חידושי הרשב"א על הש"ס/נידה/פרק ז

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נד עמוד ב

מתני' הכי גרסינן: ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה וכו': ותרתי קא בעי כלומר יבש מעיקרו ואפילו אין יכול לשרות ולחזור לכמות שהיה מנא לן דמתני' סתמא קתני דכל דם יבש ואפילו אינו נימוח טמא, ותו הא דתנן דאפילו בהנך דהוו כעין בריה מנלן דכשנמוחו אמרינן דאיגלאי מילתא דדם הוה וטמא, וכבר הארכתי בזה בפרק המפלת בס"ד, ואע"פ שלא נראה כן מדברי ר"ח ז"ל.

דף נה עמוד ב

סד"א שעיר המשתלח יוכיח: פי' רב יהודה מדסקרתא רצה להכריח דאי אפשר שלא יכתב הוכיח דבעי למכתבזובו טמא טמא הוא דאי לאו הכין אי איפשר לטמאו במשא דאי מדינא דלאחרים גורם טומאה לעצמו לכ"ש הא תניא בבריתא שעיר המשתלח יוכיח. ואי משום דאחרים הוה אמינא למנינא בעלמא הוא דאתא. הא על כרחין לא מיסתיא דלא כתי' רחמנא זובו טמא.

אלמא קסבר מי האף כמעין הוא: כלומר דקסבר דמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע כרוק ורב סבר דאינו חוזר ונבלע ואינו כרוק. וק"ל לרב דאמר דנגררין דרך הפה ומשום שאי איפשר בלא צחצוחי הרוק א"כ היכי מרבינן לה בבריתא מוכי ירוק אדרבא לא מרבויא אתי אלא היינו רוק עצמו. וי"ל דאה"נ אלא דאגב גררא דהנך הוא דנקטיה ולאשמועינן דטמא ואתא רב ופריש לה לבריתא דלאו מחמת עצמו מטמי' ליה ככוחו וניעו אלא מחמת תערובת הרוק שבו.

ואינו מחוור דא"כ היאך אקשו בסמוך ורב ניחשוב נמי דמעת עינו דאף היא לדבריו יכול לגררה דרך הפה ומאי קושיא דהיינו רוק ואדרבה לא היה בדין למיחשב מי האף, ועוד דאמרינן לקמן גבי ט' משקי הזב ואלו מי האף לא קתני בשלמא לרב לא פסיקא ליה, ואם איתא אדרבה הוה ליה למימר בשלמא לרב הא תנא ליה רוקו אלא י"ל דהוצרך לרבות דאי לא הוה אמינא שאינו מטמא אלא רוקו הגמור אבל צחצוחי הרוק כלל כלל לא דהפרש יש בין גוף הדבר לצחצוחין וכדאמרינן זיבה גמורה סותרת ז', צחצוחי זיבה יום אחד כנ"ל.

וזאת לרבות מימי רגליו: ואע"פ דבר"פ יוצא דופן (מ, .) תניא א"ר יהודה זאת היא העולה הרי אלו מיעוטין והכא אמרינן דזאת לרבויי איכא למימר דהכא מוא"ו דוזאת קא דריש דמוסיף על ענין טומאה שהוזכרה למעלה כלומר וזאת נמי תהיה טומאתו.

דף נו עמוד א

הוא טמא ואין דם היוצא מפיו ומי האמה טמא: כלומר אפילו כשיצא לאחר שנעשה זב דאלו ללמד שאינו נעשה זב על ידי דם היוצא מפי האמה מואשה כי תהיה זבה נפקא לן כדאמרינן בריש פרק המפלת (לב, .) קרא למה לי למעוטי איש מאודם. והא דאמרינן הכא דדם היוצא מפיו טהור אוקי' לה ביבמות בפ' מצות חליצה (קה, .) דוקא בשותת אבל ברוקק טמא משום דאי איפשר בלא צחצוחי הרוק.

הא כיצד כאן בשרוף כאן בשאינו שרוף: ואע"ג דר' יצחק מוקי לה ביבש ושאינו יבש חדא דרשא היא דשרוף ויבש תרוייהו חד גוונא נינהו ותרווייהו נפקא מבהם ושאינו שרוף ולח נמי חד גוונא נינהו.

דף נו עמוד ב

מאן דבדיק בגומא נמי בדיק: איכא למידק דהא אמרינן בפ"ק דפסחים (ז, .) גבי תיבה שנשתמשו בה מעות מעשר דגומא אינה נבדקת, ותירצו בתוס' דהתם מיירי בגומא מכוסה בקרשי התיבה ואינה נראית.

הא דתניא שחזרת בנות ישראל בודקות חלוקותיהן בשעת כבוסיהן: לאו דוקא חלוקותיהן אלא אפילו חלוקות חברותיהן דמתקנות הן חברותיהן כיון שיודעות שחברותיהן רגילות הן ומקפידות בכך. אלא מיהו מסתברא בשכבסתו שפחה ונכרית לא אמרינן שחזקתו בדוק דשפחה ונכרית אינה מקפדת בכך.

ואסיקנא הכין: דחזקתו בדוק הוא אבל אין חזקתו מתכבס: דיש בדבר להקל ולהחמיר דאלו לבשה חלוקה בשעת וסתה וכבסתו ולא בדקתו אי נמי שכבסתו שפחה ונכרית ואזלה לה ואח"כ לבשתו ומצאה בו כתם תלינן להקל וה"ל כחלוק שאינו בדוק משום דאין חזקתו מתכבס ואע"ג דלא אמרינן שודאי אינו מתכבס אלא שאין חזקתו מתכבס וספיקא הוי מ"מ כיון דכתמים דרבנן ותלינן בהו לקולא עד שיהא חלוק הבדוק דוקא, הכא נמי תלינן דלאו בדוק ממש הוא. ומיהו היכא דאיפשר למיקם אמילתא אם מקדיר ואם מגלידודאי עבדינן אבל אם נאבד החלוק שנתכבס עד שלא בדקוהו אם מקדיר ואם מגלידתלינן לקולא כנ"ל.

אבל הראב"ד ז"ל כתב כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא כר' הילכך בדקינן לכתם ונראה מדבריו שאם אינו יודע לעמוד אעיקר הענין כגון שאינו בקי במגליד ומקדיר טמאה דאם הוא אינו בקי אין זה ספק בדרבנן אלא ספק הבא לו ממיעוט ידיעתו. ומ"מ כל שנאבד החלוק או נתכבס קודם שעמדו עליו לבדוק את הכתם תולין בו להקל בשל דבריהם ואיפשר נמי דאף הרב ז"ל לא כתב כן אלא בשיכול למיקם אמילתא הא אם אינו בקי אינו חושש אלא תולה להקל.

אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן: וא"ת מ"מ מתניתין דהכא תיקשי ליה לר' יוחנן דמתניתין אמרה מקבלין אפילו מתרמוד ואיהו אמר אין מקבלין גרים מתרמוד. איכא למימר תנאי נינהו כדתני רמי בר' יחזקאל בשילהי פרק קמא דיבמות (טז, .) אין מקבלין גרם מן הקרדויים ולא מן התרמודיים ור' יוחנן דאמר כההוא תנא.

וחכמים מטהרין שלא נחשדו על כתמיהן: וא"ת והא כתמים דרבנן נינהו ודרבנן ליתלהו וי"ל דאינהו סבירא להו דכתמים דאוריתא דלא ידעי למידרש בבשרה עד שתרגיש בבשרה. ולי נראה דכתמים דהכא לא כתמים הנמצאים בלא הרגשה קאמר אלא כתמים הבאים בהרגשה אי נמי כתמי בדיקה, דכולהו כתמים מקרו והנהו דאוריתא נינהו.

מתני': בית הטמאות של כותיים מטמאין באהל מפני שקוברים שם את הנפלים: פי' קוברים אותם לשעות אבל מסירין אותם משם דאי לא נשותיהם נדות היאך משמשות שם וא"ת שאינן מקפידין א"כ ספק מתים הם, ואנן בפרק בנות כותיים (לא, .) לא תנן אלא שמטמאין משכב תחתון כעליון מפני שהם בועלי נדות ודוקא נשוי אבל פנוי לא ואם איתא טמאי מתים נינהו אלא ודאי כדאמרן.

דף נז עמוד א

הא דאמרינן: דילמא כהן טמא הוא: לאו למימר שיהא כהן טמא רשאי ליכנס וליטמא בבית הקברות אלא ודאי אסור וחייב על כניסתו כדאמרינן בפ"ג מינין אסורין בנזיר (מב, .) אמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר חייב. ואמרינן נמי בפרק מי שאמר הריני נזיר (יז, .) נזיר והוא בבית הקברות מי בעי שהייה למלקות. אלא דכותיים לא סבירא להו הכין אלא כל שהוא טמא מישרא שרו ליה ליטמא וליכנס לבית הקברות.

אילן המיסך על הארץ: פרש"י ז"ל כגון סמוך לבית הקברות וזימני' דמקרי להו בין השמשות וקברי.

והפרעות אבנים גדולות ובולטות מן הגדר וקבר תחת אחד מהן ואין יודעים תחת איזו מהן והיינו ספיקייהו: ויש להקשות דאי ברשות היחיד נינהו ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא דבר תורה ואפילו בשאינו מהלך על פני כולה היה לנו להאמין את הכותי מפני שאינן חשודין על דבר תורה ואם ברשות הרבים הן ספיקו טהור דבר, דבר תורה ואע"פ שגזרו עליהם מפני שהוחזקה שם טומאה, אפילו במהלך על פני כולה למה נאמן דהא גזירה דרבנן לית להו.

ועוד הקשה הראב"ד ז"ל דא"כ מאי שנא סככות ופרעות דנקט ה"ה לזיזין וגזוזטראות ועל כן פי' הראב"ד ז"ל הסככות שענפיו אחת למעלה ואחת למטה ואין שם אהל שלם אלא שרואין את העליונות אלו הן למטה והתחתונות כאלו הן למעלה ואע"פ שאין העליונותכדין התחתונות אלא עדיין נשאר שם אויר מועט נעשה כלו אהל שלם וכן הפרעות אבנים שיוצאות מן הגדר ואינן נוגעות זו בזו אלא שראויות לקבל מעזיבה נעשות אהל שלם ומביא טומאה מדבריהם ועשאום כספק טומאה וזהו ספיקן שאין אהל שלהם שלם ובשקברו שם בודאי מיירי ואע"ג דאמרינן בסוכה (כב, א) שאין אומרים גוד אחית וגוד אסיק אלא בתוך שלשה משום לבוד, וגבי קורות הבית תנן שאפילו אין ביניהן טפח טומאה תחתיהן ביניהן טהור אלא לאו כסתום דאמי, שאני הכא דכיון שקבל מאילן אחד ומכותל אחד הוי חיבור ומשלים אהל שלם ע"כ. וכן כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל. והביאו ראיה מדאמרינן לקמן בפרק בתרא (סח, .) גבי הזב והזבה שבדקו סככות ופרעות לאו אוהלא הוא ורבנן גזרו עליה והיינו משום שהענפים מובדלים, כדאמרן, ותניא במסכת אהלות (תוספתא פ"ט) ואלו הן סככות אילן המסך על הארץ ר' יהודה אומר רואין את התחתונות כאלו הן עולות למעלה והעליונות כאלו יורדות למטה ואם היו נוגעות זו בזו כפותח טפח מביאות את הטומאה, וחוצבות פרעות אבן היוצא מן הגדר והיו נתונים על הגדר רואין אותן כאלו הן כבושות עליהן. ומהא נמי שמעינן דדוקא שאין בין הענפים של סככות פותח טפח הא יש ביניהן פותח טפח האויר מפסיקן.

אמר ר' יוחנן במהלך ובא על פני כולה: פי' ודוקא בכהן אוכל תרומה דאי לא איכא למיחש לכהן טמא כדאמרינן לעיל. והקשה ה"ר שמואל ז"ל אלא היכי קתני נאמנין לומר קברנו שם את הנפלים ואין נאמנין לומר על הסככות הא בכהן אוכל תרומה ומהלך ובא על פני כלה כאן וכאן נאמן ואם אין כהן שלהן מהלך על פני כלה ואכל את התרומה כאן וכאן אינו נאמן וא"כ ניתני נאמנים על הסככות ונוקמה בכהן מהלך ובא על פני כלה ואוכל תרומה כדקתני בבריתא. ותירצו בתוספו' דלתנא דמתני' פשיטא ליה הא ואי משום חדוש דלא אמרינן רצועה נפקא זה אינו חדוש בעיניו כל כך.