רש"ש על הש"ס/מכות/פרק ג


דף יג עמוד אעריכה

ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו. התוי"ט תמה דכולהו נשנו כסדרן בפ' א"מ [=פרשת אחרי מות, המעתיק] חוץ מאלו השתים כו', ול"ד [=ולאו דוקא, המעתיק] דגם אשת אחי אביו נשנה שלא כסדר הפרשה דשם כתיבא קודם לאשת אחיו, אבל עיקר תמיהתו אינו כלום אם תעיין בגמ' ריש יבמות והביאה בעצמו שם בד"ה בתו:
אלמנה וגרושה משום ב' שמות. לשון הרע"ב שנתאלמנה כו' והיא גרושה משמע שהיתה גרושה מקודם שנתאלמנה וז"א דבכה"ג לא מחייב אלא אחת כמבואר בקדושין (טז.) ולשון רש"י בזה בדיוק יותר:
והמפטם אה"ש. מש"כ התוי"ט ועוד מצינו כלי נקרא פיטם כו' טעות נזדקרה לפניו דעיקר הגי' פיטוס בס' וכ"ה בר"ס והוא מלשון פיטסות דבב"ב (צ"ג ב) במשנה [ובפ"ג דכלים משנה ו' יבלת שטופלין בה הפטסין] ופטסין דרפ"ב דביצה בגמ' וכן בערוך הביא כולם בערך פטס:
שקצים. התוי"ט כתב דבהמה וחיה טמאה כללו ג"כ בשם שקצים כו' מיהו לא בכ"מ כו' ופ"ג דנדה דתנן בהמה כו' ואינם כלולים בשקצים כו' דהתם טמאה נמי במשמע שם איתא להדיא בין טמאים וא"כ אדרבה משמע דאי לא פרט להו ה"א דגם המה נכללו בשקצים דתני לעיל ע"ש ומש"כ עוד בביאור רמשים הוא לקוח מלשון הרמב"ם בחבורו פ"ב מהל' מ"א הלי"ג:

דף יג עמוד בעריכה

ומאי נ"מ דהא תדבר"י ושב כו' ועוד לגמור מעיני. לפמש"כ התוס' בנדה (כ"ב ב') ד"ה זו היא דפעמים לא נתקבלה הג"ש אלא למילף חדא לכאורה לק"מ הנך פירכי וצ"ע:
רבא אמר אתרו ביה לקטלא כ"ע ל"פ דאין לוקה ומת כו'. עי' מהרש"א ול"נ דלאו מטעם ב' רשעיות אתי עלה אלא דכ"ע מיתה ומלקות מיתה אריכתא היא והכא ה"ט כיון דממיתין אותו מחמת לאו זה דמיתת ב"ד איננה בלא אזהרה תו לא מצינן למילקיה מחמת זה הלאו עצמו וכדאמרינן לעיל (סוף ד' ב') ורבנן כו' ההוא מבע"ל לאזהרה לעדים זוממין וכפי שפי' התוס' שם וע"ש בסוגיא היטב ובתוס' ותראה שזה נכון בס"ד:
ח"כ ל"צ התראה. נ"ל דצ"ל אזהרה:
רש"י ד"ה פסח, כלומר אינן בכלל כו'. כצ"ל:

דף יד עמוד אעריכה

רש"י בד"ה ומה אזהרה לא חילק כו' ובת אמו שלא בת אביו. זו היא גי' מהרש"א ומהרש"ל לא ניחא ליה גי' זו ולפי הסוגיא דיבמות ופרש"י שאביא בסמוך הדין עם המהרש"א:
תוס' ד"ה ההוא, אבל בת אביו ובת אמו ומאונסים כו'. עי' מהרש"א שמקיים גי' ומאונסים ע"פ פירש"י דיבמות (כ"ב ב') דלא איצטריך לרבות ב"א וב"א [=בת אביו ובת אמו, המעתיק] אלא באונסין דבנשואין כתיב בת אשת אביך דמשמע בין אמו כו' ופירושו מוכרח מדאמר שם וריב"י א"כ ליכתביה כו' באידך קרא ע"ש אבל התוס' הכא שכ' מ"מ מיירי טפי מאחותו כו' אקרא דערות בת אשת אביך חזינן דס"ל דאף בנשואין לא כתיב בהדיא ב"א וב"א ואיצטריך אחותך לרבויי, אבל קשה מה הכריחם לומר כן הלא סגי אם באונסין לא כתיב בהדיא ולכן נצרך קרא דקדושים משום אונסין, וע"כ צ"ל דלרווחא דמילתא כתבו דאף בקרא דבת אשת אביך לא כתיב כ"כ בהדיא אבל זה מודו דעיקר רבוי דאחותך לא אתי אלא לאונסין לזאת מקויימת שפיר גי' ומאונסים כהמהרש"א:
תוס' ד"ה ואידך, ומהאי טעמא דגמר עונש מאזהרה והיינו דוקא היכא דאיכא כו'. כצ"ל:

דף יד עמוד בעריכה

רש"י ד"ה ה"ג, ולא איצטריך כו'. ואל אשה ר"ל דלא איצטריך לחלק בעריות אבל ודאי איצטריך לחייב על ה' נדות דאינן אלא לאו אחד:

דף טו עמוד אעריכה

תוס' ד"ה תנינא, ןא"ת כו' ולא אתי חד עשה כו'. לכאורה הכא ג' עשין וישלחו תשלחו תשלחום ואולי משום דבספרי דריש להו לכולהו:
תד"ה אתי עשה, דהא אי אמרה ל"ב כו'. כ"ה בכתובות ריש דף מ':
תד"ה כל ימיו, שילוח שיהא כל ימיו. כ"נ דצ"ל עי' בסה"ד דלקמן:

דף טו עמוד בעריכה

א"ל מאי קאמרת קיים פטור (משמע) לא קיים חייב (והדר קאמרת) ביטל חייב (דמשמעו) לא ביטל פטור (אע"פ שלא קיים) ור"ל דסתרי דיוקים אהדדי אח"ז ראיתי דכן פי' הנ"י ומפרש"י א"נ כן:
ד"ה ועבר, דאי עומד כו' עובר לא הוי ה"ס. כצ"ל בל"ו:

דף טז עמוד אעריכה

תנן התם הנוטל כו'. לישנא דתנן התם על משנה דבפרקין מצאנו ג"כ בפסחים (ד' ב'):

דף טז עמוד בעריכה

האי מאן דאכל כו'. כצ"ל:
תוס' ד"ה ריסק, לומר דאי איכא כזיתים הרבה כו'. כצ"ל:
ד"ה ואפי', כיון דבשנים והוא כו'. מלת והוא הוא מהגהת מהרש"א אבל ל"נ יותר להגיה בציונם ואפילו אחד והוא והראיה מדכתבו בשנים יותר מבשער שנים דומיא דעשר דהוו עם החי וכן בתירוצם כתבו שאם היה מרוסק כמו האחר משמע שאינו אלא אחד:
בא"ד, וי"ל דקמ"ל רבותא כו'. הן גם ברבה צ"ל דאשמעינן הך רבותא וא"כ מאי אשמעינן תו רב יוסף ונ"ל דר"י אמר פי' דהכי אריו"ח ול"פ אלא באיזה לשון אמר וכה"ג תמצא הרבה ועמש"כ בהרא"ש פ"ק דעירובין:

דף יז עמוד אעריכה

רש"י ד"ה ונימא זו דר"ש, ממתניתא דלקמן כו'. כצ"ל:
ד"ה ותרומת ידך, הטנא מידך. כצ"ל:

דף יז עמוד בעריכה

מאי חומרא דבכורים ממעשר שכן אסורים לזרים. וא"ל תרומה תוכיח דבכורים כבר נאסרו בעשה דוהבאתם שמה כו':
תוס' ד"ה איסורא, לכל חד וחד בדבר חדש כו' אבל עיקרא דכאו"א אתא למלקות לחוץ לחומה כו'. כצ"ל:
בא"ד, והא דקתני בתודה ושלמים כו' לוקה לאו דוקא כו'. ל"י מדוע שבקי לוקה דבכורים דתני ברישא (ולקמן כתבו והשתא ניחא דקתני כו' בכורים כו' דלוקה), וא"ל משום דלמסקנא שפיר לוקה עלייהו הא גם תודה ושלמים לוקה עלייהו לפני זריקה למסקנא:
בא"ד והא איצטריך ללקות כו' לפי שאין מזהירין מה"ד. כצ"ל:

דף יח עמוד אעריכה

מכדי כתיב והבאתם שמה וגו' ואכלתם שם לפני ה' אלקיכם וגו'. כצ"ל ובהגרי"פ ט"ס:
תוס' ד"ה ולילקי משום זר כו', ליתיה אלא בש"פ. עמש"כ בפסחים (לג.) בד"ה אף בס"ד:

דף יח עמוד בעריכה

זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור מ"ט כו'. משמע דלאחר זריקה אפילו לפני הקטרת אימורין חייב ואף דלא קרינן עדיין ואכלו כו' כדאיתא פסחים (נט ב') דכיון דאם נטמאו או אבדו שרי כדאיתא התם וכה"ג כ' התוס' בזבחים (מג.) ד"ה והלבונה וכ"ש דהכא כתיב אשר כופר בהם וכפי שדרשו בל"ק:
א"ר אלעזר אר"ה בכורים הנחה כו'. כצ"ל בל"י:
תוס' ד"ה ומאן, דתנן עודהו הסל על כתפו קורא כו'. כצ"ל:
תוס' ד"ה בכורים, שמצותו בפנים. הס"ד ותיבת בעזרה נראה למחוק ובפרט לפמ"ש הרמב"פ בפ"ג ה"א וה"ג משיכנסו לפנים מן החומה וע"ש בכ"מ רק מש"כ שם ד"ה שיכנסו כו' אז רואים פני הבתים שבעיר משמע דמפרש פני הבית דהכא דומיא דאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית זהו דוחק גדול, ודע שהתוס' העתיקו גם לקמן (יט ב') במימרא דריו"ח לענין מע"ש משיראה פני הבית והתם ודאי בלפנים מן החומה סגי דבית מאי שייכא למע"ש עי' בסמוך:

דף יט עמוד אעריכה

רש"י ד"ה ה"ג, ומבע"ל במעשר הואיל וא"צ לבית. עמש"כ בשלהי מע"ש בס"ד:
תוס' ד"ה יכול, כדפריך רבא לעיל. כצ"ל:
בא"ד דמיירי בבכורים שהופרשו לפני חורבן הבית. כצ"ל:
תוס' ד"ה ואי, וי"ל דמיירי שגדל לפני הבית שהוזקק כו'. נ"ל דצ"ל שהופרשו לפני הבית דדוחק לומר שנלך גם בזה אחר הבאת שליש כמו לענין חדש וישן או לשניה הנכנסת לשלישית:
בא"ד (בסופו) שכן טעון מתן דמים. כצ"ל:

דף יט עמוד בעריכה

ומנ"ל דמחייב עלה משום טומאה כו' לא בערתי ממנו בטמא כו' והיכן מוזהר כו' לא תוכל כו'. והרמב"ם בפי' כתב דאזהרתיה מל"ב ממנו בטמא ותמה עליו התוי"ט ע"ש הן הרמב"ם בעצמו מביא ג"כ קרא דלא תוכל כמו שהעתיקו התוי"ט בר"ד אבל כשתעיין היטב בדבריו תראה שהוא מפרש דעיקר אזהרה היא מלא בערתי (ונ"ל ראיה שכן הביא הש"ס בפסחים (כד.) ורש"י נדחק שם) ושאלת והיכן הוזהר פי' באיזה מקום אם בירושלים אם בחוצה לה והיתה התשובה מקרא דלא תוכל דבירושלים דוקא וכמו שבארו הרמב"ם, שוב מצאתי שכבר השיגו הרמב"ן בסה"מ בסוף שורש הח' והמג"א ישבו ע"ד שכתבתי ומה שנתקשה לפי' זה בפרכת הגמ' טומאת הגוף בהדיא כתיב כו' ונצטער הרבה בזה ע"ש, נ"ל דלק"מ דמדכתיב ולא יאכל כו' כי אם רחץ כו' מוכח דמיירי בירושלים ששם דוקא מותר אחר הרחיצה:
מ"ט דא"ק לפני ה' אלקיך תאכלנו וכתיב לא תוכל כו'. כצ"ל ותיבות שנה בשנה טעות וצריך למחקם כי הכוונה על הכתוב שאחר קרא דלא תוכל בדברים (י"ב) וגם המציין שם ט"ו הוטעה וגם לשון הרע"ב בזה שלא בדיוק שכ' דכתיב לפני כו' ואח"כ לא תוכל כו' דאדרבא קרא דלפני כתיב אחר לא תוכל:
רש"י ד"ה ולהלן, בבכור בע"מ שנפדה. תמוה דבכור אין לו פדיון כדאיתא ספ"ג דתמורה במשנה אבל נאכל במומו במדינה בלא פדיון ונ"ל למחוק תיבת שנפדה:

דף כ עמוד אעריכה

מתני' הקורח קרחה בראשו. והנ"י הוסיף או זקנו ותימה דמנ"ל הא, הא לא כתיב אלא בראשם וכן במשנה וגמ' ופוסקים לא נזכר אלא ראש ונראה דט"ס הוא:
רש"י ד"ה שנגמרה מלאכתן. נראה דצ"ל שלא נגמרו כו':
רש"י ד"ה חייב על הראש. עי כה"ד והתוי"ט כ' דקרחה ושריטה צריכין לימוד לחייב עכאו"א משום דחיובן אינן רק על מת משא"כ פאה דאיסורה מחמת עצמה חייב ע"כ פאה ופאה מסברא ע"ש דזה נראה כוונתו, והנה הנ"י מביא תוספתא דחייב בפאה בב' שערות ושיעור פאה מביא בשם הרמב"ם שהיא ארבע שערות ולפנינו איתא ארבעים שערות וא"כ לפ"ד ליחייב על כל ב' שערות מלקות אחת וכן איסורי נזיר הם מחמת עצמם ואפ"ה א"ח אלא אחת ושמא יאמר דשם ג"כ קבלת הנזירות גומרת לאיסוריו מה יענה ללבישת כלאים ואכמ"ל:

דף כ עמוד בעריכה

ומנין למשרט ה' שריטות כו' שהוא חייב עכאו"א ת"ל ושרט. ועפרש"י וק"ל מדוע לא יליף מדכתיב לא ישרטו שרטת כדיליף לעיל לענין קרחה מדכתיב לא יקרחו קרחה ואע"ז דזה כתיב בכהנים הא ע"כ ילפינן שריטה שריטה דאל"כ מנלן דבכהנים ג"כ אינה אלא על מת, אח"ז מצאתי בת"כ דבאמת יליף לה מן ל"י שרטת ויליף ג"כ שריטה שריטה ורש"י בנימוקיו הביאו במקצת אבל גם דרשה דושרט נמצאה בת"כ וצ"ע תרתי ל"ל:
רי"א מנין למשרט שריטה א' על ה' מתים כו' ת"ל לנפש כו'. עד סופו, התוי"ט כ' דדייק מדכתיב לנפש ולא כתיב למת ותימה דהרי מוכח כאן דדריש מיתורא דכבר כתיב לא תתגודדו כו' למת ושריטה וגדידה אחת היא ואולי כתב מדנפשיה לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי דסברי דשריטה ביד וגדידה בכלי וקיצר בדבריו ודע דהקרבן אהרן שם בפסוק ושרט לנפש כ' מהגמ' שלפנינו דדרשת ר' יוסי היא מן למת דכתיב גבי לא תתגודדו דמיותר דכבר כתיב לנפש גבי ושרט והביא סמוכין לזה מלשון ר' יוסי עצמו בת"כ ת"ל לנפש לחייב על כל מת ומת ול"א על כל נפש ונפש ש"מ דמלמת קדריש, ודברי תימה הן (א) אנה מצא משמעות מהגמ' דדריש מלמת ולא מלנפש (ב) דהרא"ש כתב דלהכי לא תני במתני' חיוב דה' קרחות על מת אחד משום דלא מיתני ליה קרחה א' על ה' מתים דבשריטה מרבי ליה מן לנפש ובקרחה ליכא רבויא ואם איתא אדרבה למת סמיך טפי לקרחה מן לגדידה (ג) דלמת אינו מיותר דאיצטרך לקרחה אבל לנפש ודאי מיותר דלמת שב אתרוייהו (ד) דאיך לא שת לבו לגי' הגמ' בדר"י לחייב ע"כ נפש ונפש:
תוס' ד"ה ל"צ, בלי הפסק שיער בינתיים. כצ"ל בל"ו וכן לקמן ב"פ עוד בדבריהם:

דף כא עמוד אעריכה

רש"י ד"ה מתניתין ומתניתא, ומתניתא דקאמר ל"ד דבסימנא דר"מ ליכא מתניתא. כצ"ל ומלת אלא למחוק:

דף כא עמוד בעריכה

א"ל אינו השם. כה"ג בכריתות (ר"ד י"ג) במשנה:
א"ל אף הנזיר לא הוא השם. וכתב הרע"ב ומיהו ת"ק כו' לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אא"כ הולך עמהם ומנהיגם אף דאריו"ח בב"מ (צ'ב') דהנהיג בקול חייב וזה אפשר מרחוק מ"מ חרישה א"א שלא ילך אחריהם להחזיק הקנקן כדאיתא שם (פ.) והשתא דאתינן להכי י"ל דמיירי שע"י החרישה הסיט עצם כשעורה:

דף כב עמוד אעריכה

המרביע שור פהמ"ק לוקה שנים. נ"ל דא' הוא משום כלאים והב' הוא משום עבודה כדאיתא בבכורות (טו ב') בין לאחר פדיונן הגוזז והעובד בהם סופג אה"א [=את הארבעים, המעתיק] וזה מקרי עבודה כדאיתא במו"ק (יב.) אין מרביעין בבכור ולא בפהמ"ק ופירש"י דקעביד ביה מלאכה וכתיב ל"ת בבכור שורך וזה דלא כהמל"מ פ"ט מהל' כלאים ופ"א מהל' מעילה הל"ט דההיא דמו"ק אינו אלא מדרבנן ומהכ"מ שם נראה שלא היה לפניו הגי' לוקה שתים אלא לוקה סתם וכ"מ שהיה גי' התוס' בבכורות (לג.) ואולי שכן היה גם גי' המל"מ:
רש"י ד"ה מיגו דחיילא, דא"א ונעשית חמותו דמוסיף הוא כו'. תמוה דהא אמר ר' יוסי ביבמות (לב.) בזה דנידון בא"א ואף שבאיסור מוסיף מודה כדאיתא שם:
תוס' ד"ה א"ל, וקשה דאכתי ליתא בלאו והן כו'. עי' מל"מ פ"ד מהל' שבועות ה"א ד"ה הן אמת:

דף כב עמוד בעריכה

הוסיף לו עוד רצועה א' ומת ה"ז גולה ע"י. וכ' הרע"ב כגון דטעה במנינא והוא מהגמ' דבפרק המניח (ל"ב ב') דאי לאו הכי הוי שוגג קרוב למזיד ע"ש ומהתוי"ט נראה דאשתמיטתיה הגמ' הלזו:
רש"ע ד"ה ואמדו, וחזרו ואמדו שאין יכול לקבל כולם כו'. אולי צ"ל כלום כלשונו לקמן בגמ' בד"ה וברייתא ועי' בסמוך:
ד"ה הא דאמדוהו ליומיה הילכך כי אמדו תחלה למ' וחזרו ואמדו בו ביום שא"י לקבל כו'. נ"ל דר"ל שאין יכול לקבל כלום וכמ"ש לקמן בדבור הסמוך דאלת"ה מה זה שמסיים ועכשיו הוא דמעיינו כו' וממתינין לו עד שיבריא ל"ל לאמתוני יכוהו כפי האומד דעכשיו וזה דוחק לומר דאין אומדין אלא למי שטבעו חלש אבל למי שנחלש מחמת חולי ימתינו עד שיבריא בכדי שיולקה כל המ' וגם אין לומר דלהכי אין אומדין עתה ללקות כפי האומד כיון שכבר אמדוהו לקבל כל המ' שאין רשאין לגרוע את האומד כמש"כ במשנה דכיון שהאומד הראשון היה בטעות ה"ה כמו שאינו:

דף כג עמוד אעריכה

מנין לרצועה שהיא מוכפלת שנא' והפילו. עי מהרש"א דר"ל דדרשינן והכפילו ונ"ל דכפלינן ג"כ הדרשה לדרוש כפל הרצועות פי' שתהיינה שתים וגם כפל כל רצועה לשתים וכיוצא בזה כתבתי בסוכה (ל"ד ב') ע"ש:
רש"י ד"ה עאכ"ו, דמדה טובה מרובה ממ"פ על אחד חמש מאות. כצ"ל:

דף כג עמוד בעריכה

ד"ה והבאת מעשר, וצוה להביא כו. כצ"ל:
ד"ה ממני כבושים שיצאו ממנו ב' בנים כו'. כצ"ל:

דף כד עמוד אעריכה

אל תטמאו בכל אלה התם נמי בכולהו אין בחדא מינייהו לא. כצ"ל וכ"ה בסנהדרין כי מקרא זה בעריות הוא דכתיב:

דף כד עמוד בעריכה

עקיבא ניחמתנו כו'. כה"ג בר"ה (כה.):