לבוש אורח חיים תפט

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש החור על אורח חיים • סימן תפט | >>

סימן תפט בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

סדר תפילת ליל שני וספירת עומר

ובו עשרה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י

סעיף א

בליל שני, ערבית כדאתמול. ואומר מעריב "אור ישראל" כו' "אור יום הנף", לפי שבלילה זו קצרו את העומר. ואפילו כשחל יום ראשון בשבת, שאין אומרים מעריב בליל ראשון, אין אומרים בליל שני מעריב של ליל ראשון כמו בסוכות, משום "אור יום הנף" השייך לספירה. ומתפללין כמו בליל ראשון, אלא שמדלגין "משיב הרוח". ואם חל במוצאי שבת, אומר "אתה בחרתנו" עד "עלינו קראת", ואומר "ותודיענו" כו' להבדיל בתפילה, "ותתן" כולו.

ואחר התפילה מתחילים לספור את העומר, שזמנו מתחיל ליל יום י"ו בניסן, שכן כתיב: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה ז' שבתות תמימות תהיינה". ויום השבת רוצה לומר מיום ראשון של פסח, דעליה קאי, שהוא יום טוב ששובתים בו ממלאכה, ואם כן ממחרת השבת הוא י"ו בניסן, ולאותו היום מונין ז' שבתות שהם מ"ט יום. ומדכתיב "תמימות" שמע מינה שצריכין להיות הז' שבתות תמימות, שלא יחסר מהם כלום. ואם כן צריכים להתחיל לספור מתחילת הלילה שנכנס יום י"ו בניסן, שאם ימתין תוך הלילה, וכל שכן עד למחרתו ביום י"ו, לא יהיו שבתות תמימות. הילכך מצוה מן המובחר לספור בתחילת הלילה. ואם שכח לספור העומר בתחילת הלילה, הולך וסופר כל הלילה, דכשם שקצירת העומר היתה כשרה כל הלילה, שהרי לא היו מקריבים אותו עד היום דכתיב: "ביום הניפכם את העומר", כן הספירה כשירה כל הלילה.

ומצוה על כל א' מישראל לספור לעצמו ואין א' יוצא בספירת חבירו אפילו אומר אמן, שכן משמעות "וספרתם לכם" שתהא ספירה לכל אחד ואחד. וצריך לספור מעומד, דכתיב: "מהחל חרמש בקמה תחל לספור ז' שבועות", וקיבלו רז"ל: אל תקרי "בקמה" אלא "בקומה", כלומר בקומה זקופה תחל לספור. וצריך לברך עליה תחילה, כמו על שאר המצוות שמברכין עליהם.

וצריך לספור הימים והשבועות, דמדכתיב: "תחל לספור ז' שבועות", וכן: "וספרתם לכם וגו' ז' שבתות תמימות" וכו', משמע שצריך לספור שבועות; ומדכתיב "נ' יום", משמע שצריך לספור ימים. לכך סופרים שניהם. כיצד? ביום ראשון עומד ומברך: ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר. היום יום אחד. ובשני יאמר: היום (יום) שני ימים. וכן עד שמגיע לז' ימים, ואז יאמר: היום שבעה ימים שהם שבוע אחד. יאמר אחד בדלי"ת שהוא לשון זכר, שכן מילת שבוע הוא לשון זכר, דכתיב שבעה שבועות בה' ולא כתיב שבע שבועות, וכבר ידעת דמספר שמעשרה ולמטה הה' מורה על הזכר, כמו שלשה ארבעה חמשה ששה כו' (וכן פירש רש"י פרשת ויצא על "מלא שבוע זאת") (רש"י על בראשית כט כז). ויום הח' יאמר: היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד, עד שיגיע לי"ד, ואז יאמר: היום ארבעה עשר ימים שהם שני שבועות, וכן מונה והולך עד מ"ט יום שהם שבעה שבועות.

ונראה לי שלא יאמר "שהיום יום אחד" או "שהיום שני ימים", שאם כן היה משמעו: ברוך אתה י"י שציווני לומר שהיום כך וכך בעומר, והיה משמעותו שבפרט יום הזה לעולם הוא כך וכך לעומר ואין זו אמת; אלא יאמר: ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר, היום יום אחד או שני ימים כו', ומשמעות הלשון הוא כך: בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת העומר בכלל, וכיון שציוונו כן הריני מקיים מצוותו ועכשיו אני סופר ואומר: היום כך וכך כו'. כן נראה לי וכן הוא משמעות לשון הטור.

ואין הפרש בין שיאמר: היום כך וכך יום לעומר, או שיאמר: היום כך וכך ימים בלא לעומר; אבל יותר ראוי לומר, כדי לבאר יותר. ואחר הברכה יאמר: יהי רצון כו' שיבנה בית המקדש כו'. והטעם, לפי שבזמן הזה הספירה הוא מדרבנן, כיון שאין לנו מקום להקריב העומר, לכן מתפללין: יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה ונקיים המצוה כתיקונה. ואין מברכין זמן על הספירה, משום שהספירה הוא משום צורך יום טוב וסמכינן אזמן דרגל. ועוד יש טעם אחר, משום שטעם הספירה הוא שציוונו השם יתברך לספור שבועות וימים עד יום חמישים יום שיצאו ממצרים, שבו יהיה מתן תורה, כאדם המצפה וממתין על יום המוגבל לו לתת מתנה מרובה או דבר אחר שישמח בו, ומקווה ומייחל מתי יהיה אותו היום שיקבל אותה הטובה המיועדת לו, ובכל יום שישקע השמש הוא סופר ומברך לאלהיו שעבר זה היום ומתקרב אותו היום אשר חפץ בו. וכן ציווה השם יתברך לספור כל הימים והשבועות עד היום שקיוינוהו, הוא יום מתן תורתנו, לחבב עלינו את התורה ולהראות שהיא חביבה עלינו יותר מיום הגאולה של מצרים והוא עיקר היום שקיוינוהו, ואם כן הספירה הוא בעבור תוחלת הממושכה שאנו מראים שיאריך לנו הזמן עד יום מתן תורה, ובכל יום אנו מברכין ומשבחין שהגיע אותו היום ונתקרב יום מתן תורה. ואם כן, איך נברך זמן על הספירה, ועדיין לא הגיע היום שקיוינוהו שהוא עיקר השמחה, שהוא מתן תורה? שהרי אין מברכין זמן אלא על דבר ששמחין בו, ובספירה אין בה שמחה, לכך אין מברכין זמן.

סעיף ב

אם טעו ביום המעונן וברכו על הספירה קודם זמנה, חוזרים לספור משתחשך, דהיכי לימא "היום י' ימים" ואינה אלא ט'? שהרי כשברכו עדיין יום ט' הוא. לכן ראוי שלא למנות עד צאת הכוכבים.

סעיף ג

מקום שנהגו הציבור להתפלל ערבית מבעוד יום ומונין הספירה בבית הכנסת, וטעמא הוא משום העמי הארץ שלא ישכחו בלילה, מונה הוא עמהם בלא ברכה. מימר יאמר: אם אזכור בלילה בביתי, אינני יוצא בספירה זו, אלא אחזור ואברך כדין, ויחזור ויברך בלילה. ואפילו למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה, הני מילי מן הסתם; אבל אם אינו רוצה לצאת בו, אינו יוצא בעל כרחו. ואם כן, נמצא שלא אברך לבטלה. ואם אשכח, הרי מניתי ימים ושבועות למצוה, ואין הברכות מעכבות. הלכך אם מנה סתם ולא בירך, ולא היתה כוונתו שלא לצאת, יצא.

סעיף ד

לפיכך צריך ליזהר משישאל אותו חבירו: כמה ימים בספירה בזה הלילה? והוא עדיין לא מנה, שיאמר לו: אתמול היה כך וכך, וממילא ידע חבירו כמה היום. שאם יאמר לו: היום כך וכך, נמצא שכבר מנה, ואינו יכול לחזור ולמנות בברכה. ודווקא כשהגיע זמן הספירה, דהיינו בין השמשות. אבל אם שאל אותו קודם בין השמשות ואמר לו: כמה יהא לנו מהספירה זאת הלילה? יכול לומר לו: כך וכך הם, ואין בזה חשש כיון שאינו זמן ספירה.

סעיף ה

אם פתח ואמר: "ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", אדעתא דלימא "היום יום ד'" שהוא סבור שהוא ד', ונזכר וסיים בה' והם ה', או איפכא, פתח אדעתא דלימא ד' והם ד' וטעה וסיים בה', יש אומרים דספירה בזמן הזה דאורייתא והוה ספיקא דאורייתא וצריך לחזור ולברך. ויש אומרים, כיון דבזמן הזה ליכא הבאת עומר ולא קרבן, אינה אלא מדרבנן והוה ספיקא דרבנן ויצא, דספיקא דרבנן לקולא. ונראה לי דבין למאן דאמר דאורייתא ובין למאן דאמר דרבנן דינן בזה שוה, שאם פתח אדעתא דלימא ד' והם ארבע וטעה וסיים בה' לא יצא אפילו למאן דאמר ספירה דרבנן, וצריך לחזור ולברך ולספור, דהא לא מנה כלל, ומה לנו אם היתה מחשבתו מתחילה לומר ארבעה? והרי לא הוציא הספירה מפיו ואפילו מדרבנן לא יצא.

ואם פתח אדעתא דלימא ד' ונזכר וסיים בה' והם ה', יצא, אפילו למאן דאמר דאורייתא אין צריך לחזור ולברך, דהא לא גרע מאילו מנה סתם ולא בירך כלל דאמרינן שיצא, דברכות אינן מעכבות. ולא דמי לנקט כסא דשכרא בידיה ופתח אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא, דאמרינן אי הוה דאורייתא היה צריך לחזור ולברך, כמו "אמת ויציב" למאן דאמר דאורייתא, שאם ספק אם אמרו או לא – שצריך לחזור ולאומרו. דשאני התם שעיקר המצוה היא הברכה, ואם היתה דאורייתא – אסור ליה למשתי עד שיחזור ויברך הברכה שהיא דאורייתא. אבל הכא אין הברכה דאורייתא אלא הספירה, והא ספר אותו היום שהיה לו לספור, ומה לנו שלא היה דעתו כן בשעה שבירך? לא גרע משלא בירך כלל שיצא, שאין הברכות מעכבות. כן נראה לי (ועיין לעיל סימן ר"ט סעיף א).

סעיף ו

ואין צריך לומר אם כשפתח הברכה אינו יודע החשבון, ופתח אדעתא דלסיים כמו שישמע מחבירו, ושתק עד ששמע מחבירו וסיים כמוהו, שיצא לכולי עלמא אפילו למאן דאמר ספירה דאורייתא.

סעיף ז

עיקר המצוה הוא בלילה, שכן היתה הקצירה כשרה כל הלילה. לפיכך אסור לאכול כשיגיע זמן הספירה עד שיספור, כדי שלא יטרד באכילתו וישכח מלספור. ואפילו התחיל לאכול, פוסק וסופר. מיהו אם התחיל לאכול קודם שהגיע זמן הספירה, אין צריך להפסיק, אלא גומר אכילתו וסופר אחר כך. ואם שכח ולא בירך כל הלילה, יספור ביום בלא ברכה.

סעיף ח

ואם שכח לברך ולספור באחד מן הימים, בין יום ראשון בין אחד משאר הימים, לא יספור משם ואילך בברכה, דספירת שבעה שבועות תמימות בעינן והא ליכא, דהא חסר חד יומא. אבל מכל מקום סופר הוא כל שאר הימים בלא ברכה. במה דברים אמורים? ששכח מלספור לגמרי, שאפילו למחרתו ביום לא נזכר ולא ספר כלל; אבל אם לא ספר אתמול בזמנו בברכה ונזכר ביום מחרתו וספר בלא ברכה ביום, סופר משם ואילך כל הימים בברכה, דאקרי שפיר תמימות, הואיל ולא דילג לספור אחד מן הימים לגמרי. ואפילו אם הוא מסופק אם דילג אחד מן הימים לגמרי אם לא, יספור שאר הימים בברכה, דבדיעבד כהאי גוונא תמימות מקרי.

סעיף ט

לילות שבת ויום טוב, מברכין וסופרין לאחר קידוש, דהא קידוש וספירה בהדדי חיילי בצאת הכוכבים, וקידוש שהיא תדיר הוא קודם. ועוד, שהקידוש חל עליו אפילו קודם צאת הכוכבים וקודם בין השמשות, דמצוה להוסיף מחול על הקודש, מה שאין שייך בספירה.

ובמוצאי שבת ויום טוב מברכים וסופרים קודם הבדלה אחר קדיש תתקבל, דאפוקי יומא מאחרינן ליה. וכשחל יום טוב אחרון של פסח במוצאי שבת, שאז יאמר קידוש והבדלה בפעם אחת על כוס אחד, יש לספור בבית הכנסת קודם שמברכין על הכוס בבית הכנסת, כדי לאחר ההבדלה כל היותר, שנוכל להוסיף מחול על הקדש. אף על פי שמקבל עליו קדושת יום טוב בברכה שעל הכוס, מכל מקום קדושת שבת הוא יותר קדוש מקדושת יום טוב הסמוך לו.

ונוהגין לספור העומר בליל מוצאי שבת אחר שאמרו סדר קדושה וקדיש תתקבל, אבל אין סופרין מיד אחר הקדיש שאומרים אחר התפילה, מפני שאותו קדיש אינו שלם ועדיין לא נגמרה תפילת ערבית עד לאחר "תתקבל צלותהון" וכו', דקאי אתפילת י"ח של ערבית, ד"צלותהון" היינו תפילה, ורוצה לומר תפילת י"ח.

בעניין הסדר דליל שני, המהדרים נוהגין בכל דבר כמו בליל ראשון. אבל מי שרוצה לאכול ולשתות ליל שני אחר ההלל, אוכל ושותה ואין עליו כלום, שלא החמירו בו כל כך, אלא שמוציא עצמו מכלל המהדרים ועובר על דברי חכמים שאמרו: לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל.

יש אנשים שנהגו למעט אכילתם ביום ראשון של פסח, כדי שיאכל מצה לתיאבון בליל שני. אבל שתייה מותרת, דיין טובא מגרר גריר ולא גרע מערב פסח.

סעיף י

אסור לאכול חדש אף בזמן הזה עד תחילת ליל י"ח בניסן, לא שנא לחם ולא שנא קלי ולא שנא כרמל, שנאמר: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה" וגומר "בכל מושבותיכם" (ויקרא כג יד), ובכל מקום שנאמר "בכל מושבותיכם" אפילו חוצה לארץ במשמע. ו"עצם היום הזה" רוצה לומר י"ו בניסן, שהוא "מחרת יום השבת" של ראשון של פסח, דעליה קאי באותה פרשה, וקיימא לן "עד" ו"עד" בכלל. הלכך בארץ ישראל דבקיאי בקביעא דירחא, אינו אסור אלא עד תחילת ליל י"ז בניסן; ולדידן בחוץ לארץ, אסור עד תחילת ליל י"ח, שהרי יום י"ו לדידן הוא יום טוב שני מספק שמא יום ראשון הוא והוה ליה ט"ו, ואם כן הוה ליה יום י"ז ספק י"ו, הילכך אסור לן עד תחילת ליל י"ח.