נידה לד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואפי' במעי עובדת כוכבים ושל עובד כוכבים טהור' בכל מקום ואפי' במעי ישראלית חוץ ממי רגלים שבה וכי תימא ה"נ טהור' מדאוריית' אבל טמאה מדרבנן אטו מי רגליה מדאורייתא מי מטמאו אלא ש"מ טהורה אפילו מדרבנן ש"מ אמר מר שכבת זרע של ישראל טמאה בכ"מ אפי' במעי עובדת כוכבים תפשוט דבעי רב פפא דבעי רב פפא שכבת זרע של ישראל במעי עובדת כוכבים מהו בתוך ג' לא קמיבעיא ליה לרב פפא כי קמיבעיא ליה לאחר ג' מאי ישראל דדייגי במצות חביל גופייהו ומסריח עובדי כוכבים דלא דייגי במצות לא חביל גופייהו ולא מסריח או דילמא כיון דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו ומסריח תיקו:
דם טהרה של מצורעת ב"ש כו':
מאי טעמא דב"ה אמר ר' יצחק לזכר לרבות מצורע למעינותיו ולנקבה לרבות מצורעת למעינותיה מאי מעינותיה אילימא שאר מעינותיה מזכר נפקא אלא לדמה לטמא דם טהרה שלה וב"ש נקבה מזכר לא אתיא דאיכא למיפרך מה לזכר שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה תאמר בנקבה דלא וב"ה לכתוב רחמנא בנקבה ולא בעי זכר ואנא אמינא ומה נקבה שאינה טעונה פריעה ופרימה ואינה אסורה בתשמיש המטה רבי רחמנא מעינותיה זכר לא כ"ש אם אינו ענין לזכר תנהו ענין לנקבה ואם אינו ענין למעינותיה תנהו ענין לדמה לטמא דם טהרה שלה וב"ש זכר מנקבה לא אתיא דאיכא למיפרך מה לנקבה שכן מטמאה מאונס תאמר בזכר דלא וב"ה קיימי במצורע ופרכי מילי דזב וב"ש שום טומאה פרכי ואיבעית אימא אמרי לך ב"ש האי לזכר מיבעי ליה לזכר כל שהוא זכר (האי) בין גדול בין קטן ובית הלל נפקא להו מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן אמר רב יוסף כי פשיט רבי שמעון בן לקיש בזב בעי הכי ראייה ראשונה של זב קטן מהו שתטמא במגע (ויקרא טו, לב) זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע אמר רחמנא כל ששכבת זרע שלו מטמא ראייה ראשונה שלו מטמאה והאי כיון דשכבת זרע שלו לא מטמאה ראייה ראשונה נמי לא תטמא או דילמא כיון דאילו איהו חזי תרתי מצטרפא מטמיא אמר רבא ת"ש זאת תורת הזב בין גדול בין קטן מה גדול ראייה ראשונה שלו מטמא אף קטן ראייה ראשונה נמי מטמא בעי רב יוסף ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא מקום זיבה מעין הוא ומטמא או דילמא לאו מעין הוא אמר רבא ת"ש (ויקרא טו, ב) זובו טמא הוא לימד על הזוב שהוא טמא במאי אילימא בזב גרידא
רש"י
עריכהואפי' במעי עובדת כוכבים - שאם תפלטנו על הבגד תטמאנו:
חוץ ממימי רגליה שבה - דאי פתיכי במימי רגליה טמאים כדאמרינן לעיל גזרו עליהם שיהו כזבים אבל קריו טהור כדאמרינן עבדו ביה רבנן היכרא:
כי מיבעיא ליה לאחר ג' - דלגבי ישראלית טהורה כדאמר במסכת שבת בפרק ר"ע:
דדייגי - יראים וחרדים במצות ומתוך דאגתן מתחממין:
חביל - חם:
שאר מעינותיה - כגון רוקה ומימי רגליה דאתו מזב דכתיב ביה (ויקרא טו) וכי ירוק הזב ומיניה נפקי שאר מעיינות:
מזכר נפקא - כיון דאתרבי מצורע למעינותיו אתרבי מצורעת לכל מעינותיה דאיכא דכוותיהו בזכר:
אלא לדמה - דליתיה בזכר:
ואסור בתשמיש המטה - בשבעת ימי ספירו דכתיב וישב מחוץ לאהלו ואין אהלו אלא אשתו שנאמר (דברים ה) שובו לכם לאהליכם:
תאמר בנקבה מצורעת דליתא בכל הני - בכריתות בפרק ד' מחוסרי כפרה (דף ח:) איש פורע ופורם ואין אשה פורעת ופורמת וגבי תשמיש נמי מחוץ לאהלו כתיב ולא מחוץ לאהלה הילכך לא אתיא מזכר ואיצטריך לנקבה לגופה ולעולם לשאר מעינות ומהיכא דנפקי שאר מעינות ליכא למימר דילפינן לדם דשאר מעינות ילפינן מרוק מה רוק שמתעגל ויוצא הוא מתאסף תחלה יחד ואחר כך יוצא ודם לאו מתעגל ויוצא הוא:
ואם אינו ענין לשאר מעינותיה - דנפקי מלנקבה:
שכן מטמאה באונס - לגבי זיבה:
ופרכי מילי דזב - בתמיה: ה"ג ואי בעית אימא אמרי לך ב"ש האי לזכר מיבעי ליה כל שהוא זכר כו' ול"ג נקבה כל שהיא נקבה כו' דא"כ מעינות למצורע מנא להו אלא לנקבה לרבות מצורעת למעינותיה ויליף זכר מנקבה למעינות והאי לזכר דמייתר להו לב"ה דרשי ליה ב"ש לזב קטן שמטמא בזיבה בן יומו ולא נפקא להו מאיש איש דסבירא להו דברה תורה כלשון בני אדם ותינוקת קטנה נפקא להו מאשה ואשה כדילפינן בריש פירקא ואייתר להו לנקבה דהכא לרבות מצורעת למעינותיה וב"ה נמי לא דרשי איש איש מיהו נפקא להו מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן מטמא בזיבה:
כי פשיט - כי דריש:
מהו שתטמא - שניה לא מיבעיא לן דהא מרבינן לה מלזכר כל שהוא זכר והתם תרתי ראיות כתיבי והזב את זובו וראשון של זב גדול נפקא לן מהאי קרא זאת תורת הזב דהיינו חדא ראייה דחדא זיבה כתיב בקרא (ויקרא טו) ואשר תצא ממנו שכבת זרע איתקש ראייה ראשונה לקרי אבל דקטן מאי מי אמרינן כיון דלקרי איתקש לא משכחת לה אלא בגדול דאיתיה בקרי אבל קטן דליתיה בקרי ליתיה בראייה ראשונה או דילמא כיון דאילו חזי קטן ראייה אחריתי מצטרפת לקמייתא טומאת שבעה כדין זב בעל שתי ראיות:
מטמא - נמי כשל גדול טומאת ערב בקרי:
ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא - של איש טהור לא תבעי לך דודאי לא מטמא במשא דאיתקש לקרי וקרי לא מטמא במשא כדתנן בפ"ק דמסכת כלים ושניה נמי לא תבעי לך דאפילו באדם טהור מטמיא במשא כדאמר לקמן בפרק דם הנדה (דף נה.) זוב מטמא במשא ויליף לה מזובו טמא הוא וההוא בראייה שניה כתיב דמנה הכתוב שתים וזב בעל שתי ראיות זב גמור הוא לטומאה אלא שאין טעון קרבן כי תיבעי לן ראשונה דבאדם דעלמא לא מטמיא אלא במגע הכא במצורע מאי מקום זיבה מעיין הוא ואיתרבי מלזכר לרבות מצורע למעיינותיו ומעיינות מטמאו במשא כדאמר בפרק דם הנדה (לקמן דף נה:) וכי ירוק הזב בטהור במה שביד טהור:
או לאו מעיין הוא - והויא כשאר ראייה ראשונה של כל אדם דבמגע מטמיא:
זובו טמא - היינו ראייה שניה שהרי מנה הכתוב שתים זב מבשרו זובו טמא:
לימד על הזוב שהוא טמא - ואמר בדם הנדה (שם דף נה.) דהאי קרא לרבות למגע לא איצטריך דלא גרע משכבת זרע אלא למשא:
אילימא בזב גרידא - דלאו מצורע למה לי קרא לטיפה עצמה פשיטא:
תוספות
עריכהכי קמיבעיא ליה לאחר ג'. אע"פ שהש"ס קבעו בדברי רב פפא בשבת פרק ר"ע (דף פו:) אינו מדברי רב פפא כדמשמע הכא וכי האי גוונא אשכחן פ' המקבל (ב"מ דף קיב.) דבעו מרב ששת קבלן עובר בבל תלין או לא אומן קונה בשבח כלי והלואה היא או אינו קונה ושכירות היא אמר להו עובר ובהגוזל קמא (ב"ק דף צט.) מוקי לה ההיא בעיא בשליח דאגרת דלא שייך אומן קונה בשבח כלי. א"נ י"ל דהכל מדברי רב פפא והכא סבר המקשה דרב פפא בעי בין תוך ג' בין לאחר ג' מי אמרינן דכיון דאכלי שקצים ורמשים אף בתוך ג' מסריח וטהור או דלמא כיון דלא דייגי במצות אף אחר ג' טמא:
אם אינו ענין לזכר תנהו ענין לנקבה. וא"ת ולוקי ליה בדם מגפתו או יוצא מפיו או מנחיריו ושאר משקין שבו שאינו מעין דמטהר לקמן בפרק דם הנדה (דף נה:) בזב וי"ל דלא בעי לאוקמיה בהו משום דלא אשכחן בהו טומאה בשום מקום אבל דם טוהר דמי לדם נדה אפילו למ"ד ב' מעינות הן:
ובית הלל נפקא להו מזאת תורת הזב. הוה מצי למימר מאיש איש אלא דבעי לאוקמי בית הלל אפי' כמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם:
מקום זיבה מעין הוא או לא . וא"ת דבפ' דם הנדה (לקמן דף נו.) משמע דזוב לאו מעין הוא דאמר ונילף מזובו שאינו מתעגל וי"ל דהתם קאמר ונילף מזובו אי לאו מעין הוא א"נ אף על גב דאינו מתעגל כדקאמר התם מ"מ בעי ליה הכא אי כמעין הוא ורבינן ליה במצורע מקרא דלזכר כמו שאר מעינות כיון דבזב אית ליה לזוב טומאה חמורה כמו ברוקו ומימי רגליו:
אילימא בזב גרידא לאחרים גורם טומאה. תימה וכי לא ידע רבא סיפא דברייתא דקתני בה בהדיא לקמן בפרק דם הנדה (דף נה.) שעיר המשתלח יוכיח:
ראשונים נוספים
ה"ג רש"י ז"ל: אמר לך בית שמאי האי לזכר מיבעי ליה כל שהוא זכר בין גדול בין קטן ולא גריס נקבה אלא לנקבה מיבעי ליה למעיינות ואתי זכר בקל וחומר ולא פרכי' במצורע מילי דזב.
ובתוספות מעמידין הספרים ומפרשים ואי בעית אימא בית שמאי לית הך דרשא דר' יצחק כלל אלא לזכר כל שהוא זכר לנקבה כל שהוא נקבה ודקא קשיא לך מעיינות מנא להו לבית שמאי ולטעמיך לר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא דריש לעיל תרווייהו לקטן וקטנה מעיינות מנא ליה אלא נפקא להו משום דרשא בעלמא דלא מתפרש במכילתין ואדרבה משמע דבית שמאי כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אמרי לגמרי.
ולי נראה דבין לבית שמאי בין לר' ישמעאל לזכר כל שהוא זכר ולנקבה למעיינות אתא ונקבה קטנה לרבי ישמעאל נפקא ליה מוא"ו יתירה דגבי זבה והא דנקט לעיל דנקבה כל שהיא נקבה סירכא נקט ולא דנפיק מינה אנא משום דהכי הוא אמר קרא ולא מהאי קרא מתרבן, וכבר כתבתי מכיוצא בזו הרבה בפרק קמא דקדושין ועכשיו תירצנו הקושיא שהקשינו למעלה דלכולי עלמא הנך ואו"י מדרשי בזב ובזבה דתרי נינהו.
גרסת הספרים כך היא וכן בפירושי ר"ח ז"ל: תא שמע זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא במאי אלימא בזב גרידא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כל שכן אלא פשיטא בזב ומצורע ומדאיצטריך לרבויי בראיה ראשונה שמע מינה מקום זיבה לאו מעין הוא. ובודאי יפה פירש רש"י ז"ל שראיה ראשונה של אדם אחר אינו מטמא במשא אלא במגע (בקרי) [כקרי] וראיה שנייה מטמא אפילו במשא לקמן בפרק דם הנדה, והא דקאמר לאחרים גורם טומאה הכא קאמר לאחרים גורם שיהיו מטמאין במשא לעצמו לא כל שכן שיטמא במשא ומדין משא למשא פריך דאי גרס טומאה בעלמא קאמר אף בזב מצורע גורס טומאה דמשכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים ולטמא נמי בהיסט שאין מצורע עושה כן אלא מדין משא גופיה פריך כדפרישית.
ומיהו צריכין אנו לישב גרסת הספרים, ור"ש אומר פירוש שהיא בספרים והכי קאמר ומדאיצטריך לרבויי בשנייה שמע מינה דבראשונה לא מטמא במשא דלאו מעין הוא ואין וה הלשון גמרא.
אבל יש לפרש שכך היא הצעה זו דאמר רבא תא שמע זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא במאי אלימא בזב גרידא ובראיה שניה דאלו בראשונה ולמגע ודאי לא צריכא קרא דלא גרע משכבת זרע ולא עדיף מיניה אלא פשיטא בשנייה ואכתי למה לי קרא לאחרים גורס טומאה ואפילו למשא עצמו לא כ"ש אלא פשיטא בזב ומצורע ואי בשניה מי גרע מזב גרידא אלא בראשונה ולטמויי במשא וש"מ תרתי ש"מ ראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא וש"מ לאו משום דמעיין הוא כדרב יוסף דאי הכי לא איצטרך רחמנא לרבויי הכא דממעינות נפקא אלא דרחמנא רבייה לראיה ראשונה של מצורע כראיה שניה של זב גרידא.
ואי קשיא נימא קרא לראיה שניה והא קמ"ל דוקא בשניה אבל בראשונה אינה מטמא דלאו מעיין הוא, זו אינה תורה דמי איכא ספיקא קמי שמיא במקום זיבה אי מעין הוא או לא ואיצטרך ליתורי קרא למיגמר מיניה דלאו מעין הוא, ועוד דכל היכא דקרא מרבה כגון זה דכתיב זובו טמא דרשינן ליה לרבויי כגון לרבו' ראי' ראשונה למשא ולא מוקמינן ליה ליתורא למימר בשניה כתיב ולמעוטי ראשונה איצטרך כנ"ל.
ומה שהקשה רש"י ז"ל מי איכא לאוקומי להאי קרא בראיה ראשונה והא מהכא נפקא לן בכל דוכתא מנה הכתוב שתים וקרא טמא, אינה קושיא דהאמרינן בפרק יוצא דופן דלמאן דאית ליה מנה הכתוב שתים וקרא טמא לית ליה זובו טמא לימד על הזוב שיהא טמא ותנאי היא.
וכן זה שאמר הרב ז"ל דגבי מצורע איצטרך לרבוייה לטיפ' עצמה דלא אתי בק"ו משום דלא גרמה ליה טומא' שהרי מחמת נגעו הוא מטמא אין זה מחוור דכיון דאי לאו מצורע הוא נמי הות מטמי' איתא לק"ו מ"מ וכ"ש דאיכא לפרושי גרס טומאה בהיסט ומדרסות כדאמרן לעיל ומהסט למשא גמרינן ודאי דחד אורח הוא למשאות, ובמסקנא פשט אביי דמטמא במשא דהא אקשייה רחמנא למצורע אזב גמור, ולא פשט במעיין כלום משום דלא מרבוייא דקרא יתירא אתי דנימא למאי איצטרך אלא דמ"מ מטמא במשא הוא.
לזכר כל שהוא זכר בין גדול בין קטן לנקבה בין גדולה בין קטנה: כך היא גרסת הספרים ורש"י ז"ל לא גריס לנקבה בין גדולה בין קטנה משום לנקבה צריך למצורעת למעיונתיה ואתיא זכר מצורע מיניה דאי לא מעינות מצורע ומצורעת מנא להו. ובתוספו' העמידו גירסת הספרים ואי משום מעינות מצורע דילמא אתיא להו מדרשא אחרינא ואינהו ידעי לה. ותדע לך דהא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא דריש נמי לזכר זכר כל שהוא לנקבה נקבה כל שהוא כדאיתא לעיל (לב, ב) ולדידיה מעינות המצורע מנא ליה אלא ודאי אתיא ליה מדרשא אחרינא, לבית שמאי נמי אתיא להו מדרשא אחרינא, והביאו ראיה לדבריהם דמשמע בשמעתין לקמן דמאן דמוקי להאי קרא לבין גדול בין קטן לא מוקי ליה כלל לרבות מצורע למעיינותיו ונקבה למעינותיה מדקאמר על רב יוסף הא איהו דאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן ואייתר ליה לזכר לרבות מצורע למעינותיו, ונ"ל שזו אינה ראיה כלל דלעולם אפילו מאן דדריש לזכר כל שהוא זכר אפילו הכי דריש נקבה למעינות אלא דאנן כי אקשינן עליה דרב יוסף מזכר הוא דאמרינן דכיון דאתי ליה לרב יוסף זכר קטן מזאת תורת הזב אלמא לזכר למעינות זכר ולא אתי מנקבה והילכך איתקש ליה מצורע זכר לזב זכר מה זב גמור זובו מטמא אף מצורע נמי זובו מטמא ואפילו ראייה ראשונה שלו, אבל למאן דדריש לזכר לרבות זכר קטן א"כ לא מצינו זוב של מצורע שהוקש לזובו של זב אלא דשאר מעינות נפקן להו מנקבה ואתי זכר מינה, ואע"ג דמצורע אית ליה מעינות כזב לאו הקישא היא זו, ותדע לך דא"כ למה לן למימר והא איהו דאמר זאת תורת הזב וכו' אלא לימא מאי תבעי ליה לרב יוסף והא לדידיה נמי מצורע אית ליה מעינות כזב מדקא בעי מקום זיבה מעין הוא וא"כ הרי הוא כזב אלא דאנן ודאי מדין שהוקש זכר מצורע לזב זכר קא אתינן לה כנ"ל.
אלא מיהא יש לישב גירסת הספרים ולעולם לנקבה כל שהיא נקבה דאמרינן אגררא לזכר בין גדול בין קטן נקטיה ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא נמי לא איצטריך ליה לנקבה לרבות קטנה דלכולי עלמא מוא"ו מיותרת דואשה כי יזוב זוב דמה נפקא כדאיתא לעיל ועיקר דרשא דר' ישמעאל מלזכר הוא ולנקבה אגב גררא נקטיה וזה שלא כפרש"י שפירש למעלה ור' ישמעאל לא מעייל נפשיה כלל למדרש ווי"ן.
ובית הלל נפקא להו מזאת תורת הזב: ה"ה דהמ"ל נפקא להו מאיש איש כדאמר ר' יהודה לעיל (לב, ב) אלא משום דבעי לאוקומה ב"ה כמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם.
הא דבעי רב יוסף מקום זיבה מעין הוא ומטמא במשא או מקום מעין הוא: קשיא לי אמאי לא פשטה מבית הלל דמעין הוא דהא משמע דע"כ אית להו לב"ה הכין מדמיתרו לזכר לדם טהרה של מצורעת שאינו בא ממקום מעין ולו' דכל מעינות שבמצורע ושבמצורעת מנקבה אתו ולפיכך אייתר ליה לזכר לגמרי לרבויי אפילו מה שאינו בא ממקום מעין ומדלא אשכחן בזכר תנהו ענין לנקבה ואם איתא דאף מקור זיבה שבזכר לאו מעין הוא תנהו לראייה מדאקיש רחמנא מצורע לזב גמור אמאי דחיק נפשיה למתלי בהקשיא ולא פשיט לה להדיא מהא דב"ה דרב יוסף גופיה קטן וקטנה מזאת תורת הזב דמייתי לה ב"ה מייתי לה איהו נמי, דדריש לזכר ולנקבה כבית הלל דאי לאו דם טהורה של מצורעת מנא ליה. ועוד תמיהא לי דאדרבה מהא דאביי משמע דסבירא ליה דמקור זיבה לאו מעין הוא מדאצטריך להקישא דלא מטמיא במשא.
וי"ל דאביי ודאי הכין ס"ל דמקור זיבה לאו מעין הוא ומשום דב"ה דרשי לזכר לרבות דם של מצורעת איצטריך להקישא ולומר דאי כתב רחמנא בהדיא מעינות במצורע הוה מייתינ' מינה ראייה ראשונה של מצורע דאם אינו ענין לשאר מעינות של מצורע תנהו ענין לראייה ראשונה שלו ודם טהרה של מצורעת טהור מכלום הוא דהא לאו מעיין הוא וליכא מידי דנרביי' מיניה השתא דכתב רחמנא מצורע ומצורעת גבי זב שמע מינה תרתי חדא דאייתר ליה לזב לגמרי ואם אינו ענין לשאר מעינות תנהו ענין למה שאינו בא ממקור מעין ואא"ע לגופו דהיינו ראייה ראשונה של זכר דלהכי כתביה רחמנא גבי זב לאקושי מצורע זכר לזב גמור לומר דאף ראייה ראשונה שלו מטמאה במשא כזב גמור הילכך תנהו ענין לנקבה מצורעת לרבות דם טהרה שלה. כנ"ל.
ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא: בנגיעה לא מיבעיא ליה דלא גרע משכבת זרע ובראייה ראשונה של אדם טהור לא מבעי ליה דודאי לא מטמיא במשא הואיל והוקשה לקרי דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז וקרי לא מטמא במשא כדאיתא בבריתא במסכת כלים, וכן פר"ח ורש"י ז"ל דראייה הראשונה של זב אינה מטמאה במשא ובראייה שנייה של מצורע לא מבעיא ליה דלא גרע מזב גרידא דמטמאה במשא כדנפקא לן מזובו טמא הוא כדאיתא לקמן אלא ראייה ראשונה של מצורע קא מיבעי ליה ומשום מעינות המצורע.
אמר רבא תא שמע זובו טמא הוא מלמד על הזוב שהוא טמא: כלומר במשא דאי בנגיעה תיפוק לי דלא גרע מש"ז כדאיתא לקמן בריש פרק דם הנדה (נה, .).
ובמאי אלימא בזב גרידא למה לי קרא לאחרים גורם טומאת משא: כלומר לבעליה שהזב מטמא במשא לעצמו וכל שכן שמטמא במשא אלא בזב מצורע. הכי גרס ר"ח ז"ל וכן היא גירסת הספרים ומדאיצטריך קרא לרבויי בראיי' הראשונה שמע מינה מקום זיבה לא מעין הוא. ופירש ר"ח ז"ל ומדאיצטריך רחמנא לטמא בראייה ראשונה כזב גמור שמע מינה מקום זיבה לאו מעין הוא.
ואיכא למידק והיכי מוכח מהכא ראייה ראשונה של מצורע והא האי קרא בראייה שנייה משמע דמיניה דרשינן (במכילתן מג, ב) מנה הכתוב שתים וקרא טמא ועוד דמאי קאמר שמע מינה מקום זיבה לאו מעין הוא דמאי נפקא מינה מכל מקום הא רבייה קרא לטמויי במשא וכן הקשה רש"י ז"ל. ועוד ק"ל דאי בראייה ראשונה מאי קאמר אילימא בזב גרידא פשי' לאחרים גורם טומאה אי לראייה ראשונה ולטומאת משא מאי פשי' אדרבה איצטריך טובא לאשמעינן דראייה ראשונה של זב גרידא מטמיא במשא, וליתא נמי דקי"ל דאינה מטמאה במשא ובודאי מאי דקאמרינן אלא במצורע בחדא גוונא מיירי עם מאי דקאמרינן בזב גרידא אי האי בראייה ראשונה אף האי בראייה ראשונה.
ורש"י ז"ל פי' דהאי בראייה ראשונה פי' הוא בספרי' והכי קאמר מדאיצטריך קרא לרבויי כלומר בראייה שנייה שמע מינה דבראייה ראשונה אינה מטמאה דמקום זיבה לאו מעין הוא. ואם תאמר לרבויי ראייה שנייה במצורע למאי איצטריך מי גרע מזב גרידא איצטריך סלקא דעתך אמינא בזב גרידא דגורם טומאת משא לבעליה כל שכן הוא עצמו שמטמא אבל במצורע שאינו גורם לו טומאת משא דאפילו מצורע גרידא מטמא במשא אימא כיון שאינו גורם אף הוא עצמו לא יטמא קמ"ל וכן פרש"י ז"ל ויש מי שהקשה עליו דכיון דאי לאו מצורע הוא נמי הות מטמיא איתיא לק"ו מ"מ. וזו אינה קושיא לפי דעתי דמ"מ עכשו אינו גורם וכי האי גונא אמרינן לקמן (לז, א) גבי קושי דבר הגורם סותר והאי לאו גורם הוא ואע"ג דדבר המטמא הוא דהאי מטמא בימי נדה כדאיתא לקמן, ואלא מי' במצורע גופיה גורם הוא לו טומאת הסט ומדרסות דמצורע גרידא אינו מטמא בהסט ולא במדרס ומחמת זובו מטמא אף בהסט ומדרס.
ומיהו בתוספות נסתפקו בדין זה דהא משמע דאף המצורע מטמא הוא משכב ומושב ומטמא בהסט מדתנן במסכת כלים (משנה, כלים א, ד) כלים למעלה מן הזבה מצורע שמטמא בביאה אלמא כל שהזבה מטמאה מצורע מטמא. ועוד ראיה מדאמרינן הכא בסמוך אקשינן רחמנא למצורע לזב גמור. אלא שבפסחים פרק אלו דברים (סז, ב) משמע שאינו מטמא משכב ומושב.
ותי' ר"ת ז"ל דכל הני דמשמע דמטמא משכב ומושב היינו לטמא אוכלים ומשקים וההיא דפסחים לטמא אדם. והאי דמסכת כלים ל"ק דלאו לכל מילי קאמר שיהא מצורע למעלה מן הזב ולומר דכל שישנו בזבה ישנו במצורע אלא שהוא לטמא בביאה מה שאין כן בזבה וכדקתני נמי התם למעלה מן המצורע עצם כשעורה אע"פ שהמצורע מטמא בביאה מה שאין כן בעצם כשעורה. והא דאמר בסמוך אקשיה רחמנא למצורע לזב גמור לאו לכל מילי אקשינהו אלא לענין זה בלבד שיהא זובו ואפילו בראיה ראשונה כראיית זב גמור. ומיהא אפילו להאי פירוש לא חשיב גרם טומאה אע"פ שגורם טומאת משכב ומושב לטמא אדם משום דכיון דמכל מקום אינו גורם טומאה לגבי כלים שהרי הוא מטמא את הכלים ומטמא נמי אוכלים ומשקים.
ומכל מקום אכתי קשה דגורם הוא טומאת הסט דמעיקרא לא היה מטמא כדמוכח התם בפסחים פרק אלו דברים, ולעיקר קושיתנו דאי בראייה שנייה דמצורע למה לי קרא איכא למימר דקרא הא קמ"ל דמקום זיבה לאו מעין הוא דאפילו במצורע אינה מטמאה היסטה עצמה במשא עד ראייה שנייה כזב גרידא ולא איצטריך קרא דתהוי קמי שמיא ספיקא אי מעין הוא אי לאו, אלא אדרבה גלוי וידוע לפניו שאינו מעין וכדי שלא נטעה בו לומר דמעין הוא אתא קרא ואשמעינן דלא.
ובנמוקי הרמב"ן נ"ר מעמיד גירסת הספרים והכי קאמר אילימא בזב גרידא ובראייה שנייה לאחרים גורם טומאת משא לעצמו של זוב לא כ"ש אלא במצורע ובמאי אילימא בראייה שנייה למה לי קרא מי גרע מזב גרידא אלא אם אינו ענין לראיה שנייה של מצורע אוקמיה לראייה ראשונה שמטמאה שמע מינה מקום זיבה לא מעין הוא. ומכל מקום עדיין תקשי לן מה שהקשה רש"י ז"ל מאי קאמר שמע מינה מקום זיבה לאו מעין הוא ומאי נפקא לן מינה.
ג"ה לזכר כ"ש שהוא זכר בין גדול ובין קטן ונקבה כל שהיא נקבה בין גדולה בין קטנה: ורש"י ז"ל מוחק דלא גרסי' ולנקבה וכו' דההוא אפי' לב"ש מצטריך לרבות מצורעת למעינותיה.
ויש מקיימין הגרסא דדילמא מעינות מצורעת לב"ש מדוכתא אחריתא נפקא להו כדחזינן לעיל גבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה דדריש לזכר כל שהוא זכר ולנקבה כל שהוא נקבה ולדידיה מעינות מצורעת מנ"ל אלא ודאי משום דאית להו שום קרא אחרינא דנפקא ליה מיניה ואין זה מחוור דא"כ הוה ליה לגמ' לפרושי ולב"ש מעינות מצורעת מנא להו וההוא דר' ישמעאל לאו ראיה דלעיל כדי נסבה דהא לר' ישמעאל בזכרים הוא דפליגו דלא דריש איש ונפקא ליה קטן מדכתיב לזכר אבל גבי נקבה לא פליג ומודה הוא לרבנן דנפקא להוא מואשה ואייתר ליה לנקבה לרבות מצורעת מעינותיה דאי לא אשה ואשה מאי דריש ביה וכ"ת דלא דרש וי"ו הוה ליה לתלמודא לפרושי כדפריש באידך אלא ודאי כדאמרן.
מעתה יש לקיים גרסת הספרים דהכא נמי כדי נסבה ובאשגרת לישן דלעיל ולאו דוקא וב"ה נפקא להו מוזאת תורת הזב בין גדול בין קטן והא דלא אמרי' דנפקא ליה מאיש איש היינו משום דבעינן לאוקומא אפי' כמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם א"נ משום דמאידך קרא נפקא לן שפיר אפי' ראי' ראשונה שלו כדפשיט מיניה רב יוסף בסמוך.
בעי רב יוסף ראיה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא: פי' דוקא נקט רב יוסף כל האי לישנא דאלו ראיה שניה פשיטא דלא גרע מזב גרידא וכן ראיה ראשונה של זב גרידא פשיטא שאינה אלא בקרי בעלמא וה"ה דאף ראיה ראשונה של מצורע פשיטא דמטמאה במגע דלא גרע מראיה דזב גרידא וגבי משא דמבעיא ליה מי טמאה כדמפרש ואזיל.
אמר רבא ת"ש זובו טמא למד על הזוב שהוא טמא: פי' שהוא טמא במשא דאלו למגע לא אצטריך קרא ובמאי אלימא בזב גרידא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ"ש כלו' לזב עצמו גורם טומאת משא דזב ומצורע ומה אצטריך קרא לרבויי בראיה ראשונה ש"מ מקום זיבה לאו מעין הוא זו גר"ח ז"ל והגאונים ז"ל ואיכא למידק עלה טובא דמשמע דמוקמינין קרא בראיה ראשונה וא"כ היכי קאמרינן דאי בזב גרידא לאחרים גורם טומאה דהא ודאי אין זב מטמא במשא אלא בראיה שניה.
ועוד קשה מה שהקשה רש"י ז"ל דעל כרחין האי קרא בראיה שניה היא וכדאמרינן בעלמא מנה הכתוב שתים וקרא טמא ומיהו הני לא קשיא כולי האי דהכא לישנא קלילא נקטיה וה"ק אלא פשיטא בזב מצורע ואם אינו ענין לראיה שניה דהא מק"ו נפקא דלא גרע זב מצורע מזב גרידא תנהו ענין לראיה ראשונה של מצורע שיהא מטמא במשא וכן תירוץ רבינו הרמב"ן ז"ל אלא דקשיא דכיון דעל כרחין מצטרכין ליה לזב גרידא למנות שתים ולקראו טמא והוא נדרש ע"כ בראיה שניה היאך אפשר לייתרו ולהעמידו בשום ראיה ראשונה וי"ל דתרוייהו איתנהו וממנינא נפקא לן טומאת זב ומדאפקיה רחמנא בלשון זוב דאמ' זובו טמא שמעינן מינה טומאת זוב עצמו למשא ומעתה אם אינו ענין לראיה שניה דאתא בק"ו תנהו ענין לראיה ראשונה של מצורע. עוד קשה לגרסא זו מה שהקשה עוד רש"י ז"ל דכיון דמוקמינן קרא בראיה ראשונה של מצורע שמטמאה במשא מאי דאמרינן דאשמועינן קרא דבמקום זיבה לאו מעין הוא מאי נפקא לן מינה דהא רבייה קרא לטמויי במשא ויש לי לומר שלא אמר כן להגדיל תורה ולהאדירה ולאפוקי מטעיתא דהוה ס"ד מעיקרא דכל היכא דאמרי' לאו מעין הוא פשיטא מילתא דאינו מטמא במשא קמ"ל דהא ליתא ומיהא הא ק"ל דמנה ליה דרחמנא רבייה לטומאה אע"ג דלאו מעין הוא ולאפוכי סברא דילן דילמא הא גופא אשמועינן קרא כי רבייה לטומאה דמקום זיבה מעין הוא והא עדיפא מלאקושי קרא כנגד הסברא שלא לצורך.
ורש"י ז"ל גורס מדאיצטרך קרא לרבויי בראיה שניה ש"מ מקום זיבה לאו מעין וגם גרסא ראשונה יש להלום כך וה"ק ומדאיצטרך קרא לרוביי כלו' לראיה שניה ראיה ראשונה הוא ש"מ דלאו מעין הוא וה"פ אלא פשיטא בזב מצורעת ולראיה שניה כפשוטיה דקרא ופי' רש"י ז"ל דלרבות ראיה שניה דמצורע אצטריך קרא דלא אתיא מק"ו כדאתי בזב גרידא דאלו במצורע מעיקרא אינו גורם טומאת משא דהא מעיקרא הוא מטמא במשא מפני צרעתו פי' לפי' דאע"ג דאלו לא הוו מצורע היה מטמאיו מ"מ השתא מיהת לא אינו גורם לו טומאה ואנן לא עבדינן ק"ו אלא ממה שהוא עכשיו גורם טומאה ולא ממה שהוא מטמא וגורם פעמים אחרות וכדאמרינן לקמן גבי קושי דבר הגורם סותר והא לאו גורם הוא כלומר לאו גורם הוא השתא.
והקשו בתוס' על רש"י ז"ל אפי' במצורע גורם זוב זה גורם טומאה שהוא מטמא בהסט ועושה משכבות ומושבות מה שאין כן במצורע וכדאיתא בהדיא בפ' כיצד תולין דמצורע חמור מזב שמטמא בביאה מה שאין כן בזב וזב חמור ממצורע שכן עושה משכבות ומושבות ומטמא כלי חרס בהסט מה שאין כן במצורע ומיהו בדידה גופה קשיא ליה לר"ת ז"ל וכן הקשה שם רש"י ז"ל דבת"כ פרשת זאת תהיה קתני להדיא אם הקל הכתוב במצורע בימי ספירו שכך אינו מטמא משכב ומושב יקל הכתוב בימי חלוטו שמטמא משכב ומושב דאלמא פשיטא להו דמצורע בימי חלוטו מיהת מטמא משכב ומושב. ועוד דקשי ליה לר"ת ז"ל מדאמרינן בפי' בתרא דמכילתין דמצורע מטמא במשא עד שימוק הבשר ומפרש בגמ' מאי משא אבן מסמא ועל כרחין על הטומאה אבן מסמא היינו מדין משכב ומושב וכדמייתי' לה בת"כ גבי משכבות ולא כמו שפי' בקונטרס בפ' עקיבא דאבן מסמא אבן מנוחת על גבי יתידות וכלים תחתיה והזב יושב עליה וא"כ ש"מ דמצורע מטמא משכב ומושב והר' משה מפונטייש"א היה מתרץ דמצורע בימי חלוטו מטמא משכב ומושב גמור כזב וההיא דפ' כיצד צולין מיירי בימי ספורו לאחר שטהר מצרעתו ע"י צפורים וסופר' לו שבעה להביא קרבנותיו ויושב מחוץ לאהלו כההיא דת"כ ובתוס' השיבו עליו בשם ר"ת דסוגיין בפ' כיצד צולין לא מיירי בימי ספירו דהתם אמרינן שהוא משתלח חוץ לג' מחנות ובהדיא תנן בפ' בתרא דנגעים דבימי ספורו נכנס למחנה אחר ועוד דמסקינן עליה התם דטעון פריעה ופרימה ואלו פריעא ופרימה לא כתיבא אלא במוחלט ומעתה קשיא ההיא דפ' כיצד צולין להאי דת"כ.
ור"ת ז"ל תירץ דמצורע בימי חלוטו עושה משכב ומושב בעליונו של זב והיינו לטמא אוכלין ומשקין אבל לא לטמא אדם וכלים שכן באבן המנוגעת מטמא משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין מק"ו ומה זה שאינו מטמא בביאה עושה משכב ומושב אבן המנוגעת לא כ"ש וממעוטה דהזב' ממעט לי' מטומאת אדם וכלים כדאיתא לקמן בפ' דם הנדה וה"ה למצורע ולא דוקא אלא דחדא מיניה נקט דאע"ג דאבן לאו בר משכב ומושב הוא ממעטינן מלטמא אוכלין ומשקין וליכ' למימר דלגמרי ממעיט לה כיון דאיכא ק"ו וכדמוכחא סוגין דלעיל גבי בועל נדה ומאי דאמרינן לקמן בפ' דם הנדה גופיה אטו אבן המנוגעת בת משכב ומושב היא דאצטריך קרא למעוטי הכי נמי מצי למימר בת משכב ומושב היא דאית ליה משכב ומושב לטמא אוכלין ומקשין אלא דניחא ליה למנקט מעוטא דכתיב בקרא בהדיא דהיינו דמעיט לה מאדם וכלים ואי ק"ל הא דתנן במשנת כלים למעלה מהם הזב שהוא עושה משכב ומושב למעלה מהם מצורע שהוא מטמא בביאה דאלמא גם מצורע עושה משכב ומושב כזב והוא למעלה ממנו עוד לטמא בביאה תירץ ר"ת ז"ל דהתם טובא קתני למעלה ממנו ואעפ"י שיש חומרות בעליון שאינן בתחתון דההיא דאמרינן לעיל גבי בועל נדה וכן קתני למעלה מן המצורע עצם כשעורה שהוא מטמא טומאת שבעה ואף ע"ג דמצורע חמור ממנו שמטמא בביאה ודכותה קתני התם גבי מרכב דוק ותשכח.
והא דאמרינן לקמן בשמעתין דאקשיה רחמנא למצורע לזב גמור ע"כ לאו לכל מילי אקשי' כי היכי דנימא אין הקש לטהרה ויעשה משכב ומושב כמוהו דא"כ התם בפ' כיצד צולין מאי פריך ממחטותיו של מצורע שאינן שוין לזב נעביד היקש כי הכא אלא ודאי כדהקש כל דהו דעביד תלמודא אי קשי לן הא דאמרינן התם בפ' כיצד צולין שאין מצורע מטמא בהסט ופרישו אפילו בימי חלוטו.
הא דתנן בפ' בתרא במס' זבין הנוגע בזב ובזבה במצורע אחד הנוגע ואחד המסיט וא' הנושא ואחד הנישא קתני נושא ונישא והיינו על כרחין שהמצורע מסיטו ואלו לפי' ה"ר משה הוה מתור' בימי חלוטו ואידך בימי ספורו וכן השיב הוא על ר"ת ז"ל דכי קתני התם הנישא אשארא ולא קאי אמצורע וכן העלו בתוס' כדברי ר"ת ז"ל ומעתה הדרא קושיא על רש"י ז"ל דראיה ראשונה גורמת הוא למצורע טומאת הסט וגם טומאת משכבות ומושבות לטמא אדם וכלים וא"כ בדידיה נמי נעביד ק"ו אם גורם לאחרים טומאה לעצמו לכ"ש וקרא לראיה שניה למה לי ואין לומר שאין זה ק"ו כיון דהשתא במשא דזוב איירינן ולגבי משא ליכא ק"ו שאינו גורם טומאה דאנן מכל גורם טומאה עבדינן שפיר ק"ו ואע"ג דזוב אינו מטמ' בהיסט ולא משכב ומושב ולא עבדינן ק"ו שגורם כן לאחרים התם קרא מעטיה דכתיב הזב ולא הזוב כדאיתא בפ' דם הנדה ותו דהתם משום דלא שייכי ביה דהא לאו בר הסט ובר משכב ומושב ואע"ג דאמעיטא אבן מנוגעת ממשכב ומושב ואע"ג דלאו בר משכב ומושב הוא מ"מ דהשת' קס"ד דלא שייך ביה כ"כ עד שנדון ממנו ק"ו ובדין הוא דמצי למפרך ליה הכי בסמוך אלא דניחא לן למפרך טפי משעיר המשתלח אבל יש לפרש לפי פירש"י ז"ל דאנן הכי אמרינן דקרא בראיה שניה של מצורע ולא ללמוד על עצמה דודאי אף היא מק"ו אתא אלא ללמד על ראיה ראשונה שלו שלא תטמא במשא והיינו נמי מאי דאוריך רבא בלישנא ואמאי ומדאצטריך קרא לרבויי ראיה שניה ש"מ מקום זיבה לאו מעין הוא ואצטריך לאו דוקא אלא כלומר דלהכי שני קרא לישניה דקאמר זובו טמא לאשמועינן דמקום זיבה לאו מעין הוא ולא נטמא ביה בדין ראיה ראשונה דאלו קמי שמיא ליכא ספיקא וכן פי' בתוס' ובחנם דחק רש"י ז"ל שעיר המשתלח יוכיח וה"ה דמצי למפרך מהסט עם משכב ומושב לפום מאי דכתיבנא לעיל בחדא לישנא אלא דעדיפא מינה פרכינן משעיר שהוא טהור גמור ותדע דשכבת זרע אצטריך קרא לרבוי לטומאת מגע ואע"ג דגורם טומאה לאחרים אלא שזו אינה קושיא כל כך דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ומיהו כי איכא למדרש לה אמרינן טרח וכתב לה קרא וכעין הא דהכא דאיכא למדרש הכי להכי ניחא לן למפרך מיהא דשעיר לומר דק"ו דררבא ק"ו פריכא הוא דהא איכא שעיר שגורם טומאה והוא טהור לגמרי.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נידה (עריכה)
או דילמא כיון דאכלו שקצים ורמשים חביל גופייהו ומיסרחא פירוש כדאיתא בפ' ב' דע"ז דגוים איידו דאכלו שקצי' ורמשי' חביל גופייהו:
בעי ר' יוסף ראיה ראשונה של מצורע וכו' אי קשיא וליפשוט מדאמר רבא לעיל זובו טמא אפילו לב"ש דאלמא מקום זיבה מעיין הוא תשובה לעולם מהתם לא תיפשוט דכיון דטומאה דרבנן הוא לאו בתר מעיין אזלי דהא קריו טהור אפילו לב"ה כדמפרש התם טעמא והלכך מטומאה דרבנן לא פשטינן לטומאה דאורייתא:
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק ד (עריכה)
כי קא מיבעיא לי' לאחר ג'. אע"פ שהתלמוד קבעו בדברי רב פפא בפרק ר' עקיבא אינו מדברי רב פפא אלא שהתלמוד פי' שם הסוגי' כפי המסקנא דהכא וכי האי גוונא אשכחן בפ' המקבל גבי קבלנות עובר משום בל תלין או לא:
אם אינו ענין לזכר כו'. ותימה ולוקמה בזכר לטמא דם היוצא מפיו ומפי האמה ושאר משקין שבו שאינו מעין דמטהר לקמן בפ' דם הנדה וי"ל דלא מסתבר ליה לאוקומי אלא במידי דאשכחן ליה טומאה במקום אחר ודם טהרה שייכא ביה טומאה בלא ימי טוהר ואפי' למ"ד שני מעיינות הן מ"מ דמי לדם נדה דאתי מן המקור. ותימה ולוקמה לטמא קרויו של זב במשא וי"ל דלא מסתבר כיון שלא מצינו בקרי טומאת משא בשום מקום:
לזכר כל שהוא זכר בין גדול בין קטן. רש"י ל"ג לנקבה כל שהיא נקבה בין גדולה בין קטנה דלנקבה אצטריך לרבות מעיינות מצורע ולפירושיו קאי ואבע"א אהא דאמרי' וב"ש אין שום טומאה פריך ואתא למימר דלא פרכינן שום טומאה. ונראה דקאי ואבע"א ארישא דמילתא דמפר' ר' יצחק דטעמ' דב"ה משום דדריש לזכר לרבות מצורע למעיינותיו וב"ש מוקמי לה לרבות קטן וקטנה ולא מוקמי ליה למעיינות כלל כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה בריש פרקין ומעיינות נפקא להו מקרא אחרינא וכן לקמן בשמעתין דמאן דמוקי ליה לרבות קטן לא מוקי ליה למעיינות כלל מדקאמר על רב יוסף הא איהו דאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן ואייתר ליה לזכר למעיינותיו:
ראיה ראשונה של זב מהו שתטמא. פרש"י שניה לא קא מיבעי' לן דהא מרבינן לה מלזכר כל שהוא זכר והתם תרתי ראיות כתיבי משמע דאי הוי נפיק ליה קטן מזאת תורת הזב לא קא מיבעי' ליה דפשיטא ליה דמטמא כיון דחדא ראיה כתיב בקרא א"כ מאי פשיטא ליה לרב יוסף אמר קרא זאת תורת הזב בין גדול בין קטן הא איהו נמי פשיטא ליה דמאן דדריש קטן מהך קרא דראיה ראשונה שלו טמאה. ועוד הקשה רבי' מאיר דא"כ דריש לקיש מיבעיא ליה אליבא דב"ש דלא כהלכתה ופי' דמיבעי' אליבא דב"ה וה"ק מהו שתטמא מי אמרינן דוקא זב בעל שתי ראיית הוא דמרבינן מזאת תורת הזב אע"ג דבקרא לא כתיב אלא זב פעם אחת קאי נמי אזב בעל שתי ראיות דהא טובא קראי דלא כתיב אלא זב פעם אחת ואינן נוהגין בזב בעל ראיה אחת כגון כל המשכב אשר ישכב עליו הזב וגו' וכל כלי אשר ישב עליו הזב וה"נ זאת תורת הזב קיימי אראיות דכתיבי דלעיל הילכך אמרינן דריבויא דזאת תורת דמרבינן מינה בין גדול בין קטן בראיה שניה ושלישית איירי אבל בראיה אחת לחודה לא מרבינן קטן כיון דאיתקש לבעל קרי הילכך לא מטמאה ראיה ראשונה כי היכי דשכבת זרע לא מטמאה או דילמא כיון דחזאי תרתי כו':
מקום זיבה מעיין הוא. תימה דהכא מיביעא ליה אי הוי מעיין או לא ובפ' דם הנדה פשיט ליה דזוב אינו מתעגל וחוזר ויוצא ונבלע:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה