה וכתבה הרמב"ם בפ"א מהל' מכירה ורבינו ירוחם בני"א ח"א: ומה שאמר רבינו ונתן המעות היינו דוקא דמי המכורות דאילו דמי השכורות אינו צריך ליתן וכמו שכתבתי בסימן זה: וכתב הרמב"ם בפ"א מהל' מכירה וכבר כתבתי בסימן זה שהתוס' כתבו בשם ר"ח כדברי הרמב"ם: (ב"ה) אבל לענין הלכה נקטינן כר"ח והרמב"ם:

אבל א"א ז"ל כתב בפרק חזקת גמרא בד"א במחזיק וכו': ולפי זה אינו קונה וכו' זה פשוט שכן נלמד מדברי הרא"ש:

האחין שחלקו וכו' הם דברי הרא"ש: [%ז] והיכא דא"ל קנה קרקע זו בחזקה ולא תקנה אלא לאחר ל' יום כתבו התוס' בהאשה רבה (צג.) גמרא האשה שהלך בעלה ובנה למד"ה וכו' דלא קנה אא"כ אמר לו קנה מעכשיו ולאחר ל' יום:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

בחזקה כיצד מכר או נתן וכו'. בפרק חזקת תנן (דף מ"ב) אבל בנותן מתנה נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זה חזקה והרא"ש כתב דה"ה למוכר כלומר דלאו דוקא נותן ומשום דבעין יפה נותן אלא אפילו מוכר דבעין רעה מוכר וכדקאמר תלמודא לשם האי טעמא גבי חזק וקני אליבא דרב והביא הרא"ש ראיה לדבריו דה"ה מוכר: וכתב הרמב"ם שצריך גם כן וכו'. הב"י הקשה דלא משמע הכי ברמב"ם ע"ש ונראה דדעת רבינו הוא דברמב"ם מוכחא טובא דס"ל הכי שהרי בפ"א ממכירה כתב וז"ל כיצד בחזקה וכו' כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהוא והוא שיועיל במעשיו ה"ז קנה וכולי כיצד המחזיק בגדירה כל שהוא קנה כגון שהיה שם גדר והיו עולין בנחת והוסיף עליו כל שהוא והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין אלא בדוחק ה"ז הועיל וקנה וכולי והשתא כיון שלא בא הרמב"ם אלא לפרש מ"ש בתחלה והוא שיועיל במעשיו כיצד הועיל בכל שהוא ופירש דהועיל במה שהוסיף על הגדר שאין עולין אלא בדוחק א"כ לא היה צורך לכתוב והשלימו לעשרה כיון שאין בזה פירוש למ"ש תחלה והוא שיועיל במעשיו ותו דאי איתא דלאו דוקא עשרה קאמר א"כ נראה כאילו סותר את דבריו דבתחלה אמר כל שהועיל במעשיו איך שיהיה ואח"כ אמר והשלימו לי' אלא ודאי גם זה הוא מכלל הפירוש דאע"פ שהועיל במעשיו דאין עולין אלא בדוחק צריך ג"כ דהשלימו לעשרה שהוא שיעור שנתנו חכמים לגבהה של מחיצה אבל בתלמודא שפיר איכא למימר כפירשב"ם דשמואל אורתא דמילתא נקט וליכא קושיא אבל מ"ש רבי' וכ"כ הרא"ש צ"ע דהלא הרא"ש כתב מימרא דשמואל כמו שהיא בגמ' ולא פירש כלום ונראה דכך היא הצעת דברי רבי' דכיון דהרמב"ם כתב דצריך ג"כ דהשלימו לי' א"כ בע"כ דמפרש בדשמואל דלאו אורחא דמילתא נקט אלא דוקא נקט לפי זה ודאי צריך לפרש דהרא"ש נמי דכתב לההיא דשמואל בסתם סביר אליה כהרמב"ם דאם לא כן כיון דראה הרא"ש להרמב"ם דמפרש לדשמואל דדוקא קאמר היה לו לפרש דלאו דוקא קאמר דלא כהרמב"ם ומדלא פי' אלמא דסבירא ליה כהרמב"ם ובהכי מתיישב דל"ק אמאי כתב רבינו וכ"כ הרא"ש ולא כתב ג"כ שכ"כ האלפסי שהרי לשון הרא"ש בזה כלשון האלפסי אבל למאי שכתבתי ניחא דבאלפסי איכא למימר דס"ל כי"א דאורחא דמילתא נקט אבל באשיר"י קשיא כיון דראה להרמב"ם הו"ל לפרושי לאורויי דליתא לדהרמב"ם כדאמרן:

ונעל פירשב"ם וכו'. תימה דכאן מדבר רבינו במכר או נתן לו בית או שדה ולא איירי בזוכה בנכסי הגר אלא לקמן בסי' ער"ה וא"כ למה כתב ע"ש רשב"ם דבסגר דלת לא קנה הלא מפורש בפירוש דבנכסי הגר דוקא לא מהני אבל במשכיר ומוכר משמע דקונה בסגירת דלת דאפי' כשמסר לו לשוכר ולוקח את המפתחות בלחוד קני כ"ש בסגר את הדלת ונעל במפתח ונראה דרבינו למד מפירושו שאמר אבל סגר את הדלת ונעל במפתח בנכסי הגר אינה חזקה דאין זה אלא מבריח ארי דכיון דטעמא דהו"ל מבריח ארי היינו לומר שאין זה אלא עושה מצוה לשמור בית חבירו והו"ל משיב אבידה א"כ לפ"ז שוכר ולוקח נמי לא קני דאינו אלא מבריח ארי והא דנקט רשב"ם בנכסי גר אינו אלא לומר דבנכסי גר לעולם אינה חזקה ואפילו שהמפתחות גם כן בידו ונועל ופותח בהם והשתא ניחא דהקשה רשב"ם על זה מהך דפסחים דכשמסר לו מפתח הו"ל בחזקת שוכר וה"ה לקנותו וא"כ בנכסי הגר דג"כ אית ליה המפתחות וסוגר ופותח אמאי לא קני ומתרץ ה"מ מוכר ומשכיר לחבירו אבל בנכסי הגר מי מסר לו המפתחות שיקנה הילכך צריך בנין כל שהוא עכ"ל פירוש לפירושו דבנכסי הגר ליכא מסירת מפתחות וא"כ ליכא קנייה אלא בסגירת דלת במפתח ובהא לא קני דהו"ל מבריח ארי אבל בשוכר ולוקח שפיר איכא קנייה במסירת מפתח כשמוסר לו המשכיר והמוכר לקנותו אבל היכא דלא מסר לו המפתח אלא שסגר הדלת ונעלה במסגרת אע"פ שמונע כל אדם מליכנס בו לא קני דהו"ל מבריח ארי ומדברי ב"י מבואר ג"כ שכך היה מפרש שהרי כתב וז"ל ומשמע מדברי רשב"ם דבנעילת דלת לא קנה בין שוכר בין קונה בין זוכה בנכסי הגר עכ"ל גם בהרא"ש פרק חזקת מוכח הכי דהביא פי' רשב"ם דסגירת דלת במפתח לא קנה בנכסי הגר והקשה עליו מהך דהזורק תיזיל איהי ותיחוד ותפתח דאלמא דבנעילת דלת לחודיה קנה וכו' ואי רשב"ם לא אמר אלא בנכסי הגר אם כן לא קשה מהך דהזורק דדעת אחרת מקנה אותה אלא ודאי בנכסי הגר דנקט רשב"ם לאו דוקא וכדפי' ודברי הרא"ש בזה הן הן דברי התוס' לשם וכך הם דברי רבינו דלרשב"ם סגירת דלת לא קני כלל ומסירת מפתח קני לשוכר ולוקח: כתב ב"י ותימה על רבי' שכתב בסי' ער"ה דלא קנה בהעמדת דלתות וכאן כתב דבהעמדת דלתות לבד קונה ואע"ג די"ל דשאני הכא דאיכא דעת מקנה מ"מ מנ"ל לרבינו לפלוגי בהכי עכ"ל ולפעד"נ הדבר פשוט שכך הוכיח רבי' מדברי הרא"ש לשם דלאחר שכתב להוכיח דנעילת דלת לחוד קנה הקשה מהך דהבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד בה דלתות קנה דמשמע דבנעילה לחודא לא קנה אם לא שגם הדלתות העמיד דאין נראה לפרש דקני בהעמדת דלתות לחודייהו בלא נעילה דמ"ט לא קני קמא משום דליבני בעלמא הוא דאפיך לפי שיכול אדם ליכנס דרך הפתח ואם כן העמיד דלתות לא יועיל מה"ט דמה עשה עדיין יכולין ליכנס כל זמן שלא נעל ונ"ל די"ל דה"ה נמי דבנעל בלא העמיד נמי קנה והא דנקט והעמיד לו דלתות אורחא דמילתא נקט דהעמיד דלתות הוא הנועל ואם איתא דקמא העמיד הוה נמי נעל וקנה ומתוך פי' רשב"ם משמע שתיקון מנעול כדי לנעול אע"פ שלא נעל קנה כיון שאין מחוסר אלא נעילה הכי נמי בהעמדת דלתות קני בלא נעילה עכ"ל ולכאורה דבריו סותרין זא"ז דתחלה כתב דאין לפרש דקני בהעמדת דלתות לחודייהו בלא נעילה וכו' משמע דדבר פשוט הוא דלא קני ואח"כ כתב בהיפך דקני ותו דהיאך אפשר דבהעמדת דלתות לחודא קני דאם כן קשיא מ"ט לא קני קמא וכולי כדכתב הרא"ש תחלה ומפרש רבינו דתחלת דבריו אינם אלא בנכסי גר דקמא דבנה פלטרין לא קנה ואותו שהעמיד דלתות קנה ומאי אולמיה דבתרא מקמא הלא גם בתרא לא עשה כלום דעדיין יכולין ליכנס כל זמן שלא נעל אלא בע"כ צ"ל דה"ט דקנה בתרא משום דהעמיד דלתות וגם נעל וא"כ קשה על מ"ש תחלה שנעילת דלת לחודה קנה בכל מקום ומתרץ דה"ה נמי בנעל בלא העמיד דלתות נמי קנה כולי אבל העמיד בלא נעילה לא קנה בנכסי גר כדכתב דאין לפרש דקני בהעמדת דלתות לחודייהו וכולי ומ"ש אח"כ הרא"ש ומתוך פירשב"ם וכו' הוא מילתא אחריתא דמה שפירשב"ם דתיקון מנעול קנה בלוקח ושוכר או מקבל מתנה משמע מדבריו דאע"פ שלא נעל קנה שהרי כתב זה לשונו א"נ שקבע מנעול בדלת לנעול בו דהיינו בנין עכ"ל דמדלא כתב שקבע מנעול בדלת ונעל בו אלא כתב לנעול משמע מתוך פירושו אע"פ שלא נעל בו ופשיטא דאין זה בנכסי הגר דכיון דהעמדת דלתות בלא נעילה לא קני דמה עשה כיון שעדיין יכול אדם ליכנס בו ה"ה תיקון מנעל בלא נעילה אלא ודאי דלא פירשב"ם כך אלא לומר דהכי הוי דינא דלוקח ושוכר ומקבל מתנה דתיקון מנעול בלא נעילה קנה כיון שאין מחוסר אלא נעילה אם כן הכי נמי בהעמדת דלתות קני בלא נעילה גבי לוקח ושוכר ומקבל מתנה וזה הוא דרך לימוד ישר דלמד רבינו מדברי הרא"ש דבנכסי גר לא קנה בהעמדת דלתות בלחוד דליבני בעלמא הוא דאפיך וכולי ובלוקח ושוכר כתב כאן דקונה בהעמדת דלתות לחוד ונתיישבה הקושיא שהקשה ב"י על דברי רבינו גם נתבארו דברי הרא"ש בביאור יפה דלא כמו שהבין ב"י מדבריו לחתכם ולעשות מהם שתי לשונות ושרי ליה מאריה אלא הדבר ברור דכאן כתב רבי' דין לוקח ושוכר ומקבל מתנה וכדמוכח מתוך פי' רשב"ם דבהא מילתא לא חלקו עליו לא התוספות ולא שום אחד משאר הגאונים ולקמן בסימן ער"ה כתב בנכסי הגר וכדמוכח מהך דהבונה פלטרין בנכסי הגר וכמ"ש הרא"ש בפרק ח"ה והוא מדברי התוס' בפרק הפרה (בדף נ"ב) בד"ה כיון שמסר לו המפתח:

והרמב"ם כתב נעילה וכו' ואיני מבין דבריו מה צריך לפתחו אחר כך. ונראה דקשיא ליה לרבינו דמלישנא דמתני' דתנן ונעל כל שהוא דלפי פי' ר"י והרא"ש דבסגירת דלת ונעילתו שמסגירה כל שהוא קנה משמע ודאי דא"ל לפתחו והב"י כתב שני תירוצים האחד דבעינן פתיחה כי היכי דלוכחא מילתא שנעל לשם קנין ולא לשם שמירת הבית תירוץ שני רבותא קאמר דאפילו חזר ופתחו כמו שהיה נמי קנה וראשון נראה עיקר דדוקא קאמר הרמב"ם חזר ופתחו וכך פי' הרמב"ן והרב המגיד לדעת הרמב"ם וראייתו מדקאמר פ' הזורק תיחוד ותפתח וכ"כ הרא"ש בפרק הזורק לאידך שינויא ונראה לפע"ד דאף לפי זה היכא דהיה נעול ופתחו וחזר ונעלו דכ"ש דקנה דאיכא תרתי חדא דמוכחא מילתא שהוא לשם קנין דאל"כ למה פתחו וחזר ונעלו הו"ל להניחו נעול כמו שהיה אלא בע"כ שעשה כך לשם קנין. אידך שהוא מחזיק בנעילה זו שאין אדם יכול ליכנס וע"כ נעלו לאחר שפתחו ולא הניחו פתוח דזה הוה תיקון לבית:

והך חזקה וכו'. בפ' חזקת: ומ"ש בין במכר בין במתנה. כלומר דהשתא ומה במכר דיהיב זוזי בפניו אין שלא בפניו לא כ"ש במתנה דלא יהיב זוזי ה"א בגמרא אליבא דשמואל:

ורשב"ם כתב דמסירת מפתח נמי קונה. שם בפ' חזקת ואיחר רבינו דברי רשב"ם בזה לפי שהשיג עליו ולא נהירא דלא אהני מסירת מפתח אלא לענין דלא צ"ל חזק וקני לכך הקדים לכתוב דין חזק וקני. ובמה שפי' רשב"ם דמסירת מפתח קונה קנין גמור השיגו עליו כל המפרשים מהך דפ' הפרה דאיתא להדיא בגמרא דלא מהני אלא לענין זה דלא צ"ל לך חזק וקני ולפע"ד נראה ליישב דבריו דנסמך על הירושלמי דפ"ק דקידושין דאיתא התם דמסירת מפתח קונה כמ"ש הר"ן פ"ק דקידושין (דף תרכ"ח ע"ב) וכדי ליישב דל"ק מתלמודא דידן דלא מהני אלא לענין דלא צ"ל לך חזק וקני ס"ל לרשב"ם דתלמודא דידן מיירי בדמסר ליה מפתח בסתם אבל בדמסר ליה בפירוש לשם קנין קונה קנין גמור והא דפריך בפ' הפרה ה"ד אי בכספא ליקני בכספא וכו' לא הו"מ לאוקמי דמסר לו מפתח לשם קנין בפירוש משום דא"כ הכי הו"ל למימר לריב"ל המוכר בית לחבירו ומסר לו המפתח קנה דהוה משמע דעיקר קנין הוי במפתח והיינו בשפירש לשם קנין ומדלא אמר הכי אלא אמר כיון שמסר לו המפתח קנה משמע דהקנין הוא בדבר אחר ומיד שמסר לו המפתח בסתם קנה אע"פ שלא מסר ליה בפירוש לשם קנין דכבר קנה הבית בדבר אחר ומסירת המפתח בסתם אינו אלא כאילו א"ל לך חזק וקני:

וכן בבור וכו'. גם זה בפרק הפרה מימרא דר"א והא דכתב רבינו וכן בבור וכו' נראה דר"ל דכי היכי דמחלק רשב"ם גבי מפתח לריב"ל בין מסרו בפירוש לשם קנין למסרו בסתם כדפי' בסמוך כך הוא הדין במסר לו כיסוי של בור דאיכא לחלק בין מסרו סתם למסר בפירוש ודכוותיה לשאר פוסקים דמפתח לא מהני אלא לענין לך וחזק וקני ה"נ במסר לו כיסוי לבור:

ומ"ש וכן אם תיקן בה שאר מיני תיקונין וכו'. אדלעיל קאי דלאו דוקא נעל וגדר ופרץ תנן והיא מימרא דרב אסי א"ר יוחנן בפרק חזקת והטעם משום דבעינן מידי דמועיל לקרקע:

ומ"ש אבל בהילוך וכו'. פלוגתא דתנאי בברייתא פרק המוכר פירות והלכה כחכמים לגבי ר"א דאין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק: ומ"ש ואם מכר לו דרך וכו'. שם מימרא דר"י בר חנינא מודים חכמים לר"א בשביל של כרמים הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך כלומר אם מכר לו דרך כדי לזרוע לו פשיטא דאין נקנה בהילוך דמה לי מכר לו שדה מה לי מכר לו דרך מ"מ אין הקרקע ניקנית לו להשתמש בה בזריעה או תשמישים אחרים עד שיחזיק בגוף הקרקע והילוך אינו חזקה אלא הכא מיירי דמכר לו דרך דלא נעשה לשום תשמיש אלא להילוך בלחוד התם הוא דקונה בהילוך וזהו שכתב רבינו ואם מכר לו דרך שתשמישו להילוך וכולי כלומר ולא להשתמש בו תשמיש אחר כגון לחרשו ולזרעו אלא להשתמש בו בהילוך בלבד התם הוא דקונה בהילוך דדרך הנאת המעשה קונין אותו והכי משמע מפירשב"ם וניחא נמי הא דצריך לפרש וכמה שיעור רוחב הדרך שקונה בהילוך כשמכר בסתם ולא פי' כמה מכר דשמא שיעורו כדרך היחיד דאסיקנא התם דהוי רוחב ב' אמות וחצי כדלקמן בסימן רי"ז סעיף ב' וקאמר דבשביל של כרמים סגי בכדי שיגביה רגל וכו' והיינו טעמא דבדרך היחיד דעשוי לטעון משא על החמור הילכך שיעורו בכדי שיעבור חמור במשאו אבל בשביל של כרמים דאינו עשוי אלא לטעון משא על כתיפו סגי בכדי שיגביה רגל וכולי וכ"נ מדברי התוספות לשם: ומ"ש דהיינו באינו מסויים במחיצות וכו'. שם בגמרא על פי גירסת רשב"ם והרשב"א וכך היא גירסת הר"י הלוי ן' מיגא"ש כמ"ש הרב המגיד משמם פכ"א ממכירה ומביאו ב"י בסימן רי"ז ורבינו תפס גירסא זו עיקר ודחה גירסת האלפסי והרא"ש שכתבו בפרק חזקת וז"ל ולא אמרן אלא דלא מסיימי מחיצתא אבל מסיימי מחיצתא כי היכי דשקיל וכו' וגם בפירשב"ם הביא גירסא זו ודחאה וכתב וז"ל ולא נהירא דאם שביל סתם זבין ליה למה לא יתן לו כל צרכו עכ"ל ואחריו נמשך רבינו ומ"מ קשיא לי הלא התוס' גורסין ג"כ כך ופירשו וז"ל ולא שיהו מחיצות גבוהות דא"כ היכי דרי טונא אלא מחיצות נמוכות טפח או טפחיים להיכר השביל הילכך כשמכר לו השביל בשדהו לא יתן לו אלא כמו שהוא עשוי אפי' לא יהא לו אלא כדשקיל כרעא ומנח כרעא וזה דחקו לרבי' שמואל שאין נראה לו גירסא זו לפי שהוא סבור דהנך מחיצות גבוהות הרבה עכ"ל גם הרמב"ם בפ"א מה' מכירה כתב גירסא זו והשתא איכא לתמוה טובא אדברי רבינו שתופס עיקר גי' רשב"ם ורשב"א והר"י הלוי ודחה לגירסת האלפסי והרא"ש והרמב"ם והתוספות ולפחות הוה ליה להביא גם דעת אלה הגאונים כדרכו בספרו ותו דהלא כתבו המפרשים דנהגינן לפסוק כדעת האלפסי במקום שאין חולקין עליו התוספות כל שכן במקום שהתוס' פוסקים כמותו כי הכא וגם הרא"ש והרמב"ם פוסקים כך ולענין הלכה נראה אע"ג דמשמע דדעת האלפסי עיקר כדפי' מ"מ כיון דהך דינא תלוי בחילוף הגירסא היכא דקיימא זוזי ליקום ואין להוציא מיד המוחזק. והב"י האריך להקשות אדברי ה"ה גם בספר כ"מ כתב על זה ע"ש ולפעד"נ דליכא הכא קושיא ולא ראיתי להאריך בזה. עוד נתקשה הב"י בפירוש לשון דשקיל כרעא ומנח כרעא ולפע"ד נראה דרצונו לומר בל' זה דאינו נותן לו יותר ברוחב אלא מדרך כף רגלו כשהולך דרך הילוכו שמגביה רגל ומניח רגל והוא יותר מרוחב ב' רגלים שהוא מקום שאין יכול להלוך אלא רגל בצד רגל דהדבר ידוע כי במקום שהאדם הולך צריך רוחב בין הרגלים שלא יעכבו זה את זה מלהלך זה נותן לו ויזרע המוכר או יטע כרם מכאן ומכאן וכן מבוא' מפירשב"ם וכ"כ הרב בספר דרכי משה ודלא כב"י:

כתב הרמב"ם וכו' והראב"ד השיג וכו' והכי מסתברא. ולפעד"נ דלישנא דתלמודא ר"פ חזקת (דף כ"ט) משמע כדברי הרמב"ם מדקאמר אלא מעתה צונמא במה יקנה אלא באוקומי ביה חיותא ומישטח ביה פירא ה"נ איבעי ליה לאוקומי ביה חיותא וכו' דמשמע דה"ק דכי היכי דלמיקני ארעא קני לה בהעמדת בהמה ושיטוח בה פירא דהרי הלוקח נהנה ה"נ לגבי חזקה דשלשה שנים כשהמערער טוען לא מכרתיה לך וזה מביא ראיה שהחזיק בה שלש שנים בהעמדת בהמה ושיטוח פירות נמי הוי חזקה ונאמן לומר שקנאה ושטר היה לו ואבד אבל רבי' תופס דעת הראב"ד דלא מהניא אלא כנגד טענה ולפיכך כתב לעיל בסי' קמ"א סעיף י"ד דכנגד טענה מהניא הך חזקה דהעמדת בהמה ושיטוח פירי וכאן למיקני ארעא הסכים להראב"ד דלא קנה בה ארעא: כתב ב"י דבדברי הרא"ש מספקא לן אי ס"ל דקנה קרקע באכילת פירות ולא דמי לעבד או שמא קרקע ועבד שוין דלא קנה לארעא באכילת פירות ולפעד"נ דליכא ספיקא דפשיטא הוא דדעת הרא"ש שלא לחלק בין קרקע לקנין עבד אלא בין בזה ובין בזה לא קנה באכילת פירות והוא דעת רבי' דכאן הסכים להראב"ד דבאכילת פירות לא קנה בקרקע ובי"ד סי' רס"ז כתב ג"כ דלא קנה גבי עבד וכ"כ לקמן בסי' קצ"ו ואע"פ דמדברי הרא"ש בפ' חזקת גמ' בד"א במחזיק משמע דמפרש הא דפריך תלמודא (ד' נ"ז) מ"ש רישא מ"ש סיפא לענין קנין לאלתר א"כ הא דפריך בתר הכי והרי אכילת פירות וכו' נמי לענין קנין לאלתר הוא והוא מדברי התוס' לשם בד"ה נעל וגדר (סוף דף נ"ב) וכך הבין ב"י ליתא דהא כדאיתא והא כדאיתא דבנעילה ודאי קאמר דקני לענין קנין לאלתר אבל אכילת פירות לא קאמר דקני אלא לענין חזקת ג' שנים ומיהו באכילת פירות במידי דחשוב טובא כגון הציע מצעות ושכב עליהם דנהנה גופו מגוף השדה א"נ ערך שלחן ואכל עליו ס"ל להרא"ש דאפי' בנכסי הגר קנה כ"ש במכר ובמתנה דהוה ליה כנעל וגדר ופרץ וכמ"ש ב"י כאן וע"ל בסימן ער"ה סעיף י"ד. וכתב בספר בדק הבית ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם דסוגיין דעלמא בד"מ כוותיה ועוד שהעיטור הסכים עמו עכ"ל וכתב עוד דנקטינן ככל הני רבוותא דסברי דחזקה לחודיה בלא כסף ובלא שטר קניא כל היכא דלא עייל ונפק אזוזי עכ"ל:

כתב רב האי כל מה דמפלגינן וכו'. נראה דקאי אדלעיל בסעיף ז' דהיכא דתיקן בה שאר תיקונין וכולי דבעינן דנתן צרור והועיל ונטל צרור והועיל וכו' אבל אנעל וגדר ופרץ לא קאי דפשיטא דאין חילוק אף לרב האי:

מכר לו י' שדות וכו'. ברייתא פרק קמא דקידושין (דף כז) וא"ת בלא חזקה נמי קנה מטעם כסף כתבו התוס' לשם דתירץ הר"ש מאייברא דמיירי שהמוכר היה חייב ללוקח מעות כבר דבאותם מעות לא היה קונה כי היכי דלא מצי לקדושי בהו אתתא שהוא מלוה ה"נ לא מצי למיקני בהו קרקע ועוד תירצו דמיירי באתרא דלא קנו בכספא עד דכתבי שטרא ואפ"ה בחזקה קנה כולן אע"ג דלא כתבי שטרא ותירוץ זה הביאו הרא"ש וכתב עליה ומשמע דוקא י' שדות וכו' אבל בשדה אחת קנה בחזקה בלא מעות אפילו במקום שכותבין את השטר דכסף לא קנה חזקה קניא וה"ט משום דאלים קנין חזקה שעושה מעשה בגוף הדבר מידי דהוה אמשיכה דקניא בלא כסף עכ"ל ונראה דשני התירוצים הילכתא נינהו דאפילו לא נתן לו עכשיו כסף אלא המוכר היה חייב מעות כבר ללוקח וגם במקום שכותבין שטר אפ"ה בחזקה קנה כל הי' שדות וז"ש רבינו מכר לו י' שדות בי' מדינות אם נתן דמי כולן וכו' דמשמע מלשון זה אף אם כבר נתן לו קודם מכירה כגון שהיה חייב לו מעות ומסוף דברי רבינו משמע דמיירי נמי אף במקום שכותבין שטר קנה בחזקה כל הי' שדות אפילו הן בי' מדינות מועיל חזקת אחת מן השדות לכולן וקאמר בגמרא דה"ט משום דסדנא דארעא חד הוא כלומר שהרי כולה מחוברת יחד: ומ"ש רבינו לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו אפי' הן סמוכות זו לזו למד כך מדברי הרא"ש מדכתב ומשמע דוקא בי' שדות בי' מדינות לא קנה אלא כנגד מעותיו אבל בשדה אחת קנה בחזקה בלא מעותיו עכ"ל אלמא דוקא בשדה אחת אבל בי' שדות אפילו סמוכות זו לזו דינן כאילו היו בי' מדינות דאל"כ הוה ליה לומר אבל בי' שדות הסמוכות זו לזו וכו' דהוי רבותא טפי אלא ודאי דלא מהניא חזקה בלא מעות אלא בהחזיק בשדה אחת. ומ"ש הרא"ש ברישא דוקא בי' שדות בי' מדינות הא דנקט י' מדינות לישנא דתלמודא נקט אבל ודאי אין חילוק בין סמוכות לאינן סמוכות:

ומ"ש וכן אם היה בשכירות וכו'. כתב ב"י דנראה מדברי הרמב"ם ספ"א מה"מ דלגבי שכירות א"צ שיתן מעות כלל דאין שכירות משתלמת אלא ל סוף וקנה את כולן בהחזיק באחת מהן מטעם דסדנא דארעא חד הוא דשכירות דינו כמתנה דליכא כסף אלא חזקה גרידא וקנה את כולן להרמב"ם וכ"כ בכ"מ לשם מיהו בדברי רבינו צל"ע דמשמע דדין שכירות כדין מכירה ותו דאפי' מתנה הוי כמו מכר להרא"ש כ"ש שכירות ומשו"ה איכא לתמוה על הרב בהגהות ש"ע שכתב שיש חולקין במתנה ובשכירות פסק בסתם דא"צ שיתן דמים דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואיפכא מסתברא דכיון דבמתנה יש חולקין דלא קנה כלום כמ"ש הרא"ש כ"ש בשכירות דלא קנה כלום ולא שמיע לי מ"ש מהרו"ך בזה ע"ש ובספר ב"ה כתוב וז"ל ולענין הלכה נקטינן כרבינו חננאל והרמב"ם עכ"ל:

דרכי משה

(א) ב"י הקשה כאן מה שכתב כדי שיגביה רגל ויניח רגל ולמה לא אמר סתם כרוחב ב' רגליו וגמגם בתירוצו וולי נראה דלא קשה כלל דמה שמניח רגל ומגביה רגל הוא יותר רוחב מב' רגליו שהיא מקום שילך רגל בצד רגל וידוע כי במקום שהולך צריך רוחב ב' הרגלים שלא יעכבו זה את זה מלהלך בנ"ל:

(ב) ודברי הרא"ש הם לקמן סימן ער"ה ומ"מ צריך עיון דהרי כתב רבינו משם הראב"ד דלא הוי חזקה אלא במידי דמהני לקרקע כגון נעילה וגדירה ופריצה משמע אבל בדבר דלא מהני לקרקע אלא הוא נהנה מן הקרקע לא. כתב המרדכי פרק חזקת הבתים דף ע"ד אם היה גבשושית בבית ונטלה או גומא וסתמה הוי חזקה אבל חפר בה פורתא לא הוי חזקה אלא שדה העשוי לחרישה וע"ש:

(ג) וכתב נ"י פ' המוכר הבית דף קצ"ב ע"א דה"ה מוכר בו בתים או בית ושדה:

מתוך: טור חושן משפט קצג (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן קצג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

כל המחובר לקרקע דינו כקרקע ונקנה בכסף ובשטר ובחזקה אפילו לא כיון לקנות הקרקע אלא החזיק בקרקע לקנות המחובר בבה קנה וכן נמי אם מכר לו קרקע בכסף כדי לקנות המחובר בו קנה אע"פ שלא קנה הקרקע:

וכתב הרמב"ם דוקא שצריך לקרקע אבל אם אינו צריך לקרקע כגון ענבים העומדות ליבצר דינם כמטלטלין לענין קנייה ואונאה ונראה דכמחובר דמי דהא לענין שבועה כשבינן להו רבנן כמחובר אע"פ שעומדות ליבצר:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כל המחובר לקרקע וכו' כתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות מכירה כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ונקנה בכסף או בשטר או בחזקה ורבינו מפרש דברי אפילו לא כיון וכו' וכן נמי אם מכר לו וכו' וכתב הרב המגיד דין החזקה נתברר פרק הספינה על מתניתין דהלוקח פשתן מחבירו ותלש כל שהוא קנה עכ"ל. וביאור הענין דתנן בהספינה (פד:) הלוקח פשתן מחבירו הרי זה לא קנה עד שימשכנו ויטלטלנו ממקום למקום ואם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה ובגמרא (פז.) משום דתלש כל שהוא קנה אמר ר"ש הב"ע דא"ל לך יפה קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה ופיר"ש כלומר לך והחזק בקרקע לקנות פשתן המחובר דקרקע נקנה בחזקה וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואתא מתני' לאשמועינן דחזקת קרקע מהניא לפשתן ואף על גב דלא זבון ליה ארעא ואשמועינן נמי חזקה קלה דבלקיטת הפשתן מקצתו יכול לקנות השאר המחובר וכגון דאמר לו המוכר לקוט מן הפשתן עצמו קצת ויתייפה הקרקע ויהיה נקי לחרישה וכ"כ התוס' לך יפה קרקע וכו' כלומר החזק בקרקע ע"י יפוי דהוה כעין נעל וגדר כל שהוא ותהא שאולה לך להיות בחצרך לענין זה שתקנה מה שעליה. וכתב בעל נמ"י כיון שלא קנה אלא מדין שכירות הקרקע יש לו להזכיר בפירוש מקום הקרקע שעומד בו הפשתן מושכר לך ביפוי זה. אבל הרמב"ם בפ"ג מה"מ כתב דין הלוקח פשתן מחבירו והיה מחובר ותלש כל שהוא קנה דהוי כאילו צריך לקרקע וכתב שם ה"ה שקנה הקרקע בשכר היפוי וקנה הפשתן אגב הקרקע וכן כתב הרמב"ן שפי' הרי"ף בתשובה וכ"כ ר"י הלוי ז"ל ולפ"ז א"א ללמוד מדין הפשתן לנדון שלפנינו דההוא מדין אגב קנה ונדון שלנו אינו אלא מדין חזקת קרקע ותימה מה"ה שכתב שדין החזקה נתברר מדין הפשתן:

וכתב הרמב"ם דוקא שצריך לקרקע וכו' בפ"א מה"מ וכתב ה"ה דאמרינן פרק שבועת הדיינין (דף מג.) כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לענין שבועה ומה שאמרו שם דאפילו ענבים העומדים ליבצר הרי הן כקרקע פירשה הרב בשהן צריכין לקרקע אבל כשאינן צריכין הא אמרינן בפרק נערה שנתפתתה (נא.) כל העומד ליגדר כגדור דמי ואי כמי כל העומד ליתלש כתלוש דמי וא"נ דשבועה שאני וכן נראה דעתו פ"ב מהלכות שכירות ויש פירושים אחרים לחלק בין זו לזו עכ"ל ומתוך דברים אלו נתיישב מה שכתב רבינו ונראה דכמחובר דמי וכו':

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כל המחובר לקרקע וכו'. הכי איתא להדיא בפרק הספינה דאהא דתנן הלוקח פשתן מחובר מחבירו ותלש כ"ש קנה פרכינן בגמרא משום דתלש כל שהוא קנה אמר רב ששת הב"ע דא"ל לך ויפה לך קרקע כל שהוא וקני כל מה שעליה כך היא גירסת רשב"ם והתוס' לך ויפה לך וכו' וגם פירשו דה"ק החזק בקרקע על ידי יפוי זה שתייפה הקרקע לצרכך שיהא נקי לחרישה דהשתא כשמתכוין לנקות הקרקע ולהחזיק בה כדי לקנות הקרקע הוה ליה כמו נעל וגדר ופרץ כל שהוא וחזקה זו מהניא לפשתן ואע"ג דלא זבין ליה ארעא מ"מ כל המחובר לקרקע ה"ה כקרקע כ"כ רשב"ם והתוס' פי' דא"ל דביפוי זה לצרכך כדי שיהא נקי לחרישה הו"ל חזקה לענין שתהא שאולה לך להיות כחצרך לענין זה שתקנה מה שעליה ונתבארו דברי רבי' שכתב כל המחובר לקרקע דינו כקרקע וכו' דכתב כלשון פירשב"ם וכ"כ הרמב"ם לשון זה וגם כתב אפי' לא כיון לקנות הקרקע וכו' דהיינו כדכתב רשב"ם ואע"ג דלא זבין ליה ארעא וכו' אבל האלפסי והרא"ש גורסים דא"ל לך ויפה לי קרקע כל שהוא וקני כל מה שעליה באגרך כך הוא כתוב באלפסי ישן מדוייק ובספרי הדפוס השמיטו מלת באגרך וכך פירושו דבשכר טרחך שאתה מייפה לי קרקע כל שהוא שיהא נקי לי לחרישה אנכי מקנה לך הקרקע שתהא שכורה לך וקני בה כל מה שעליה ונראה דלפי גירסא זו כתב נמ"י דכיון דלא קני אלא מדין שכירות יש לו להזכיר בפירוש מקום הקרקע שעומד בו הפשתן ויאמר לו שיהא מושכר לך ביפוי זה כדאמר בעלמא ומקומו מושכר לו ואם היה פיקח שוכר את מקומו עכ"ל מבואר מדבריו דלפירשב"ם ותוס' דאינו מטעם שכירות אין צריך להזכיר בפירוש מקום הקרקע שעומד בו הפשתן וכו' וכך הם דברי רבינו וקצת קשה דרבינו פתח בשלשתן בכסף בשטר בחזקה ואינו מפרש אלא חזקה וכסף וצ"ע למה לא כתב וכן נמי בשטר וכו':

וכתב הרמב"ם דוקא שצריך לקרקע וכו'. בפ"א דמכירה כתב כך: ומ"ש רבינו ונראה דכמחובר דמי וכו'. איכא לתמוה בדבריו דמשמע דר"ל דכיון דקא חשבי ליה רבנן כמחובר לענין שבועה דמודה מקצת ה"ה לענין קנייה ואונאה ואם כך כוונתו לא קשה כלום להרמב"ם דאיהו סבירא ליה דאף בשבועה דמודה מקצת לא קאמרי רבנן דהו"ל כמחובר אלא היכא דלא צריכין לקרקע כמבואר בפ"ה מטוען ורבינו עצמו בסימן צ"ה הביא דבריו אלה אי נמי סבירא ליה להרמב"ם דהלכה כר' מאיר וכמ"ש התוס' וסמ"ג על שם ר"ח וגם הרב המגיד הזכיר זה ואם נפרש דברי רבינו להשיב על הרמב"ם משבועת שומרים דכתב בפ"ב מה' שכירות דחשבינן ליה כמחובר אפילו אינן צריכים לקרקע וסבירא ליה דה"ה לענין קנייה ואונאה דמאי שנא הא ודאי ליתא שהרי רבינו עצמו כתב בסימן צ"ה על שם הר"י הלוי טעם נכון לחלק ביניהם ע"ש ועוד תימה דלמעלה בסימן קט"ו ס"י לגבי ב"ח מבואר מדברי רבינו דכשאינן צריכין לקרקע לאו כקרקע הן ודלא כהרמב"ם בפרק כ"א ממלוה דלגבי ב"ח אע"פ שאין צריך לקרקע דינן כקרקע וכאן לענין קנייה ואונאה דסובר הרמב"ם דבאינן צריכין לקרקע דינן כמטלטלין השיב עליו רבינו וס"ל דכקרקע הן וא"כ סברת הרמב"ם וסברת רבי' הפוכות בשתים ותו קשה דמלשון רבינו בכאן משמע דאין לחלק כלל אלא בכל דוכתא דיינינן להו כקרקע אפי' אין צריכין לקרקע ולעיל בסי' קט"ו ולקמן בסי' שנ"ד וסי' רנ"ו פסק דבפירות גמורים דאין צריכין לקרקע אין דינן כקרקע ובסי' ש"א גבי שבועת שומרין פסק איפכא דדינן כקרקע אפי' עומדין ליבצר וצריך עיון:

מתוך: טור חושן משפט קצד (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן קצד (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

עכו"ם שמכר קרקע לישראל אינו קונה אותו אלא בשטר עם נתינת הכסף לפיכך עכו"ם שמכר קרקע לישראל וקבל המעות קודם שכתב לו השטר אותו השדה הוא כהפקר שהרי נסתלק העכו"ם והישראל לא קנה כל זמן שלא כתב לו השטר לפיכך אם החזיק בו אחר זכה בד"א במקום שאין משפט ידוע למלך אבל אם דין המלך ומשפטו שיזכה בקרקע מי שיתן דמיו עושין כפי משפט המלך שכל דיני המלך בממון דנין על פיהם וכתב ה"ר שלמה בן אדרת שה"ה נמי אם החזיק בו לוקח לא קנה דמ"ש חזקה מכסף דכסף ודאי בעכו"ם קונה ואפ"ה אמרינן שאינו קונה כאן משום דלא סמכה דעתיה עד דמטא שטרא לידיה משום דסתם עובד כוכבים אנס הוא א"כ ה"ה בחזקה ע"כ:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל אם פקח הוא אם נותן המעות יחזיק בו מיד בתורת הפקר קודם שיקדימנו אחר:

וכתב רב האי אע"פ שזכה בו המחזיק צריך ליתן הדמים לראשון שאף על פי שלא קנה הראשון גוף השדה מ"מ חלה עליו זכות הלוקח לתורת משכונא בשעת מתן מעות וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאף המעות א"צ ליתן לו ורשב"ם כתב שנקרא רשע כעני המהפך בחררה ובא אחר ולקחה וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפילו רשע לא מיקרי דלא אמרינן דהוי רשע אלא במכר ושכירות שנמצא במקום אחר אבל במציאה והפקר שאינו נמצא במקום אחר לא: ואפי' אם יכתוב העכו"ם שטר לראשון קודם שיחזיק בו אחר אינו כלום כיון שכבר נסתלק א"כ הרי הוא כאחר אלא צריך שיכתוב השטר קודם שיקבל המעות: ואם כתב לו השטר אחר שקבל המעות והחזיק בו כמה שנים ולא לשם קנייה כי היה סבור שיספיק לו שטרו ובא אחר והחזיק בו זכה:

כתב רשב"ם אם יוכל הראשון לדון עם העכו"ם ולהוציא מעותיו יעשה ואם לאו יפסיד וכתב א"א הרא"ש ז"ל ודבריו אינם מובנים היאך יכול להוציא מעותיו מן העכו"ם שבדיניהם וגם בדיניו נגמר המקח על ידי נתינת הכסף ושוב אינו חייב להעמיד לו מקחו בידו אם בדיני ישראל זכה המחזיק וזה בא לעשות תחבולה עם העכו"ם שיבוא באלמות ובכח לכוף המחזיק להחזיר הקרקע לאשר קנהו מאתו יראה שעבירה היא בידו ודין גזלן יש לו כיון שזה בו מדין תורה:

וכל זה לא איירי אלא בקרקע שאין דעת הלוקח לקנות אלא בשטר אבל במטלטלין קונה בנתינת המעות:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

עכו"ם שמכר קרקע לישראל וכו' פרק חזקת (דף נד:) גמרא בד"א במחזיק אמר שמואל נכסי עכו"ם הרי הן כמדבר כל המחזיק בהם זכה מ"ט עכו"ם מכי מטא זוזי לידיה אסתלק ליה ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה הילכך הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהם קנה א"ל אביי לרב יוסף ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא ומלכא אמר לא ליקני ארעא אלא באיגרתא א"ל אנא לא ידענא עובדא הוה בדורא וכולי א"ל דורא דרעותא קאמרת התם באגי מיטמרי הוו דאינהו גופייהו לא הוו יהבי טסקא למלכא ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא רב הונא זבן ארעא מעכו"ם אתא ישראל אחר רפיק ביה פורתא אתא לקמיה דרב נחמן אוקמא לכולה ארעא בידא דההוא דרפק בה שלח רב הונא בר אבין ישראל שלקח שדה מעכו"ם ובא ישראל אחר והחזיק בה אין מוציאין מידו וכן היו ר' אבין ורבי אלעאי וכל רבותינו שוים בדבר. ופירש רשב"ם נכסי העכו"ם. שמכרן עכו"ם לישראל שקיבל הדמים ממנו ועדיין לא החזיק בה ישראל זה הקונה אותם: הרי הן כמדבר. הפקר כדמפרש לקמן שאם קדם ישראל והחזיק בה קנה כאילו הן נכסי הגר שמת: מכי מטא זוזי לידיה. מן הלוקח: אסתלק ליה. העכו"ם שהרי כל קניינו של עכו"ם בכסף כדאמר בפ"ק דקידושין (יד:) ומשקיבל המעות לגבי דידיה הוי מכירה שאין יכולין עוד לחזור זה בזה וישראל לא קני במתן מעות עד דאתא שטרא לידיה כדאמרינן בקידושין כדפי' לעיל דאפילו מישראל חבריה לא קנה בזוזי עד שיכתוב לו השטר וכ"ש מעכו"ם דסתם עכו"ם אנסים הם ואין בדעתו לקנות בלא שטר והילכך אי אתא ישראל אחרינא ורפק ביה פורתא מקמיה האי קנה ודוקא בלוקח מעכו"ם אבל לוקח מישראל חבירו נהי דלא קני לוקח עד דאתי שטרא לידיה אחר מיהו אין יכול לקדום ולהחזיק שהרי עדיין ברשות מוכר קיימא שכל זמן שלא החזיק הלוקח או לא בא השטר לידו יכולין שניהם לחזור זה בזה: ומלכא אמר לא ליכול ארעא. שום מחזיק בארעא אלא א"כ יש בידו שטר מכירה מן המוכר והיאך יקנה זה המחזיק הואיל ואין לו שטר מן העכו"ם אלא לוקח ראשון יקנה בדינא דמלכותא לכי אתא שטרא דעכו"ם לידיה: א"ל אנא לא ידענא. רב יוסף נמי בע"כ הוה ידע להא דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא והאי דקמהדר לאביי אנא לא ידענא וכו' ודאי היה יודע תירוץ אחר לדבר אלא דעדיף ליה למימר עובדא ולכך לא חשש לתרץ ואביי מהדר ליה דמההיא עובדא ליכא לאתויי ראיה ומיהו רב יוסף לא חזר בו דמ"מ שמואל אמרה כדאמרינן בסמוך והאי דקשיא ליה דינא דמלכותא דינא רב יוסף לא ס"ל האי דאביי ומלכא אמר לא ליכול ארעא אלא בשטרא דלאו דינא דמלכותא הוא אלא בחזקה נמי ליכול: דורא דרעותא קאמרת. בתמיה וכי משם אתה מביא ראיה: באגי מיטמרי. שדות טמונות שלא היו הבעלים נותנין את המס למלך אלא מבריחין עצמן: דאינהו גופייהו. הבעלים הראשונים לא הוו יהבי טסקא ומדינא דמלכותא לא היה בידם דבעלים כח למכור ומכרן בטל וזה השני שהחזיק קנה בדינא דמלכותא שהתנה בחזקתו על מנת ליתן טסקא למלכא ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא בחזקה בלא שטרא אבל בקרקע שהוא ירושה לעכו"ם מאבותיו ומכרה לעולם אימא לך אם בא אחר והחזיק בה מוציאין אותה מידו ומחזירין לראשון שיהיה לו השטר מן המוכר וכיון דרב נחמן וכל הנך אמוראי כשמואל דאמר נכסי עכו"ם הרי הן כמדבר ס"ל הכי קיי"ל ומאי דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא לא קשיא דרב יוסף נמי סבר דהכי אמר שמואל אלא דס"ל דמלכא לא אמר דלא ליכול ארעא אלא בשטרא וא"כ היכא דאמר מלכא לא ליכול ארעא אלא בשטרא לא הוו נכסי עכו"ם כמדבר אלא אפילו בא אחר והחזיק מוציאין מידו ומחזיקין אותה ביד האחר וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפ"א מהל' זכיה. וכתב רשב"ם פר"ח דלית הלכתא כשמואל משום דמקשה עליה אביי מאידך דשמואל ובא רב יוסף לתרץ והקשהו אביי ול"נ דהלכה כשמואל דהא רב נחמן דדיינא הוא דן כוותיה וגם הרבה אמוראים כשמואל לקמן וסלקא שמעתין בהכי והא דאמר דינא דמלכותא דינא רב יוסף עצמו היה יודע תירוץ לדבר ולא חש לתרץ מאחר דהוה מייתי ראיה מעובדא וכן כתבו הגהות פי"א מהלכות זכיה דהלכתא כשמואל ודלא כר"ח ולענין הלכה כיון דכל הני רבוותא מסכימים למיפסק כשמואל דאמר נכסי עכו"ם הרי הם כמדבר הכי נקטינן. כתב ר"י בנכ"ב דהא דאמרינן נכסי העכו"ם הרי הם כמדבר מיירי במקום שנהגו ישראל שלא לקנות אלא בשטר דאם לא כן קנה ראשון בכסף עכ"ל. וכן נראה מדברי רשב"ם שפירש טעמא שהן כמדבר משום דלא קני בלא שטר דאפילו מישראל לא קני אלא בשטרא וכ"ש מעכו"ם דסתם עכו"ם אנסים הם ואין בדעתו לקנות בלא שטר ואם כן היכא דאין כותבין שטר ודאי גמר בדעתו לקנות בלא שטר וגם הר"ן בפרק קמא דקידושין גמרא נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף וכו' כתב ודאמרינן בפרק חזקת נכסי העכו"ם הרי הן כמדבר וכו' במקום שכותבין השטר הוא מדקאמר דישראל לא קני אלא בשטרא דאי במקום שאין כותבין את השטר בכסף בלבד הוא קונה וכתב עוד דבמקום שכותבין שטר קנין הוא דאי במקום שכותבין שטר ראיה עסקינן ומשעת נתינת הכסף קנה למפרע היכי אמרינן דכל המחזיק בהם זכה דהא כי כתב ליה עכו"ם שטרא אשתכח דקנייה ישראל אחר למפרע משעת נתינת הכסף ושטרות שלנו אם נקראים שטר קנין או שטר ראיה נתבאר בסימן קצ"א ונ"ל שאם אמר הלוקח בכסף לבדו אני קונה שקנה ואינם כמדבר וכדאמרינן לגבי ישראל דאי אמר אי בעינא בכספא אקנה שקנה וכמ"ש בסימן ק"צ : וכתב הרשב"א שה"ה נמי אם החזיק תחלה וכו' כ"כ הרב המגיד בפ"א מהל' זכייה בשם הרשב"א והראב"ד ז"ל אבל הרמב"ם כתב שם ישראל שלקח שדה מן העכו"ם ונתן דמים וקודם שיחזיק בה בא ישראל אחר והחזיק בה כדרך שמחזיקין בנכסי הגר זכה אחרון משמע מדבריו שאם החזיק הראשון תחלה זכה וכ"כ רשב"ם בפ' חזקת הילכך אי אתא ישראל אחרינא ורפק ביה פורתא מקמי האי קנה וכתב ה"ה בפרק הנזכר שכן דעת ר"ח והטעם דאם הראשון החזיק קודם לא גרע חזקתו מפני שנתן דמים מחזקת השני שלא נתן והראב"ד והרשב"א נותנין טעם לדבריהם דהראשון שנתן מעותיו אנן סהדי דלא סמכה דעתיה למקניא עד דכתב ליה שטרא עכו"ם משום דעכו"ם אנס הוא אבל האי דאחזיק בלא זוזי דעתיה למקניא בהאי חזקה עכ"ל וא"ת הרי הרמב"ם כתב בפ"א מהל' מכירה שהעכו"ם אינו קונה בחזקה וישראל הבא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם ומשמע דהיינו לומר שישראל הקונה מן העכו"ם אינו קונה בחזקה ובפ"א מהלכות זכיה כתב שהעכו"ם אינו קונה קרקע מישראל אלא בשטר ואינו מקנה קרקע לישראל אלא בשטר וא"כ היאך דקדק ה"ה מדבריו שאם נתן דמים והחזיק זכה וי"ל כיון שהעכו"ם קבל הכסף נסתלק ולא הוי קרקע דעכו"ם אלא של הפקר ואע"ג שזה אינו מתכוין לזכות מן ההפקר מ"מ כיון שהחזיק לשם קנין עלתה לו חזקה כנ"ל:

וכתב א"א ז"ל בפרק חזקת כתב זה לשונו ואם נתן המעות יחזיק בו מיד קודם שיקדימנו אחר וסובר רבינו דיחזיק בתורת הפקר קאמר ואינו מוכרח שכבר אפשר דיחזיק דקאמר הרא"ש לאו מתורת הפקר אלא יחזיק סתם לקנות קאמר:

וכתב רבינו האי אע"פ שזכה וכו' כתב הרא"ש בפרק חזקת פירשב"ם אית דאמרי דמהדר זוזי ללוקח ולא נראה לי מדקאמר הרי הן כמדבר משמע דזכי לגמרי ור"ח פירש שהמחזיק משלם דמים ללוקח אע"פ שאינו חייב מתורת דינא דגרמי כלום שהרי מן ההפקר הוא זוכה מ"מ חלה זכיית הלוקח על השדה למשכנתא בשעת מתן מעות אע"ג דלא קני לגמרי בכסף היינו לקנות גוף השדה אבל תורת משכנתא לא פקע מיניה כאותה ששנינו בהפרה (מט:) משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר ונ"ל דלאו ראיה היא דהתם בא משכונו של גר ליד ישראל בתורת משכונא ונראין דברי רשב"ם דהפקר גמור הוא ואפילו דמי לא יהיב עכ"ל והרמב"ם בפ"א מהל' זכייה כתב כדברי ר"ח וכתב ה"ה כ"כ רבי' האי וכ"כ הרמב"ן משום דבזוזי דהאי מסלק ליה עכו"ם ומשתרשי ליה הני זוזי ללוקח שני ומיהו אחריותו על העכו"ם המוכר ולא על ישראל שלקח אחריו וזהו דעת המפרשים ז"ל עכ"ל וכתב עלה נמ"י בפרק חזקת שכדברי הרמב"ן כתב ה"ר יונה בשם הריטב"א ז"ל ונראה מדבריו שם שכן דעת הרשב"א והראב"ד ז"ל שכתב בשמם שהשני שמחזיק בלא זוזי דעתיה למקני בהאי חזקה מימר אמר אי אניס לה העכו"ם מינאי לא מפסידנא מידי דאע"פ שחייב להחזיר זוזי ללוקח אחר כדאמרן על תנאי זה מחזיק דאי אניס לה עכו"ם מידיה נהדר ליה זוזי עכ"ל וכיון דכל הני רבוותא מסכימים לדעת ר"ח הכי נקטינן : ורשב"ם כתב וכו' וא"א ז"ל כתב וכו' דברי שניהם בפרק חזקת גמרא בד"א במחזיק וכו' והרא"ש אזיל לטעמיה דא"צ ליתן לו מעות וא"כ הו"ל כמציאה אבל לדברי האומרים שצריך ליתן לו מעות הו"ל כמכירה ומיקרי רשע : (ב"ה) וכבר כתבתי בסמוך דהלכה שצריך ליתן לו מעות. ועי' בדברי מהרי"ק שורש קי"ח:

ואפי' אם יכתוב העכו"ם שטר וכו' כן כתב שם הרא"ש וכן מטין דברי הרמב"ן וכ"כ בעל נמ"י בפרק הנזכר בשם המפרשים:

ואם #ג כתב לו השטר אחר שקיבל המעות וכו':

כתב רשב"ם [וכו'] בפרק הנזכר: וכתב א"א ז"ל בפרק הנזכר ג"כ והתוס' כתבו שם ונראה דשרי ליה לישראל לתבוע מיניה מעותיו אף על פי שמתוך כך יחזור העכו"ם ויגזול את המחזיק דבדין תבע ליה דלא נתן לו מעות אלא ע"מ שתבוא הקרקע לידו ואם המחזיק יכול לישמט מן העכו"ם ישמט אף על פי שהלוקח מפסיד אך אם המחזיק בא לפרוע לו מעותיו ואם יפקיענו הא' הקרקע מידו ע"י עכו"ם נראה דהוה ליה מוסר ממש וכ"כ בהג"א בשם מהרי"ח והמרדכי: כתב הרמב"ם בפ"א מה' מכירה העכו"ם אינו קונה בחזקה אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף וכ"כ בפ"א מהל' זכייה והיינו מדגרסינן בפרק חזקת אמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת העכו"ם הרי הוא כעכו"ם מה עכו"ם אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת עכו"ם ומפרשה הרמב"ם לענין קנין לאלתר ורבינו השמיטה משום דס"ל כרשב"ם שמפרש לה לענין ג' וכן דעת הר"ן והראב"ד ז"ל:

וכל זה לא איירי אלא בקרקע וכו' אבל במטלטלין קונה בנתינת המעות עיין בטוי"ד סימן ש"כ ובנמ"י ובהרמב"ם פ"א מהל' זכייה ובהגהות שם. כתב ר"י בנכ"ב בשם הרשב"א עכו"ם שהפקיד מטלטלין (של) ישראל ונתנם בשטר לישראל אחר דקנאם [הראשון] דעכו"ם כיון שכתב שטר נסתלק והרי הן כמדבר דכל הקודם בהם זכה וישראל אינו קונה מטלטלין בשטר עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

עכו"ם שמכר קרקע וכו'. מימרא דשמואל פרק חזקת: יומ"ש בד"א במקום שאין משפט ידוע למלך וכו'. ג"ז שם אמר שמואל דינא דמלכותא דינא ומלכא אמר לא ליקני ארעא אלא באיגרתא פי' ולפיכך לא קנה האחר שהחזיק בשדה זו הואיל ואין לו שטר מן העכו"ם ואיכא למידק אמאי שינה רבינו ממ"ש בגמרא וכתב דאם משפט המלך שיזכה מי שנותן דמיו וכו' ובאלפסי ובאשיר"י כתוב כלישנא דגמרא וברמב"ם סוף פ"א דזכייה כתוב בלשון זה בד"א במקום שאין משפט ידוע למלך אבל אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכותב בשטר או הנותן דמים וכיוצא בדברים אלו עושין כפי משפט המלך שכל דיני המלך בממון על פיהם דנין עכ"ל הנה שכתב כלשון התלמוד וגם הוסיף דהוא הדין אם משפטו שיזכה הנותן דמים וכיוצא בזה אבל רבינו השמיט לגמרי הך דאם משפטו שלא יזכה בקרקע אלא בשטר ואפשר ליישב ולומר דרבינו רבותא אתא לאשמועינן דאע"ג דאין משפט המלך אלא שהנותן דמים נמי זוכה בקרקע וה"ה דזוכה בשטר לא תימא דה"ה דזוכה בחזקה ואדרבה חזקה עדיפא מכסף וא"כ כשהלוקח נתן כסף והאחר החזיק בה זכה בה האחר דלא מהני מה שנתן הראשון כסף אלא כנגד מי שבא אחריו ונתן ג"כ כסף דאז קנה הראשון אבל אם בא אחר והחזיק בה זכה בה האחר ואפילו הכי אשמועינן דלא זכה בה האחר אלא הלוקח שנתן הכסף תחלה הוא שזכה בה תחלה מדינא דמלכותא אבל היכא דמשפט המלך שלא יקנה אלא בשטר דבר פשוט הוא שאין האחר קונה אותה בחזקה אלא הראשון הוא שקונה אותה כשיגיע לסוף השטר לידו וחזקת האחר אינה כלום שהלא משפט המלך הוא שלא יקנה אלא בשטר כנ"ל ליישב דברי רבינו בזה: כתב הר"ן בפ"ק דקידושין דהא דאמרינן נכסי הכותי הרי הן כמדבר וכו' במקום שכותבין שטר הוא דאי במקום שאין כותבין שטר בכסף בלבד הוא קונה ומביאו ב"י ושכ"כ הר"ר ירוחם ושכן נראה מפי' רשב"ם אכן ממ"ש רבי' ע"ש הרשב"א נראה דלא ס"ל הכי אלא אפי' במקום שאין כותבין את השטר כיון דהעכו"ם אנס הוא לא סמכה דעתיה עד דמטא שטרא לידיה דאי ס"ל להרשב"א כהר"ן וה"ר ירוחם ופירשב"ם אם כן בחזקה דס"ל להרשב"א דאפילו במקום דלא קנה בכסף לחודיה עד דכתב שטרא אפ"ה בחזקה לחודה קנה בלא שטר כמ"ש הרב המגיד משם הרשב"א בפ"א ממכירה ומביאו ב"י בסוף סימן קצ"ב לפי זה בעכו"ם שמכר לישראל קרקע וקבל הדמים והלוקח החזיק בקרקע הו"ל לקנותה בחזקה זו אע"ג דלא כתב שטר שהרי דמי לכסף אלא ודאי דמטעם דעכו"ם אנס הוא לא קני לה לא בחזקה ולא בכסף אפילו במקום שאין כותבין שטר כדפי' גם מדברי הרא"ש שכתב אם פיקח הוא וכו' יש להוכיח דס"ל הכי דאם לא כן לא צריך חזקה ולא צריך ג"כ שיחזיק בתורת הפקר אלא באמירת הלוקח אי בעינא בכספא אקנה סגי לפי מה שפירש ב"י ע"פ שיטת הר"ן וה"ר ירוחם אלא ודאי דבכל גווני לא זכה הלוקח בכסף בלחוד אלא בכתיבת השטר משום דלא סמכה דעתיה עד דמטא שטרא לידיה ולפיכך אין לו תקנה אלא עד שיחזיק בה מתורת הפקר דחזקה בלא הפקר לא עדיפא מכסף וכדעת הרשב"א אבל אם מחזיק בתורת הפקר כדי שלא יחזיק בה אחר ודאי מהני כי למה יגרע מאחר דמצי לזכות בהפקר ומשמע נמי מדברי רבינו דהרא"ש ס"ל הא דהרשב"א ולכן הסמיך דברי הרא"ש עם דברי הרשב"א ופי' דעת הרא"ש דיחזיק בתורת הפקר קאמר והא דכתב רבינו בסוף סימן זה וכל זה לא איירי אלא בקרקע שאין דעת הלוקח לקנות אלא בשטר אין ללמוד מלשון זה דתלוי בדעת הלוקח ואי אמר בפירוש שיקנה לו בכסף לחוד דקנה מיד דליתיה אלא ר"ל שאין דעת הלוקח כלל לקנות אלא בשטר לפי דלא סמכה דעתיה עד דמטא שטרא לידיה והכי נקטינן דאפילו במקום דאין כותבין שטר לא זכה לוקח מעכו"ם לא בכסף ולא בחזקה עד דכתב ליה שטרא משום דסתם כותי אנס הוא ולא סמכה דעתיה עד דמטא שטריה לידיה ודלא כהר"ן וה"ר ירוחם ולפי זה אפילו התנה לקנות בכסף מיד לא קנה ודלא כמ"ש הרב בהגהת ש"ע:

כתב רב האי אע"פ שזכה וכו' וא"א הרא"ש כתב שאף המעות אין צריך ליתן לו. בפרק חזקת הביא הרא"ש מה שפי' רשב"ם דאית דאמרי דמהדר זוזי ללוקח ולא נהירא לי וכו' וסוף דבריו ונראין דברי רשב"ם דהפקר גמור הוא ואפי' דמי לא יהיב: ומ"ש ורשב"ם כתב שנקרא רשע וכו'. פי' רשב"ם ס"ל דאע"ג דא"צ ליתן המעות דזכה מן ההפקר אפ"ה נקרא רשע וס"ל כפירש"י דאפי' במציאה והפקר נקרא רשע כדאיתא להדיא בפירושו בקידושין ר"פ האומר וכדלקמן בסימן רל"ז אבל הרא"ש תופס דעת ר"ת דלא הוי רשע במציאה והפקר אלא דמ"ש רבינו וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפי' רשע לא מיקרי וכו' קשה קצת מאי אפי' אדרבה היא הנותנת דכיון דאין צריך ליתן לו מעותיו דזכה מן ההפקר משו"ה לא נקרא רשע אלא דלפי שהוא גורם לו כל ההפסד על כן אמר דלא מיבעיא דא"צ לשלם לו מעותיו אלא רשע נמי לא הוי במה שגרם הפסד לחבירו וכתב בספר ב"ה וכבר כתבתי בסמוך דהלכה דצריך ליתן לו מעות עכ"ל:

ואם כתב לו השטר אחר שקבל המעות והחזיק בו כמה שכים ולא לשם קנייה וכו'. מכאן יש ללמוד שאם משך או הגביה מטלטלין ולא נתכוין לקנות לא קנה וכן יש ללמוד עוד ממ"ש בסימן ר' בשם הראב"ד שאפי' מכר ללוקח על החמורים לא קנה שלא נתכוין למשיכה [ולקנות במדידה זו] בדק הבית [ססי' קפ"ט]:

דרכי משה

(א) ונראה דאין לחלק בכך אלא לפי' המפרשים דמיירי דוקא במקום שגם בישראל אינו קונה אלא בשטר ולכן אם מתנה לקנות בכסף קונה כמו בישראל דמה בכה"ג אבל לפי דברי רבינו דס"ל דסתם קנין מעכו"ם אינו אלא בשטר לא מהני תנאו ולזה כתב הרא"ש למטה ואי פקח כו' ולא כתב דיתנה עם העכו"ם לקנות בכסף משמע דתנאו לא מהני מיהו בסוף סימן זה משמע דתלוי בדעת הלוקח ולכן אפשר דמהני תנאו אפי' לדברי רבינו והרא"ש דרך א' דמהני נקט וה"ה לחבירו:

(ב) ובמרדכי פ' חזקת דף ר"צ ע"א דאם החזיק קודם נתינת המעות אין אחר יכול להחזיק משמע הא אחר נתינת המעות לא מהני חזקה וכדברי הרשב"א וע"ש בזה בתשובת מוהר"ם וכן כתב הב"י דף קפ"ד ע"ב כדברי הרשב"א:

(ג) ומשמע מדברי נמ"י דאם אנס העכו"ם הקרקע מיד זה המחזיק שנית צריך הראשון להחזיר לו מעותיו שנתן לו וכ"מ מדברי המ"מ שהרי כתב שהאחריות על העכו"ם ולא על הלוקח הראשון ועיין בנמ"י בדף הנ"ל דיש חולקין:

(ד) ועיין במהרי"ק שורש ק"ה על ראובן ששכר חזקת חנות משר אחד וכאשר מת השר וקם בנו תחתיו בא שמעון ושכרו זכה בה מאחר שמת השר מתבטל שכירות ראובן ונכסי העכו"ם הפקר וכל הקודם זכה וע"ש שהאריך בזה:

מתוך: טור חושן משפט קצה (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן קצה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

בקנין כיצד הקונה יתן כלי למקנה והוא יקנה לו החפץ שלו חליפי הכלי שהוא נותן לו והוא הנקרא חליפין וכיון שמשך המקנה הכלי נקנו חליפין ללוקח או למקבל מתנה בכ"מ שהם: ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפי' אם אין עדים בדבר אם מודים זה לזה:

לשון הרמב"ם נותן הקונה למקנה הכלי ואומר לו קנה כלי זה הלך החצר או היין שמכרת לי ואין נוהגים עתה שיאמר לו הקונה כן כי מסתמא אדעתא דהכי הוא נותן לו: אפילו לא נתן לו מתנה גמורה אלא ע"מ להחזיר קונה בו: אפי' לא תפש המקנה בכל הכלי אלא במקצתו ונשאר מקצתו ביד הקונה קנה בו והוא שיאחז ממנו שיעור כלי דהיינו שיעור ג' אצבעות והרמב"ם ז"ל כתב אפי' אינו תופש בו כדי ג' אצבעות אם הוא בענין שיכול לנתקו ולהביאו אצלו קנה: אפילו לא נתן הקונה למקנה הכלי אלא אחר נתנו לו בשבילו ושלא בפני הקונה קנה וי"א שאינו קונה אלא בפני הקונה ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה: וכתב ולכך הורגלו לעשות הקנין בסודר של העדים אפי בפני הקונה לפי שרוב קניינים הם שלא בפני הקונה:

קונין בכלי אע"פ שאין בו ש"פ: ובלבד שיהא עשוי מדבר החשוב לאפוקי מרוקא פירוש כלי העשוי מגללי הבקר אין קונין בדבר שהוא אסור בהנאה ולא בפירות ולא בשאר כל המטלטלין שאינו כלי אבל בהמה פירש רבי יצחק שהוא כמו כלי שקונין בה:

אין קונין במטבע אף על פי שהוא כמו כלי ולא בכליו של מקנה:

אין הקנין מועיל אא"כ מקנה לו החפץ הנמכר או הניתן מיד אבל אם יאמר לו הקונה קנה סודר זה תקנה חפצך לי אחר ל' יום לא קנה דבשעה שיש לו להקנות כבר החזיר הסודר לקונה אבל אם אמר לו קנה על מנת שתקנה לי מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה:

אף על פי שנגמר הדבר בקנין כראוי שניהן יכולין לחזור בהן כל זמן שעסוקין באותו ענין מה שאין כן בשאר דרכי הקנאה הפסיקו הענין אין אחד מהן יכול לחזור בו: וכשם שקרקע נקנה באחד מאלו הארבעה דברים כך שכירות נקנה בהם:

ובשאלת קרקע י"א שאין מועיל חליפין וא"א הרא"ש ז"ל כתב שמועיל בהן חליפין:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

בקנין כיצד הקונה יתן כלי למקנה וכו' בריש הזהב [מז.] במה קונין רב אמר בכליו של קונה ולוי אמר בכליו של מקנה כתנאי וזאת לפנים בישראל וגו' שלף איש נעלו ונתן לרעהו בועז נתן לגואל רבי יהודה אומר גואל נתן לבועז וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכה כרב דקים ליה כתנא קמא דסתם הוא ולוי קים ליה כרבי יהודה דיחיד הוא ועוד דמסקנא דשמעתין כרב דאמרינן למקניה לאפוקי מדלוי וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מהל' מכירה:

ואין אחד מהם יכול לחזור וכו' כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר ומיהו היינו דוקא אחר שנעתקו מאותו ענין אבל כל זמן שעסוקין באותו ענין יכולין לחזור בהם וכמ"ש בסוף סימן זה: אפי' אין עדים בדבר וכו' כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר וטעמו ממ"ש בסימן קפ"ט וכתב ה"ה בפרק הנזכר שכן דעת ר"ח ובהשגות א"א אין הכל מודים בקנין ע"כ נתלו באותה סוגיא שאמרו בפרק חזקת קנין בפני שנים ואין צ"ל להם כתובו אלמא דשנים בעינן וליתא דהתם ה"ק כל זמן שהוא בפני שנים השנים כותבין ואין צריכין לשאול ולומר דלא בעי ג' כמעשה ב"ד אבל כל זמן שהם מודים בלא עדים סגי וראיה מפרק הזהב דאקשינן גבי עומד בגורן וליקנייה אגב סודרא וכו' ואם איתא לישני ליה כגון דליכא סהדי כשרין אלו דברי בעל העיטור וכן העלה הרמב"ן בחידושי בתרא גם ר"י ז"ל וכן כתב הרי"ף בקידושין פרק האומר עכ"ל וכ"כ רבינו ירוחם בנט"ו ועיין בהר"ן פרק קמא דקידושין:

לשון הרמב"ם נותן הקונה למקנה הכלי וכו' בפרק הנזכר:

אפי' לא נתן לו מתנה גמורה וכו' גם זה מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר וכתב ה"ה זה פשוט ונראה שדעת הרב ז"ל ללמדה מההיא דפ"ק דקידושין (ו.) בכולהו קני לבר מאשה וכו' גבי מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וה"ה לקנין וכן כתב בעיטור בשם הגאונים דכיוצא בזה קנה ופשוט הוא:

אפי' לא תפס המקנה בכל הכלי וכו' בפ"ק דמציעא (ז.) גמרא מתניתין קמייתא אמר רב משרשיא ש"מ האי סודרא כיון דתפיס ביה ג' על ג' קרינן ביה ונתן לרעהו דכמאן דפסיק דמי וקניא ופי' רש"י ודוקא נקט ג' על ג' דכלי בעינן דכתיב נעלו ובציר מג' אצבעות לאו בגד הוא כדאשכחן גבי טומאה וכ"כ המרדכי בשם ר"מ וכן כתב הגהות בפ"א מה"מ. וכתב בעל העיטור במאמר שני האי מימרא וכתב עליה הילכך אע"ג דלא פסק ליה קנין הוא ולא מצי חבריה לפסוק ליה דסתם חליפין על מנת להחזיר הוא כדאמרינן בפ"ק דקידושין בהגהות אשיר"י פרק הזהב ובהגהות פ"ה מהלכות מכירה ומרדכי בהזהב כתב בשם רב עמרם דאי בעי מקנה תפיס סודרא ופסיק ליה כסודריה כדאיתא בנדרים (מח:) ורבינו ירוחם כתב כדברי בעל העיטור וכן דעת הרא"ש והר"ן בספ"ד ממסכת נדרים ואכתוב טעמם בסימן זה גבי אין הקנין קונה אא"כ מקנה לו החפץ וכו' בס"ד וסמ"ג בסימן פ"ב כתב ומה שאמר בפ"ק דקידושין וניקנינהו ניהליה בחליפין ומתרץ דליתיה למקבל מתנה מפרש רבינו יעקב מה שלא הקנה לו בחליפין ע"י אחר משום דאמרי' בפרק קמא דנדרים מאן לימא לן בסודר אי בעי למפסקיה לא מצי פסיק ליה לכך יש נמנעים מלהקנות סודריהם לצורך חבריהם פן יחזיק בו הזוכה עכ"ל: והרמב"ם כתב בפ"ה מהל' מכירה וכתב ה"ה שטעמו מדאמרינן אהא דרב משרשיא ומאי שנא מדרב חסדא דאמר גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו לידו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת התם כריתות בעינן וליכא הכא נתינה בעינן והא איכא וכיון דבגט אינה מגורשת דאזלינן בתר בעל שהוא יכול לנתקו ה"ה גבי קנין דאזלינן בתר התופס שיכול לנתק אבל ל' הרשב"א בזה כך הוא והיכא דלא נקיט בידיה ג' על ג' כתב הרמב"ם שאילו יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת וליתא דהתם הא אסיקנא טעמא משום דבעינן כריתות אבל הכא נתינת כלי בעי' והא ליכא עכ"ל וט"ס יש בדבריו וצריך להגיה כתב הרמב"ם שאילו יכול לנתקו ולהביאו אצלו קנה כדאמרינן שאילו יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת וליתא וכו' והר"ן בפרק הנזכר גם הוא דחה דברי הרמב"ם מהטעם שכתב הרשב"א וכן דעת בעל העיטור שכתב במאמר שני ומסתברא דוקא ג' על ג' ואי לא לאו כלום הוא הילכך בעי סהדי לעיוני אי תפיס בה כי היכי דלא מצי טעין אידך לא תפיסנא ואי טעין טענתיה טענה עכ"ל וכ"נ ממ"ש הג"א בהזהב בשם רב עמרם אבל רבינו ירוחם כתב דברי הרמב"ם לבד והגהות בפ"ה מהל' מכירה כתבו בשם רב עמרם וצריך ג' על ג' דהוי כלי דומיא דשלף איש נעלו. ויש לפרש דבריהם דהיינו לומר שיהא בסודר ג' על ג' אבל לא בעינן שיתפוס כל הג':

אפי' לא נתן הקונה וכו' בפ"ק דקידושין (כו.) גמרא נכסים שאין להם אחריות נקנין עם וכו' איבעיא לן במטלטלין הנקנין אגב קרקעי אי בעינן שיהו המטלטלין צבורין בקרקע ואמרינן ת"ש מעשה באחד שביקש ליתן מטלטלין במתנה ואמר לו אין לו תקנה עד שיקנם על גבי קרקע מה עשה לקח בית רובע ואמר טפח על טפח לפלוני ועמו ק' צאן וק' חביות ומת וקיימו חכמים את דבריו ואי אמרת בעינן צבורין טפח על טפח למאי חזי הב"ע לדמי כלומר מעות היו בידו ליתן מתנה וצבר דמי ק' צאן וק' חביות עליו הנ"מ דאי סלקא דעתך ק' צאן וק' חביות ניקנינהו ניהליה בחליפין ואלא מאי לדמי ניקנינהו ניהליה במשיכה אלא דליתיה למקבל מתנה ה"נ דליתיה למקבל מתנה זו היא גירסת הספרים וכתבו התוספות מכאן מדקדק ה"ר שמעיה דאין מועיל קנין סודר אלא בפני הקונה שלכך לא הקנה לו בחליפין על יד אחר שלא היה מועיל כלום כיון דליתיה למקבל מתנה בפנינו ופלא גדול הוא בעיני ריב"ן שהרי מעשים בכל יום שקונין בסודר שלא בפני הקונה והמקבל מתנה ועוד תדע שבכל התלמוד משמע שמועיל קנין הסודר שלא בפני הקונה ע"י אחר שהעדים קונין מן המקנה עבורו כדאמרינן וקנינא מיניה במנא דכשר למקניא ביה וכו' ובכמה דוכתי אמרינן והוא שקנו מידו משמע בכל מקום שהעדים רגילין לקנות מן המקנה לצורך הקונה ואם אין מועיל קנין העדים אלא בפניו למה עשאוהו עיקר והניחו קנין הקונה דמועיל לעולם אבל של עדים אין מועיל אלא כשיעשה בפני הקונה וגם למה הורגלו לעשות בסודר של עדים כיון שאין מועיל כלום אלא בפני הקונה ואז הוא יכול לעשות כמו עדים ומתוך כך כתבו דה"ג אלא מאי לדמי ניקנינהו ניהליה במשיכה דליתיה למקבל מתנה וכן הגיה רש"י ולפי גירסא זו בא התלמוד לקיים הנ"מ דלעולם לדמי ובעינן צבורין דאי ס"ד ק' צאן וק' חביות ניקנינהו ניהליה בחליפין אלא ודאי מעות היו וכתבו עוד דאף לפי גירסת הספרים יש ליישב דה"ק ה"נ דליתיה למקבל מתנה ולכך לא הקנה לו בחליפין על ידי אחר שלא היה שם אדם שהיה חפץ בהנאתו של קונה ליתן סודרו עבורו משום דאי בעי מקנה פסיק ליה אבל אמת הוא אי הוה משוכח הוה מהני והרא"ש כתב בפרק הנזכר כל זה הדיבור וכתב עוד דאם איתא שצריך שיהא הקנין בפני הקונה היה צריך לפרש בשטר שנעשה הקנין בפניו כמו שמפרשים שאר הדברים במנא דכשר למקניא ביה ועוד הביא ר"י הלבן ראיה מדאמר בהנושא (קב:) ובהניזקין (נא:) בנותיו דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין משמע דאי הוו בנות בעולם בשעת קנין מהני להו קנין אע"פ שהקנין לא היה בפניהם ועוד הביא ראיה מדאמרינן (ב"מ יב:) דכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ומוקי לה בשטרי אקנייתא וסתם אקנייתא משמע בסודר אלמא שלא בפני הלוה מקנין לו עכ"ל וכן כתב המרדכי בפרק קמא דמציעא דקנין מהני שלא בפכיו וגם ר"י כתב בנ"י ח"ב שכן עיקר וכן הסכימו האחרונים וכתב העיטור במאמר ב' אמר רב עמרם השתא תקינו רבנן במתיבתא דקני שליח ב"ד או עדים דעבדי שליחותייהו דקונה ומקנה וכתב גאון כיון דאי תפיס להו מקנה לחליפין לא מפקינן מיניה וחזו בית דין דאתו לאינצויי תקנו למיקני בכלי שאינו של קונה דלא חציף אינש למיתפס כלי שאינו של קונה ולמפסקיה וההוא טעמא דניחא ליה לקונה דליהוי מקנה קונה איתא נמי בכלי שאינו של קונה דקיימא לן זכין לאדם שלא בפניו וכ"ש בפניו ואפילו אמר להו מקנה קנו מיניה דלאו שלוחו של קונה הוא קונה ומדברי הרמב"ם בפרק ה' מה"מ שכתב הקנה כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר זכה הלוקח נראה שסובר כהרא"ש שהרי לא חילק בין אם הוא בפניו או אינו בפניו ודברי רב עמרם כתבם המרדכי בהגהות והגהות מיימוני בפרק ה' מה"מ כתבו מעשים בכל יום שקונין בקנין חליפין שלא בפני המקבל מתנה והא דאמרינן בפ"ק דקידושין וניקנינהו ניהליה בחליפין ומשני דליתיה למקבל מתנה פי' ר"ת מה שלא הקנה לו בחליפין על ידי אחר משום דאמרינן בנדרים מאן לימא לן דאי בעי למיפסקיה לסודרא דלא מצי פסיק ליה לכך יש נמנעין מלהקנות סודריהם לצורך חבריהם פן יחזיק בו הזוכה בו עכ"ל: [%א] כתוב בתשובה להרמב"ן סימן ק"א על מי שאחז בכנף מעילו של חבירו ונוטל קנין על דבר כך וכך קנין אין כאן דאין קונין אלא בכליו של קונה והיינו דקרינן ליה חליפין שזה כמחליף נכסיו בסודר זה של קונה ומה שאנו קונין בסודר של אחרים שבעל הסודר מקנה סודרו לקונה אבל זה שתפס בכנף חבירו שלא מדעתו לא עשה כלום שאין כאן סודר של קונה ולא של מקנה עד כאן לשונו:

קונין בכלי וכו' בריש הזהב (מז.) קונין בכלי אע"פ שאין בשו"פ. תנא קונין

ובלבד שיהא עשוי מדבר החשוב וכו' גם זה שם אמר רב ששת בריה דרב אידי כמאן כתבינן האידנא במנא דכשר למקניא ביה. במנא לאפוקי מדרב ששת דאמר קונים בפירות. דכשר לאפוקי מדשמואל דאמר קונין במרוקא. למקניא לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה. ביה רב פפא אמר למעוטי מטבע ורב זביד ואיתימא רב אשי אמר למעוטי איסור הנאה. איכא דאמרי ביה רב פפא אמר למעוטי מטבע. דכשר אמר רב זביד ואיתימא רב אשי למעוטי איסור הנאה אבל מרוקא לא איצטריך: אין קונין בדבר שהוא אסור וכו' כבר נתבאר בסמוך: ולא בפירות ולא בשאר המטלטלין שאינן כלי וכו' בריש הזהב תנא קונין בכלי ואע"פ שאין בו ש"פ אמר רב נחמן לא שנו אלא בכלי אבל בפירי לא ורב ששת אמר אפי' בפירות מ"ט דר"נ אמר קרא נעלו נעל אין מידי אחרינא לא ואסיקנא התם דהלכה כרב נחמן ופירש"י אבל בפירי כל דבר שאינו כלי לא ואפי' שוה הרבה ובפ"ק דקידושין (כח:) גמרא כל הנעשה דמים באחר פי' רש"י דפלוגתא דרב נחמן ורב ששת בכל מידי דלאו כלי הוא וז"ל שם כל מידי דלאו כלי פירי קרי ליה לענין חליפין ומשום דפירי שכיחי נקט פירי וכתב שיש משנין סוגיא של שמועה זו בשיטה אחרת ואמרי פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בפירי דוקא ולא בשאר מטלטלין ולאו מילתא היא דטעמא דרב נחמן מפורש בהזהב דאמר קרא נעלו נעל אין מידי אחרינא לא והתוספות כתבו שר"ח ור"י מקיימין פי' זה וההיא דאמר רב נחמן נעל אין ר"ל כל דדמי לנעל דהיינו כלים שמשתמשים בהן ושור וחמור כנעל דמי ונעשין חליפין לכ"ע דדמי לכלים הואיל שמשתמשים בהן והוי חזי למלאכה וכן נראה שהוא דעת הרי"ף כמו שאכתוב בסמוך וכן דעת הר"ן שכתב בריש הזהב דשור ופרה כיון דב"ח הוי לאו פירי נינהו דלא מיקרי פירי לענין חליפין אלא מה שאינו ראוי אלא לאכילה שהוא הולך ומרקיב אבל בב"ח שראויים למלאכה ככלי דמי עכ"ל. ולא ידענא אירישא דלישנא דוקא שכתב דלא מיקרי פירי לענין חליפין אלא מה שאינו ראוי אלא לאכילה שהוא הולך ומרקיב דמשמע דכל שאינו הולך ומרקיב לא מיקרי פירי ואע"פ שאינו ראוי אלא לאכילה ולא חזי למלאכה כגון טלה או סיפא דלישנא דוקא שכתב אבל בב"ח שראויים למלאכה ככלי דמי דמשמע דוקא ראויים למלאכה אבל אינם ראויים למלאכה כגון טלה פירי מיקרי ואע"פ שאינו מרקיב וכ"כ בהגהות אשר"י בהזהב ונראה דטלה וכיוצא בו שאין ראוי למלאכה מודה ר"י דלא חשיב כלי עכ"ל ואפשר דלהר"ן אף טלה חשיב ראוי למלאכה שהרי עומד לגדל צמר ויגזזו אותו לעשות ממנו בגדים. ובשיטה אחרת לתלמידי הרשב"א מצאתי שכתבו בריש הזהב דרב נחמן ודאי לא בעי כלי דוקא דלא ממעט אלא פירות שעומדין לאכילה ומתרקבין וחסרין והולכין אבל כל דבר המתקיים בכלל נעל הוא ואפי' ב"ח נמי וקונין בהן עכ"ל והוי כדדייק רישא דלישניה דהר"ן ואח"כ מצאתי דהר"ן עצמו כתב בריש הזהב גבי מ"ט דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין דלא ממעט מנעל אלא פירי ממש שהם מתרקבין והולכין ולפי זה רישא דלישניה דוקא וסיפא לאו דוקא וכן נראה שהוא דעת הרי"ף כפר"ח ור"י שהרי בפ"ק דקידושין ובהזהב אוקי מתניתין דכל הנעשה דמים באחר דה"ק כל הנישום דמים באחר דהיינו כל המטלטלין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו כיצד החליף שור בפרה וכו' ופריך ולמאי דס"ד מעיקרא דכל הנעשה דמים היינו מטבע מאי כיצד ה"ק ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף שור בפרה הניחא לרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין אלא לרב נחמן מאי איכא למימר ומפרש רש"י דכי פריך הניחא לרב ששת כו' היינו בין למאי דס"ד ובין למאי דאוקימנא פריך דהא בהדיא תנן דפירי עבדי חליפין כיצד החליף שור בפרה וכו' ושור ופרה לאו כלים נינהו וקתני דעבדין חליפין והחולקין עליו סוברים דכל מידי דלאו פירי הוא כלי מיקרי ומפרשים דלא פריך הניחא לרב ששת וכו' אלא למאי דס"ד דאמר בהדיא ופירי נמי עבדי חליפין וגורסין כיצד החליף בשר שור בפרה כלומר דבשר פירי הוא אבל למאי דאוקימנא דכל הנשום דמים באחר קאמר לא קשיא לי הניחא לרב ששת וכו' דמתני' ככ"ע אתיא דהא שור ופרה כלי מיקרי ומדחזינן שהרי"ף בריש הזהב כתב ולמאי דס"ד דכל הנעשה דמים באחר היינו מטבע מאי כיצד ה"ק ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף בשר שור בפרה וכו' ואקשינן הניחא לרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין אפשר לתרוצי מתני' הכי אלא לרב נחמן מאי כיצד הרי בהדיא שהולך בשיטת החולקין על רש"י דלא פריך הניחא לרב ששת אלא למאי דס"ד משום דהוו מוקי מתני' דפירי עבדי חליפין והוי גרסי החליף בשר שור אבל למאי דאוקימנא מתני' בכל הנישום וגרסינן החליף שור בפרה ניחא משום דשור ופרה לאו פירי נינהו וכן כתבו הגהות בפ"ה מה"מ דלהרי"ף דוקא בשר הוי פירי אבל שור וחמור עצמן הוי כלי הואיל ולמלאכה חזו וכן משמע לשון הרמב"ם עכ"ל ומצאתי בשיטה א' לתלמידי הרשב"א שכתבו בשם הרי"ף כמו שכתבתי דס"ל דכל מידי דלאו פירי הוא כלי מיקרי ובשיטה הנזכרת הרבה קושיות על רש"י והסכים לדעת הרי"ף. והרא"ש בריש הזהב גבי חליפין ומקפיד עליהן מאי ת"ש היה תפוס פרה וכו' כתב מהכא שמעינן דב"ח חשיבי כלים לענין חליפין מדבעי לדקדק וכו' ומ"מ יש להסתפק בדבריו שכתב בסוף אלא ודאי חמור ופרה לא חשיבי פירי ולא הזכיר טלה שהוזכר ג"כ שם ואפשר שסובר כמ"ש בהגהות שכתבתי דטלה כיון שאין ראוי למלאכה לא חשיב כלי וגבי מאי טעמא דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין כתב וליכא למימר משום דסבר כרב נחמן דפירי לא עבדי חליפין דהא מטבע לאו פירא הוא מדאמר לקמן במנא לאפוקי מדרב ששת ביה לאפוקי מטבע וכן לקמן ולמאי דס"ד דכל הנעשה דמים היינו מטבע מאי כיצד (הכא) קאמר ופירי נמי עבדי חליפין אלמא מטבע לאו פירות הוא אלא חשוב כלי ואמר ר"ת משום דראוי לנוקבו ולתלותו בצואר בתו אי נמי לפי ששוקלין כנגדו ולא גרע מב"ח דחשיבי כלי לפי שעושין בהו מלאכה עכ"ל וכן דעת רבינו שכתב בסימן ר"ג בד"א שיוצאין בהוצאה אבל אין יוצאין בהוצאה וכו' יש להן דין שאר מטלטלין וכו' וכן קונין בהן בתורת קנין סודר כיון שנפסלה צורתן ובעיטור במאמר ב' כתב דכל דבר הנעשה בידי אדם בכלל נעל וכל דבר הנעשה בידי שמים בכלל פירי ומטבע כיון שנעשה בידי אדם בכלל נעל הוא אי לאו משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה וז"ל רבינו ירוחם יש מי שכתב שמטבע שנפסל דקונין בו דלא מיעטו אלא מטבע היוצא כי הנפסל ראוי למשקלות ולנקבו ולתלותו בצואר בתו ונסכא שהוא חתיכת כסף יש מי שכתב שקונין בו דאין דינה כפירות דאין עשויה לירקב והתוס' כתבו דבעינן ראוי להשתמש בו כמו שהוא עכ"ל ומדברי התוס' בריש הזהב גבי הא דאמרינן אין מטבע נעשה חליפין משמע דאפי' למי שמפרש דרב נחמן כלי דוקא בעי מטבע מיקרי שפיר כלי שראוי לשקול בו משקלות ולתלותו בצואר בתו כלומר ולא מיפסל אלא משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה ולפ"ז מטבע שנפסל חשיב כלי וקונין בו וכמ"ש ר"י ז"ל ומיהו לרש"י אין קונין בו אפי' נפסל שכתב מ"ט דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין הא ליכא למימר דאית ליה דרב נחמן דאמר אין קונין אלא בכלי דא"כ ליפלגו בכל דבר שאינו כלי אלא ע"כ ס"ל דכל המטלטלין נעשין חליפין ובמטבע לחודיה פליגי. ובהגהות בפ"ה מה"מ כתבו שמשמע מלשון הרמב"ם דס"ל כר"י דדוקא בשר הוי פירי אבל שור וחמור עצמם הוו כלי הואיל וחזו למלאכה. ומ"ש דמשמע להו הכי הוא ממ"ש אין קונין אלא בכלים וכו' ולא בפירות ולא במטבע ואם איתא דכוונתו לומר דדוקא כלי לא היה צריך לחזור ולומר ולא בפירות דבכלל מ"ש אין קונין אלא בכלי הוא אלא ודאי דוקא בפירות ומטבע נתמעטו ולא שאר דברים ולא נהירא דאין מכאן הכרע דהרמב"ם לישנא דגמרא נקט ואדרבה מלישנא דידיה איכא למידק איפכא שכתב בפ"ו לשונות של זהב וכסף וכו' ששאר מטלטלין הן ונקנין בקנין וקונין זה את זה בהחלפה וזהו דין הפירות שלדעתו נקנין בקנין סודר ואינן קונין ועוד שכתב בפרק ה' שכותבין בשטרות וקנינא מפלוני בכלי הכשר לקנות בכלי להוציא פירות וכיוצא בהן מאחר שאמר וכיוצא בהן משמע דפירות לאו דוקא אלא כל מידי דלאו כלי פירי מיקרי ועוד דבלישנא בתרא אמרינן התם ביה למעוטי מטבע והוא לא כתב כן משום דס"ל דמטבע לא צריך למעוטי דמכיון דאמר במנא ממילא אימעוט מטבע ותמהני על רבינו שכתב סתם ולא בשאר כל המטלטלין שאינו כלי ולא פירש דמטבע שנפסל מיקרי כלי לדעת הרא"ש שכתב כן בשם רבי' תם וגם כתב דעת ר"י בבהמה כאילו אין חולק עליו והוה ליה לכתוב דעת רש"י:

אין קונין במטבע וכו' בריש הזהב (מה:) איתמר רב ולוי חד אמר מטבע נעשה חליפין וחד אמר אין נעשה ואמרינן דעולא ורב אסי ורבה בר בר חנה ורבי יוחנן ס"ל דאין מטבע נעשה חליפין ומה שאמר אע"פ שהוא כלי כבר נתבאר בסמוך ופירשו הטעם בריש הזהב משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה ופי' רש"י שדעתו של מקנה החפץ ונוטל המטבע בחליפין אינו סומך אלא על הצורה שבו שאין המטבע חשוב אלא ע"י הצורה שבו וצורתא עבידא דבטלה שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת הילכך הו"ל כדבר שאינו מסויים מדכתיב נעל והר"ן כתב דה"פ צורתא עבידא דבטלה והו"ל כאותיות שאין גופן ממון אסיקנא בריש פרק הזהב דכי היכי דאין מטבע נעשה חליפין ה"נ אינו נקנה בחליפין וכן כתבו הפוסקים ונתבאר בסימן ר"ג: כתב רבינו ירוחם בנתיב ט"ו נתן לו מטבע פלונית וקנו מידו אחריות מאחר שהקנין אינו מועיל דמטבע אינו נקנה בחליפין האחריות אינו שום דבר וכעין זה כתב רבינו בסימן ס' בשם הרי"ף: ולא בכלי של מקנה כבר כתבתי לעיל דלא קי"ל כלוי אלא כרב דאמר בכליו של קונה:

אין הקנין מועיל אלא אם כן מקנה לו החפץ וכו' בספ"ה דנדרים (מח:) ההוא גברא דהו"ל ברא דקא שמיט כיפי דכיתנא אסרינהו לנכסי עליה אמרו ליה ואי הוה בר ברך צורבא מרבנן מאי אמר להו ליקני הדין ואי הוה בר בריה צורבא מרבנן ליקנייה אמרי פומבדיתאי קני על מנת להקנות הוא ולא קני ורב נחמן אמר קני דהא סודרא על מנת להקנות הוא אמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מיתפיס ועוד סודרא קני ע"מ להקנות הוא וקני מהשתא ואילין נכסי דהדין לאימת קנו לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן לכי הוי הדר סודרא למאריה ופירש הר"ן דהוה שמיט כיפי דכיתנא. שהיה גונב אגודות של פשתן: דהא סודרא קני ע"מ להקנות הוא. דכי יהיב קונה סודרא למקנה אינו מזכהו בו לשום דבר אלא שיהא לו בו קנין בכדי שיקנה לו קרקע שלו ואפ"ה חשבינן ליה קנין שע"י קנה לוקח את השדה אלמא קנין כי האי קנה. אמר ליה רב אשי מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס כלומר מנ"ל דאי בעי מקנה לעכובי לגמרי לא מצי עביד ועוד סודרא קני ע"מ להקנות מהשתא הוא כלומר לכשת"ל דסודרא קני ע"מ להקנות הוא מיהו איכא ביה חדא למעליותא דהוי קנה ע"מ להקנות מהשתא מקמי דתהדר סודרא למאריה מקנה לקונה דסתם קנין מעכשיו הוא אבל הכא הני נכסי לאימת קני לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן דמסתמא כיון שלא הקנהו אלא להקנותם לבנו ודאי לא הוה דעתו שיקנה עד אותה שעה וההיא שעתא הדר סודרא למאריה כלומר כלתה לה אותה הקנאה ורב נחמן נהי דמודה במקנה לאחר ל' יום דלא קנה דהוא גופיה אמר בפרק האשה שנפלו לו נכסים דהאומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה עד אחר ל' יום דלא קנה בעומדת באגם הוה ס"ד דרב נחמן דהכא כיון דלא אמר בהדיא דלא ליקני עד דהוי צורבא מרבנן כמ"ד מעכשיו ולכי הוי דמי ורב אשי דחי ליה דכיון דלא רצה להקנות אלא כי היכי דליקנייה לבר בריה מסתמא לא נתכוין שיקנה עד אותה שעה ואותה שעה כלתה קנייתו וכ"כ סמ"ג בשם ר"ש סי' פ"ב וכ"כ נמ"י בשם הרשב"א ור"ת בגט פשוט והרשב"א בתשובה: וכתב עוד הר"ן ולענין הלכה קי"ל כרב נחמן דסודר קני ע"מ להקנות הוא ולא מצי מקנה לעכובי דאע"ג דרב אשי א"ל מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מיתפיס דיחוי בעלמא הוא דקא"ל ולא ס"ל דאיהו גופיה דאמר בפ"ק דקידושין גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה זה על מנת שתחזירהו לי דבכולהו קני לבר מאשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ואי ס"ד דאי תפיס מיתפיס מאי גזירה דאי הכי נקנית היא בחליפין אלא ודאי רב אשי גופיה ס"ל דסודרא אי תפיס לא מיתפיס והכא דחייה בעלמא הוא דדחי ליה לרב נחמן וכדברי הר"ן כתב הרא"ש ומה שכתבתי לעיל גבי אפילו לא תפס המקנה בכל הכלי בשם רב עמרם דאי בעי פסיק לסודרא אפשר דס"ל כרב אשי ולא תיקשי ליה מההיא דקידושין דכיון שיכולין לקנות בסודר העדים ואז לא מצי למפסקיה גזרינן אפילו היכא שקונה הבעל בסודרו כן נ"ל: [%ב] וכתבו התוספות בקידושין פרק האומר גמרא האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו' וצריך לדקדק אליבא דרבי יוחנן איך אנו קונים שום דבר לאחר זמן כגון שידוכין ושאר תנאים דהא אפילו אמר מעכשיו לא מהני לרבי יוחנן אם חזר בו או אם הוא קנין סודר כיון שאין הסודר ביד הקונה בסוף הזמן דהדר סודרא למאריה ואומר הר"מ דשמא על מנת מהני אפי' לר' יוחנן לא הוי שיורא אלא תנאי ולכך טוב לומר על מנת ומעכשיו עכ"ל וכך הם דברי רבינו שכתב אבל אם אמר לו קני על מנת שתקנה לי מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה וצריך עיון למה לו לומר מעכשיו לימא על מנת ובהכי סגי לאפוקי מכל ספיקא ושמא לא אמרו מעכשיו אלא כדי שיתפרסם הדבר שהוא במעכשיו. כתבו התוס' ונמ"י באיזהו נשך גבי הלוהו על שדה ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלשה שנים וכו' דקנין אינו אלא מעכשיו דלא מהני לקנות בו אחר זמן ועיין בתוספות האשה רבה עלה צ"ג ותלמידי הרשב"א כתבו שם דאפשר דאם אינו הקנין לקנות בו אלא לסלק אסמכתא בלחוד מהני אפילו קנו מידו לאחר זמן אי הוי בב"ד חשוב. והר"ן בפרק (רביעי דנדרים) [ארבעה נדרים] גבי והילכתא אסמכתא קניא כתב דכל קנין הוא כמעכשיו מיהו היינו במי שהקנה שדה לחבירו סתם וקנו מידו לאלתר קנה אבל כי אתני אם לא באתי לא משמע דליקני מעכשיו אלא לבתר ההוא יומא ונמצא שאינו קונה כלל אלא משום הכי סגי (הכי) בקנין סתמא משום דב"ד אלימי לאפקועי ממונא והוי כמעכשיו וכתב ולא נ"ל כן וכו' אלא דכיון דבב"ד עסקינן אשמועינן דינא אחרינא דכל היכא דהוי ב"ד חשוב לא צריך מעכשיו דאנן סהדי דלא מחייך בב"ד וכמ"ד בפירוש מעכשיו דמי עכ"ל ומהרי"ק כתב שורש כ' דבר דהוי בקנין סודר א"צ לכתוב מעכשיו. ודעת ה"ה בפ"ה מה"מ שדעת הרמב"ם דיש קנין בלא מעכשיו ובפ' גט פשוט כתב נמ"י ויש למדין שסתם קנין אינו במעכשיו וכן משמע מדברי סמ"ג במ"ע סי' פ"ב שכתב אסמכתא שקנו עליה בב"ד חשוב ה"ז קונה פסק ר"ח והוא שיתפיס זכיותיו בב"ד אע"פ שלא אמר מעכשיו עכ"ל : [%ג] איזה דברים צריכים קנין סודר ואיזה דברים מתקיימים בדברים בעלמא מהרי"ק בשורש כ': כתב המרדכי בס"פ הספינה קנין חליפין צריך שיהא סודר שלו אבל אם הוא שאול כיון דאינו יכול להקדישו אינו יכול ליתנו עכ"ל ואין נראה לי דאין דרך בני אדם להקפיד אם זה נוטל קנין בסודר שלו כיון שהוא מחזירו לו :

אע"פ שנגמר הדבר בקנין וכו' פרק יש נוחלין (ד' קיד.) בסוף גמרא מתניתין קמייתא איתמר קנין עד אימתי חוזר רבה אמר כל זמן שיושבין ורב יוסף אמר כל זמן שעסוקין באותו ענין ואסיקנא דהלכה כרב יוסף ופיר"ש עד אימתי יכול לחזור בו מקניינו ולבטלו דקים להו לרבנן דאדעתא דהכי מקני אינש שיתן לבו אח"כ וידע אם אפשר לו בקנין לעשותו קנין גמור. וכתב הרא"ש ודוקא בקנין הוא שנתנו חכמים זמן לחזרה כי כן דרך לקיים כל דבר פתאום מקיימין אותו בקנין סודר שלא יחזרו בהם לכך נתנו לו שעה להתבוננות אבל בכל שאר קנינין הגבהה ומשיכה ומסירה כסף ושטר וחזקה אין בהם חזרה אחר כדי דבור וכ"כ רבינו ירוחם בנמ"י ח"ב ובנט"ו בשם התוספות ורבינו אפרים והפסקנים וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' מכירה שאין הדין כן בשאר דרכי הקנייה וכן כתב העיטור במאמר ב' וכ"כ בהגהות פ"ה מה"מ בשם ה"ר יונה דדוקא קנין דכיון דלא החזיק בגוף המקח ולא נתן בו דמים נתנו חכמים שיעור שהות בדבר שתתיישב דעתו עליו: [%ד] וכתב עוד דבשאר קניינים תכ"ד מיהא יכול לחזור בו מדאמרינן ביש נוחלין (קכט:) ובנדרים (פז.) תכ"ד כדבור דמי בר מעכו"ם ומקדש ומגדף ומגרש משמע דוקא קידושין וגירושין דאלים ליה היתר ואיסור דא"א אבל בתנאי ממון תכ"ד כדיבור דמי ויש לבעל דין לחלוק ולומר דמשיכה במטלטלי וחזקה בקרקעות אפילו תוך כדי דבור אינו יכול לחזור בו ומקדש ומגרש איצטריך ליה דאע"ג דבהקנאת ממון כיוצא בו כגון בשטר וכסף יכול לחזור בו תכ"ד עכ"ל. ולענין הלכה דברי בעל דין החולק בטלים לגבי כל הנך רבוותא שכתבתי בסמוך דבשאר קניינים יכול לחזור בו תכ"ד וכתב העיטור במאמר שני וכתב הרב המחבר איכא מ"ד בכל קנין קאמר ואיכא מ"ד בקנין ש"מ קאמר אבל בבריא בתכ"ד ודעתי נוטה בכל קנין. ולזה הסכים רבינו ירוחם בנתיב ט"ו וכ"נ מדברי הרמב"ם ורבינו. וכתב גאון דוקא סתם אבל פירש בשעת קנין בלא חזרה אינו חוזר כלל ודוקא שלא כתבו שטר אבל כתבו שטר אפי' שעסוקין באותו ענין אינו חוזר וכתב עוד ומסתברא דדיינין המקובלים להם ולפשרה בקנין אינן חוזרין אלא בתכ"ד עכ"ל:

וכשם שקרקע נקנה וכו' ברייתא במרובה (עט.) גמרא גנב ברשות הבעלים וטבח ומכר חוץ מרשותן ובהשואל (צט:) גמרא השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו וכו' אמר ר"א כדרך שתקנו וכו' וכשם שהקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקעות נקנה בכסף בשטר ובחזקה ופירש"י השכיר לו ביתו משנתן לו כסף או שכתבו לו בעלים ביתי מושכר לך ומסר לו את השטר או שהחזיק בה השוכר אין אחד מהם יכול לחזור בו. ומשמע לי דאפילו במקום שכותבין שטר קונה בכסף לבדו דדוקא גבי מכר אמרו דלא סמכה דעתיה דלוקח עד שיכתוב שטר אבל גבי שכירות בכל דהו קנין סמכה דעתיה וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"א מהל' מכירה שכתב ששכירות קרקע נקנה בכסף לבדו או בשטר לבדו או בחזקה ובמ"ש רבינו ששכירות קרקע נקנה בקנין סודר יש לדקדק דבפ"ק דקידושין (כו:) גמרא נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף וכו' מייתי בגמרא עובדא דר"ג שאמר עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע לקנות ומקומו מושכר לו וכתבו התוספות בסיפא קתני נתקבלו שכר זה מזה ותימה למה לא הקנה לו המקום בחליפין ושמא שכירות אין נקנה בחליפין דאמרינן התם כשם שקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה ובחליפין לא קתני ובפ"ק דמציעא (יא:) גמרא ראה אותם רצים אחר המציאה מייתי נמי האי עובדא וכתבו שם התוספות וא"ת אמאי קבלו שכר הו"ל להשאיל להם או להשכיר בחליפין וי"ל דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין והרא"ש כתב שם ותימה למה לא השאיל להם מקום כדאמרינן בהזורק (עז:) לושיל לה דוכתא דמנח ביה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח והיה נראה מתוך כך דאין שאלת קרקע נקנה בחליפין ואין נראה לי דקדוק מכאן דאכתי תיקשי אמאי לא נתן להם הקרקע בחליפין עד זמן ידוע אלא הא דפריך וכי לא היה להם סודר לקנות בחליפין היינו למצוא תקנה שלא יהא צריך להקנות להם הקרקע אבל כיון שצריך להקנות להם קרקע יותר קל ליתן פרוטה לשכר מקנין חליפין עכ"ל ותמיהני על רבינו שכתב דבשאלת קרקע יש אומרים שאינו מועיל חליפין ובשכירות קרקע כתב סתם דנקנה בחליפין ולא כתב שי"א שאינו נקנה: [%ה] כתב בעל התרומות בשער ס"ד דשכירות משכונא אינם נקנים במלוה משום דהוו כמכר וכתב עוד שם שדין המשכונא כדין המכר:

ובשאלת קרקע יש אומרים שאין מועיל חליפין וכו' כבר נתבאר בסמוך: כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות מכירה הקרקעות והעבדים והבהמה ושאר כל המטלטלין כל אחד מהם נקנה בחליפין והוא הנקרא קנין וכתבו רבינו סימן ר"ג ויליף לה הרמב"ם מדאמרינן בריש מציעא (דף טז.) וללוי דאמר בכליו של מקנה הא קאמר קני ארעא אגב גלימא הרי שהקרקעות נקנין בקנין סודר ובפ"ק דקידושין תנן עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה ובגמרא תנא אף בחליפין ותנא דידן מילתא דליתא במטלטלי קתני מילתא דאיתא במטלטלי לא קתני הרי דעבדים ומטלטלין נקנין בקנין סודר ובהמה בכלל מטלטלין היא: ומטבע אסיקנא בפרק הזהב שאינו נעשה חליפין ואינו נקנה בחליפין וכתבו רבינו בסימן ר"ג: כתב הר"ן בפ"ק דקידושין גמרא נכסים שיש להם אחריות וכו' והיכא דקנה מיניה בקנין סודר כתב הרב אלברצילונ"י דפלוגתא היא ביני רבוותא איכא מ"ד דדיניה כשטר ולא קנה עד שיתן דמים ואיכא מ"ד דאלימא מילתא דקנין ואף על גב דלא יהיב זוזי קני וה"נ מסתברא וכן דעת הרמב"ם בפ"ה מהלכות מכירה וכן דעת בעל התרומות בשער סד וכתב שכן דעת רש"י שפירש על הגאולה זו מכירה שמכר לו בדמים ולא קיבל מעות ובאין לקבל דברי מכירתן על ידי קנין וכתב שכן משמע בתשובות הראשונים ואע"פ שהעיטור במאמר ג' כתב דנ"ל כדברי האומרים דכשטר דמי ולא קנה עד שיתן דמים או במתנה: (ב"ה) והרשב"א בתשובה כתבתי בס"ס קצ"ו סובר כן: ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם ורבוותא דסברי כוותיה : (ב"ה) והראיה שהביא הרשב"א בתשובה הנזכרת אינה מכרעת דאיכא למימר חדא מתרתי תיקוני נקט ועוד שהמוכר לא יתרצה בקנין אלא אם יכתוב לו שנשאר חייב לו ועוד דזקיפת מלוה עדיף מנטילת קנין ועוד דאשמועינן תיקון לגמור הקנין בכסף שהתחיל בו בלי שיחדש קנין אחר: כתב העיטור במאמר ב' מצינו לאחד מן הגאונים בתשובה דשטר נקנה בחליפין ולא איבריר גבן ור' ברוך אמר כיון דלאו גופייהו ממון לא מיקני בחליפין אלא אגב ארעא וכתבוהו הגהות בפ"ה מה"מ. וכתב עוד וטובת הנאה מסתברא דאינה נקנית בחליפין ולא באגב והא דאמרינן בפ"ק דמציעא ר"ג מטלטלי אגב מקרקעי אקני ליה ליתא דהא רבי אבא לא קבלה ורב פפא אמר שפיר עבד דלא קבלה כדמפרש התם טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין ואגב והא דאמרינן ולא היא מתנות כהונה מתנה כתיב בהו שינוייא דמאן דקבלה וסוגיין כרב פפא דאמר דעת אחרת מקנה אותן שאני ושינוייא דמקרקעי אגב מטלטלי ליתא וכתבוהו הגהות בפ"ה מהל' מכירה: [%ט] וכתב עוד וקנין בריבית לא מהני כדאמרינן בפ"ק דמציעא אלא מעתה יהא מותר ללות סאה בסאה במקום שקנו מידו ועיין במ"ש רבינו בסימן ר"ח: וכתב עוד וכתב רבי' האי דדבר שאין ממש כגון אויר ודירה ואכילת פירות בלא גוף לא מהני קנין ואפילו אגב ארעא ואנן דייקינן לה מדגרסינן בפרק מי שמת אמר רב נחמן ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה ויאכל פירות דקל זה לא אמר כלום וכתבו רבינו ירוחם בנט"ו והגהות בפ"ה מהלכות מכירה ואין כן דעת הרשב"א בתשובה שכתבתי בסימן רנ"ג ובתשובה להרמב"ן שאכתוב בסוף סימן זה: [%יא] וכתב עוד דבר שאין בו ממש לא מיקני ודבר שיש בו ממש דוקא דאיתיה בעיניה וברשותיה אבל ליתנהו אי נמי איתנהו וליתנהו ברשותיה כגון מה שתעלה מצודתי ומה שאירש מאבא שהוא ביד אחרים או לכשאקחנה ממך קנויה לך וכגון מלוה שיש לו ביד אחר אע"פ שאינו מטבע דכולהו בכלל שאינו שלו עכ"ל. וכתב רבינו בסימן ס' שנשאל הרי"ף על א' שהוציא שטר על חבירו שכתוב בו מחמת שנתתי לו ק' זהובים ושעבדתי לו כל נכסי באלו הק' זהובים שיגבה אותם מהם וטען שמעון שבשעה שכתבו על עצמו לא היו בידו ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והשיב שהדין עם שמעון והראב"ד שם כמודה לדבריו בדין זה שלא נחלק עליו אלא מטעם דכיון שאמר נתתי הויא הודאה ולא הקנאה ועיין במ"ש שם: כתב הרמב"ם בפרק ה' מה"מ יש דברים הרבה שאינן צריכים קנין ואין לקנין בהם טעם וכו' עד סוף הפרק וכתב רבינו קצת מדבריו בסימן ר"ג ועיין בדברי מהרי"ק בשורש כ'. וכתב רבינו ירוחם בנט"ו לשון רבינו אפרים בספר הקצר המקנה לחבירו שיתן לו מתנה וכו': [%יב] וכתב עוד בנתיב הנזכר כתב ר"מ מי שקנו מידו בפני עדים שיחזיר לראובן כל זכיות שיש לו עליו גם שיעשה לו שטר מחילה הוא ואשתו מי הוי קנין דברים. תשובה זו מחלוקת ישנה [%יג] כי יש מהגאונים שאמרו דכל לשון עתיד שאעשה כך או שאתן כך הוי קנין דברים ויש מי שאומר דכל האומר אתן כך וכך לאו קנין דברים הוא אלא הרי הוא כאילו קנו מידו בחיוב אותו סך: [%יד] ואין קנין דברים אלא באומר אחלוק כך עמך שאלו דברים בעלמא הם וכן מעשים בכל יום בעסק הנדוניא שקונין מפלוני שיתן לפלוני כך וכך זהובים וכ"כ בעל העיטור כי הוא מחלוקת ולפיכך מסתברא דכל שקנו מידו שיחזיר כל זכיות שיש לו עליו לאו קנין דברים הוא אבל במה שקנו מידו שיעשה הוא ואשתו שטר מחילה נראה דלא עשה ולא כלום ואצ"ל באשתו שא"צ שתעשה מחילה שכל אלו אינן אלא דברים בעלמא עכ"ל ותשובה זו כתובה בתשובות הרשב"א סי' אלף ול"ג וסופה כתוב שם יותר בביאור וז"ל אבל במה שקנו מידו שיעשה לו הוא ואשתו שטר מחילה נראה שלא עשה כלום ואצ"ל במה שקנו מידו שתעשה אשתו שטר מחילה שזה אין צריך לפנים שאינו כלום שאין הקנין מזה שיעשה חבירו מחילה מהני אלא אפי' במה שקנו מידו שיעשה הוא מחילה לא עשה כלום שזה קנין דברים בעלמא הוא שאין מחילה אלא סילוק שיעבוד ואם קנו מידו שיסלק לאחר זמן שיעבוד שיש לו עליו אין זה אלא דברים בעלמא ולא עשה כלום עכ"ל ועיין בדברי רבי' סימן קנ"ז ובתשובת הרשב"א שאכתוב בסמוך ובנמ"י בריש בתרא בשם הראב"ד ובשם הגאונים: כתבו הגהות בפכ"ג מה"מ בשם העיטור דכל מידי דמשתעבד בקנין מקני ליה אפי' במידי דלא מיחייב מהני קנין כדתניא (ב"מ צד.) מתנה ש"ח להיות כשואל ואמר שמואל בשקנו מידו ופ"ק דגיטין (יד.) הנהו גינאי דפש איסתרא וכו' ודוקא דמקני ליה מידי דלא הו"ל מעיקרא אבל היכא דלא מקנה אלא שלא יחזרו בדברים שביניהם קנין הוא כדאמרינן בפ"ק דבתרא (ז.) וכגון תגרי דאתנו אהדדי בקנין כי זביננא לההוא מידי ליהוי שותפות ביננא ואזל חד וזבניה לית ליה לאידך עליה מידי דקנין דברים בעלמא הוא והכי שדרו גאוני מתא מחסיא ורבותינו מפרשים כל מי שאומר אעשה לך כך וכך ואתן לך כך וכך קנין דברים הוא ולא נהירא לן עכ"ל. ורבי' כתב בזה בסי' ס' בשם הרי"ף וע"ש ובתשו' הרשב"א שאכתוב בסמוך: [%טו] כתב רבי' ירוחם בנט"ו אין קונין בשבת זולתי בש"מ ואם קנו אע"פ שעשו עבירה קנייתן קנין בפ"ח דבתרא ובפ"א דגיטין ובביצה פרק משילין: [%טז] כתבו הגהות בפ"ג מהל' מכירה תשובת רבינו נסים גאון אם מכר ראובן כור חטים בדינר וקנו ממנו וקבל הדמים ולאחר זמן תבעו ונמצא שלא היו לו חטים בשעת הקנין שחייב להעמיד מקח ואפילו נתייקר דתני בתוספתא פ"ג דב"מ בחזקה שיש לו ואין לו לאו כל הימנו לאבד זכותו של זה וכן משמע בירושלמי דהזהב ובמסכת תרומות וכ"כ המרדכי בפ' המוכר את הבית וע"ש ובדברי רבי' ירוחם שכתבתי סוף סימן קפ"ג: (ב"ה) ומ"ש וקבל הדמים נתבאר בסימן זה דלהרמב"ם והר"ן אינו צריך שיקבל הדמים: [%יז] כתב רבינו בסימן רנ"ג דגבי האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה כתבו הרי"ף ור"י הלוי דדוקא בש"מ אבל בבריא אפי' קנו מידו קנין דברים בעלמא הוא דהא יטול קאמר ולא ידענא אמאי חשוב ביטול קנין דברים דהא מעשה גדול הוא עכ"ל: [%יח] המקנה לחבירו בקנין סודר קרקעות ומטלטלין ומעות בבת אחת אם קנה המטלטלין והקרקעות עיין במרדכי פ"ט דבתרא: [%יט] דין המקנה לעובר אם קנה או לאו ודין האומר לחבירו קני את וחמור אם קנה או לאו בסימן ר"י: [%כ] כתוב בתשובות הרשב"א בתולדות אדם סימן ש"א ששאלוהו על מי שיצא עליו שטר שכתוב בו אתן לך כך וכך וכל אתן ואעשה אינו כלום והשיב דכל שקנו מידו אע"פ שלא אמר בלשון חיוב חייב דקנין מילתא אלימתא היא ומתקן הענין וכאילו מחייב עצמו באותו דבר שאמר ליתן וכדאסיקנא בריש הכותב (פג.) דמגופה של קרקע קנו מידו ובפרק חזקת (מג.) גבי השותפין מעידין זה לזה ובפרק ז"ב (כד.) בענין נאמן עלי אבא באתן לך מחלוקת ואסיקנא דלפני גמר דין וקנו מידו אין לאחר קנין כלום הרי שאפי' באתן לך וקודם גמר דין אפילו למ"ד דבלא קנין יכול לחזור בו בקנין מודה שהקנין מחזיק הענין כאילו מחייב עצמו ליתן מה שאמרו הם עכ"ל: [%כא] וכתב עוד בתשובה ומה שטען שאין המתנה מתנה מפני שלא נתנה אלא באגב ואין הקרקע נקנה באגב אין טענתו טענה שהרי כתוב בסוף השטר וקנינו על כל מאי דכתוב ומפורש לעיל ואין לאחר קנין כלום כדאמרינן בפ' חזקת השותפין מעידין זה לזה וכו' ופרקינן בשקנו מידו אלמא אלים כח הקנין ומגופה של קרקע קנו מידו וכדאמרינן בהכותב ומיהו כך קבלתי ממורי ה"ר יונה דדוקא כשהקנין בא באחרונה כגון שאמר דין ודברים אין לי על שדה זו ואח"כ קנו מידו שהקנין מתקן ומקנה גוף הקרקע אבל באומר קנו ממני שאין לי דין ודברים על שדה זו וידי מסולקת ממנה בזה ודאי לא קנו ממנו אלא מדין ודברים ולא מגופה של קרקע עכ"ל: [%כב] כתוב בתשובות להרמב"ן סי' ס"ז על ראובן שנתן דירה לשמעון בעלייתו אם אין בשטר קנין אלא כמו שאמרת שקדם הקנין לנתינת הדירה שכל שאמר קנו ממני שאני נותן לו דירה בביתי י"ל שאין הקנין אלא על הדירה בלבד לא על גופו של קרקע אבל אם אמר הריני נותן לשמעון דירה בעלייתי או שנתתי לו להיות משתמש בעלייתי וקנינו ממנו ה"ז קנה העלייה לדירה שהקנין ענין חזק וכשבא אחר מה שאמר לא דירה בלבד נתן אלא מגופו של קרקע קנו מידו כההיא דפרק הכותב ופרק חזקת ולולי שאני סבור שאין העדים יודעים דין זה הייתי אומר שאפי' אם חזר בסוף השטר וקנינו לפלוני על מאי דכתוב ומפורש לעיל שאף זה יועיל לקנות גופו של קרקע לדירה שבחזרת הקנין שכתבו בסוף קנה דקנין שכתב בסוף ליפות כחו כתבוהו שלא כתבו הקנין שתי פעמים בכדי וכאותה ששנינו בפרק יש נוחלין (קלו.) גבי כותב נכסיו לבנו לאחר מותו ועל כ"ז אני סבור לומר שיועיל הזכרת שני קניינים לעולם ליפוי כח וכ"נ מל' רש"י בפ' יש נוחלין דאלמא בכל שטרות דעלמא דנין כן וזה יותר קרוב בעיני ועוד שהרי החזיק שמעון בבית ודר בו בפני ראובן ולא ערערו עליו וכיון שכן איפשר לומר שהודה שמגופו של קרקע קנו מידו וכאילו נתן לו גוף לדירה ותדע לך שהרי ר"י נחלק שם ואמר דמדין ודברים קנו מידו ואפ"ה אמר אביי מסתברא מילתיה דרב יוסף בעורר אבל בעומד מגופו של קרקע קנו מידו עכ"ל: [%כג] כתוב בכתבי מה"ר איסרלן סימן קע"ג על קנין סודר שנעשה בין איש לאשתו שיעשו גירושין וגם העמידו קנסות על מי שיעבור דע כי אשיר"י כתב בפ' השותפין בכל קנין דמקני ביה לאחר זמן צ"ל בהדיא מעכשיו ואם לאו הכי לא קנה משום שכבר חזר סודרא למריה והיכא דמקנה סתמא ולא פירש לאחר זמן נראה דהוי ממילא מעכשיו דמסתמא לא הקנה מילי דכדי הכי משמע בתוספות ובאשיר"י ומרדכי פ' איזהו נשך ונראה לפקפק אהאי קנין סודר שהקנה לגרש את אשתו ואהא אין שום קנין חל כדאיתא במיי' פ"ה מהל' מכירה י"ל דאף על הקנס אינו חל כיון דבקנין א' נעשה הוי כמו קני את וחמור עכ"ל: [%כד] ועוד שם בסימן ר"ו על שטר שכתוב בו וכל דברים דלעיל עשינו בקנין ואין בו במנא דכשר וכולי נראה דאין להוציא ממון בקנין זה וע"ש : (ב"ה) ואין דבריו נראים לי דמסתמא אמרינן שקנה במנא דכשר ומה שנוהגים לכתוב בשטרות אינו אלא לרווחא דמילתא: דיני קניית מטלטלין בחליפין כתב רבינו בסימן ר"ג: כתוב בכלל ס"ו סימן ד' ראובן היה לו ד' בהמות לשחוט ומכר העורות לשמעון בקנין סודר ובעוד שהוליכן לשחוט ברחו ונטבעה האחרת בנהר ופסק הרא"ש ששמעון הפסיד העור:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

בקנין כיצד הקונה יתן כלי למקנה וכו'. בריש הזהב פליגי בה רב ולוי ופסקו הפוסקים כרב:

ומ"ש ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפילו אם אין עדים בדבר אם מודים זה לזה. כלומר דלא תימא דוקא בשאר דרכי הקנאה כגון משיכה והגבהה ומסירה כסף שטר וחזקה דהחזיק בגוף המקח התם הוא דלא מצי לחזור בו אפילו לא היו שם עדים אבל בק"ס דלא החזיק בגוף המקח הו"א דיוכל לחזור בו כיון שלא היו שם עדים קמ"ל דלא וה"ט דלא איברו סהדי אלא לשיקרא והיא דעת הרא"ש לעיל סימן ס"ח סעיף ז' וע"ל בסימן קפ"ט ואע"ג דבסימן זה סעיף י"ב כתב שיכולין לחזור בקנין כל זמן שעסוקים באותו ענין וא"כ כאן מדבר בהפסיקו הענין דשוב אינו יכול לחזור לא קשה הא תו למה ליה לרבינו לחזור ולכתבו כאן די"ל דלא אתא לאשמועינן הכא אלא דאפי' אין עדים אינן יכולין לחזור בהן כדפירש' וכ"כ הרמב"ם פ"ה דמכירה הלכה י':

לשון הרמב"ם וכו' עד שמכרת לי בפרק הנזכר ורבינו הביאו כדי לכתוב עליו ואין נוהגין עתה וכו':

ומ"ש אפילו לא נתן לו מתנה גמורה וכו'. ג"ז מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר והכי איתא ריש פ"ק דקידושין:

ומ"ש אפי' לא תפיס המקנה בכל הכלי וכו'. רפ"ק דמציעא אמר רב משרשיא ש"מ האי סודרא כיון דתפיס ביה ג' על ג' קרינן ביה ונתן לרעהו וכו' וכך היא גירסת הספרים ומשמע להדיא דבעינן שיתפוס כל הג' וכך היא גירסת הרא"ש וכך הם דברי רבינו אבל האלפסי לשם כתב וז"ל אמר רב ששת הילכך האי סודרא כיון דאית ביה ג' על ג' כמאן דפסיק דמי וקני ליה לפי גירסא זו משמע דבא לומר שיהא בסודר ב' על ג' אבל לא בעינן שיתפוס כל הג' ואפשר שזאת היתה דעת הרמב"ם שכתב כשתי הגירסאות כתב תחלה שאם אחז ממנו כדי שיעור כלי כגי' הספרים וכתב ג"כ או יאחזנו אחיזה שהוא יכול לנתק את כל הכלי מיד המקנה לו כגי' האלפסי והיינו דקאמר כמאן דפסיק דמי וקני ליה כלומר כאילו נתקו ופסקו מיד הקונה דמי זה אפשר לומר ליישב דביו ומיהו הרב המגיד כתב דהרשב"א הקשה עליו מהא דאמרינן התם ומ"ש מדרב חסדא דאמר גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת ופרקינן התם כריתות בעינן וליכא הכא נתינה בעינן והא איכא אלמא דבגט דוקא הוא דאמר שהוא חשוב כאילו הוא ביד מי שיכול לנתק דכריתות בעינן אבל הכא נתינת כלי בעינן וליכא וכך הקשה הנמ"י משם הרשב"א והרנב"ר ותירץ בנמ"י דבבגד גדול מודה הרמב"ם דבעינן ג' אלא דוקא כשכל הבגד אינו כי אם ג' על ג' התם דוקא קאמר הרמב"ם דאם יכול לנתקו קנה אפי' אחז בפחות מג' עכ"ד ואין לחילוק זה ראיה ורמז בתלמוד אם לא על הדרך שכתבתי על פי שתי הגירסאות והוא דוחק ולפעד"נ אמת דהרמב"ם ז"ל דקדק במאי דקאמר תלמודא ומ"ש מדרב חסדא וכו' דמאי קושיא ודילמא הך דרב משרשיא נמי לא איירי אלא בכה"ג דהמקנה יכול לנתקו אצלו והתם דוקא הוא דאמרינן דכמאן דפסק דמי וקני כיון דיכול לנתקו אצלו אלא ודאי קים ליה לתלמודא דביכול לנתקו אצלו אפילו לא תפיס ג' על ג' נמי קנה וכיון דרב משרשיא נקט בדתפיס ג' על ג' אלמא דאיירי באינו יכול לנתקו אצלו ולהכי צריך לתרץ התם כריתות בעינן וכו' דהשתא לפי' זה ניחא דהרמב"ם גורס ג"כ כגירסת הספרים והכריח מסוגיא דתלמודא דבתפיס ג' על ג' קנה אפילו אינו יכול לנתקו דנתינה בעינן והא איכא ובדלא תפיס ג' על ג' ויכול לנתקו נמי חשוב נתינה והכי נקטינן כדברי הרמב"ם ואין חילוק בין בגד גדול לבגד קטן ודלא כנ"י נ"ל:

ומ"ש אפילו לא נתן הקונה למקנה הכלי וכו'. בפ"ק דקידושין (דף כו) האריכו התוספות והרא"ש בזה ומסקנת הרא"ש דאפי' שלא בפני הקונה וכך הוא דעת רוב פוסקים:

קונין בכלי וכו'. בריש הזהב:

אין קונין בדבר שהוא אסור בהנאה וכו'. ג"ז שם ור"ל שאפילו הוא חשוב מאד: ומ"ש אבל בהמה פי' ר"י שהוא כמו כלי וכו'. ג"ז שם בתוס' ואשיר"י והכריע רבינו מדבריהם דאין חילוק בין שור וחמור לטלה ועז אלא כל בהמה חשוב כמו כלי אע"ג שאין עושין בהם מלאכה מכל מקום כיון שמגדלין אותן לוולדות ולצמר חשוב כשור וחמור שעושין בהם מלאכה:

ומ"ש אין קונין במטבע וכו'. גם זה שם ולקמן סוף סימן ר"ג כתב רבינו דמטבע שנפסלה קונין בה וכבר האריך ב"י בכל זה:

אין הקנין מועיל וכו'. בספ"ה דנדרים פליגי בה פומבדיתאי ורב נחמן ופסקו הפוסקים כרב נחמן דבדא"ל קני ע"מ להקנות לאחר שלשים יום קנה משמע דאפילו לא אמר בפירוש על מנת שתקנה לי מעכשיו ולאחר ל' אלא בדא"ל ע"מ שתקנה לי לאחר שלשים נמי קנה דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי אלא דרבינו אתא לאשמועינן דאע"פ דקא"ל מעכשיו ולאחר שלשים לא קנה אא"כ דא"ל ג"כ על מנת וטעמא דמילתא דמעכשיו ולאחר שלשים משמע דמעכשיו יתחיל הקנין ויהא נגמר לאחר שלשים וכיון דבסוף שלשים כבר הדר סודרא למריה לא קנה כלום אבל בדא"ל ע"מ משמעו מעכשיו מיד מקנה לו ובתנאי שלא יהא קונה עד שלשים יום שאז קונה למפרע מעכשיו וא"כ דעת רבינו דבמעכשיו בעינן על מנת אבל בעל מנת לא בעינן מעכשיו. וב"י כתב וז"ל וצ"ע ל"ל לומר מעכשיו לימא על מנת ובהכי סגי לאפוקי מכל ספיקא ושמא לא אמרו מעכשיו אלא כדי שיתפרסם הדבר שהוא במעכשיו עכ"ל ולפעד"נ עיקר כדפירש': כתב המרדכי ס"פ הספינה ובקנין חליפין צריך שיהא הסודר שלו אבל אם הוא שאול כיון דאינו יכול להקדיש ג"כ אינו יכול ליתנו עכ"ל וכתב ב"י ואינו נ"ל דאין דרך בני אדם להקפיד אם זה נוטל קנין בסודר שלו כיון שהוא מחזירו לו עכ"ל אבל במרדכי הארוך כתב דין זה בשם רבינו ברוך בספר החכמה והביא ראיה מהך דר"פ הזהב (ד' מ"ו) דמוקי תלמודא לברייתא דתני בה היה עומד בגורן כו' דלית ליה סודר ופרכינן ואיכפל תנא לאשמעינן גברא ערטילאי דלית ליה ולא כלום וכו' ופירש"י נתעסק התנא וטרח להורות לנו הלכה בדבר שאינו מצוי שיהיה אדם עומד בגורן ערום וכו' משמע דמפרש כפשוטו דעומד בגורן ערום בלא סודר וזה דוחק ועל כן פירש הוא דהכי קאמר דלית ליה סודר משלו אלא כליו שהוא לבוש בהן שאולין ופרכינן ואיכפל תנא לאשמעינן גברא ערטילאי דלית ליה משלו כלום ולפי פירוש זה מוכח להדיא דאם היה הכלי שאול אין הקנין כלום וכן כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף י"ט דבמקנה בסודר חבירו שלא מדעתו לא עשה ולא כלום וכן כתב בתשובת הרמב"ן סימן כ"א מיהו אם הוא מדעת חבירו שהשאילו כדי להקנות בו הוי קנין גמור אע"ג דלא יכול להקדישו מידי דהוה אמתנה ע"מ להחזיר דשמה מתנה ויכול להקנות בו וה"ה אם משאיל להקנות בו מהני וכן פסק הרב בהגהות ש"ע וכן עיקר דלא כב"י:

אע"פ שנגמר הדבר וכו'. בפרק יש נוחלין פליגי בה רבה ורב יוסף ואסיקנא דהלכה כרב יוסף דיכול לחזור כל זמן שעסוקין באותו ענין: ומ"ש משא"כ בשאר דרכי הקנאות. נתבאר טעמו לעיל בראש סי' קכ"ו ע"ש:

כשם שקרקע וכו'. בפ' מרובה אמר רבי אלעזר כשם שקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה ורבינו צירף עם אלו חליפין ואמר כשם שקרקע נקנית באחד מאלו הד' דברים כך שכירות נקנה בהם ולאו דוקא שכירות אלא ה"ה שאלת קרקע כדמוכח להדיא בתוספות פרק קמא דמציעא (ד' יא) בד"ה ומקומו מושכר לו דאין לחלק בדין זה בין שאלה לשכירות אלא דלפי דמימרא דר"א בשכירות נקט רבינו שכירות וה"ה שאלה:

ומ"ש אח"כ ובשאלת קרקע י"א שאין מועיל חליפין. לאו דוקא שאלה דהוא הדין שכירות נמי והוא דעת התוספות לשם שכתבו וז"ל וי"ל דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין וכך היא הצעת דברי רבינו דשכירות קרקע נקנה באחד מד' דברים וה"ה שאלה וי"א דבשאלה אין מועיל חליפין וה"ה בשכירות וא"א הרא"ש כתב (בפ"ק דמציעא) שמועיל בהן חליפין כלומר בין בשאלה בין בשכירות מועיל וב"י תמה על דברי רבינו: כתב הרשב"א בתשובה על שטר שכתוב בו אתן לך כך וכך כל שקנו מידו חייב דקנין מילתא אלימתא היא וכו' ומביאו ב"י כאן במחודש סעיף כ' וכן כתב הרב המגיד פ"ח מה' זכייה דיש מן הגדולים שאמרו דאפי' באתן לך כך וכך לא מיקרי קנין דברים ועיקר וכ"כ הרשב"א ז"ל וצ"ע באתן לך היאך יקנה שהרי כתב בשטר אתננו לא קנה כדאיתא בגיטין פרק השולח ואפשר לדעתם דטפי עדיף קנין משטר עכ"ל ועיין לקמן בסימן רמ"ה: כתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ו סימן ד' ראובן הו"ל ד' בהמות לשחוט ומכר העורות לשמעון בק"ס ובעוד שהולך לשחוט ברחו ונטבעה האחד בנהר שמעון הפסיד העור שכבר כשלקח קנין נקנו לו העורות בכל מקום שהן ונתחייב בחליפין עכ"ל ומביאו ב"י בסוף סימן זה ונראה דמיירי בדלא הזכיר לו בשעת גמר המקח שימתין עד זמן שישחטם אלא א"ל בסתם ד' בהמות יש לי הנני מוכר לך העורות מהם בק"ס א"כ קנה העורות בין נשחטו הבהמות בין מתו אבל אם הזכיר בפירוש מענין השחיטה כגון שא"ל בשעת גמר המקח עורות בהמות אלו אני מוכר לך שאתן אותם לידך לאחר השחיטה דוקא שחוטות מכר לו ואם מתו כולן או מקצתן הפסיד המוכר דהכל יודעין דעור מתה אינה שוה החצי של שחוטה ועור של שחוטה לקח ולא של מתה והארכתי בתשובה בס"ד: כתב מהרא"י בכתביו סימן ר"י דאם לא כתב בשטר במנא דכשר וכו' אין להוציא ממון בקנין זה וע"ש וכתב בספר ב"ה ואין דבריו נראין לי דמסתמא אמרינן דקנה במנא דכשר ומה שנוהגין לכתוב בשטרות אינו אלא לרווחא דמילתא עכ"ל:

דרכי משה

(א) ובתשובת הרא"ש כלל פ"ח פסק דכיון דמודה שקנה הוי קנין אע"ג דהעדים פסולים דקנין א"צ עדים וע"ש:

(ב) וכ"כ נמ"י ס"ק דמציעא ע"א דף ס"א ותמה על הראב"ד שלא השיג על הרמב"ם בזה וע"ש:

(ג) כתב בתשובת מהרי"ו סי' י"ד אע"ג דמהני קנין שלא בפניו היינו דוקא במתנה דודאי ניחא ליה למקבל אבל אם קיבל ראובן קנין למכור ביתו לשמעון בכך וכך והוא שלא בפני שמעון אין הקנין כלום דשמא שמעון לא ירצה לקנותו בכך ואפי' אם ידוע דניחא לשמעון בכך מ"מ שמא חזר בו שמעון ועכשיו אינו רוצה לקנותו ולכן אין בקנין כלום אפי' נתרצה שמעון אח"כ כששמע כו' ואפשר דגם במתנה לא קנה דדילמא לא ניחא ליה במתנה משום שונא מתנות יחיה ולכן אין לחלק בין מתנה למכר ולא קנה בשניהם אא"כ ידעינן דניחא לקונה בקנין זה:

(ד) במרדכי פרק הזהב ע"ד כתב טעם לזה וע"ש. כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף י"ח באחד שנטל סודר של חבירו והקנה בו דבר ובעל הסודר חטף ממנו לא הוי קנין דמי שמקנה בסודר חבירו שלא מדעתו לא עשה ולא כלום וכ"ה בתשובת הרמב"ן סימן ק"א:

(ה) ומהרא"י כתב בפסקיו סימן קע"ו דסתם קנין הוי כמעכשיו ובאופן המועיל דבודאי מסתמא אמרינן דבכדי לא הוי עביד:

(ו) ואין דבריו נראין במה שמשמע מדבריו דמותר להקנות בסודר חבירו שלא מדעתו דהא כתבתי לעיל מתשובת הרשב"א דאין להקנות בסודר חבירו שלא מדעתו ודאי אם הוא מדעת חבירו ודאי מהני אע"ג דלא יכול להקדישו מידי דהוי אמתנה על מנת להחזיר דשמה מתנה ה"ה אם משאיל לו להקנות בו מהני כן נ"ל:

(ז) נראה דשאלה לאו דוקא אלא ה"ה שכירות יש סוברים דלא מהני בהו חליפין והוא דעת התוספות פרק קמא דקידושין ופ"ק דמציעא אבל דעת הרא"ש פ"ק דמציעא דמהני חליפין בשכירות כמו במקח:

(ח) ובתשובת מהרי"ו סימן ר' מסתפק בדבר ועיין בהגהות מרדכי דכתובות דף תק"נ נוסח שטר חליפין:

(ט) ונראה דעכשיו שנהגו לכתוב קנין סודר הוי כמו שכתב דכשר למיקניא:

מתוך: טור חושן משפט קצו (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן קצו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

קנין עבד

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

עבד כנעני דינו כקרקע ונקנה בכסף ושטר וחזקה וחליפין: ונקנה ג"כ במשיכה כגון שתקפו והביאו אליו אבל אם קראו ובא אליו או שאומר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח והלך אליו לא קנאו אא"כ הוא קטן אז הוא קנה בקריאה שקורא לו והוא בא אליו:

וכיצד הוא חזקת העבד שישתמש בו כדרך שמשתמשין בעבדים כגון שיתיר לו מנעל או ינעילהו או יוליך כליו אחריו לבית המרחץ הפשיטו או הלבישו סכו גרדו או שהגביה את רבו קנאו:

ובהגביה רבו אותו כתב הרמב"ם ז"ל שג"כ קנאו בהגבהה ואיני יודע למה שדברו יחיד הן דר"ש קאמר לה אבל לרבנן לא קנאו בהגבהה:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל דוקא במלאכה של שימוש גופו אבל במלאכה אחרת כגון שתפר לו את בגדיו או עשה לו אחת מהמלאכות לא קנאו:

וצריך שתהיה החזקה בפני רבו או פאילו שלא בפניו אם יאמר לו לך חזק וקני:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

עבד כנעני דינו כקרקע וכו' משנה בפ"ק דקידושין (כב:) עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה ובגמרא (שם עד סוף הסימן) תנא אף בחליפין וכבר נתבאר מסימן ק"צ עד סימן זה היאך דרכים הללו קונים בקרקע וכך הם קונים בעבדים:

ונקנה גם כן במשיכה שם אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה כיצד קראו ובא אצלו לא קנאו תקפו ובא אצלו קנאו והתניא כיצד במשיכה קורא לה והיא באה אמרינן בהמה אדעתא דמרא אזלא עבד אדעתא דנפשיה אזיל אמר רב אשי עבד קטן כבהמה דמי. ופי' רש"י אדעתא דמרא אזלא. ע"ד הקונה אותה לפי שאין לה דעת: אדעתא דנפשיה. מדעת עצמו: קטן. דלית ליה דעתא: כבהמה דמי. ואם קראו לשם קנייה ובא אצלו קנאו: ומ"ש רבינו או שאמר לו רבו הראשון וכו' כן כתב הרמב"ם בפרק שני מהלכות מכירה והטעם משום דכיון דהוי טעמא משום דאדעתא דנפשיה אזיל לא שנא לן בין קראו ובא אליו לאמר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח:

וכיצד הוא חזקת העבד וכו' גם זה שם ת"ר כיצד בחזקה התיר לו מנעלו או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו סכו גרדו הלבישו הנעילו הגביהו קנאו אמר רבי שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום מאי קאמר אמר רב אשי הגביהו הוא לרבו קנאו הגביה רבו לו לא קנאו אר"ש לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום והרמב"ם בפ"ב מהלכות מכירה כתב וכן אם הגביה הרב את העבד קנה וכתב הרב המגיד בהשגות א"א נראה מדבריו דלא גריס בהא פלוגתא אלא ה"ג הגביה הוא לרבו קנאו הגביהו רבו אמר ר"ש לא תהא חזקה גדולה מהגבהה והכי גריס ליה הרב ז"ל ע"כ ומיהו בהלכות שלנו במחלוקת שנויה ואף על פי כן כתב הרשב"א וקיימא לן כר"ש דהא נקנה אף במשיכה כדאמר שמואל ורב אשי הכי נמי אמר וכ"ש בהגבהה עכ"ל וגם הר"ן כתב כדברי הרשב"א:

וכתב א"א ז"ל דוקא במלאכה של שימוש וכו' גם זה שם וכבר כתבתי בסימן קצ"ב שכדברי הרא"ש כתב הר"ן בשם הרמב"ן וה"ה בפ"א מהל' מכירה בשם הראב"ד והרשב"א ובפ"ב מהל' מכירה כתב שלדעת הרמב"ם שאכילת פירות קונה בקרקע ה"ה לעבד כלומר שאם תפר לו בגד או עשה לו אחת מהמלאכות האלו קנאו ומדברי בעל העיטור שכתבתי בסימן הנזכר נראה שסובר כדברי הרמב"ם (א):

וצריך שתהיה החזקה בפני רבו וכו' כן כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' מכירה וכתב ה"ה זה פשוט שהוקש לקרקע והרי דינו כיוצא בו:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

עבד כנעני וכו'. משנה וגמ' פ"ק דקידושין:

ומ"ש ואיני יודע למה שדברי יחיד הן וכו'. כבר כתב הרב המגיד ע"ש הרשב"א דקיי"ל כר"ש בהא דהא עבד נקנה אף במשיכה כדאמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה ורב אשי נמי הכי ס"ל ולרבנן דסבירי להו כשהגביה רבו את העבד לא קנאו דסבירי להו דעבד לא נקנה לרבו אלא כשעשה העבד עבדות ושירות לרבו אבל כשהגביה רבו אותו לא קנאו א"כ כ"ש כשמשכו רבו לעבד אצלו דלא קנאו כיון דאפילו בהגבהה דעדיפא ממשיכה לא קנאו כ"ש במשיכה וא"כ בעל כרחך צ"ל דשמואל ורב אשי דאמרי עבד כנעני נקנה במשיכה כר"ש סבירי להו דהגביהו רבו לו קנאו וס"ל לשמואל ורב אשי דלר"ש משיכה נמי קונה שמעינן מסוגיא זו דהאמוראים הוה קים להו דהכא הלכה כר"ש לגבי רבנן ועוד כתב דבאלפסי משמע דלא גריס הכא פלוגתא אלא ה"ג הגביה הוא לרבו קנאו הגביה רבו לו אר"ש לא תהא חזקה גדולה מהגבהה:

דרכי משה

(א) ולעיל סימן קצ"ב נתבאר מחלוקת לענין קרקע ומשם תלמוד לדין עבד:

מתוך: טור חושן משפט קצז (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן קצז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

קנין בהמה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

בהמה בין גסה בין דקה נקנית במשיכה וא"צ להגביהה ומה היא משיכתה אפילו לא תפש בה: אלא קורא לה והיא באה או שהכישה במקל או שהנהיגה בקול משעקרה יד ורגל קנאה: ואין צרך שתהלך מלוא קומתה:

כתב הרמ"ה שגמל וחמור שניהם נקנין בין במשיכה בין בנהגה אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דוקא נטל במשיכה וחמור בהנהגה אבל גמל בהנהגה וחמור במשיכה איכא חד מינייהו דלא קנה ולא ידיענן הי מינייהו קני והי לא קני הילכך במכר ובמתנה לא קנה חד מינייהו דאוקי ממונא בחזקת מריה ובמציאה והפקר קנו שניהם:

וברכיבה שרוכב עליה אינו קונה אלא אם כן מנהיגה ברגליו:

וב' שרוכבין עליה ומנהיגין ברגליהם קונים שניהם זה בזה ולא אמרינן שהראשון עיקר והשני טפל לו וכן אם אחד רוכב ומנהיג ברגליו והשני מנהיג לבד קנו שניהם והרמב"ם כתב שברכיבה לחוד קונה וכן דעת רב אלפס וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה ואם א' רוכב על החמור והשני תופס במוסירה הרוכב קנה החמור ובית פגיה ותופס במוסירה קונה מה שתפס ממנה בידו והשאר לא קנו לא זה ולא זה ואם יבוא אחר ויחזיק בו קנה:

ומסירה גם כן קונה בבהמה ומה היא מסירתה י"א שצריך המוכר למסרה מידו ליד הלוקח וי"א שא"צ למסרה מידו לידו רק שיאחז בה ברגלה או במשאוי או באוכף שעליה במצות המוכר אפי' שלא בפניו אם א"ל לך חזק וקני ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:

מסירה אינה קונה אלא בר"ה ובחצר שאינו של שניהם אבל לא בסימטא ובחצר של שניהם ולא ברשות המוכר ומשיכה אינה קונה ברשת הרבים ולא בחצר שאינו של שניהם אלא בסימטא ובחצר של שניהם והגבהה קונה בכ"מ:

והא דמסירה קונה דוקא שאמר לו קני סתם או חזק וקני אבל אם א"ל לך משוך וקני הוי קפידא ואינו קונה עד שימשכנה ואפילו אם עומדת בר"ה צריך שימשכנה למקום הראוי למשיכה ואם עומדת ברשות המוכר ישכור את מקומה וכתב הרמ"ה דוקא היכא דשני לגריעותא כגון דבר שקניינו במשיכה ומסירה ואמר ליה משוך וקני או שני ממשיכה למסירה אבל אי שני לקנין חשוב כגון להגבהה קנה אבל ודאי אי א"ל לא תקנה אלא במשיכה לא קנה בקנין אחר אפילו אי עביד הגבהה דעדיף מיניה כיון דגלי דעתיה דלא בעי דליקניה אלא במשיכה:

והוא הדין נמי בשוכר מקומה אינו קונה א"נ קיימא ברשות לוקח ולא קבל עליה מוכר דזבין ליה סתמא אלא א"ל משוך וקני גלי דעתיה דלא ניחא ליה דנקני ליה רשות לוקח ע"כ ולדעת ר"י אפילו שינה למעליותא כגון שא"ל משוך וקני והגביהה או שא"ל קני במסירה ומשכה לא קנה וכן דעת רב אלפס וא"א הרא"ש ז"ל:

משך שלא בפני המוכר לא קנה עד שיאמר לו משוך וקני ואם מסר לו משכוכית והיא בהמה המהלכת בראש העדר והכל הולכין אחריה אצ"ל לו משוך וקני דכמאן דא"ל דמי וקונה אפי' שלא בפניו:

המוכר או נותן בהמה לחבירו ואמר לו קנה כדרך שבני אדם קונין אם משכה או הנהיגה או הגביהה בכל מקום קנאה ואם רכב עליה בשדה או אפילו בעיר בסימטא קנאה ואם רכב עליה ברשות הרבים אם הוא אדם חשוב קנאה שכן דרכו לרכוב בעיר וכן אם אדם מזולזל הוא שאינו מתבייש לרכוב בעיר קנה ופי' הרמב"ם כגון המטפלין בגידול הבהמות והעבדים אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב אדם מזולזל קנה ובינוני לא קנה לפי זה דוקא בינוני לא קנה אבל כל שאינו בינוני אפילו אינו עבד קנה דבכלל מזולזל היא ואשה קונה בכ"מ שכן דרכה לרכוב ובמציאה והפקר בכל ענין קנה:

וכתב הרמב"ם האומר לחבירו משוך ותקנה או חזק ותקנה ומשך או החזיק לא קנה שתקנה משמע להבא ועדיין לא הקנה לו כלום אלא צריך המוכר או הנותן לומר משוך זקני או חזק וקני דמשמע שיקנה עתה בעת שימשוך או יחזיק:

וגדולה מזו פירש רש"י שאפילו אם אמר לו משוך חפץ זה לקנותו לא קנה עד דא"ל קני אותו דמשמע משוך לקנותו אבל אני איני מקנה לך: אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב אם אמר לו משוך חפץ זה לקנותו קנה והראב"ד השיג עליו ג"כ וכתב במשוך ותקנה שקנה:

האומר לחבירו משוך בהמה זו ולא תהא קנויה לך אלא לאחר שלשים יום לא קנאה ואם אמר לו מעכשיו ולאחר שלשים יום אפילו שעומדת לסוף שלשים יום באגם שאינה ברשותו קנאה:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

בהמה בין דקה בין גסה וכו' בפרק קמא דקידושין (כה:) תנן בהמה גסה נקנית במסירה ובהמה דקה בהגבהה דברי ר"מ ור"א וחכ"א בהמה דקה נקנית במסירה ובגמרא דרש רב בקמחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה אשכחינהו שמואל לתלמידי דרב אמר להו מי אמר רב בהמה גסה נקנית במשיכה והא אנן במסירה תנן ורב נמי במסירה אמר הדר ביה מההיא הוא דאמר כי האי תנא דתניא וחכ"א זה וזה נקנית במשיכה ר"ש אומר זה וזה בהגבהה ופירש"י נקנית במסירה. אבל במשיכה לא דאין דרכה בכך להוליכה לפניו וכן פי' ר"ת וריב"א והתוס' הקשו על פי' רש"י ופירשו הם בשם ר"י בהמה גסה נקנית במסירה היינו אפי' במסירה וכ"ש במשיכה דעדיפא ובריש הספינה (עו.) כתבו התוס' ג"כ מחלוקת זה והרא"ש בפ"ק דקידושין ובהספינה פסק כדברי ר"י וכן דעת הר"ן וכן דעת רבי' ירוחם בנמ"י ח"ב וא"כ לדידן דקיי"ל כרב דס"ל כחכמים דאמרי זו וזו במשיכה דוקא במשיכה ולא במסירה וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הברייתא דמיתניא גבי עבד כנעני כיצד במסירה אחזה בטלפה וכו' וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם בפ"ב מהל' מכירה שכתב שנקנית במשיכה ולא הזכיר דין המסירה ובפ"ג כתב הספינה הואיל וא"א להגביהה וכו' לא הצריכוה משיכה אלא נקנית במסירה אלמא דמשיכה עדיפא ליה ממסירה וכדברי ר"י וכ"כ סמ"ג וכתב הרמב"ן בריש הספינה שכן דעת הרי"ף ור"י הלוי דמשיכה עדיפא ממסירה וכן הסכים הוא ז"ל וכתב שכן דעת רבינו האי ז"ל וכן כתב הג"מ בפ"ג מה"מ בשם ה"ר יונה ז"ל דאע"ג דמהניא מסירה בספינה לר"ה בבהמה לא מהניא ע"כ ואע"פ שאיפשר לפרש דה"ק בבהמה לא מהניא למ"ד דמסירה לא קניא ומיהו איהו ס"ל כמ"ד דמסירה קניא בבהמה מ"מ סוגיא דלישנא משמע דהילכתא בעא לאגמורי דאין בהמה נקנית במסירה ובפרק ד' כתבו ואין דבר שנקנה במסירה אלא ספינה בר"ה וברשות שאינה של שניהם ובפ"ב כתבו דדעת הרמב"ם לפסוק כרבנן דברייתא וכ"פ האלפס וס"ה ולי אבי"ה נראה דהלכה כרבנן דפרק קמא דקידושין דאמרו בהמה דקה במשיכה אבל גסה במסירה וי"א כ"ש במשיכה עכ"ל ורבינו המחבר כתב בפרק ג' דמשיכה טובה ממסירה עכ"ל וכ"פ רבינו ירוחם בנ"י ח"ד והתימה על רבינו שכתב לקמן בסימן זה דמסירה קונה בבהמה וליתיה לדעת הפוסקים ולא לדעת המפרשים זולתי לדעת רש"י ור"ת והוא ז"ל כתב סתם ומסירה ג"כ קונה בבהמה כאילו אין חולק עליו ולא עוד אלא שכתב ולזה הסכים א"א והוא לא הסכים בכך מעולם ומקום הטעות בזה אבאר שם בס"ד : מה היא משיכתה וכו' ברייתא בפ"ק דקידושין (כב:) גמרא עבד כנעני נקנה בכסף ובהספינה (עה:) גמרא כיצד במשיכה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל ורצתה לפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה ורבי אסי ואמרי לה רבי אחא אומר עד שתהלך מלוא קומתה ומשמע בגמרא דאף על פי שגוף הבהמה לא זזה ממקומה כיון שעקרה יד ורגל קנה ופסקו הרי"ף והרא"ש כתנא קמא וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' מהל' מכירה וכתב הרא"ש בריש הספינה וה"ה אם הנהיגה בקול מידי דהוה אקורא לה והיא באה אלא אורחא דמילתא נקט:

כתב הרמ"ה שגמל וחמור וכו' בפרק קמא דמציעא (ב.) תנן היו שנים רוכבים על גבי בהמה או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו ובגמרא (ח:) אמר רב יהודה שמעת מיניה דשמואל תרתי רוכב ומנהיג חד קני וחד לא קני ולא ידענא הי מינייהו ואסיקנא לשמואל דרכוב לחודיה לא קני וכל שכן היכא דאיכא חד דמנהיג והוא רוכב ואינו מנהיג ובתר הכי בעינן למיפשט דרכוב לא קני מדתניא שנים שהיו מושכין בגמל ומנהיגין בחמור או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג במדה זאת קנו רבי יהודה אומר לעולם לא קנה עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור קתני מיהת או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג מושך ומנהיג אין אבל רכוב לא ה"ה דאפילו רכוב והא דקתני מושך ומנהיג לאפוקי מדרבי יהודה דאמר עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור קמ"ל דאפי' איפכא נמי קני אם כן ליערבינהו וליתנינהו שנים שהיו מושכין ומנהיגים בין בגמל בין בחמור איכא חד צד דלא קני איכא דאמרי משיכה בחמור וא"ד הנהגה בגמל ודעת הרמ"ה לומר דכיון דלא איתמר דאיכא חד צד דלא קני אלא למ"ד רכוב קני אבל למ"ד רכוב לא קני לא איצטרכינן למימר הכי וניחא לן דלא ערבינהו לאשמועינן מלישנא יתירא דרכוב לא קני וכמו שכתבו התוס' ואנן קיימא לן כמ"ד רכוב לא קני ממילא קיי"ל דמשיכה והנהגה קנו בין בגמל בין בחמור אי נמי דסבר הרמ"ה דנקטינן מתניתין כפשטא דמנהיג קנה ולא מפליג בין גמל לחמור וכן קניא משיכה בתרווייהו כדאמרינן בפ"ק דקידושין דבהמה נקנית במשיכה ולא מפלגינן בין גמל לחמור וזה נראה שהוא דעת הרי"ף שהשמיט כל דברי הגמרא ולא כתב אלא המשנה כצורתה והרא"ש כתב דאף על גב דסוגיא דתלמודא אליבא דמ"ד רכוב קני אבל למ"ד רכוב לא קני קניא משיכה והנהגה בין בגמל בין בחמור מ"מ סברת התלמוד אמת דאין בהמה נקנית אלא כמו שרגילין בהנהגתה הילכך אי במכר או במתנה לא קני חד מינייהו כיון דמספקא לן אוקי ממונא בחזקת מריה קמא (ובמציעא) [ובמציאה] והפקר קנו שניהם דהזוכה הוא המוחזק ואין להוציא ממנו בספק והרמב"ם בפרק ב' מהלכות מכירה כתב דבהמה נקנית במשיכה ולא כתב שום חילוק בין גמל לחמור ולא הזכיר שנקנית בהנהגה אך בפרק ט"ז מהלכות גזילה ואבידה כ' שנים שראו גמל או חמור של מציאה וקדמו שניהם והנהיגוהו או משכוהו או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג קנו שניהם בד"א בחמור אבל בגמל אם היה אחד מנהיג ואחד מושך המושך קנה ולא המנהיג וכתב ה"ה והכוונה שבגמל גופיה אם היו שנים מנהיגים קנו שניהם אבל אחד מנהיג ואחד מושך המושך קנה ולא המנהיג ופסק כלישנא בתרא דגמרא דאמרינן איכא דאמרי הנהגה בגמל לא קני ופי' במקום משיכה עכ"ל הכוונה לומר שהרמב"ם מפרש דכי אמרינן ליערבינהו וליתנינהו שנים שהיו מושכים ומנהיגים בין בגמל בין בחמור היינו לומר דאי תנא הכי הוה משתמע דבין היו שניהם מושכים בגמל ובחמור ובין היו שניהם מנהיגים בגמל בין היה אחד מושך ואחד מנהיג בין בגמל בין בחמור קנו שניהם וכי מתרץ איכא חד צד דלא קני היינו דנהי דאם שניהם משכו בגמל או בחמור וכן אם שניהם הנהיגו בגמל או בחמור חנו שניהם מיהו היכא דאחד משך ואחד הנהיג חד קני וחד לא קני א"ד מושך בחמור כלומר שאם אחד משך ואחד הנהיג החמור מנהיג קני מושך לא קני אבל בגמל אפילו אחד מושך ואחד מנהיג קנו שניהם וא"ד הנהגה בגמל כלומר שאם אחד משך ואחד הנהיג הגמל מושך קני מנהיג לא קני אבל בחמור אפילו אחד מושך ואחד מנהיג קנו שניהם ופסק כלישנא בתרא ויש לתמוה למה לא כתב בפ"ב מהלכות מכירה שבהמה נקנית בהנהגה ודוחק לומר שהוא מחלק לומר דהנהגה קניא במציאה והפקר ולא במכר דמנא ליה הא ושמא יש לומר שסמך על מה שכתב בפי"ז מהל' גזילה: (ב"ה) ויותר נראה לומר שמ"ש בפרק שני או שהכישה ורצתה בפניו היינו הנהיגה: ושמע מינה דמשיכה והנהגה קניא להרמב"ם בין במכר בין במתנה בין במציאה ל"ש בגמל ול"ש בחמור זולתי שבא' משך וא' הנהיג הגמל דאז מושך קנה מנהיג לא קנה ודעת הראב"ד בפ' הנזכר דהנהגה בגמל ומשיכה בחמור ספיקא. ולענין הלכה נראה דכיון דהרי"ף והרמ"ה מסכימים לדעת אחת בזה הכי נקטינן:

וברכיבה שרוכב עליה וכו' שם במשנה שנים שהיו רוכבין ע"ג בהמה או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע וכו' כתב הרא"ש משנה שאינה צריכה היא ומוקי לה בגמ' דאתא לאשמועינן דרכוב קני וחזינן בגמ' דשמואל סבר דרכוב לא קני ומוקי רכוב דמתני' במנהיג ברגליו ולא אשכחן מאן דפליג עליה וכל מאי דפריך ליה שני ליה ומסתברא דהלכה כוותיה ורכוב ומנהיג ברגליו לא איצטריך מתני' לאשמועינן דקני דהיינו מנהיג גמור ועוד דעדיף טפי דתפיס בה אלא איצטריך לאשמועינן דשנים רוכבים ע"ג בהמה אחת קנו שניהם דלא תימא קמא עדיף שהוא עיקר והשני הוא טפל שכן דרך הנערים לנוח מעט אחר אדוניהם קמ"ל וגם דרכוב ומנהיג כאחד קנו שניהם עכ"ל אבל הרי"ף כתב המשנה סתם והשמיט כל הך שקלא וטריא וכתב הר"ן דמשמע דס"ל דרכוב לחודיה קני ורכוב במקום מנהיג יחלוקו כסתמא דמתני' וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ' י"ז מהלכות גזילה עכ"ל ומ"ש בפ' י"ז מהלכות גזילה זה לשונו היה אחד רוכב ואחד אוחז במוסירה הרוכב קנה הבהמה והמוסירה וכו' ומדנקט רוכב סתם משמע אפילו אינו מנהיג וכתב דקנה הבהמה ובפ"ב מהל' מכירה כתב כן בהדיא כיצד קונין את הבהמה במשיכה ואצ"ל אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו וגם ה"ה כתב בפרק י"ז מהלכות גזילה דהרמב"ם כהרי"ף סבירא ליה דרכוב קני אפילו אינו מנהיג ברגליו ויש מקום לבעל דין לחלוק דוהלכה בו שכתב בפ"ב מה"מ היינו ע"י שהנהיגה ברגליו ומ"ש בפי"ז מהלכות גזילה היה אחד רוכב היינו במנהיג ברגליו וסמך על מה שכתב בפרק שני מהלכות מכירה מ"מ כיון שהר"ן וה"ה הסכימו בכך לדעת רמב"ם הכי נקטינן לדעתו ומ"מ נראה לי שאפילו לדעת הרמב"ם רכב עליה לא קנה עד שתלך כמו שכתב בפ"ב מהלכות מכירה ומיהו בעקירת יד ורגל סגי שכך כתב אין צריך לומר אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו שקנה אלא אפי' שקרא לה ובאה או שהכישה במקל ורצתה בפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה וקרא לה ובאה לא חשיב כמו רכב עליה דהא בלשון אפילו קאמר לה וכיון דבקרא לה ובאה כיון שעקרה יד ורגל קנה כל שכן ברכב עליה כן נראה לי ורבי' ירוחם בנתיב י' חלק ד' כתב כדברי הרא"ש דברכיבה לחודה לא קנה וז"ל ורכוב לחודיה לא קנה אלא אם כן מנהיג ברגליו או שניהם רכובים במציאה או בהפקר אבל אם בא אחר והנהיגה הרי היא שלו מאחר שלא היו מנהיגים ברגליהם עכ"ל ונראה לי שסובר דשנים רוכבים אע"פ שלא היו מנהיגים חולקים בשוה ולא אמרינן קמא עדיף מיהו אם בא אחר והנהיג אבדו אלו את זכותם. ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. וכתב עוד רבינו ירוחם שם ובאשה בלא הנהגה ברגליה קנה ברכיבה לחודה שכן דרך אשה לרכוב בלא הנהגה וקנה בין במכר בין במתנה בין במציאה והפקר עכ"ל. ואיפשר שלמד כן מדאמרינן בגמרא גבי רכוב בעיר ואי איתתא היא קניא ואין עניינה לכאן דהא אוקימנא רכוב בשדה דקנה במנהיג ברגליו ואם כן כי קנתה אשה בעיר היינו דומיא דקניא בשדה שהוא במנהיג ברגליו ועוד דלפי דעתו הוה ליה למימר נמי דאדם חשוב ואינש זילא אי נמי בר"ה קני ברכיבה לחודה דהא אשה והנך בחדא מחתא מחתינהו תלמודא כמו שכתבתי לקמן בסימן זה:

אם היה אחד רוכב על החמור וכו' ג"ז שם (ט:) ת"ש אחד רכוב חמור ואחד תפוס במוסירה זה קנה חמור וזה קנה מוסירה שמע מינה רכוב קני ה"נ במנהיג ברגליו אי הכי ניקני נמי רכוב במוסירה אימא זה קנה חמור וחצי מוסירה וכו' ואסיקנא אמר רב אשי זה קנה חמור ובית פגיה וזה קנה מה שתפוס בידו והשאר לא קנו לא זה ולא זה ופרש"י בית פגיה. מה שבראש החמור וכחמור דמי ולכאורה משמע דלא הוצרכו ליישב הברייתא בענין זה אלא למאן דאמר רכוב קני אבל למ"ד רכוב לא קני נקטינן ברייתא כפשטה וכדמשמע מדקאמר א"ה וכמו שכתבו התוס' והשתא לפוסקי' דס"ל דרכוב קני ניחא שפסקו כדאוקי רב אשי לברייתא אבל להרא"ש שפוסק דרכוב לא קני קשה דהו"ל למיפסק כסתם ברייתא דזה קנה חמור וזה קנה מוסירה ונראה לי שאינו גורס אי הכי נקני נמי רכוב אלא ה"ג נקני נמי רכוב במוסירה ומקשי בין אי אמרינן דרכוב לחודיה קני ובין אי אמרינן דלא קני אלא במנהיג ברגליו דלכולי עלמא קשה דליקני נמי רכוב במוסירה: (ב"ה) ולכאורה משמע דהאי ברייתא לענין זוכה מהפקר מיתניא וא"כ לא הו"ל לרבינו לכתבה כאן וצ"ל שרבינו סבר דה"ה לענין מקח וממכר:

ומסירה גם כן קונה בבהמה וכו' כבר כתבתי בראש סימן זה דהא ליתא אלא לדעת רש"י ור"ת דאילו לשאר מפרשים ופוסקים לא קניא ומה שהטעה לרבינו לסבור דלהרא"ש מסירה קניא בבהמה הוא מדגרסינן בריש הספינה (דף עה:) איתמר ספינה רב אמר כיון שמשך כל שהוא קנה ושמואל אמר לא קנה עד שימשוך כולה לימא כתנאי כיצד במסירה אחזה בטלפה וכו' כתב הרא"ש לימא כתנאי כיצד במסירה אחזה בטלפה פירש הריב"ם דלא מיקרי מסירה אלא כשמוסר המוכר החפץ מידו ליד הלוקח והביא ראיה מדאמרינן בפ"ק דמציעא מוסירה מחבירו קנה מהו לשון מוסירה כאדם המוסר דבר לחבירו וקאמר התם מוסירה במציאה ובנכסי הגר מאן מסר לו דליקני אלמא משמע דבעינן מסירה מיד ליד ולא נהירא דאחזה בטלפה משמע דאחזה מעצמה ועוד דאמרינן לקמן בשמעתין גבי מסירה כל היכא דא"ל לך חזק וקני כולי עלמא לא פליגי דקני ואי בעינן מסירה מיד ליד לא הוה ליה למימר לך חזק וקני אלא תא חזק וקני וכן פרש"י אחזה בטלפה. במצות המוכר וההיא דמציעא ה"פ מוסירה מחבירו קנה כשא"ל לך חזק וקני דקנה באחיזה בעלמא והיינו כמוסר דבר לחבירו שמוסר לו לאחזו במציאה ובנכסי הגר לא קנה דמאן מסר ליה דליקנייה פי' מי אמר לו לך חזק וקני שיקנה באחיזה בעלמא ואחר זה כתב לכאורה משמע דמסירה דאותיות כמסירה דספינה מיהו א"א לומר כן דלא מישתמיט בשום מקום בתלמוד להזכיר מסירה במטלטלין אלא בספינה וב"ח משום דמסירה דידהו הוי כמו משיכה דכשאוחז הספינה וכו' הילכך אפילו לא הלכה כלל קני לה במסירה וכן נמי בב"ח אבל שאר מטלטלין לא מיקני במסירה עכ"ל. ואני אומר שאין מכל זה ראיה לומר דס"ל להרא"ש דמסירה קניא בבהמה אלא משום דמסירה קניא בספינה כתב מאי דאיתמר על ההוא דכיצד במסירה אחזה בטלפה וכו' ללמוד בספינה דקניא מסירה אי בעינן שימסור מיד ליד או לא ומ"ש אפילו לא הלכה כלל קני לה במסירה וכן נמי בב"ח היינו למ"ד בהמה גסה נקנית במסירה אבל לדידן דקיי"ל כי ההוא תנא דאמר זו וזו במשיכה משיכה דוקא ולא מסירה וכמו שכתב הרא"ש בעצמו שם בפרק הספינה ואל תשיבני מדאמרינן בפ"ק דמציעא א"ר חלבו אמר רב הונא מוסירה מחבירו קני במציאה ובנכסי הגר לא קני מאי מוסירה אמר רבא אידי אסברא לי כאדם המוסר דבר לחבירו בשלמא מחבירו קני דקא מסר ליה חבריה אלא במציאה ובנכסי הגר מאן מסר ליה דליקני ויש לומר דהנך אמוראי ס"ל כדתנן במתניתין בהמה גסה נקנית במסירה ומיהו אנן לא קיי"ל אלא כדדריש רב בהמה גסה נקנית במשיכה ואע"ג דרבא אמר אידי אסברא לי אפשר דלפרושי טעמיה דרבי חלבו ורב הונא אתא וליה לא ס"ל דנקנית אלא במשיכה אי נמי הנך אמוראי אכתי לא שמיע להו מאי דדרש רב בהמה גסה נקנית במשיכה וכי שמעוה קבעו הלכה כן כדמשמע דעבד שמואל דכי אמרו ליה הוא דאמר כי האי תנא שתק ולא אהדר להו מידי משמע שהודה לדבריהם ואף על פי שסמ"ג כתב בסימן ע"ד בהמת מציאה שקדם אחד ואחזה במוסירה לא קנאה עד שימשוך או ינהיג וכן בנכסי הגר כמו שמפרש שם רב אידי מהו לשון מוסירה כאדם שמוסר דבר לחבירו והילכך מחבירו שמוסר לו קנה אבל באלה מי מסר לו שיקנה ללמד על מציאה ונכסי הגר דלא קנה מוסירה אפילו למ"ד בהמה נקנית במוסירה הוא שכתבה ולא ללמד על נכסי חבירו ותדע שבסימן פ"ב בדיני הקנין לא הזכיר שבהמה גסה נקנית במסירה: ומה היא מסירתה י"א שצריך המוכר למסרה וכו' כבר נתבאר בסמוך שדעת ריב"ם דמסירה בעינן שימסור מיד ליד וכן דעת ר"ת בריש הספינה ור"י חלוק עליו והרא"ש פסק שם כר"י וכתב ה"ה בפ"ג מהלכות מכירה שדעת הרשב"א כדעת הרא"ש וכ"כ נ"י וכן דעת הרמב"ן בריש הספינה דמסירה קנה אע"ג דלא מסר ליה מיד ליד הואיל וא"ל לך חזק וקני והביא ראיות לדבר וכתב אח"כ ולא עוד אלא בין במסירה בין במשיכה כל בפניו לא בעי למימר ליה לך חזק וקני נמצאת משיכה עדיפא שיש בכללה מסירה אבל לר"ת דס"ל דמסירה עדיפא ממשיכה לא קניא מסירה אלא בפניו ובעינן שימסור מיד ליד וכמו שכתבו התוספות בשמו בריש הספינה וכתבו ג"כ שם דלא ידע ר"י מנ"ל דבעינן בפניו ומדברי הרא"ש שם משמע דס"ל דמסירה דוקא בפניו שכתב והא דמשיכה מועלת אפילו שלא בפניו ומסירה דוקא בפניו לאו משום דמשיכה עדיפא אלא משום דלשון מסירה הכי משמע עכ"ל ואיפשר דלרווחא דמילתא קאמר כלומר אפילו אם נודה לדבריו דמסירה דוקא בפניו אבל אה"נ דלא ידע הרא"ש מנ"ל דבעינן בפניו וכן נראה שהבין רבינו דברי הרא"ש שלא כתב דבמסירה בעינן בפניו. ואע"ג דבהמה אינה נקנית במסירה כלל כמו שכתבתי בסמוך כתבתי כל אלו הסברות משום דנפקא לן לענין הספינה שדינה במסירה כמ"ש בסימן קצ"ח בס"ד:

מסירה אינה קונה אלא בר"ה וכו' בריש הספינה (עו:) אביי ורבא דאמרי תרווייהו מסירה קונה בר"ה ובחצר שאינה של שניהם משיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם והגבהה קונה בכל מקום ופר"ש בסימטא. שהוא מקום מיוחד לעומדים שם באותה שעה וכחצר של שניהם דמי וכיון דאיפשר במשיכה לא מהניא ביה מסירה כלום דעיקר מסירה אורחא בר"ה ומשיכה אורחא ברשות שיש לו חלק בו אבל הגבהה קונה בכל מקום אפילו ברשות המיוחד למוכר לבדו אבל ר"ת פירש דמסירה קונה בר"ה וכ"ש בסימטא ודעת הרא"ש כדעת רשב"ם וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות מכירה וכן רבינו ירוחם בנ"י ח"ה וכתב ה"ה מיהו כתב הרשב"א התם ריש הספינה גבי מסירה שקונה בחצר שאינה של שניהם דדוקא כשהכניסה שם מוכר שלא מדעת הבעלים הא מדעת הבעלים לא קנה דאילו פקדון היא ביד בעל החצר הרי שנינו ברשות המופקדין אצלו לא קנה אלא דוקא כשהכניסה שם מוכר שלא מדעת בעלים היא וכיון שלא היה לו רשות להניחה שם הרי הוא להם כר"ה אלו דבריו ז"ל והר"ן בפ"ק דקידושין גמרא בהמה גסה נקנית במסירה כתב כדעת רשב"ם וכתב שכן דעת הרי"ף והר"י ן' מיגא"ש וסימטא פירש"י כגון מבואות קטנים הסמוכין לר"ה:

והא דמסירה קונה וכו' ג"ז שם ספינה נקנית במסירה דברי רבי וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה ואסיקנא דאי א"ל לך חזק וקני כ"ע לא פליגי דנקנית במסירה כי פליגי בדא"ל לך משוך וקני מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו. ופר"ש רבנן סברי קפידא. לא גמר להקנותו אלא במשיכה ולא במסירה שאם ירצה מוכר יכול לחזור בו כל זמן שלא משכה זה לרשותו: מראה מקום. אי בעית אפילו למשכה מיד לרשותך לך משוך דהא במסירה אקניתיה לך ואוקימנא בגמרא מאי עד שימשכנה עד שימשכנה מרשות הרבים לסימטא דמשיכה בר"ה לא קניא ואם ברשות הבעלים היא לא קנה עד שישכור את מקומו ופסקו הרי"ף והרא"ש הלכה כרבנן שהרי פסקו כשמואל דאמר עד שימשוך כולה אלמא משיכה קניא וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מה' מכירה: וכתב הרמ"ה דוקא היכא דשני לגריעותא וכו' דעת הרמ"ה דמסירה ומשיכה שוות הן דהא במקום שקונה מסירה כגון ר"ה וחצר שאינה של שניהם לא קניא משיכה ובמקום שקונה משיכה כגון בסימטא וחצר של שניהם לא קניא מסירה הילכך כי א"ל משוך וקני אין לו לשנות למסירה שהיא שוה לה במעלה והשתא דאמר ליה משוך וקני עלייה למשיכה והו"ל מסירה גרועה ולפיכך לא קנה אבל אם הגביה כיון דקנין חשוב הוא דהא קונה בכל מקום הכא נמי קנה:

ומ"ש רבינו ולדעת ר"י אפילו שינה למעליותא וכו' וכן דעת רב אלפס וא"א הרא"ש. כתב נ"י בריש פרק הספינה הא דספינה במשיכה וכן בבהמה לא דמי אהדדי דאילו ספינה דוקא בסימטא או בחצר של שניהם אבל בר"ה מקניא שפיר במסירה אבל בהמה אינה נקנית אפילו בר"ה אלא במשיכה וכגון שימשכנה מר"ה לרשותו. וכתב הר"ן בפ"ק דקידושין על מתניתין דבהמה גסה נקנית במסירה והוי יודע [%א] דכל היכא דבעינן משיכה אי א"ל קני במסירה או שאמר ליה לקנות במשיכה בר"ה לא קנה דאע"ג דאמרינן גבי כסף במקום שכותבין שטר אי פריש ואמר אקנה בכספא לחוד קנה התם הוא דמדינא כסף לחודיה קני אלא דבמקום שכותבין שטר לא סמכה דעתיה עד דאיכא שטר הילכך אי פריש ואמר אקנה בכספא לחוד כיון דסמכה דעתיה מהני אבל הכא דמשיכה בר"ה לאו כלום היא כי אמר ליה קני מאי הוי אי אמר קני במסירה בלחוד מי קני עכ"ל:

משך שלא בפני המוכר וכו' פ' שור שנגח את הפרה (נב.) גמ' בור של שני שותפין וכו' אמר ריש לקיש משום רבי ינאי המוכר עדר לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה ה"ד אי במשיכה ליקני במשיכה אי במסירה ליקני במסירה לעולם במשיכה ובעי למימר ליה לך משוך וקני וכיון דמסר לו משכוכית כמאן דאמר ליה לך משוך וקני דמי מאי משכוכית הכא תרגימו קרקשתא ר' יעקב אומר עיזא דאזלא בריש עדרא. ופרש"י קרקשתא. זוג שמקרקש בה לפני העדר והולך כולו אחריו: עיזא דאזלא בריש עדרא. יש לבעל העדר עז חריף ודרך העזים להלך בראש והעדר הולך אחריהם. ורבינו תפס כר' יעקב וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מה' מכירה ורבינו ירוחם בנ"י ח"ג כ' כדברי שניהם דעתו לומר שאין מחלוקת ביניהם אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה א"נ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ומ"ש שאם משך בפני המוכר אינו צ"ל לו ולא למסור לו כלום כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר וכתב ה"ה שהוא דומיא דקרקע שנתבאר דינו בסימן קצ"ב: [%ב] וכתב בהגהות פ"ה מה"מ והוא בתשובות סי' י"ח על ראובן שמכר לשמעון ספר חלוק לשנים ומסר לי חצי הא' והלך שמעון והגביה החצי השני שלא בפני ראובן דלא קנה אם לא שא"ל תגביהנו ותקנה ולא דמי למסר לו משכוכית דע"י משכוכית נמשך לו כל העדר וכן ע"י דלי של בור ומפתח שייכי בכלל הבור והבית שע"י מוחזקים בבור ובבית אבל בחציו אחד של ספר אין רגילין להחזיק בחציו השני עכ"ל: [%ג] כתב רבינו ירוחם נ"י ח"ד מסר י' בהמות באפסר א' קנה כולם במתנה או במכר אם נתן דמי כולם אבל לא נתן דמי כולם לא קנה אלא כנגד מעותיו כמו בקרקע בי' שדות ודוקא במסירה אבל במשיכה לא קנה אלא אותה שמשך כך מוכח בקידושין פ"ק עכ"ל וכבר הוכחתי שאין בהמה נקנית במסירה:

המוכר או נותן בהמה לחבירו וכו' בפ"ק דמציעא (ט.) גמרא היו שנים רוכבין ת"ש ר' אליעזר אומר רכוב בשדה ומנהיג בעיר קנה כלומר וקשיא למ"ד רכוב לא קני ה"נ במנהיג ברגליו אי הכי רכוב בעיר מאי טעמא לא קני ואסיקנא במקח וממכר עסקינן דא"ל קני כדרך שבני אדם קונים ואי ר"ה הוא קני ואי אדם חשוב הוא קני ואי אשה היא קניא ואי אינש זילא הוא קני. ופרש"י רכוב בשדה. קונה אבל לא בעיר ומנהיג אף בעיר קנה וכ"ש בשדה: ואי ר"ה הוא. קני בעיר דדרך לרכוב שם ולא להנהיג פן יפסיקו עוברי דרכים בינו לבין בהמתו: ואי אדם חשוב הוא. אין דרכו להנהיג בהמות ברגליו ודרך כבוד לרכוב עליהם אף בסימטא שאין בני אדם שם וכן אשה שאין בה כח לאחוז הבהמה פן תנתק הימנה: ואי אינש זילא הוא קני. שדרכו לרכוב לפני כל אף בלא דוחק אבל אדם בינוני כגון שאינו חשוב בעושר ואינו בוש להוליך בהמה ברגליו אין דרכו לרכוב בסימטא בעיר משום צניעות: (ב"ה) וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ב ממכירה אבל הרא"ש כתב אי אדם חשוב הוא ורכב עליה בר"ה וכן אם אדם מזולזל הוא ואינו מתבייש לרכוב בר"ה קנה ואשה היאך שהיא קונה שכן דרכה תמיד לרכוב ולא להנהיג שמא תשמט הבהמה מידה ואם אדם בינוני הוא בר"ה לא קני שהוא מתבייש לרכוב שם אבל בסימטא או בשדה קנה ובמציאה והפקר בכל ענין קנה וכך הם דברי רבינו וצ"ל שהיה גורם ואי רשות הרבים הוא אי אדם חשוב הוא קנה וקל להבין: ופי' הרמב"ם בפ"ב מה' מכירה: ובמציאה והפקר בכל ענין קנה הם דברי הרא"ש שם ונ"ל דה"ה אפילו במקח וממכר כל היכא דלא א"ל קני כדרך שבני אדם קונים וכמ"ש בסמוך ונקט מציאה והפקר דלא שייך למימר בהו קני כדרך שבני אדם קונים וה"ה לכל דדמי להו:

וכתב הרמב"ם בפ"ב מה' מכירה וכתב ה"ה דנפקא ליה מדגרסי' בפ"ק דמציעא (שם) גמרא היו שנים רוכבים אמר ר"א משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה מהו ומתמהינן לקכות מי א"ל קני אלא וקני כלים שעליה ונראה שהוא מפרש כך לקנות משמע להבא כמו לעשות לדבר וכיון שכן פשוט הוא שלא קנה ודעת הרב דה"ה לאומר תקנה אח"כ מצאתי מי שדקדק כן מכאן עכ"ל:

וגדולה מזו פרש"י שאפילו אם א"ל משוך חפץ זה וכו' בהאי מימרא דר"א שכתבתי בסמוך פירש"י לקנות מי קא"ל קני לקנות משמע אתה התכוין לקנות (מי קא"ל) אני איני מקנה לך וכתב הרא"ש מכאן משמע האומר לחבירו משוך חפץ זה לקנותו לא קנאו עד דא"ל קני אותו דמשמע משוך לקנותו אבל איני מקנה לך כדפרש"י ול"נ לחלק דדוקא כשאומר משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה איכא למימר כיון דעיקר הדבר שהוא מושך אין נקנה לו עם הכלים לא אמרינן שהקנה לו אלא אתה אומר לקנות ולא אני אבל כשאומר לו משוך חפץ זה לקנותו ליכא למיתלי במידי וכאילו א"ל קנה אותו עכ"ל וכתב הר"ן חילוק זה בשם אחרים וכתב שאינו מחוור וכ"נ שהוא דעת המרדכי ולא ידעתי מה ענין החידוש הגדול שבדין זה מבדין הקודם דהרמב"ם ורש"י שוים בפי' ההלכה כמו שנתבאר ולדעת רש"י אע"ג דכי אמר לקנות לא קנה אפשר דכי אמר ותקנה קנה וא"כ מאי האי דקאמר רבי' וגדולה מזו פירש"י ורבינו ירוחם כתב בנ"י ח"א א"ל משוך חפץ זה לקנותו לא קנאו עד שיאמר לו קנה אותו כך דקדקו רש"י והתוספות והרמב"ם בפ"ק דמציעא: והראב"ד השיג עליו על הדין שכתב בשם הרמב"ם דהיינו אאומר ותקנה קאי והמשך דברי רבי' כך הם כתב הרמב"ם דאומר תקנה לא קנה ופלא הוא בעיני וגדולה מזו פירש רש"י דאומר לקנות לא קנה והרא"ש חולק עליו וכשם שנפלאו בעיני דברי הרמב"ם כן נפלאו בעיני דברי הראב"ד שהרי השיג עליו:

האומר לחבירו משוך בהמה זו וכו' בפ' האשה שנפלו לה נכסים (פב.) גמרא שומרת יבם שנפלו לה נכסים אמר רבי יוחנן האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך אלא לאחר ל' יום לאחר ל' יום קנה ואפי' עומדת באגם והא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן לא קני ל"ק הא דא"ל קני מעכשיו הא דלא א"ל קני מעכשיו ובהכותב (פו:) גמרא מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשים בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא ה"ז גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' והלכה והניחתו בצידי ר"ה מהו א"ל אינה מגורשת מדרב ושמואל אדרבה מגורשת מדרב נחמן דאמר האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך עד לאחר ל' יום קנה ואפי' עומדת באגם מאי לאו היינו אגם היינו צידי ר"ה לא אגם לחוד וצידי ר"ה לחוד א"ד א"ל מגורשת מדרב נחמן וצידי ר"ה כאגם דמי אדרבה אינה מגורשת מדרב ושמואל מאי לאו היינו ר"ה היינו צידי ר"ה לא ר"ה לחוד וצידי ר"ה לחוד וכתב הר"ן בפ' הכותב שהראב"ד מפרש הך בעיא ומימרא דרב נחמן באומר מעכשיו ולאחר ל' יום שאם לא אמר מעכשיו לא קני כדאמרינן בהאשה שנפלו ודחה הר"ן דבריו ופי' דבעיין בדלא אמר מעכשיו היא ומיבעיא לן אי צידי ר"ה חשיבי כר"ה ממש או לא ופשטינן מדרב נחמן דאע"ג דלא אמר מעכשיו כי קיימא באגם קני דכיון שאינה ברשות הרבים ממש חשבינן לה כאילו עדיין היא ברשותו ולענין הלכה כתוב בחידושי הרשב"א ז"ל דנהי דרמי בר חמא ורב חסדא ס"ל דהא דרב נחמן בדלא אמר מעכשיו היא אנן לא קיי"ל הכי דהא אסיקנא בהאשה דבדלא אמר מעכשיו לא קנה הילכך כי היכי דתיקום לן הא דרב נחמן כהלכתא מוקמינן לה בדא"ל מעכשיו ולדידי לא מחוור לי האי פסקא משום דהא בפ' האשה לאו מסקנא דגמ' היא אלא דר' יוחנן אר' יוחנן מפרקינן וכיון דלאו מסקנא דגמ' היא וחזינן הכא דרמי בר חמא ורב חסדא סברי דרב נחמן בדלא א"ל מעכשיו לית לן למיפלג עלייהו לומר דרב נחמן לא אמרה אלא במעכשיו וכיון דקיי"ל כרב נחמן דס"ל כוותיה בדיני אמר דאפי' בלא מעכשיו קנה ורמי בר חמא ורב חסדא הכי ס"ל נקטינן כוותייהו דאפילו בלא מעכשיו קנה ולא ירדתי לסוף דעתו של הרמב"ם שכתב פ"ט מה"ג דבלא מעכשיו מגורשת ובפ' ב' מה"מ כתב דבלא א"ל מעכשיו לא קנה עכ"ל וה"ה בפ"ט מהלכות גירושין יישב זה לדעת הרמב"ם עיין עליו וכתב הרא"ש דהלכה כלישנא בתרא מ"מ משמע דיש לחלק בין אגם לר"ה כי היכי דמפלגינן בין ר"ה לצידי ר"ה ואם כן דוקא בעומדת באגם או בצידי ר"ה הוא דקנה אבל אם היתה עומדת בר"ה לא קנה וכ"נ מדברי התוספות בהאשה שנפלו וכן כתבו בהדיא בהאשה רבה (צג.) גמ' האשה שהלך בעלה ובנה למ"ה דלר' יוחנן בעינן שתהא עומדת בסוף ל' באגם שהוא מקום הראוי לקנין אבל אם היתה עומדת בר"ה או ברשות המקנה לא קנה וכ"כ בקידושין פרק האומר גמ' המקדש את האשה ואמר סבור הייתי וכו' וכ"כ בהג"א פרק האשה שנפלו בשם ר"י ויש לתמוה על ה"ה שכתב בפ"ב מהל' מכירה על דברי הרמב"ם ומ"ש אפי' עומדת באגם הכוונה ברשות שאינה שלו וה"ה לר"ה אלא דאורחא דמילתא נקט התם בגמ' עכ"ל ולא ידעתי מנ"ל הא דהא בהכותב משמע דדוקא עומדת באגם אבל עומדת בר"ה לא וכמו שכתבתי וכן יש לתמוה על מה שכתב במישרים בנ"י ח"ג שאם היא בר"ה ספק ככל תיקו דממונא דהא בר"ה ממש פשיטא לן דלא קני: [%ד] וכתבו התוס' בהאשה רבה אי אמר קני בחזקה או בחליפין לאחר ל' יום ולא אמר מעכשיו לא קנה הואיל ובשעה שיש לקנין לחול דהיינו לאחר ל' יום כבר פסקה החזקה או הוחזר הסודר כדאמרינן בהאשה שנפלו משוך פרה זו ולא תהא קנויה לך עד לאחר ל' יום לא קנה כי לא אמר מעכשיו לפי שבשעת הקנין כבר פסקה המשיכה וכן כשקנה בשטר צריך מעכשיו שאפי' אם יהיה נקרע השטר או נאבד קנה ומשמע מדבריהם שאם קנה קרקע בכסף במקום שאין כותבין שטר או שהתנה לקנות בכסף וא"ל קני לאחר ל' יום אפי' לא אמר מעכשיו קנה בסוף ל' יום ואע"ג דנתאכלו המעות חשובים כאילו הם בעין דאילו לא נתקיים המקח היה צריך להחזירם: [%ה] וכתב ה"ה בפ"ג מה"מ שכתב הראב"ד על האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום נ"ל אם הפרה עומדת ברשות הלוקח ביום ל"א שהיא קנויה לו מידי דהוה אהרי את מקודשת לי לאחר ל' יום דחיילי קידושין בההוא יומא ע"כ ויש לחלק דאם איתא אפי' בר"ה ג"כ דומה לאשה הוא אלא הכא היינו טעמא דכיון דלא אמר מעכשיו במאי יקנה במשיכה כבר כלתה משיכתו ובפירוש חלקו בתוס' במסכת כתובות בין זו לההיא דקידושין ותו דאף בקידושין גופייהו צריכא רבא כמו שיתבאר בהל' אישות עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

בהמה בין גסה בין דקה נקנית במשיכה ואין צריך להגביהה. פירוש אע"פ דלתנא דמתני' בפ"ק דקידושין דקה אינה נקנית אלא בהגבהה דוקא ולר"ש דברייתא בין דקה בין גסה אינה נקנית אלא בהגבהה לא קיי"ל הכי אלא כחכמים דברייתא דזו וזו במשיכה וא"צ להגביהה וכדמוכחת הסוגיא לשם וע"ש ובפרק הספינה: ומה היא משיכתה וכו'. ג"ז שם:

כתב הרמ"ה שגמל וחמור שניהם נקנים בין במשיכה בין בהנהגה וכו'. הרב ב"י הביא סוגיית התלמוד פ"ק דמציעא וכתב דהרמ"ה ס"ל דקיי"ל רכוב לא קני וממילא קיי"ל דמשיכה והנהגה קני בין בגמל בין בחמור ובסוף דיבור זה כתב ולענין הלכה נראה דכיון דהרי"ף והרמ"ה מסכימים לדעת אחת בזה הכי נקטינן עכ"ל ואיכא למידק דהלא בסמוך יתבאר דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דרכוב קני וכן פסק בש"ע ומשמע לפ"ז דמשיכה והנהגה לא קנו בין בגמל בין בחמור ויש לומר דאע"פ דס"ל להרמ"ה דרכוב לא קני כדעת רוב הפוסקים דלא כהרי"ף והרמב"ם אפ"ה בדין משיכה והנהגה בגמל וחמור מסכימים הרמ"ה והרי"ף דשניהם נקנין בין במשיכה בין בהנהגה ואע"ג שאין תופסין טעם אחד דטעמו של הרי"ף דנקטינן כפשטא דמתני' דמנהיג קנה ומשמע דמתני' לא מפליג בין בהמה לבהמה דבכולן מנהיג קנה ומשיכה נמי קניא בכל בהמה כדאסיק בקידושין דבהמה נקנית במשיכה ולא מפליג בין בהמה לבהמה וזהו שהשמיט הרי"ף כל דברי הגמ' בדין גמל וחמור ולא כתב אלא המשנה כצורתה דס"ל דהך שקלא וטריא דגמ' ליתיה אלא לדחויי דמהא ליכא למשמע מינה דהב"ע במנהיג ברגליו וכו' ואשינויא לא סמכינן דודאי רכוב לחודיה מהני כפשטא דמתניתין וכן הא דדייקינן מושך ומנהיג אין רכוב לא ומפרקינן ה"ה דאפילו רכוב והא דקתני מושך ומנהיג לאפוקי מדר' יודא וכו' היינו לומר דאף לדידך נמי לא קשיא דאיכא לשנויי לאפוקי מדרבי יודא וכו' אבל לקושטא דמלתא רכוב נמי קנה כפשטא דמתניתין והא דקתני מושך ומנהיג רבותא קמ"ל ואצ"ל רכוב דתפוס בה והא דלא ערבינהו אינו אלא לאורויי דלא מבטל הך דאורחא להך דאינה אורחא וכדכתבו התוספות בקושייתם זהו טעמו של הרי"ף אבל טעמו של הרמ"ה היא דהך שקלא וטריא הוי לפום קושטא דמילתא וקיי"ל כמ"ד רכוב לא קני וממילא קיי"ל דמשיכה והנהגה קנו בין בגמל בין בחמור ואדין זה דמשיכה והנהגה בגמל ובחמור בלחוד דקא עסיק ביה ב"י השתא קאמר כיון דהרי"ף והרמ"ה מסכימים לדעת אחת בזה הכי נקטינן הנה דקדק לומר בזה לאורויי דבדבר זה בלחוד דהיינו בדין משיכה והנהגה בגמל ובחמור נקטינן הכי לא בדין רכוב דלא קא עסיק ביה ב"י השתא בדינו דלשם ודאי אינן מסכימים לדעת אחת לפי דרך זה. עוד כתב ב"י דרך שני וז"ל אי נמי דסבר הרמ"ה דנקטינן מתני' כפשטא וכו' לפי זה אפשר דהרמ"ה נמי סובר דרכוב קני כהרי"ף והרמב"ם שהרי לא כתב רבינו דין רכוב להרמ"ה היכי ס"ל ואפשר דס"ל בדין רכוב כהרי"ף והרמב"ם אלא דבדין משיכה והנהגה בגמל וחמור גילה הרמ"ה דעתו דקנה בשניהם ועל זה כתב ב"י דנקטינן הכי כיון שהרי"ף הסכים עמו בזה כלומר דאף לפי הדרך הראשון דס"ל להרמ"ה דרכוב לא קני דלא כדעת הרי"ף אפ"ה בדין משיכה והנהגה בגמל וחמור מסכימים לדעת אחת ממה שנוגע לפסק הלכה ואע"ג שלא הסכימו לפסק זה מטעם אחד כדפריש' אין לחוש לזה. ותו איכא למידק במ"ש ב"י כאן כהרי"ף והרמ"ה דגמל וחמור שניהם ניקנים בין במשיכה בין בהנהגה ובש"ע בסימן רע"א סעיף א' פסק כהרמב"ם פי"ז מגזילה דבגמל אחד מושך וא' מנהיג המושך קנה ולא המנהיג ונראה דלא היתה דעת ב"י בפסקו כאן אלא להוציא מדעת הרא"ש שהביא רבינו לחלוק ארמ"ה ודספיקא הוה ובמכר ומתנה לא קנה חד מינייהו ובמציאה והפקר קנו שניהם ושכך היא דעת הראב"ד דספיקא היא ועל זה כתב ב"י כיון דהרי"ף והרמ"ה הסכימו לדעת אחת בזה הכי נקטינן ולאו ספיקא היא ולא כהרא"ש והראב"ד אבל בש"ע כתב להורות כהרמב"ם דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא וס"ל נמי דליכא ספיקא בהא מילתא ובגמל אחד מושך וא' מנהיג מושך קנה מנהיג לא קנה דלא כהרי"ף והרמ"ה דמנהיג נמי קנה כמו מושך דליתא ולא כתב ב"י דנקטינן כהרי"ף והרמ"ה אלא לענין זה בלחוד להוציא מדעת הראב"ד והרא"ש דספיקא היא כדפירש'. ותו איכא למידק דכאן כתב רבינו דבמכר ובמתנה לא קנה וכו' ובמציאה והפקר קנו שניהם ולעיל בסי' קצ"ב סעיף י"ב הסכים רבינו לרב האי דחזקה גרועה דלא עבידא אדעתא דארעא הוי דינא איפכא דבנכסי הגר לא קנה ובמכר ומתנה קנה ול"ק ולא מידי דבחזקה גרועה ודאי במכר ובמתנה דדעת אחרת מקנה אותן קנה טפי משא"כ בנכסי הגר ומציאה והפקר דאין דעת אחרת מקנה אותן לא קנה בחזקה גרועה אבל כאן דמספקא ליה לתלמודא בחד צד אי קנה אי לא קנה הילכך גבי מכר ומתנה לא קנה דהמע"ה דשמא אין זה קנין כלל אבל במציאה והפקר קנה הראשון שהחזיק בה ואפילו בא אחר והחזיק בה כראוי אמרינן ליה לשני המע"ה דהיאך אתה בא להוציא מיד הראשון מספק דדילמא הראשון החזיק בה מן הדין וכ"כ רבינו לקמן בסוף סימן ר"ב ועיין במ"ש רבינו בסימן זה סעיף י"ב ובמ"ש לשם:

וברכיבה שרוכב עליה אינו קונה אא"כ מנהיגה ברגליו וכו'. כן כאב הרא"ש פ"ק דמציעא שכך עולה מן הסוגיא ולא כתב רבינו כאן דא"ל קני כדרך שבני אדם קונין משום דלא איירי הכא אלא במציאה והפקר דלא שייך האי מילתא הילכך בכל גווני קנה ובין אדם חשוב ובין אינו חשוב ובין איש ובין אשה אבל בסעיף י"ב דמיירי במוכר בהמה כתב רבינו לחלק ברוכב בין היכא דא"ל קני כדרך שבני אדם קונין וכו' ובין אדם חשוב וכו': ומ"ש והרמב"ם ורי"ף כתבו דרכוב לחוד קנה. כבר התבאר דתפסי עיקר פשטא דמתניתין:

ואם אחד רוכב על החמור וכו'. ג"ז שם ת"ש אחד רכוב חמור ואחד תפוס במוסירה זה קנה חמור וזה קנה מוסירה ש"מ רכוב קנה הכא נמי במנהיג ברגליו א"ה נקני נמי רכוב במוסירה אימא זה קנה חמור ותצי מוסירה וכו' ואסיקנא א"ר אשי זה קנה חמור ובית פגיה וזה קנה מה שתפוס בידו והשאר לא קנה לא זה ולא זה ומשמע דלהרא"ש דפסק כאוקימתא דרכוב לא קנה והב"ע במנהיג ברגליו דלפי זה אקשינן אי הכי נקני נמי רכוב במוסירה איצטריך לאוקימתא דרב אשי זה קנה חמור ובית פגיה וכו' ומשום הכי כתב הרא"ש בפסקיו וז"ל ואחד רכוב חמור ומנהיג ברגליו ואחד תפוס במוסירה זה קנה חמור ובית פגיה וכו' משום דברכוב בלא מנהיג ברגליו לא קנה להרא"ש אבל להרמב"ם דברכוב בלא מנהיג ברגליו נמי קני ואף על פי כן פסק פי"ז דגזילה דזה קנה חמור ובית פגיה וכו' קשיא הלא לא הוצרכו לאוקימתא דרב אשי אלא למ"ד רכוב לא קנה אבל למ"ד רכוב קנה נקטינן ברייתא כפשטה וכדמשמע מדקאמר אי הכי וכו' וצריך לומר דהרמב"ם לא הוי גריס אי הכי אלא ה"ג נקני נמי רכוב במוסירה ומקשינן בין אי אמרינן דרכוב לחודיה קנה ובין אי אמרינן דלא קני אלא במנהיג ברגליו דלכ"ע קשה נקני רכוב במוסירה ואוקמה רב אשי דזה קנה חמור ובית פגיה וכו' ודברי רבינו שכתב סתמא ואם אחד רוכב חמור וכו' היינו משום דבתחלה כתב מחלוקת הפוסקים בדין הרכיבה וקאמר השתא ואם אחד רוכב חמור למר כדאית ליה דרוכב ומנהיג ברגליו וכו' ולמר כדאית ליה דרוכב בלא מנהיג ברגליו וכו' אבל בב"י כתב ענין זה שכתבנו בדברים מהופכים ואין ספק שטעות נזדקר לפני המעתיק והא לא קשיא דהך ברייתא משמע דבזוכה מן ההפקר מיתנייא וכאן מדבר רבינו לענק מקח וממכר די"ל דרבינו כותב כאן דין קנין בהמה בכל דבר בין במציאה והפקר בין במקח וממכר ולכן לא הזכיר כאן בדין הרכיבה שא"ל קני כדרך שבני אדם קונין וכו' משום דכאן מיירי בדין קנייה מן ההפקר כדפי' בסמוך:

ומסירה ג"כ קונה בבהמה. פי' תחלה כתב דניקנית במשיכה וא"צ להגביהה שבזה אין ספק דלד"ה נקנה במשיכה וא"צ להגביה אבל במסירה דמשמע מדברי הרי"ף והרמב"ם דאין בהמה ניקנית במסירה דקיי"ל כחכמים דתנו בברייתא זו וזו במשיכה משמע דוקא במשיכה ולא במסירה דגריעא ממשיכה ואפ"ה הכריע רבינו מדברי התוס' בפ"ק דקידושין ובפרק הספינה ג"כ מדברי הרא"ש לשם דמסירה ג"כ קונה בבהמה אף על גב דגריעא ממשיכה והיינו דבסימטא ובחצר של שניהם לא קנה אלא במשיכה ולא במסירה דכיון דאפשר לקנות במשיכה דעדיפא לא קנה במסירה דגריעא אבל בר"ה ובחצר שאינה של שניהם דלא מהניא בהו משיכה סגי במסירה והב"י כתב דרבינו טעה בדברי הרא"ש ונראה דלא טעה דאפילו לפי' ר"י מסירה קונה בר"ה ובחצר שאינה של שניהם ולא פליג ר"י אפרש"י ור"ת וריב"א אלא דלדידהו מסירה עדיפא ממשיכה וקונה נמי בסימטא אבל לר"י מסירה גריעא ואינה קונה בסימטא אבל בר"ה ובחצר שאינה של שניהם גם ר"י ס"ל דקונה בבהמה וכדתניא כיצד במסירה וכו' וכ"כ רבינו להדיא בשם ר"י בסימן קצ"ח סעיף י"ב: ומה היא מסירתה י"א וכו'. כל זה בתוספות פ"ק דקידושין ופרק הספינה והרא"ש בפרק הספינה הסכים דלא צריך מיד ליד וכו':

מסירה אינה קונה בר"ה וכו'. בפרק הספינה מימרא דאביי ורבא:

והא דמסירה קונה דוקא שא"ל קני סתם וכו'. ברייתא ואוקימתא דגמרא לשם והלכה כחכמים דקפידא היא לא גמר להקנותו אלא במשיכה ולא במסירה ולא קנה עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה ואיכא למידק אמאי תני הכא עד שישכור את מקומה ולא תני עד שיגביהנה דהא הגבהה עדיפא דקונה בכל מקום וי"ל דדוקא בדלא א"ל אלא לך חזק וקני התם ודאי אם היא בסימטא קונה במשיכה ואם היא ברשות המוכר קני לה אפי' בהגבהה וא"צ לשכור את מקומה אבל הכא בדקפיד וא"ל לך משוך וקני לא קנה אפי' בהגבהה אלא דוקא במשיכה ואפילו אם עומדת בר"ה צריך למשכה למקום הראוי למשיכה ואם עומדת ברשות המוכר ישכור את מקומה ולא מהני ההגבהה ועל זה הביא רבינו דעת הרמ"ה דמפרש הא דתני עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה לאו דוקא דה"ה נמי אם הגביהה נמי קנה דדוקא דבר שקניינו במשיכה ומסירה וא"ל משוך וקני דשני ממסירה למשיכה אי נמי א"ל קני במסירה דשני ממשיכה למסירה אבל אי שני לקנין חשוב וכו' ולדעת ר"י אפילו שינה למעליותא וכו' והיינו כדפי' דמשמע פשטא דברייתא דוקא עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה ובמקצת ספרי רבינו כתוב ושני ממשיכה למסירה ורצונו לומר דהלוקח שינה ממ"ש לו המוכר לך משוך וקני והוא לא משך אלא אחז בטלפיה וכו' ונוסחא זו מתוקנת אבל לספרים שכתוב בהן או שני ממשיכה למסירה ור"ל דהמוכר בציוויו שינה וא"ל ללוקח שיהא קונה בה במסירה א"כ לא הוי פירושו שוה דמ"ש אבל אי שני לקנין חשוב בע"כ הוי פירוש דהלוקח שינה וזה דוחק אלא נוסחא זו עיקר שכתוב בה ושני ממשיכה למסירה גם לפי זה מתוקן דאין צריך לפרש דהרמ"ה ס"ל דמשיכה ומסירה שוין אלא גם הרמ"ה ס"ל דמשיכה עדיפא ממסירה ואם א"ל מוכר קני במסירה ומשכה קנה להרמ"ה דשני למעליותא והא דנקט הרמ"ה הגבהה משום דאתלמודא קאי דמיירי בדא"ל לך משוך וקני דתני עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה וקאמר הרמ"ה דלאו דוקא אלא ה"ה בהגביהה קנה ולעולם אם א"ל שיקנה במסירה ומשכה לרשותו דשינה למעליותא נמי קנה ודלא כב"י שכתב מסירה ומשיכה שוין וגרם לו זה הנוסחא שכתוב בה או שני ודוק: ומ"ש רבינו דדעת רי"ף והרא"ש הוא כדעת ר"י נראה דמשמע ליה הכי מדכתבו בסתם דבדא"ל לך משוך וקני קפידא היא ולא קני אלא במשיכה אלמא משמע דאפילו שינה למעליותא כגון שהגביהה נמי לא קנה דקפידא היא דוקא במשיכה. מיהו בהגהות אשיר"י פ' הספינה חולק הוא אמ"ש רבינו דלר"י אם א"ל קני במסירה ומשיכה דלא קנה שהרי כתב והיכא דא"ל לך אחוז וקני לא הכריע ר"י אי הוי קפידא שלא לקנות במשיכה בקנייה דחשיב מינה עכ"ל:

משך שלא בפני המוכר וכו'. מימרא דרבי ינאי בפרק הפרה:

המוכר או נותן וכו'. פרק קמא דמציעא (דף ט') אלא דאמר לשם ואי ר"ה הוא קנה אפילו אינו אדם חשוב דהכל רוכבים בר"ה פן יפסקו עוברי דרכים בינו לבין בהמתו ואי אדם חשוב הוא קנה דאין דרכו להנהיג בהמות ברגליו ודרך כבוד הוא לרכוב עליה אף בסימטא כך היא גירסת רש"י ופירושו וכ"כ הרמב"ם סוף פ"ב ממכירה אבל רבינו כתב איפכא דבעיר בסימטא קנה דהכל רוכבים לשם ובר"ה דוקא אדם חשוב ונמשך אחר דברי הרא"ש לשם שכתב וז"ל אי אדם חשוב ורכב עליה בעיר בר"ה קנה וכן אם אדם מזולזל הוא ואינו מתבייש לרכוב בר"ה קנה ואשה היאך שהיא קונה שכן דרכה תמיד לרכוב ולא להנהיג שמא תשמט הבהמה מידה ואם אדם בינוני הוא בר"ה לא קנה שהוא מתבייש לרכוב שם אבל בסימטא או בשדה קנה ובמציאה והפקר בכל ענין קנה עכ"ל וצריך לומר שהרא"ש היה גורס ואי בר"ה לא קנה ואי אדם חשוב הוא קנה וכו' וב"י לא הביא אלא גירסת רש"י ופירושו וזה תימה היאך הבין דברי רבינו שוב מצאתי בספר בדק הבית שהביא דברי הרא"ש לפרש בו דברי רבינו: ומ"ש ובמציאה והפקר בכל ענין קנה. איכא למידק דלמאי דפי' בסעיף ד' דבקנין גרוע יותר קנה במכר ומתנה דדעת אחרת מקנה אותו מבמציאה והפקר א"כ קשה אמאי קנה הכא במציאה והפקר בחזקה גרועה וי"ל דטעמא דמילתא דבמכר ומתנה לא קנה הכא אינו אלא לפי שהתנה וא"ל קני כדרך שבני אדם קונין אבל אי לא א"ל הכי ודאי קנה בין בסימטא בין בר"ה דחזקה מעליא היא ולפי זה ניחא דמציאה והפקר ליכא מאן דא"ל קני כדרך שבני אדם קונין לפיכך בכל ענין קנה:

וכתב הרמב"ם האומר לחבירו משוך ותקנה וכו' וגדולה מזו פירש"י וכו' כלומר אף ע"פ דלשון משוך לקנותו לא יישמע להבא אלא משמע משוך לקנותו במשיכה זו אפ"ה לא קנה משום דמשמע משוך לקנותו אבל אני איני מקנה לך וזה ודאי במשמעות רחוק ולפיכך השיג הרא"ש על זה ואמר דבדא"ל משוך לקנותו קנה והראב"ד השיג גם על משוך ותקנה דאע"ג דאותיות אית"ן משמע להבא אפ"ה איכא למימר דה"ק משוך ותקנה במשיכה זו דלשון ותקנה משמעו כאילו אמר ותהא קונה בה ואין לנו לבטל הקנין אם לא פירש להדיא בלשון להבא:

האומר לחבירו משוך וכו'. מימרא דר' יוחנן פרק האשה שנפלו לה נכסים וכדאוקמוה דבדא"ל מעכשיו. ודוקא בעומדת באגם שהוא מקום ראוי לקנות במשיכה אבל אם היתה עומדת בר"ה או ברשות המקנה לא קנה ומ"ש ואפילו עומדת באגם אינו אלא לומר ומכל שכן אם עומדת ברשות הקונה. ועיין לעיל בסי' קצ"ה סעיף י"א דמשמע דבקנין סודר לא מהני מעכשיו ולאחר שלשים אלא בדא"ל ע"מ וה"ט דכיון דהחפץ שהוא מקנה לו עדיין הוא ברשות המקנה לא קנה ליה אלא בדאמר ליה ע"מ שהוא קונה מעכשיו מיד וכאילו לא א"ל ולאחר שלשים דמי ועיין במ"ש לשם ועיין עוד במ"ש בסוף סימן קצ"א בס"ד:

דרכי משה

(א) ואני אומר כי אין אנו צריכים לומר שטעה בעל הטור לכתוב בשם אביו מה שלא אמרו כי מ"ש בסמוך שלזה הסכים לא קאי אלא על מהות המסירה שזה כתב הרא"ש פרק הספינה שענין המסירה אינו צריך למסור מיד ליד ולא כתבו רבי' כאן אלא ללמוד ממנו לדעתו שכתב שהמסירה קונה אבל לא שהסכים הרא"ש לענין אם מסירה קונה או לא דהרי לא כתב מחלוקת בזה שיכתוב אחריו ולזה הסכים א"א זהו הנ"ל אף לפי' ב"י שכתב דדעת הרא"ש וכל הפוסקים ס"ל דמשיכה קונה ולא מסירה אמנם נבאר דדעת הטור דאע"ג דמשיכה עדיפא אפ"ה מסירה נמי קונה וכן הוא דקדוק לשונו דכתב ומסירה נמי קונה בבהמה וכ"כ בהדיא לקמן כדברי הרמ"ה דמסירה גריעא ממשיכה וסברא זו הוזכרה בהגהות מיי' פ"ב דהל' מכירה בשם ראבי"ה ואע"ג דכתבו הגהות שם דהרמב"ם והרי"ף וס"ה לא ס"ל הכי מ"מ אפשר דרבי' נטה לדברי ראבי"ה שפוסק דמסירה קונה אף לדברי התוספות דמשיכה עדיפא דמעתה אין מחלוקת בין דברי ר"י לדברי רש"י ור"ת לענין פסק הלכה וא"כ אף דברי הרא"ש אפשר לפרש כן (ולא) [ולכן] נקט רבינו סתמא דמסירה בבהמה קונה ולא חשש לדברי החולקים כנ"ל לדעת רבינו מיהו לדברי ראבי"ה לא קני מסירה רק בהמה גסה ולא בדקה ואי ס"ל לרבי' בדברי ראבי"ה היה לחלק בזה ואף לדברי ב"י שפירש דדעת רבינו כדעת רש"י ור"ת דמסירה עדיפא קשה דהא לדעת ר"ת מסירה אינה קונה אלא בפני המוכר וכמו שכתבו התוספות והאשיר"י ריש פרק הספינה ואם כן למה כתב רבי' בסמוך דלא בעינן מסירה לפניו וא"כ דברי רבי' על כל פנים צריכים עיון והרוצה לעמוד על עיקר של דברים אלו יעיין בתוס' ואשר"י פרק קמא דקידושין ופרק הספינה ובהגהת מיי' פ"ב ופ"ג ופ"ד מה' מכירה ובהר"ן פ"ק דקידושין דף תר"ל ע"א ובנ"י ריש פ' המוכר את הספינה וב"י הביא דבריהם והאריך בהם ע"ש:

(ב) ונ"י כתב פ"ק דמציעא דף ס"ב ע"ב כדברי רש"י וכ"ה שם בהגהות מרדכי ע"א דף קמ"ו ע"ב:

(ג) וכן כתב הרמב"ם פ"ב מהלכות מכירה וכב"י שכן דעת התוספות ס"פ האשה רבה וכן דעת הרא"ש ודלא כנ"י פ' הכותב דף תקי"ז ע"א דפסק דאף בלא מעכשיו נמי קנה וע"ש ריש האשה שנפלו דף תק"ח ע"ב כתבו התוס' והרא"ש פ' השואל (צו: ד"ה בעל) הלוקח בהמה לשלשים יום אע"פ שאינו עליה לא שואל ולא שוכר מיהו שומר חנם הוה עליה לחייב בפשיעה:

מתוך: טור חושן משפט קצח (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן קצח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

קנין מטלטלין

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

דבר תורה מעות קונות בכל המטלטלין אחד בעלי חיים ואחר שאר כל המטלטלין שכיון שפסקו סכום הדמים ונתנו למוכר חזר המקח לרשות לוקח לכל דבר ואין אחד מהם יכול לחזור בו לפיכך משקבל המוכר המעות הן שלו מן התורה ואם קדש בהם את האשה מקודשת:

וחכמים תקנו שלא יהו מעות קונות עד שיגביה דבר שדרכו להגביה או שימשוך דבר שאין דרכו להגביה: וכיון שמשך או הגביה או שנמסר לו זכה אע"פ שלא נתן המעות ואינו יכול לחזור בו וכופין אותו ליתן המעות:

ופירש הרמב"ם ז"ל שאפי' משוי גדול של פשתן או של עצים שאינו יכול להגביה נקרא דבר שדרך להגביהו כיון שאפשר להתיר האגד ולהגביה כל עץ ועץ לבדו ואינו נקרא דבר שאין דרכו להגביה אלא כמו משוי של פלפלין או אגוזים ושקדים וכיוצא בהן והוא גדול שאין א' (מהם) יכול להגביהו ואם יתירוהו יהיה בו טורח גדול ויראה כיון שהוא משוי כבד נקנה במשיכה שלא הצריכוהו להתירו ולהגביהו אחד אחד:

ואם מגביה דבר שאין דרכו להגביה קונה אע"פ שאין דרכו בכך ספינה נקנית במשיכה או במסירה ואם בא לקנותה במשיכה צרך שימשוך את כולה שיחזיר סופה למקום שהיה ראשה וכתב א"א הרא"ש ז"ל י"א דה"ה נמי בשאר כל המטלטלין צריך שימשוך את כולה:

ונ"ל דדוקא ספינה צריך למשוך כולה וכן בבעלי חיים איכא מאן דאמר שצריך שתהלך מלוא קומתה משום דכי משך לה כל דהו אזלא ממילא להכי אין משיכה כל דהו דידהו חשיבא משיכה: אבל משיכת שאר כל המטלטלין שמשיכתם מכח אדם המושכן משיכה כל דהו דידהו חשיבא משיכה:

כתב ה"ר יונה י"א דספינה אינה נקנית במשיכה אלא כדרך משיכתה כגון שמונחת במים או ברקק מים שהיא בסימטא או בחצר של שניהם אבל אם היא ביבשה אינו קונה עד שיגביהנה כתב הרמב"ם ז"ל ספינה כיון שיש בהטורח במשיכה לא הצריכוה משיכה אלא מסירה וכן כל כיוצא בזה ואם א"ל המוכר לך משוך וקני לא קנה עד שימשכנה כולה כיון שמקפיד המוכר שלא יקנה אלא במשיכה ע"כ:

וכ"כ הרמ"ה ז"ל שכל המטלטלין נקנין במסירה אלא שחילק היכא דלא מסר ליה מקנה לקונה מידו לידו אלא א"ל חזק וקני ואזיל ותפיש בה אפילו שלא בפניו א"נ תפש בה בפניו בתר דארצי מוכר לאקנויי ליה כה"ג אמרינן מידי דבר משיכה הוא אינו נקנה במסירה אבל היכא דמסר ליה מקנה גופיה לקונה מידו לידו כדי לאקנויי קנה אפילו במסירה אבל ר"י פירש דלא מיקנה במסירה אלא ספינה ובעלי חיים וטעמא משום דמסירה דידהו הוי כמו משיכה וכשאוחז בספינה בחבל ומנענע כל שהוא הולכת מכחו על פני המים הלכך אפי' לא הלכה כלל קני לה במסירה וכן בבעלי חיים אבל בשאר מטלטלין לא מהני מסירה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:

וטעמא שתקנו חכמים שלא יהו מעות קונות משום שמא פעמים אחר שיתנן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס כגון שתפול דליקה בית המוכר ואם יהיה באחריות הלוקח לא יטרח מוכר להצילו לכך תקנו והעמידוהו חכמים באחריות המוכר כדי שיטרח ויציל וכיון דתקנו חכמים שיהיה ברשות המוכר א"א לא נגמר המקח עד שימשוך: לפיכך אפילו אם נאבד באונס ולא היה כח במוכר להציל ולא נתעצל בהצלתו אפ"ה הפסיד שיאמר הלוקח או תן לי מקחי או החזר לי מעותי ואפילו מי שפרע א"צ לקבל כיון שחזר בו מחמת הפסד: וכיון שטעמא משום הכי הוא אם היה ביתו של לוקח מושכר למכר והמקח שם אין הלוקח יכול לחזור בו ואם יאבד באונס הוא באחריותו שהרי אם תפול דליקה הוא יטרח להציל ביתו: וכן אם המוכר השכיר ללוקח מקום בביתו והוא דר בו מעות קונות דכיון שהוא דר בבית המוכר אם תפול דליקה הוא טורח להציל פירותיו שבבית המוכר:

אף על פי שהנותן דמים על המקח אינן קונות לו כתב רב אלפס משום רבינו האי כיון שקבלם המוכר כדי להשלים ללקוח מקחו הרי קבלם להוציא ולעשות בהם צרכיו להתחייב באחריותם והוי להו כהלואה גביה אפילו אי אמר למרי זוזי תא ושקול זוזך ואתניסו איחייב בהן שהרי צריך לקבל עליו מי שפרע הילכך כל זמן שלא קבל עליו מי שפרע ברשותו הם ויכול להוציאם הילכך חייב באחריותן ובאונסיהן אפילו אם הם בעין ואצ"ל אם הוציאם שאז הם כמלוה אצלו וכן כתב הרמב"ם ז"ל:

ויראה מדברי רב אלפס שאם קבל עליו מי שפרע ואמר טול מעותיך אינם יותר ברשותו ואם נאנסו יפסיד הלוקח וכ"כ הרמב"ן שהוא פטור אפי' אי אפקינהו ויהיב ליה זוזי אחריני ויש מחלקים אי איתנהו להני זוזי אז נאנסו ללוקח ואם הוציאם אפילו יחד לו אחרים וקבל עליו מי שפרע נאנסו למוכר והרמ"ה כתב אפילו אם קבל עליו מי שפרע ואמר לו טול מעותיך חייב בכל האונסים כדין מלוה גמורה עד שיעשה השבה שמועלת במלוה והכי מסתבר וכתב הרמב"ם ז"ל שאם חזר בו הלוקח ואמר לו המוכר טול מעותיך שאז הם אצלו כמו פקדון ואם נגנבו או נאבדו אינו חייב באחריותן ע"כ ויראה שאין חילוק בין אם חוזר בו לוקח או מוכר ובין קודם שקבל עליו מי שפרע או לאחר כן אלא לעולם הן עליו כמלוה עד שיחזירם:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דבר תורה מעות קונות וכו' בריש הזהב (מז.) א"ר יוחנן דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה דילמא נפלה דליקה באונס אי אוקמת להו ברשותיה מסר נפשיה טרח ומציל ואי לא לא טרח ומציל ור"ל אמר משיכה מפורשת מן התורה והתוס' והרא"ש האריכו להוכיח דהלכה כר' יוחנן וכן דעת הרי"ף שלא כתב אלא דברי ר' יוחנן וכן דעת הרמב"ם בפ"ג מהל' מכירה וכתבו הגהות שכן פסק רבי' האי ונ"ל שאם התנו שתגמר קנייתם במעות מכרן קיים ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכדאמרינן גבי קרקע דאי אמר אי בעינא בכספא אקנה קנה וכמ"ש בסי' ק"צ : כתוב בהגהות ראשונות דמרדכי פרק הזהב בשם העיטור דוחא עלייה דשכיח בה דליקה אבל מכר לו חטים שבבית דלא שכיחא בה דליקה מעות קונות וה"ג בירושלמי וכו' ואין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים: (ב"ה) ודבריו דברים תמוהים הם כי הדליקה מצויה בבית כמו בעלייה ורבנן חדא מינייהו נקטו: (ב): כתב הר"ן בריש הזהב שי"א דשכירות מטלטלין נקנה בכסף דליכא למימר שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה דכיון שהגוף שלו טרח ומציל וכדאמרינן התם כגון שהיתה עלייה של לוקח מושכרת למוכר דקנה בכסף מהאי טעמא כמ"ש בסי' זה בס"ד:

(ג) (ד) עד שיגביה דבר שדרכו להגביה וכו' בהספינה (דף פו) גמרא המוכר פירות לחבירו תנן התם נכסים שיש להם אחריות וכו' ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה בסורא מתני להא שמעתתא משמיה דרב חסדא וכו' לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא ואמרינן בתר הכי ת"ש המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה והא פירות דבני הגבהה נינהו וקתני דקני במשיכה הב"ע בשליפי רברבי א"ה אימא סיפא הלוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום אטו פשתן בשליפי רברבי מי לא עבדי שאני פשתן דמשתמיט ופר"ש שאני פשתן דמשתמיט שמחליק ואין יכולין לעשות ממנו משואות גדולות הלכך בעי הגבהה דדרכו בכך ור"ח פי' שאני פשתן דמשתמיט כיון שאם ימשך מתנתק ואין דרכו להמשך לפיכך קני בטלטול ולפי הלשון הזה איכא לאוקמא אפי' בשליפי רברבי ואפ"ה ליתיה במשיכה אלא בהגבהה משום דמתנתק במשיכה ודעת הרמב"ן כדעת ר"ח ונ"ל מדברי הרמב"ם בפ"ג מה"מ שהוא מפרש שאני פשתן שאיפשר לשמטו מעט מעט להגביהו ומש"ה אפילו הוא שליפי רברבי אינו נקנה אלא בהגבהה וה"ה לכל דבר שאין טורח כ"כ כשישמטנו מעט מעט ויגביהנו שאינו נקנה אלא בהגבהה אבל פירות דהיינו כגון אגוזים שקדים ופלפלין דלא משתמטי כלומר שיש טורח גדול להתירן ולהגביהן מעט מעט נקנים במשיכה: [%א] כתבו הגהות פ"ב מה"מ דין הגבהה פרש"י שצריך להגביה שלשה טפחים שיצא מתורת לבוד ור"ת פירש דסגי בהגבהה טפח כדאשכחן (עירובין עט:) גבי שיתופי מבואות ומיהו יש לדחות דשאני שיתופי מבואות דרבנן ועיין בתוספות פרק המניח (כט:) גבי הא דאמר רב אשי כשהפכה פחות מג' עכ"ל ורבינו ירוחם כתב סברות אלו בנ"י ח"ב עיין עליו ועיין בהרא"ש פרק המניח ובעירובין פרק חלון: [%ב] כתב רבינו ירוחם בנ"י ח"א דה"ה אם היה גדול שאין אדם יכול להגביהו ואם הגביה אחד היה בו טורח גדול דקני במשיכה:

(ו) ומ"ש וכיון שמשך וכו' אינו יכול לחזור בו היינו בדלא עייל ונפיק אזוזי וכמ"ש בסימן ק"צ: ומ"ש וכופין אותו ליתן המעות כן כתב הרמב"ם בפ"ג מה"מ ופשוט הוא:

ופי' הרמב"ם שאפילו משוי גדול וכו' כבר כתבתי בסמוך טעמו: ויראה כיון שהוא משוי כבד וכו' הוא מפרש כפר"ש לפיכך כתב שיראה לו כן: [%ג] חפץ שמונח חציו ע"ג עמוד וחציו ע"ג קרקע והגביה ראש המונח על גבי קרקע ונתק ראש האחר ונפל מעל העמוד קנאו והוא שיהיה העמוד גבוה י' טפחים ואי לא תפסו אלא גללו ונפל לארץ לא קנה ואם הגביהו דרך עליה כדאמרינן (חולין קמא.) בשילוח הקן טרוף אקן כי היכי דליגבהו קנה בלא תפיסה בפ"ק דמציעא (ט.) בתוספות רבינו ירוחם נתיב י' ח"א ועיין בסוף ח"ב:

(ט) (י) ואם מגביה דבר שאין דרכו וכו' שם אמימרא דלא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה וכו' איתיביה רב אדא בר מתנה לאביי הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב באיסור גניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת היה מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד ופר"ש מגרר. בקרקע דהגבהה ליכא ולא קני לה אלא בשינוי רשות שימשכנו לרשותו והרי כאן ובר הגבהה הוא ואפ"ה אי לאו משום איסור שבת הוה קני ליה במשיכה כגון אם היה מגרר ויוצא בחול א"ל במידי דבעי מיתנא ופר"ש כיס גדול מאד. וכתב הרא"ש ודברים שאין דרכן להגביה אי אגבהינהו קנינהו אע"פ שאין דרכן בכך דהא אוקימנא לההיא דהגונב כיס בשבת במידי דבעי מיתנא ואפ"ה קונה לה בהגבהה דהא קתני הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור סקילה שקנאו בהגבהה קודם שהוציאו: ספינה נקנית במשיכה וכו' בריש פרק הספינה (עו.) ספינה נקנית במסירה ד"ר וחכ"א לא קנה עד שימשכנה או עד שישכיר מקומה ואוקמה רב אשי דאי א"ל בעל ספינה לך חזק וקני הכי נמי דקני במסירה לכ"ע והב"ע דא"ל לך משוך וקני מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו. ופר"ש רבנן סברי קפידא לא גמר להקנותו אלא במשיכה ולא במסירה שאם ירצה מוכר יכול לחזור בו כל זמן שלא משכה זה לרשותו: מראה מקום. אי בעית למשכה מיד לרשותך לך משוך דהא במסירה אקניתה לך מ"מ שמעינן מיהא דנקנית במשיכה או במסירה וידוע דהלכה כחכמים וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות מכירה וכבר נתבאר בסימן שקודם זה באיזה מקום קונה המסירה ובאיזה מקום קונה המשיכה וכתב ה"ה בפרק הנזכר וכבר ידעת שהמשיכה אינה קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם ואם א"ל המוכר משוך וקני צריך למשכה כולה ושיוציאנה מאותו רשות שאין משיכה קונה בו ויכניסנה לרשות שהמשיכה קונה בו היתה עומדת בסימטא או בחצר שניהם נקנית במשיכה בהכרח ולא במסירה וכתב הרשב"א בשם הרב ן' מיגא"ש היתה עומדת בר"ה ולא א"ל מוכר מידי ואזיל לוקח ומשך לא קנה עד שימשכנה כדינה מר"ה לסימטא אע"ג דנקנית במסירה בר"ה ומסירה אינה צריכה שימסור ללוקח מיד ליד אפ"ה כיון שהתחיל למשוך כבר גילה בדעתו שאינו רוצה לקנותה בחזקה זו שהוא מחזיק ותפוס בה אלא במשיכה עכ"ל ועיין במה שכתבתי בסי' צ"ז גבי בהמה נקנית במסירה בשם נ"י. כתב עוד נ"י בפרק הספינה מדפי' הר"ש ספינה במסירה בר"ה כגון רקק מים משמע שאינו קונה במסירה אלא כדרך משיכתה שהיא מונחת על המים או ברקק מים וכן כתבו אחרים דבמשיכה אינה נקנית אם היתה מונחת ביבשה אלא צריך שיגביהנה: ואם בא לקנותה במשיכה וכו' ג"ז שם (עב:) איתמר ספינה רב אמר כיון שמשך כל שהוא קנה ושמואל אמר לא קנה עד שימשוך את כולה ופסקו הרי"ף והרא"ש הלכה כשמואל וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מה"מ: וכתב א"א ג"ז שם וכתוב בהג"א שכ"כ הרשב"א כהרא"ש וכתב הרמב"ם בפ"ד מה"מ דבר הנקנה במשיכה אם היה בר"ה ומשכו הלוקח לרשותו או לסימטא כיון שהוציא מקצת החפץ מר"ה קנה וכתב הראב"ד נ"ל שאין זה הדין בחפץ דהא קי"ל כשמואל דאמר עד שימשוך את כולה אבל בבהמה סגי ביד ורגל כת"ק וכתב ה"ה שגם דעת הרמב"ן כן שדין החפץ כדין הספינה דבעינן שימשכנה כולה אבל הכא טעמא אחרינא הוא שזה כבר משכה כולה אלא שהיתה ברשות שאין המשיכה מועילה לו וכיון שהכניס מקצתה ברשות שהמשיכה קונה בו די בכך וזהו שאמרו בסוגיא דספינה משיכה בר"ה מי מהניא ופרקינן מאי עד שימשכנה מר"ה לסימטא ודומה לסוגיא זו גבי פירות וסובר דבמקצתם סגי אפילו לשמואל אח"כ מצאתי להרמב"ן פרק אלו נערות שכתב כדברי רבי' ממש בסוגיא דהיה מגרר ויוצא ודקדק כן מאותה סוגיא ומסוגיא דעד שימשכנה שכתבתי עכ"ל ובפ"ק דמציעא גבי הא דבעי רבי אלעזר משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה וכו' כתב הרא"ש דגבי הגונב כיס בשבת משמע דבמשיכת הכיס קנה המעות אע"פ שלא הוציא כל הכיס ולא קנאו והוא דמצי למישקל להו דרך פיו או חור כדאיתא התם עכ"ל. ובמ"ש ה"ה יש תשובה ע"ד הגהות שכתבו כיון שהוציא מקצת החפץ וכו' אבל הר"ר יונה כתב דלא קנה עד שימשוך כל הכלי וכתב רבי' ירוחם בנ"י ח"א שדעת הרמב"ם כהרא"ש דבמשיכה כל דהו קנה וכתב ה"ה בפ"ג מה"מ וכלים גדולים כגון תיבות גדולות שדרך הבעלים להכניסם בביתו לא קנה עד שימשוך זה דעת כל רבותיו של הרשב"א אבל הרשב"א כתב שדינן כספינה וכ"כ הרשב"א דכל שאינו נמשך אלא לרבים דינו במסירה כספינה וזה דעת רבינו שכתב הספינה וכו' נקנית במסירה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל והגהות מיימון בפרק הנזכר כתבו בשם ה"ר יונה כדעת רבותיו של הרשב"א ועוד יתבאר בסמוך דעות אחרות בדינים הללו:

כתב הרמב"ם בפ"ג ונ"ל שכתב רבינו לשונו בכאן ללמוד שדעתו דכלים כבדים נקנים במסירה מדכתב וכן כל כיוצא בזה וכמ"ש בסמוך:

וכ"כ הרמ"ה שכל המטלטלין וכו' האי וכן אינו מדוייק דלהרמב"ם דוקא כלים כבדים שיש במשיכתן טורח הוא שנקנין במסירה אבל שאר כלים אינם נקנים במסירה ולהרמ"ה כל הכלים נקנין במסירה היכא דמסר מקנה לקונה מידו לידו ומ"ש וכן הוא לומר בין להרמב"ם בין להרמ"ה יש כלים שנקנים ושלא כדעת ר"י והרא"ש: אבל ר"י פירש דלא מיקני במסירה כן כתבו התוספות בריש הספינה מדתנן בפ"ק דקידושין נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה ומשמע אבל לא במסירה דאיירי נמי בה בההיא משנה גבי הא דקאמר התם במאי אוקימתא כר' ספינה נמי תיקני במסירה וכ"כ הרא"ש שם וכתב רבינו ירוחם בנ"י ח"ב שכן דעת רוב הפוסקים. ומ"ש רבינו בשם ר"י דלא מיקני במסירה אלא ספינה וב"ח היינו למ"ד דבהמה נקנית במסירה אבל לדידן אינה נקנית במסירה וכמו שכתבתי בראש סימן קצ"ז:

וטעמא שתקנו חכמים וכו' בריש הזהב וכתבתיו בראש סימן זה: וכיון דתקנו חכמים וכו': לפיכך אפילו אם נאבד באונס וכו' כ"כ הרי"ף והרא"ש בריש הזהב וכ"כ הרמב"ן בפ"ג מהלכות מכירה וכן דעת הר"ן וכ' שכן דעת ר"ח וכתב המרדכי שכן דעת אבי העזרי ורשב"ם ור"ת וכ"כ התוס' בהזהב גבי הא דאמרינן מאי איכא בין ר"ש ורבנן איכא בינייהו דרב חסדא וכו' וכתב הרא"ש וכן מוכח בפרק אותו ואת בנו דתנן בד' פרקים בשנה משחיטין את הטבח וכו' לפיכך אם מת מת ללוקח ופריך עלה והא לא משך אלמא אפילו בלא חזרה ברשות המוכר נאנס מדלא קאמר אם חזר בו ומת מת ללוקח והרז"ה לא כתב כן ואין דבריו נראים עכ"ל וגבי הא דאמרינן בהזהב מאי איכא בין ר"ש ורבנן איכא בינייהו דרב חסדא כתב רש"י דכ"ש כי מוקמה לחזרה ברשות לוקח מסר המוכר נפשיה וטרח ומציל שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי משמע מדבריו דדוקא קודם שיבוא האונס יכול לחזור בו אבל אחר שבא האונס אינו יכול לחזור בו והגהות בפרק ג' מה"מ כתב דהרי"ף פסק דאף לענין אונסין קאי ברשות המוכר עד משיכה כדברי הרב המחבר וכן מוכיח ר"ת ורשב"ם מהא דאמרינן בד' פרקים בשנה משחיטין הטבח וכו' וכן פסק ראבי"ה ודלא כפירש"י שמשמע מתוך לשונו שאינו יכול לחזור אחר שנשרפו ואפילו מי שפרע ליכא כיון שמפסיד הכל וכן פר"ת ור"י אבל ראב"ן פסק דמקבל מי שפרע עכ"ל ורבינו ירוחם בנ"י ח"ב כתב סברת הרי"ף והרמב"ם ואח"כ כתב ובס"ה כתב דלא קאי ברשות מוכר לענין אונס או לענין יוקרא וזולא אלא כשהיה יכול להציל ולא הציל אבל נשרפו וטרח ולא יכול להציל ולא חזר בו לוקח עד שנאנסו הפסיד לוקח מעותיו וכ"כ רש"י וראשון עיקר עכ"ל: ואפי' מי שפרע א"צ לקבל וכו' יתבאר בסימן ר"ד בס"ד:

וכיון שטעמא משום הכי הוא אם היה ביתו של לוקח מושכר וכו' בריש הזהב (מד.) תנן כיצד משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול וכו' רש"א כל שהכסף בידו ידו על העליונה ופירש"י כל שהכסף בידו וכו' פליג אדרבנן דאמרי נתן לו מעות יכול לחזור בו אפילו לוקח ואתא ר"ש למימר מוכר שהכל בידו הוא דיכול לחזור בו אבל לוקח לא ובגמרא (מט:) תניא אר"ש אימתי בזמן שהכסף ופירות ביד מוכר אבל כסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח אינו יכול לחזור בו מפני שדמי כספו בידו פשיטא אמר רבא הב"ע כגון שהיתה עלייה של לוקח מושכרת ביד מוכר טעמא מאי תקינו רבנן משיכה גזירה שמא יאמר נשרפו חטיך בעלייה הכא ברשותיה נינהו אי נפלה דליקה באונס איהו טרח ומייתי לה. ופרש"י פשיטא. הרי משיכה יש ואפי' רבנן מודו: מושכרת ביד המוכר. והיו פירות מונחים ביד הלוקח ולא שתקנה לו חצרו בנתינת המעות דכיון שקבל השכר נקנה המקום למוכר כל ימי השכירות וחצרו של מוכר הוא אלא ר"ש אית ליה מעות קונות ד"ת ומשיכה תקנתא דרבנן והכא לא איצטריך תקנתא דטעמא מאי תקון רבנן וכו' כלומר הכא כיון דליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו וכו' אוקמיה אדין תורה עכ"ל והרי"ף והרא"ש כתבו דין זה וכתבו דאע"ג דה"מ לר"ש אינון מדר"ש נשמע לרבנן וגם המרדכי בריש הזהב פסק כן וגם הרמב"ם בפ"ג מה"מ כתב לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש בו החפץ שנמכר מושכר למוכר לא תקנו לו משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח ומשנתן את הדמים נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכתב ה"ה ודברי רבינו צ"ע דמשמע שהוא סובר דטעמא משום דחצרו של לוקח קונה לו אע"פ שהיא מושכרת עכ"ל ואני אומר שאין נראה כן מדברי הרמב"ם כי ביאור דבריו כך הם לפיכך אם היה ביתו של לוקח וכו' לא תקנו לו משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח כלומר וע"כ טרח ומציל כדי להציל ביתו הילכך משנתן דמים נקנה המקח וכו': כתב רבינו ירוחם בנ"י ח"ב ואם היתה עלייתו של לוקח מושכרת למוכר אין הלוקח יכול לחזור בו ואם נאנסו הפסיד לוקח ודוקא כשהלוקח דר בבית תחתיו אבל אם שכר לוקח בית בפני עצמו למוכר יכול לחזור בו לוקח ואי נאנסו נאנסו למוכר והרמב"ם כתב שאפילו שכר לו בית בפני עצמו שיכול לחזור בו עכ"ל וט"ס יש כאן וצריך להגיה שאפילו שכר לו בית בפני עצמו אינו יכול לחזור בו וכדברי ר"י מצאתי בשם תלמידי הרשב"א וז"ל הילכך אם עליית לוקח מושכרת למוכר והוא דר באותו חצר בכה"ג מעות קונות ואינו יכול לחזור בו עכ"ל: (ב"ה) וכן כתב הריטב"א ואין נראה כן מדברי הפוסקים שלא הזכירו כן:

וכן אם המוכר השכיר וכו' כ"כ שם הרא"ש שדומה דין זה לדין היתה עלייתו של לוקח מושכרת ביד מוכר שכתבתי בסמוך. גם ר"י בנ"י ח"ב הזכיר דין זה בשם המרשים וכתבו גם בזה התנה שיהא המוכר דר תחתיו. וכתב ה"ה זה מבואר בהרבה מקומות ואיתא בפ"ק דקידושין ופרק הספינה ופ"ק דמציעא ודוקא בחצר המשתמרת לדעת השוכר או שהוא עומד בצד המקום הא לאו הכי לא אלא א"כ הקנה לו מדין מטלטלין אגב קרקע ולדעת ההשגות צריך אגב בפי' והכי משמע פ"ק דמציעא וכ"נ מדברי הרמב"ן והרשב"א פ"ק וקרוב לזה נתבאר פי"ז מהלכות גזילה ומ"ש ה"ה שהוא מבואר בהרבה מקומות הוא עובדא דר"ג שהיה בא בספינה ואמר עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וכתבו התוספות דקתני בברייתא בסיפא שקבלו שכר מרבי יהושע ובפ"ק דמציעא איכא תרי לישני לחד לישנא מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם דאילו מדין חצר לא קנו לפי שלא היה משתמר לדעת ולא היו עומדים בצדו ולרב פפא דעת אחרת מקנה אותה שאני כלומר דדוקא במציאה הוא דבעינן שיהיה עומד בצד שדהו כשאינה חצר משתמרת אבל במתנה כיון דדעת אחרת מקנה אותה כיון שמשתמרת לדעת הנותן אע"פ שאינה משתמרת לדעת המקבל קנה אפילו אינו עומד בצדה והרי"ף נראה שפוסק כלישנא קמא וכן דעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות מתנה אבל הרא"ש בפ"ק דמציעא פסק כלישנא בתרא ותמיהני מה"ה שהביא ראיה לדבריו מהלכות גזילה שהיא כענין מציאה דלכ"ע לא קנה בחצר שאינה משתמרת אא"כ עומד בצדה ולא הביא מהלכות מתנה שבענין מתנה הוא פלוגתא דתרי לישני שכתבתי:

אע"פ שהנותן דמים על המקח אינן קונות לו בהזהב גמ' [שם] אבל אמרו מ"ש וכו' ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי לסוף אייקור שומשמי הדרי בהו א"ל לית לן שומשמי תא שקול זוזך לא שקיל זוזי איגנוב אתו לקמיה דרבא א"ל כיון דא"ל שקול זוזך ולא שקיל אפילו ש"ח לא הוי א"ל רבנן והא בעי לקבולי עליה מי שפרע אמר להו ה"נ אמר רב פפי אמר לי רבינא אמר ליה ההוא מרבנן דאי הוו יהבו ליה כל חללא דעלמא לא הוה משני בדיבוריה בדידי הוה עובדא ההוא יומא פניא דמעלי שבתא היה ואתא ההוא גברא א"ל אית לך שומשמי לזבוני א"ל לא א"ל ליהוו הנך זוזי בפקדון גבך וכו' כתב הרי"ף דרב פפי ורבינא לאיפלוגי אדינא דלישנא קמא אתו ולומר דבההוא גוונא לא הוה אמר רבא דאפילו שומר חנם לא הוי ולא איתמר בגמרא בהדיא מה דיניה אבל חזינן לרבינו האי גאון ז"ל שכתב דכיון דמצי לאפוקינהו להני מעות דהא להכי יהבינהו ניהליה הו"ל כהלואה גביה אפילו א"ל תא שקול זוזך ולא אתי ואיתניסו מיחייב בהו ואע"ג דמשלם בעי לקבולי מי שפרע ומילי דטעמא אינון וכו' הילכך כל כמה דלא קביל עליה מוכר מי שפרע קיימי זוזי ברשותיה ואי איתניסו איתניסו ליה ואע"ג דאיתנהו זוזי בעינייהו ומצאתי בשיטה לתלמידי הרשב"א שנתנו טעם למה אע"פ שאמר לו תא שקול זוזך הוו זוזי ברשותיה עד דמקבל עליה מי שפרע משום דמי יימר דמקבל דילמא לא מקבל ולמדו כן מדברי רש"י שכתב על הא בעי לקבולי עליה מי שפרע כתב ודילמא לא הוי מקבל ואשתכח דזוזי דידיה ואף ע"פ שהשיב רבא ה"נ ופרש"י או משלם השומשמין או יקבל מי שפרע הא אסיקנא דאין הדין כן ומ"מ למדנו משם טענת מי יימר דמקבל. ודעת הרמב"ם בפ"ז מה"מ כדעת הרי"ף וכן דעת ההגהות שם וכתבו עוד כשהמוכר חוזר בו לעולם הוא עליהם ש"ש עד שיקבל מי שפרע ואח"כ יאמר לו בוא וטול מעותיך הילכך אם נגנבו או נאבדו חייב לשלם הדמים וחייב לקבל מי שפרע עכ"ל וכתב הר"ן ומיהו משקבל עליו תורת פקדון עליהם וכל היכא דאמר תא שקול זוזך דלא בעינא לאיחיובי בהו פטור ומיהו ה"מ היכא דלא אפקינהו להנהו זוזי אבל אפקינהו אע"ג דקביל עליה מי שפרע ואמר תא שקול הני זוזי אחריני ברשותיה קיימי לאונסין עד שיבואו ברשותו של מוכר וכן כתב הרשב"א עכ"ל וכן כתב המרדכי בהניזקין נתן כל המעות ולא משך החפץ מותר להשתמש הלה במעות ואם לא הוציאם וא"ל שקול זוזך אפילו ש"ח לא הוי אבל אם הוציאם דינו כלוה. וה"ה בפ"ז מה"מ כתב סברת הרשב"א בשם יש מפרשים ואח"כ כתב ויש מי שכתב דאפילו הוציאן כיון שקבל עליו מי שפרע ונתנם לו אע"פ שלא קבלם לוקח פטור וזה דעת הרמב"ן עכ"ל ורבינו כתב ג"כ סברת הרשב"א בשם יש מחלקים והרא"ש בהזהב כתב דברי הרי"ף לבד וכתב עוד שם שאין למוכר רשות להשתמש בדמים בעוד שלא נגמר המקח והביא ראיה מדתניא נתנה לספר לא מעל וכמ"ש בסמוך בשם התוס' ואח"כ כתב ומיהו יש לחלק דנהי וכו' וכתירוץ אחרון של תוס' וכתב עוד ומיהו בחילוק פסק זה לא נפקא לן מידי לדברי ר"ת שפסק שאנו חשובים כשולחני לפי שרוב עסקינו ברבית וצריכין אנו תמיד למעות כשולחני וכ"ש בדמי מקח שיכול להשתמש אע"פ שלא נגמר המקח עכ"ל. והרמב"ם בפ"ז מה"מ כתב הנותן דמי המטלטלין או מקצת הדמים וחזר בו הלוקח וא"ל המוכר בוא וטול מעותיך הרי המעות אצלו כמו פקדון ואם נגנבו או אבדו חייב באחריותן אבל אם חזר בו המוכר הרי המעות ברשותו וחייב באחריותן ואע"פ שחזר בו ואמר ללוקח בוא וטול את שלך עד שיקבל עליו מי שפרע ויאמר לו אח"כ בוא וטול את שלך וכתב ה"ה וחייב באחריותן אע"פ שחזר וכו' אחריות זה לפי דברי ההלכות הוא אפילו מאונסין גמורים דהו"ל גביה כהלואה גמורה וכן דעת הרמב"ן אבל דעת התוספות אינו אלא כש"ש ואינו חייב אלא בגניבה ואבידה כיון שהם בעין וכן נראה מדברי הראב"ד עכ"ל ונ"ל לדקדק מדברי הרמב"ם דאי אמר ליה מוכר תא שקול זווך ולא רצה ובאו לב"ד וקיבל עליו מי שפרע אכתי מחוייב הוא באונסין עד שיאמר לו תא שקול זוזך אחר קבלת מי שפרע והר"ן כתב שבתוספות כתבו דרב פפי ורבינא לאו לאיפלוגי אדינא דלעיל קא אתו אלא מעשה שהיה קאמרי אבל לעולם הני זוזי פקדון בידא דמוכר נינהו ולא מתחייב באונסין גמורים דידהו הילכך מכי אמר ליה תא שקול זוזך מיפטר כדין נפקד הרוצה להוציא פקדון מתחת ידו והביא ראיות לדבריהם והרמב"ן כתב להעמיד דברי הגאונים והרי"ף ודחה ראיית התוס' ואני לא מצאתי שכתבו כן התוס' בהזהב אלא בהמפקיד גמ' המפקיד מעות אצל השולחני גבי מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי כתבו ואם תאמר כיון דהיתר תשמיש מחייב באונסין הא דתנן נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו המוכר אסור להשתמש במעות שקבל שאם היה מותר תיקשי ההיא ברייתא דנתן לבלן וכו' אבל ספר לא מעל עד דמשיך ואמאי כיון דספר מותר להשתמש ביה אלא ודאי אסור להשתמש בהם וא"כ לא הוי עלייהו אלא ש"ח וא"כ לר' יוחנן מה הועילו במאי דתקינו דאין מעות קונות משום שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה השתא דלא קנוי אמר נשרפו מעותיך בעלייה ויש לומר דלא מצי למימר נשרפו מעותיך בעלייה דהא כספים אין להם שמירה אלא בקרקע ואם תאמר כיון דהיכא דלא משך אסור להשתמש במעות א"כ הא דאמרינן פוסק עמו על גדיש או על שער שבשוק מה מרויח בהקדמת המעות ויש לומר כגון שפירש על מנת להשתמש בהם אי נמי אפילו בסתמא כיון שהוא פוסק ומקדים מעות חצי שנה מן הגדיש עד ימות הקיץ אדעתא דהכי נותן שישתמש בהם ועי"ל דלמ"ד דבר תורה מעות קונות לא הפקיעו כח שיש למוכר במעות להשתמש בהם כיון דקונות מן התורה והוי שואל עלייהו ולא מצי אמר ליה נשרפו מעותיך בעלייה וברייתא בספר עכו"ם ולא מעל עד שימשוך דמעות בעכו"ם אינן קונות עד כאן דבריו ואם כן מה שכתבו המפרשים בשם התוספות הוא מה שכתבו בתירוצא קמא אבל בתירוצא בתרא מסכימים לדעת הרי"ף והגאונים דהוי מוכר עלייהו שואל וחייב באונסין. וכפי מה שכתבו המפרשים לדעת התוספות הוי להו גם כן לכתוב שאסור המוכר להשתמש בדמים דהא משום הכי אמרו לההוא תירוצא דאינו עליה אלא שומר חנם. וזה לשון תשובת הגאונים אי לאו בתורת פקדון שקלינהו אלא בתורת דמים למעבד בהו מאי דניחא ליה כדעביד בממוניה ואית ליה להנפוקינן ולמישתי בהו שיכרא אי בעי דהא הוי ליה בתורת הלואה מיחייב באחריותן ואע"ג דאמר ליה למרייהו תא שקול ולא אתא ואיתניסו מיחייב בהו ומקבל מי שפרע ואי פקדון שקליה ואמר פקדון אינהו גבאי עד דיהיבנא לך פירי דמי לאומנין ושומר שכר הוי וכי אמר ללוקח בוא וטול את שלך הוי שומר חנם ומקבל מי שפרע עכ"ל. וכתבם הרמב"ם בפרק שביעי מה"מ וכתב הראב"ד לא ידעתי מאין לו זה ההפרש והגאון לא הפריש בזה ומשמע בשניהם חייב באחריותו עד שיקבל עליו מי שפרע עכ"ל. וכתב ה"ה כיון שאומר לו טול מעותיך מיד קודם קבלת מי שפרע אפילו תמצא לומר שהוא רוצה שיקבלנו אחר קבלת מעות מ"מ אחר שהוא אינו מאחרם בשביל כך למה יתחייב וקבלת מי שפרע אינו אלא לתועלת מי שאינו חוזר ולא לחובתו עכ"ל ונראה לי שיש מקום לבעל דין לחלוק דכיון שהוא רוצה שיקבל מי שפרע יש לומר מפני כך אין הלוקח רוצה לקחתם עד שימחול לו המי שפרע ואם לא ירצה למחלו יקיים המקח וא"כ דין הוא שיהא מוכר חייב באחריותם שהרי ברשותו הם עד שיטלם הלוקח או עד שיאמר לו טול מעותיך ולא תקבל מי שפרע. וכתב רבינו ירוחם בנתיב תשיעי חלק רביעי שדעת רב אלפס נראה שהוא כדעת הרמב"ם גם בזה וכתב עוד שם יש מי שכתב שאחר שקבל מי שפרע ואמר ליה תא שקול זוזך שאפילו שומר חנם לא הוי ויש מי שכתב שאם הוציאן הרי הוא עליהם שומר חנם ואם הם בעין אפילו שומר חנם אינו מאחר שאמר ליה תא שקול זוזך שהרי הוא כמו פקדון שפטור אחר שאמר לו טול שלך וכן עיקר עכ"ל. כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ד מי שקנה בענין שאין שום אחד מהם יכול לחזור בו והוא ברשות מוכר יש מן הגדולים שכתבו שהוא עליהם כמו שומר חנם ויש מן הגדולים שכתבו שאפילו שומר חנם לא הוי והוה ליה כמו הא ביתא קמך וכן נראה עיקר כך כתוב בהזהב על ההוא דבר תורה מעות קונות: דין עויל ונפיק אזוזי עיין בסימן ק"ץ: ודין הקונה דבר מחבירו וטעה במנין המעות ואח"כ תבעו המוכר עיין בסימן הנזכר ובסי' רל"ב: אם מעות קונות היכא דאין לו מה למשוך בתשובות מיימוניות דספר קנין סימן ה': אם מעות קונות בעכו"ם או משיכה שם: אם מכר לו ספר חלוק לשנים והגביה חציו השני ג"ז שם בסימן י"ח וכתבתיו בסימן קצ"ז:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דבר תורה מעות קונות וכו'. מימרא דרבי יוחנן בריש הזהב ופסקו הפוסקים כמותו דלא כר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה ונ"מ דלרבי יוחנן אף לאחר שתקנו שלא יהיו מעות קונות וכו' מ"מ כיון דד"ת מעות קונות אם קידש בהם את האשה מקודשת וזה היה דעת רבינו שכתב כאן דין קידושי אשה דהיא הנפקותא בין דרבי יוחנן לדר"ל מיהו איכא נפקותא אחריתא כגון דביתו של לוקח מושכר למוכר א"נ המוכר השכדר ללוקח מקום בביתו וכו' כדכתב רבינו בסמוך סעיף ט"ו וט"ז דלרבי יוחנן מעות קונות לשם ולר"ל לא קנו מעותיו ועוד איכא נפקותא דאם היו המטלטלין במקום דליכא למיחש לדליקה א"נ שכירות מטלטלין דכיון דהגוף של מוכר טרח ומציל דלרבי יוחנן מעות קונות לשם ולר"ל אין מעות קונות כלל:

ומ"ש עד שיגביה דבר שדרכו וכו'. בפרק הספינה (דף פו) פרשב"ם שדרכן להגביה דברים קלים שאין דרכן להגביה שכבדין עכ"ל וזהו דעת רבינו שכתב להשיג אמה שפירש הרמב"ם ואמר ויראה כיון שהוא משאוי כבד וכו' דס"ל דפירוש רשב"ם עיקר:

ואם מגביה דבר שאין דרכו להגביה וכו'. כ"כ הרא"ש בפרק הספינה והכריח כך מהך דהגונב כיס בשבת ומביאו בית יוסף: ספינה ניקנית וכו'. ברייתא ואוקימתא דגמרא שם: וכתב א"א ז"ל וכו' שם:

כתב הר"ר יונה י"א דספינה וכו' ונראה דהוא הדין כשניקנית במסירה בר"ה דוקא במונחת ברקק מים בר"ה וכ"כ נ"י לשם ומביאו בית יוסף: כתב הרמב"ם וכו' וכן כתב הרמ"ה וכו'. כלומר כמ"ש הרמב"ם בספינה דניקנית במסירה כך כתב הרמ"ה בכל המטלטלין דניקנים במסירה וכו' אלא שחילק וכו' אבל ר"י פירש דלא מיקני במסירה אלא ספינה וב"ח וכו' כלומר דלא כהרמב"ם דוקא ספינה וכיוצא בו ולא ב"ח וגם לא כהרמ"ה דאפילו כל המטלטלים ניקנים במסירה דליתא אלא דוקא ספינה וב"ח וב"י פירש דמ"ש ר"י ב"ח היינו למ"ד בהמה ניקנית במסירה אבל לדידן אינה ניקנית במסירה וכמ"ש בראש סימן קצ"ז עכ"ל וכבר כתבתי לשם דליתא לדבריו אלא נ"י ס"ל דב"ח ניקנית במסירה בר"ה ובחצר של שניהם וע"ש סעיף ז':

וטעמא שתקנו חכמים וכו'. ה"א בריש הזהב לרבי יוחנן וא"ת השתא דאין מעות קונות יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעלייה וי"ל דכיון דכל זמן שלא א"ל המוכר ללוקח טול מעותיך הרי הן ברשותו ואם נאנסו לא יפסיד הלוקח דאפי' חזר בו המוכר ומקבל מי שפרע או חזר בו הלוקח מ"מ כל זמן שלא א"ל טול מעותיך חייב באונסין דהוה להו מעות הללו גבי מוכר הלוואה גביה כמו שנתבאר בסוף סימן זה סעיף י"ז י"ח וכתבו התוספות לשם (דף מ"ז) הקשה ריב"ן אמאי הפקיעו חכמים קנין מעות שהוא מדאורייתא ליתקנו שיצטרך שניהם מעות ומשיכה ותירץ אי משיכה לבדה לא תקנו יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעלייה עכ"ל: וכיון דתקנו חכמים וכו'. כן כתב הרי"ף והרא"ש לשם וכ"כ הרמב"ם פ"ג ממכירה: (טו) וכיון שטעמא משום הכי הוא וכו'. הוא בפרק הזהב (דף מ"ט):

וכן אם המוכר השכיר. כ"כ לשם הרא"ש שלמד דין זה מדין היתה עלייתו של לוקח מושכרת ביד מוכר הקודם: כתב ב"י בתחלת סימן זה ונ"ל שאם התנו שתגמר קנייתם במעות מכרן קיים ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכדאמר גבי קרקע דאי אמר אי בעינא בכספא אקנה קנה וכמ"ש בסימן ק"ן עכ"ל ויש להשיב על ראיה זו דדילמא כיון שתקנו חכמים דמעות אינן קונות לא פלוג חכמים בתקנתם ולא דמי לגבי קרקע דכיון דליכא תקנה אלא שנהגו לכתוב שטר לפיכך יכול להתנות אי בעינא בכספא אקנה ומיהו נראה דהדין אמת ולאו מכח ראיית ב"י אלא כיון דתקנה זו לטובת הלוקח היא מצי אמר אי אפשי בתקנה זו שהיא לחובתי וכגון זו שומעין לו וכ"כ הרב בהגהות ש"ע: כתב בהגהות מרדכי דמציעא וז"ל כתב העיטור מסתברא דוקא עלייה דשכיח בה דליקה אבל מכר לו חטין שבבית דלא שכיח ביה דליקה מעות קונות וה"ג בירושלמי מי שנתן לחבירו עשרה דינרין שקנה ממנו ק' מדות יין אם היה היין בביתו שרי דלית ביה משום רבית כיון שיש לו בבית וקנאן מיד ואם התנה עמו שיעמיד לו היין מגו כרמא אסור פי' דכיון דלא קנאן לאלתר שהרי אין לו עכשיו יין אלא עד שיעמיד לו היין מן הכרם א"כ כל מה שמוסיף לו במקח הוי אגר נטר ואסור מה בין בית לכרם פי' הלא הענבים שבכרם העומדים ליבצר חשובים כאילו כבר נעשה היין ומפרש בית אין מצוי נפול כרם מצוי לישרף א"ר יוסי זאת אומרת מי שנתן לחבירו עשרה דינר להעמיד לו ק' מדות יין כיון דשלח ידו בעשרה דינר חייב להעמיד לו המקח והא מעות אין קונות כאן לא גזרו ש"מ כל כה"ג ליכא למימר נשרפו חיטך בעלייה דמילתא דלא שכיחא היא וכן הלכתא בכל מילתא דלא שכיחא עכ"ל עיטור פירוש רבי יוסי קאמר זאת אומרת דמי שנתן מעות על היין שהוא מונח במקום דלא שכיחא דליקה לא מצו לחזור בהן לא הלוקח ולא המוכר דבזו מעות קונות והב"י כתב על זה ואין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים עכ"ל ובספר ב"ה כתב ג"כ וז"ל ודברים תמוהים הם כי הדליקה מצויה בבית כמו בעלייה ורבנו חדא מינייהו נקטי עכ"ל ואין זה כדאי לדחות דברי הירושלמי המפורשים לחלוק בין דוכתא דשכיחא דליקה לדוכתא דלא שכיחא ותו דלישנא דתלמודא דידן נמי משמע הכי דלא בחנם נקט תלמודא נשרפו חיטך בעלייה דמשמע דוקא עלייה ותו דהעיטור פסק כך ומביאו הגהות מרדכי לפסק הלכה ואין ראיה ממה שלא הזכירו הפוסקים חילוק זה דמעשים בכל יום שאחד מן הגאונים הוציא דין חדש מכח הירושלמי או מן התוספתא ולא נזכר הדין בשום פוסק או גאון ואין בנו כח לדחות הדין החדש כשיש לו ראיה ברורה כנדון דידן ומה שקשה כי הדליקה מצויה בבית כמו בעלייה ליתיה דבימיהם היו הבתים מאבנים והעלייה שעל גבה מעצים שלא יכביד וכמו שהוא ג"כ בזמנינו על הרוב וע"כ שכיחח דליקה טפי בעלייה מבבית לכן נראה דיש להורות כמו שפסק העיטור גם הרב הביאו בהגהות הש"ע ודלא כמ"ש ב"י:

אע"פ שהנותן דמים על המקח אינן קונות לו כתב רב אלפס משם רבינו האי וכו'. בפרק הזהב בעובדא דשומשמי שנתן דמים ולא משך דא"ל שקול זוזך לא שקיל זוזי איגנוב אתא לקמייה דרבא א"ל כיון דא"ל שקול זוזך ולא שקלית ל"מ ש"ש דלא הוי אלא אפילו ש"ח נמי לא הוי וכתבו התוס' והא דאמר בהאומנין (דף פ') טול שלך והבא מעות ש"ש היינו משום דמעיקרא הוי ש"ש וכשא"ל טול שלך לא לסלק עצמו לגמרי משמירה קאמר אלא שלא יהיה ש"ש עכ"ל ונראה דאף לתירוץ שני של תוספות בפ' המפקיד (דף מ"ג) בד"ה מאי איריא דפירשו דבנותן מעות ולא משך הוי שואל עלייהו וחייב אפילו באונסין מ"מ כשא"ל שקול זוזך אפילו ש"ח לא הוי דדוקא באומנים כיון דמעיקרא היה ש"ש משום דתפיס ליה אאגריה כדאמר התם א"כ כשא"ל טול שלך והבא מעות לא אתא אלא לאודועיה דלא תפיס ליה אאגריה כדפירש רש"י לשם אבל לא לסלק את עצמו לגמרי משמירה קאמר אלא שלא יהיה ש"ש עוד כיון דלא תפיס ליה אאגריה אבל בנתן מעות ולא משך אע"פ דהו"ל שואל עלייהו מ"מ כשא"ל שקול זוזך לגמרי אסתלק והכי משמע מתשובת מהר"ם שבמרדכי פרק האומנין וה"ר ירוחם הביאה בקוצר בנ"ל ח"א וזה לשון הר"ן ע"ש התוספות דרב פפי ורבינא לאו לאיפלוגי אהך דרבא דאמר אפילו ש"ח נמי לא הוי אתו אלא מעשה שהיה קאמרי אבל לעולם הני זוזי פקדון בידיו דמוכר נינהו ולא מיחייב באונסין גמורים דידהו הילכך מכי א"ל שקול זוזך מיפטר כדין נפקד הרוצה להוציא פקדון מתחת ידו עכ"ל וכתב כן הר"ן ע"פ תירוץ ראשון של תוספות דהמוכר לא הוה עלייהו אלא ש"ח כשאר פקדון דאסור להשתמש בהן מיהו אף לתירוץ השני דמותר להשתמש בהן דהוי שואל עלייהו וחייב בכל האונסין אפ"ה כשא"ל שקול זוזך אפילו ש"ח לא הוי כדפירשתי ודלא כמו שהבין ב"י דבתירוץ בתרא דתוספות מסכימים לדעת הרי"ף והגאונים דאפילו א"ל שקול זוזך חייב באונסין דליתא אלא אף לתירוצא בתרא אי א"ל שקול זוזך אפילו ש"ח לא הוה וכרבא דלגמרי איסתלק ודוק זו היא דעת התוס' אבל האלפסי כתב דרב פפי ורבינא לאיפלוגי אדינא דרבא בלישנא קמא אתו ובאו לומר דלא אמר רבא בהאי מילתא דנתן מעות ולא משך דאפילו ש"ח לא הוי ולא איתמר ביה בגמרא מאי דיניה אבל חזינן לרבינו האי גאון דהו"ל גביה כהלואה וכו' וכדכתב רבינו בשמו ומסקנת רבינו דמסתברא כהרמ"ה שדינו כמלוה גמורה וחייב בכל האונסין עד שיעשה השבה שמועלת במלוה וע"ל במ"ש בסוף סימן ק"כ דכל מה שכתב רבינו כאן ע"ש רב אלפסי ורבינו האי גאון ושהרמב"ם הוסיף דאפילו אי אפקינהו ויהיב זוזי אחריני ויש מחלקים וכו' כל זה היכא דהמעות הם בביתו של מוכר וא"ל ללוקח תא שקול זוזך וקא מסרב לילך אחריו לביתו אלא שיביאם אליו דבהכי מיירי הך עובדא דשומשמי דעליה דהך עובדא קאי הני רבוותא והתם דוקא קאמר רבינו דמסתברא כהרמ"ה דלא נפטר בזה המוכר אלא אם כן עביד השבה שמועלת במלוה דאין לחלק בין לוה למוכר להוציא מדעת רב אלפס והרמב"ם ויש מחלקין דמקילין טפי לגבי מוכר מלגבי לוה אבל כשהלוקח מסרב מלקבל המעות כלל פשיטא דאפילו בהלואה ממש פטור הלוה אפילו א"ל הנם צרורים ומונחים בביתי וכו' כדכתב רבינו בסימן ק"כ ע"ש הרמב"ן דבהא לא נחלקו על רמב"ן דכיון דמסרב מלקבלם לגמרי ונאבדו פטור הלוה ובזה לא יהיו דברי רבינו סותרים ממה שכתב כאן למה שכתב בסימן ק"כ ועיין עוד במה שכתבתי בזה בסימן ע"ד בס"ד:

דרכי משה

(א) ואין הנדון דומה לראיה דהתם אינו תקנת חכמים שלא יקנה כסף רק שהוא במקום שנוהגין לכתוב שטר ולכן אין קונה כסף אם לא שהתנה בה אבל במקום שהוא תקנת חכמים אימא לא פלוג חכמים בתקנתן:

(ב) ועיין במרדכי פרק הזהב ע"ד דעכו"ם קונה במשיכה וכן הוא בתוספות ועיין בזה בתשובת מיימוני דספר קנין סי' ה' ושם ג"כ אי מעות קונות במקום שאין דבר למשוך או להגביה וע"ש:

מתוך: טור חושן משפט קצט (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן קצט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

יש מעות קונות כגון שהיה לו מעות בידו בלא מנין ובלא משקל ואמר לחבירו מכור לי חפץ שלך במעות אלו שבידי ולקחן המוכר ולא דקדק לידע מניינם נקנה החפץ ללוקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו מפני שהוא דבר שאינו מצוי ולא הצריכו בו חכמים משיכה וכן ראובן שמכר לשמעון חפץ במנה ונתחייב לראובן במנה והיה לשמעון חפץ למכור ואמר ראובן לשמעו מכור לי חפץ שלך בדמים שאתה חייב לי מדמי החפץ שמכרתי לך וא"ל שמעון הן נקנה החפץ לראובן בכ"מ שהוא שגם זה דבר שאינו מצוי הוא ולא הצריכו בו חכמים משיכה וכתב הרמב"ם אבל אם היה עליו חוב שלא מחמת מכר וא"ל מכור לי חפץ שלך בחוב שיש לי אצלך ונתרצו שניהם לא קנה עד שיגביה או שימשוך:

יש זמן שמעות קונות בההיא דתנן בד' פרקים בשנה משחיטין הטבח בעל כרחו פי' אם היה לו שור שוה מנה וקבל דינר אחד מלוקח ליתן לו בשר כשישחוט ולא נתקבצו לו קונים לכל דמי השור אינו יכו לחזור בו אלא צריך לשחטו וליתן הבשר ללוקח לפיכך אם מת השור מת ללוקח והם עי"ט האחרון של חג ועי"ט הראשון של פסח וערב עצרת וער"ה וטעמא שהכל צריכין בשר בזמנים אלו לפיכך העמידו דבריהם על דין תורה:

וביתומים ג"כ העמידו דבריהם על דין תורה שאין קונן מהם אלא בכסף לפיכך אם האפוטרופוס מכר פירות משל יתומים ומשכן הלוקח ועדיין לא נתן המעות ונתייקרו חוזרין בהן היתומים שאין נכסיהן נקנין אלא בכסף הוזלו הפירות אין הלוקח יכול לחזור בו שלא אמרו שלא יהו נכסיהן נקנין אלא בכסף רק לטובתן קבלו היתומים הדמים ולא משך הלוקח הפירות ונתייקרו חוזרין בהם בשאר כל אדם ואם הוזלו ורוצה הלוקח לחזור בו חוזר גם כן ומקבל עליו מי שפרע ולא אמרינן שלטובת היתומים נעמידם על דין תורה לומר שנקנו הפירות ללוקח במעות שקבלו היתומים שרעה תבוא להם מזה שאם יצטרכו מעות לא ימעצו מי שיתנם להם עד שיתנו הם הפירות לקחו היתומים פירות ומשכום ולא נתנו הדמים והוקרו קנאו כשאר כל אדם הוזלו לא נאמר העמידם על דין לתורה שלא יקנום אלא בכסף ויחזרו בהם שא"כ כשיצטרכו הם לקנות פירות לא ימצאו מי שימכרם עד שיתנו המעות קודם נתנו המעות ולא משכו הפירות והוזלו חוזרים בהם כשאר כל אדם הוקרו ורוצה המוכר לחזור בו חוזר ומקבל עליו מי שפרע שאם נעמידם על דין תורה לומר שקנו להם המעות יאמר לו המוכר נשרפו פירותיך או נאבדו שברשותך היו משעה שנתת המעות:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יש מעות קונות וכו' בריש הזהב (מו:) אמר רבה אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ומפרש טעמא בגמרא משום דסבירא ליה דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה מילתא דשכיחא גזרו בה רבנן ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ופרש"י מכור לי באלו אחז מעות בידו ואמר לחבירו מכור לי חפץ שלך באלו שבידי ולא הקפיד לשאול כמה הם וקבלם מיד הלוקח קנה לוקח החפץ במעות הללו ואין אחד מהם יכול לחזור בו משמע מדבריו דכיון שהמוכר לא ידע כמה הם אע"פ שהלוקח ידע כמה הם נקנה מקח וכן משמע מדברי תלמידי הרשב"א אך הרמב"ם בפרק ה' מהלכות מכירה כתב הרי שחפן מעות בלא משקל ובלא מנין אלא נטלן באכסרא ואמר ליה מכור לי פרתך או יין זה באלו ונתן לו הדמים קנה ואפשר דהרמב"ם אורחא דמילתא נקט וה"ה היכא דמוכר ידע כמה הם ולוקח לא ידע וכיון שלא הקפיד לשאול כמה הם קנה הלוקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו: וכן ראובן שמכר לשמעון חפץ וכו' בריש הזהב (מה:) אמרינן דאין מטבע נעשה חליפין אין קונין שום דבר ע"י שנותן למוכר מטבע שיקנה בתורת קנין סודר ואותביה מדתנן בפ"ק דקידושין כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו וקס"ד דה"ק כל הרגיל להיות נותן דמים באחר דהיינו מטבע כיון שזכה זה וכו' אם נתנו בעלים בתורת חליפין כחליפי שור ופרה כיון שמשך בעל הפרה את המטבע נתחייב בעל המטבע בכל אונסים שיולדו בחליפין דהיינו הפרה ושני רב יהודה דה"ק כל הנישום דמים באחר דהיינו כל מטלטלין כיון שזכה זה וכו' ה"נ מסתברא מדקתני סיפא כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור ש"מ ולמאי דס"ד מעיקרא דכל הנעשה דמים היינו מטבע מאי כיצד ה"ק ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף שור וכו' הניחא לרב ששת אלא לר"נ מאי איכא למימר ה"ק יש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור ופרש"י כיצד החליף דמי שור בפרה. מכר לו שור בכך וכך מעות ומשך את השור ונתחייב לו מעות אמר לו הלוקח פרה יש לי שאני נותן לך בדמי השור וניאותו יחד וקבל עליו נתחייב בעל הפרה לתת לו את הפרה אבל הרי"ף פירש כגון שמכר ראובן לשמעון שור בנ' זוז ומשכו שמעון לשור ונתחייב בדמיו לראובן והיתה לשמעון פרה והוא רוצה למכרה א"ל ראובן לשמעון מכור אותה לי בנ' זוז דמי השור שיש לי בידך אם א"ל הן הרי היא לך בדמים שיש לך בידי קנה הואיל וזכה בדמים וברשותו הם נתחייב זה בחליפיו שהיא הפרה ואע"פ שעדיין לא משך אותה ואם מתה או כחשה ברשותו מתה או כחשה הנה אלו הדמים קונין בחליפין ואף ע"פ שלא ניתנו בתורת חליפין וטעמא דהאי מילתא דר"נ ס"ל כר"י דאמר ד"ת מעות קונות ומ"ט אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה ומילתא דשכיחא גזרו בה רבנן מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. וכתב עוד הרי"ף וכל האי שקלא וטריא אע"ג דלא איצטרכינן ליה אלא למאי דס"ד מעיקרא דמטבע נעשה חליפין וכבר נתברר דאין מטבע נעשה חליפין ומתניתין כבר תריצנא כל הנישום דמים באחר וקם ליה ההוא תירוצא האי תירוצא אע"ג דלא איצטריכא ליה הלכתא הוא דס"ל יש דמים שהם כחליפין והרא"ש דחה ראיה זו ומיהו לענין הלכה כתב שנ"ל לקיים דבריו מטעמא אחרינא והוא דרב הונא ס"ל הכי בשמעתין דאמר מכור לי באלו קנה משום דס"ל כר' יוחנן ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן והאי דהחליף דמי שור בפרה מידע ידיע דמילתא דלא שכיח הוא אף בלא האי שקלא וטריא הילכך קנה בתורת דמים והר"ן כתב על פירוש הרי"ף וזה תימה היאך קונה בדמים הללו שהן הלואה ואינם בעין דהא אמרינן בהאיש מקדש גבי מקדש במלוה ושוין במכר שזה קנאו ואקשינן ואם מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו ומכח קושיא זו אוקימנא ליה בגוונא אחרינא ומיהו לדעת הרמב"ם שמלוה קונה בקרקעות ככסף וכמטלטלין לענין מי שפרע שכך כתב בפ"ז מה"מ וכן הרי"ף לא הביא בהלכות הא דאמרינן בקידושין ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו והוא מן התימה שהרי הלכה פסוקה היא שם וכבר השיג הראב"ד על הרמב"ם מזה לפיכך יש לפרש זו שבשמועתינו באומר לו בהנאת מחילת אותה מלוה שיש לך עלי מדמי השור שאת מוחל לי תהא פרתך קנויה לי מעכשיו וזה ע"ד שאמרו בפ"ק דקידושין דהמקדש בהנאת מלוה מקודשת לפי מה שפרש"י והרי"ף שם עכ"ל וז"ל הרמב"ם בפ"ה מה"מ ראובן שמכר מטלטלין לשמעון בנ' זוז וקנה בו שמעון המטלטלין ונתחייב בדמים ואחר שנתחייב שמעון בנ' זוז אלו היה לו יין או בהמה או עבד וכיוצא בהם משאר המטלטלין והיה רוצה למכרן וא"ל ראובן מכור אותן לי בנ' זוז שיש לי בידך דמי המכר וא"ל הן קנה ראובן המטלטלין בכ"מ שהם ואע"פ שלא משך ולא הגביה שג"ז דבר שאינו מצוי הוא ולא הצריכו בו משיכה אבל אם היה לו חוב עליו שלא מחמת המכר וא"ל מכור לי מטלטלין בחוב שיש לי אצלך ורצו שניהם לא קנה עד שיגביה או ימשוך וכתב ה"ה שם קושיא זו שהקשה הר"ן מושוין במכר בשם הרמב"ן וכתב גם כן הפירוש שפירש בהנאת מחילת אותה מלוה ונראה מדבריו שהרמב"ן מפרש כן אליבא דהרי"ף וכתב עוד גם בזה העלה הרשב"א דלא אמרו לא קנה אלא בגופה של מלוה דהיא אינה בעולם וכתב הנ"ל מדברי המחבר שאינו סומך על סוגיא דהאיש מקדש כמו שיתבאר פ"ז מכל מקום הוא מחלק בין מלוה מחוייבת מחמת מכר למלוה מחוייבת מחמת שהלוהו ממש בעין וטעם לזה נ"ל לפי שחיוב הנעשה מחמת מכר אינו מצוי ולא תקנו בו משיכה וא"ת במה יקנה והא הנך מעות ליתנהו בעולם איכא למימר דכיון דמחמת מכר נינהו הו"ל כאילו לא נתחייב לו מעולם וכאלו החליפו פרה בשור דכיון שמשך האחד נקנה השאר בכל מקום שהוא אבל במעות הלואה ליכא למימר הכי ומ"מ יש בהן מי שפרע כמו שכתבו ז"ל אבל לדעת הרמב"ן והרשב"א הרי זה כמלוה בעלמא ובכל גווני במלוה עצמה לא קנה בהנאת מלוה קנה. ובפ"ז כתב שהרמב"ם אינו סומך על סוגיא דהאיש מקדש מכח ההיא דאמרינן ויש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור וכו' כפר"ח וההלכות ואינו מחלק בין הנאת מלוה למלוה עצמה גם ר"ח וההלכות לא חילקו ומשמע מההיא דמלוה קונה וסמך על אותה סוגיא הנאמרת במקומה ואולי שזהו שלא הביאו הרי"ף בהלכות סוגיא דהאיש מקדש ואף על פי שהרמב"ן והרשב"א כתבו שסמך על מ"ש שאין אשה מתקדשת במלוה דהוא הדין לשאר הניקנין בכסף שאין נקנין אינו מספיק שהו"ל לפרש עכ"ל ובחידושי תלמידי הרשב"א כתוב שהרמב"ם למד דמלוה קונה מדאמרינן בריש הזהב אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל דאמר ד"ת משיכה קונה מדכתיב וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד ואמר רב חסדא תשומת יד כגון שיחד לו כלים להלואתו וכי אמר קרא דבעיא לאהדורי כתיב והשיב את הגזלה אשר גזל כתיב ואילו תשומת יד לא אהדריה מ"ט לאו משום דמחוסר משיכה ואם איתא דמלוה אינה קונה כמו מעות היכא יליף רבין מהכא דמעות אין קונות לעולם אימא לך מעות קונות והכא שאינו מחוייב להחזיר הכלי למלוה משום דליכא מעות אלא מלוה ומלוה לא קניא אלא ודאי משמע דכל היכא דמעות קונות מלוה נמי קניא ובעל החדושין כתב דאין מכאן ראיה דהא איכא לאוקמי כגון שיחד לו כלי בשעת הלואתו דאיכא מעות ותמה על הרמב"ם אמאי שבק סוגיין דהאיש מקדש דמיפרש בהדיא וסמך על סוגיא זו דאיכא לשנויי כדשניין עכ"ל. וה"ה כתב בפ"ז מה"מ ירושלמי דאמר הקונה קרקעות במלוה לא קנה. ובפ"ק דקידושין כתב הר"ן ההוא דהמקדש במלוה וכתב עליה שדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דמלוה קונה כמכר מכח ההוא דאמרינן ויש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור וכו' וכמ"ש הה"מ. ודעת הרא"ש כדברי הרמב"ן והרשב"א וכ"כ רבינו בסימן ר"ד דמלוה לא קנה כלל אפילו למי שפרע אא"כ א"ל בהנאת מחילת מלוה ואפ"ה בהאי דינא דראובן שאמר לשמעון מכור לי חפץ שלך בדמים שאתה חייב לי מדמי חפץ שמכרתי לך וכו' סובר הרא"ש דקנה כמו שכתבתי בסמוך בשמו משום דהוי מילתא דלא שכיחא אוקימנא אדין תורה ועשו כאילו אין הדמים מלוה וכתבו הגהות בפ"ה מה"מ שרבינו האי פסק בשער המקח שהמחליף דמי שור בפרה לא קנה כי כל זו הסוגיא היא למאי דס"ד. ולענין הלכה כיון דכל הני רבוותא חולקים על רבינו האי נקטינן כוותייהו:

יש זמן שמעות קונות וכו' משנה בפרק אותו ואת בנו (פג.) בד' פרקים המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ואלו הם עי"ט האחרון של חג ועי"ט הראשון של פסח וערב עצרת וער"ה וכדברי ר"י הגלילי אף עי"ה בגליל ובד' פרקים אלו משחיטין את הטבח בע"כ אפי' שור שוה אלף דינר ואין ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט לפיכך אם מת מת ללוקח אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר ופירש"י משחיטין את הטבח בע"כ כדמפרש ואזיל שאם קיבל דינר מלוקח ליתן לו בדינר בשר אפילו שור שוה אלף זוז שוחטו בע"כ אע"פ שאין לוקחין לשאר ואין ללוקח בו אלא דינר שנתן דינר לטבח מת ללוקח ומפסיד הדינר ובגמרא והא לא משך ואוקמה רשב"י כגון שזיכה לו על ידי אחר בד' פרקים אלו דזכות הוא לו זכין לו לאדם שלא בפניו בשאר ימות השנה דחוב הוא לו אין חבין לאדם שלא בפניו ר"א אר"י בד' פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על דין תורה דאמר ר' יוחנן ד"ת מעות קונות ובפלוגתא דת"ק ור"י הגלילי ידוע דהלכה כת"ק ולכך לא הזכירו הרמב"ם ולא רבינו ערב י"ה ועוד דאפילו לר"י הגלילי דוקא בגליל הוא דקאמר אבל לא בשאר מקומות ולענין אוקימתא דרב שמואל בר יצחק ור"א הרי"ף כתב ואסיקנא אר"א א"ר יוחנן וכו' גם הרמב"ם לא כתב אלא דברי ר"א משמע דס"ל דרב ושמואל ורבי יוחנן פליגי והלכה כר' יוחנן והרא"ש כתב שתי האוקימתות וכן רבינו ירוחם נ"ט ח"ה כתב כשתיהן משום דאע"ג דפליגי והלכה כר' יוחנן מ"מ גם ר' יוחנן מודה שאם זיכה לו ע"י אחר בד' פרקים הללו דזכות הוא לו זכה :

וביתומים העמידו גם כן דבריהם על ד"ת וכו' עד סוף הסימן הכל מבואר בהניזקין (נב:) גמרא יתומים שסמכו אצל בעל הבית וכו' ולפי שהם דברים פשוטים שם לא כתבתי לשון הגמרא כדי שלא להאריך. וכלל הדברים שבכל הדינין האלו שוים יתומים להדיוט זולתי כשמכר פירות היתומים ומשכן הלוקח והוקרו שיוכל לחזור בו משא"כ בשאר כל אדם. ועל חלוקת נתנו המעות ולא משכו הפירות והוקרו שיכול המוכר לחזור בו ויקבל מי שפרע מפני שאם נעמידם על דין תורה יאמר המוכר נשרפו פירותיהם הקשה רש"י וכי נשרפו יחזרו בהם כמו שהוזלו וי"ל כיון דברשות יתמי אייקרי מסתברא דברשותם נמי נשרפו וכתבו התוספות וא"ת לעיל דאמר משוך פירי מיתמי אייקור הדרי בהו יתמי הא רעה היא לדידהו דיאמרו להם הלוקחים נשרפו חיטכם בעלייה וי"ל דנעשו הלוקחים ש"ש כיון דיכולים לאכלם ולעשות בהם כל חפצם כדאמרינן בהאומנין הלוקח כלים מבית האומן לשגרם לבית חמיו ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנ"ש אלמא בחזרה הוי כנושא שכר דהואיל ונהנה מהנה :

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יש מעות קונות וכו'. מימרא דרבה בר רב הונא בריש הזהב ומשמע מדכתב רבינו ולקחן המוכר ולא דקדק לידע מניינם וכו' דמיירי אפילו הלוקח ידע מניינם אלא דהמוכר לא ידע נמי מעות קונות ומ"ש בתחלה כגון שהו"ל מעות בידו בלא מנין ובלא משקל היינו לומר שהמוכר לא ידע מה שביד הלוקח לא מנין ולא משקל והכי משמע מפרש"י שכתב ולא הקפיד לשאול כמה הם וכן כתב ב"י דהכי משמע ממ"ש תלמידי הרשב"א ודלא כדמשמע ממ"ש הרמב"ם בפ"ה ממכירה דמיירי דוקא דגם הלוקח לא ידע ומיהו אפשר דהרמב"ם אורחא דמילתא נקט דשניהם אינן יודעין וה"ה היכא דלוקח ידע ומוכר לא ידע והכי נקטינן: וכן ראובן שמכר לשמעון חפץ וכו'. כך הוא עולה מסוגיא דריש הזהב דקאמר תלמודא יש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה וכו' אלא דקשיא טובא מ"ש חוב דמחמת מכר מחוב שלא מחמת מכר דכיון דמלוה להוצאה ניתנה אין כאן כסף שיהא קונה בו החפץ וכדקאמר תלמודא להדיא בפרק האיש מקדש וכבר הקשו כך הרמב"ן והרשב"א והר"ן וכל האחרונים ומה שתירצו על זה דקונה החפץ בהנאת מחילת החוב הא ודאי ליתא דא"כ בחוב שלא מחמת מכר נמי יהא קונה בהנאת מחילת החוב ומ"ש זה מזה וכן כתב רבינו להדיא בסימן ר"ד דבהנאת מחילת מלוה קנה אפילו בחוב שלא מחמת מכר ע"ש סעיף ח' ולפעד"נ דבחוב מחמת מכר לא אמרינן דקנה אלא דוקא כשהחפץ שמכר ראובן לשמעון במנה הוא בעין ביד שמעון בשעה שחוזר שמעון ומוכר חפץ אחר לראובן דהשתא אע"ג דאומר ראובן לשמעון מכור לי חפץ שלך בדמים שאתה חייב לי מדמי החפץ שמכרתי לך חשבינן ליה כאילו לא נתחייב לו שמעון מעולם וכאילו החליפו חפץ בחפץ דכיון דמשך האחד נקנה לו החפץ האחר בכל מקום שהוא אבל בחוב שלא מחמת מכר אפילו היו מעות הלואה בעין לא קנה בו החפץ כיון דמלוה להוצאה ניתנה חשבינן להו להני מעות כאילו אינן בעולם ואע"ג דלפי זה הו"ל לחלק בחוב דמחמת מכר גופיה בין כשהחפץ בעין ביד שמעון לשאינו בעין אלא אבדו יש לומר דניחא ליה טפי לחלק מיניה וביה היכא דזה וזה הוא בעין ובין כשמעות ההלואה הוא בעין נ"ל וכבר האריך ב"י בזה ע"ש וע"ל בסי' ר"ד סעיף ו' ז' ח':

יש זמן שמעות קונות כההיא דתנן בד' פרקים וכו'. בפרק אותו ואת בנו (דף פ"ג):

וביתומים ג"כ וכו'. בפרק הניזקין (דף נ"ב): ומ"ש קבלו היתומים הדמים ולא משך וכו' אלא אמרינן שלטובת היתומים וכו'. ואע"ג דאיכא נמי טובה ליתומים אם נעמידם על דין תורה דאם יגיע לפירות אונס דליקה מצי אמרי יתומים ללוקח נשרפו חיטך בעלייה דמ"מ כיון דאיכא רעה ליתומים בחד צד שאם יצטרכו מעות לא ימצאו מי שיתנם להם חששו חכמים לרעת היתומים תקנו שלא יגיע להם שום רעה ועי"ל שלא תקנו חכמים תקנה שיהיו האפוטרופסים רשעים שלא יצילו הפירות שברשותם מאונס דליקה:

דרכי משה

(א) ואין בדברי הרא"ש בפרק הזהב שום הכרע שיסבור דבאומר מכור לי בדמים שאתה חייב לי שקונה בכל ענין ואי משום דכתבם סתמא אפשר לפרשם דבהנאת דמים אלו קאמר כמו שפירשו הרמב"ן והרשב"א דברי הגמרא ודברי הרי"ף ולכן אין הכרח בזה בדברי הרא"ש ועיין בדברי הר"ן והמ"מ שהאריכו בזה:

(ב) וכתב מהרי"ל דאדם שנתן מעות על יין לקידושא בערב שבת אסור למוכר לחזור דהואיל והוא דבר מצוה יש להעמיד על דין תורה עכ"ל:

(ג) וכ"ה במרדכי פרק הניזקין דף תרי"א ע"ב דדוקא יתומים אבל הקדש בכי האי גוונא חוזר וכ"כ הר"ן פ"ק דקידושין דף תרצ"ג ע"א וכתב דדין צדקה לענין דינים אלו כדין הקדש וע"ש:

מתוך: טור חושן משפט ר (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן ר (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

יש עוד דבר שהמטלטלין נקנין בהם כגון שמונחין ברשותו ודחצרו קונה לו אם הוא משתמר שם אפילו אם אינו עומד שם ואם אינו משתמר שם אז צריך שיעמוד אצלו: ואם אין המקח ברשותו אלא ברשות אחרים אם הגביהו או שכר את המקום שמונה בו או נתנוהו לו במתנה ובקנין או אפילו בדיבור בעלמא קנהו דהשתא הוי ברשותו וחצירו קונה לו:

ופירש רשב"ם דה"ה נמי אם הוא ברשות המוכר אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דוקא כשהוא מונח ברשות אחר ואמר בעל החצר יזכה חצרי לפלוני במקח שקנה מפלוני קונה אפי' באמירה לחוד דחצרו בידו והרי הוא יכול לזכות לחבירו בשל אחרים אבל אם הוא מונח ברשות המוכר ואמר יזכה חצרי ללוקח במקח שקנה ממני לא קנה לו שאין אדם יכול לזכות בשל עצמו לחבירו שלא ע"י אחרים אלא צריך שיגביה או ישכור המקום ויקנה לו בכסף או בשטר או בחזקה: ובאחד מאלו הדרכים קנה לאחר שפסק סכום הדמים אע"פ שלא סדר:

כליו של אדם ג"כ קונות לו במקום שיש לו רשות כגון בסימטא ובחצר של שניהם שיש לו רשות להניח שם אבל לא ברשות הרבים לפיכך אם מדד מוכר הפירות ונתנם לתוך כליו של לוקח בסימטא או בחצר של שניהם קנה אפילו לא א"ל זיל קני אבל אם לא מדדם ונתנם לתוך כליו של לוקח לא קנה אא"כ יאמר לו זיל קני שלא היה דעת המוכר שיקנה לו כליו כיון שמחוסרין מדידה אבל ברשות הרבים לא קנה אפילו מדד ואמר ליה זיל קני:

וכליו של לוקח ברשות מוכר מיבעיא אם הוא קונה לו אם לאו ולא איפשטא לפיכך אינם קונים לו אא"כ אמר ליה זיל קני דכיון דאמר ליה הכי חשבינן ליה כאילו נתן לו רשות להניח שם הכלי והו"ל ככליו של לוקח ברשות לוקח וקונה לו אפילו לא מדד אבל אי לא אמר ליה זיל קני לא קנה אפילו מדד וכתב הרמ"ה דוקא דא"ל זיל קני דאז גלי אדעתיה דכי יהיב ליה רשות לאנוחי התם אדעתא למיקני ליה הוא דיהיב ליה אבל אי לא אמר זיל קני אע"ג דיהיב ליה רשותא לאנוחי התם לא קנה ע"כ:

ואין דעת ה"ר יוסף הלוי כן שכתב אם קנה כלי מהמוכר והגביהו שקנה בהגבהה ואח"כ הניחו ברשות מוכר קונה לו מה שבתוכו מפני שנהנה המוכר במה שקנה ממנו הכלי ואינו מקפיד על מקומו והוה ליה כאילו השאילו המקום וכיון שספק אם קנה כליו של לוקח ברשות מוכר משום דמספקא לן אם הכלי בטל אצל הרשות או הרשות בטל אצל הכלי א"כ כליו של מוכר ברשות לוקח נמי לא קני ופירש ה"ר יונה אפילו אם אמר לו זיל קני דבלשון הזה אין הכלי שאול לו ולא דמי לכליו של לוקח ברשות מוכר דכשאומר לו זיל קני נתן לו רשות להניח הכלי ואף על פי שאין המקום קנוי לו מכל מקום הכלי קנוי לו וכתב הרמ"ה כיון דתרווייהו ספיקי נינהו אי מתרמי תרווייהו גבי חד לוקח וחד מוכר חד כליו של לוקח ברשות מוכר וחד כליו של מוכר ברשות לוקח דינא הוא דאתי לוקח עליו ממה נשפך ומפיק מיניה חד מינייהו אלא שיד מוכר על העליונה ליתן לו איזה שירצה וה"ה נמי בתרי תובעין וחד נתבע היכא דכתבי הרשאה זה לזה גבי חד מינייהו ממה נפשך עכ"ל:

משיכה מהניא בגליו של מוכר שאם מדד המוכר ונתן לתוך כליו ומשכו הלוקח בפניו קונה ואפילו לא אמר לו משוך הכלי לקנות מה שבתוכו:

אין הרשות קונה ולא הכלי ולא המשיכה ולא ההגבהה אא"כ פסק תחילה המדה בכך וכך אבל כל זמן שלא פסק אין לו שום צד שיקנה בו דכל זמן שלא פסק לא סמכה דעת שניהם שמא לא יסכימו על הסכום ואם המקח דבר שדמיו קצובין אז קונה אע"פ שלא פסק וכן אם אמר לו הריני מוכר לך בפי שישומוהו שלשה קונה אפי' אם אין דמיו קצובין:

בד"א שאין המדידה מעכבת כשלא הזכיר לו סכום כל המקח אלא אמר לו כל מדה ומדה בכך וכך לפיכך הוי כל מדה ומדה דבר בפני עצמו אבל אם אמר לו כור בשלשים זוז אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו במדה אחרונה ואפילו הוא ברשות לוקח ובכליו או אפילו אם הגביה או משך כל הכור אינו קונה אא"כ מדד כיון שגילה דעתו שאין רוצה למכור אלא כל הכור ביחד לא סמכה דעת שניהם עד שימדדו והרמ"ה כתב דוקא בסימטא אבל אם הוא ברשות לוקח או שהגביה כל הכור קנה וכן כתב רב אלפס וה"ר יונה הוסיף לומר דאפילו לא משך אלא כל סאה וסאה לבדה קנאה במשיכתה ולא נהירא אלא כדפרישית דאפי' משך כל הכור או הגביהו לא קנה אא"כ שמדדו וכן דעת א"א הרא"ש דז"ל וכתב עוד ה"ר יונה דכי אמרינן כשמדד לו סאה אחרונה קנה כל הכור דוקא שמדד לו כל סאה וסאה ונשארו כולם בתוך הכלי עד אם כלה למדוד כל הכור אבל אם מודד כל סאה וסאה ונתנה ע"ג סימטא כיון שלא קנה בשעת מדידה גם לבסוף לא קנה ואין נראה לא"א הרא"ש ז"ל אלא כיון שגמר מדידת כל הכור אגלאי מילתא שקנה כל סאה וסאה למפרע משעה שנמדדה א"ל כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה אם הוא במקום הראוי לקנות כגון בסימטא או בחצר של שניהם וטעמא משום דמספקא לן אי תפיש לשון ראשון או לשון אחרון הילכך מה שבא לידו והוא מוחזק בו לא מפקינן מיניה ואם לא נתן המעות כתב הרמ"ה דאף במה שהוא תפוש יכול לחזור בו כיון שהוא מוחזק עדיין במעות אוקי ממונא בחזקת מריה:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן מכר עשר חביות לשמעון ואמר לו אני מוכר לך חביות אלו המדה בכך וכך ולאחר שלקח שמעון קצת מהיין מחבית אחת חזר בו ולא רצה ליקח יותר אם יכול לחזור בו גם מחבית שפתח. תשובה ודאי משאר החביות יכול לחזור בו כיון שלא משך ואם לא נתן מעות אף מי שפרע ליכא ואותה חבית שפתח מילתא דפשיטא הוא שאם יניחנה כך תחמיץ ותתקלקל לפיכך צריך ליקח כולה אע"פ שלא משך אמנם יכול לומר למוכר אני מחויב באחריות היין וטול אתה היין שבחבית בשומת ב"ד ואם יפסד ויחסר אשלם ואפרע דמי החבית כפי מה שהיה שוה כשקניתיו:

הכניס הלוקח את החמורים לביתו עם התבואה שעליהם אותה משיכה אינה כלום אפילו אם פסק הדמים ומדד המוכר על החמורים לא קנה אא"כ פרקם ומכניסם שאז יקנה לו ביתו לכשיפסוק אם הוא במשוי שאינו מונח בכליו של מוכר אף על פי שלא מדד והראב"ד כתב דאפילו מדד לוקח על החמורים לא קנה שלא נתכוין למשיכה ולקנות במדידה זו דלמדידה בעלמא נתכוין ולא מסתברא:

היה המוכר מודד במדת הסרסור או של אחר שהשאיל להם עד שלא נתמלאת המדה הוא ברשות מוכר ויכול לחזור בו אפי' אם יש בה רישומים לידע עד היכן הוא לוג או ב' לוגין וא"ל כל רושם ורושם בכל וכך משנתמלאת היא ברשות לוקח וקינה לו אם הוא בסימטא או בחצר שאיננה של שניהם ואם המדה של לוקח ויש בה רישומים ללוג ולשתים ולשלש וא"ל כל רושם בכך וכך כשיגיע לכל רושם ורושם קנה ואם המדה הוא של מוכר לעולם הוא ברשותו אפילו נתמלאה עד שעירה אותה ואם הסרסור מודד להם בשכר ונשברה מהדה חייב עליה אע"פ שלא נתנו שכר עליה אלא על המדידה:

הנוטל כלי מבית האומן לבקרו ואם ייטב בעיניו יקחנו ונאנס בידו חייב אם דמיו קצובין דמשעה שלקחו חשוב כשלו כיון שדמיו קצובין ואפילו אם ירצה המוכר לחזור בו אין שומעין לו אבל מיהו הלוקח יכול לחזור ולהחזירו לו כל זמן שהוא בעין אלא שמידת חסידות הוא שלא לחזור בו כיון שגמר בלבו ליקחנו:

ואם גילה בדעתו שאינו חפץ בו ונאנס בידו קודם שהחזירו י"א שהוא חשוב כש"ש וחייב בגניבה ואבידה והרמ"ה כתב שדינו כשומר חנם ורשב"ם פירש שחייב באונסין עד שיחזירנו וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל והוא שיהיה דבר שיש לו קונים הרבה ואין המוכר קץ בו אבל אם הוא דבר שהמוכר קץ בו ומחזיר למכרו מפני שאין מצוי לו קונים ברשות המוכר הוא עד שיפסוק דמיו ויקנהו הלוקח באחד מדרכי ההקנאות:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ויש עוד דבר שהמטלטלין נקנין בהם וכו' ברייתא בפ' הספינה (פה.) גמרא המוכר פירות לחבירו וכו' ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה ופר"ש ברשות לוקח. שהביא המוכר תבואתו למכור בבית לוקח כיון שקבל עליו מוכר שנתרצה ואמר ליה כל תבואה זו קנויה לך בכך וכך כל סאה קנה לוקח מיד אף ע"פ שלא מדד דקני ליה רשותו: ומ"ש דחצרו קונה לו אם הוא משתמר שם אפילו אינו עומד שם וכו' בפ"ק דמציעא (יא.) גמרא ראה אותם רצין אחר המציאה וכו' אוקימנא הא דא"ר יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו דוקא בחצר המשתמרת אבל חצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין אי לא לא ואיכא התם בגמרא תרי לישני לחד לישנא לא שנא לן בין מציאה למכר ומתנה דבכולהו בעינן שיהא עומד בצד חצרו אם היא חצר שאינה משתמרת ולרב פפא דוקא. במציאה בעינן שיהא עומד בצד שדהו אבל במכר ומתנה כיון דדעת אחרת מקנה אותה אפילו אינו עומד בצד שדהו קנה והרי"ף פסק כלישנא קמא וכן דעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות מתנה והרא"ש פסק כרב פפא וכן כתב הר"ן בשם ה"ר יצחק ברגלונ"י וכ"נ מדברי המרדכי שם וכן דעת הגהות בפ"ו מה"מ ואפילו לדעתם נראה לי דבנדון דידן מודי שאם אינה חצר משתמרת בעינן שיהא עומד בצדו ואי לא לא קנה משום דחצר שאינה משתמרת דאמרינן התם אף על פי שאין חצר זו משתמרת לדעת הלוקח או המקבל מתנה אבל מ"מ משתמרת היא לדעת המוכר או הנותן וכגון שהשכיר או שהשאיל לו המקום שהמטלטלין הנמכרים או הניתנים הם בתוכו אבל היכא שאינה משתמרת כלל ליכא מ"ד דקני אפילו במכר ומתנה והכי דייק לשון הרא"ש שם שכתב אבל במתנה מסכמת דעת המקבל בכל מקום שיתנהו הנותן שיזכה לו המקום ושמירת הנותן חשובה לו כשמירתו הילכך קני אפי' אין עומד שם עכ"ל ואם כן היכא שהמטלטלין בחצר הלוקח ואינה משתמרת כלל ודאי דאפילו להרא"ש והסוברים כמותו לא קני. וכתב ה"ה בפי"ז מהלכות גזילה ועומד בתוך שדהו יש שפירשו עומד בצדו ובתוכו אבל בצדו וחוצה לו לא וכן מוכח לדעתם פרק כל גגות. כתוב בהגהות מרדכי פ"ק דמציעא אם מקצה אדם לחבירו פירות שהם בביתו ומשכיר לו מקומן ואין הפסק בין אותן פירות לפירות בע"ה לא קנה ומיקרי חצר שאינה משתמרת וע"ש:

(ג) (ד) ואם אין המקח ברשותו וכו' בהספינה (פה.) בברייתא הנזכרת ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או שיוציאנה מרשותו ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו ופר"ש דמשיכה לא מהניא גבי מוכר עד שיגביה דהגבהה קונה בכל מקום או עד שיוציאנה מרשות מוכר לרשות לוקח או לסימטא או שצירף ידו למטה מג' בר"ה סמוך לאסקופת הבית וקבלה כדאמרינן באלו נערות (לא.) גבי היה מגרר ויוצא ולקמן בשמעתין מייתי לה: המופקדין אצלו. שהפקיד שם מוכר פירותיו ומסתמא הקנה לו נפקד למפקיד רשותו לצורך פירותיו לא קנה עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד ליחד לו רשות ללוקח הפירות באשר הוא שם או שישכור וה"ה נמי גבי רשות מוכר שייך קבלה ושכירות והכא נמי שייך הגבהה והוצאה אלא תנא אורחא דמילתא קתני דסתם מוכר כשמוכר רוצה הוא לפנות את ביתו הילכך קתני התם הגבהה והוצאה וגבי נפקד שייך קבלה ושכירות דכי היכי דהוה נפקד של זה הראשון ה"נ ישמור פקדונו של שני וכתבו התוספות דקשה לפר"ש דא"כ ליערבינהו וליתנינהו ועוד דאין נראה דתועיל קבלה ברשות מוכר דאין אדם מקנה רשותו לאחרים ע"י עצמו כדתנן בכיצד משתתפין דמזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים מפני שידם כידו והרא"ש הסכים לדעת התוס' וכן דעת רבינו ירוחם בנ"י ח"ב. וגם הרמב"ן תמה על פר"ש והסכים לדעת התוס' והרא"ש דברשות מוכר לא קנה עד שיגביהם או עד שיוציאם מרשותו או עד שיקנה הקרקע באחד מהדרכים שהקרקע נקנה בהם לשכירות ורשות הלה המופקדין אצלו שאני שאם היה בידו וא"ל זכה לפלוני זוכה לו לפי שזכין לאדם וחצרו נמי זוכה לו. ודע שבגירסת הרי"ף גבי רשות המופקדין אצלו אין כתוב כיון שקיבל עליו אלא ה"ג ברשות המופקדים אצלו לא קנה עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשותו. וכתב הרמב"ן דגם לפי גירסא זו כיון שקיבל עליו קנה דהוצאה מרשותו של מוכר היא הוצאה גמורה והוצאה מרשות הלה המופקדין אצלו היא משיקבל עליו הלה שמכיון שקיבל עליו יצא מרשות מוכר עכ"ל ואע"פ שכתב ורשות הלה המופקדין אצלו שאני שאם היה בידו וא"ל זכה לפלוני וכו' נ"ל דלאו למימרא שצריך שיאמר לו זכה לפלוני אלא כיון שא"ל פירות שברשותך תנם לפלוני וקבל עליו לתתם לו קנה הלוקח דהו"ל כאומר זכה בהם לפלוני ומ"מ למדנו מדבריו דעד שיקבל עליו הנפקד היינו שיקבל עליו במאמר המוכר לאפוקי שאם א"ל הלוקח פירות שברשותך מכרם לי פלוני וקיבל עליו הנפקד לתתם לו לא קנה עד שיאמר לו המוכר ויקבל עליו על פי מאמרו וכ"נ מדברי ה"ה בפ' ד' מהלכות מכירה. והרמב"ם בפ"ד מה"מ כתב היו ברשות המוכר או ברשות המופקדין אצלו לא קנה הלוקח עד שיגביה הפירות או עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומן וכיוצא בו. נראה שהיה גורס כגירסת רי"ף ולא פי' כפי' הרמב"ן לחלק בין הוצאה מרשות מוכר להוצאה מרשות המופקדין אצלו דאתרווייהו בעינן שיוציאם מרשותו ממש ומשמע לדעתו דברשות המופקדין אצלו אע"פ שקיבל עליו לא קנה. וכתב ה"ה ויש גורסין ברשות המופקדים אצלו עד שקיבל הלה פי' הנפקד יקבל ברצון המוכר לתתם ללוקח ובודאי דסגי בכך עכ"ל משמע דס"ל דקנה מטעם זכייה כדברי הרמב"ן:

ומ"ש רבינו ובאחד מאלו הדרכים קנה לאחר שפסק סכום הדמים אע"פ שלא מדד כן משמע שם בברייתא שכתבתי בסמוך וגם במשנה שם (פד:) המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה ופר"ש דמדידה לא מעכבא דאינה אלא גלוי מילתא בעלמא כמה מכר:

כליו של אדם גם כן קונות לו וכו' בהספינה (שם) גמרא המוכר פירות לחבירו וכו' אמר רב אסי אמר רבי יוחנן מדד והניח על גב סימטא קנה ואסיקנא במדד המוכר ונתן לתוך כליו של לוקח אבל מדד ונתן על גבי קרקע לא דסימטא לא הו"ל כחצרו שיקנה לו המקום אלא כליו קונה לו כיון שיש לו רשות להניח שם רב ושמואל דאמרי תרוויוהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום חוץ מרשות הרבים רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו אפילו ברשות הרבים אמר רב פפא ולא פליגי כאן ברשות הרבים כאן בסימטא ואמאי קרי ליה רשות הרבים לפי שאינה רשות היחיד וה"נ מסתברא דאמר רבי אבהו א"ר יוחנן כליו של אדם קונין לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו שם יש לו רשות שם אין אין לו רשות לא ש"מ. כתב הרא"ש וא"ת והא לעיל אמר רבי יוחנן מדד והניח על גב סימטא קנה ואוקימנא בכליו של לוקח ומשמע דוקא מדד ונתן לתוכן אבל לא מדד לא קנה ליה כליו ויש לפרש דאם הניח בכליו של לוקח בלא מדידה בעי למימר ליה זיל קני ואי לא אמר ליה לא דלא הוה דעתיה דליקני ליה כליו כיון שמחוסרין מדידה אלא לדעת שימדדם ואחר כך ימשכם ויזכה בהם אבל כשמדד המוכר ונתן לתוך כליו של לוקח לא בעי למימר ליה זיל קני עכ"ל וכ"כ התוס' והרי"ף לא כתב הא דר' אסי א"ר יוחנן מדד והניח על גב סימטא וכו' משמע דס"ל דהיינו כעין הא דאמרי' רב ושמואל דאמרי תרווייהו כליו של אדם קונות לו בכ"מ וכו' ואין חידוש במאמר זה יותר מבזה והא דא"ר אסי א"ר יוחנן מדד לאו דוקא מדד ואורחא דמילתא נקט ולית ליה חילוק זה שכתב הרא"ש בין א"ל זיל קני או לא א"ל וגם הרמב"ם בפ"ד מהלכות מכירה לא ראיתי שחילק בכך ורבינו סתם הדברים לדעת הרא"ש. והגהות בפ"ד מה' מכירה כתבו דברי התוספות שכתב הרא"ש וכתבו עוד וראב"ד כתב דאפילו מדד לוקח לא קנה אא"כ נתן לתוך קופתו שלא נתכוין למשיכה ולקנות במדידה אלא למכירה בעלמא נתכוין ולהרב רבינו יונה נראה שאם מדד הלוקח קנה ועיין עוד שם:

וכליו של לוקח ברשות מוכר מיבעיא וכו' גם זה שם (פה:) בעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח או לא א"ל תניתוה זרקה לתוך חיקה או לתוך קלתה מגורשת ופירש רשב"ם ה"ז מגורשת דקנה לה קלתה ברשות המגרש א"ל רב נחמן מ"ט פשטת ליה מההיא דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא דא"ר יהודה והוא שתהא קלתה תלויה בה וכו' אלא פשוט מיהא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו מאי לאו בכליו דלוקח לא בכליו דמוכר אמר רבה ת"ש משך חמריו ופועליו וכו' פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהם מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהם ומדכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה כליו של לוקח ברשות מוכר נמי לא קנה אמר מר בר רב אשי במתכלי דתומי ופרשב"ם ומדכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה מוכר כלו' שאין כליו של מוכר מעכב על רשות הלוקח לקנותן הלוקח כדקתני פרקן ופסק קנה דקנה רשות קודם המדידה ואע"פ שעדיין הפירות בתוך שקיו של מוכר וכיון דאהני רשות לוקח לבטל כליו של מוכר ולהוציאן מרשות מוכר כל שכן וכל שכן כליו של לוקח נמי ברשות מוכר יבטל הרשות את כליו של לוקח שלא להוציאן מחזקת המוכר שמוחזק בהם עד עתה: במתכלי דתומי. חבילות של שומים דליכא שקים. ובתר הכי אמרינן תא שמע רב ושמואל דאמרי תרווייהו כליו של אדם קונות בכל מקום לאתויי מאי לאו לאתויי רשות מוכר התם דא"ל זיל קני וכתב הרא"ש והשתא לא איפשיטא הך בעיא אי כליו של לוקח ברשות מוכר קני אי לא היכא דלא אמר ליה זיל קני נמצא דמספקא לן אם הכלי בטל לגבי הרשות או הרשות בטל לגבי הכלי הילכך כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה וכן נמי כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה אבל הרי"ף גורס בעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא קנה אמר ליה לא קנה ומתוך שהשיב לו דלא קנה אלמא שהכלי בטל לגבי הרשות פסק נמי דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה וגירסא זו לא ראיתי בשום ספר אלא הכי גרסי' בכל הספרים אמר ליה תנינא זרק לתוך חיקה וכו' ובעי למיפשט דקני ודחי ליה רב נחמן ולא מצינו כזאת בתלמוד דבתר דפשיט ליה הבעיא שיביא בגמרא תא שמע לפשוט הבעיא הוי ליה למימר מיתיבי או לימא מסייע ליה הילכך נראה כיון דלא איפשיטא דלא קנה לא זה ולא זה עכ"ל והילך דברי הרי"ף בעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא אמר ליה לא קנה אלא אי אמר ליה קני בהכי תניא משך חמרין ופועלים וכו' ואוקמה מר בר רב אשי במתכלי דתומי דליתנון בכלי אבל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בל' אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה משכחת לה בסימטא אי נמי ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר דאי ברשות הרבים הא קיימא לן וכו' ואי ברשות לוקח וליתנהו בכליו דמוכר הא אמרינן ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ואף ע"פ שלא מדד הילכך לא משכחת לה אלא כדאמרן עכ"ל ולכאורה נראה שדבריו סותרין את דבריו שבתחלה כתב גבי משך חמרין ופועלין וכו' אבל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה וגבי כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך כתב ראשון ראשון קנה דמשכחת לה ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר וי"ל דברישא בשלא מדד וסיפא מיירי כשמדד דכיון שמדד כמאן דאמר ליה זיל קני דמי א"נ דכיון דאמר ליה סאה בסלע הוה ליה כאילו אומר לו כיון שנמדדה סאה קני אותה וכשם שכליו של לוקח ברשות מוכר כי אמר ליה זיל קני קנה הוא הדין לכליו של מוכר ברשות לוקח דכי אמר ליה זיל קני קנה וזה שלא כדברי הרב ר' יונה שכתב רבינו בסמוך. והרא"ש שכתב בשם הרי"ף דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה אפשר שלא היה כתוב בספרו תניא משך חמרין וכו' ואוקמה מר בר רב אשי וכו' אבל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה שאילו היה כתוב כן בספרו לא היה מחליט המאמר שהרי"ף סובר דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לפי שהכלי בטל לגבי הרשות ואם תאמר אם כן דפשיטא ליה דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח אלמא שהכלי בטל לגבי הרשות אם כן הוי ליה למיפסק בכליו של מוכר ברשות לוקח דקנה לוקח שהכלי בטל לגבי הרשות יש לומר כיון דאשכחן דמר בר רב אשי אוקי ההיא דמשך חמריו ופועליו וכו' במתכלי דתומי דליתנון בכלי כלומר אבל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח אית לן למימר דתרתי בעינן כלי ורשות דכל היכא דחד מינייהו לא הוי דלוקח לא קנה לוקח כמצא דלפי זה דלהרי"ף לא שנא כליו של לוקח ברשות מוכר ול"ש כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח וכן כתב הרמב"ם בפ' ד' מה"מ וכתב שם הרב המגיד כשם שאין כליו של לוקח קונות לו ברשות מוכר וכו' מפורש בהספינה אימא סיפא ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ואי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח ומתרצינן סיפא אתאן לכליו של לוקח ועוד נתבאר באותה סוגיא וכן כתוב בהלכות אלא שהוא תימה שאותן סוגיות אליבא דמאן דאמר כליו של לוקח ברשות מוכר קנה דאזיל בתר כליו ולא בתר רשות נינהו ואולי כיון דחזינן אוקימתא הכי אמרינן דהכי הוא קושטא אליבא דכולהו וכן כתב הרב ן' מיגא"ש דכיון דלוקח מוציא מיד מוכר לענין כליו של מוכר ברשות לוקח אזלינן בתר כלי ובכליו של לוקח ברשות מוכר אזלינן בתר חצר והביא ראיה לזה עכ"ל: והנה דעת הר"י ן' מיגא"ש כדעת הרא"ש דבין כליו של מוכר ברשות לוקח בין כליו של לוקח ברשות מוכר הוי ספיקא אי קנה לוקח ואין נראה כן מהרמב"ם שכתב בשניהם לא קנה ואם איתא הוי ליה לכתוב שהוא ספק אם קנה אם לאו כמנהגו בספיקי לחומרא וגם הרי"ף לא הו"ל לכתוב א"ל לא קנה אלא הול"ל ובעיין לא איפשיטא אלא ודאי הרי"ף והרמב"ם סבירי להו דנקטינן כמאי דפשט רב הונא בכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה לוקח לפי גירסתם ונקטינן נמי כאוקימתא דמר בר רב אשי דס"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה דתרתי בעינן וכמו שכתבתי ומה שתמה ה"ה שאותן סוגיות אליבא דמ"ד כליו של לוקח ברשות מוכר קנה י"ל דס"ל להרי"ף והרמב"ם דמר בר רב אשי ס"ל נמי כרב הונא דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח אלא דס"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח א"א לאוקמי האי ברייתא בפירות המונחים בשקים אלא במתכלי דתומי אע"ג דכי אוקימנא לה במתכלי דתומי לא מצינן לאתויי מינה לכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה לוקח מ"מ דינא הכי הוי אפילו למר בר רב אשי ויש לדקדק כן מדברי הרי"ף שכתב ואוקמה מר בר רב אשי במתכלי דתומי וכו' כלומר לא תפרש דמר רב רב אשי לדחויי דינא דרבא בכליו של לוקח ברשות מוכר אתא אלא לאוקמי אוקימתא בברייתא אתא ודבריו בעיקר נקטינן להו ולא בדרך דחייה דאיהו נמי ס"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ומה שהכריחו לרי"ף לפרש כן הוא דכיון דס"ל דהלכה כרב הונא דפשט דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח כל מה דאיפשר לאהדורי למימר דמר בר רב אשי דבתראה הוא לא פליג עליה אית לן לאהדורי וקשה דדילמא אע"ג דס"ל למר בר רב אשי דכליו של לוקח ברשות מוכר קני דחי דמהא ליכא למשמע מינה דאיכא לאוקמי במתכלי דתומי ודחייה בעלמא היא ולאו משום דפשיטא ליה דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ואם כן מנא להו לרי"ף והרמב"ם דס"ל למר בר רב אשי דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ואיפשר דכיון דחזינן דמשכן גופיה לאוקמה במתכלי דתומי דהיא אוקימתא דחיקא טובא לאו לדחייה איכוין אלא לקושטא כי היכי דלא תיפלוג אמאי דקיי"ל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח ודברי הה"מ תמוהים בעיני שכתב ואולי כיון דחזינן אוקימתא הכי אמרינן קושטא אליבא דכולהו ולא פירש מאיזה טעם אמרינן קושטא אליבא דכולהו ועוד שכתב וכ"כ הר"י ן' מיגא"ש כיון דלוקח מוציא וכו' ומאי וכן דהא להר"י ן' מיגא"ש ספוקי מספקא ליה וכפי מה שכתב הוא ז"ל כיון דחזינן אוקימתא הכי אמרינן קושטא אליבא דכולהו לא קני בודאי:

ואין דעת הר"י הלוי כן שכתב אם קנה כלי וכו' גם הרמב"ם כתב כן בפ"ד מה"מ וכתב הה"מ דנפקא ליה מדאמרינן בפרק הזורק (דף עח) אמאי דתנן זרקו לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת אמאי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא ואוקמה רב דימי כגון שהיה בעלה מוכר קלתות ופירש"י מוכר קלתות. לכך אינו מקפיד על מקומם שיש לו בית לכך. והרמב"ם והר"י ן' מיגא"ש מפרשים שהבעל מוכר קלתות ומכר לאשתו קלתה זו לפיכך אינו מקפיד על מקומה וכתב עוד הה"מ ואף על גב דההיא אוקימתא לא קיימא גבי גט דקיי"ל כר"י דבכל גווני אין אדם מקפיד על מקום קלתה של אשתו נ"מ לגווני אחריני עכ"ל: וכיון שספק אם קנה וכו' נתבאר בסמוך: (ב"ה ויש לתמוה למה כתב רבינו על דברי הרמ"ה ואין דעת הר"י הלוי כן דעניינים מחולקים הם ואינם ענין זה לזה וקל להבין: ופי' ה"ר יונה כך כתב הרא"ש בפרק הספינה בסתם ולא ידעתי למה כתבו רבינו בשם רבינו יונה ולא כתבו בשם הרא"ש ועיין לקמן בסי' זה גבי כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר כי שם כתבתי כי נראה שהרמב"ם אינו סובר כן: וכתב הרמ"ה כיון דתרווייהו ספיקי וכו' נלמד מדתנן בסוף בתרא (דף קעג.) האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע ואינו יודע איזה הוא שטרות כולם פרועים נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע והקטן אינו פרוע ואמרינן שור בין שורי אני מוכר לך וכו': ומה שכתב וה"ה נמי בתרי תובעין וכו' נלמד מעובדא דסוף פרק מי שהיה נשוי (צד.) ופ' יש נוחלין (קכז.) גבי בני התערובות וכן בפ' נושאין על האנוסה (צט.):

משיכה מהניא בכליו של מוכר וכו' בהספינה גבי בעיא דכליו של לוקח ברשות מוכר אי קנה בעי למיפשט מדתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו מאי לאו בכליו דלוקח לא בכליו דמוכר וכתבו התוספות משמע מהכא דמשיכה מהניא ללוקח בכליו דמוכר דקתני דקנה כשמוציאה מרשותו וכ"כ הרא"ש והביא עוד ראיה מפ"ק דמציעא וכן כתב הר"ן בפ"ק דמציעא גבי הא דבעי האומר לחבירו משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה מהו וכו' וכן כתבו תלמידי הרשב"א שם וז"ל רבי' ירוחם בנ"י ח"ב משיכה או הגבהה קונה אפילו בכליו של מוכר מאחר שאמר לו זיל קני או זיל משוך הפירות אפילו לא נתן לו רשות למשוך הכלי קנה מה שבתוכו או משוך קופה זו וקני כלים שבתוכה וכן כתב הרי"ף עכ"ל. והרמב"ן גבי הא דאמרינן בהספינה והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה וכו' כתב דיש אומרים דמשיכה לא מהניא בכליו של מוכר ודחה הוא ז"ל דבריהם והסכים לדברי התוס' והרא"ש ז"ל וכתב שכן נראה מדברי רשב"ם ור"ח וכיון דכל הני רבוותא מסכימים בכך הכי נקטינן:

אין הרשות קונה וכו' בהספינה (פד:) משנה המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה מדד ולא משך לא קנה ופר"ש מדד ולא משך כגון שמדד בכליו של מוכר והניח על גב סימטא אבל מדד ונתן לתוך כליו של לוקח קנה כדאמר בגמרא ואיתא תו התם (פה:) אמר רבא משך חמריו ופועליו וכו' פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן ומפרש בגמרא טעמא משום דפסק סמכה דעתיה לא פסק לא סמכה דעתיה ופי' לא סמכה דעתיה דמי יימר שיתקיים המכר שמא המוכר יעלה בדמיהם והלוקח יזלזל בדמיהם שהרי אין דמיהם קצובים עכ"ל וכתב הרא"ש ובדבר שדמיו קצובים אע"פ שלא פסק קני וכן כתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות מכירה וכתב ה"ה שהוא פשוט ויצא לו מעובדא דהנהו קרי דקייצי דמייהו ומהא דנוטל כלי מן האומן וכ"כ הר"י ן' מיגא"ש ז"ל ולקמן בסי' זה גבי נוטל כלי מן האומן אבאר בע"ה מה נקרא דמיו קצובין וכתב הרמב"ם בפ' הנזכר דקנה באחד מדרכי הקנאות עד שלא פסק לא קנה לפיכך המושך חמרין ופועלין וכו' פרקן הלוקח והכניסן לתוך ביתו אם פסק דמים ואחר כך מדד המוכר אין שניהם יכולין לחזור בהם וכתב ה"ה ומה שכתב המחבר פסק ואחר כך מדד י"מ דלא בעי מדידה בסוף אלא פסק בלבד ברשות לוקח קנה לו ופירשו פסק עד שלא מדד אפילו קודם שמדד אין יכולים לחזור בהם עכ"ל : כתב רבינו ירוחם נ"י ח"ב וכתבו בשם הרי"ף דלא קנה עד שיפסוק אפילו דמיו קצובין עד כאן. ולפירוש הרשב"א והרמב"ן בדמיו קצובין נ"ל שאפילו הרי"ף יודה דהו"ל פסק: ומ"ש וכן אם אמר לו הריני מוכר לך כפי שישימוהו ג' אע"פ שאין דמיו קצובים קני נ"ל שלמד כן מדגרסינן בסוף ע"ז וכתבה הרי"ף בסוף פרק בית כור דאי אמר ליה מזביננא לך האי ארעא כדשיימי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא וכתב וקיי"ל דהני שמעתתא כולהו בדאמר ליה מעכשיו וקנו מיניה וסובר רבינו דדין טלטל בדרכי הקנאתו שוה לדין קרקע בדרכי הקנאתו וכי היכי דבקרקע כי קנו מידו ואמר ליה כדשיימי בי תלתא קנה הכי נמי במטלטלין כשקנאם באחד מדרכי הקנאתן ואמר ליה כדשיימי בי תלתא קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו:

בד"א שאין המדידה מעכבת וכו' שם (פו:) ובסוף פרק בית כור (דף קו:) ובסוף פ' השואל (דף קב:) כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה ופר"ש בהספינה כור בל' אני מוכר לך. צריך היה לו למעות כנגד דמי הכור ולא נתכוין שיהא זה קונה פחות מכור ולא יתר על כור אלא כור בצמצום מקנה לו לא פחות ולא יתר הילכך אם משך אע"פ שפסק ואפילו ברשות לוקח ובכליו של לוקח לא קנה עד שיהא הכור מדוד כולו דהכא מדידה מעכבא הואיל והקפיד במכירת פחות מכור ויותר מכור ומש"ה יכול לחזור בו מכל המכירה אפילו כשמדד לו כל שכן שאין חוזר הוא כל זמן שלא נמדד סאה אחרונה ואע"פ שמשך הכ"ט סאין אינה משיכה מעליא דכור זה חד מקח הוא ועד דמשיך כוליה לא קני ומתני' משך ולא מדד קנה היינו כשמקנה לו כל החבילה כמות שהיא והמדידה גלויי מילתא בעלמא היא להודיע כמה מכר וכן דעת הרא"ש שכתב ואע"ג דאמרי' במתניתין משך ולא מדד קנה שאני הכא שפירוש כור אני מוכר לך שגילה בדעתו שלא רצה שיגמר המכר אלא בבת אחת שהיה צריך לדמי כור שלם עכ"ל והיינו לומר שאף על פי שמשך הכ"ט סאין לא קנה אך היכא שמשך כל הכור קודם מדידה לא נתבאר בדברי הרא"ש אי קנה אי לא ורבינו שכתב שדעת הרא"ש דלא קנה איפשר שלמד כן מדלא כתב דברי הרי"ף שאכתוב בסמוך וכתב הרי"ף בהספינה רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בל' וכו' משכחת לה בסימטא אי נמי ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר דאי בר"ה הא קיי"ל דאין כליו של לוקח קונה בר"ה ואי ברשות מוכר הא קיימא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ואי ברשות לוקח וליתנון בכליו דמוכר הא אמרינן ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ואע"פ שלא מדד הילכך לא משכחת לה אלא כדאמרן ואם כן מה שאמר רבינו בשם הרמ"ה והרי"ף דוקא בסימטא היינו לאפוקי רשות הרבים או רשות המוכר אבל רשות לוקח כל היכא דאיתיה בכליו דמוכר דינו שוה לסימטא ומה שאמר אבל אם היה ברשות לוקח היינו לומר שהיה ברשות לוקח לגמרי כגון שהיא ברשותו ובכליו אבל אם היא ברשות לוקח והכלי ממוכר לא קנה. והרמב"ם כתב בפרק רביעי מהלכות מכירה כדברי הרי"ף וכתב עוד דבין כי א"ל כור בשלשים אני מוכר לך בין כי א"ל כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך מיירי בשקבל עליו המוכר למכור והתחיל המוכר למדוד לתוך כליו של מוכר וכתב ה"ה דדברי הרי"ף נוטים לדברי הרמב"ם אלא דאיפשר דהרי"ף טרם מדידה קאמר אבל בשעת מדידה לכליו של לוקח הוא מודד וכתב דדעת שאר מפרשים דכי אמרינן ראשון ראשון קנה דוקא בכליו דלוקח ובסימטא ובחצר של שניהם ואצ"ל ברשותו ואז כליו קונה לו הא לתוך כליו של מוכר לעולם לא קנה אלא המדה הזו של לוקח היא ושם המוכר מודד וכשא"ל כור בל' לא קנה הלוקח ראשון ראשון מפני שזה מקפיד שלא למכור פחות ואינו רוצה לגמור המכר לחצאין וטרם המדידה היו הפירות בכליו של מוכר אם הרשות הזאת רשות לוקח או ע"ג קרקע אם היו בסימטא זו היא שיטת רש"י והרשב"א ורבינו יונה וזו דעת הראב"ד בהשגות עכ"ל וכתב הה"מ ששיטת רש"י וסייעתו עיקר: (ב"ה) ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם וכל שכן דפשט דברי הרי"ף כוותיה: כתב רבינו ירוחם בנתיב י' ח"ב כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך וכו' אבל אם מכר לו כל החבילה ומשך אפי' לא מדד קנה הכל וכן פי' רשב"ם. וכתב הרשב"א שאם נתן מעות אפי' אמר כור בל' אני מוכר לך ראשון ראשון קנה נגד מעותיו עכ"ל: ות"ר יונה הוסיף לומר וכו' כבר כתבתי בסמוך בשם הרב המגיד שדעת רבינו יונה דאע"פ שמשך לא קנה כל שלא מדד כיון שאמר ליה כור בל' אני מוכר לך וזה שלא כדברי הר"ר יצחק אלפסי ואם רבינו הבין כן בדברי רבינו יונה קשה דאחר סברת הרי"ף לא שייך למימר והר"ר יונה הוסיף וכו': וכתב עוד הרב רבי' יונה ואין נראה לא"א הרא"ש [וכו'] א"ל כור בל' סאה בסלע וכו' [כל זה] כבר נתבאר בסמוך: וטעמא משום דמספקא לן וכולי הכי אסיקנא בסוף פרק בית כור (שם) ובסוף פרק השואל (שם) וא"כ לא שנא אמר כור בל' סאה בסלע לא שנא אמר סאה בסלע כור בל' לעולם ראשון ראשון קנה ואין המוכר יכול לחזור בו כיון דברשות לוקח הוא מספיקא לא מפקינן מיניה מיהו הלוקח יכול לחזור בו ולישנא דייק הכי ראשון ראשון קנה דמשמע דלטובת הלוקח אמרינן דקנה מדלא קתני אין אחד מהם יכול לחזור בו וזהו מ"ש הרמ"ה דאם לא נתן המעות אף במה שהוא תפוס יכול לחזור בו וא"ת להרב רבינו משה בר מיימון דמוקי להא דכור בל' וכו' כשהם אחר מדידה ג"כ בכליו של מוכר כמבואר בדבריו בפרק הנזכר וכיון שהוא פסק דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה א"כ היכי אמרינן דכיון שהם ברשות לוקח לא מפקינן מיניה וצ"ל דכיון שמדד המוכר הו"ל כאילו א"ל זיל קני וס"ל להרמב"ם דזיל קני מהני ג"כ בכליו של מוכר ברשות לוקח ושלא כדברי רבינו יונה שכתב רבינו לעיל בסימן זה:

שאלה לא"א כלל ק"ב סי' א': כתב הריב"ש בסימן רכ"ב רואה אני שהדין עם דון שלמה המוכר כי מאחר שנעשה המכר בפני עדים ונתקיים בקנין ובשטר ושניהם מודים בזה לא נתבטל המכר מחמת מה שטען הקונה שנפל מחלוקת בינו ובין גקמי בוניט במשקל הצמר ובברירתה סגר הדלת אז ומאן לתתה אליו וע"ש:

הכניס הלוקח את החמורים לביתו וכו' אלא א"כ פרקם והכניסם וכו' ברייתא פרק הספינה (פה:) וכתבתיה בסימן זה: ומ"ש ומדד המוכר על החמורים [כו'] והראב"ד כתב דאפילו מדד הלוקח על החמורים לא קנה וכו' שתי הסברות איתא בהגהות פ"ד מהל' מכירה עיין עליו:

היה המוכר מודד וכו' ברייתא בפרק הספינה (שם.) ד' מדות במוכרין עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח בד"א במדה שאינה של שניהם ואם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה בד"א בר"ה ובחצר שאינה של שניהם אבל ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. ופי' רשב"ם עד שלא נתמלאת המדה למוכר. שאם נשפך היין או השמן או הוקיר למוכר ויכול לחזור בו דמוקי לה לקמיה במדה שהשאילו שניהם: משנתמלאת הרי היא ברשות לוקח. לקחתה וליטול בה מקחו עד שיצניענו בכליו דלדעת כן השאילוה להם וכל זמן שעוסק במדידה למלאות המדה הרי היא ברשותו דמודד דהיינו מוכר ואין הלוקח יכול לקנות בתוך כליו של מוכר כל זמן שלא משך או הגביה. אבל אם היתה מדה של אחד מהם או של לוקח או של מוכר ראשון ראשון שנותנים לתוך המדה קנה בעל המדה שאם המדה של מוכר אף על פי שנתמלאת המדה הרי היא של מוכר ולא קנה לוקח עד שימשוך ואם המדה של לוקח אע"ג דלא נתמלאת נמי אחד אחד קנה דדמי למשך אע"פ שלא מדד עכ"ל ובתר הכי (פו:) אוקימנא הא דתניא אם היתה מדה של אחד מהם וכו' כדא"ל הין בי"ב סלעים לוג בסלע אני מוכר לך וכשהיו שנתות בהין כלומר שהיו רשמים בהין למקום מדת כל לוג ולוג וכיון שהגיע לרושם נתמלאת המדה קרינן ביה ודמיא לכור בל' סאה בסלע אני מוכר לך דקנה כל סאה וסאה ה"נ קנה כל לוג ולוג ומשמע דמדסיפא כשהיו שנתות בהין רישא נמי כשהיו שנתות בהין ואפ"ה לא קנה עד שתתמלא המדה וכ"כ הר"ש ורישא דקתני חילוק בין נתמלאת ללא נתמלאת נהי נמי דמיירי כמו בסיפא בדא"ל הין בי"ב לוג בסלע אפ"ה לא קני לוקח א' א' המגיע לסימן דכיון דבמדה שאינה של שניהם עסקילן והוא רוצה למדוד ולמלאותה כולה ה"ה מושאלת לו עד שיגמור מדידתו דלא הויא שאולה ללוקח עד שתתמלא כדפרישית לעיל דע"מ כן שאלוה שניהם זה למדידה וזה לקחתה משתתמלא לשפכם בכליו או ברשותו. ובגמ' אוקימנא דהא דקתני בר"ה היינו סימטא או חצר שאינה של שניהם היינו חצר שהיא של שניהם דאילו בר"ה ממש ובחצר שאינה של שניהם אלא של אחד לא הוי קני כליו ללוקח כלל ובפרק הנזכר תנן המוכר יין ושמן לחבירו והוקירו או הוזלו עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח ובגמרא הא מדה דמאן אילימא מדה דלוקח עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דהלוקח היא ואלא מדה דמוכר משנתמלאת המדה ללוקח מדה דהמוכר היא אר"א במדת סרסור היא ופי' ר"ש במדת סרסור שהשאילה לשניהם וכדתניא לעיל בברייתא וטעמא כדפרישית והרב רבינו משה בר מיימון כתב דינים הללו בפ"ד מהל' מכירה וכתב כלשון הברייתא היתה המדה של אחד מהן והיו בה רישומין וכו' וכתוב בהשגות של אחד מהן אמר אברהם של לוקח וכתב ה"ה זהו כפי השיטה שכתבתי למעלה והמחבר הביא לשון הברייתא כפשטה ואני תמה במדה של מוכר במה יקנה לוקח והלא משנה שלימה מדד ולא משך לא קנה ואולי שהוא מפרש אותה דוקא בכור בשלשים שלא נגמרה מלאכת המדידה עכ"ל: ואם הסרסור מודד להם וכו' משנה שם היה סרסור ביניהם נשברה החבית נשברה לסרסור ופיר"ש היה סרסור ביניהם. והמדה שלו דרך הסרסור לקנות מבע"ה ומוכר לאחרים ומרויח נשברה לסרסור דקני ליה כליו וקמ"ל דלא אמרינן דסרסור אינו אלא שלוחו של לוקח וכשנתמלאת נשברה ללוקח והתוספות כתבו שריב"ם פי' היה סרסור ביניהם ומדד להם כדרך סרסורין שמודדין בשכר שנותנין להם ונשברה החבית על ידי מדידה נשברה לסרסור וכגון שלא היה מחמת אונס אלא ע"י שלא נזהר יפה במדידה וכתב הרא"ש דמיירי במודד להם בשכר וקמ"ל שהוא ש"ש אף על החבית אע"פ שאין מקבל שכר אלא על המדידה וכך הם דברי רבינו: (ב"ה) אלא שהוקשה לו מאיזה טעם יתשב שומר שכר על החבית ולכן שינה וכתב נשברה המדה במקום נשברה החבית ואין לו טעם דהא מתניתיו נשברה החבית קתני:

הנוטל כלי מבית האומן וכילי בהספינה (פז:) גמרא השולח בנו אצל חנוני אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן ע"מ לבקרו ונאנס בידו חייב והני מילי דקיצי דמי ובסוף פרק ד' נדרים (לא:) מוקי להא דשמואל בדבר שלוקחין קופצין עליו דאין הנאה למוכר בלקיחתו של זה ומשום דהנאתו של לוקח היא מיחייב באונסין. וקיצי דמי פיר"ש כגון כלים קטנים שדרכן לעולם לתת בפשוט וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ד מה"מ וכתב הרב המגיד שהרשב"א כתב דמיו קצובים מפי המוכר או שאמר עכשיו בפירוש זה בכך וכך אי נמי שקצץ דמים פעם אחת לכל מי שבא ליקח ממנו כלי כזה הא לאו הכי לא קנה אע"פ שמוכרין כיוצא בו בעיר בקצבה ידוע דאכתי לא סמכה דעתייהו דלמא אין המוכר מתרצה בכך עד כאן לשונו והרמב"ן כתב כדברי הרשב"א. והרמב"ם בפרק ד' מהלכות מכירה התנה תנאי אחר דהיינו שיגביהנו כדי לקנות כולו וצ"ע ברבינו ירוחם נ"ט ח"א: ומ"ש דמשעה שלקחו חשוב כשלו כתבו בתוספות דלכאורה נראה דטעמא דנאנסו חייב משום דחשוב כשואל אך רש"י ור"י פירשו הטעם משום דחשוב כלוקח וכן הסכים הרא"ש וכן דעת הרמב"ן וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ד' מהלכות מכירה: ומ"ש ואפילו אם ירצה המוכר לחזור בו וכו' פשוט הוא: ומ"ש אבל מיהו הלוקח יכול לחזור בו גם זה פשוט וכן כתב הרב המגיד בפרק הנזכר ושכן כתב הר"י ן' מיגא"ש ז"ל דלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר וכן כתב רבינו ירוחם בנ"י ח"ב: אלא שמדת חסידות הוא וכו' שם (פח.) ת"ר הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח לא קנה ולא נתחייב במעשר גמר בלבו לקנותו קנה אטו משום דגמר בלבו לקנותו קנה אמר רב הושעיא בירא שמים עסקינן כגון רב ספרא דקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו:

ואם גילה בדעתו שאינו חפץ בו וכו' בס"פ ד' נדרים (לא:) אמרינן תניא כוותיה דשמואל הלוקח כלים מן התגר לשגרן לבית חמיו ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר ופירש המפרש לנדרים נאנסו בהליכה חייב מפני שהוא כנושא שכר בההיא הנאה דאית ליה שמניחו להוליכו לבית חמיו גמר ומקני נפשיה בחזרה פטור דלית ליה הנאה שלא נתקבלו ומשמע שהרמ"ה מפרש כן בענין חזרה פטור וכבר כתבתי סימן קפ"ו גבי הלוקח כלים לשגרן לבית חמיו שדעת כל המפרשים דבהליכה חייב באונסין ובחזרה פטור מאונסין מפני שהוא כנ"ש בחזרה ולא כשואל אך רש"י פי' בהאומנין ומהו נשיאת שכרו הואיל ונהנה שנתפאר בהם ולפי זה בנוטל כלי מן האומן לבקרו דליכא הנאה דנתפאר בו לא הוי ש"ש בחזרה ואפשר שזהו טעמו של הרמ"ה ולדעת האומרים שהוא חשוב כש"ש נ"ל דס"ל דהתם הרי אומר לו אם אין מקבלין אותם אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהם הילכך אע"פ שנתפאר בהם לא עדיף מנוטל כלי מבית האומן לבקרו כיון דכשמחזירו אינו נותן לו שום שכר: ורשב"ם פי' שחייב באונסין עד שיחזירנו בפרק הספינה גבי הא דא"ר הושעיא הכא בבעל הבית מוכר צלוחיות עסקינן וכדשמואל דאמר הנוטל כלי מבית האומן לבקרו ונאנס בידו חייב כתב דסמכה דעתיה לקנותה מאחר שפסק דמיו ואפי' אם חוזר בו ואמר איני חושש בכלי זה לקנותו ונאנס בידו קודם שהחזירו לבעליו חייב דמדאגבהיה על מנת לבדקו ולקנותו אח"כ הוא דאיחייב באחריות וכיון דאיחייב באחריותו היכי מיפטר עד שיחזירנו לבעליו עכ"ל. ואע"ג דגבי לוקח כלים לשגרן לבית חמיו תניא בפ' ד' נדרים ובהאומנין דבחזרה פטור שאני התם שכשאין מקבלין ממנו נותן לו כפי מה שנהנה מהן הילכך לא חמיר כולי האי לחייבו אף בחזרה ויש לדקדק דהא בהספינה תנן השולח את בנו אצל חנוני ופונדיון בידו מדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר שבר הצלוחית ואיבד האיסר החנוני חייב ר' יהודה פוטר ואוקמה רב הושעיא בב"ה מוכר צלוחיות וכגון שנטלה חנוני ע"מ לבקרה וכדשמואל דאמר הנוטל כלי מן האומן ע"מ לבקרו ונאנס בידו חייב כלומר דרבנן אית להו דשמואל הילכך כיון שנטלה לבקרה חייב באונסין ור' יהודה לית ליה דשמואל והרי כאן דאע"ג שגילה דעתו שאינו חפץ בה כיון שהחזירה לתינוק ואפ"ה חייב באונסין וא"כ היאך אפשר דשום פוסק יאמר שאם גילה דעתו שאינו חפץ בה שיהא ש"ש או ש"ח וי"ל דשאני התם דכשהחזיר לתינוק פשע בה דהוי כמחזיר למקום האיבוד הילכך כיון שמתחילה נעשית ברשותו להתחייב באונסיה מההיא דשמואל כל שהחזירה למקום האיבוד כיון דפשע בה חייב אבל כשגילה דעתו שאינו חפץ בה ולא פשע בה פטור מחיוב אונסיה ולא הוי אלא או שומר שכר או שומר חנם למר כדאית ולמר כדאית ליה כנ"ל: ומ"ש רבינו וכן דעת א"א הרא"ש: ומ"ש והוא שיהיה דבר שיש לו קונים הרבה וכו' כבר כתבתי בסמוך דבס"פ ד' נדרים מוקי לדשמואל בהכי: בפ"ק דקידושין (ז.) גרסינן בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך מהו מר זוטרא משמיה דרבא אמר מקודשת וה"מ באדם חשוב דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה קא מקניא נפשה ואמרינן בתר האי שמעתתא ושמעתא אחרינא אמר רבא וכן לענין ממונא ופירש"י דקאי לאינך שמעתא לא להאי שמעתא וטעמא דבקידושין גופייהו מספקא ליה והיכי לימא וכן לענין ממונא אבל לדידן שכן באדם חשוב משמע דהוא הדין נמי דלענין ממונא וכן דעת ר"ח שכתב הילך מנה ויהיה לך ככסי דההיא הנאה מיחשבא ככלי דיהביה קונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין אותם נכסים ולפ"ז אף מטלטלין קנה בה ולא תטעה בדבריו לומר שהוא סובר דההיא הנאה מדין חליפין ולא מדין דמים שא"כ אשה שאינה נקנית בחליפין היאך נקנית בההיא הנאה אלא כך דעתו דההיא הנאה דאדם חשוב חשיבא ליה כנותן חליפין וכדמים ולפיכך אשה נקנית בה מדין דמים מטלטלין מדין חליפין קרקעות שהן נקנות בשניהם מדין שניהם ולא נודע למה השמיט לה הרי"ף וגם הרמב"ם לא כתבה בפ"א מהל' מכירה: יש דרך אחרת שהמטלטלין נקנין בו והוא ארבע אמות כדגרסינן במציעא (ט:) גמרא ראה את המציאה ונפל וכו' אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום תקינו רבנן דלא ליתו לאינצויי ואסיקנא דהאי בכל מקום לאו דוקא אלא בשדה דעלמא או בסימטא או בצידי רשות הרבים דלא דחקי ביה רבים אבל ברשות הרבים דדחקי ביה רבים אי נמי בשדה חבירו לא וכתב הר"ן נראה מדברי הראשונים דלא אמרו אלא לזוכה מן ההפקר דלא ליתו לאינצויי אבל במכר ובמתנה דלא אתו לאינצויי לא אבל בירושלמי דגיטין משמע דכל שכן במתנה דאיכא דעת אחרת מקנה ולפי זה הא דא"ר יוחנן בהזורק (עח:) לגיטין אמרו ולא לדבר אחר לאו לארבע אמות קאי אלא רבי יוחנן לטעמיה דאמר קרוב לה שנינו אפילו מאה אמה ובהא הוא דאמר לגיטין בלחוד איתמר אבל ארבע אמות בכל ענין איתנהו ואפילו במכר ומתנה וא"כ למה הוצרכו חכמים לתקן משיכה ומסירה בסימטא יקנה בד' אמות יש לומר דלא אמרו ד' אמות אלא כשעומד ונתנו לו לתוך ד' אמותיו הא קדם כלי לא זכו לו לפי שמקומו של כלי קנוי הוא לבעל הכלי עכ"ל וכן כתבו תלמידי הרשב"א ונראה מדבריהם שהם סוברים דד' אמות קונות גם במכר ומתנה וכן דעת הרא"ש בפרק הנזכר אבל לא כתב החילוק שכתבו הר"ן והרשב"א בין קדם הוא לכלי לקדמו הכלי וד' אמות שאמרו שקונים לאדם אם הם ד' אמות לכל רוח עיין בהרא"ש פ' מי שהוציאוהו ותמיהני מרבינו שלא כתב דרך קנין זה מאחר שהרא"ש סובר שקונה ורבינו ירוחם כתבו בנתיב י' ח"ב:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יש עוד דבר וכו' כגון שמונחין ברשותו. ברייתא בפרק הספינה ופי' רשב"ם מוכר שהביא תבואתו למכור בבית הלוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה פירוש שנתרצה המוכר וא"ל כל תבואה זו קנויה לך בכך וכך כל סאה קנה לוקח מיד אע"פ שלא מדד דקני ליה רשותו עכ"ל משמע דוקא דא"ל מוכר הכי אבל אי לוקח א"ל הכי ושתק חוכר לא קנה לוקח וכ"כ ב"י בסמוך סעיף ל' אצל ברשות הלה המופקדין דבעינן שיקבל עליו הנפקד במאמר המוכר לאפוקי שאם א"ל הלוקח פירות שברשותך וכו' עד שיאמר לו המוכר ויקבל עליו ע"פ מאמרו וכן נראה מדברי ה' המגיד פ"ד ממכירה וע"ל בסוף סי' קפ"ט ובמ"ש לשם בס"ד: ומ"ש אם הוא משתמר שם וכו'. משמע מלשון רבינו דלא בעינן דיהא משתמר לדעת הלוקח והמקבל אלא אפי' אינו משתמר אלא לדעת המוכר או הנותן כגון שהשכיר או השאיל לו מקום שהמטלטלין הנמכרים או הניתנים הם בתוכו ואינו משומר לדעת הלוקח או המקבל סגי וקנה דאל"כ הו"ל לפרש אם משתמר לדעתו מדכתב בסתם אם הוא משתמר משמע דכל שהוא משתמר סגי וכך נראה ממ"ש הרא"ש והר"ן והמרדכי פ"ק דמציעא מיהו במציאה והפקר כיון דאין דעת אחרת מקנה אותו אם אינו משתמר לדעת הזוכה לא קנה אא"כ עומד בצד החצר זו היא דעת הרא"ש ורבינו אבל דעת הרמב"ם פ"ד מהל' מתנה דאם אינו משתמר לדעת הלוקח והמקבל בעינן שיהא עומד בצד שדהו:

ואם אין המקח ברשותו וכו'. ברייתא שם ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו ופרשב"ם המופקדין אצלו שהפקיד שם מוכר פירותיו ומסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו לצורך פירותיו למכור ולמדוד פירותיו בביתו כדרך כל הנפקדין לא קנה עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד לייחד לו רשות ללוקח הפירות באשר הוא שם או שישכור והרי"ף גרס ברשות המופקדים אצלו לא קנה עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשותו ולפיכך כתב רבינו כשתי הגירסאות כתב אם הגביה וכגירסת הרי"ף וכתב או שכר את המקום שמונח בו או נתנוהו במתנה ובקנין פירוש שהקנה המקום בק"ס במתנה או בשכירות כגי' רשב"ם דגריס או עד שישכור את מקומו וגם הוא כגירסת הרי"ף דגריס או עד שיוציאנו מרשותו דפירושו עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומן או במתנה כמו שפי' הרמב"ם בפ"ד ממכירה לפי גירסא זו וגם כתב או אפילו בדיבור בעלמא שזהו כגירסת רשב"ם עד שיקבל עליו פי' שיקבל עליו נפקד וכו' דאף ע"ג דקרקע אינה נקנית בדבור כאן מיירי דמקנה לו הקרקע בתורת שאלה לפי שעה דנקנה בדיבור כמו שיבוא בס"ד:

ומ"ש ופי' רשב"ם וכו' אבל א"א הרא"ש כתב וכו'. כ"כ התוס' דלא כפירוש רשב"ם והיינו דקתני בברייתא ברשות המוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו פירוש שיוציאנה מרשותו בשכירות מקומה כדכתב הרמב"ם ומשמע דוקא בהכי אבל לא בדיבור ומיהו אפילו לא השכיר מקומה אלא שמסר לו המפתח הו"ל כאילו השכיר לו מקומה שכ"כ בהגהות מיימוני פ"ז דמכירה וז"ל ובזמן הזה שנהגו הסוחרים שמוסרים לקונה המפתח שהסחורה סגורה בו קונה כעין שכירות הבית שאם מסר לו המפתח קנה כך פי' ראב"ן עכ"ל כלומר כעין שכירות הבית שאם השכיר לו בית ומסר לו המפתח וא"ל לך חזק וקני ואח"כ החזיק דקנה אע"פ שאינו בפני הבעלים דשכירות קרקע כמכירת קרקע הכי נמי בקנין סחורה אם מסר לו המפתח קנה הסחורה ובפ"א כתב ע"ש ראבי"ה דה"ה בשוכר או במוכר סחורה המונחת בבית ומסר לו המפתחות דניקנית הסחורה לזה אגב הבית כאילו שכר מקומה עכ"ל דעל מ"ש הרמב"ם לשם במוכר בית לחבירו ומסר לו המפתח דהרי זה כמי שאמר לך חזק וקני וכו' כתב ע"ש ראבי"ה דכן הדין בשוכר בית דשכירות כמכירה וכן במוכר סחורה וכו' נמי קונה מסירת המפתח אגב הבית כאילו שכר מקומה דכיון שמסר לו המפתח ליכנס שם א"כ נתן לו רשות ליכנס בחדר שהסחורה סגורה בו והו"ל כאילו שכר מקומה וקונה הסחורה אגב הבית מדינא ולא מתורת סיטומתא דאינו אלא מנהג דאפי' באתרא דלא נהיגי למיקני בסיטומתא אפ"ה במסירת המפתח קני מדינא כדפי' והב"י נתקשה בדברי ההגהות הללו לקמן בסימן ר"א ול"ק מידי וע"ש:

ובאחד מאלו הדרכים וכו'. ברייתא שם וכן פרשב"ם במשנה דמדידה לא מעכבא דאינה אלא גילוי מילתא כמה מכר:

כליו של אדם ג"כ קונות וכו'. מימרא דרבי יוחנן ומסקנא דגמרא לשם וע"פ מ"ש התוספות והרא"ש:

וכליו של לוקח ברשות מוכר מיבעיא וכו'. שם וע"פ מ"ש הרא"ש וא"ת דכאן פסק בדא"ל זיל קני קנה אפילו לא מדד ולעיל כתב ע"ש הרא"ש דאין יכול לזכות לחבירו באמירה בלחוד אלא על אחרים וי"ל דדוקא היכא דבעינן שיהא קנויה לו למיהוי חצרו של חבירו כדי שיהא קונה לו המטלטלין התם ודאי אין יכול לזכותו באמירה בלחוד ע"י עצמו אלא ע"י אחרים אבל הכא לא בעינן שיהא קנוי לו שיהא נקרא חצרו אלא שאלה גרידא לפי שעה להעמיד שם כליו א"צ על ידי אחרים אלא הוא בעצמו משאיל ומקני ליה רשותו להעמיד שם כליו והכלים הם קונים המטלטלין והכי מוכח להדיא במ"ש הרא"ש שם (דף ר"ד ע"א): וכתב הרמ"ה דוקא דא"ל זיל קני וכו'. נראה דהרמ"ה הכריח לחלק בכך משום דקשיא ליה דמאי קמיבעיא ליה בכליו של לוקח ברשות מוכר הא אמרינן התם דכליו של לוקח בר"ה לכ"ע לא קנה וכדלעיל בסעיף ו' ורבי יוחנן נמי אמר כליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו יש לו רשות להניחו אין אין לו רשות להניחו לא כדאיתא התם בגמרא להדיא וכך הקשו התוספות ומתרץ הרמ"ה דלא קמיבעיא ליה בסתמא אלא היכא דהמוכר נותן לו רשות לאנוחי כליו ברשותו קמיבעיא ליה מי קנה לוקח כיון דלא אמר ליה בפירוש זיל וקני וכיון דלא איפשיטא הילכך דוקא דא"ל זיל קני וכדאסיקנא דהא רב ושמואל דאמרי תרווייהו כליו של אדם קונה בכל מקום בדא"ל זיל קני הוא אבל בדלא אמר ליה זיל קני אע"ג דיהיב ליה רשות לאנוחי התם מיבעיא ולא איפשיטא ולא קנה:

ומ"ש ואין דעת הר"י הלוי כן וכו'. גם מפרשב"ם משמע הכי שהרי כתב בסוף הסוגיא וז"ל התם דא"ל מוכר זיל קני אני רוצה שיקנה לך כליך דכמאן דמושיל ליה מקום הנחת כליו דמי כי קמיבעיא לן סתמא עכ"ל משמע להדיא דכשמשאיל לו המקום להניח שם כלים עדיף טפי מדלא השאיל בפירוש אלא דאמר ליה זיל קני בלחוד דלא קנה אלא משום דחשיב כאילו השאיל ליה וכו' ולא קמיבעיא ליה אלא סתמא בדלא השאיל ליה וגם לא א"ל זיל קני אלא דמדד המוכר ושפכן לכליו של לוקח והבית של מוכר הוא כדפרשב"ם בתחלת הסוגיא דקמיבעיא ליה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה וכו' ע"ש וזהו שדקדק רבינו בלשון הר"י הלוי מדכת' והו"ל כאילו השאילו המקום מדתלי ליה בהשאילו אלמא דבהשאילו פשיטא לן דקנה דאי איתא דבהשאילו לא קנה אלא דוקא בדא"ל זיל קני ואז א"צ להשאילו הול"ל והו"ל כאילו א"ל זיל קני אלא ודאי הא דקנה בדא"ל זיל קני גופיה לא קני אלא מטעם דחשבינן ליה כאילו משאילו מכלל דבהשאילו בפירוש עדיף טפי מדלא השאילו בפירוש אלא דא"ל זיל קני וזהו שכתב רבינו ואין דעת הר"י הלוי כן כלומר שסברתו ממש הפוכה מסברת הרמ"ה דס"ל דבזיל קני קנה ובהשאילו לא קנה גם מדברי התוספות שפירשו לתרץ הקושיא דהא דקמיבעיא ליה הכא אע"ג דבר"ה לא קנה היינו משום דשאני ר"ה דלא ניחא להו לבני ר"ה שיניח כלים שם דמאן פייס ומאן שביק כדאמר בפרק לא יחפור (דף כ"ג) אבל ברשות מוכר מיבעיא דשמא משאיל לו מקום ללוקח שיקנה מה שהוא מוכר לו ור' יוחנן דאמר כליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו לא אתא למעט אלא ר"ה אבל מוכר לא קא ממעט לפי זה אין דינו של הרמ"ה מוכרח והכי נקטי' כדעת הר"י הלוי וכפרשב"ם והתוס' דלא כהרמ"ה והרב בספר ב"ה כתב על מ"ש רבינו ואין דעת הר"י הלוי כן דעניינים מחולקים הם ואינם ענין זה לזה וקל להבין עכ"ל ואין ספק דתקפה עליו משנתו ולא ירד למ"ש בפירוש דברי רבינו והמבין הדברים על בוריין יבין האמת: כתב ב"י דדברי אלפסי סותרין דבתחלה כתב דבכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה וגבי כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך כתב ראשון ראשון קנה דמשכחת לה ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר וי"ל דברישא בשלא מדד וסיפא מיירי כשמדד דכיון שמדד כמאן דא"ל זיל קני דמי א"נ דכיון דא"ל סאה בסלע הו"ל כאילו א"ל כיון שנמדדה סאה קני אותה וכשם שכליו של לוקח ברשות מוכר כי א"ל זיל קני קנה ה"ה לכליו של מוכר ברשות לוקח דכי א"ל זיל קני קנה וזה שלא כדברי הר"ר יונה שכתב רבינו בסמוך עכ"ל ב"י ולפעד"נ דאין צריך כלל לפרש לדעת האלפסי דחולק אמה שפי' הר"ר יונה אלא ס"ל לאלפסי דהך דכור בל' וכו' איירי בסימטא וכליו של לוקח א"נ ברשות לוקח וכליו דמוכר וקנה בפסק ומדד ואפ"ה בכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה אע"ג דפסק ומדד דכל שלא א"ל לך חזק וקני לא השאיל לו רשותו ולא מהני ליה מדידתו כלום אבל בכליו של מוכר ברשות לוקח דלא בעינן לך חזק וקני כיון דאיתנהו ברשות לוקח אלא דלפי שהן בכליו של מוכר לא קנה לוקח וכיון דמדד חשבינן להו כאילו הן בכליו של לוקח וקנה: וכתב הרמ"ה וכו' דברים ברורים הם וע"ל בסי' מ"ג סעיף י"ט וסי' מ"ט סעיף י"ג מיהו בסי' ש"ץ סוף ס"ח פסק רבינו בהיפך וצ"ע לשם:

משיכה מהניא וכו'. כ"כ התוס' והרא"ש בהספינה גבי בעיא דכליו של לוקח ברשות מוכר וכו' וכ"כ ב"י דכך הוא דעת הרבה גדולים והכי נקטינן: ומ"ש ומשכו הלוקח בפניו וכו'. כלומר דכשמשכן בפניו א"צ לומר לו לך משוך וקני וכדלעיל בסימן קנ"ב סעיף ד' גבי קנין קרקע וה"ה במטלטלין ולשון לקנות שכתב רבינו לאו דוקא אלא כלומר משוך הכלי וקני וע"ל סוף סי' קצ"ז דלהרא"ש בלשון לקנות נמי קנה ואפשר שעל כן כתב רבינו כאן לשון לקנות ע"פ דעת הרא"ש:

אין הרשות קונה וכו'. משנה וגמרא בפרק הספינה פסק סמכה דעתיה לא פסק לא סמכה דעתיה: ומ"ש וכן אם א"ל הריני מוכר לך כפי שישימוהו וכו'. ה"א בסוף ע"ז ומייתי לה הרי"ף ס"פ בית כור גבי קרקע וה"ה במטלטלין דמאי שנא:

בד"א שאין המדידה מעכבת וכו'. בפרק הספינה רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה ופרשב"ם דכור בל' אני מוכר לך אינו מקנה לו אלא כור בצמצום לא פחות ולא יותר הילכך אפילו משך וגם פסק והן ברשות לוקח ובכליו לא קנה עד שיהא הכור מדוד כולו ויכול לחזור בו כל זמן שלא נמדדה סאה אחרונה דכור זה חד מקח הוא וכך הם דברי רבינו: ומ"ש והרמ"ה כתב דוקא בסימטא וכו'. וכ"כ רב אלפסי אין לפרש דהכי קאמר רבינו דלהרמ"ה אם הוא ברשות לוקח אפילו בכליו של מוכר קנה ואינו יכול לחזור בו במדה אחרונה דא"כ קשה הלא ברי"ף מפורש בדין כור בל' דבכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה ויכול לחזור בו במדה אחרונה וא"כ מהו זה שכתב על דברי הרמ"ה שכ"כ רב אלפס אלא נראה דמ"ש רבינו והרמ"ה כתב דוקא בסימטא וכו' הכי פירושו דמה שאמרתי דכור בל' יכול לחזור בו אפילו ברשות לוקח ובכליו משום דלא סמכה דעתיה של שניהם עד שימדדו הרמ"ה נחלק על זה וסובר דהא דאמר דבכליו של לוקח חוזר בו אף במדה אחרונה ואם אינו חוזר בו אף במדה אחרונה קנה היינו דוקא בסימטא התם הוא דיכול לחזור בו אע"פ שהן בכליו של לוקח אבל אם הוא ברשות לוקח אינו יכול לחזור בו דכבר קנה מיד כל מה שהוא ברשותו ובכליו אע"פ שלא מדד כיון שפסק וכן אם הגביה כל הכור קנה מיד קודם מדידה אע"ג דא"ל כור בל' וכו' דמשעת הגבהה זכה בהן כיון דפסקו דמים וקבל עליו המוכר למכור ונקט הרמ"ה סימטא וה"ה חצר של שניהם ובא להוציא ר"ה דבר"ה אפילו לא חזר בו אלא לאחר שמדד כל הכור דאף מדה אחרונה מדד בכליו של לוקח לא קנה ומצי מוכר לחזור בו וכך אם היה ברשות מוכר יכול לחזור בו אע"פ שהוא בכליו של לוקח אף לאחר מדה אחרונה כל זמן שלא א"ל לך חזק וקני דהמדידה אינה מועלת כלל כיון שהוא בר"ה או ברשות מוכר וכך הוא דעת האלפסי למדקדק בדבריו וכמ"ש בסמוך סוף סעיף ח' ואע"ג שהאלפסי סובר דבכליו של מוכר ברשות לוקח דינו ככליו של לוקח בסימטא דלא יכול לחזור בו לאחר שמדד גם מדה אחרונה וזה לא נתבאר בדברי הרמ"ה אם תופס סברא זו של האלפסי אם לאו מ"מ שפיר כתב רבינו שכ"כ רב אלפסי אמה שנתבאר בדברי הרמ"ה בפירוש: ומ"ש רבינו והר"י הוסיף לומר וכו'. פי' גם ה"ר יונה הוא תופס שיטת הרמ"ה והאלפסי דלא כפירשב"ם והוסיף עוד לומר דלא מיבעיא אם הגביה כל הכור ביחד קודם מדידה דקנה ולא יוכל לחזור בו אלא אפי' משך כל סאה וסאה לבדה קודם מדידה נמי קנה כיון שמשך כל הכור אע"פ שלא משך כל הכור בפעם אחת ואע"ג דהרב המגיד פ"ד מהלכות מכירה כתב דה"ר יונה תופס שיטת רשב"ם והיא שיטת הרא"ש הנה רבינו חולק עליו לפי מה שראה דברי ה"ר יונה דמשמען דתופס כשיטת הרמ"ה והאלפסי ואין זה מן התימה דנחלקו בפירוש דברי ה"ר יונה. וכתב בספר ב"ה ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם וכל שכן דפשט דברי הרי"ף כוותיה עכ"ל וכן פסק בש"ע אבל הרב בהגהתו שם הביא דעת הרא"ש ופי' רשב"ם ונ"ל דבפלוגתא דרבוותא היכא דקיימא זוזי תיקום והמע"ה: וכתב עוד ה"ר יונה דכי אמרינן וכו'. צ"ע דלכאורה משמע דה"ק דאם מודד כל סאה וסאה ונתנה על גבי סימטא פי' בסימטא ע"ג קרקע לא קנה גם לבסוף ואם כן קשה חדא הא פשיטא היא דבנתן בסימטא ע"ג קרקע דלא קנה אפי' בדלא א"ל כור בל' אני מוכר לך אלא מקני ליה החבילה כמות שהיא דסימטא לא הוה ליה כחצירו שיקנה ליה המקום וכדלעיל סעיף ו' ותו דא"כ היאך כתב רבינו ע"ז ואין נראה להרא"ש וכולי הלא הוא עצמו כתב בפ' הספינה דבסימטא לא קנה אלא במודד לתוך קופתו של לוקח ואצ"ל בדא"ל כור בל' אלא נראה דה"ר יונה ודאי לא איירי אלא במודד לתוך כליו של לוקח אלא דס"ל דלא קנה כל הכור לבסוף אלא דוקא כשמדד כל כ"ט סאין לתוך כליו של לוקח ונשארו כולם בתוך הכלי עד אם כלה למדוד כל הכור בתוך הכלי דהשתא אפי' אם אח"כ עירה את הכל על גבי קרקע של סימטא לא מצי לחזור דכבר קנה את כל הכור אבל אם מודד כל סאה וסאה לתוך כליו של לוקח ונתנה אח"כ בסימטא ע"ג קרקע כיון שלא קנה בשעת מדידה לתוך הכלי שהרי יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה בתוך כליו של לוקח לא קנה כלום שהרי באותה שעה שמדד סאה אחרונה שאז יחול קניינו בכל הכור היו הכ"ט סאין בסימטא ע"ג קרקע דסימטא אינה קונה והשתא ניחא דהרא"ש חולק וס"ל כיון דגמר מדידת כל הכור בכליו של לוקח איגלאי מילתא דלמפרע קנה כל סאה וסאה משעה שנמדדה ודוק ואע"פ שלא נמצא שכתב כך הרא"ש בפסקיו ובתשובה צ"ל דבעל פה אמר לו כך והכי משמע מלשונו שאמר ואין נראה לא"א וכו' דלא אמר וא"א כתב דכיון דגמר מדידת כל הכור וכו' משמע דלא כתב כך אלא דשמע ממנו דאין נראה לו דברי ה"ר יונה בזה: א"ל כור בל' סאה בסלע כו'. פי' דמספקא לן אי תפיס לשון ראשון או תפיס לשון אחרון וה"ה אי אמר איפכא סאה בסלע כור בל' נמי מספקא לן והילכך אם נתן הלוקח מעות והמוכר מדד לו בתוך כליו של לוקח בסימטא או בחצר של שניהם אין אחד מהם יכול לחזור בו ולהוציא מיד המוחזק דהמע"ה אבל אם לא נתן המעות כתב הרמ"ה הלוקח יכול לחזור בו פי' קודם שמדד לו סאה אחרונה בכלים של לוקח בסימטא פשיטא דלא יכול לחזור בו אפי' לא א"ל סאה בסלע כלל כדלעיל ופשוט הוא:

שאלה לא"א הרא"ש וכו'. כלל ק"ב דין א' ותשובה זו צריכה ביאור וכך פי' דהשיב הרא"ש דאע"פ דיכול לחזור בו מהיין שבחבית כיון שלא משך מ"מ צריך לשלם כל ההפסד שיגיע ליין שבחבית כגון שיחמיץ או יתקלקל מפני שאין החבית מלאה דגיריה דיליה הוא כיון שנטל ממנה מקצתה וכדאיתא ס"פ המפקיד שע"י שנוטלין מן החבית מחמיץ או מתקלקל ולפיכך צריך ליקח כולה לרשותו אע"פ שלא משך שהרי ההפסד שלו יהיה אם לא יקח את כולה אמנם מאחר דלא קנאו ליין כולו כיון שלא משך אלא שהוא חייב באחריות היין אין הלוקח חייב ליטפל ביין כלל ויכול לומר למוכר טול אתה היין שבחבית ותטפל עמו למכרו מיד דהיינו שישומו היין שבחבית כמה הוא שוה המדה עכשיו למכרו מיד ואם יהיה הפסד וחסרון במדה אשלם וכו' פי' אם ישומו כל מדה בפחות ממה שקנה לפי שיש בו חשש חימוץ או קלקול אשלם אותו הפסד וחסרון במדה כגון אם היו בחבית מאה מדות וקנה כל מדה בזוז ולקח ממנה חמשים מדות ועכשיו החמשים הנשארים בחביות אין שוין אלא ארבעים זוז ישלם הלוקח ששים זוז דהשתא פורע דמי החבית כפי מה שהיה שוה כשקנה ממנו וכן אם נמצא חסרון במדה כגון שלקח מן החבית חמשים מדות ועכשיו לא נמצא בנשאר כי אם ארבעים מדות דנחסרו עשרה מדות שהלכו לאיבוד ע"י שלקח היין מן החבית בברזא גם כן חייב לשלם שההפסד וחסרון גיריה דידיה אהנו ביה אבל אם הוזל היין אין אחריות זה על הלוקח דלאו גיריה דידיה הוי וכן אין הלוקח חייב לשלם ההפסד שיגיע עוד ביין לאחר שומת ב"ד דלאחר שומת ב"ד הוא באחריות המוכר מיהו בתשובת הרא"ש לא כתוב האי לשון יפסיד ויחסר אלא כך כתוב שם טול אתה היין שבחבית בשומת בית דין ומה שיחסר אשלם וכו' ומ"מ לפי הל' שכתב רבי' משמע דתרתי קאמר וכדפי':

הכניס הלוקח את החמורים וכולי. ברייתא פרק הספינה: ומ"ש שאז יקנה לו ביתו לכשיפסוק וכו'. קצת קשה דהא קאמר תחלה אפילו אם פסק הדמים וכו' ועלה קאי ואמר דלא קנה אא"כ פרקם וכו' ותו לא איצטריך לומר לכשיפסוק ובמקצת נוסחאות כתוב שאז יקנה לו ביתו לכשיפרוק וכו' ונוסחא זו מתוקנת יותר:

היה המוכר מודד במדת הסרסור וכו'. ברייתא שם וכבר הציג ב"י כל לשון התלמוד: ומ"ש וקונה לו אם הוא בסימטא או בחצר שאינה של שניהם וכו'. כך הוא בכל הספרים וכך הוא בברייתא פרק הספינה (דף פה) ומפרש בגמרא מאי חצר שאינה של שניהם נמי דלא דהאי כולה ולא דהאי כולה אלא דתרווייהו: ומ"ש ואם הסרסור מודד להם בשכר וכולי. משנה שם היה סרסור ביניהם נשברה החבית נשברה לסרסור והסכים הרא"ש לפריב"ם שכתב דמיירי במודד להם בשכר וקמ"ל שהוא ש"ש אף על החבית אע"פ שאין מקבל שכר אלא על המדידה וכגון שנשברה ע"י המדידה ולא מחמת אונס אלא על ידי שלא נזהר יפה במדידה ורבינו נקט נשברה המדה במקום נשברה החבית לפי שתחלת דבריו בדינים הנוגעים במדה נקט הכא נמי מדה אבל ודאי דלפי הדין אין חילוק בין נשברה החבית ובין נשברה המדה דכיון דנוטל שכר על המדידה כל שלא נזהר יפה במדידה ונשברה ע"י כך החבית או המדה חייב לשלם והרב בספר ב"ה לא הבין כך והשיג על רבינו ושרי ליה מאריה:

הנוטל כלי מבית האומן וכו'. מימרא דשמואל פרק הספינה ופרק ד' נדרים פי' לבקרו שאם אין בו מום יקחנו וחשוב כשלו כאילו לקחו שאין המוכר יכול לחזור בו ומש"ה חייב באונסין ואעפ"כ יכול לחזור בו אם לא ייטב בעיניו שהרי על תנאי זה לקחו מתחלה אבל לעיל בסימן קפ"ו בלאו האי טעמא קאמרינן דחייב באונסין דכיון דלקחן לשלוח בבית חמיו בההיא הנאה שיחזיקו לו טובה שפקדם בסבלונות נעשה כשואל דכל הנאה שלו וחייב באונסין: ומ"ש אלא שמדת חסידות הוא וכולי. איכא לתמוה כיון דהתנה שאינו לוקח אלא לבקרו ואם לא ייטב בעיניו יחזירנו א"כ אף ממדת חסידות יכול להחזירו ולא דמי לגמר בלבו לקנותו בלי תנאי דמדת חסידות הוא לקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו אבל בתנאי ליכא משום מדת חסידות ונראה דאע"ג דהתנה דלקחו לבקרו ואם לא ייטב בעיניו יחזירנו מ"מ ודאי אפי' ייטב בעוניו וגמר בלבו לקנותו אלא שחוזר בו מטעם אחר כגון שאין צריך לו או דחוק למעות וכיוצא בזה נמי יכול לחזור בו ועל זה קאמר דמדת חסידות הוא שלא לחזור וכו' ודו"ק:

ומ"ש ואם גילה בדעתו וכו'. נראה דדעת י"א דדין הנוטל לבקרו כדין הנוטל לשגרן לבית חמיו דבחזרה חשוב כש"ש וכדלעיל בסי' קפ"ו ולהרמ"ה דוקא בנוטל לשגרן לבית חמיו הואיל ונהנה שנתפאר בהם חשוב כש"ש בחזרה אבל בנוטל לבקרו דליכא הנאה דנתפאר בו לא הוי בחזרה ש"ש אלא ש"ח ולרשב"ם דחייב הכא באונסין צ"ל דלא דמי לנוטל לשגרן לבית חמיו דאינו אלא ש"ש דהתם התנה עמו דכשאין מקבלין ממנו יתן לו כפי מה שנהנה מהם הילכך לא חמור כולי האי לחייבו באונסין אף בחזרה אבל בנוטל לבקרו דאם לא ייטב בעיניו מחזיר ואינו נותן כלום אינו נפטר מן האחריות של אונסין שקבל עליו עד שיחזירנו לבעליו ועיין בב"י שכתב טעמים אלו כדפרישית: ומ"ש וכן דעת א"א ז"ל והוא שיהיה דבר וכו'. נראה דעת רבינו מדכתב הרא"ש בפרק האומנין הך דלשגרן לבית חמיו בהליכה חייב ובחזרה פטור מפני שהוא נושא שכר ואח"כ כתב וז"ל גרסינן בנדרים אמר שמואל הלוקח כלי מבית האומן לבקרו ונאנס בידו חייב וה"מ דקיצי דמיה ובזבינא חריפא דאז כל הנאה ללוקח אבל בזבינא דרמא על אפיה לא דהנאת מוכר הוא עכ"ל מדכתב כאן בלבקרו בסתם ונאנס בידו חייב ולא פירש לחלק בין הליכה לחזרה אלמא דבחזרה נמי חייב באונסין בזבינא חריפא: כתב ב"י כאן הך דפ"ק דקידושין בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך וכו' וסוף דבריו ולא נודע למה השמיט לה הרי"ף וגם הרמב"ם לא כתבה בפ"א מה"מ עכ"ל וכבר התבאר כל הצורך בס"ד בתחלת סי' ק"צ ע"ש ומיהו שמעינן דבמטלטלין נמי כשנתן המוכר לאדם חשוב כסף שיקנה בו חפץ שלו קנה כמ"ש הר"ן והביאו ב"י ע"ש וה"ה שאר חילוקי דינים שנתבארו בסימן ק"צ גבי קרקע כן הדין במטלטלין ולכך לא כתבם רבינו גבי מטלטלין ונסמך על מ"ש לשם גבי קרקע: אמרינן פ"ק דמציעא ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום חוץ מבר"ה או בשדה חבירו דלא קנו וכתב הר"ן דהראשונים אמרו דוקא בזוכה מץ ההפקר דלא ליתו לאינצויי וכולי אבל בירושלמי דגיטין משמע דכ"ש במתנה דאיכא דעת אחרת מקנה אותו מיהו דוקא כשעומד תחלה ואח"כ נתנו לו תוך ד' אמותיו הא קדם כלי לא זכו לו לפי שמקומו של כלי קנוי לו לבעל הכלי וכתב ב"י שכן כתב הרא"ש ותלמידי הרשב"א דד' אמות קונות גם במכר ומתנה וכן כתב ר"י נ"י ח"ב ועי' באשיר"י פרק מי שהוציאוהו וע"ל בסימן ק"ך:

דרכי משה

(א) וע"ל ריש סי' ק"ץ אם המוכר נתן דמים ללוקח וא"ל במה שתקבל ממני הדמים תקנה השדה קנה באדם חשוב וכתב בית יוסף דהוא הדין במטלטלין כהאי גוונא קנה ול"נ דה"ה כל חלקי הדינים שנתבארו שם בבבא ההיא אין בין קרקע למטלטלין ולכך לא הוצרך רבינו לשנותם אצל מטלטלין וסמך על מה שכתב שם כנ"ל:

(ב) כתב רשב"ם פ' הספינה כגון כלים שיש להם קצבה ליתנם לעולם בכך וכך וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"ד מה' מכירה אבל המ"מ כתב שם בשם הרשב"א דפירוש דמיו קצובים מפי המוכר או שאמר עכשיו בפירוש זה בכך וכך א"נ שקצץ דמים פעם אחת לכל מי שיבוא ליקח ממנו כלי כזה הא לאו הכי לא קנה אע"פ שמוכרין כיוצא בו בעיר בקצבה ידוע אפ"ה לא סמכה דעתיה דילמא אין המוכר מתרצה בכך עכ"ל:

(ג) וכתב המ"מ פ"ד מהלכות מכירה שזה הוא שיטת המפרשים וכן עיקר ודלא כהרי"ף ורמב"ם שיש להם שיטה אחרת בזה וע"ש:

(ד) משמע דלעיל מיירי דנתן המעות ואפ"ה אם א"ל כור בל' אני מוכר לך לא קנה וזהו שלא כדר"י שכתב נ"י ח"ג. כתב הרשב"א שאם נתן המעות אפי' א"ל כור בל' אני מוכר לך ראשון דאשון קנה בנגד מעותיו עכ"ל:

מתוך: טור חושן משפט רא (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

יש עוד דבר שהמטלטלין נקנין בו והיינו דאמר רב פפא סיטומתא קניא ופירש רש"י היינו רושם שרושמין החנונים החביות כשלוקחין מבעל היין וכתב הרמב"ם ז"ל דוקא כשרשם לפני המוכר או שאמר לו המוכר לך רשום על מקחך שהרי גמר להקנותו:

ור"ח פירש כדרך שנוהגין בגמר המקח שתוקע כפו לכף חבירו ובזה נגמר המקח:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל וכיוצא בזה באיזה דבר שנהגו לגמור המקח כגון במקום שנותן חלוקה פשוט אחד למוכר ובזה נגמר המקח:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יש עוד דבר שהמטלטלין נקנין בו וכו' בפרק איזהו נשך (עד.) גמרא אין פוסקין על הפירות אמר רב פפא משמיה דרבא האי סיטומתא קני למאי הילכתא ואסיקנא לקבולי עליה מי שפרע ובאתרא דנהיגי למיקני קני ממש ופי' רש"י סיטומתא. חותם שרושמין על החביות שלוקחים הרבה ביחד ומניחים אותם באוצר הבעלים ומוליכין אותם אחד אחד למכור לחנות ורושמים אותם לדעת שכל הרשימות נמכרות ובאתרא דלמיקני שרגילות לרשום על מנת שבדבר זה תהא קנויה לו כאילו משך וקני וכתבה הרמב"ם בפ"ז מה"מ: וכתב עוד הרמב"ם דהא דסיטומתא קניא דוקא כשפסקו הדמים קודם ופשוט הוא דאין שום קנין קונה קודם פיסוק דמים וכמו שנתבאר בסימן זה:

ורבינו חננאל פי' כדרך שנוהגים וכו' כך כתב הרא"ש בפ' איזהו נשך וכתבו הגהות בפ"ז מהלכות מכירה ובזמן הזה הסוחרים שנתנו ומסרו לקונה המפתח שהסחורה סגורה בו כמו שנהגו קונה כעין שכירות בית שאם מסר לו המפתח קנה כך פירש ראב"ן עכ"ל ובפ"ה כתבו ז"ל וכתב ראבי"ה דהוא הדין בשוכר או במוכר סחורה המונחת בביתו ומסר לו המפתחות נקנית הסחורה לזה אגב הבית כאילו שכר מקומו עכ"ל ואם דעתם דשכירות בית נקנה במסירת מפתח כדעת רשב"ם וכיון שנקנה לו הבית נקנה לו הסחורה שבתוכו ליתיה לדין זה שכל הפוסקים חולקים על רשב"ם ואם דעתם לומר דבמסירת המפתח קנה הסחורה שבתוך הבית במקום שנהגו לקנות בכך דהוי כעין סיטומתא הדין דין אמת אך לא ידענא מה ענין שכירות בית לכאן וצ"ע:

וכתב הרא"ש כי כיוצא בזה באיזה דבר שנהגו וכו' בפרק הנזכר וכתב ה"ה בפ"ז מה"מ בשם הרשב"א גבי סיטומתא ושמע מינה כי המנהג מבטל הלכה בכל כיוצא בזה שבכל דבר שבממון ע"פ קונין ומקנין הילכך בכל דבר שנהגו התגרים לקנות קונין עכ"ל וכ"כ רבינו ירוחם בנתיב ט' חלק ד': (ב"ה) דין סיטומתא לקבל מי שפרע עיין בסי' ר"ד. דין נותן מטבע לחבירו על המקח ע"ש: כתב הרמב"ם בסוף פ"ז מה"מ אחד המושך או המגביה או המחזיק בעצמו או שאמר לאחר להגביה או למשוך או להחזיק לו הרי זה זכה לו וכן בשאר דרכי הקנייה:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יש עוד דבר וכו'. ה"א פרק א"נ אלא דאסיקנא התם דקנה לקבולי מי שפרע ובאתרא דנהיגי למיקני ממש קני וכן כתב הרמב"ם בפ"ו ממכירה וכ"כ הרי"ף ורא"ש לשם ורבינו כתב כאן דין אתרא דלא נהיגי למיקני ביה ממש ובסימן ר"ד כתב דין אתרא דלא נהיגי למיקני ביה ממש אלא לקבולי מי שפרע ע"ש: ומ"ש וכתב הרמב"ם דוקא כשרשם לפני המוכר וכו'. פשוט הוא דלא עדיף רשם ממשיכה וחזקה וכתב הרמב"ם עוד שם ודוקא שפסקו הדמים והיינו נמי מהך טעמא דלא עדיף ממשיכה ושאר קניינים דאינו קונה מקמי פיסוק דמים כמבואר בסי' ר' סעיף י':

ומ"ש בשם ר"ח כ"כ הרא"ש בשמו לשם וכתב בהג"מ פרק א' ופ"ז ממכירה דמסירת המפתח נמי קונה הסחורה לזה אגב הבית כאילו שכר מקומה כעין שכירות הבית דאם שכר הבית ומסר לו המפתח וא"ל לך חזק וקני ואח"כ החזיק דקנה ה"נ כשמכר לו סחורה ומסר המפתח הרי זה כמו שא"ל לך חזק וקני הסחורה אגב הבית כאילו שכר מקומה וע"ל בסי' ר' סעיף ד' מ"ש בזה. ועכשיו נהגו במסירת מפתח ורובא דרובא נהגו בתוקע כפו לכף חבירו מיהו נראה דאין המנהג אלא במטלטלין אבל לא בקניית קרקע ושכירות קרקע והכי משמע מלשון רבינו שכתב יש עוד דבר שהמטלטלין נקנים בו וה"ט דבמטלטלין דאיכא משא ומתן טובא ואין פנאי להזמין עדים לקנות לחליפין ואצ"ל דאין פנאי למשוך כל הסחורה לרשותו וע"כ נהגו בתקיעת כפם זה לזה א"נ בנתינת פשוט ומסירת מפתח וכיוצא בדבר קל אבל בקרקע אין מנהג והילכך אפי' תקעו כפם זה לזה אינו כלום:

דרכי משה

(א) ע"ל סימן א קצ"ב:

תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת תבנית:קטע עם כותרת