ראש השנה י ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אינו דין שיום אחד עולה בתחלתה ואלא מאי ר"א שלשים ושלשים בעי דתנן אאין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות מל' יום לפני ר"ה ואם נטע והבריך והרכיב יעקור (דברי ר' אליעזר) ר"י אומר כל הרכבה שאינה קולטת בג' ימים שוב אינה קולטת רבי יוסי ור"ש אומרים בשתי שבתות ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לדברי האומר ל' צריך ל' ושלשים לדברי האומר שלשה צריך שלשה ושלשים גלדברי האומר ב' שבתות צריך שתי שבתות ושלשים יום וא"נ כר' יהודה ס"ל ג' ושלשים בעי אלא לעולם ר"מ וכי קאמר ל' לקליטה אי הכי ל"א בעי קא סבר יום ל' עולה לכאן ולכאן א"ר יוחנן ושניהן מקרא אחד דרשו (בראשית ח, יג) ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש ר"מ סבר מדאכתי יום אחד הוא דעייל בשנה וקא קרי לה שנה שמע מינה יום אחד בשנה חשוב שנה ואידך אי כתיב בשש מאות ואחת שנה כדקאמרת השתא דכתיב באחת ושש מאות שנה שנה אשש מאות קאי ומאי אחת אתחלתא דאחת קאמר ור"א מ"ט דכתיב בראשון באחד לחדש מדאכתי יום אחד הוא דעייל בחדש וקא קרי ליה חדש ש"מ יום אחד בחדש חשוב חדש ומדיום אחד בחדש חשוב חדש דל' יום בשנה חשובין שנה וחדש למנוייו ושנה למנוייה (מכלל דתרוייהו סבירא להו בניסן נברא העולם).
תניא רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם בתשרי נולדו אבות בתשרי מתו אבות בפסח נולד יצחק בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין
רש"י
עריכה
אינו דין - שיעלה יום אחד בסוף שנה ראשונה לתחילת קצבת שנים הקצובים לכך:
אלא מאי - כמאן תוקמה למתניתא דלעיל דאמר בנוטע פחות מל' לא עלתה לו שנה:
כר"א - תוקמה בתמיה:
שלשים ושלשים בעי - שלשים יום לקליטה שתהא נשרשת בארץ ושלשים יום לחשיבת שנה וימי הקליטה אין עולין לה דכמאן דמנח בביתא דמיא כל זמן שלא קלטה:
דתנן - דאין נטיעה קולטת בפחות מל' יום:
יעקר - לפי שקלטה בשביעית: דברי ר"מ לא גרס:
לדברי האומר ל' יום - לקליטה:
צריך שלשים ושלשים - שלשים לקליטה ושלשים לתוספת כר"א:
לעולם - ברייתא דלעיל ר"מ היא וכי קאמר שלשים לקליטה קאמר שתהא הנטיעה ל' יום לפני ר"ה כדי שתהא נקלטת ערב ר"ה וקא סבר ר"מ דלא יהיבנא לתוספת ל' יום אלא יום אחד:
שלשים ואחד בעי - שתהא יום הקודם לר"ה חשוב לשנה ראשונה של ערלה כדקתני עלתה לו שנה:
ושניהם - ר"מ ור' אלעזר:
ויהי באחת ושש מאות שנה - לסוף עשתי עשר חדש שהתחיל מבול לירד לדברי האומר בתשרי נברא העולם ומבול ירד בי"ז במרחשון כדלקמן (דף יא:) הוי האי בראשון באחד לחדש בתשרי דא"א להיות בניסן שהרי מ' יום מבול וחמשים ומאת יום שגברו המים מאיליהן משכו עד סיון ואח"כ היו הלוך וחסור עד חדש העשירי והוא אב שהיה עשירי לירידת גשמים ואז נראו ראשי ההרים ומאחד באב עד אחד בתשרי נבלעו המים והיינו דכתיב ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים ולדברי האומר באייר ירד המבול הוה ליה האי בראשון בניסן ובין למר ובין למר תחלת שנת שש מאות ואחת לא נכנסו בה אלא יום אחד דכתיב באחד לחדש וקרי ליה שנה כדכתיב באחת ושש מאות שנה:
כדקאמרת - דקרי ליה שנה:
וקרי ליה חדש - דכתיב באחד לחדש:
חדש למנוייו - אחד מן המנויין שלו חשוב חדש שהחדש נמנה בימים דכתיב עד חדש ימים (במדבר יא):
ושנה אחד למנוייה - חשוב שנה והיא נמנית בחדשים דכתיב (שמות יב) לחדשי השנה:
מכלל דתרוייהו וכו' - ר"מ ור"א דהא תרוייהו מודו שזו היתה תחלת שנה ולי נראה דלא גרסינן ליה דדלמא כר' אליעזר סבירא להו והאי דראשון לאו ניסן אלא תשרי ומפני שהוא ראשון לבריאת עולם ולמנין השנים קרי ליה ראשון ובסדר עולם תניא בהדיא דלר"א האי בראשון תשרי הוא:
תניא ר' אליעזר אומ' כו' - מקרא יליף לה לקמן (דף יא.):
תוספות
עריכהדרואה שני בין השמשות הל"ל שלש בין השמשות ומיהו בסוף פרק שני דנזיר (ד' טז. ושם) גרסי' בכל הספרים כגון דחזא שלשה בין השמשות סמוך לשקיעת החמה דלא הוי שהות ביום לסליק ליה למניינא ונראה לפרש דלכך לא קאמר ברואה בלילות משום דר' יוסי כי היכי דתחילת היום סליק לה שימור ה"נ סוף היום סליק לה שימור ובסוף פ"ב דנזיר (גז"ש) מוכיח כן דגריס התם כיון דחזאי בפלגי דיומא ואידך פלגי דיומא סליק לה שימור ואע"ג שר"ת מפרש דאידך פלגא דיום של אחריו קאמר לא משמע כן וגם מתוך שנוייא דמשני דלא הוה שהות ביום ואין זה מנהג כותים דסופרת יום שפוסקת דהתם בזבה גמורה דצריכה ז' נקיים ויום שפוסקת לאו נקי הוא אבל בשומרת יום לא כתיב טהרה אלא מרבוייא דקרא אתי כדפרישית ועוד דבסופרת ז' הוי סוף היום בתחלת ספירה אבל בשומרת יום הוי בסוף ספירה דסגי ליה בחד יומא:
אין נוטעין. משנה היא פ"ב דשביעית (משנה ו):
שלשים ושלשים. פי' בקונטרס שלשים לקליטה ושלשים לתוספת שביעית דבעינן שלא תהא נקלטת בתוספת שביעית וקשיא לר"ת חדא דבלשון המשנה אין משמע כן פי' דלא איירי בתוספת שביעית כלל אלא בקליטה ועוד דא"כ מאי קשיא ליה אי אוקמה להא ברייתא דלעיל כר"א הא כי היכי דבמתני' דשביעית קתני ל' ומוקמי ליה בקליטה בלא שלשים של תוספת ה"נ נימא דשלשים דברייתא דלעיל בשלשים של קליטה בלאו הנך של תוספת ועוד לקמן (ד' יג:) גבי אורז ודוחן ופרגין ושומשמין דמחלק לענין שביעית בין השרישו לפני ר"ה להשרישו לאחר ר"ה משמע דלא חיישינן במה שהשרישו בתוספת דקתני שביעית דומיא דמעשר ומפרש ר"ת דה"ק ר"נ לדברי האומר ל' לקליטה בשביעית צריך שלשים ושלשים לענין ערלה פי' ולא אתי לפרושי מתני' אלא מערלה אבל לענין שביעית לא חיישינן אלא שלא תקלוט בשביעית עצמה ולר' יהודה דקולטת בג' ימים מותר לקיים כיון דלא נקלט בשביעית אע"פ שנטעה באיסור בתוספת שביעית ג' ימים לפני ר"ה ואורז ודוחן ופרגין ושומשמין שזריעתן באיסור מלאכה דאורייתא כדכתיב (ויקרא כה) לא תזרע ואסירי בתוספת שביעית מ"מ לא חיישינן ובלבד שישרישו לפני ר"ה והא דמייתי בסוף הערל (יבמות דף פג.) הא דר"נ גבי הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה לאו משום דאתי ר"נ לפרושי מתני' אשביעית דלא מייתי לה אלא למימר דאף לענין ערלה הלכה כר' יוסי:
יום שלשים עולה לכאן ולכאן. בפרק הנזקין (גיטין דף נד.) גבי הא דאמר ר"מ נוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור קאמר וכי תימא שבת נמי זימנין דמקלע יום שלשים בשבת דאי נטע בההוא יומא סלקא ליה שתא ואי לא לא סלקא ליה שתא לא נקט ל' משום דנבעי שלשים לחשוב שנה דהא לר"מ ביום א' סגי ומשום קליטה נקט ל' ומיהו בפרק יוצא דופן (נדה דף מה.) משמע קצת דאיכא תנא לר"מ דאמר ל':
מדאכתי יום אחד הוא דעייל וקא קרי ליה שנה. דא"א לומר דשנה שנית למבול היתה ולא חשיב ליה שנה משום דאכתי לא עייל. אלא יום א' דהכתיב קרא אחרינא (בראשית ח) ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש ולא כתיב בשתים ושש מאות אע"פ שנכנסו לה שלשים ובירושלמי דייק מדכתיב ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן דלא עייל אלא יום אחד וקרי ליה שנית דאי אמרת שלישית היתה ומשום דלא עייל אלא יום אחד לא חשיב לה והא כתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים לחדש נעלה הענן מעל המשכן:
מכלל דתרווייהו. ר"מ ור"א סבירא להו בניסן נברא העולם דהא תרווייהו מודו שזו היתה תחילת השנה פירוש דהכל מודים דבראשון הוא ניסן דניסן אקרי ראשון דכתיב (שמות יב) החדש הזה לכם וגו' ראשון ופי' בקונטרס דלא גרסי' ליה דדלמא כר"א סבירא להו והאי ראשון לאו ניסן הוא אלא תשרי ומפני שהוא ראשון לבריאת עולם ולמנין השנים קרי ליה ראשון ובסדר עולם תניא בהדיא דלר"א האי ראשון תשרי ונראה דלעולם גרסי' ליה ודייק מהא דאם איתא דסברי בתשרי נברא העולם דלמא האי ראשון ניסן וקרי ליה ראשון לפי שהוא ראשון לחדשים ועמד מבול שנה וחצי ותו לא תידוק מיניה יום אחד בשנה חשוב שנה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהנד א מיי' פ"ג מהל' שמיטין הלכה י"א, סמג לאוין רסז:
נה ב ג מיי' וסמג שם, ומיי' פ"ט מהל' נטע רבעי ?, סמ"ג עשין קלז, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ד סעיף ד':
נו ד מיי' פ"ט מהל' נטע רבעי הלכה ח', טוש"ע שם:
ראשונים נוספים
אלא זו הברייתא למי הוא לר' אלעזר דאמר פר האמור בתורה בן כ"ד חדש (ושלשה) [ושלשים] יום.
שלשים ושלשים בעי דתניא אין נוטעין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה. ואם נטע והבריך והרכיב יעקור ר' יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים שוב אינה קולטת. ר' יוסי ור' שמעון אומר' ב' שבתות ואמר רב נחמן לדברי האומרים שלשים לקליטה כלומר שישרש הנטע צריך אחר שישריש שלשים יום אחרים לעלות לו שנה. עכשיו ר' אלעזר אי סבר לה כת"ק דאמר בעינן ל' יום לקליטה בעי ל' יום אחרים לעלות לו שנה.
ואי כרבי יהודה ס"ל ל"ג הוו ליה למיתנא כו'.
אלא לעולם הא דת"ר אחד הנוטע ואחד המבריך כו' ר' מאיר היא. וכי קתני שלשים לפני ר"ה עלתה לו שנה לקליטה. אבל (א') לעלות לו שנה בשני ערלה יום אחד די לו. והא דלא קתני ל"א יום דסבר יום שלשים עולה לכאן ולכאן.
א"ר יוחנן שניהם מקרא אחד דרשו. ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש ר' מאיר סבר מדאכתי יום אחד הוא דעל בשנה וקרי ליה שנה יום אחד בשנה חשוב שנה. ור' אלעזר אי כתב בשש מאות ואחת שנה כדקאמרת כו'. אלא אחת אשש מאות קאי ומדיום אחד בחדש חשוב חדש ש"מ דחדש בשנה חשוב שנה.
חדש למנויו ושנה למנוייה. מכלל דר' מאיר ור' אלעזר כר' יהושע סבירא להו דאמר בניסן נברא העולם תניא ר' אליעזר אומר בתשרי נברא העולם בתשרי נולדו אבות בתשרי מתו אבות בפסח נולד יצחק בר"ה נפקדה שרה רחל וחנה בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים.
ופי' מבריך ומרכיב (וקאמרי') [דקאמרי'] ערלה נוהגת בהן דוקא כשהבריך והפסיק הבריכה מן האם שלה כענין ששנינו בפ"ק דערלה אילן שנעקר ובו בריכה והיא חיה ממנה חזרה זקנה להיות כבריכה הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה ספוק גפנים וספוק על גבי ספוק אעפ"י שהבריכן בארץ מות' ר"מ אומ' מקום שכחה יפה מות' ומקו' שכחה רע אסו' וכן בריכה שנפסקה והיא מליאה פירות אם הוסיף במאתי' אסור קתני רישא מונה משעה שנפסקה וסיפא והיא מליאה פירות אם הוסיף אלמא דין ערלה בהרכבה משעת הפסקה חל עליה ולא משעת הברכה ופי' מרכיב כגון שמרכיבין יחור של אילן יפה באילן אחר ובפ' משוח מלחמה לענין עורכי המלחמה תניא חללו פרט למבריך ומרכיב והוינן בה והא אנן תנן אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ומתרצינן לא קשיא כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר כלומ' מפני הרכבת איסור אינו חוזר אע"פ שערלה נוהגת בה אבל מפני הרכבת היתר חוזר ואקשי' האי הרכבת היתר ה"ד אילימא ילדה בילדה תיפוק לי' דבעי מהדר משום ילדה ראשונה אלא ילדה בזקנ' והא"ר אבהו ילדה שסבכ' בזקנ' בטלה פירוש שנסתבכה בזקנה והורכבה עליה ונעקר שרשה מאיביה והיא חיה מן הזקנה וכ"ש בשהרכיבה (הוא) דבטלה לה ומתרצי' א"ר ירמיה לעולם ילדה בילדה וכגון דנטעה להך קמייתא לסייג ולקורות דתנן הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה. ומ"ש ילדה בזקנה דבטלה ומאי שנא ילדה בילדה דלא בטלה התם בזקנה אי מימליך עלה לאו בת מיהדר היא הכא בת מיהדר היא מידי דהוי אעלו מאיליהן דתנן עלו מאיליהן חייבין בערלה.
ומהך סוגיא שמעינן דכל מקום שהזכירו הרכב' לעשות' כנטיעה לערלה ולרבעי אינן אלא בשהרכיב יחור של מאכל בילדה שנטעה לסייג ולקורות ודעתו על ההרכבה שתהא למאכל בין שהוא לקורו' שמונין להרכבה זו משעת נטיעה ולא משעת הרכבה זו דהא אפי' מחשב על הראשונה אינו מונה לה משעת מחשבה אלא משעת נטיעה והכי תני לה מפורש בתוספתא נטעו לעצים וחשב עליו לאכילה מאימתי מונה לו משעת נטיעתו הילכך לאו בת מהדר היא למנות לה משעת הרכבה דאלת"ה לוקמה ילדה בילדה של שתי שנים שתחזור ליה ההרכבה לאחר שיצאו שני חזרה של ראשונה אלא כולן למנין ראשון הן נמנין.
ואי קשיא לך הא תינח לענין ערלה אלא מרכיב ערב שביעית אמאי יעקור תבטל בזקנה מרכיב ילדה בילדה שנטעה לסייג ולקירות כל שערלה נוהגת בהן ואינה בטלה לערלה ולרבעי הוי ליה כנוטע בשביעית ואסור כפי הענין שפירשנו למעלה א"נ שביעית בכל הרכבה אוסרת אפי' ילדה בזקנה דטפי מאברויי אילנא הוא ורש"י ז"ל פי' שם בפ' משוח מלחמה דהרכבה שנוהגת בה ערלה האסירה בכל מקום היינו ייחור שנתלש מזקנה והרכיבו בילדה ובא לומר שאף הפירות שבאותו ייחור אסורין משום ערלה שהרכבתו זו היא נטיעתו. ועוד ראיתי לו לרש"י ז"ל שכתב בפ' ג' דע"ג בהא דתניא התם ומודה רבי יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר כלומר אם נטע אגוז של ערלה מותר ואם הבריך והרכיב ייחור של ערלה באילן זקן מותר מיד דזה וזה גורם הוא והכי אמרי' בעלמא ילדה שסבכה בזקנה מוארת אלו דברי הרב. ואינן דברי' נכונין דילדה שסבכה בזקנה מותרת לאו לרבי יוסי בלחוד איתמר ומשום ביטול נגעו בה דהא סוגין בפ' משוח מלחמה לכ"ע חזינן ולאו לרבי יוסי בלחוד וכי מתרץ נמי במרכיב ילדה בילדה של סייג וקורות לכ"ע הוא יאפי' לרבי יוסי דאי מימליך עלה מצי לאהדורה וכיון שכן החיוב מושך את הפטור שאיפשר לעשות כמוהו וליכא זה וזה גורם כלל.
ומצאתי סוגיא ירושלמית בזה הענין תני א"י שהרכיב אילן מאכל על אילן סרק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן חייב בערלה מאימתי מונה לה משעת נטיעתה ריש לקיש אמר ובלבד דברים שבאין במחשבה כגון חרובי צלמונה וחרובה גדודה אבל ערבה כנטוע בארץ רבי יוחנן אמר אפי' ערבה. פי' סבר ריש לקיש דכי קתני ברייתא במרכיב אילן מאכל על אילן סרק שאע"פ שהוא חייב בעצמו בערלה אין מונין לו משעת הרכבה אלא משעת נטיעה לא אמרו אלא באילן שהוא עושה פירות שאינן חשובין כגון חרובי צלמונה שהן חשובין כאילן סרק לענין ערלה וכן מיעטו אותן שאינן חייבין במעשר מפני שאין פירותיהן נאכלין כדדריש בספרי מפרי העץ ולא כל פרי העץ ואפשר שעיקר נטיעתן לסייג ולקורות או שהן עולין מאיליהן במקום חורשין ופטורין הן מדין ערלה כדמפורש התם בירוש' דאם חושב עליהן ערלה נוהגת בהן וכיון שהן באין למחשבת חיוב אם הרכיב עליהן אילן מאכל חשוב ערלה נוהגת בהן אלא שמונה משעת נטיעה דראשון אבל אם הרכיב אילן מאכל על אילן סרק גמור שאין עושה פירות כלל כגון ערבה כנוטע בארץ דמי ומונה משעת הרכבה ר' יוחנן פליג דאפי' ערבה קתני מונה משעת נטיעה.
והוו בה התם בירוש' והא תנינן אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות מל' יום לפני ראש השנה ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור על דעתיה דריש לקיש דפתר לה בערבה ניחא על דעתיה דר' יוחנן דאמר אפי' ערבה למה לו יעקור ומתרץ שניא היא שהן מתאחין בשביעית והדר פריך והידא אמר דא הנוטע והמבריך והמרכיב שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומותר לקיימה בשביעית אבל פחות לא עלתה לו שנה ואסור לקיימה בשביעית אבל פירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט ומתרץ תני ר' יהושע אוניא לית כאן מרכיב א"ר בא אפי' כריש לקיש לית כאן מרכיב לשעבר הא בתחלה לא.
ואין פי' דברי ר' בא ברורין לי אבל מ"מ לדעת ר' יוחנן הרי מעלין שאין ערלה נוהגת בהרכבה לעולם למנות לה משעת הרכבה אלא משעת נטיעה דראשון וזה אמת הוא לפי גמרא שלנו דלעולם הרכבה בטלה בעיקר אילן אלא בכל מקום במרכיב ילדה בילדה הדברים אמורים ושתיהן נמנין למנין אחד ומשום דהוו להו כעולין מאיליהן קאמרי' דנהגא בהו ערלה כדפרישית ולפי זה הענין מה שאמרו צריך שתי שבתות ול' בין לערלה בין לשביעית אינו אלא בנוטע ומבריך אבל הרכבה כל שהרכיב קודם לכן דיו לשתי שבתות בילדה שנטעה ל' יום קודם לכן דהא אין מונין אלא משעת נטיעה וכן לסייג ולקורות כדפרישית ומיהו מ"מ שתי שבתות ושלשים יום הוו נמנין בכולהו
ושוב מצאתי נוסחא שכתוב בה אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן. ולפי זה י"ל דכיון דלא מיתוקם בירושלמי מרכיב אלא לדברי ריש לקיש ובגמרא דילן תנן מרכיב אלמא כריש לקיש דירושלמי ס"ל דמונין להרכבת אילן מאכל על גבי אילן סרק משעת הרכבה והאי דלא מוקמינן בסוטה חוזרין מעורכי המלחמה בהכי משום דהרכבת איסור היא ואין חוזרין עליה. וזה עיקר שהרי אפי' לר' יוחנן הוה מצי לאוקמי במרכיב על אילן סרק בתוך שלש שהרי אין חוזרין על אילן סרק מעורכי המלחמה וחוזר בשביל ההרכבה זו ומדמהדרי בגמ' התם לאוקמא במרכיב על גבי ירק אליבא דיחידאה ולא מוקמי בהכי ש"מ אין חוזרין עליה דהרכבת איסור היא.
ושוב מצאתי בתורת כהנים הענין הזה מבואר דתניא התם מנין שאין מרכיבין עץ סרק על גבי עץ מאכל ולא עץ מאכל על גבי סרק ולא עץ מאכל ע"ג עץ מאכל ת"ל את חקתי תשמורו ונוסחא שלנו בירוש' משובשת.
עוד ראיתי שם סוגיא אחרת בענין הזה גבי מתניתין דתנן אילן שנעקר וכו' צריכה כו' א"ר מונא א"ר חנינא ילדה שספקה לזקנה טהרה הילד' א"ר חייא בר אבא מתני' אמרה כן ספוק גפנים ספוק על גבי ספוק אעפ"י שהבריכן בארץ מותר וחשלומר שמא השרישה הילדה עד שלא תתאחה מן הזקנה א"ר חנינא בר הלל רבי יהודה היא דאמר מתאחה היא עד שלא תשריש ר' יוסי בשם ר' יוחנן שרשין אין בהם ממש א"ר זירא לרבי יוסי בפירוש שמעתא מרבי יוחנן או מן שיטתיה דא"ר יוחנן ותני כן הקדיש ואח"כ נטע פטור מן הערלה נטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה ואתון סברין הקדש פטור וזקנה פטור ולא דמיא הקדש הואיל וראוי לחשוב עליו ולחייבו אית לך גבי זקנה ראוי לחשוב עליה ולחייבה. זוהי הסוגיא הזו.
וכך פירושה: ילדה שסבכה בזקנה כגון שסבכה בה והורכבה עליה טהרה הילדה ובטל בזקנה כדר' אבהו בגמ' דילן ור' חייא בר אבא מייתי לה ממתני' דתנן ספוק גפנים ספוק על גבי ספוק כלומר שלקח ענף גפן תלושה וקשרה על גבי אחרת מחוברת והאריך אותה בזו היוצאה וכן גפן על גפן בכל אחת קשר באמצע גפן אחרת להאריכן ולהמשיכן לעשות מהן ערים וכיוצא בהן והגפנים כולם מתברכין והן זה על זה והן מוציאין ציץ אחר וענף גדול ועבה ודרך הרכבה היא זו וקתני אעפ"י שהבריך הספוק הזה של כל הגפנים בארץ אין ערלה נוהגת בהן לפי שכולן מורכבין הן על הזקנה הראשונה שמחוברת בקרקע ובטלות אגבה, ש"מ דילדה שסבכה לזקנה בטלה ומקשי במבריכן בארץ דמתני' למה מותר ניחוש שמא השרישה הילדה בארץ עד שלא תתאחה מן הזקנה, ומתרץ רבי חנינא בר הלל רבי יהודה היא דאמר מתאחה היא בזקנה הילדה דקאמ' א"ר יהודה כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים שוב אינה קולטת והדבר ידוע שאינה מוציאה שרשין ממש בג' ימים ור' יוסי מתרץ בשם רבי יוחנן שרשים אין בהם ממש וא"ל ר' זירא לר' יוסי בפי' שמעתה לזו מר' יוחנן דקאמ' שרשין אין בהם ממש כלל לומר דאפי' לרבנן אין חוששין להן ואפי' השרישה תחלה כיון שחזרה ונתאח' לזקנה ועיקר חיותה מן האחוי פטורה או שמא לא שמעתה לזו בפירוש אלא משיטתיה דרבי יוחנן קא ילפת לה דאיהו אמר בדוכתא אחריתי התם בריש ההוא פירקא שרשין אין בהם ממש ודילמא לאו לגמרי קאמר אלא שאם נתאחה תחילה כרבי יהודה שוב אין השרשין אוסרין אותה ותני כן בהקדש נטע ואח"כ הקדיש חייב בערלה, ואף על פי שהשרישן לאחר הקדש, אלמא אין הקדש פוטר עד שיהו נטיעה והשרשה הכל בפטור קודם השרשה ולא דמיא התם ראוי הוא לחשוב עליו ולפדותו ולחייבו והולכין בהן אחר הנטיעה להחמיר אבל גבי זקנה לעולם היא פוטרת שעיקר חיותה מן הזקנה.
ויש לפרש ילדה שספקה לזקנה בילדה קודם ההשרשה שספקה לזקנה ועלה מקשה כיון שלא נעקרה הילדה ממקום נטיעתה ליחוש שמא השרישה קודם שתתאחה לזקנה וכיון שהיא יכולה לחיות מן השרשין שלה תאסר לעולם וקא מתרץ רבי חנינא דלרבי יהודה מתאחה היא תחלה כיון שהרכיבה סמוך לנטיעתה ורבי יוחנן מתרץ דשרשין אין בהם ממש וכן מפרש"י ילדה אעפ"י שהיא מחוברת בשרשין שלה וכדר"י בירושלמי ולשון שפירשתי הגון יותר ואין זה אלא ספוק גפנים שעיקרן הרכבה אבל בנטוע ומושרש מעיקרו שנתאחה לזקנה ודאי חייב בערלה כענין ששנינו לעקור אם חייב בערלה יכול להיות פטור ואם לאו חייב כו' מתניתין כנ"ל בפי' המשנה והסוגיא הזו.
וראיתי לרבינו שמשון ז"ל בפי' סיפוק גפנים כו' שהיא הרכבה ולשון ספוק בגפנים כלשון הברכה באילן וכן ראיתי להר"מ במז"ל.
אבל ענין הסוגיא אינו מתפרש להם יפה ועוד לשון ספוק בכל מקום אלא במקצר ומאריך כדתנן אזוב קצר מספקו בכוש וכן תנן בכלאים ספקה בחבל או בגמי מאילן כו' ועוד מאי אעפ"י שהבריכן בארץ ספוק על גבי ספוק מבריכן בארץ הוא אלא כדפרישית עיקר. וכן מצאתי בגליוני משניות ישנות של ארץ ישראל שפירשו לשון ספוק בלשון ערבי עדא רכבו עדא עלי עוד ומכלל הדברים ודאי שערלה נוהגת בהרכבה של ילדה בילדה ולא של ילדה בזקנה כלל.
אבל נ"ל שעכשיו בחוצה לארץ אין ערלה נוהגת בהרכבה והברכה כלל דהתם בפרק משוח מלחמה מסקינן בגמרא כי אתא רב דימי א"ר יוחנן הא מני ר' אליעזר בן יעקב היא לאו אמר ר' אליעזר בן יעקב התם כרם כמשמעו הכא נמי כרם כמשמעו נוטע אין מרכיב ומבריך לא אלמא לר' אליעזר בן יעקב לית ליה דנהגא ערלה בהברכה ובהרכבה כלל מדאינו חוזר עליה מעורכי המלחמה וליכא למימר דערלה ורבעי נוהגין בהן אלא שאינו חוזר עליהן דומיא לארבע אילנות דת"ק דערלה ורבעי נוהגין בהן ואינו חוזר עליהן מעורכי המלחמה. חדא דהתם לא חשיבי והוי כולהו כבית שער לבית שאינו חוזר עליו אבל הכא אי הברכה והרכבה כנטיעה לענין ערלה ורבעי למה לא יחזור עליהן כיון דאיכא בהו כרם חשוב, ובר מן דין גבי ערלה נמי בנטיעה נטיעה כתיבא ונטעתם וכי היכי דמשמע ליה לר' אליעזר בן יעקב נטע כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא ותניא בתורת כהני' ונטעתם פרט למבריך ומרכיב מכאן אמרו ספוק גפנים על גבי ספוק אעפ"י שהבריכן בארץ מותר פי' היינו לת"ק דר' אליעזר בן יעקב דעבד הברכה גמורה כמספיק והרכבה כנטיעה ולא משמע ליה ונטעתם אלא להוציא אלו שאין בהם הרכבה והברכה גמורה כמו שפי' קרא לר' אליעזר בן יעקב ונטעתם כמשמעו פרט לכל מבריך ומרכיב שאין ערלה נוהגת בהן לעולם שאם תאמר יש בכלל ונטעתם הברכה והרכבה היאך אר"א בן יעקב נטע כמשמעו פרט למבריך ומרכיב הא יש במשמע נטיעה הברכה והרכבה.
ואם תשאל אם ערלה נוהגת בהן למה לי למעוטינהו גבי חוזרי המלחמה מאשר נטע תיפוק לי' מונטעתם קראי הכי כתיבי אשר בנה אשר נטע ואעפ"י שלא בנה ולא נטע כגון ירש או לקח או נתן לו במתנה חוזר ולאו מיעוטא הוא אלא לישנא דמשתעי בהו תורה הוא ולגופיה איצטריך אלא מ"מ לר' אליעזר דמשמע ליה נטיעה כמשמע' פרט למבריך ומרכיב בנטיעה דכתיבא גבי ערלה נמי אין במשמע מבריך ומרכיב כלל והא דא"ר אליעזר גבי כרם כמשמעו יש לפרש דס"ל כמאן דתני כרם רבעי בפרק כיצד מברכין ופירש רב אחא משבחא דלמאן דתני כרם רבעי ומייתי לה מג"ש הכרם כדאיתא התם אין רבעי נוהג אלא בכרם שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב אבל גפן יחידית אינה צריכה פדיון כלל. ואין הפירוש הזה מתחוור לי דא"כ ג"ש גמיר לה התם נאמר כאן תבואתו ונאמר להלן ותבואת הכרם ולמאי איצטריך ליה הכא למימר מכרם כמשמעו קאמר משום דהכי הוא ועיקרא משום ג"ש דאין בהן רבעי כלל ודברי הגאון עצמן אינן מכוונים אצלי דהא גבי כלאי הכרם נמי גפן יחידית בכלל כלאים הוא וכל שזורע חטה ושעורה וחרצן קדש אלא לא בא הכתוב אלא להוציא שאר אילנות הא במין דכרם אפילו גפן יחידית נוהג בה רבעי ובין מאן דנפקא ליה מג"ש בין מאן דנפקא ליה מהלולים תרוייהו כרם רבעי נוהג וגפן יחידי' בכלל.
וכן ראיתי עוד לרש"י שפירש שם במסכת סוטה דלמאן דתני כרם רבעי אין ערלה נוהגת אלא בכרם שלם דהיינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב וזו קשה מן הראשונה דודאי ערלה אפילו בשאר אילנות נוהגת ולא שמענו לר' ולר' אליעזר דפליג אכולהו תנויין דאמרינן גבי ערלה בכל האילנות וג"ש דותבואת הכרם ליתא אלא לרבעי ואינה נדחית לפני פניו דמקרא מלא דבר הכתוב ונטעתם כל עץ מאכל.
ויש לי ראיה מפורשת שם בפ' כיצד מברכין מסוגיא דצלף של ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין ואוקימנא כר"ע משום דמקיל וכל המקיל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ ואיתמר עלה נמי רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא זריק אביונות ואוכל את הקפריסין ואוקימנא כר' עקיבא משום דמקיל וכל המקיל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ וליעבד מר כבית שמאי דמקיל טפי דמספקא להו ותנן ספק ערלה בארץ ובחוצה לארץ יורד ולוקח כו' ומתרץ לה משום דב"ש במקום בית הלל אינה משנה הא למדת שאין בערלה מקיל להתיר בשאר אילנות חוץ מכרם שא"כ פסקנו הלכה כמותו בחוצה לארץ ובין אביונות בין קפריסין ואפי' פירות של שאר אילנות מותר משום דהלכה כדברי כל המקיל בח"ל וכ"ש דפלוגתא דר' חייא ור' שמעון ברבי היא חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי ור' תני כרם רבעי וגמר לה ג"ש והלכה כר' עבדינן בשאר מקומות וזו ראיה נכונה. וההיא דאיתמר בפרק משוח מלחמה לענין ילדה פחותה מטפח חייבת בערלה כל שנותיה וה"מ שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב אבל כוליה כרם קלא אית לה לומר שאף בכרם קטן של שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב גזרו דלית ליה קלא וכ"ש בגפן יחידית אבל בכרם גדול בלבד התירו משום קול וכן הענין נראה שלזה לדברי רש"י ז"ל גפן יחידית אין בה ערלה וכרם שלם קלא אית ליה אין גזרתם (לא) בשתים כנגד שתים ואחת זנב פחותין מטפח מילתא דלא שכיחא ולא גזרינן בהן ומכל הדברי' אין לנו היתר בהם אלא בשאר אילנות בח"ל שאין רבעי נוהג בהן ואפשר בארץ הל' כר' דגמר ג"ש וכמאן דתני כ"ר דלא אשכחן בהדיא דרבי פליג עלי' אבל בגפן יחידי' רבעי נוהג וערלה נוהגת בכולן בנטיעה אבל בהברכה והרכבה כפי דברינו למעלה אין בהם משום ערלה בחוצה לארץ. וכן ראיתי במקומות הללו והסמוכין לנו שמבריכין וחוזרין ומבריכין שנה אחר שנה ואין חוששין לערלה ושמא סמכו ראשוני' שבדורות שעברו על מה שפירשנו אנו וראו כדברינו והענין צריך עיון.
והר"מ במז"ל חידש עוד ואמר נ"ל שאין דין רבעי נוהג בחוצה לארץ אבל אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה וק"ו הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריה' אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהל' מעשר שני חוצה לארץ לא כל שכן שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה אבל בארץ ישראל נוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית והורו מקצת הגאונים ז"ל שכרם לבדו פודין אותו בח"ל ואח"כ הוא מותר באכילה ואין לד"ז עיקר אלו דבריו ז"ל.
ובודאי שזה ק"ו שאין עליו תשובה אם אין רבעי נוהג בסוריא כל שכן בחוצה לארץ אבל מנין לנו שאין נוהג בסוריא וכמדומה לי שלמדה מן הירושלמי דאיתמר התם בפרק חמישי ממסכת מעשר שני תמן תנינן ר' יודא אומר אין לנכרי כרם רבעי וחכ"א יש לו א"ר אלעזר כיני מתני' אין לנכרי נטע רבעי כל עיקר ר' ביבי קומי ר' זירא בשם ר' אלעזר אתיא דר' יהודה כב"ש על דעתיה דר' כמה דב"ש חומר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כו'.
פי' ר' קאמר התם אליבא דב"ש בד"א בשביעית אבל בשאר שני שבוע כרם לב"ש יש לו חומש ויש לו ביעור ומפרשי לה התם על דעתיה דהדין תנא לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית דכוותה אין נטע רבעי בשביעית והשתא קאמרי' דר' יודא כב"ש אליבא דר' ס"ל דגמרי נטע רבעי ממעשר שני לומר שאין זה נוהג אלא בזמן שזה נוהג כמה דב"ש אומר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימר אין מעשר שני בשביעית דכותה אין נטע רבעי בשביעית ר' יהודה אומר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני מה מעשר שני אינו בסוריא אף נטע רבעי אינו בסוריא אמר ליה מימר אמר שאין לו חומש ואין לו ביעור הא שאר כל הדברי' יש לו ר' יודא אומר אין לנכרי נטע רבעי בסוריא.
פי' ר' זירא קא מהדר ליה לר' ביבי דר' יהודא לאו בשיטת ב"ש הוא דב"ש לא אמרי אלא שאין לו חומש וביעור בשביעית אבל נוהג הוא רבעי בשביעית ור' יהודא קאמר לגמרי שאין נטע רבעי בסוריא. ועוד האריכו באותה סוגיא ואמרו תני ר"א ור' יוסי אמרו לא נתחייבו בו ישראל בנטע רבעי אלא לאחר ארבע עשר שכבשו וחלקו. א"ר חסדא אתיא דר' יוסי בר"י בשיטת ר"י אבוי כמה דר"י אמר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בסוריא דכותה אין נטע רבעי בסוריא. כן ר' יוסי אומר לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני מה מעשר שני אינו אלא לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו דכותה אין נטע רבעי אלא לאחר י"ד כו' זו היא הסוגיא דשם.
ובודאי מה שלמדין רבעי ממעשר שני לפוטרו בסוריא וכ"ש בחוצה לארץ אם לומר שאינו חייב מן התורה כבר ברור הוא שכל מצוה שתלויה בארץ אינה נוהגת בח"ל ואין מעשר שני פשוט לפטור יותר מן הרבעי אלא על כרחנו לומר דמשום ערלה בח"ל הלכה והם סבורין שהיא הלכה למשה מסיני למדו הרבעי לפטור מן המעשר לומר שאינו נוהג בח"ל וכיון שר' יהודה ור' יוסי ור' אלעזר כולהו ס"ל דנטע רבעי למד מן המעשר לפוטרו בסוריא עבדינן כותייהו משום דכל המקיל בארץ הלכה כמותו בח"ל וכ"ש דגמרא דילן בפרק האיש מקדש לב"ה קאמר להך סברא דגמרי קדש קדש ממעשר שני הילכך אין רבעי נוהג בח"ל כלל כדברי הרב ז"ל וכן משנתנו מוכחת בלשונה דתנן בפ"ק דקדושין וכל שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערל' וכלאים ותנן נמי החדש אסור מן התורה בכ"מ והערלה הלכה והכלאים מד"ס והא רבעי מצוה בפ"ע היא ובכ"מ נמי שנוי הוא אצל ערלה שוה לאילן לערלה ולרבעי אם לערלה ערלה ואם לרבעי רבעי וכאן לא שנו אלא ערלה, אלמא אין רבעי אלא בארץ.
וזו שאמרו בירושלמי במעשר שני שאינו נוהג בסוריא יש מפרשים דמן התורה קאמר, אבל מדבריהם נוהג כשאר מעשרות שנוהגין שם, ואפילו בח"ל יש מקומות שנוהגין כדתנן במס' ידים בכל מעשר שני בשביעית ומיהו במעשרות תקנו אבל רבעי לא תקנו שם כלל וזה דעת הראב"ד ז"ל.
וה"ר משה ז"ל סובר שכיון שהוא טעון הבאת מקום לא גזרו בו שינהגו כלל ושאר מעשרות נוהגין שם מפני שעשאוה כארץ ישראל לרוב הדברים אבל בח"ל מתוך שרצו לקבוע שם מעשר שני כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית תקנו שם כל המעשרות. עד כאן הביא אותנו משך העניינים להאריך בדין ערלה ורבעי על השמועה זו שבפרק ראשון דראש השנה. והאל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות:
לדברי האומר שלשים יום צריך שלשים ושלשים: פרש"י ז"ל שלשים לקליטה ושלשים לתוספת - דאלמא בעינן שלש שיהא נקלט בתוך שלשים, דתוספת שביעית כשביעית. והקשה רבינו תם ז"ל דאם כן מאי קשיא ליה, לימא נמי ברייתא דלעיל דשלשים ושלשים קאמר. אי נמי, יום אחד ושלשים דלא חשיב בברייתא אלא שלשים דקליטה כדלא חשיב בהא ברייתא, ולעולם ההיא ברייתא או ר' אלעזר או ר' מאיר. ועוד, דלקמן גבי אורז ודוחן ופרגין ושומשמין מחלק בין השרישו לפני ראש הנה להשרישו לאחר ראש השנה לענין שביעית - אלמא השרשה דבתוספת שביעית משרא שריא דלא אסרו אלא חרישה (דמרבינן לה לאיסור מ"בחריש ובקציר" כדאיתא לעיל וכדאיתא בריש פ"ק דמועד קטן).
ומפרש רבינו תם ז"ל דהכי קאמר רב נחמן- לדברי האומר שלשים לקליטה בשביעית צריך שלשים ושלשים לענין ערלה; אבל לענין שביעית לא חיישינן אלא שלא תקלוט בשביעית עצמה. ולר' יהודה דאמר "כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אנה קולטת"- מותר ליטע שלשה ימים לפני ראש השנה. וטעמא כדאמרן דאין תוספת שביעית אסורה מדאורייתא בנטיעה אלא בחרישה משום דכתיב בה קרא ד"בחריש ובקציר". ועוד, דכל חורש ערב שביעית מועיל בחרישתו אפילו בשביעית אבל נוטע -כל שהשריש לפני ראש השנה- די; דאי משום דהולך וגדל אף בשביעית, כל האילנות מיגדל גדלי ולעולם יהא אסור ליטע.
מדאכתי יום אחד הוא דעייל בשנה וקרי ליה שנה: ואי אפשר לומר דשנה שלישית למבול היתה ולא חשיב לה משום דאכתי לא עייל אלא יום אחד, דהא קרא אחרינא כתיב "בחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש" ולא כתיב "בחדש השני בשתים ושש מאות", אף על פי שנכנסין לה שלשים.
מכלל דתרוייהו סבירא להו בניסן נברא העולם: כתב רש"י ז"ל דלא גרסי ליה, דדילמא כר' אליעזר סבירא להו דאמר "בתשרי נברא העולם" ומאי "ראשון" תשרי, ומפני שבו נברא העולם והוא ראשון למנין העולם קרי ליה "ראשון". ובסדר עולם הביא בהדיא דר' אליעזר האי "בראשון" היינו בתשרי. ובתוספות פירשו דהכי דייק: דאם איתא דבתשרי נברא העולם דילמא האי "ראשון" ניסן וכבר עבר למבול שנה וחצי שנכנסה שנה בתשרי, ותו לא תידוק מינה דיום אחד בשנה חשיב שנה.
ואלא מאי ר"א א"ה שלשים ושלשים בעי: פי' שלשים לשנה ושלשים לקליטה כי לעולם אין מונין שנה עד שתקלוט דמקמי קליטה כתלוש דמי:
ומנא תימר' [דתנן] וכו': דבעי ת"ק שלשים יום לקליטה ומסתבר ליה לתלמודא דאידך מתניתא נמי כוותיה ס"ל וכדרב נחמן בסמוך:
(דאר"ב) [ואמר רב] נחמן לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים: פרש"י שלשים לקליטה ושלשים לתוספת שביעית ואזדא לשיטתא דכתיבנא לעיל שסובר שיש בנטיעה משום תוספת שביעית וכבר פי' לעיל שאין שטתו מחוורת ותדע עוד דאי כדבריו אמאי לא תריץ ליה הכא דברייתא דלעיל אפי' תימא רבי אלעזר ושלשים ושלשים בעי ומיהו לא השיב אלא שלשים דקליטה אבל דתוספת שביעית לא חשיב כדלא חשיב ליה בהאי (ברייתא תנינא) [מתניתין] וע"ד זו יכול להעמידה אפילו כר"מ ואחד ושלשים יום בעי ולא חשיב מתניתא אלא שלשים דקליטה וכן הקשה ר"ת ומיהו הא לא קשיא דברייתא דלעיל ודאי דינא קתני וכל הצריך לדבר קתני דהא קתני שלשים יום לפני ר"ה עלתה לו שנה ומותר לקיימה ותו מדהדר ותני סיפא פחות משלשים יום לפני ר"ה לא עלתה לו שנה ואסור לקיימה והאי כפילא דסיפא למה לי דהא מדיוקא (דסיפא) שמעינן לה אלא ודאי אתא לאשמעינן דשלשים יום דקתני רישא דוקא הוא ואינו אסור אלא בפחות משלשים יום בלבד ומ"מ אין שיטת רש"י [מחוור] מן הטעמים שכתבנו למעלה והנכון כפי' ר"ת לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים שלשים לקליטה כדקתני בהדיא ושלשים לעלות לו שנה ולדברי האומר ב' שבתות צריך ב' שבתות ושלשים ב' שבתות לקליטה ושלשים לשנה ולדברי האומר ג' צריך ג' ושלשים ג' לקליטה ושלשים לשנה וכ"ת ומהיכן פסיקא ליה דכולהו בעי שלשים להיות שנה כיון דפלוגתא דתנאי היא וי"ל דלאו הכרחא הוא דהכי ס"ל להני תנאי דאפשר דכר"מ סבירא להו אלא דרב נחמן ס"ל להא כר"א מוקי להו כר' אליעזר ואין הכוונה אלא לומר שהזמן שהזכירו תנאי הברייתא אינו אלא לקליטה בלבד ובר מיומי קליטה בעינן זמן להיות חשיב שנה או כר"מ או כר' אלעזר כדי שלא תמנה לערלה זה שנת השביעית שנה ראשונה מן הטעם שכתבנו למעלה:
וא"נ כר"י ס"ל: פי' לתנא (דמתניתין) דא' הנוטע וא' המבריך אכתי ג' ושלשים בעי ולהאי פי' דר"ת ודאי לא מצי מוקי לדלעיל כר"מ או כר"א ולמימר (דמתני') לא מני אלא יומי קליטה וכדמפרש באידך (ברייתא) דהא ודאי כיון דבהדיא קתני בברייתא דלעיל דין עלתה לו שנה מסתמא בזמן דעלתה לו שנה איירי טפי מזמן קליטה דלא איירי ביה מלבד התירוץ שכתבנו לעיל דמסיפא (דמתניתין) דייקינין דשלשים דקתני סגי להו לכל מילי:
[אלא] לעולם ר"מ היא וכי קתני שלשים לקליטה א"ה שלשים ואחד בעי: האי א"ה לא מתפרש באא"ב אלא כעין שאלה הוא וכאלו אמרינן ואכתי שלשים ואחד בעי והרבה כיוצא בו ויש לנו לפרש בדרך אחרת אא"ב וה"פ אא"ב דמצינו לאוקמי מתניתא דלעיל כר' אלעזר ונימא דשלשים יום דקתני היינו לענין עלתה לו שנה ובענין קליטה לא איידי ולא ניחות אדיוקא דסיפא וכפילא דידה שפיר אבל השתא דאמרת דבקליטה לא איירי כ"ש דאיירי לענין זמן שעלתה בו שנה ושלשים ואחד בעי ופרקי' דיום שלשים עולה לכאן ולכאן פי' שהרי בתחלתו קולט ושאר היום עולה לו לשנה דלר"מ מקצת היום ככלו ולענין הלכתא בפלוגתא דר"מ ור"א הלכה כר"א דהכי ס"ל לרב נחמן לפי הפי' הנכון של ר"ת ובימי קליטה הלכה כר' יוסי דרב ושמואל אפליגו בה בהערל ורב פסק כר' יוסי וק"ל הלכתא כרב באסורי וכן פסק הרי"ף:
א"ר יוחנן ושניהן וכו': יש מקשין ודילמא בראשון באחד לחדש שלמו א' ות"ר והשתא עיילא שנת שתים ות"ר ולא חשיב לה משום דלא עייל אלא יום אחד ומתרצים דהא כתיב קרא אחרינא בתורה דהאי קרא בחדש השני (בי"ז) [בכ"ז] לחדש ולא כתב ביה בשתים ות"ר ולדידי לא קשיא כלל דא"א לומר שכבר שלמו א' ות"ר עכשו שא"כ תהא זו שנת ג' למבול ויהא זמן המבול שתי שנים וזה א"א שהמבול התחיל בשנת ת"ר שנה לחיי נח בחדש השני ובחדש העשירי נראו ראשי ההרים ומשם הלכו הלוך וחסור וחסרון המים היה אמה לארבעה ימים כמו שכתוב בפרש"י וא"א שישהא עוד חסרונם כ"כ מחדש העשירי של שנה ראשונה עד תשלום שנה זו ושנה שניה ובכמה מקומות במדרשות שמשפט דור המבול י"ב חדש ואין לך לומר שהמבול התחיל בסוף שנת ת"ר דא"כ כיון דבחדש השני הוא הול"ל בשנת ת"ר ואחד אלא ודאי כדאמרן הא דאמרינן מדאכתי יום א' הוא דעייל בחדש וקרי ליה חדש פרש"י דמשמע ליה דקרי ליה חדש מדכתיב בא' לחדש וקאמר בראשון בא' לחדש:
גר"י מכלל דתרויהו [ס"ל] בניסן נברא העולם: וכן הוא בפרש"י אבל הוא ז"ל כתב דלא גרסי' ליה דדילמא כר"א ס"ל דאמר בתשרי נברא העולם והאי ראשון תשרי ומפני שבו נברא העולם והוא ראשון למנין ימי עולם קרי להו ולר' אליעזר תניא בהדיא בסדר עולם דהאי בראשון היינו תשרי ע"כ ומיהו [ל"ל] דראשון היינו חודש אחר דעלמא ומאי ראשון ראשון לדין כדאמרינן לקמן שני לדין דהתם הוא דמיירי בדין המבול אבל הכא ליכא למימר הכי אבל ודאי תשרי או ניסן הוא דאיכא למימר וליכא לאכרוחי חד מנייהו טפי מחבריה ויש מקיימין גר"י דה"ק דמסתמא האי לישנא דבראשון היינו ניסן שהוא ראשון לחדשים דלדידיה בכל דוכתא דאורייתא ואין זה כלום דהא בסדר עולם מפרש שהוא תשרי לר"א כדכתב רש"י ז"ל והטעם כי לאחר יציאת מצרים הוא שנקרא ניסן ראשון כדכתיבנן לעיל אבל קודם לכן ראשון היינו תשרי שבו נברא העולם ואין מביאין ראי' מאידך בראשון דכתיבי לאחר יציאת מצרים ובתוס' קיימו גר"י דודאי בניסן נברא העולם ס"ל והיינו דמייתי ראי' מבראשון מא' לחודש דלא עייל אלא יום אחד בשנה דאם איתא דס"ל בתשרי נברא העולם מנא להו דיום א' הוא דעייל בשנה דילמא עייל מיניה ששה חדשים שהרי בתשרי נברא העולם וממנו מונין לימי המבול והאי בראשון דהיינו ניסן שהוא עכשיו ראשון לחדשים פי' דאף על גב דלר"א דאמר בתשרי נברא העולם אף תשרי הי' ראשון לחדשים באותה שעה כדכתיבנן לעיל שלא מנה בניסן אדם הראשון מ"מ כשנכתב המקרא הזה לאחר יציאת מצרים היה שאנו קורין לניסן ראשון אלא ודאי ס"ל דבניסן נברא העולם והוא שנקרא ראשון דאלו חודש אחר אין לו טעם לקרותו ראשון שהרי אינו ראשון לחדשים ולא ראשון למנין עולם וראשון לדין ליכא למימר כדפרי' לעיל כנ"ל לפי פירושם ונכון הוא ובמקצת ספרים שלנו גורסין מכלל דתרוייהו ס"ל בתשרי נברא העולם והאי גרסא ליתה כלל דבהא ודאי ליכא הכרחא דלהוי האי בראשון תשרי דדילמא ניסן הוא שהיו ראשון למנין העולם ולחדשים ואי משום דר"א ס"ל בתשרי נברא העולם ר' אליעזר לחוד ור' אלעזר לחוד דהכא ר' אלעזר גרסי' בכל הנוסחאות:
מהדורא תנינא:
מתוך: תוספות רי"ד/ראש השנה (עריכה)
ואמר ר"נ אמר ר' אבא בר אבוה לדברי האומר צריך שלשים צריך שלשים ושלש כמה פתרון המורה שפירש ל' לקליטה ר"ל לתוספת שביעית בלבול את העולם ואחריו הלך גם רבי' יהודא בר' נתן זצוק"ל ולפי פתרונו נדחקתי לכתוב מה שכתבתי במה"ק ואינו כן שלא מצאנו תוספת שביעית אלא לחרוש את האילנות באותה התוספת שהדבר מוכיח שאותה החרישה אינה אלא לצורך שביעית ומפני זו היא אסורה אבל אם היא רוצה לזרוע או לנטוע שום נטיעה באותה תוספת שביעית לא נאסר אך אם אין לה שהות לקלוט קודם שאם הדבר ידוע שלא תוכל לקלוט קודם שביעית אלא בשביעית הו"ל הנוטע בשביעית ויעקור ובשיעור הקליטה חלקו אלא התנאים דת"ק סבר ל' יום ור' יהודא סבר ג' ימים ור' יוסי ור' שמעון סברי שתי שבתות ולא בעינן גבי שביעית טפי מהאי שיעורא ל' יום לת"ק וג' לר' יהודא ושתי שבתות לר' יוסי ור"ש והאי דאמר ר"נ לדברי האומר ל' צריך ל' ול' כו' לא קאי אלא אמאי דתניא לעיל שהנוטע ל' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה ואתא רב נחמן למימר דהאי דתני דבל' יום עלתה לו שנה אין ימי הקליטה עולין לו לחשבון ל' יום שחשובין שנה שכל ימי הקליטה כמאן דמנחא בכדא דמיא אלא בעי ל' יום לבד מימי הקליטה שלאחר שתקלוט בעינן ל' יום להיות חשובין ולמ"ד שימי הקליטה הן ל' יום צריך ל' ול' שלשים לקליטה ושלשים להיות חשובין שנה ולדברי האומר שימי הקליטה הן שתי שבתות צריך שתי שבתות לקליטה ול' להיות חשובין שנה ור"נ ס"ל כר"א דאמר ל' יום בעי' להיחשב שנה וא"כ מאי דתניא בברייתא דלעיל ל' יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה כמאן אתיא אי כר"א ל' ול' בעי ל' לקליטה ול' להיות חשובין שנה דימי הקליטה אינן מן החשבון דכמאן דמנחא בכדא דמיא ואוקמה כר"מ והאי דתנא ל' יום לא להיות חשובין שנה דלר"מ יום א' בשנה חשוב שנה אלא לאיבעי ל' לקליטה ודין הוה הוה דליבעי ל"א יום ל' לקליטה וא' להיות חשוב שנה אלא קסבר ר"מ יום השלשים שקולטת בו עולה נמי להיות חשוב שנה כך נראה בעיני פתרון שיטה זו ואין כאן שום דוחק: עיין מה שכתבתי בפ"ק דמשקין במהדורא תנינא וכן מצאתי שפירש גם רבי' חננאל זצוק"ל בשלהי הערל שלשים לקליטה ושלשים לעלות לו שנה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה