פתיחת התפריט הראשי

טורעריכה

ערבית אחר התפילה מתחילין לספור העומר, שזמנו מתחילת ליל ט"ז בניסן, ומונה והולך מ"ט יום. וזמן הספירה מתחילת הלילה, ואפילו אינו לילה ממש אלא ספק חשיכה יכולין לספור. שכח לספור בתחילת הלילה, הולך וסופר כל הלילה. ומצוה על כל אחד ואחד לספור לעצמו.

וצריך לספור מעומד, ולברך תחילה. וסופר הימים והשבועות. כיצד? ביום הראשון עומד ומברך "על ספירת העומר", "היום יום אחד", עד שמגיע לשבעה ימים ואז יאמר: "היום שבעה ימים שהם שבוע אחד". וביום שמונה יאמר: "היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד", עד שיגיע לי"ד, יאמר: "היום ארבעה עשר ימים שהם ב' שבועות", וכן לעולם. וכתב אבי העזרי: יש אומרים שאין צריך למנות הימים, רק עד שיגיע לשבוע, כגון: "היום יום אחד" עד שיגיע לשבעה ימים, ואז יאמר: "היום שבעה ימים שהם שבוע אחד", אבל מכאן ואילך אין צריך למנות ימים של שבוע שעברה עם השבוע הבא, אלא ביום שמונה יאמר: "היום שבוע אחד ויום אחד" ואין צריך לומר "היום שמונה ימים", שכבר מנאם בשבוע שעבר, וכן ביום ט', עד שיגיע לי"ד יאמר: "היום ארבעה עשר ימים שהם שני שבועות", וביום ט"ו יאמר: "היום ב' שבועות ויום אחד", וכן לעולם. ויש אומרים שאין להזכיר השבועות אלא בסוף השבוע, כגון ביום ז' יאמר: "היום ז' ימים שהן שבוע אחד", וביום ח' אינו אומר אלא "היום ח' ימים" עד שיגיע לי"ד, וכן לעולם. וכאשר כתבתי כן נהגו וכן עיקר:

וכתב עוד אבי העזרי: היכא דפתח ואמר: "ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם" אדעתא דלימא "היום ארבעה", שהוא סבור שהם ארבעה, ונזכר וסיים בחמש והן חמשה, מי אזלינן בתר פתיחה, וכיון דפתח אדעתא דלימא ארבעה לא נפיק, או דלמא בתר חתימה אזלינן, וכדין חתים ונפיק? אי נמי איפכא, הם ד' ופתח אדעתא דלימא ארבעה, וטעה וסיים בה', מי אזלינן בתר פתיחה ונפיק, או בתר חתימה ולא נפיק? ומסתברא דבתרווייהו לא נפיק, דבעיא פתיחה וחתימה ודאי.

אם אינו יודע החשבון, ופתח אדעתא דליסיים כמו שישמע מחבירו, ושתק עד שישמע מחבירו וסיים כמוהו, יצא, דפתיחה וחתימה איכא, עד כאן:

כתב בעל הלכות גדולות, שאם שכח לברך כל הלילה, שיספור ביום. ואינו נראה לר"י. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שיספור ביום בלא ברכה. כתב עוד בה"ג, שאם שכח לברך באחד מן הימים, שלא יברך עוד בימים שלאחריו. ורב סעדיה כתב, שאם שכח באחד מן הימים יברך בימים שלאחריו, חוץ מלילה הראשון, שאם שכח ולא בירך בו שלא יברך עוד. ורב האי כתב, בין בלילה הראשון בין בשאר לילות, אם שכח ולא בירך בו יברך בשאר לילות, וכן כתב הר"י:

אסור לאכול חדש אף בזמן הזה עד תחילת ליל י"ח בניסן, לא שנא לחם ולא שנא קלי ולא שנא כרמל:

בית יוסףעריכה

ערבית אחר התפילה מתחילין לספור העומר שזמנו מתחילת ליל ששה עשר בניסן —פשוט במנחות בפרק רבי ישמעאל בברייתא, וכתבוה הרי"ף והרא"ש בסוף מסכת פסחים:

ומה שכתב: וזמן הספירה מתחילת הלילה ואפילו אינו לילה ממש אלא ספק חשיכה יכולין לספור — בסוף מסכת פסחים כתב הרא"ש: ונראה דספק חשיכה יכול לברך, ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה, כיון דהוי ספיקא דרבנן. ועוד נראה דעדיף טפי סמוך לחשיכה משום תמימות. ומיהו התוספות כתבו בפרק רבי ישמעאל דאינו נראה. והר"ן כתב: רוב המפרשים מסכימים דספירת העומר השתא, דליכא הבאה ולא קרבן, אינה אלא מדרבנן בעלמא זכר למקדש, ולפיכך אמרו בתוספות, דכיון דמדרבנן היא, טוב לספור ביום ראשון בספק חשיכה כדי שיהיו שבע שבתות תמימות לגמרי. ואין זה נכון שיכניס עצמו בספק לכתחילה, ואי משום תמימות, אין להחמיר בתמימות בזמן הזה שהוא מדרבנן טפי מספירה דאורייתא, אלא כל שסופר בלילה, תמימות קרינן ביה. אבל הרמב"ם כתב בפ"ח מהלכות תמידין ומוספין (פ"ז מהל' תו"מ ה"כד) שמצוה זו של ספירת העומר מוטלת על כל איש ישראל בכל מקום ובכל זמן, עד כאן לשונו:(א)

ובתשובת הרשב"א כתוב: ציבור שטעו ביום המעונן ובירכו על ספירת העומר, חוזרין, דהיכי לימא "היום עשרה ימים" ואינם אלא תשעה? כי אותו היום יום תשיעי הוא ולא עשירי עד צאת הכוכבים. והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות, עד כאן לשונו, וכך הוא מנהג העולם:

כתב ה"ר דוד אבודרהם, כתוב במחזור ויטרי: המתפלל עם הציבור מבעוד יום, מונה עמהם בלא ברכה, מימר אמר: אם אזכור בלילה בביתי, אחזור ואברך כדין, ונמצא שלא בירכתי לבטלה; ואם אשכח, הרי מניתי ימים ושבועות למצוה. אבל כתב הרמב"ם (פ"ז מהל' תו"מ ה"כה): אם מנה ולא בירך יצא, וכן עיקר. ולפיכך צריך ליזהר מי ששואל אותו חבירו: כמה ימי הספירה? שיאמר לו: אתמול היו כך וכך, שאם אומר לו: היום כך וכך, נמצא שכבר מנה, ואינו יכול לחזור ולמנות בברכה. ודווקא כשהגיע זמן הספירה, דהיינו בין השמשות; אבל אם שאל אותו מבעוד יום ואמר לו: כמה יהיה לנו מהספירה זה הלילה? יכול לומר לו: כך וכך הם ואין בזה חשש, עד כאן לשונו:

כתב הרשב"א: שאלת, כשחזן מקדים לברך והקהל עונין אחריו אמן, מי שחזר ובירך לאחר מכאן אם הוא ברכה לבטלה? תשובה: אם דעת היחידים שלא לצאת בספירת השליח ציבור, צריך לחזור ולברך. ואף על גב דקיימא לן: מצוות אין צריכות כוונה, כתבו רבותינו הצרפתים דדווקא מן הסתם, אבל אם אינו רוצה לצאת בו לא, עד כאן:

שכח לספור בתחילת הלילה הולך וסופר כל הלילה — זה פשוט, מדתנן (מגילה כ ב:): כל הלילה כשר לקצירת העומר:

ומצוה על כל אחד ואחד לספור לעצמו — בפרק רבי ישמעאל (מנחות סה ב), תנו רבנן: "וספרתם לכם" (ויקרא כג טו), שתהא ספירה לכל אחד ואחד:

וצריך לספור מעומד — כן כתב הרא"ש בסוף פסחים: וכי מברכי – מברכינן מעומד, דתנו רבנן: "בקמה תחל לספור" (דברים טז ט), אל תיקרי "בקמה" אלא "בקומה": [בדק הבית: וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מתמידין ומוספין (פ"ז מהל' תו"מ ה"כג): ואין מונין אלא מעומד, ואם מנה מיושב יצא. וכתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר (פ"ז מהל' תו"מ ה"כד), שנשים ועבדים פטורים ממצוה זו. וכן בדין, דמצות עשה שהזמן גרמא היא. עד כאן]:

כתב הרשב"א: שאלת, אם צריך לומר: "היום כך וכך לעומר", או "היום כך וכך". תשובה: הכל אחד, אבל יותר ראוי לומר: "כך וכך לעומר", כדי לבאר יותר:(ב)

וסופר הימים והשבועותבפרק רבי ישמעאל, אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בסוף פסחים:

ומה שכתב רבינו בשם אבי העזרי, שיש אומרים שאין צריך למנות הימים וכו' ויש אומרים שאין להזכיר השבועות וכו'. הוא במרדכי פרק ב' דמגילה. והר"ן כתב בסוף פסחים: והפירוש הנכון ב"מצוה למימני שבועי", היינו בתשלום כל שבוע ושבוע, אבל ברוב המקומות החמירו על עצמם לומר בכל יום ויום: "היום כך וכך לעומר שהם כך שבועות וכך ימים", וכן כתב הרא"ש בתשובה וזה לשונו: נהגו בכל תפוצות ישראל למנות יומי ושבועי בכל לילה, ואומרין: "שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים", ולא שמענו אדם שערער בדבר אלא הרז"ה, ומנהג אבותינו תורה היא, עד כאן לשונו:

וכתב עוד אבי העזרי: היכא דפתח ואמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אדעתא דלימא היום ארבעה וכו' — כן כתב המרדכי בפרק ב' דמגילה. וכתב שם שלמד כן מדאיבעיא לן בסוף פרק קמא דברכות: היכא דנקיט כסא דשכרא בידיה ופתח אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא, אי אזלינן בתר פתיחה או בתר חתימה, ולא איפשיטא. וכיון דספירה דאורייתא אזלינן לחומרא וצריך לחזור ולברך, וכדאמרינן בפרק מי שמתו (ברכות כא א): ספק אמר "אמת ויציב" ספק לא אמר, חוזר, קסבר "אמת ויציב" דאורייתא, וחוזר ואומר "אמת ויציב" ואין בו ברכה לבטלה, הכי נמי ספירת העומר דאורייתא וחוזר ומברך וסופר, עד כאן לשונו. ולפי מה שכתבתי [לעיל] בשם הר"ן שרוב המפרשים מסכימים דספירת העומר עכשיו אינה אלא מדרבנן בעלמא, הויא ספיקא במידי דרבנן ולקולא ואינו חוזר ומברך:

כתב בה"ג שאם שכח לברך כל הלילה שיספור ביום — כן כתבו התוספות בפרק רבי ישמעאל (מנחות סו א) בשמו. וכתבו שכן נראה מדתנו (שם עא.): מצותו בלילה לקצור, ואם נקצר ביום כשר. אבל נראה לרבינו תם עיקר אידך סתמא דפרק ב' דמגילה ומייתי לה בסוף פירקין (מנחות עב א): כל הלילה כשר לקצירת העומר, ודייקינן מינה דקתני לילה דומיא דיום, מה דיום בלילה לא, אף דלילה ביום לא, ומפני כך העלה הרא"ש בסוף פסחים והר"ן והמרדכי בפרק ב' דמגילה, שאם שכח ולא ספר בלילה, יספור ביום בלא ברכה:

וכתב עוד בה"ג שאם שכח לברך באחד מן הימים שלא יברך עוד בימים שלאחריו — כן כתבו התוספות בשמו בפרק רבי ישמעאל. וטעמו, משום דבעינן "תמימות". והם כתבו עליו: ותימה גדולה הוא ולא יתכן. וגם הרא"ש כתב בסוף פסחים דאינו נראה לר"י, דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה:

והר"ן כתב בסוף פרק ערבי פסחים בשם מר יהודאי, דמאן דלא מני עומר בלילא קמא לא מני בשאר לילותא, פירוש משום דבעינן תמימות, אבל בשאר לילוותא היכא דלא מני מאורתא מני מיממא. ורב האי חולק ואומר, דאי משום דבעינן תמימות, שכח באחד מן הימים נמי חסר המניין, ולפיכך הוא אומר שאם לא ספר בלילה סופר ביום, עד כאן לשונו. ומשמע דרבינו האי נמי לא איירי אלא בשכח בלילה ונזכר ביום, אבל היכא דלא נזכר גם ביום אפשר דסבר שלא יברך עוד, אלא שרבינו כתב שדעת רבינו האי כדעת ר"י, ולר"י כיון דתליא טעמא דבכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא, ודאי אפילו אם לא נזכר ביום נמי מברך בשאר לילות:

כתוב בתרומת הדשן (סימן לז): אם ספק לאחד אם ספר לילה אחד או לא, יראה דיספור בברכה מכאן והלאה. ולא מיבעיא אם נזכר ביום ההוא, שאז ודאי צריך לספור בלא ברכה מתוך הספק, ושוב יספור בשאר לילות בברכה, והכי נהגינן אפילו בוודאי שכח בלילה לספור וסופר ביום בלא ברכה, סופר שוב בברכה, דמיקרי שפיר "תמימות" הואיל ולא דילג יום אחד לגמרי; אלא אפילו לא נזכר הספק עד ליל השניה, אף על פי כן סופר בברכה מתוך הספק, ואף על גב דבוודאי שכח יום אחד נהיגינן כהלכות גדולות שכתב: שכח יום אחד שוב אינו סופר, פירוש בברכה, דבלא ברכה מאי נפקא מינה? דלא כתוספות דפרק רבי ישמעאל, ודלא כאשיר"י דשילהי פסחים. מכל מקום בספק מצינן למיסמך עלייהו, עד כאן:

וכתוב עוד שם סימן ס', דבליל שבת או ליל יום טוב מברכין וסופרין לאחר הקידוש. ואף על גב דנהגו במוצאי שבת ויו"ט לברך ולספור קודם הבדלה, התם היינו טעמא משום דאפוקי יומא מאחרינן ליה. וכשחל יום טוב האחרון של פסח במוצאי שבת, דאז אומר על הכוס קידוש והבדלה בפעם אחת, יש לספור קודם שמברכין על הכוס בבית הכנסת, דיש לאחר ההבדלה היותר שנוכל:

כתב ה"ר דוד אבודרהם: בליל מוצאי שבת נהגו לספור העומר אחר שאומרים סדר קדושה וקדיש תתקבל. והטעם שאין סופרים מיד אחר הקדיש שאומר לאחר התפילה, מפני שאותו קדיש אינו שלם אלא עד "לעילא", ואין לספור אלא אחר קדיש תתקבל כמו בשאר לילות:

אסור לאכול חדש אף בזמן הזה עד תחילת ליל שמונה עשר בניסן וכו' — בפרק רבי ישמעאל, אמר רבינא, אמרה לי אם: אבוך לא הוה אכיל חדש אלא באורתא דשיבסר נהגי תמניסר, דסבר לה כרבי יהודה דאמר: מן התורה אסור אף לאחר חורבן, וכתיב: "עד עצם היום הזה" (ויקרא כג יד), וקסבר עד ועד בכלל, וחייש לספיקא דיומא, הילכך שיבסר דספיקא דשיתסר הוא, לא אכיל עד אורתא. וכתבותו הרי"ף והרא"ש בסוף פסחים:

ומה שכתב: לא שנא לחם ולא שנא קלי ולא שנא כרמל — הוא לשון התורה: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו" (ויקרא כג יד):

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ואפילו אינו לילה ממש כו' כ"כ הרא"ש בשם רי"ו וכ"כ בסמ"ג בעשה ר' בשם הרשב"א אבל הר"ן כתב דאינו נכון וכ"כ התו' במנחות וכ"כ הרשב"א בתשובה דהמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות אבל מנהג העולם עכשיו לברך בספק חשכה אבל קודם ספק חשכה פשיטא דאין לברך ואפילו בע"ש עיין בתשובת מהרש"ל בסי' י"ג ודלא כמה שנמצא במנהגים בשם הראב"ן:

ומ"ש ומצוה על כל אחד ואחד לספור לעצמו בפר"י ת"ר וספרתם לכם כ"א וא' מונה לעצמו פי' דאי הוה כתיב וספרת לשון יחיד הוה משמע דסגי בספור של אחד בשביל כולם השתא דכתיב וספרתם דרשינן מיניה דבעינן ספירה לכ"א וא' וכך פי' התו' ר"פ לולב הגזול וכ"כ הרא"ש לשם:

ומ"ש ולברך תחלה כ"כ כל המחברים וה"ט דמדאזהר רחמנא שתהא ספירה לכ"א וא' ממילא צריך לברך על הספירה וכתבו התו' דמאי דכתיב גבי יובל וספרת לך אבית דין קמזהר להו רחמנא ושמא ב"ד סופרים ומברכין כמו שאנו מברכין על ספירת העומר וגבי זבה דכתיב וספרה לא שייך בה ברכה דאי חזיא אפילו בשביעי סתרה עכ"ל אבל הר"ן כתב דהכי גמרי רבנן דהאי וספרתה מונין ממש משא"כ בשאר ספירות הכתובים בתורהע"כ:

ומ"ש בשם אבי העזרי שי"א שא"צ למנות הימים רק עד שיגיע לשבוע כו' כ"כ המרדכי בשם רבינו אפרים בסוף פ' שני דמגלה:

ומ"ש וי"א שאין להזכיר השבועות אלא בסוף השבוע וכו' כ"כ בעל המאור בסוף פסחים שהוא המנהג היפה אבל לא נהגו כמותם אלא כאשר כתב רבינו והרא"ש בתשובה:

ומ"ש וכתב עוד אבי העזרי היכא דפתח ואמר בא"י כו' כ"כ המרדכי פ"ב דמגילה וכתב שם שלמד כן מדאיבעיא לן בספ"ק דברכות היכא דנקט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח אדעתא דחמרא וסיים בדשיכר' מאי בתר פתיחה אזלי' ולא יצא או דילמא בתר חתימה אזלינן ויצא ולא אפשיטא וכיון דלא איפשטא וספירת העומר דאורייתא חוזר ומברך וסופר וכדאמרינן בפ' מי שמתו ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב חוזר וקורא קסבר ק"ש דרבנן אמת ויציב דאוריית' וחוזר ואומר אמת ויציב ואין ברכה לבטלה וה"נ ספירת העומר דאורייתא וחוזר ומברך וסופר עד כאן לשונו וכתב ב"י ולפי מ"ש בשם הר"ן שרוב המפרשים מסכימים דספירת העומר עכשיו אינה אלא מדרבנן בעלמא הויא ספיקא במידי דרבנן ולקולא ואינו חוזר ומברך עכ"ל ועל פי הדברים האלה פסק הרב בש"ע דבין בסיים בה' והם ה' או סיים בה' והם ד' אינו חוזר ומברך ותימה היאך אפשר לומר בסיים ה' והם ד' שהוציא שקר מפיו דאינו חוזר ומברך דמאי שנא מפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור בתפילת ערבית דלא יצא כדלעיל בסי' נ"ט ובההיא דנקט כסא דשיכרא כו' כתב בעל המאור בהדיא לשם דהיכא דנקט דשיכרא וקסבר דחמרא הוא ופתח אדעתא דשיכרא וסיים בדחמרא דבכה"ג לא איבעיא לן דפשיטא דלא יצא וכן משמע מפרש"י לשם ואף לפי פי' הרי"ף והרא"ש דהכי איבעיא לן היכא שאומר בפה"ג שהנ"ב יש להוכיח דדוקא בדסיים שהנ"ב הוא דאיבעיא לן אבל היכא שלא אמר רק בפה"ג פשיטא לן דלא יצא ואע"ג דמדברי הרמב"ם בפ"ח דה' ברכות נראה שסובר דבכה"ג נמי יצא ואינו חוזר כבר כתב ה"ר יונה בספ"ק דברכות לפרש דברי הרמב"ם שדעתו כדעת הרי"ף והרא"ש אע"פ שאין לשון הרמב"ם משמע כפירושו מכל מקום נדחק להעמיד דבריו מפני שלא יעלה על הדעת לומר דיצא כשהוציא שקר מפיו. ובעל מגדל עוז יישב דבריו בע"א על פי תשובתו של הרמב"ם לחכמי לוניל דלא נאמרו דבריו אלא בשכר היוצא מן הגפן אבל בשכר שעורים אין מקום לומר שיהא יוצא כשסיים בפה"ג וכמו שהשיגו הראב"ד וכבר האריך גם הב"י על זה בביאורו להרמב"ם ע"ש ולענין הלכה נראה ברור דכשהוא עומד בד' ובריך אדעתא דלימא ד' וטעה וסיים בה' דלא יצא וצריך לחזור ולברך כאשר כתבתי דכן היא דעת כל הגאונים וכן הדין בדנקט כסא דשיכרא דשעורים וכו' אבל כשהוא סבור שהוא ד' ובריך אדעתא דד' ונזכר וסיים בה' והם ה' אינו חוזר ומברך לדעת רוב המפרשי' דספירת העומר דרבנן ואזלינן בה לקולא וכמו שפסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בהך בעיא דנקט כסא דשיכרא כו' דלא אפשיטא ואזלינן בה לקולא דלא מהדרינן ליה דספיקא דרבנן לקולא ואע"ג דלמאי שכתבו התו' והמרדכי בסוף פ"ק דברכות שר"י פוסק בההיא דנקט כסא דשכרא וכו' לחומרא וצריך לברך פעם אחרת וצריך לפרש דהיינו טעמיה דלא דמי לספק קרא ק"ש כו' דהוי ספק שלא יתברר לעולם משא"כ בספק שמסתפק בו בעל התלמוד דאע"ג דמדרבנן הוא אזלינן לחומרא וא"כ בספירת העומר נמי מה"ט צריך לחזור ולברך אף ע"ג דמדרבנן הוא דנראה דהעיקר כדברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש:

כתב בה"ג שאם שכח לברך כל הלילה שיספור ביום כ"כ התוס' בפר"י והרא"ש והר"ן בסוף פסחים משמו וכן ראיתי כתוב בהלכו' גדולות שבידינו היום בהלכות עצרת בדף ל' וטעמו משום דפוסק כסתם מתני' בפר"י דאם נקצר העומר ביום כשר ממילא ג"כ הספירה כשירה ביום ותימה שהמרדכי כתב בשם בה"ג שלא יברך ביום:

ומ"ש ואינו נראה לר"י טעמו שהוא פוסק כראב"ש שאם לא קצר בלילה אינו קוצר ביום לפיכך אם לא סיפר בלילה אינו סופר ביום וכך פסק ר"ת והאריך הסמ"ג בעשה קצ"ט ור' לבאר טעמו וכתב בסוף דבריו והעם נהגו לספור בלא ברכה וכדעת הרא"ש בסוף פסחים וכן היא דעת הר"ן והמרדכי בפ"ב דמגלה בשם ראבי"ה והכי נהוג:

וכתב עוד בה"ג שאם שכח וכו' טעמו משום דבעינן תמימות וליכא. וטעמו של רב סעדיא גאון משום דס"ל דכל ספירות הימים מצוה אחת היא התחלתה בי"ו בניסן וגמרה בה' בסיון הלכך כשהתחיל לספור בלילה הראשון שהתחיל במצוה אעפ"י ששכח בא' מן הימים לית לן בה ומברך בימים של אחריו שאינו רק שגומר המצוה שהתחיל בה אבל אם שכח בלילה הראשון שוב לא יתחיל לברך עוד כי אין זה מצות הספירה להתחיל בי"ז בניסן או ביום אחר ומאחר שעבר זמן ההתחלה בטלה ממנו המצוה לגמרי. וטעמו של רבינו האי משום דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא וכ"כ הרא"ש בשם ר"י ולענין הלכה היאך לנהוג עיין בתרומת הדשן בסימן ל"ז ומביאו ב"י:

אסור לאכול חדש בזמן הזה עד תחלת ליל י"ח בניסן מימרא דרבינא בפ' ר"י כתבוהו הרי"ף והרא"ש בסוף פסחים ומה שנהגו בדורותינו להקל באיסור חדש לגמרי כתבתי שהטעם הוא שסמכו על מקצת מן האחרונים שהתירו החדש בשל עו"ג והחזקתי דבריהם בתשובה שחברתי על זה בס"ד ובי"ד סימן רצ"ג יתבאר עוד בס"ד וע"ש. כתבו התו' בספ"ב דמגלה ואחר שבירך על הספירה יאמר יהי רצון שיבנה וכו' משא"כ בתקיעת שופר ולולב וה"ט לפי שאינו עתה אלא הזכרה לבנין ב"ה אבל לשופר ולולב יש עשייה:

דרכי משהעריכה

(א) וכן הוא בתולדות אדם וחוה נתיב ה' חלק ד' בשם ספר האשכול וספר המנהיג. ונראה דכי מטא זמן ספירה אסור להתחיל לאכול עד שיספור. ואם התחיל אחר שמטא זמן חיוב, למאן דאמר ספירה דאורייתא צריך להפסיק ולספור, ולמאן דאמר דרבנן אינו צריך להפסיק. ואם התחיל לאכול קודם שהגיע זמן הספירה, אינו צריך להפסיק אפילו למאן דאמר דאורייתא, וכן מוכח הסוגיא פרק קמא דשבת לעניין קריאת שמע ותפילה כמו שכתב הר"ן פרק קמא דשבת.

ד"מ הארוךעריכה

(א) ונראה מדברי הר"ן שם שדעתו לומר שהוא דרבנן. אבל במרדכי פרק ב' דמגילה משמע דסבירא ליה דספירה בזמן הזה דאורייתא. ולכן אם נסתפק אם ספר או לא, צריך לחזור ולמנות ולברך.