נידה לט ב
על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואמר רב יהודה אמר שמואל ל"ש אלא ט"ו לטבילתה שהן כ"ב לראייתה ושינתה ליום כ"ז דכי הדרי ואתו עשרין ותרתי קיימא לה בתוך ימי זיבתה וקתני זה וזה אסורין אלמא דחיישינן לה וקסבר רב פפא עשרין ותרתין מעשרין ותרתין מנינן נדה ופתחה מעשרין וז' מנינן א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא ממאי דלמא עשרין ותרתין נמי מעשרין וז' מנינן דכי הדרי ואתו עשרין ותרתין קיימא לה בתוך ימי נדותה וה"נ מסתברא דאי לא תימא הכי האי תרנגולתא דרמיא יומא וכבשה יומא ורמיא יומא וכבשה יומא וכבשה תרי יומי ורמיא חד יומא כי הדרה נקטה כדלקמיה נקטה או כדמעיקרא נקטה על כרחך כדלקמיה נקטה א"ל רב פפא אלא הא דאמר ר"ל אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה ואין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה ורבי יוחנן אמר אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה ה"ד לאו כגון דחזאי ריש ירחא וחמשא בירחא וריש ירחא וחמשא בירחא והשתא חזאי בחמשא בירחא ובריש ירחא לא חזאי וקאמר אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה אלמא מריש ירחא מנינא א"ל לא הכי א"ר יוחנן כגון דחזאי ריש ירחא וריש ירחא ועשרין וחמשה בירחא וריש ירחא דאמרינן דמי יתירי הוא דאתוספו בה וכן כי אתא רבין וכל נחותי ימא אמרוה כרב הונא בריה דרב יהושע:
רש"י
עריכהואמר רב יהודה - דהאי ט"ו היינו לטבילה שהוא כ"ב לראייתה ושינתה לכ"ז וקתני דכי מטי יום כ"ב אסורה לשמש וקס"ד דהאי כ"ב לאו לראיית הדילוג קאמר אלא כ"ב לאותו יום שהיתה ראויה לראות בו ודילגתו דהוי יום י"ז לראייתה ובתוך ימי זיבה היא לראיית כ"ז:
וקתני אסורה - דכי הדר אתו כ"ב לחשבון יום שהיתה ראויה לראות בו כשדילגה בה קיימא לה בימי זיבה לחשבון ראייתה כדפרישית וקסבר רב פפא יום עשרין ותרתין דאסרינן עלה מיום כ"ב מנינן כלומר לאו כ"ב לראיית דילוגה שהיה בכ"ז אלא כ"ב מיום שהיתה ראויה לראות לימודה ומדקרי להו רב פפא ימי זיבה קסבר נדה ופתחה ימי נדותה וזובה מעשרין וז' מנינן דהיינו מיום ראיית דילוגה ומיום ראיית כ"ז עד השתא לא הוו (לה) י"ז דאי ליום שראויה לראות כשדילגה מנינן ימי נדות וזוב לא הוה קרי להו ימי זובה דהא חלפו להו כ"ב מההוא יומא:
פתחה - קרי חשבון הנדה לימי הנדה וזוב:
ממאי - דהאי יום כ"ב דאסרינן ליה מנינן מיום כ"ב שהיתה ראויה לראות כשדילגה דמטי ליה בימי זיבה לחשבון ראייה שראתה בכ"ז:
דלמא - האי יום כ"ב דאסרינן עלה מנינן מיום ראייתה שכבר שלמו ימי זוב כי הדרי אתו הנך כ"ב וקיימא לה ד' ימים בימים הראוים לנדות:
והכי מסתברא - דהא משום דחיישינן שמא תחזור לקדמותה לראות מכ"ב לכ"ב אסרינן לה דהשתא הוי כ"ב לראייה אבל ליום כ"ב לחשבון יום שהיתה ראויה לראות לא מצי אסרינן משום הא חששא דאפי' חוזרת לקדמותה לא תראה היום שהוא י"ז לראייתה דההיא לא היתה למודה לראות אלא לכ"ב לראייה ואי משום שהוא כ"ב ליום הראוי לה אין זה דרך החוזרת לוסתה לקצר ימי טהרתה ולמהר ימי ראייתה כדי שיבא לפי חשבון של תחלה אלא חוזרת וקובעת כ"כ ליום שראתה:
דאלת"ה האי תרנגולתא דרמיא יומא וכבשה יומא ורמיא יומא וכבשה יומא וכבשה תרי יומי ורמיא יומא כי הדרה נקטה כדלקמן נקטה כו' - כלומר תרנגולת הרגילה להטיל ביצה היום ולעמוד למחר ולהטיל יום ג' ולעמוד יום ד' ושינתה וסתה ועמדה מלדת יום ה' עם יום ד' דהוו להו תרי יומי ורמיא יום ששי כי הדרה נקטה אם היא חוזרת למנהגה להטיל יום ולעמוד יום:
כדלקמיה נקטה - מעכשיו היא חוזרת למנות כגון שעומדת יום ז' שאחר יום ו' שהטילה ומטלת יום שמיני:
או כדמעיקרא נקטה - לפי חשבון שהיתה ראויה להטיל מתחלה שהיתה ראויה לילד בה' ולעמוד בו' ולהטיל בז' ולעמוד בח' השתא מטילה יום ז' עם ו' כנגד ב' ימים שעמדה כדי שתעמוד ביום ח' כפי שהיתה ראויה לחשבון הראשון:
על כרחך כדלקמיה נקטה - והא אשה נמי כשחוזרת לוסתה לראות ליום כ"ב לאו לפי חשבון הראשון אלא ליום כ"ב לראייתה הלכך האי יומא הוא דאסרינן: א"ל רב פפא אלא הא דאמר כו' אין אשה קובעת לה וסת תוך ימי נדותה. בימים שהיא נדה כדבעינן לפרושי מילתא דרבי יוחנן דחזאי ריש ירחא וה' בירחא וריש ירחא וה' בירחא והשתא חזאי בה' בירחא דהוו להו ג' זימני בה' בירחא ומעכשיו יהיה לה וסת בה' בחדש לריש לקיש לא הוה וסת דהא תרי זימני קמאי דה' בירחא הוי תוך ימי נדותה ממש דהא נדה הויא מריש ירחא ופעם ג' הוה ימי נדה לפי חשבון הראוי שהיתה ראויה לראות ריש ירחא ומדקרי לפעם ג' תוך ימי נדה אלמא לפי חשבון הראוי מנינן:
א"ל לא אלא הכי א"ר יוחנן - כגון דחזיא תרי זימני בריש ירחא ופעם שלישית בכ"ה ורביעית בר"ח דה"ל הך ראייתה בתרייתא שהיא שלישית לראייה של ר"ח בתוך ימי נדותה ממש שהיא נדה מיום כ"ה ומש"ה קרי להו תוך ימי נדותה דהא נדה היא וטעמא מאי הוי קביעות הא אורחה בהכי שנפתח מעיינה משום דאמר הך ראייה דראש חדש ראיית וסתה היא והיום זמנה והאי דאקדים וחזאי בכ"ה דמים יתירי איתוספו בה:
אמרוה - להא דרבי יוחנן:
כרב הונא - וכדמתרצינן:
תוספות
עריכהאלמא מריש ירחא מנינן. וא"ת דילמא משום ראיה ראשונה קרי ליה תוך ימי נדה ופרש"י דדייק מדקאמר קובעת תוך ימי נדותה משמע דפעם ג' דהוא הקביעות הוי כימי נדתה אלמא חשיב כאילו ראתה ריש ירחא והקשה לו ריב"א דלמה לא תירץ לו כגון שראתה ריש ירחא וה' בירחא שלשה זימני דהשתא הוי ממש תוך ימי נדתה וקבעה וסת ודיה שעתה אם תראה בחמשא בירחא של חדש ד' או שצריכה לפרוש מבעלה כל ה' בירחא עד שתעקור וסתה ג' פעמים והשיבו רש"י משום דבפ"ק (לעיל דף יא.) מוקמינן דר' יוחנן במעיין סתום משום דפריך אמתניתין דהתם דקתני דבימי נדתה אינה צריכה בדיקה ולבדוק דלמא קבעה לה וסת כרבי יוחנן ולכך המקשה אוקי הכא מילתיה דר' יוחנן במעיין סתום שראתה בג' ה' בירחא ולא בריש ירחא דראייה שלישית היא ממעיין סתום ומתניתין דפ"ק (שם דף יא.) כגון שראתה תרי זימני ריש ירחא וה' בירחא ובשלישית כי ראתה ריש ירחא לא תבדוק בה' בירחא שאפילו תראה לא קבעי' לה וסת דמעיין פתוח הוא אבל פעם ראשונה ושניה בודקת בימי נדה שמא תראה בג' בה' בירחא ולא בריש ירחא ולהכי לא הוה מצי לשנויי כגון דראתה ג' זימני ריש ירחא וה' בירחא דא"כ הוה ליה מעיין פתוח אלא משני כגון שראתה תרי זימני ריש ירחא לחוד דהוי מעיין סתום ובג' נמי אע"ג דכבר ראתה בכ"ה מה שראתה בריש ירחא חשיב מעיין סתום כדמשני דהא דחזאי בכ"ה דמים יתרים הוא דאתוספו בה ועוד נראה לפרש דהכא דייק דחשיב כאילו ראתה בג' בריש ירחא דאי לאו הכי אמאי קבעה לה וסת הלא ראיה זו אינה מעין האחרות שבאו בימי נדותה ומיהו תימה לומר כיון כדמעיקרא נקטה וחשיב כאילו ראתה ריש ירחא כיון דאכתי לא קבעה לה וסת בריש ירחא דלא דמי לההיא דלעיל דכבר קביע לה וסת לכ"ב כדקאמר היתה למודה לראות ונראה לפרש דמיירי כגון שראתה ג' זמני בריש ירחא וה' בירחא ואין לחוש אם אין הש"ס מזכיר תלתא זימני דה"נ בפ"ק (שם דף יא.) לא קאמר תלתא זימני גבי קפצה וראתה והא דנקט והשתא חזאי בה' בירחא ובריש ירחא לא חזאי לאו משום דע"י ראייה זו השתא קבעה לה וסת דהא קבעה לה כבר מג' זימני קמאי אלא לומר לך שדיה שעתה בראייה זו כדרבי דוסא דאמר בפ"ק (לעיל דף ד:) דאין דיה שעתה אלא בשעת וסת דוקא ומיהו אף בלא ראתה השתא הוה מצי למימר דקבעה לה וסת לענין שאסורה בה' בירחא עד שתעקור הוסת ג' פעמים והשתא מוכח אע"ג דברביעי לא חזאי ריש ירחא קבעה לה וסת בה' בירחא משום דכיון שראתה ג' זימנין ה' בירחא גם בחדש ד' חשוב כאילו ראתה ריש ירחא וה"נ כ"ב מכ"ב מנינן והוי מצי למימר וליטעמיך דאוקמית מילתיה דר' יוחנן במעין פתוח א"כ תקשה מתני' דפ"ק (שם דף יא.) דקתני דאינה בודקת בימי נדה א"נ הא חשיב מעיין סתום ומעיין פתוח יפרש כמו שפירש"י בלשון שני בפ"ק (שם יא.) שראתה אבג"ד ובהכי איירי מתני דהתם דבהכי לא קבעה לה וסתה:
ראשונים נוספים
גרסת רש"י ז"ל: א"ל רב פפא אלא הא דאמר ר"ל וכו' אלמא מריש ירחא מנינן. כלומר מדקרי ליה לפעם ג' בתוך ימי נדה לפי חשבון הראוי מנינן.
וק"ל והא ר' פפא גופיה נמי אית ליה נדה ופתחה מכ"ז מנינן ולא לפי חשבון הראוי ועוד דילמא משום תרי זימני קמא דקביעינהו בימי נדה קרי ליה הכי.
ואפשר דהכי קאמר ליה והא הכא (דמעשרין וחמשה) [דמחמישה בירחא] לריש ירחא קמייאתא [פי' לריש ירחא ב' וכונתו הפסקה קמייתא לריש ירחא] לא הפליגה אלא כ"ה יום ואע"פ כן כיון שאנו רואין לה עכשיו שהפליגה למ"ד מנינן מריש ירחא ולא מנינן מחמשא בירחא לרישי ירחא ונאמר עיקר הוסת בראשון ו) ירחא לריש ירחא הוא דאיכא למ"ד ובשני הויא ליה עיקרו של וסת מחמשה לחמשה דהא ודאי השתא בהפלגת למ"ד חזאי וקבעה לה וסת להפלגות למ"ד וראיות דחמשה בירחא קמא לא מפסקא, ולא מנינן מינייהו אלמא דמנין כ"ב מעיקרא נקטא והתם נמי כיון שכבר קבעה לה וסת ואנו צריכין לחוש לו מכ"ב לכ"ב מעיקרא וסת ראשון מנינן ואין ראיה שבאמצע מפסקת, ופריק ר"ה בריה דר"י דלא אמרי' הכי אלא ברואה מעיקרא (ממנין) [ממעין] סתום ועכשיו קרבה בתוך כך דאפילו בימי נדה אמרי תוספת דמים הוא, וכ"ש בימי זיבה דכיון דקמייאתא (ממנין) [ממעין] סתום והפליגה שתיים ועכשיו נמי ראתה יש לנו לומר תוספות הואי אבל לחוש אינה חוששת אלא למנין ראיות.
וה"ה ודאי דה"ל לתרוצי שאני התם דכיון דחזאי [בפעם ג' בחמישה בירחא] אמרי' דחמשה בירחא עיקר ודרישי ירחי (עיקר) [מיקרי] תוספות ואע"פ כן לחוש אין חוששין אלא בהפלגות ולא למנין הראוי. אלא מסתברא ליה דקביעות ראיות קמייאתא לא אמרי תוספת דמים הוו. וגם זה הפי' אינו מחוור.
ומ"מ היינו ריש ירחי דנקט לאו דוקא אלא הפלגו' שוות בהן דאלו בוסת החדש ודאי למנין הראוי חוששת דהא לאו בהפלגות שוות חזיא מעיקרא אלא בימי דחדש הוא דהשוות ראיותיה וכדבעינן לברורי קמן בפרק האשה (סד, א).
ושמע מינה לרב הונא דאינה מונה כ"ב אלא מכ"ז ואי חזאי בכ"ב חזר הוסת הראשון למקומו ונעקר החדש לגמרי אבל אם לא ראתה בעשרין ותרין שחששת לו חוששת לסוף חמשה ימים דה"ל כ"ז מכ"ז שראתה בו תחלה והיינו דתרנגולת'. [ע' ביאור דברי הרמב"ן בריטב"א] וכן דעת ה"ר משה ולא כן פסק הרב ר' אברהם בספרו ז"ל. א"ל רב פפא אלא הא דאמר ר"ל וכו' אלמא מריש ירחא מנינן. כלומר מדקרי ליה לפעם ג' בתוך ימי נדה לפי חשבון הראוי מנינן.
וק"ל והא ר' פפא גופיה נמי אית ליה נדה ופתחה מכ"ז מנינן ולא לפי חשבון הראוי ועוד דילמא משום תרי זימני קמא דקביעינהו בימי נדה קרי ליה הכי.
ואפשר דהכי קאמר ליה והא הכא (דמעשרין וחמשה) [דמחמישה בירחא] לריש ירחא קמייאתא [פי' לריש ירחא ב' וכונתו הפסקה קמייתא לריש ירחא] לא הפליגה אלא כ"ה יום ואע"פ כן כיון שאנו רואין לה עכשיו שהפליגה למ"ד מנינן מריש ירחא ולא מנינן מחמשא בירחא לרישי ירחא ונאמר עיקר הוסת בראשון ו) ירחא לריש ירחא הוא דאיכא למ"ד ובשני הויא ליה עיקרו של וסת מחמשה לחמשה דהא ודאי השתא בהפלגת למ"ד חזאי וקבעה לה וסת להפלגות למ"ד וראיות דחמשה בירחא קמא לא מפסקא, ולא מנינן מינייהו אלמא דמנין כ"ב מעיקרא נקטא והתם נמי כיון שכבר קבעה לה וסת ואנו צריכין לחוש לו מכ"ב לכ"ב מעיקרא וסת ראשון מנינן ואין ראיה שבאמצע מפסקת, ופריק ר"ה בריה דר"י דלא אמרי' הכי אלא ברואה מעיקרא (ממנין) [ממעין] סתום ועכשיו קרבה בתוך כך דאפילו בימי נדה אמרי תוספת דמים הוא, וכ"ש בימי זיבה דכיון דקמייאתא (ממנין) [ממעין] סתום והפליגה שתיים ועכשיו נמי ראתה יש לנו לומר תוספות הואי אבל לחוש אינה חוששת אלא למנין ראיות.
וה"ה ודאי דה"ל לתרוצי שאני התם דכיון דחזאי [בפעם ג' בחמישה בירחא] אמרי' דחמשה בירחא עיקר ודרישי ירחי (עיקר) [מיקרי] תוספות ואע"פ כן לחוש אין חוששין אלא בהפלגות ולא למנין הראוי. אלא מסתברא ליה דקביעות ראיות קמייאתא לא אמרי תוספת דמים הוו. וגם זה הפי' אינו מחוור.
ומ"מ היינו ריש ירחי דנקט לאו דוקא אלא הפלגו' שוות בהן דאלו בוסת החדש ודאי למנין הראוי חוששת דהא לאו בהפלגות שוות חזיא מעיקרא אלא בימי דחדש הוא דהשוות ראיותיה וכדבעינן לברורי קמן בפרק האשה (סד, א).
ושמע מינה לרב הונא דאינה מונה כ"ב אלא מכ"ז ואי חזאי בכ"ב חזר הוסת הראשון למקומו ונעקר החדש לגמרי אבל אם לא ראתה בעשרין ותרין שחששת לו חוששת לסוף חמשה ימים דה"ל כ"ז מכ"ז שראתה בו תחלה והיינו דתרנגולת'. [ע' ביאור דברי הרמב"ן בריטב"א] וכן דעת ה"ר משה ולא כן פסק הרב ר' אברהם בספרו ז"ל.
כ"ב מכ"ב מנינין: פי' מכ"ב קמאי שהיתה רגילה לראות כדמעיקרא מנינן כיון שלא עקרה וסתה ואע"ג דנדה ופתחה מכ"ז ושינתה וראתה בו מנינן דעל כרחין לא סגיא שלא יהא פתח נדה כיון שלא ראתה בכ"ב דכי הדר אתי כ"ב מנינן מכ"ב קמאי הוי ליה כ"ז לראיה כ"ז והוי בימי זיבה אלמא חיישא ליה. ורב הונא בריה דרב יהושע אהדר ליה דדילמא מכ"ז מנינן דכי הדר אתי יום כ"ב לא אתי אלא בימי נדה ולהכי חיישא לה ומפני שרב פפא דן להחמיר לחוש לוסת הכא בימי זוב לכך השיב רב הונא בריה דרב יהושע מעיקרא בלשון דילמא דמ"מ מנ"ל ממתני' למפשט הכי דהא איכא לומר דמתני' כדאמרן וחזק עוד רב הונא דבריו מההיא דתרנגולתא דנר' ממנה בדלקמן מנינן ולא מעיקרא והיינו דאמר ליה דאי לא תימא הכי הוי תרנגולתא וכו' פי' תרנגולת שרגילה ללדת יום א' ולעמוד יום אחד וילדה ביום ראשון וכן ג' כמנהגה וכפי סדר שלה היה לה ללדת יום חמישי ויום שבת ושנתה ועמדה בה' שלא ילדה וילדה בששי כי הדרה נקטה כדמעיקרא נקטה שתלד ביום שבת או כדלקמה נקטה שלא תלד עד יום א' פרש"י ז"ל הא ודאי על כרחין כדלקמיה נקטיה ולא תלד עד יום ראשון ונראה לי טעם הכרח זה הוא מפני שכן מעשים בכל יום למנקט כדלקמן ולא עוד אלא שאם אתה אומר דכמעיקרא נקטה ותלד ביום שבת א"כ תלד שני ימים רצופים מה שלא הורגלה מעולם והאיך אפשר כי מפני ששינתה רגילותה לרחק ניחוש לה להיות מקרבת.
א"ל רב פפא אלא הא דאמר ריש לקיש וכו': כלומר כיון דאמרת שנדמה מראה דמים ללידת תרנגולת אמ"מ מה נעשה דריש לקיש ור"י שמראין כדברי דמעיקרא מנינן.
אלמא מריש ירחא מנינן: פרש"י ז"ל כיון דמקרי גם פעם ג' תוך ימי נדה אלמא לפי חשבון הראוי מנינן והקשו בתוס' דילמא משום דתרי זימני קמאי הוו תוך ימי נדה קרי ליה הכי ועוד היכי ס"ד דטעמא דהכא היינו משום דכמעיקרא מנינן שהרי אף רב פפא לא אמר שנמנה כדמעיקרא אלא כשיש וסת קבוע מעיקרא אבל לא כמו שעדיין לא נקבע לה וסת דאכתי לא חזיא אלא תרי זמני בריש ירחא ומיהו בזו י"ל דלפום טעמיה מכל דכן פשיט ועוד קשה עליו היכי ס"ד דהאי ראיה שלישית מקרי תוך ימי נדה והלא רב פפא עצמו אמר לעיל דאף כ"ב דכ"ב מעיקרא מנינא דפתח נדה כ"ז הוא כיון שלא ראתה בכ"ב כעין ההיא דפרק קמא דאמרינן דקפצה וחזאי קפצה וחזאי וכדפרי' התם ובתוס' פי' דהכא רב פפא לישנא קלילא נקטי והכא במאי עסקינן בדחזיא ג' זמני בריש ירחא וחמשא בירחא ובריש ירחא לא חזיא על ראיה רביעית רביעית קאמר אחר שהוקבעה וסתה וראייתו של רב פפא היינו משום דאמרי' דייה שעתא בראיה זו ואפי' למ"ד בפרק קמא דלא אמרינן דייה שעתה אלא בשעת וסתה וש"מ דבתר מעיקרא וחשבון הראויה אזלינן ורואין אותה כאלו ראתה בריש ירחה כמנהגה דאי לא היה לנו לומר ששינתא וסתא ולא נימא דייה שעתה זה פי' רב"ה ז"ל ועדין אין הענין מתחויר יפה ויש להוסיף עוד עליו דודאי דברי ר"פ כמשמעו בדחזיא ג' זמני בחמשא בירחא וב' זמני בריש ירחא והוא וסת קבוע בג' פעמים וראייתו של רב פפא היינו כי בראייות הללו אנו דנין אותה שקבעה וסת להפלגת שלשים יום ואע"ג דכי מעיינת ביה אין הראיות המופלגות שבה אלא לכ"ה יום דהא כי חזיא בחמשא בירחא והדרא חזיה בריש ירחא אין כאן אלא כ"ה יום ואעפ"י כן אינו מונין לה מריש' ירחא לריש ירחא וכן מה' לירחא לה' לירחא ואומרים שראיותה לשלשים יום ועל כרחין היינו משום דמנינן כדמעיקרא לומר דריש ירחא תנינא וממני כדמעיקרא לריש ירחא קמא ולא לראיית ה' בירחא ואין ראייה החמשה בירחא מפסקת בינתים וכן מנינן מה' מירחא לה' מירחא ואין ראיית ריש ירחא שבינתים מפסקת וריש ירחא דנקט הכא לאו דוקא נקטיה להו דא"כ ריש ירחא גורם וכשחוששת לו למנין הראוי היא חוששת לדברי הכל אלא דנקטיה ליה לומר שרואה בהפלגת שוות שלשה פעמים שהרי ראתה תרי זמני ריש ירחא וג' זמני בה' בירחא ואתה מצרף מהם שלשה ראיות כי מריש ירחא לריש ירחא ראתה לל' יום פעם אחת וכן מה' לירחא לה' דירחא ראתה ב' פעמים לל' יום וש"מ שאף בתחלת קביעות ווסתות על כרחין כדמעיקרא מנינן וכיון דבזאת תולין כדמעיקרא לעשות לה ווסת קבוע ואפי' להקל כ"ש דהכא נמי אעפ"י ששינתה ראיותיה ולדלג יום כ"ב ולראות בכ"ז כי מנינן כ"ב כדמעיקרא מנינן מכ"ב ואין ראיית כ"ז מפקת בינתים והפי' הזה עולה כהוגן בלשונו של רב פפא ויש לו קצת ראיה מלשונו של רב הונא בריה דר' יהושע שאמר דאמרינן דימים יתירי הוא דאתוספו לה דהא מ"מ כבר שבש יפה ראייתו של רב פפא שאין קביעות הווסת של ר' יוחנן כדבריו וממילא דחינן ראיה שלו דלא קרינן תוך ימי נדה לאותו ה' בירחא שמביא ראיה ממנו לדברי רש"י ז"ל.
ולפי הפי' הזה עולה יפה דמ"מ אף לאוקמתא דרב הונא אנו קובעין ווסת לשלשים יום מריש ירחא לריש ירחא להפסקת שלשים יום ואעפ"י שהפסיקה בינתים לראות בכ"ה והיה לנו לומר דתפשוט מינה עדין כדמעיקרא מנינן לכך הוצרך לומר שזו אינה הפסקה דדמים יתירי נינהו וכדאיתא ריש ירחא שלאחריו חשיבי לענין זה ומיהו שפיר מיקרי תוך נדה דסוף סוף פתח נדה מכ"ה לירחא מנינן כדאמר רב פפא לעיל נדה ופתחה מכ"ז מנינן וא"ת ולמה לא השיב רב הונא בריה דרב יהושע על דברי רב פפא אפי' לפי דבריו ולימא ליה דשאני התם דכיון דחזאי השתא בה' בירחא בלא ריש ירחא אמרינן דחמשה בירחא עיקר וריש ירחא דמים יתירי הוא דאתוספו לה ולעולם לחוש אין חוששין אלא להפלגות שוות ולא למנין הראוי.
תירץ רבי' הרמב"ן ז"ל דמסתברא ליה דקביעות ראיות קמייתא ליכא למתלי בתוס' דמים עוד יש לומר דניחא ליה למימר קושטא דמלתא דלא אמר ר' יוחנן אלא דקבעתיה ממעין סתום וכדאיתא בפ"ק דמכילתין ומה שאין מתחוור כל הצורך בזה הפירוש הוא מה שאנו מצרפין בדברי רב פפא בקביעות וסת שלשים יום ראיות שהיו מריש ירחא עם ראיות מה' מירחא לה' בירחא לעשותו הפלגות שוות לשלשים יום כמו שאמרנו ומ"מ הפי' מוכרח ממקומו ומלשונו ולשון הגמרא שאומר וקאמר אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה קושטא דמלתא נקט אבל אין הראיה מלשון תוך ימי נדתה אלא מלשון שהיא קובעת וסת בדרך זה וכמו שאמרנו וזו שיטת רבי' הגדול ז"ל כפי מה שלמדו מפיו ואם לשון פירושו סתום כמנהגו ולשון שיטת רש"י ז"ל ולשון הגמ' הזה יש להלום דרב פפא היה סובר שאין לקרותו וסת שבתוך ימי נדה אם אין הפעם האחרון שבו קביעות הוסת תוך ימי נדה ודקאמרת היאך נאמר כדמעיקרא בוסת שלא נקבע יש לומר דמ"מ לפי דעתו שכן דברי ר' יוחנן דמכל דכן פשוט וזה הטעם בעצמו למפשט בכל דכן דה' בירחא פתח נדה קרי ליה ר' יוחנן תוך ימי נדה מפני הסדר הראשון שהיה כן ומסתמא נגרר אחרי וחשוב ימי נדה לקביעות הווסת וכל דכן לענין הנדון שלפנינו ומאי דנקט רב הונא דאמרי' דמים יתרים הוא דאתוספו בה אע"ג דלא צריך ליה נקט הכי לישב אגב אורחיה מאיזה טעם נקבע וסת בתוך ימי נדה כנ"ל לפרש לפי שיטתו ז"ל
ומ"מ לכלהו פירושי עמדה ההלכה כדברי רב הונא בריה דרב יהושע דלעולם כדלקמן מנינן וכההיא דבתרנגולתא ובעיא דלעיל אם חוששת לוסת קבוע בימי זיבה לא אפשיטא שכבר נדחית ראיתו של רב פפא דמתני' דהיתה למודה מכ"ז יהוא הוא דמנינן ואי בכ"ב חזר הווסת הראשון למקומו ונעקר החדש לגמרי ואם לא ראתה בכ"ב חוששת לסוף ה' ימים שהוא לכ"ז מיום כ"ז הראשון ששינתה בו תחלה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל וכן פסק רבינו הרמב"ן ז"ל והוא המוכרח מלשון הגמ' ושלא כדברי רבי' הראב"ד ז"ל בספר בעלי הנפש.
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק ד (עריכה)
אלא הא דאמר ריש לקיש כו'. בין ריש לקיש בין ר' יוחנן מודו דקובעת וסת בתוך ימי זיבתה ופליגי אשמואל דאמר אין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה. ולשמואל לא מיבעיא בימי זיבה ממש דאינה קובעת אלא אפי' בימים הראויין לזיבה אינה קובעת כדמוכח לעיל. ולר' יוחנן לא מיבעיא בדמים הראויים לזיבה אלא אפי' בימי זיבה קובעת דבהכי איירי הכא דומיא דתוך ימי נדתה:
אלמא מריש ירחא מנינן. ותימה דילמא משום ראיות ראשונות קרי להו תוך ימי נדתה וי"ל אי לאו משום מריש ירחא מנינן לא הוה קובעת וסת כיון שאין השלישי מעין האחרים שהיו בימי נדה. א"נ משמע ליה דקביעות וסת חל בתוך ימי נדתה דהיינו ראייה שלישית שכן נקבעה הוסת. ומי' תימה לומר הכי דכל דמעיקרא נקט וחשיבא כאילו ראתה בריש ירחא מאחר דאכתי לא קבעה לה וסת בריש ירחא דלא דמי לההיא דלעיל דכבר קבעה לה וסת בהכי וי"ל דמיירי הכא כגון דחזאי ג' זימני בריש ירחא וחמשא בירחא אלא שהתלמוד לא חש להאריך כמו קפצה וראתה קפצה וראתה דלעיל לא נקט אלא תרי זימני ולפי זה הא דנקט והשתא חזאי בחמשא בירחא ובריש ירחא לא חזאי לא נקיט ליה משום דהוי השתא קביעות וסת דידה אלא לומר שדיה שעתה בראיה זו ואליבא דמ"ד בפ"ק דלא אמרינן דיה שעתה אלא בשעת וסתה ואי לאו דחשבי' לה כאילו ראתה בריש ירחא לא הוה חמשא בירחא זמן וסתה דלא קבעה לה וסת אלא בתוך ימי נדתה. ולפי דברי רב פפא קשה מתני' דפ"ק לר' יוחנן דכולן צריכין להיות בודקת חוץ מן הנדה דתיבדוק דילמא קבעה לה וסת דליכא לשנויי כי קאמר ר' יוחנן דחזאי ממעיין סתום דכה"ג קרי מעין פתוח כשראיות הראשונות בימי נדה כדפרי' התם רש"י מתוך כך נראה כלשון אחרון דפי' שם רש"י:
סליק פרק בנות כותים בס"ד
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה