חידושי הרשב"א על הש"ס/נידה/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו אשר |
רמב"ן |
רשב"א |
מאירי |
ריטב"א |
תוספות רי"ד |
תוספות הרא"ש |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: מהר"ם | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
בנות הכותיים נדות מעריסתן: פי' מתניתין כמאן דאמר כותיים גרי אמת הן ומשום הכי מטמי' להו מספק מעריסתן כיון דאילו חזיאן ודאי טמאות מדאורייתא, אבל למאן דאמר גרי אריות הן ואפילו ודאן אין טמאות דאורייתא אף ספיקן לא מטמאים עד שיהו בנות שלש שנים ויום א' הואיל וראויה לביאה כבנות שאר הגוים כדאמרינן בע"ז פרק אין מעמידין תינוקת גויה בת ג' שנים ויום א' הואיל וראויה לביאה מטמאה בזיבה, ועוד ראיה דמתניתין כמ"ד גרי אמת הן מדקתני שטומאתן בספק, אבל הקשו בתוספות דר' יוסי סבירא ליה דגרי אריות הן כדאיתא במנחות פרק ר' ישמעאל (סו, ב) דקאמר דתורמים משל כותיים על של גויים ואפילו הכי אית ליה דטמאות מעריסתן כדאמר איהו בפרק קמא דשבת דאף בנות הכותיים נדות מעריסתן בו ביום גזרו, ואמאי מאי שנא מתינוקת גויה דלא גזרו בה בפחותה מבן שלש שנים ויום א', ותירץ ר"ת ז"ל דהחמירו בהן יותר משום דשיכ' טפי אצל ישראל.
מפני שהן יושבות על כל דם: וא"ת תיפוק ליה משום דנדות הן מעריסתן, יש לומר דהני מילי בקטנות דלא מפרישין להו אבל גדולות דאף הן מפרישין אותן אימא לה משום הכי איצטריך למימר טעמא אחרינא בגדולות.
גמ' הכא במאי עסקינן בסתמא: מדקא משני הכי משמע דמעיקרא בדחזיאן דוקא קתני שהן נדות מעריסתן, ומשום הכי קשיא ליה אמאי, ואיכא למידק ומאי קשיא ליה דדילמא גזרו בהו כדגזרו בגויים דכותיים גרי אריות הן, וי"ל משום דמתניתין על כרחיך גרי אמת סבירא ליה כדכתבינן לעיל ומשום הכי ק"ל, א"נ דאפילו למאן דאמר גרי אריות לא ניחא דמ"ש מבנות שאר הגוים דלא גזרו עליהן פחותות מבת ג' שנים ויום א' שהיא ראויה לביאה.
הא דאמרינן: מאן תנא ואוקימנא כר' מאיר דחייש למיעוטא: קשיא לן אמאי דחקו ומוקמי לה כמאן דחייש למיעוטא בלחוד לוקמה כר' יוסי דאיהו נמי אית ליה מתניתין וכדאמרינן בשבת דאף בנות הכותיים נדות מעריסתן בו ביום גזרו, וי"ל דמתניתין דחקיה דאלו לר' יוסי ס"ל כותיים גרי אריות הן כדאיתא במנחות וכדכתבינן לעיל ומתניתין על כרחיך כמאן דאמר גרי אמת כדאמרן, ועוד דסתם מתני' ר"מ והילכך ניחא ליה לאוקומה כותיה ולא למשקל תנא מעלמא.
קטנה שמא תמצא אילונית: כתבתיה ביבמות פרק קמא בסייעתא דשמייא.
הא דאמרינן: מעשה היה והטבילוה קודם לאמה: איכא למידק דילמא משום מגע אמה, י"ל א"כ פשיטא ומאי אתי לאשמעינן כולהו נמי, ועוד רגילין להפרישן מאמותיהן, ועוד דלא היו צריכין להטבילן אלא מחמת עצמן הטבילום מפני שהנשים מגפפות אותן ואם לא טבלו האשה הנוגעת בה טמאה ומטמאה את התרומה, אבל מחמת מגע אמן ליכא דהא תינוקת ראשונה ואין מטמאה את אחרות דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה ואי משום להכשירה באכילת תרומה איהי לאו בת אכילה היא בקטנותה כל כך, ור"ח ז"ל שכתב בשלמא דר' ור' יוסי משום תרומת ארץ ישראל דדילמא אתי לאכילה בתרומה דארץ ישראל אינו מחוור בעיני חדא דלאו בת אכילה היא ועוד דא"כ מאי קא קשיא ליה בדר' יוסף איהו נמי דילמא אתי לאוכלה בתרומת חוצה לארץ דהא טומאה יוצאה עליה מגופה, אלא ודאי איהי לאו בת אכילה היא ומשום לתא דהיא גופה לא אצריכו לאטבולה אלא משום לת' דנשים המגפפות אותה כדאמרינן והיינו דק"ל בדרב יוסף דנשים הנוגעות בה אינן מטמאות את התרומה ואינן אסורות אף באכילת תרומה דאין טומאה זו יוצאה עליהן מגופן ומיהו בספרים דאסיקוה והני מילי באכילה אבל בנגיעה לא קשיא לי דלמה ליה דהא עיקר קושיא אינה אלא משום דנשים המגפפות אותה שאין הטומאה יוצאה מגופן מותרות אפילו באכילתה תרומה ואפשר דלא אסוקי קושיא הוא אלא אסוקי מימריה דשמואל.
לסוכה שמן של תרומה: פירוש ומשום הכי הטבילוה כדי להכשירה לסיכה שהיא כשתיה, מהכא משמע דאף מי שטומאה יוצאה עליו מגופו אינו אסור בתרומת חוצה לארץ אלא קודם שטבל אבל לאחר שטבל אף הוא מותר בה אבל מי שאין טומאה יוצאה עליו מגופו אפילו קודם טבילה מותר בה. והא דאמרינן בבכורות פרק עד כמה נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ה"ה לגדול שטבל, ונסתפקו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל אי בעיא הערב שמש או לא ואם אתה אומר דלא בעינן הערב שמש מותר להפריש חלה בטומאה בפסח אע"פ שאין שם כהן קטן כיון דאיכא גדול דחזי לטבול ולאכול ביומיא והביאו ראיה מדתנן במסכת חלה טבול יום אוכלה. וע"כ בטומאת קרי מיירי דהא לא אסר לה אלא לזבין ולזבות ומחו לה אמחה דדילמא ההיא בשנייה, שאינה נשרפת דאז היו מפרישים שתי חלות האחת חמורה שנשרפת היכא דליכא כהן קטן והשנייה נאכלת והתם מיירי בנאכלת.
הא דאמרינן: סיכה כשתייה: קשיא לן והלא שתייה בכלל אכילה דבר תורה והשותה ביום הכפורים בכרת כאוכל כדאיתא ביומא וסיכה מותרת דבר תורה אלא שאסורה מדבריהם וכדאמרינן התם היה לו חטטים בראשו סך כדרכו ואינו חושש ותירצו בתוספות דהכא נמי דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא והראיה מדאמרינן ואי בעינן אימא מהכא ותבא כמים בקרבו כשמן בעצמותיוואם איתא דלא יחללו לאו אסמכתא מאחר שהביא קרא ודרשא גמורה היכי מייתי דברי קבלה. אלא ודאי לא יחללו אסמכתא בעלמא, ואיצטריך לכמה דרשות בפ"ק דזבחים דאין חולין מחללין קדשים ועוד לדרשות אחרות שם. והא דתנן במסכת תרומות דסך שמן תרומה משלם קרן וחומש היינו דוקא מדרבנן, ועוד אומר ר"ת ז"ל דדוקא שמן של תרומה הוא דאסמכוה רבנן אקרא ואסרוה בסיכה הא בשאר איסורים כגון חלב או שומן חזיר וכיוצא בו אין סיכתן אסורה כלל.
למעוטי אשה מלובן: ואע"ג דהאי קרא גבי ש"ז דאיש כתיב ובאשה לא שייך מכל מקום ממעטינן מינה זיבה דאשה ואע"ג דבכל מקום דרשינן ווי"ן לרבות הכא דרשינן ליה למעט דכיון דלא איצטריך לרבות הילכך דרשינן מיניה איש ולא אשה אשה ולא איש כלומר איש אמרתי ולא אשה אשה אמרתי ולא איש כן כתב רש"י ז"ל בתשובה עוד נשאל רש"י ז"ל למעוטי אשה מלובן לא מהתם נפקא אל מדם כדדרשינן בפרק כל היד (יט, א) ותנן חמשה דמים טמאין באשה והשיב ז"ל דמכל מקום הוה אמינא דמטמיא בלובן מק"ו דאיש דמה איש שאינו מטמא באודם מטמא בלובן אשה שמטמאה באודם אינו דין שמטמאה בלובן משום הכי איצטריך קרא למעוטי ודם טהור שבאשה ליתוקם שפיר בדם ירוק ודיהה ובתוספות תירצו דלא איצטריך אלא למיעוטי אשה מלובן מדין שכבת זרע שאינה טמאה כלל אפילו טומאת ערב, ודם ירוק ושאר דמים טהורין אמעיטו מדין דם דהיינו טומאת ז', ונראה פי' לפי' דהאי לובן אינו מטמא באשה כלל לגבי טהרות ולהכי איצטריך רחמנא למעוטי' הואיל ובאיש טמא אבל מתורת דם דהיינו לבעלה לא אצטריך דהתם משום דם יהיה זובה כלומר אדום כדכתיב אדומים כדם אמעיטו, ולתירוץ ראשון שתירץ רש"י ז"ל הקשו בתוספות דק"ו פריכא הוא דאיכא למפרך כדמפרכינן בסמוך בגמרא מה לאיש שכן מטמא בראיות כבימים מה לנקבה שכן מטמאה באונס וי"ל דלגלויי מילתא בעלמא הוא דהוה לן למימר דלא שנא איש ול"ש אשה הואיל ואיכא לאוקמי דם טהור בענין אחר כגון בירוק ודיהה.
אי כתבה רחמנא בזכרים משום דמטמו בראיות כבימים אבל נקבות דלא מטמו בראיות כבימים אימא לא צריכא: קשיא לי א"כ מעיינות נקבה מנא לן דהא כי כתיב מעיינות בזכר כתיבי דכתיב וכי ירוק הזב בטהור ואם כן זבה מניין וניחא לי דזב כלל הוא לכל הזבים בין זכר בין נקבה עד שיפרש הכתוב איש אי נמי זכר וכדמוכח בפרק קמא דערכין (ג, א) דתנן התם הכל מטמאים בנגעים ואמרינן עלה בגמרא לאיתויי מאי ואמרינן לאיתויי קטן סלקא דעתך אמינא ואיש צרוע כתיב איש אין קטן לא קמ"ל. ואקשינן ואימא הכי נמי אדם כי יהיה בעור בשרו מכל מקום ואלא איש למה לי לכדתניא איש אין לי אלא איש אשה מניין כשהוא עומר והצרוע הרי כאן שניהם ומה תלמוד לומר איש לענין שלמטה איש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת והכא נמי כשהוא אומר כי ירוק הזב הרי כאן שניהם.
עליונו של זב: פרש"י ז"ל כגון שזב בכף מאזנים ואדם וכלים בכף שנייה וכרע הזב את הכלים והקשו עליו בתוס' דא"כ זהו הסט של זב כדאמרינן בשבת פרק ר' עקיבא (פג, ב) כל הטומאות המסיטות טהורות חוץ מהסטו של זב ודדמי ליה דהיינו ע"ז שהיסט את אחרים והיסט נפקא לן בפרק יוצא דופן (מג) מכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים דאמרינן הו היסטו של זב שלא מצינו לו טומאה בכל התורה כולהאי זהו מגעו שהוא בכולו זהו הסטו ל זב אי נמי מדכתיב וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר אי זהו מגע שהוא בכולו הוי אומר זה הסטו ועליונו של זב נפקא לן הכא מוכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו. ופי' הם ז"ל עליונו כגון שיש עליו בגד מקצתו נשוי עליו ומקצתו על גבי קרקע דהשתא לא מקרי הסט כיון שאין כולו נשוי עליו. וכדאמרינן אי זהו מגע שהוא בכולו. ומשום הכי אצטריך האי קרא דוכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו לעליונו של זב ויש מתרצים לדעת רש"י ז"ל דלעולם עליונו של זב זהו הסטו ואצריכו הני קראי דאי מוכל כלי חרס אשר יגע בו הזב הוי אמינא עליונו כתחתונו לטמא אדם ולטמא בגדים, ואי מהכא הוה אמינא כלי חרס שאינו מטמא אלא מאוירו לא, קמ"ל וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר. והא דכתיב רחמנא וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אצטריך למימר דהסט ונגיעה כידיו מאבראי אף הסט ונגיעה מאבראי למעוטי קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור דטהור משום דאין הסט ונגיעה זו מאבראי אלא בקומטו של זב כדאיתא לקמן בפרק יוצא דופן.
גמרא כל הנשים מטמאות בבית החיצון: וא"ת אכתי למה לי דכתב רחמנא וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו דאי למעט שלא יהיה עליונו של זב כתחתונו למה לי קרא דמנא תיתי שנחמיר בעליונו כתחתונו ל"ק דהא בכולה שמעת' משמע דמסתמא נושא ונישא כי הדדי נינהו אי לאו דמעטיה קרא דהא טרחינן בכולה שמעתא למעוטי עליונו שלא יהא כתחתונו. ויש מפרשים עליונו של זב כגון זב וטהור שהיו בכף מאזנים ומשכבות ומושבות בכף שנייה וכרעו הם והסיטו את הכלים, דאי משום הסט של זב אינו טמא עד שיסיט את כולו, אבל משום עליונו של זב טמא.
הכי גרס רש"י ז"ל בפירושיו מנא לן דתניא וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא, מאי תחתיו אלימא תחתיו דזב כלומר דהיינו משכב ומושב מאיש אשר יגע במשכבו נפקא, אלא וכל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו ומאי ניהו נושא יטמא נתקו הכתוב: והאי דאקשינן מאיש אשר יגע במשכבו נפקא הוא הדין דהוה לן לאקשויי ההוא טעון כבוס והכא אינו טעון כבוס, אלא דלא חש תלמודא למידק בה כולי האי אלא דלפריך ליה סתם דכל טומאת מדרס לא מהכא הוא אלא מהתם.
אלא וכל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו ומאי ניהו נושא דהיינו עליונו של זב וטמא נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה: כלומר מדלא ערבינהו בקרא ולכתוב וכל הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו והנושא אותו יכבס בגדיו, ופלגינהו ביטמא שמע מינה להקל בעליונו אתא ולנתקו מטומאה חמורה ולומר דהאי יטמא לא באדם וכלים אלא באוכלים ומשקים, והנושא אותם לא אעליונו של זב קאי אלא לנושא משכבו ומושבו של זב, וכן נדרש בתורת כהנים (פר' מצורע פרק ד). ובתוספות אמרו שרש"י ז"ל בעצמו הקשה לפירוש זה דהיאך אפשר לומר דהאי קרא באוכלים ומשקים הנוגעים בעליונו של זב דהא כתיב ביה טומאת ערב כדכתיב וכל הנוגע בכל אשר אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב וא"כ אי אפשר דמיירי באוכלים ומשקים, דאוכלים אין להם טומאת ערב דאין להם טהרה במקוה, וכתבו הם ז"ל שהוא ז"ל גריס גרסא אחרת ופירשו פירוש אחר בתשובה, אבל בנמוקי הרמב"ן נ"ר קושיא זו מתורצת לפי גרסה ראשונה דאיכא למימר דמשום דנתקו הכתוב דרשינן ליה לקרא דסמיך אמרכב דכתיב עיל מיניהוכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא וסמיך ליה וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והכי קאמר כל המרכב אשר ירכב עליו יטמא, וכן נמי כל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו דהיינו אוכלים ומשקים הנוגעים בעליונו, והוא עצמו כלומר עליונו עצמו, יטמא עד הערב.
מה היא מטמאה אדם וכלי חרס: והאי דנקט כלי חרס משום דבבבא בתרא (ט, ב) ממעט גבי נושא נבלה דאע"ג דמטמאה שאר כלים אינו מטמא אדם וכלי חרס.
הא דאתקיף רמי בר חמא ותספרנו ואנן נמי נספריה: לאו משום דסבירא ליה הכין דהא ליכא מאן דאית ליה הכין כדאמרינן בשלהי מכלתין (סט, א) אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב נדה שהפרישה טהרה בשלישי שלה סופרתו למנין שבעה אמר ליה רב ששת לרב ירמיה בר אבא רב בכותאי אמרה לשמעתיה דאמרי יום שפוסקת בו סופרתו למנין ז', אלמא ליכא מאן דסבירא ליה הכין, אלא הכי רמי בר חמא טעמא הוא דקא בעי אמאי לא ספרה, כיון דקימא לן דמקצת היום ככולו.
ואיכא דק"ל אמאי לא נספריה דהא אמרינן בפסחים פרק כיצד צולין (פא, א) ר' יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בשני שלה ואח"כ ראתה אינה אוכלת ופטורה מלעשות פסח שני ופרש"י ז"ל טעמא התם דקסבר ר' יוסי דמכאן ולהבא היא מטמיא ולא סתרה ספירה למפרע דמקצת היום ככולו. ואקשינן עלה אלא זבה גדולה לר' יוסי היכי משכחת לה אי דחזיא בפלגא דיומא אידך פלגא סליק לה שמור. ופרקינן אי בעית אימא בשופעת כל תלתא אי בעי' אימא ברואה תרי בין השמשות. אלמא לר' יוסי אמרינן מקצת היום ככולו ואנן נמי נספריה.
וליתא, דר' יוסי לא אמר אלא בסוף מנין אבל בתחלת מנין או באמצעיתו לא אמר, וטעמיה דר' יוסי משום דכיון שהיא יכולה לטבול באמצע היום והרי היא מותרת לבעלה דבר תורה היאך תטמאנה לאחר מכאן, אבל באמצע ספירה ותחלת ספירה דאפילו כשעבר היום כולו בטהרה אינה טהורה היאך יהא מקצתו ככולו, ותדע דאנן נמי בסוף מנין בזבה גדולה מקצת היום ככולו אמרינן כדאמרינן ואחר תטהר אחר מעשה תטהר כלומר אחר מעשה טבילה ומותרת היא לבעלה. אלא לדידן אי חזיא בתר טבילה סתרה למפרע דלמפרע מטמיא, ולר' יוסי דאית ליה דמכאן ולהבא מטמיא סלקא לה טהרה גמורה במקצת היום ואי חזיא לא מטמיא למפרע.
אבל בתוס' הקשו דאדרבה בתחלת החשבון ובאמצעיתו הוה לן למימר טפי דתיסוק מקצת היום ככולו מבסוף החשבון, מק"ו דנדה שתחלת היום עולה למנין ז' בתחלתה דאי חזיא בפלגא דיומא בתחלתה נדה אינה צריכה לספור אלא ששה והוא, ואע"ג דכתיב ז' ימים תהיה בנדתה, ואפילו הכי אין מקצת היום עולה לה בסופה דאין טבילת נדה אלא בלילה כל שכן זבה דמקצת היום עולה לה בסופה דהוה לן למימר דיעלה לה בתחלתה, דהכי גמרינן ליה לקל וחומר כי האי בר"ה פרק קמא (י, ..), דאמרינן אמר רבא ק"ו, ומה נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה, עולה לה בתחלתה, שנה שיום אחד עולה לה בסופה, אינו דין שיום א' עולה לה בתחלתה ונשאר להם לרבותינו בעלי התוספות ז"ל הענין בקושיא. ולפי דבריהם הקשו הם ז"ל כיון דרבי יוסי על כרחיך אמר הכא בסוף החשבון ובתחלת החשבון ובאמצעיתו מק"ו כדאמר א"כ אמאי לא אקשו ליה התם, אי הכי שכבת זרע דסתר בזיבה היכי משכחת לה כדאקשינן הכא. ובודאי אם קושיתם קושיא לא היה יכול לתרץ שם כמו שהוא מתרץ כאן ברואה סמוך לשקיעת החמה, דהא לר' יוסי לא למפרע מטמא אלא מכאן ולהבא כענין שאמר בשומרת יום כנגד יום.
ואלא מיהו נראה לי דעיקר קושי' ליתא, חדא דאיכא למימר דעדיפא מינה אקשי' לה זבה גדולה היכי משכחת לה וכי אוקמה בשופעת אי נמי ברואה בין השמשות תו ליכא לאקשויי משכבת זרע דהתם נמי כיון דאתית להכי שכבת זרע ברואה בין השמשות כלומר בתחלת היום וכל שכן אי מוקמת ליה בשופעת. ועוד דנראה לי דלר' יוסי על כרחיך באמצע ספירה מודה הוא דמטמיא למפרע ואלו ראתה באמצע ספירה אפילו מפלגיה דיומא ולעיל, סותרת היא כל החשבון, דאף הוא נמי סבר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם, ואם הימים הראשונים סותר בזב, אף שכבת זרע סותר יום א', דהכי גמרינן הילכתא דזיבה גמורה סותרת למפרע כל ז' אע"פ שספר ימים טהורים גמורים, וזיבה קטנה דהיינו שכבת זרע סותרת יום א' כדאמרינן לעיל בריש פרק המפלת (כב, א) והילכך אף הוא סותר למפרע כלומר אם ראה קרי בסמוך לשקיעת החמה סותר כל אותו היום למפרע וכדאוקימנא ליה הכא נמי בשמעתין, ותדע לך דר' יוסי באמצע ספירה לא אמר דהא איהו הוא דפסק הלכתא בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא בזב וזבה שבדקו יום ראשון ושאר הימים לא בדקו כר' אליעזר דתניא התם בפרק תינוקת (סח, ב) ר' יוסי ור' שמעון אומרים נראים דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהושע ודברי ר' עקיבא מדברי ר' אליעזר והלכה כדברי ר' אליעזר אלמא ר' יוסי אחר אחד לכלן בעי ואלו ראתה באמצע ספירה סותרת כל החשבון וכל שכן כשראתה בסוף היום שסותרת אותו היום אלא אם כן תדחוק דכל שאינה רואה בתחלת היום אף על פי שראתה בסופו הרי זו כאלו לא ראתה כלל ואין כאן הפסק טומאה כלל והא דתניא התם נראין דברי ר' עיקבא משום חשש דשמא ראתה בתחלת היום קאמר, ולא ניחא דכיון דאשכחן לרמי בר חמא הכא דאית ליה אפילו בכותאי דמקצת היום ככלו ואפילו הכי אמר הכא ברואה קרי סמוך לשקיעת החמה שסותר יומו למפרע למה נאמר שיהא ר' יוסי חולק עליו בכך ומיקל טפי מכותאי כדי שנקשה עליו.
ועוד דלפי דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל אין הפרש לר' יוסי בין תחלת היום לסופו דאפילו ברואה בתחלת היום אם נגמר היום בטהרה טהור ככותאי וכרב דימי דאמר דיום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה וא"כ סתירת זיבה לדידיה היכי משכחת לה אלא בשופעת כל היום, ולדידיה זבה גדולה אפילו ברואה שני בין השמשות היכי הויא והלא אפילו ראתה בתחלת היום מכל מקום כיון שפסקה עולה לו אותו מקצת היום לשמור של אמש ואע"פ שראתה נמי בבין השמשות השני גם כן אינו סותר דהא מכאן ולהבא היא רואה לר' יוסי מה שאין כן אפילו לכותאי וא"כ לדידיה לא משכחת זבה גדולה לעולם אלא בשופעת, אלא ודאי לר' יוסי דאמר מכאן ולהבא היא רואה פשיטא שאין יום שפוסקת בו עולה למנין ז', ותדע עוד דלר' יוסי ודאי רואה באמצע היום לא טהורי מטהר לה לגמרי אלא מפלג פליג ליה ליומא פלגיה טהור ופלגיה טמא, ופלגא קמא דטהור הוא סליק ליה שמור אידך פלגא דטמא צריך יומא אחרינא לשמור דידיה, והילכך באמצע ספירה כיון דמקצתו מיהא מטמית ליה על כרחיך סתר הכל למפרע ואפילו חזיא בפלגא דיומא משום דהא איהו בעי אחר אחד לכולן.
ועוד הקשו מפני מה לא אמרו שם בר"ה זבה תוכיח וראיתי להרמב"ן נ"ר שתירץ דמקצת היום טמא בתחלתו ככולו טמא ומקצת יום טהור בתחלתו ככולו טהור, סוף היום כתחלתו בין בסופה בין בתחלתה. הילכך ביום נקי של זיבה בתחלת ספירה ליכא למיספריה שהרי עבר מקצת היום בטומאה בתחלתו, ובסוף החשבון כיון שעבר מקצת היום בטהרה הרי הוא ככולו טהור אלא דלר' יוסי הרי הוא ככולו טהור גמור דאפילו ברואה במקצתו לא סתרה ולרבנן סתרה אבל נדה אפילו כולו נמי טמא סופרתו. ופי' לפי דיום ראשון של נדה עולה הוא לספירת טהרתה דלבסוף ששה והיא טהורה, והילכך קל וחומר ומה אפילו כולו טמא עולה לה וסופרתו חצי טהור לא כל שכן שיעלה לה.
ואינו מספיק לפי דעתי דאכתי תהדר קושיין לדוכתיה, והלא אלו אתה אומר סוף היום נגרר לתחלתו אם כן מקצת היום טמא בתחלת נדה כיון שהתחילה לראות מפלגא דיומא ולעיל, אמאי עולה לה בחשבון ז' דאע"ג דאי אתה רשאי לטהר סופו כתחלתו ולעשותו כיוצא בו לגמרי, מכל מקום לא יעלה לה למנין שבעה דאי לאו האי טעמא מאי ק"ו דאמרינן התם בר"ה, ועוד נדה בסופה היכא דלא חזיא בתחלת היום לימא הכין ותטבול ביום ז' ותשמש כזבה דמקצת היום בטהרה ככולו טהור, אלא שי"ל בזו דכל יום שביעי של נדה בין רואה בין אינה רואה טמא הוא דשבעת ימים תהיה בנדתה כתיב מה שאין כן בספירת ז' נקיים של זבה דאדרבה הנהו ימי טהרה נינהו והילכך בנדה אפילו לא ראתה בתחלת יום ז' שלה אינו עולה לה דאדרבה גורר סוף היום אחריו מה הוא טמא אף סופו טמא אבל מ"מ תחלת נדה קשיא.
ועוד תחלת זבה שמקצת היום בתחלתו טהור למה גורם אותו היום טומאה להצריכה ז' נקיים דהא בדידה נמי כתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים וא"כ נימא מה תחלת היום טהור בתחלתו אף סוף היום לא יעלה למנין ג' ימים להצריכה ז' נקיים דלכולי עלמא לא תהא זבה גדולה אלא א"כ רואה ג' בין השמשות, ונ"ל ודאי דסוף היום כתחלתו לעולם בשתחלת היום גורם או טומאה או טהרה אבל כשאין תחלת היום גורם לא טומאה ולא טהרה אינו נחשב להיות גורר אחריו סוף היום. והיינו דלענין זבה בין קטנה בין גדולה בסוף המנין מקצת היום ככולו לרבנן כדאיתא להו ולר' יוסי כדאיתא ליה וסוף נדה נמי כיון שעל כרחיך תחלתו טמא דז' ימים תהיה בנדתה כתיב מה שאין כן בשביעי של ספירת זיבה הילכך אף סוף היום כתחלתו מה תחלתו טמא אף סופו טמא וכן נמי בזבה יום שפוסקת בו, אבל תחלת נדה אעפ"י שתחלת היום טהור היה אפ"ה אין סוף היום שראתה בו בטל לגבי התחלת היום הטהור לפי שאין כחו של תחלת היום אלים לפי שאינו גורם שום דבר וכ"ש יום ראשון של זבה שאין תחלת היום שלא ראתה בו מעכב על מקצתו שראתה בו אלא מקצתו הגורם הוא יותר אלים להיותו ככולו. ובאמצע הספירה בין רואה בתחלת היום בין רואה בסופו אינו עולה כלל מפני שבאמצע הספירה נקיים מדם לגמרי בעינן ואפילו לכותאי לא אמרו כן אלא בתחלת המנין ממש אבל שתהא טומאה מפסקת באמצע הספירה לא דאחר אחד לכולן בעינן וקרי נמי סותר יומו הואיל וזיבה וראייתה דם סותר את הכל. וק"ו דאמרינן בראש השנה נמי נ"ל דמהאי טעמא נמי הוא לפי שהשנה אינה גורמת דבר לא בתחלתה ולא בסופה והוה לה כתחלת נדה והילכך בין בתחלתה בין בסופה יום א' שגורם הוא אלים ועולה והילכך כי היכי דעולה בנדה בתחלתה הם הכי נמי בשנה ולאו ק"ו גמור הוא דהא נדה כשעולה לה בתחלתה ואינו עולה לה בסופה בטעמא תליא מילתא כדאמרינן מה שאין כן בשנה אלא משום דנדה אע"פ שאינה עולה לה בסופה אפילו כן עולה לה בתחלתה משום דאין מקצת היום שאינו גורם עומד כפני מקצת יום גורם הילכך אף בשנה כן כיון דבין בתחלתה בין בסופה אין דבר גורם עומד לה כנגדו הילכך בין בתחלתה בין בסופה עולה כנ"ל.
הא דבעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע רואה הויא או נוגעת הויא: אליבא דר' שמעון בעי לה אבל אליבא דרבנן פשיטא דרואה הויא כדאיתא בפרק יוצא דופן (מב, .) אלא דרבא אית ליה דאינה כרואה משום פרכיה ולקמן בפרק יוצא דופן נאריך בה יותר בסייעתא דשמיא הלכתא כמאן.
ופולטת שכבת זרע דהכא: פרש"י ז"ל כגון שמשה בזוב שאלו שמשה קודם לכן ואח"כ ראתה ג' ימים ונעשת זבה גדולה ואחר ג' פלטה ש"ז אפילו לכשתמצא לומר שהיא כרואה אינה סותרת לפי שאין שכבת זרע מטמא לאחר ג' ימים מפני שהוא מסריח ואינו ראוי להזריע כדאמרינן לקמן. אבל הראב"ד ז"ל פי' בששמשה ביום שביעי לטהרתה אחר שטבלה ובתוס' העמידהו אליבא דחכמים דאמרין בשבת פרק ר' עקיבא (פו, .) דשש עונות שלימות בעינן וזמנין משכחת לה דפלטה לד' עונות וחצי או לה' עונות.
הא דאמרינן: שלא תהא זיבה מפסקת ביניהם: לאו דוקא אלא טומאת ז' כזיבה קאמר ואפילו טומאת לידה מפסקת כדאמר רבא לקמן בפרקין ואת"ל דשמעתין דוקא בטומאת זיבה, אתיא שמעתין כאביי דאמר לקמן דוקא טומאת זיבה.
אלמא אספיקא לא שרפינן תרומה: כלומר אספיקא כי האי ואע"ג דאיכא ספיקא דלא שרפינן עלה תרומה הכא על כרחין שרפין דהשתא על בגדי ע"ה שרפינן על נגיעתו לא כל שכן ואי בכותי חבר בועל נדה משוית ליה כדמקשה ואזיל.
הכי גרס רש"י ז"ל ור"ח ז"ל: שטבל ועלה ודרס על בגדי חבר ואזול בגדי חבר ונגעו בתרומה: ופרש"י ז"ל דה"ה דהוה מצי לתרוצי שטבל ועלה ונגע בתרומה,אלא משום דבעי לאוקומה בכעין בגדי עם הארץ דטומאת זו מחמת נגיעת הבגדים בתרומה. ולפי גרסא זו משמע דאי לאו טבל יש לו טומאת מדרס דכזב גמור חשבינן ליה דעמי הארץ כזבים עשאום והיינו נמי דצנורא של עם הארץ מטמאה כדאמרינן בסמוך ונתזה צנורא על בגדיו ואמרינן עלה ותיפוק לי משום צנורא דע"ה אלמא צנורא דע"ה מטמאה והיינו משום משקה הזב וכן נמי בחגיגה גבי כלים שגמרן ע"ה (כג, .)
ואי קשיא לך הא דאמרינן בחולין פרק השוחט (לה, .) גבי בגדי ע"ה מדרס לפרושים בגדי פרושים מדרס לאוכלי טהרות וכו' מדרסות קאמרת שאני מדרסות שמא ישבה עליהן אשתו נדה דאלמא משום עצמו לא גזרו על בגדיו כלל. י"ל דלא קאי אלא אבגדי פרושין לפי שלא עשו גופו של פרוש כזב לגבי תרומה אלא משום חשש אשתו אבל אעם הארץ לא קאי כלל.
ולי נראה דאכולהו קאי אלא משום דההוא טעמא סליק אכולהו כלומר בין לבגדי ע"ה בין לבגדי פרושים מ"ה נקט ליה ולא בעי למימר בע"ה משום דגופו כזב ובפרושים משום מדרס אשתו. אלא אי קשיא הא קשיא דבפרק הניזקין בסופו (סא, .) אמרינן גזירה שמא תסיטם אשתו נדה ואמרינן נמי התם גבי חלה מניחתה בכפישה ובשבא ע"ה ליטול נוטל את שתיהן ואינו חושש דאלמא ע"ה גופו אינו מטמא בהסט כזב ולא חששו להסטו כלל אלא להסט אשתו וכן נמי משמע שאין לו טומאת מדרס ואינו עושה משכב ומושב כדתנן במסכת טהרות פרק רביעי הגנבים שנכנסו בבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומה הן מטמאין אוכלים ומשקים וכלי חרס הפתוחים אבל לא את המשכבות ומושבות וכלי חרס המוקפים צמיד פתיל ואם יש עמהם גוי או אשה הכל טמא. אלמא הוא עצמו אינו עושה משכב ומושב ולא היסט ולא מדרס. והא דתנן בפרק חמישי הדר עם עם הארץ בחצר ושכח כלים בחצר ואפיל חביות המוקפות צמיד פתיל או תנור מוקף צמיד פתיל הרי אלו טמאים היינו משום אשתו נדה כדקתני בהניזקין שמא תסיטם אשתו נדה.
ור"ת ז"ל תירץ דעם הארץ ודאי עשאום חכמים כזבחים לשאר דברים אבל להיסטות לא משום שאם כן אין לך מעביר חבית לחברו ממקום למקום. וכן נמי למשכבות ומושבות ומדרסות מפני שאין גוזרים גזרה על הצבור אלא א"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה אבל בצנורא יכולים להזהר יפה. ועוד הביאו ראי' ממתניתין דאין עמי הארץ עושים משכב ומושב מדתנן (לעיל לא, ב) ומטמאין משכב התחתון כעליון ואם גופו של עם הארץ כזב הרי הוא עושה משכב התחתון כתחתונו של זב. והא דנקט הכא ודרס ולא קאמר ונגע משום דבעי דליהוו בגדי חבר תחתיו של כותי דמיירי בהו מתניתין דקתני ואין חייבים עליהם ואין שורפים עליהן דמשמע דקאי המשכב התחתון כעליון.
ויש מי שפירש דלא עשו גופו של עם הארץ כזב כלל ואינן טמאים אלא משום בגדיו דחיישינן בהו שמא ישבה עליהן אשתו נדה דהוה ליה נושא את המדרס, וצנורא שלו שמטמאה היינו משום דנטמא בשפתיו ולא מטעם מעיין, ואזלה צנורא ומטמאה את הכלים משום דמשקים מטמאין את הכלים מדבריהן כדאיתא בפרקא קמא דשבת (יד, .) ובגדיהן שהן מדרס לפרושים שמא ישבה עליהן אשתו נדה וכדאמרינן בפרק השוחט, והכא ל"ג בכותי שטבל ועלה ודרס על בגדי חבר דאי משום מדרסו אפילו לא טבל נמי לא מטמא להו לבגדי החבר כלל משום דהוי ליה ראשון ואין כלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. אלא הכי גרסינן בכותי שטבל ועלה ונגע בתרומה דאי לא טבל, ונגע בה ממש מטמא לה. ובתוספות הקשו על פירוש זה דאם כן למה לי למימר הכא אי משום טומאת עם הארץ הא טביל ליה דכי לא טבל נמי לא מטמא דהא אוקימנא לה בכותי ערום ואין נושא מדרס מטמא כלי לאחר שפירש מן המדרס כדתנן במסכת זבים (פ"ה).
עוד הקשו בתוספות למה לי לאוקומה בכותי ערום לימא בשדבר אחר מפסיק בין רגלו לבגדי חבר שאין נושא מדרס עושה משכב ומושב ועשר מצעות זו על גב זו ודרס על העליונה היא טמאה משום מגע והשאר טהורות.
ונראה לי דזו וזו אינה קושיא אלא לגרסת הספרים דגרסי שטבל ועלה ודרס על בגדי חבר אבל למאי דגרסינן שטבל ועלה ונגע בתרומה על כרחין ליתא אלא בשבטבל ובערום דוקא דנושא את המדרס מטמא הוא אפילו שנים ופוסל אחד כדתנן במסכת זבים בפרק בתרא הנוגע במשכב ובמושב מטמא שנים ופוסל אחד פירש מטמא אחד ופוסל אחר אחד הנוגע וא' המסיט ואחד הנושא אחד הנישאפירש מטמא א' ופוסל א', הילכך דוקא ערום וטבל ואפילו היה כלי מפסיק בינו ובין התרומה לפי שכל זמן שהוא נושא את המדרס מטמא את הכלי משום חבורין כדתניא בתורת כהנים אצל לא אדם וכלי חרס והכלי חוזר ומטמא את התרומה, ועוד דאפילו לגירסה הראשונה אין הקושיא השנייה קושיא דכיון שאינו ערום מסתמא מנעליו ברגליו גם כן, והן הן שנוגעים לבגדי חבר ומטמאים אותן ואינו רוצה להעמידה בלבוש ובשבגדים אחרים מפסיקים בין מנעליו לבגדי החבר דאם כן לכולי עלמא נמי לוקמא בלבוש בגדים ממש ונוגע או דורס בהן על הטהרות אין הפרש בין שהוא ערום לגמרי ובין שהוא ערום מהן ולבוש אחרים ובין שבגדים אחרים מפסיקים דהכל עולה לטעם אחד.
עוד הקשו מדאמרינן בסמוך גבי צדוקי ותיפוק לי משום צנורא דעם הארץ כלומר מה הועיל בשקדם אצל אשתו תיפוק לי משום צנורא דעם הארץ, דהא להאי סברא נפקא מינה טובא דאילו משום צנורא דעם הארץ לא היה הוא עצמו טמא אלא בגדיו בלבד, אבל משום צנורא דבועל נדה הוי ליה איהו נמי טמא משום נושא רוקו של זב.
גם זו אינה קושיא לפי דעתי חדא דכהן גדול לא נתכרכמו פניו אלא על טומאות בגדיו שהיה צריך להטביל אבל על טבילת עצמו לא היה מקפיד. ועוד דהכי קאמר כי אמרה לו אשתו שמתיראות הן מן הפרושים וטובלות לנדותן מאי הוה דהוה סלקא דעתא דלגמרי היה מתפייס בכך ולא היה מצריך טבילה אפילו לבגדיו ואמאי תיפוק לי משום צנורא דעם הארץ ובגדים מיהא צריכין הן טבילה עדיין ופריק דאפילו בגדיו נמי טהורים הן משום דרגל היה.
ובירושלמי נמי במסכת חגיגה (פ"ב ה"ז) משמע הכין, דגופו של עם הארץ אינו כזב ואין טומאת בגדיו אלא משום שמא ישבה עליהן אשתו נדה. דגרסינן התם אל ההוא מתני' דבגדי ע"ה מדרס לפרושים בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה וכו' ר' יוסי בשם ר' יוחנן במגעות שנינו כלומר אין בגדים אלו טמאים אלא מחמת נגיעה ומחמת שנגעו בהן עשאום חכמים כמדרס ואקשינן עלה ר' זעירא קומוי ר' יוסי מהיכן נטמא הבגד הזה מדרס כלומר אם כדבריך לא היה להם לטמא אלא משום מגע לא משום מדרס ופריק שאם נגעה בהן אשתו בישיבה עשאום כמדרס אבל ישבה עליו בבגדיה לא גזרו עליו ובאותה סוגיא ירושלמי מתבאר עוד דלא עשו גופו של ע"ה וגופו של פרוש כזבין ואצל התרומה.
ואיכא מרבוותא דמקשו ולימא ליה מאי אין שורפין עליהן את התרומה על תחתונו ועליונו דקתני. דאי משום טומאת ע"ה לא מטמא משכב ואי משום בועל נדה תרי ספיקי נינהו. ואינהו מפרקי לה דטומאתן אפילו אגופייהו משמע ליה.
ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דלעולם אתחתונו ועליונו קאי ומשום נדה הוה לן לשרוף עליהן את התרומה דליכא אלא חדא ספיקא שמא השלימות לדם ירוק שמא לא השלימו אלא ספק בעל בקרוב ספק בעל ברחוק אינה ספיקא כל שלא טבל דמה לי רחוק מה לי קרוב, בטומאתו הוא לעולם עד שיבא במים. ואין לומר נמי שמא טבל שמא לא טבל דאנן כודאי לא טבל משוינן ליה דכיון שמשלימין דם ירוק לדם טהור כדינן מפני מה הוא טובל, הילכך כל שלא טבל בפניך ליכא אלא חדא ספיקא וכשטבל לפניך מאי איריא תחתונו ועליונו ואפילו הוא עצמו שנגע בתרומה אין שורפין אותה עליו, ונ"ל גם כן דמשום כך לא העמידוה ברגל אע"ג דטומאת עם הארץ ברגל כטהרה שויוה רבנן כדאיתא בסמוך דאכתי א"א בלא טבל משום חשש בועל נדה וליכא אלא חדא ספיקא ואפילו טבל ולבש בגדיו ברגל דאכתי איכא משום בגדי בועל נדה והם לא עשעום כטהורים ברגל אלא משום צד ע"ה אבל מצד שהם בועלי נדות לא טהרום וצדוקים שאמרו בסמוך שעשאום כטהורים ברגל היינו שאינן אלא כעמי הארץ דמכלל ישראל הם.
וקדם אצל אשתו: ק"ל היאך האמינה א אמרינן (ברכות לה) החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ועוד למה לי אצל אשתו לישייליה לדידיה.
לזכר כל שהוא זכר בין גדול בין קטן לנקבה בין גדולה בין קטנה: כך היא גרסת הספרים ורש"י ז"ל לא גריס לנקבה בין גדולה בין קטנה משום לנקבה צריך למצורעת למעיונתיה ואתיא זכר מצורע מיניה דאי לא מעינות מצורע ומצורעת מנא להו. ובתוספו' העמידו גירסת הספרים ואי משום מעינות מצורע דילמא אתיא להו מדרשא אחרינא ואינהו ידעי לה. ותדע לך דהא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא דריש נמי לזכר זכר כל שהוא לנקבה נקבה כל שהוא כדאיתא לעיל (לב, ב) ולדידיה מעינות המצורע מנא ליה אלא ודאי אתיא ליה מדרשא אחרינא, לבית שמאי נמי אתיא להו מדרשא אחרינא, והביאו ראיה לדבריהם דמשמע בשמעתין לקמן דמאן דמוקי להאי קרא לבין גדול בין קטן לא מוקי ליה כלל לרבות מצורע למעיינותיו ונקבה למעינותיה מדקאמר על רב יוסף הא איהו דאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן ואייתר ליה לזכר לרבות מצורע למעינותיו, ונ"ל שזו אינה ראיה כלל דלעולם אפילו מאן דדריש לזכר כל שהוא זכר אפילו הכי דריש נקבה למעינות אלא דאנן כי אקשינן עליה דרב יוסף מזכר הוא דאמרינן דכיון דאתי ליה לרב יוסף זכר קטן מזאת תורת הזב אלמא לזכר למעינות זכר ולא אתי מנקבה והילכך איתקש ליה מצורע זכר לזב זכר מה זב גמור זובו מטמא אף מצורע נמי זובו מטמא ואפילו ראייה ראשונה שלו, אבל למאן דדריש לזכר לרבות זכר קטן א"כ לא מצינו זוב של מצורע שהוקש לזובו של זב אלא דשאר מעינות נפקן להו מנקבה ואתי זכר מינה, ואע"ג דמצורע אית ליה מעינות כזב לאו הקישא היא זו, ותדע לך דא"כ למה לן למימר והא איהו דאמר זאת תורת הזב וכו' אלא לימא מאי תבעי ליה לרב יוסף והא לדידיה נמי מצורע אית ליה מעינות כזב מדקא בעי מקום זיבה מעין הוא וא"כ הרי הוא כזב אלא דאנן ודאי מדין שהוקש זכר מצורע לזב זכר קא אתינן לה כנ"ל.
אלא מיהא יש לישב גירסת הספרים ולעולם לנקבה כל שהיא נקבה דאמרינן אגררא לזכר בין גדול בין קטן נקטיה ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא נמי לא איצטריך ליה לנקבה לרבות קטנה דלכולי עלמא מוא"ו מיותרת דואשה כי יזוב זוב דמה נפקא כדאיתא לעיל ועיקר דרשא דר' ישמעאל מלזכר הוא ולנקבה אגב גררא נקטיה וזה שלא כפרש"י שפירש למעלה ור' ישמעאל לא מעייל נפשיה כלל למדרש ווי"ן.
ובית הלל נפקא להו מזאת תורת הזב: ה"ה דהמ"ל נפקא להו מאיש איש כדאמר ר' יהודה לעיל (לב, ב) אלא משום דבעי לאוקומה ב"ה כמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם.
הא דבעי רב יוסף מקום זיבה מעין הוא ומטמא במשא או מקום מעין הוא: קשיא לי אמאי לא פשטה מבית הלל דמעין הוא דהא משמע דע"כ אית להו לב"ה הכין מדמיתרו לזכר לדם טהרה של מצורעת שאינו בא ממקום מעין ולו' דכל מעינות שבמצורע ושבמצורעת מנקבה אתו ולפיכך אייתר ליה לזכר לגמרי לרבויי אפילו מה שאינו בא ממקום מעין ומדלא אשכחן בזכר תנהו ענין לנקבה ואם איתא דאף מקור זיבה שבזכר לאו מעין הוא תנהו לראייה מדאקיש רחמנא מצורע לזב גמור אמאי דחיק נפשיה למתלי בהקשיא ולא פשיט לה להדיא מהא דב"ה דרב יוסף גופיה קטן וקטנה מזאת תורת הזב דמייתי לה ב"ה מייתי לה איהו נמי, דדריש לזכר ולנקבה כבית הלל דאי לאו דם טהורה של מצורעת מנא ליה. ועוד תמיהא לי דאדרבה מהא דאביי משמע דסבירא ליה דמקור זיבה לאו מעין הוא מדאצטריך להקישא דלא מטמיא במשא.
וי"ל דאביי ודאי הכין ס"ל דמקור זיבה לאו מעין הוא ומשום דב"ה דרשי לזכר לרבות דם של מצורעת איצטריך להקישא ולומר דאי כתב רחמנא בהדיא מעינות במצורע הוה מייתינ' מינה ראייה ראשונה של מצורע דאם אינו ענין לשאר מעינות של מצורע תנהו ענין לראייה ראשונה שלו ודם טהרה של מצורעת טהור מכלום הוא דהא לאו מעיין הוא וליכא מידי דנרביי' מיניה השתא דכתב רחמנא מצורע ומצורעת גבי זב שמע מינה תרתי חדא דאייתר ליה לזב לגמרי ואם אינו ענין לשאר מעינות תנהו ענין למה שאינו בא ממקור מעין ואא"ע לגופו דהיינו ראייה ראשונה של זכר דלהכי כתביה רחמנא גבי זב לאקושי מצורע זכר לזב גמור לומר דאף ראייה ראשונה שלו מטמאה במשא כזב גמור הילכך תנהו ענין לנקבה מצורעת לרבות דם טהרה שלה. כנ"ל.
ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא: בנגיעה לא מיבעיא ליה דלא גרע משכבת זרע ובראייה ראשונה של אדם טהור לא מבעי ליה דודאי לא מטמיא במשא הואיל והוקשה לקרי דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז וקרי לא מטמא במשא כדאיתא בבריתא במסכת כלים, וכן פר"ח ורש"י ז"ל דראייה הראשונה של זב אינה מטמאה במשא ובראייה שנייה של מצורע לא מבעיא ליה דלא גרע מזב גרידא דמטמאה במשא כדנפקא לן מזובו טמא הוא כדאיתא לקמן אלא ראייה ראשונה של מצורע קא מיבעי ליה ומשום מעינות המצורע.
אמר רבא תא שמע זובו טמא הוא מלמד על הזוב שהוא טמא: כלומר במשא דאי בנגיעה תיפוק לי דלא גרע מש"ז כדאיתא לקמן בריש פרק דם הנדה (נה, .).
ובמאי אלימא בזב גרידא למה לי קרא לאחרים גורם טומאת משא: כלומר לבעליה שהזב מטמא במשא לעצמו וכל שכן שמטמא במשא אלא בזב מצורע. הכי גרס ר"ח ז"ל וכן היא גירסת הספרים ומדאיצטריך קרא לרבויי בראיי' הראשונה שמע מינה מקום זיבה לא מעין הוא. ופירש ר"ח ז"ל ומדאיצטריך רחמנא לטמא בראייה ראשונה כזב גמור שמע מינה מקום זיבה לאו מעין הוא.
ואיכא למידק והיכי מוכח מהכא ראייה ראשונה של מצורע והא האי קרא בראייה שנייה משמע דמיניה דרשינן (במכילתן מג, ב) מנה הכתוב שתים וקרא טמא ועוד דמאי קאמר שמע מינה מקום זיבה לאו מעין הוא דמאי נפקא מינה מכל מקום הא רבייה קרא לטמויי במשא וכן הקשה רש"י ז"ל. ועוד ק"ל דאי בראייה ראשונה מאי קאמר אילימא בזב גרידא פשי' לאחרים גורם טומאה אי לראייה ראשונה ולטומאת משא מאי פשי' אדרבה איצטריך טובא לאשמעינן דראייה ראשונה של זב גרידא מטמיא במשא, וליתא נמי דקי"ל דאינה מטמאה במשא ובודאי מאי דקאמרינן אלא במצורע בחדא גוונא מיירי עם מאי דקאמרינן בזב גרידא אי האי בראייה ראשונה אף האי בראייה ראשונה.
ורש"י ז"ל פי' דהאי בראייה ראשונה פי' הוא בספרי' והכי קאמר מדאיצטריך קרא לרבויי כלומר בראייה שנייה שמע מינה דבראייה ראשונה אינה מטמאה דמקום זיבה לאו מעין הוא. ואם תאמר לרבויי ראייה שנייה במצורע למאי איצטריך מי גרע מזב גרידא איצטריך סלקא דעתך אמינא בזב גרידא דגורם טומאת משא לבעליה כל שכן הוא עצמו שמטמא אבל במצורע שאינו גורם לו טומאת משא דאפילו מצורע גרידא מטמא במשא אימא כיון שאינו גורם אף הוא עצמו לא יטמא קמ"ל וכן פרש"י ז"ל ויש מי שהקשה עליו דכיון דאי לאו מצורע הוא נמי הות מטמיא איתיא לק"ו מ"מ. וזו אינה קושיא לפי דעתי דמ"מ עכשו אינו גורם וכי האי גונא אמרינן לקמן (לז, א) גבי קושי דבר הגורם סותר והאי לאו גורם הוא ואע"ג דדבר המטמא הוא דהאי מטמא בימי נדה כדאיתא לקמן, ואלא מי' במצורע גופיה גורם הוא לו טומאת הסט ומדרסות דמצורע גרידא אינו מטמא בהסט ולא במדרס ומחמת זובו מטמא אף בהסט ומדרס.
ומיהו בתוספות נסתפקו בדין זה דהא משמע דאף המצורע מטמא הוא משכב ומושב ומטמא בהסט מדתנן במסכת כלים (משנה, כלים א, ד) כלים למעלה מן הזבה מצורע שמטמא בביאה אלמא כל שהזבה מטמאה מצורע מטמא. ועוד ראיה מדאמרינן הכא בסמוך אקשינן רחמנא למצורע לזב גמור. אלא שבפסחים פרק אלו דברים (סז, ב) משמע שאינו מטמא משכב ומושב.
ותי' ר"ת ז"ל דכל הני דמשמע דמטמא משכב ומושב היינו לטמא אוכלים ומשקים וההיא דפסחים לטמא אדם. והאי דמסכת כלים ל"ק דלאו לכל מילי קאמר שיהא מצורע למעלה מן הזב ולומר דכל שישנו בזבה ישנו במצורע אלא שהוא לטמא בביאה מה שאין כן בזבה וכדקתני נמי התם למעלה מן המצורע עצם כשעורה אע"פ שהמצורע מטמא בביאה מה שאין כן בעצם כשעורה. והא דאמר בסמוך אקשיה רחמנא למצורע לזב גמור לאו לכל מילי אקשינהו אלא לענין זה בלבד שיהא זובו ואפילו בראיה ראשונה כראיית זב גמור. ומיהא אפילו להאי פירוש לא חשיב גרם טומאה אע"פ שגורם טומאת משכב ומושב לטמא אדם משום דכיון דמכל מקום אינו גורם טומאה לגבי כלים שהרי הוא מטמא את הכלים ומטמא נמי אוכלים ומשקים.
ומכל מקום אכתי קשה דגורם הוא טומאת הסט דמעיקרא לא היה מטמא כדמוכח התם בפסחים פרק אלו דברים, ולעיקר קושיתנו דאי בראייה שנייה דמצורע למה לי קרא איכא למימר דקרא הא קמ"ל דמקום זיבה לאו מעין הוא דאפילו במצורע אינה מטמאה היסטה עצמה במשא עד ראייה שנייה כזב גרידא ולא איצטריך קרא דתהוי קמי שמיא ספיקא אי מעין הוא אי לאו, אלא אדרבה גלוי וידוע לפניו שאינו מעין וכדי שלא נטעה בו לומר דמעין הוא אתא קרא ואשמעינן דלא.
ובנמוקי הרמב"ן נ"ר מעמיד גירסת הספרים והכי קאמר אילימא בזב גרידא ובראייה שנייה לאחרים גורם טומאת משא לעצמו של זוב לא כ"ש אלא במצורע ובמאי אילימא בראייה שנייה למה לי קרא מי גרע מזב גרידא אלא אם אינו ענין לראיה שנייה של מצורע אוקמיה לראייה ראשונה שמטמאה שמע מינה מקום זיבה לא מעין הוא. ומכל מקום עדיין תקשי לן מה שהקשה רש"י ז"ל מאי קאמר שמע מינה מקום זיבה לאו מעין הוא ומאי נפקא לן מינה.
הא דאמר רבא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ"ש: הקשו התוס' והלא לאחרים גורם טומאת משכב ומושב והוא עצמו אינו עושה משכב ומושב כדאיתא בריש פרק דם הנדה (נד, ב). ומיהו האי לאו קושיא היא כל כך דדילמא התם משום דמיעטיה קרא בהדיא מדכתיב אשר ישכב עליו הזב הזב ולא הזוב כדאיתא לקמן בפרק דם הנדה ואין צורך אלא ודאי הוא הדין דהוה ליה לאקשויי הכין אי נמי מהסט שהוא גורם טומאת היסט והוא עצמו אינו מטמא בהסט. אי נמי משכבת זרע דאצטריך רחמנא לטמויי נוגע בקרי למה לי לאחרים גורם טומאה הוא עצמו לא כ"ש אלא דעדיפא מינייהו אקשי לי שעיר המשתלח יוכיח דאין לו טומאה כלל וגורם טומאה לאחרים ובהא אידחי טעמיה רבאלגמרי ותו לא איצטריך לאקשויי עליה מהנך.
הא דאמר רב הונא ראייה ראושנה של זב מטמאה באונס: להצטרף אף עם השנייה לטמא משכב ומושב קאמר מדקאמר ראייה ראשונה של זב ולא קאמר הרואה ראייה א' של זב והיינו דאקשינן עליה מדתנן ראה ראייה ראשונה בודקים אותו מאי לאו לטומאה, ופרקינן לא לקרבן ואם איתא לימא אין לטומאה ולהצטרף לשנייה לטומאת משכב ומושב אלא ודאי כדאמרן ומשום הכי לא אשכח פירוקא אלא לקרבן.
מכלל דתנא קמא לטומאה קאמר: קשה לי דילמא אף תנא קמא משום קרבן נמי קאמר בראשונה ובג' פליגי דתנא קמא סבר אפילו באונס ואפילו לקרבן ור' אליעזר סבר אף בשלישית אינה כזוב לקרבן אלא בבדיקה, ועוד דאפילו תנא קמא לטומאה קאמר אי קא מקשה מת"ק לימאתנאי היא ורב הונא דאמר כר' אליעזר ונ"ל דה"פ מדקתני במתניתין (משנה, זבחים ב, ב) ראה ראייה ראשונה בודקין אותו שנייה בודקין אותו שלישית אין בודקין אותו ר' אליעזר אומר אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן אלמא לת"ק אין צריך בדיקה כלל מפני הקרבן ואפילו בראשונה דאם איתא דאפילו בראשונה צריך בדיקה מפני הקרבן ואף על פי שמטמא באונס בשלישית נמי ליבעי בדיקה מפני הקרבן אע"פ דמשום טומאה אינו צריך בדיקה וכר' אליעזר דאמר דאף בשלישית צריך בדיקה מפני הקרבן דקס"ד דר' אליעזר מפני הקרבן דוקא קאמר ולא לטומאה וכדקתני בברייתא (לז, א) לקרבן אמרתי ולא לסתירה דאלמא משמע דר' אליעזר דוקא לקרבן קאמר ולא לדבר אחר אלמא מדלא אצריך תנא קמא בדיקה בשלישית משמע דלדידיה אינו צריך בדיקה כלל מפני הקרבן ובדיקה דראייה ראשונה ושנייה דמודו בהו רבנן מפני הטומאה הן וקשיא לרב הונא ומיהו מדר' אליעזר ליכא לסיועיה דדילמא בשלישית דוקא הוא דאמר דאינה צריכה מפני הטומאה אלא מפני הקרבן הא באינך תרתי קמיאתה אף לטומאה הן. ופריק לה דכולי עלמא בראייה ראשונה לקרבן ולא לטומאה והא דאמר ר' אליעזר בשלישי מפני הקרבן לאו דוקא מפני הקרבן אלא בין לקרבן בין לטומאה דבאתים פליגי. ומפני הקרבן דאמר ר' אליעזר טעמא דקרא קאמר כלומר מפני מה הצריך הכתוב בדיקה אף בשלישית היינו מפני הקרבן כלומר שהיא גורמת קרבן מפני שהיא צריכה להצטרף לאחרות לקרבן דכל שהיא צריכה לקרבן צריכה בדיקה הא לאו הכין לא היה צריך בדיקה והיינו דלרבינית דאינה צריכה להצטרף לקרבן אינה צריכה בדיקה וכדקתני בברייתא ר' אליעזר אומר בשלישית בודקין אותו ברביעית אין בודקין אותו לקרבן אמרתי ולא לסתירה כנ"ל.
דם היולדת שלא טבלה ב"ש אומרים כרוקה וכמימי רגליה: תמיה לי לב"ש מאי שנא מדם טהרה של מצורעת דהא מקור לאו מעין הוא וכדאיתא בגמרא גבי מעינות מצורעת א"כ אף היולדת שלא טבלה כן ולדידיה דסבירא ליה דבימים לחודייהו תלא רחמנא וכבר שלימו לה יומי לא תטמא לא לח ולא יבש וצל"ע.
אמרו להם ב"ש לא אם אמרתם בנדה שאפילו טבלה וראתה טמאה ואיכא למידק דשפיר קאמרי להו ב"ש לב"ה ומאי קסברי ב"ה: ותירצו בתוספו' משום דאיתקש יולדת לנדה דכתיב כימי נדת דותה תטמא וכתיב וטמאה שבועים כנדתה ואמרינן לקמן כימי נדתה כך ימי לידתה. וי"ל דעל זו היתה עיקר מחלוקת של רב ולוי דנחלקו בסמוך אליבא דב"ה וב"ש במעין אחד ושתי מעינות דלוי משום שהוקשה לו מה שהיה מדמה ב"ה דם היולדת שלא טבלה לדם הנדה שלא טבלה ושפיר קאמרו להו ב"ש לב"ה, משום הכי סבר דבדם היולדת בעצמו פליגי ובשופעת דוקא דב"ה סברי דשתי מעינות הם ועד שיסתם הטמא אינו נפתח הטהור וה"ל דם נדה ממש ואהדרו להו ב"ש דמעין אחד הוא והתורה טהרתו ואפילו שופעת והילכך אינו דומה לדם הנדה דהתם אפילו טבלה כל זמן שתראה טמאה אבל כאן התורה טהרתו אלא שהאשה טמאה עד שתטבול והוה ליה כמימי רגליה. ורב סבר דלכולי עלמא מעין אחד הוא אלא דבית הלל סברי דביומי וטבילה תלא ליה רחמנא ועד שתספור ימי לידה ותטבול לא טהרתו תורה והלכך דם נדה ממש הוא וב"ש סברי ביומא לחודייהו תלא רחמנא והרי דומה כמימי רגליה ומה שהקשו להם בית הלל יולדת בזוב תוכיח ומיטעא הוה טעו במה שהודו להם ב"ש ביולדת בזוב שהוא מטמא לח ויבש דסברי דאפילו בשספרה מודו להו ואמרו להו לא אלא דוקא בשלא ספרה הא ספרה ה"ה והיא התשובה.
דם היולדת שלא טבלה בית שמאי אומרים כרוקה וכמימי רגליה ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש בשלמא לרב דאמר מעין אחד הוא משום הכי מטמא לח ויבש: פי' ולא משום שתהא נדה באותו ראייה ואע"פ שלא טבלה ואע"פ שבא מן המעין טמא ויהא הדם כדם הנדה דכל דם שתראה לאחר שעברו ז' לזכר ושבועים לנקבה אין הדם מטמאה את האשה לרב דאמר מעין א' הוא בפוסקת ואפילו בשופעת אלא שהדם בעצמו טמא כל שלא טבלה לבית הלל מדין תהא בנדתה עד שתבא במים הכי נמי תהא בדין לידתה עד שתבא במים כיון דאית להו לבית הלל דבימים וטבילה תלא רחמנא אבל לב"ש דסברי דימים לחודיהו תלא רחמנא דמה נמי לאו דם יולדת היא אלא דכיון דלא טבלה וטמאה היא אף דמה נמי מטמא לח ואינו מטמא יבש כרוקה וכמימי רגליה. וכולי עלמא בשטבלה אינו מטמא כלל ודלא כרשב"ג דאמר מקור מקומו טמא וכן כתב רבינו הר' יונה זצ"ל, וד כתב ר' זצ"לבשם הרב ר' שמעון בר' שמשון ז"ל שהביא ראיה לכך שאינה נעשית נדה בראיה שלאחר שבעה דלזבה ושבועים דנקבה ואפילו קודם שטבלה מדאמרינן לרב רישא אינה נעשית נדה בשפיעתה עם יציאת שבעה קודם גמר טבילה דאי נעשית נדה אין מקום לקולא דרב.
קסלקא דעתא דפסק: כלומר דסתמא קתני ואפילו פסק והוא הדין לשופעת והא דאקשינן בסמוך אי בשופעת מאי טעמא דבית שמאי ללוי בלחוד הוא דקא מקשה כלומר לדידך דאמרת דשתי מעינות הן אי בשופעת מאי טעמא דב"ש, אלא לרב מאי איכא בין בית שמאי לבית הלל דפרקינן איכא בינייהו יומי וטבילה. ק"ל דמהכא משמע דאכתי לא ידענין דאית להו לב"ש דביומי לחודייהו תלא רחמנא ולתרוצה לדרב דוקא הוא דאמרינן הכין ואם כן ללוי נמי דב"ש היכי ניקו, אלא ע"כ ללוי נמי ב"ש ביומי לחודייהו תלא רחמנא סבירא להו וכדאיתא נמי בהדיא בסמוך וא"כ מאי קשיא ליה תו לרב. וי"ל דהכי קאמר בשלמא ללוי כולהו סבירא להו דביומי לחודייהו תלא רחמנא ובהא הוא דפליגי דבית שמאי סברי מעין א' הוא וב"ה סברי שתי מעינות הן אלא לרב כיון דלכולי עלמא מעין א' הוא במאי פליגי ואהדר ליה דביומי וטבילה פליגי כנ"ל.
הא דאוקי לוי בשופעת: איכא למידק א"כ אמאי קתני שלא טבלה דבשופעת לא שנא טבלה ולא שנא לא טבלה, וי"ל דמשום בית שמאי איצטריך דאי טבלה טהור לגמרי אבל בשלא טבלה מטמא לח כמימי רגליה. ועוד כתב רבינו הרב ר' יונה ז"ל מ"כ דאי קתני דם היולדת שטבלה בית שמאי מטהרים נהי דהוה שמעינן מינה דבית שמאי סבירא להו דמעין אחד הוא אבל מכל מקום לא הוה ידענא דסבירא להו דביומי לחודייהו תלא רחמנא קמ"ל דם היולדת שלא טבלה דאפ"ה לא מטמאי ליה בית שמאי אלא לח כמימי רגליה אלמא ביומי לחודייהו תלא רחמנא.
הא דאקשינן: אי בשופעת למאי איצטריך. ופרקינן לב"ש איצטריך ולאשמעינן דיולדת בזוב דבעיא ספורים לא אמרי ב"ש דביומי לחודייהו תלא רחמנא: קשיא לן ולרב דמקשה הכי מי ניחא הא ע"כ לדידיה נמי לא איצטריך אלא לבית שמאי ולאשמעינן נמי דיולדת בזוב לא תליא ביומי לחודייהו וכאוקמתיה דלוי ממש. ובתוס' תירצו דלרב איצטריך לבית הלל לאשמעינן דמעין א' הוא ואפילו כשפסק טמא משום דביומי וטבילה תלא ליה רחמנא דאי סבירא להו דשני מעינות הן אמאי מטמא לח ויבש כיון שפסק הא הוה ליה כמימי רגליה.
תא שמע יולדת בזוב שספרה ולא טבלה וראתה הלכו בית שמאי לשיטתן ובית הלל לשיטתן בשלמא לרב דאמר מעין א' הוא משום הכי מטמא לח ויבש: פירוש משום דבית הלל סבירא להו דבימים וטבילה תלא רחמנא אלא ללוי אמאי מטמא לח ויבש. קשיא לי ולרב גופיה מי ניחא דבשלמא לבית הלל ניחא אלא לבית שמאי אמאי אינו מטמא לח ויבש דהא מודו בית שמאי ביולדת בזוב דבעי ספורים דלאו ביומי לחודייהו תלא רחמנא אלא ביומי וטבילה וכיון שכן אף לבית שמאי ליטמא לח ויבש דהא מסתר סתר, והיינו דבעי אפילו בית שמאי ז' נקיים מדם לגמרי ביולדת בזוב ואפילו בימי טוהר, וכיון דדם טוהר ביולדת בזוב סתר כדם נדה אפילו לב"ש, אם כן אפילו ספרה, כיון שלא טבלה וראתה תסתור הספירה, כדין זבה דעלמא שספרה ולא טבלה וראתה שסותרת ספירתה למפרע.
ומכאן נראה לי לדקדק דאפילו זבה דעלמא שספרה ולא טבלה וראתה אינה סותרת ספירתה שאין סתירה אחר ספירה, אלא אם ראתה בי"א דעדיין בימי זיבה היא אינה אלא זבה קטנה דבר תורה וטובלת לערב וטהורה ואם בימי נדה אינה צריכה ספירה אלא טובלת ליל שמיני וטהורה, אלא שיש לומר דאינה ראיה דשאני יולדת בזוב הרואה בתוך ימי ספירה משום דבעינן נקיים מדם וכיון שרואה בנתיים לא עלתה לה ספירה כלל משום דאותו יום מיהא סתרה ובעינן אחר אחד לכולן שלא תהא טומאה כלל מפסקת ביניהם, כרבא (לעיל לג, .) אי נמי לא סתרה כל הספירה אלא יומו בלבד כאביי וכרמי בר חמא דאמרי שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם וכיון שהוא מעכב מלספור כדם נדה משום הכי הוא עצמו מטמא כדם נדה. אי נמי משום דטעמא דבית שמאי בדם היולדת שלא טבלה משום דאילו טבלה וראתה טהורה כדאהדרו להו לבית הלל לעיל, והילכך יולדת בזוב שראתה תוך ימי ספירה דאפילו טבלה טמאה הרי דמה כדם הנדה, והילכך לאחר ספירה שאילו טבלה טהורה הרי היא כיולדת גרידתא שלא טבלה וראתה.
והא דאמרינן לעיל לבית שמאי איצטריך דקאמרי ב"ש מעין א' הוא ביומי תלא רחמנא ה"מ יולדת גרידתא דשלימו לה יומי אבל יולדת בזוב דבעיא ספורים לא, לאו למימרא דביולדת בזוב קסברי ב"ש דביומי וטבילה תליא מלתא כב"ה אלא לומר דכל שלא ספרה לא שלמו להו יומי ומטעמא דאמרן דאפילו טבלה טמאה והיינו דלא קאמר אבל יולדת בזוב דבעיא ספורים ביומו וטבילה תלא רחמנא אלא הני מילי יולדת גרידתא דשלימו להו יומי אבל יולדת בזוב דבעינן ספורים לא כלומר לא שלימו להו יומי והיינו נמי דללוי דפריך הכי לעיל כי אוקמה להא ברייתא בשופעת וביולדת נקבה שפסקה שבוע קמא ושבוע בתרא לא פסקה אפילו הכי קתני בית שמאי אומרים מטמא לח ואין מטמא יבש אלמא דלדידהו אפילו יולדת בזוב לא תליא מילתא כלל בטבילה אלא בספירה לבד אבל זבה דעלמא דביומי וטבילה תלא רחמנא כל שראתה קודם שטבלה ואפילו לאחר ספירה הרי היא סותרת ספירה למפרע ובעי ז' נקיים כנ"ל.
אח"כ ראיתי כסברא זו בנמוקי רבינו הרבה החסיד ר' יונה מ"כ וראיתי שם שרבותינו הצרפתים ז"ל מסופקים בדין זה. וכן מצאתי בתוס' דמסתברא שאפילו בזבה בעלמא אין סתירה אחר ספירה דאפילו בתוך הספירות לא הוי טעמא אלא משום דכתיב ואחר תטהר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן אבל לאחריהן לא איכפת לן ואפילו ראתה קודם טבילה. וכן נראה מדברי ר"ת ז"ל שדקדק מהא דלוי דיולדת בזוב אי נמי בזמן הזה דמשוינן להו לכולהו כיולדת בזוב שאם ספרה שבעה נקיים ואח"כ ראתה קודם שטבלה לא סתרה ספירה למפרע מדאוקמא לוי להא ברייתא ביולדת נקבה בזוב ובשבוע קמא פסק ובשבוע בתרא לא פסק ואפילו הכי ספירה דשבוע קמא עלתה לה ואפילו לבית הלל דאמרי דביומי ובטבילה תלא רחמנא, אלא שאין ראיתו ראיה דאפשר דלבית הלל דאמרי דביומי לא עלתה ספירה.
אבל הרמב"ם ז"ל כתב כן מפורש זה לשונו שכתב בפ"ז מהלכות איסורי ביאה ספרה ז' נקיים ולא טבלה ואח"כ ראתה דם הרי זו טובלת ומותרת לבעלה מיד שכל ימי טהור אינן ראוין לא לנדה ולא לזיבה אבל עצמו של דם טמא ומטמא אחרים כדם הנדה עד שתטבול. ומכל מקום אפשר לדברי הרמב"ם ז"ל אלו דזבה גרידתא מודה הוא שכיון שהם ראויים לזיבה שסותר ספירה לגמרי ולענין פסק הלכה ביולדת בזוב אי נמי בכל יולדות דהאידנא דמשוי' להו כיולדות בזוב אם ספרה ז' נקיים ואפילו ימי לידתה שאינה רואה בהן דקיי"ל דעולין לה לספירת זיבתה כדבעינן למכתב לקמן בסייעתא דשמיא אם ראתה קודם שטבלה לא סתרה ספירה וטובלת וטהורה לבעלה במקום שנהגו לבעול על דם טוהר כדין תורה, אבל אם ראתה תוך ספירה אותו יום שראתה אינו סותר ואינו עולה כדקי"ל בסמוך דכל הגורם סותר ושאינו גורם אינו סותר ודם טוהר כיון שאינו גורם לא נדות ולא זיבה אינו סותר אלא שאינו עולה דבעיא נקיים מדם לגמרי כדבעי' למכתב קמן בס"ד ואע"ג דבעיא אחר אחד לכולם הא קי"ל דלא איכפת לן אלא שלא תהא טומאת שבעה מפסקת ביניהם כטומאת זיבה ולידה הא סתירת יום מפסקת ולא איכפת לן ואחר אחד לכולן קרינן להו.
הלכתא כרב לחומרא והלכתא כלוי לחומרא: ואע"ג דאמרינן בפרק ראשון דעירובין (ו, ב) ובריש פרק אלו טרפות (מד, א) דמאן דעביד כחומרי דמר וכחומרי דמר דסתרן אהדדי עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך שאני הכא דמספקא לן אי כמר ואי כמר ומספקא אזלינן בכולהו לחומרא ודכותה איתא לקמן בפרק יוצא דופן (מז, ב) גבי איזהו סימנא הלכה כדברי כולם להחמיר.
והקשו בתוספות ללוי דאמר שני מעינות הן מהא דתניא בבכורות בפרק יש בכור (מו, .) גיורת שיצא פדחת ולדה בגיותה ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואי שני מעינות הן כלוי אמאי אין נותנין לה ימי טהרה והלא אינו אלא כדם מגפתה. ויש מתרצים דאמר לך לוי הא מני בית שמאי היא דאמרי מעין אחד הוא אי נמי אמר לך אנא דאמרי כתנא דשוין כדקאמר הכא.
ומיהו אכתי קשיא מהא דתנן לקמן פרק יוצא דופן (מ, א) יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה והכא ליכא לדחויי הא מני בית שמאי היא דלא סתים לן תנא כבית שמאי וכדאקשינן נמי עליה דלוי בפירקא קמא (יא, .) גבי וצריכה להיות בודקת חוץ מן היושבת על דם טוהר דאוקמוה לוי התם כבית שמאי. ואקשינן עליה וסתים לן תנא כבית שמאי ופריך סתם ואחר כך מחלוקת היא ואי מתניתין דיוצא דופן כבית שמאי מחלוקת ואחר כך סתם היא ונ"ל דמההיא ליכא לאקשויי כלל דאמר לך לוי דקים להו לרבנן דכל שאינו נולד דרך בית הרחם אין מעין טמא נסתם ואין מעין טהור נפתח.
אבל בתוספות תירצו הכי קאמר אין נותנין לה ימי טהרה שאם ראתה בז' של זכר או בשבועים של נקבה הויא תחלת נדה דאין טומאת לידה עליה ומונה ימי נדות בתוך ימי טוהר. אי נמי כיון דמן המקור אתי אע"ג דשתי מעינות הן הדם טמא ומטמא את האשה דלא טהרה תורה אלא בישראל וביוצא דרך בית הרחם.
מתני' ר' יהושע אומר לילה ויום כלילי שבת ויומו: איכא למידק למה לי דקתני כלילי שבת ויומו דאי לאשמעינן שתהא לילה קודמת ליום ולאפוקי מדר' אליעזר הא קתני לילה ויום וכיון דקאמר ר' אליעזר מעת לעת ופליג עליה ר' יהושע ואמר לילה ויום על רחין דוקא קתני לילה ואח"כ יום וא"כ למה לי תו דקתני כלילי שבת ויומו. ודקדקו מכאן בתוס' דקמל"ן דבעינן תוספת קצת מן היום שלפניו ושלאחריו כלילי שבת ויומו דמוסיפין קצת מחול על הקודש.
גמרא אמר רב נדה ליומא: פירוש אפילו ראתה בימי זיבה הרי היא נדה ליומא כלומר שאסורה כל אותו היום ואינה טובלת עד הערב כנדה. ואי אפשר לפרש דדוקא במקשה בימי נדה קאמר מדאמר ר' יצחק המקשה אינה כלום ועל כרחין ר' יצחק אדרב ושמואל קאי כלומר המקשה שאמרתם לטמא אינה כלום דאי אמתניתין קאי אמאי קאמר המקשה אינה כלום אדרבה הא אקשינן עליה מתניתין ופירקה רבא אליביה ה"ק בימי נדה נדה. אלא ודאי ר' יצחק על כרחין אדרב ושמואל קאי ועלייהו הוא דפליג דאמר אינה כלום ואם איתא דרב ושמואל אימי נדה קיימי היכי קאמר ר' יצחק אינה כלום אדרבה המקשה נדה גמורה הוה ליה למימר אלא על כרחין רב ושמואל במקשה בימי זיבה מפרשי ליה וכן נראה מדברי רש"י ז"ל.
ומכל מקום נראה ודאי דאפילו במקשה בימי נדה מטהרי לה אינהו דבר תורה ואינה לרב אלא נדה ליומא ואפילו מדבריהם מדברי רב אסי לשילא בר אבינא דהוה עביד כרב דאלמא לקולא הוה עביד כותיה דרב דאי להחמיר למיסרה אף בימי זיבה לעשותה נדה ליומא למה ליה לרב אסי לצעורי לשילא דעביד לחומרא וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכתב לקמן וז"ל אמר קרא וטמאה שבועים כנדתה ודייקינן כנדתה ולא כזיבתה מכלל דאיכא לידה שטהורה משום זיבה ואינה טהורה משום נדה ודלא כרב דאוקמה נדה ליומא מדרבנן אלא נדה לגמרי ע"כ ורש"י ז"ל לא פירש כן ולדידיה נמי קשיא לי דהא גמ' (לקמן לז, ולח) מההיא קושיא אמר רב ללישנא בתרא דדוקא ימים הראויין להיות בהן זבה גדולה או קטנה אבל בימי נדה לא ואפילו ללישנא קמא נמי לא אמר אלא ימים הראויין לספירת זיבה או לספירת זבה אבל בימי נדה לא ושמא נאמר דההיא לבתר דהדר ביה רב ואע"ג דאמרינן בסמוך כי נח נפשיה דרב אמר ליה לרב אסי צנעיה לאו למימרא דבשעת פטירתו ממש הדר ביה אלא קודם לכן ובשעת פטירתו הוא דא"ל לרב אסי דלצנעיה לשילא בר אבינא ורש"י ז"ל לא אמר כן אלא דבימי זיבה מטהר רב ומקל להיות טובלת לערב כנדה ואינה צריכה שימור דלא כשמואל ושילא היה מקל בזה כרב והדר ביה רב ולהורות כשמואל וזה נכון. ושמואל אמר חיישינן שמא תשפה כלומר מדרבנן דאילו דבר תורה בין בימי נדה בין בימי זיבה טהורה דמחמת עצמה ולא מחמת ולד בין בנדה בין בזיבה אלא דמדרבנן חוששין ואם בימי נדה חוששין, שמא תשפה, ואסורה כנדה ואם בימי זיבה כזיבה ור' יצחק אמר המקשה אינה כלום הקתני המקשה נדה אמר רבא בימי נדה ואסורה כנדה ואסיקנא המקשה בימי זיבה אינה כלום. ובימי נדה נדה גמורה, ויש לפרש דר' יצחק דבר תורה קאמר אבל מדרבנן חוששים שמא תשפה כשמואל וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכתב זה לשונו ואוקמה רבה בימי נדה נדה בימי זיבה שומרת יום כנגד יום והיא טהורה.
ואינו מחוור בעיני דהא על כרחן דר' יצחק אדרב ושמואל קאי כדכתיבנא ואם איתא היכי קאמר אינה כלום אדרבה מודה הוא לשמואל דחוששים שמא תשפה אלא ודאי מדקאמר אינה כלום אין חוששים לה כלל בימי זיבה וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' איסורי ביאה) וא"ת מאי טעמא אין חוששים שמא תשפה והלא חוששים שמא יבקע הנוד ותנן (יבמות סט, ב) הרי זה גיטיך שעה אחד קודם למיתתו אסורה לאכול תרומה מיד, איכא למימר התם הוא משום דסופו ליבקע וסופו למות אבל כאן אדרבה סופה להתקשות כשמתקרבת ללידה, ובתוס' פירשו משום דלא שכיח, וטעמו של רב דאמר נדה ליומא פי' הרב רבי יונה ז"ל מ"כ משום דקושי סותר יומו כשכבת זרע דהכי מוכח לקמן בסוף פרקין להכי גזור ביה טומאת ערב לרב דלא לימרו שהוא עולה ע"כ.
הא דאמרינן: בימי נדה נדה בימי זיבה אינה כלום: פירוש ימי נדה כל שהתחילה להקשות אחר י"א יום שבין נדה לנדה שראויה להיות בהן נדה וי"א יום בלבד שבין נדה לנדה שאינה ראויה לעולם להיות בהן נדה הן ימי זיבה ואע"פ שלא היתה רגילה לראות אלא משלשים יום לשלשים אין כל הימים שבינתיים לזו ימי זיבה אלא כל שראתה י"א יום הרי זאת נדה. ואלו דברים פשוטים הן אלא שהוצרכתי לכתוב כן מפני שראיתי להרמב"ם ז"ל בפירושי המשנה שלו שלא כתב כן וזה לשונו המעוברת שהתחיל בה הצער ושתת דמה תהיה נדה מפני זה הדם על מנת שיהיה זיבת זה הדם בזמן הנדות רוצה לומר זמן שהתנהגה שתטמא בו עכ"ל ואינו נכון כלל.
חנניה בן אחי ר' יהושע אומר כל שחל קשויה להיות בשלישי שלה אפילו כל היום בשופי אין זו יולדת בזוב: י"מ משום דחנניא בעי לילה ויום כלילי שבת ויומו וכר' יהושע והילכך כל שנכנס קישוייה בשלישי שלה אפילו שעה אחת ושפתה כל שאר אותו יום ושעה אחת מיום רביעי לתשלום כ"ד שעות אפילו כן אין זו יולדת בזוב, ואינו מחוור מדאמרינן לקמן גבי קשתה ג' ימים מתוך י"א יום וכו' ה"ד וכו' ואסיקנא לעולם כדקתני והא קמ"ל דאע"ג דהתחיל קישוי בשלישי אם שפתה מעת לעת טמאה לאפוקי מדחנניא בן אחי ר' יהושע ואם איתא דחנניא כדר' יהושע סבירא ליה לימא לאפוקי מדר' יהושע ועוד דאי לאפוקי מדר' יהושע למה לי הא מתני' היא והא בהדיא קתני לה אם שפתה מעת לעת ור' יהושע אומר כלילי שבת ויומו.
וי"מ דחנניא כר' אליעזר דסגי ליה במעת לעת סבירא ליה ועדיפא מדר' אליעזר דאילו לר' אליעזר אע"פ שחל קישויה בשלישי שלה כיון ששפתה מעת לעת הרי זו יולדת בזוב ואילו לחנניא כיון שחל קושי בשלישי שהוא יום הגומר והגורם זיבה גדולה שוב אינה יולדת בזוב ואע"פ ששפתה יום או יומים עד שתראה ג' ימים אחרים בשופי.
ויש מפרשים דלילה ויום הוא דבעי והוא שלא חל קושי בשלישי הא אלו חל קושי בשלישי שהוא הגורם זיבה גדולה שוב אינה נעשית זבה עד שתראה ג' ימים אחרים בשופי.
אמר ריש לקיש אמר קרא תשב יש לך ישיבה אחרת שהיא כזו: כלומר סבירא ליה לריש לקיש דתשב מיעוטא הוא לומר יד דישיבה אחת בלבד תהא כזו ומסתברא ליה לרבויי בימי זיבה מפני שכן אונס בזב טהור.
או דילמא דבר הגורם סותר: פירוש דבר הגורם טומאת זיבה סותר בזיבה כל הספירה אלא מיהו לסתירת יומו לא קא מיבעי' ליה דודאי כיון דלאו נקי מדם הוא אינו עולה דנקיים מדם בעינן להו כדאיתא בשלהי שמעתין ועוד דלא גרע מדם טוהר לרב דאמר מעין א' הוא ואפ"ה סותר יומו כדאיתא לעיל (לה, ב), והוו להו כקרי דאינו גורם טומאת ז' ואפילו הכי סותר יומו כדאמרינן בסמוך מה גרם לו זובו שבעה לפיכך סותר שבעה קירוייו יום א' לפיכך סותר יום א', וכן כתב רש"י ז"ל דקרי שסותר אע"פ שאינו גורם לא קשיא דההיא לאו סתירה היא דחד יומא הוא דסתר וכי קא בעי רבא לסתור כל שבעה.
אבל הרמב"ן נ"ר תי' דטעמו של דבר דקרי סותר יומו לא מפני שאין אותו היום עולה לנקיים דהא מעין א' הוא ודינו שיעלה אלא האי דאינו עולה סתירה דיומיה הוא דכיון דרואה הוא דאמר רחמנא יסתור ולפיכך הוצרכו לומר שסתירתו כטומאתו אבל קושי אם דינו לסתור משום טומאת נדה סותר הוא שבעה אבל משום טומאתו לא היה דינו לסתור ואפילו יומו שהרי עכשיו אינו מטמא בימי זיבה כלל ואף על פי שמטמא בימי נדה אין דינו לסתור ואפילו יומו דדבר הגורם עכשיו סותר ולא דבר שטהור עכשיו וגורם בזמן אחר ע"כ. ולא ירדתי לסוף טעמו דהא קרי לאו מעין אחר הוא אלא משום צחצוחי זיבה הוא שסותר כדאיתא בריש פרק המפלת (כב, א) ואדרבה ה"ל למסתר כל ז' אלא שגזרת הכתוב היא דצחצוחי זיבה לא ליסתרו אלא יום אחד כדאיתא התם.
תניא ר' מרינוס אומר אין לידה סותרת בזיבה איבעיא להו מהו שתסתור וכו': פר"ח ז"ל לידה קושי הסמוך ללידה ואביי ורבא בדם הקושי הוא דפליגי כלומר בעיין הא איפשיטא דאין קושי סותר בזיבה מהו שיעלה אותו היום שראתה בחשבון הז' נקיים כאילו אותו דם אינו דם ועולה ליום נקי והא דאמר רבא לקמן דבעינן נקיים מדם פירש הוא ז"ל נקיים מדם שופי.
ואינו מחוור בעיני חדא דלא הוה קרי ליה ר' מרינוס לידה אלא קושי. ועוד דכי אמר אביי לקמן מאי לאו נקיים מלידה ואהדר ליה רבא לא נקיים מדם היכי מסתמי הכי לישנייהו דקרו לדם קושי לידה ולדם שופי דם כיון דשניהם דמים נינהו וזמנם גרם להם לטמא ולטהר ה"ל למימר מאי לאו נקיים מדם לידה לא נקיים מדם שופי. ועוד דאם איתא דר' מרינוס בקושי דלידה קא מיירי ולומר שאין קושי סותר בזיבה מאי קא מיבעיא ליה לרבא הא תני ר' מרינוס שאינו סותר ורבא הא מידע ידע לה דמיפלג פליגי בה אביי ורבא. ואפילו ת"ל דבתר הכי שמעה ומעיקרא לא הוה שמיעא ליה מ"מ הוה להו לבעלי הגמרא לאתויה ולימא תנ"ה ר' מרינוס אומר.
ועוד דאם איתא דסבר רבא דקושי אינו סותר אפילו יומו ותלי לה בטעמא דקא מפרש ואזיל אי אמרת אינו עולה איפסיקא לה לידה. א"כ אכתי קאי רבא בשיטתי' דקאמר בריש פרקין לרמי בר חמא שלא תהא טומאה כלל מפסקת בינייהו ואם איתא ה"ל לאביי לאקשויי עליה מקרי הסותר בזיבה יום א' כדאותיב עליה רמי בר חמא לעיל ואיתותב. ועוד דהא אפילו דם טוהר סותר יומו מיהא לרב דאמר מעין א' הוא והתורה טהרתו כדאיתא לעיל (ל, ב) ומיהא בהא אפשר לי לתרוצה דשאני דם קושי משום דבימי זיבה רחמנא טהריה לגמרי ומותרת היא לבעלה בעודנו שותת ומשמע נמי דלמ"ד מקור מקומו טהור דם קושי טהור לגמרי כדם מגפתה. ואפילו למאן דאמר מקור מקומו טמא אינו טמא מעצמו כדם לידה אלא משום מקומו מדלא איפלגי עליה ב"ש וב"ה כלל ולא הוזכרה טומאתו בשום מקום אבל דם טוהר כיון דבימים וטבילה תלא ליה רחמנא לב"ה ובימים מיהא לב"ש, ויולדת בזוב דבעיא ספירה כיון דלא שלימו לה יומי לאו דם טוהר הוא אלא הרי הוא כדם הנדה ממש לכולי עלמא וכיון שהוא דם נדה דין הוא שיסתור יומו לפחות אע"פ שאינו גורם ואיפשר נמי מזה הטעם דדם יולדת בזוב שלא ספרה אם ראתה בתוך ימי ספירה שסותרת כל המנין משום דדם נדה גמור הוא. וכן נראה מדברי ר"ת ז"ל.
גם הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' איסורי ביאה ה"י) כן כתב מפורש דדם הקושי אינו סותר אפילו יומו ועולה ולידה אינה סותרת ועולה ואם ראתה בתוך דם אינה סותרת כל ז' אבל יומו מיהא סתרה. ונ"ל שהוא ז"ל כן מפרש בדם הקושי כמו שכתבתי. ולידה פירוש לידה ממש בלא דם דאביי אמר דאינה סותרת ואינה עולה דימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה ומכל מקום אינה סותרת דאחר אחר לכולן קרינן להו דלא הקפידה תורה אלא שלא תהא טומאת זיבה ממש מפסקת ביניהן ולידה מפסקת ביניהם אבל בטומאת ערב כקרי וא"נ כדם יולדת שלא ספרה לא אכפת ליה וכאתקפתיה דרמי בר חמא דריש פרקין וכן פירשו גם רוב המפרשים אלא שחדש לו הרב ז"ל לטהר דם הקושי לגמרי ולעשותו כיום נקי לעלות והא דמודה רבא לקמן בסמוך דבעינן להו נקיים מדם היינו נקיים מדם לידה שהוא בעצמו טמא, וכן הדין לדם היולדת שלא ספרה לכולי עלמא, אבל דם הקושי אינו אלא כדם המכה שאינו סותר ובזה נסתלקו כל הקושיות. ומכל מקום מותבינן אשמעתין דהכא אמר רבא דלידה עולה ומודה הוא דנקיים מדם בעינן א"כ הוו להו תרתי דסתרן אהדדי דאיהו הוא דאמר לקמן בפרק תינוקת (סו, א) דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם דאמרינן התם אדבריה רבא לרב שמואל ודרש קשת' שנים ולשלישי הפילה צריכה שתשב ז' נקיים קא סבר אין קושי לנפלים ואי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ואם כן הכא תסתור מיהא משום דם שראתה בשעת לידה ותהא צריכה לישב עוד שבעה ואינה סותרת דקאמר רבא הכא משמע שהתחילה לספור קודם לידה ובתוך הספירה ילדה. וי"ל דהתם דוקא בשהפילה וכדמפרש התם דקא סבר שאין קושי לנפלים אבל יולדת ולד חי אותו דם שראתה בפתיחת הקבר אינו סותר דדם קושי הוא דאין לך קושי גדול מלידה כדאמרינן לעיל אין לך אונס גדול מולד ומשמע דכל לפני הולד ואפי' עם יציאת ולד הרי זה אונס דפתיחת הקבר, ודם הבא ממנו טהורים טהריה רחמנא ומי' יום שילדה בו כיון דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם לפי דעת רובן של מפרשים שאמר דקושי סותר יומו וכפי הסברא הראשונה שכתבתי אותו יום מיהא סתרה. אבל לדעת הר"ם במז"ל כל קושי אינו סותר כלל ועולה. ומ"מ ימי הלידה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה כדעת רבא אבל אם ראתה בהן אותו יום שראתה בו אינו סותר ואינו עולה דנקיים מדם בעי' כדמודה בהא רבא בסמוך.
מה ימי נדתה אינן ראויין לספירת זיבתה ואין ספירת ז' עולה בהן וכו': איכא למידק דבשילהי בא סי' (נד, .) אמרינן זאת אומרת ימי נדתה שאינה רואה בהן עולים לה לימי זיבתה. וי"ל דהכא בזבה גדולה לפי שאי איפשר לה לעשות תחלת נדה משנעשה זבה גדולה עד שתספור שבעה נקיים אבל התם בזבה קטנה דהיינו שומרת יום כנגד יום שאע"פ שנעשית זבה קטנה ואח"כ ראתה בימי נדה נעשית היא נדה בכך והתם אם מונה יום א' טהור מאותן שבעה של נדה לזיבתה ודייה.
ולענין פסק הלכה ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה כרבא וכן פסק רש"י ז"ל וכל הגאונים אלא שרש"י ז"ל פי' בתשובותיו דאביי ורבא אליבא דר' מרינוס בלחוד פליגי. אבל ר"ת ז"ל פסק דאינן עולין דאמ' דהא מיע"ל קג"ם היא דלמ"ד מיע"ל היא לידה שאינה רואה בה אם עולה לימי זיבתה וזה הפך הסכמת כל הגאונים ז"ל שפירשו לחי העומד מאליו.
קמ"ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם: הא דמשמע מהכא דאם יאיפשר לפתיחת הקבר בלא דם הויא נדה, והדוקא בנפלים משום דאין קושי לנפלים אבל בולד חי אפילו לכשתמצא לומר דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם לא הויא זיבה משום דאין לך קושי גדול מולד וקושי רחמנא טהריה.
כיצד קשתה שנים בסוף שמיני ואחד בתחלת תשיעי ואפילו בתחלת תשיעי ילדה הרי זו יולדת בזוב: פירוש לפי שהכל הולך אחר הרוב ואע"פ שלא נעשת זבה אלא בצירוף יום א' של חדש תשיעי כיון שרוב ראייתה בשמיני היתה ואין ולד מתעורר לצאת אלא בחדשו שמע מינה האי לאו דם קושי של ולד והילכך אפילו ילדה בתחלת שמיני כלומר שלא שפתה כלל עד שילדה הרי זו יולדת בזוב אבל קשתה יום א' בסוף שמיני ושנים בתחלת תשיעי אע"פ שהתחיל הקושי קודם חדשה אין זו ראיה שיהא קושי שלא מחמת ולד אלא כיון שרוב ראייתה היתה בחדשה אין זו יולדת בזוב, ואע"פ שלא ילדה אלא בסוף תשיעי, כלומר בין שילדה מיד בין שהאריך הקושי עד סוף תשיעי אבל אם שפתה בינתיים ואפילו לא ראתה דם בשופי הרי זו יולדת בזוב שהשופי ראיה על הקושי שלא היה מחמת ולד דחדשה דר' יהושע כארבעים וחמישים דר' מאיר וכשבועים דר' יוסי ור' שמעון וכי היכי דלדידהו אם קשתה ולבסוף שפתה ואפילו תוך זמן זה הרי זו יולדת בזוב אף לר' יהודה אם שפתה בנתים הרי זו יולדת בזוב שלא נתנו חכמים זמן אלא לתחלת הקושי.
וכן כתב מורי הרב ר' יונה נ"ר וכן פר"ח ז"ל וז"ל אבל קשתה יום א' בסוף שמיני ושנים בתחלת תשיעי ואפילו קשתה כל החדש כולו ובסוף תשיעי ילדה אין זו יולדת בזוב עד כאן. ורש"י ז"ל לא פירש כן אלא אפילו שפתה כל חדשה ובסוף תשיעי ילדה אין זו יולדת בזוב שכל מה שתקשה בתוך חדשה כודאי מחמת ולד משוי ליה ר' יהודה ובלבד שלא תראה דם בשופי כלומר שלא תראה שלשה ימים רצופים הא ראתה שלשה ימים רצופים שופינעשת בכך זבה גמורה.
אמר רב אדא בר אהבה בריה דרב יצחק שמע מינה קסבר ר' יהודה שיפורא גרים: כלומר כניסת חדש תשיעי גורם לידת הולד ומשעת כניסתו ראוי הוא לצאת דיולדת היא למקוטעים ולד חי דאי לא תימא הכין היאך תולין קושי זו בולד חי והלא לא היה הוא ראוי לצאת ולחיות ואילו נתעורר לצאת ויצא ודאי מת ואין קושי לנפלים וא"כ היאך מטהרין אותה כשהתחילה להקשות בתחלת תשיעי.
וקשיא לי דאם כן למה אמרו כן גבי הא דר' יהודה יותר מדר' מאיר ור' יוסי ור' שמעון דהא לדידהו נמי הא מטהרין קושי שהתחיל ארבעים וחמשים או שבועים קודם לידה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולא ה"ל לרב אדא למימר אלא מדברי כולם נלמוד דיולדת למקוטעים. ועוד קשיא לי דאמאי נקט כי האי לישנא לימא בהדיא שמע מינה ר' יהודה יולדת למקוטעין ועוד דשיפורא לא שייך אלא בר"ח של לבנה שב"ד מקדשין אותו ואי חדש תשיעי שלה דוקא, פעמים שהוא מתחיל באמצע החדש של חדשי השנה ועוד דאם איתא דאין לטהר אלא קושי שראוי הולד לצאת בו ולחיות א"כ היכי מטהר ר' מאיר ארבעים וחמישים יום והא לכ"ע בן שמונה אינו חי ואין קושי לנפלים ור"מ ה"ק בהדיא דאין קושי לנפלים כדאיתא בכריתות דלעיל דאמר להו לרבנן מאי דעתיכו משום נפלים אין קושי לנפלים. אלא שאפשר לומר בזו דשמא כשנתעורר הולד בשמיני ונולד בתשיעי כבר נגמרו סימניו בשביעי ונשתהה עד תשיעי.
ויש לפרש דמדקתני דייה חדשה ולא קתני דייה חדש תשיעי או דייה חדש אחרון א"נ דייה שלשים יום שמע מינה שהחדש כולו שלה כלומר כל החדש משעה שנתקדש בב"ד ראוי לה ללדת ולד חי, ולא מפני שהוא מטהר דם הקושי משנכנס חדשה קא דייק, דהא ר"מ נמי מטהר אפילו מ' ונ' יום אע"פ שאילו יצא באותה שעה לא היה חי אלא מדקתני דייה חדשה קא דייק דחדש הלבנה קאמר, ומדקתני קשתה יום א' בסוף שמיני ושנים בתחלת תשיעי ואפילו בסוף תשיעי ילדה, קא דייק דיולדת היא למקוטעים דהכי קאמר קשתה יום א' בסוף שמיני ושנים בתחלת תשיעי וילדה או אפילו בסוף תשיעי ילדה, אלמא שופר של ב"ד שמקדשין את החדש גורם, דפעמים שאין תשיעי שלה תופס מן החדש אלא שני ימים ואפילו הכי מטהרים דם קושי שלה כלומר שאינו נפל אלא ולד חי, ופעמים שתשיעי שלה כבר יצר רובו עד שלא יגיע שופר של ר"ח הלבנה ואפילו הכי אם קשתה שנים קודם ראש חדש ואחר בתחלת החדש הרי זו יולד בזוב, לפי שאין ולד חי מתעורר לצאת קודם גמר תשיעי שלו אלא אם כן הגיע שופר של ר"ח הלבנה והיינו דאמרינן שמע מינה שיפורא גרים.
וכענין הזה מצאתיה בגמרא דבני מערבא ביבמות בפרק החולץ (הל' י"א) גבי היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהו לה ג' חדשים דגרסינן התם תמן תנינן כמה היא קישויה ר"מ אומר אפילו מ' ונ' יום ר' יהודה אומר דייה חדשה וכו' ר' יוסה בשם ר' בא זאת אומרת שהאשה יולדת לחדשים מקוטעים דלכן ניתני שלשים יום ר' יוסא בר בון בשם ר' בא זאת אומרת שהאשה יולדת לחדשים שלמים דתנינן דייה חדשה. פי' ר' יוסי דייק להפך מדקתני דייה חדשה ולא קתני שלשים יום שמע מינה שהחדש כולו צריך להיות שלה כלומר שיאכל חדש כולו הולד עד שיצא שאילו כן נתני ל' יום דמשמע כל שנתקשית ל' יום ואפילו התחילה להתקשות באמצע שמיני וילדה באמצע תשיעי ור' יוסי לא שמיע ליה ברייתא דקתני קשתה יום א' בסוף שמיני ושנים בתחילת תשיעי ואפילו בסוף תשיעי ילדה אין זו יולדת בזוב אי נמי דמפרש לה הכין קשתה יום א' בסוף שמיני ושתים בתחלת תשיעי ולא ילדה אלא ילדה בסוף תשיעי אין זו יולדת בזוב וכי קתני אפילו לרבות ילדה בסוף תשיעי כלומר וכ"ש אם ילדה בתחלת תשיעי אלא הכי קאמר וקשתה שנים בתחלת תשיעי או אפילו קשתה כל חדש תשיעי וילדה בסוף תשיעי אין זו יולדת בזוב ואפילו דקתני לרבות הקשוי בה ומיהו. ומיהו בגמרינן דדיקי מינה שמע מינה שיפורא גרים ויולדת למקוטעים לא משמע הובריתא הכין ובריתא היא דמכרעה להו והיינו דלא דקו לה ממתני' בלחוד דקתני דייה חדשה כדדייק לה ר' יוסה דירושלמי אלא מן הברייתא דקתני קשתה יום אחד בסוף שמיני ושנים בתחלת תשיעי. כנ"ל.
אמר להן דיו לבא מן הדין להיות כנדון: פירש"י ז"ל דלאו למימרא דר' אליעזר סבר דבימי זיבה טהורה מק"ו מיהא אלא לטעמייהו דרבנן קאמר כלומר לדידי אפי' בימי זיבה טמאה מדכתיב תשב ישיבה אחת לכולן וכיון שאי אפשר לטהר בימי נדה מק"ו דדיו לבא מן הדין להיות כנדון א"כ על כרחיך אפילו בימי זיבה טמאה משום דבעינן ישיבה א' לכולן, דהא דאמרינן בגמרא בימי נדה נדה בימי זיבה זיבה פירכא היא דפרכינן עליה דר' אליעזר ופריק אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן ולא דמילתא דרבא מסקנא היא, וספרים יש דגרסי בהדיא ואומרים בימי נדה נדה בימי זיבה זיבה טהורה.
ויש מפרשים דלר' אליעזר ודאי דרשינן ק"ו אלא דאמרינן יוובימי זיבה מיהא טהורה והא דאמרינן בגמ' אימא בימי נדה נדה בימי זיבה זיבה טהורה טעמא הוא דקא מפרש רבא ואזיל למאי דקאמר בהא זכנהו ר' אליעזר לחכמים, וגרסינן הכי ורבנן אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן דכיון דבימי זיבה טהורה מק"ו על כרחיך אף בימי נדה נמי טהורה משום דבעינן ישיבה אחת לכולן וכן פר"ח ז"ל וכן פירשו בתוספות בשם ר"ת ז"ל.
רב חסדא אמר לא צריכה לר' מאיר דאמר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש: כלומר ומועיל לה מה שהיא בחזקת טהרה דמותרת לשמש כל י"א יום כל זמן שלא גירשה אי נמי אינו חייב לגרשה עד שיעברו י"א יום אבל מ"מ לאחר אחד עשר יום חייב לגרשה שמא תקלקלנו בימי נדה כדמפרש ואזיל.
והיולדת כולן מטמאות מעת לעת: וא"ת והא מעוברת דיה שעתה. י"ל דאתיא כר' יוסי דאמר מעוברת שעברו עליה ג' עונות והכא כשלא פסק ג' עונות בימי עבורה א"נ כשראתה כבר פעם אחרת וכמ"ד בפ"ק (יא, .) דבשניה טמאה מעת לעת ודלא כמ"ד התם דיין כל ימי עבורן דיין כל ימי מניקתן.
לומר שאין אשה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה: יש מי שפירש דר"ל ור' יוחנן פליגי אהא דשמואל דאינהו סבור דאשה קובעת וסת בימי זיבתה ובימי נדתה בלחוד הוא דפליגי כדאיתא לקמן בסמוך ובפרק קמא במכלתי' וקי"ל כר' יוחנן לגבי שמואל וזו היא סברתן של רבותינו בעלי התוספות ז"ל.
ויש מי שפירש דהא דשמואל לא שייכא כלל בדר' יוחנן ור"ל דהכא מיירי בימי זיבתה ממש וכל שכן בימי נדתה ממש שאינה קובעת כלומר כגון שראתה פתח נדתה באחד בחדש ופסקה ואח"כ ראתה ברביעי בחדשד אינה קובעת וסת בכל אותן ז' ימי נדה וכן נמי אינה קובעת עד שיעברו עליה שמונה עשר יום, והא דקתני י"א ולא קתני י"ח יום משום דבאחד עשר לא קבעה לעולם אבל לימים הראויין לנדה קבעה אבל בימי נדה עצמן לא קבעה וכדאמרינן בפרק קמא דמכלתי' דתנן חוץ מן הנדה. וימי זיבה דקא מודו בהו בין ר"ל בין ר' יוחנן דקבעה בהן וסת היינו כגון דחזיתיה ממעין סתום כגון דחזאי תרתי קמיתא בתמניא בירחא והשתא חזאי בריש ירחא ובתמניא בירחא דאמרינן כיון דתרתי קמייתא חזיהו ממעין סתום אמרינן האי דחזאי בריש ירחא והוה ליה בתמניא בירחא בתוך ימי זיבתה אפילו הכי קבעה לה וסת דהאי דחזאי בריש ירחא דמים יתירי הוא דאיתוספו בה והיינו כסבריה דרב הונא דלקמן. אבל לרב פפא מיירי כגון דחזאי בריש ירחא ובתמניא בירחא ובריש ירחא ובתמניא בירחא והשתא חזאי בתמניא בירחא, ובריש ירחא לא חזאי דכיון דעקרה דרישי ירחא וחזאי בתמניא בירחא כדמעיקרא איגלי מילתא דתמניא בירחא עיקר והנך תרתי ראיות קמייתא דרישי ירחי תוספות דמים הוו ובכי האי גוונא הוא דאמרי ר' יוחנן ור"ל דקובעות וסת בתוך ימי זיבתה וזה עיקר דלא נעשה ר' יוחנן ור"ל חולקים בכדי כיון דאפשר לקיים דברי שניהם ומ"מ עכשו לעולם קובעת מכיון שהחמירו בנות ישראל על עצמן להיות' כטועות ואין מונין לעולם ואין משגיחין לימי נדה ולימי זיבה אלא לעולם קובעת בין במרחקת ראיותיה בין במקרבת.
מיקבע לא קבעה: פרש"י ז"ל לא קבעה דתבעי ג' פעמים לעקרו מיחש מהו שתחוש כגון שהיתה רגילה לראות מט"ו לט"ו דהיינו תוך עשר קודם ראיה שמא תראה. והקשו בתוספות דא"כ מאי קא דייק לה רב פפא מדתנן היתה למודה לראות ליום ט"ו ושינתה ליום עשרים זה וזה אסורים ואמר רב יהודה אמר שמואל לא שאנו אלא ט"ו לטבילתה שהן עשרים ושנים לראיתה וכו' דכי אתו הדרי עשרים ותרתי קיימו לה בתוך ימי זיבתה וקתני זה וזה אוסרים אלמא חיישא כשוסתה בא בתוך ימי זיבתה דהא לא דמו דלעולם אימא לך דאין וסת חדש נקבע בתוך ימי זיבה ואפילו למיחש ליה אבל אם כבר קבעה וסתה בימי נדה כי הכא אע"ג דהשתא אתי ההוא וסת ביומי זיבה ודאי חיישינן. ותירצו הם דשמא התלמוד כך היה סובר דאם איתא דחיישינן לוסת הנקבע כל שבא בתוך ימי זיבה, אפילו וסת החדש הנקבע עכשיו בתוך ימי זיבה חיישינן ליה והביאו ראיה מדתנן לקמן בפרק בתרא אם יש לה וסת דייה שעתה וארואה בתוך י"א יום קאי ופריך התם לשמואל דאמר הכא אין אשה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה אלמא משמע ליה לשמואל דאינה קובעת וסת בימי זיבה הכא נמי לא ינהגו בו כלל גם דיני וסת גמור שהיה לה כבר בימי זיבה להיותה דייה שעתה.
ויש מפרשים מיחש מהו שתחוש אם בא וסתה הקבוע בתוך ימי זיבתה כההיא ממש דרב פפא כגון שהיתה למודה ג' פעמים להיות רואה בריש ירחא וברביעית ראתה בעשרין בירחא וקא בעי תלמודא כשהגיע לריש ירחא דהוה ליה בתוך ימי זיבה אם תהיה אסורה לשמש אפילו קודם הראיה משום דשמא תראה כעין שהיתה למודה לראות בכל ר"ח והשתא הוי ממש כעין ראיה דרב פפא ואע"ג דקא מוכח לקמן דכדלקמן נקטא וא"כ הכא נמי דלא היה לה למנות השלשים יום אלא לאחר הראיה קודם שתחוש מכל מקום י"ל דהתם שאני שלא ראתה ביום ט"ו שהיתה רגילה לראות ושינתה ליום עשרים להכי אינה מונה אלא עשרים מאותו יום שראתה בו אבל הכא שמהרה ראייתה ולא עקרה יום שהיתה רגילה לראות בו אז ודאי אמרינן דכשתגיע לריש ירחא שהוא זמנה הקבוע שתהיה אסורה לשמש כל אותו יום משום דחיישינן שמא תראה. וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל.
אלמא מריש ירחא מנינן: הקשו בתוס' דילמא להכי קרי לה לשלישי תוך ימי נדה משום דשתי ראיות ראשונות היו פתחי נדה. ועוד מאי קא מדמה דהיכי הוה שייך למימר הכא כדמעיקרא נקטה והוה חשיבה כאלו ראתה בריש ירחא מאחר דאכתי לא קבעה לה וסת בריש ירחא דלא חזאי בריש ירחא אלא תרי זימני. ופירשו הם ז"ל דמיירי הכא כגון דחזאי תלתא זימני בריש ירחא וחמשה בירחא אלא שלא חש התלמוד להאריך ודכותה אמרינן בפ"ק קפצה וראתה קפצה וראתה ולא נקט לה תלתא זימני. ולפי זה הא דנקט והשתא דחזאי בחמשה בירחא ובריש ירחא לא חזאי לא נקט משום דהוי השתא קביעות וסת בפעם שלישית זו אלא לומר דייה שעתה בראייה זו כמ"ד בפ"ק דלא אמרינן דייה שעתה אלא בשעת וסתה. והשתא מוכיח תלמודא דמדאמרה שכשראתה פעם רביעית בחמשה בירחא דייה שעתה א"כ אמרינן רואין כאלו ראתה בריש ירחא דאי לאו הכי לא הוה אמר דייה שעתה דחשבינן לה כאלו שנתה וסתה.
והרמב"ן נ"ר ג"כ הקשה לרב פפא דהא רב פפא גופיה נמי אית ליה נדה ופתחה מעשרים וחמשה מנינן ולא לפי חשבון הראוי. ותי' דה"ק ליה והא הכא דמעשרין וחמש לריש ירחא קמאיתא לא הפליגה אלא כ"ה יום ואף על פי כן כיון דאנו רואין עכשו שהפליגה שלשים יום מנינן מריש ירחא לריש ירחא ולא מנינן מה' בירחא לריש ירחא ונאמר עיקר הוסת לראשון מריש ירחא לריש ירחא הוא, דאיכא ל' יום, ובשני הויא ליה עיקרו של וסת מה' לירחא לחמשה בירחא דהא ודאי השתא בהפלגת שלשים חזאי וקבעה לה וסת להפלגת ל' וראיות דחמשה בירחא קמא מיפסקא ליה ולא מנינן מינייהו אלמא דמנין הראוי כדמעיקרא נקטה והתם נמי כיון שכבר קבעה לה וסתה ואנו צריכין לחוש לו מעשרים ותרתין לעשרים ותרתין מעיקרא וסת ראשון מנינן, ואין ראיה שבאמצע מפסקת. ופריק רב הונא בריה דרב יהושע דלא אמרינן הכי אלא ברואה מעיקרא ממעין סתום ועכשו קרבה בתוך כך דאפילו בימי נדה אמרינן תוספת דמים הואי וכ"ש בימי זיבה. דכיון דקמאיתא ממעין סתום והפליגה שתים ועכשו נמי ראתה יש לנו לומר תוספת דמים הואי אבל לחוש אינה חוששת אלא למנין ראיות, וה"ה ודאי דה"ל לתרוצי שאני התם דכיון דחזאי שתא בה' בירחא בלא ראש ירחאאמרינן דה' בירחא עיקר ודרישי ירחי תוספת, ואעפ"כ לחוש אין חוששין אלא בהפלגות ולא למנין הראוי אלא מיסתבר ליה דקביעות ראיות קמאיתא לא אמרינן תוספת דמים הוו וגם זה הפירוש אינו מחוור ומכל מקום הני רישי ירחי דנקט לאו דוקא אלא הפלגות שוות הן דאילו בווסת החדש ודאי למנין הראוי חוששת דהא לאו בהפלגות שוות חזאי מעיקרא אלא ביומי דחדש הוא דהשוותה ראיותיה וכדבעינן לברורי קמן בפרק האשה (סד, א).
ושמעינן מינה לרב הונא דאינה מונה עשרין ותרין אלא מעשרין ושבעה ואי חזאי בעשרין ושנים חזר הוסת הראשון למקומו ונעקר החדש לגמרי אבל אם לא ראתה בכ"ב שחששה לו, חוששת לסוף ה' ימים דהוו להו עשרין ושבעה מעשרין ושבעה דשנתה בו תחלה והיינו דתרנגולתא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל ולא כן פסק הראב"ד ז"ל בספרו בעלי הנפש עכ"ל הרמב"ן ז"ל.