חידושי הריטב"א על הש"ס/מכות/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | ריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יג עמוד א

בתר דסליק תנא למיתני דין גולין דאיירי בהו בריש מכילתן כדכתיבנ' לעיל בעו למיתני דין הלוקין שהוא עיקר מכילתן ותו דאיירי ביה נמי ברי' מכילתן דקתני מעידנו באיש פלוני שחייב מלקות ארבעים. והא דקתני אלו הן הלוקין הא ודאי איכא אחרינא טובא אלא דלא קתני הכא אלא אלו דאית בהו שום צריכותא או הנהו דנקט באשגרת לשון אגב דידהו וכדבעינן לפרושי וכדמפרשי' ז"ל:

מתני' הבא על אחותו וכו':    נקט כל הני עריות לאשמועינן דחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים כר' עקיבא וכדאיתא בגמרא. ואלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דאע"ג דאינם איסור השוה בכל הוא דחתימ' עליהם ומשום דבעי למיתני סיפא אלמנה וגרושה בכ"ג חייב עליה משום שני שמות ואע"ג דבלאו אחד נאמרו כדכתיב אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח ולא חשיב לאו שבכללות וטעמא דמילתא דכל שהאיסורין נפרשין בכתוב בין שכתב לאו ואחד על כולן בתחלה או שכתב בסוף דמאן דכתב אכל חד וחד קאי וכדאסיקנא בכריתות ולא חשיב לאו שבכללות אלא כגון לא תאכלו על הדם לדברי הכל אי נמי כי אם צלי אש וכי נפש הוא חובל וכל אשר יעשה מגפן היין דאיפליגו בהו אביי ורבא וכדדכירנא בכמה דוכתי ועוד דהא כתיב לאו בגרושה דכהן הדיוט ולא נפיק מיניה כהן גדול. ממזרת ונתינה לישראל. כן הגרסא בכרל הספרים וא"כ למדנו מכאן דנתינין אסורים מן התורה ואפילו לאר גיירות דאית בהו אישות דהא דומי' דאידך קתני לה דאית בהו אישו' דאי בעוד' כותי' לית בהו אישות. וש"מ דלוקין עליה מן התורה משום לאו דלא תתחתן בם דסבירא לן דבגיירותן אית להו חתנות דאי לאו דאורייתא נינהו היאך לוקין עליהם וליכא למימר דקתני ליה באשגרת לישן ואגב ממזר כדבעינן למימר בחלוצה אטו גרושה אבל הכא מה ענין נתינה אצל ממזר' אלא מאי איסור תורה. והא דאמרינן בעלמא דנתינים משה גזר עליה' ואמרינן נמי דוד גזר עליהם הא פרישנא בפ' אלו נערות שכל אותם גזרו' היו בדורותיהם באיסור ושעבוד כי יהושע גזר על דורותיהם איסור קהל ושעבו' לעולם אבל נתינים ראשונה מן התורה אסורים לבא בקהל ומשה גזר עליהם שעבו' כדכתיב מחוטב עציך עד שואב מימיך כדי שלא יתערבו בהן ישראל ודורותיהם היו מותרין מן התורה דהא כל היכא דאיכא איסור דורות בהדיא אסר לה מן התורה. ומיהו קשיא קצת על משנתינו היכי לא אקשינן מינה למ"ד במס' יבמות דבעודו כותי' אית להו חתנות ולא מסייעינן מינה לרבא דאמר בגירותן לכך הנכון כמאן דלא גריס במשנתינו נתין. והא דקתני ממזרת אע"פ שמפורש לאו של ממזר' בתורה. י"ל משום דדלמא ס"ד דממזר דוקא אסור ולא ממזרת וכדאמרינן עמוני ולא עמונית קמ"ל דממזר מום זר הוא ואף נקבו' בכלל כדאמרינן בגמרא דיבמות:

גרושה וחלוצה אינו חייב עליה אלא משום שם אחד:    פירש"י ז"ל דחלוצה אינה כתובה אלא מריבוייא דגרושה מייתי לה וכדתניא במס' קידושין גרושה מאישה אין לי אלא גרושה חלוצ' מנין ת"ל ואשה ע"כ. נראה מדברי רבינו ז"ל דסבירא ליה חלוצה אסור דאורייתא וכן משמע לכאורה מדקתני לה באלו הן הלוקין דאורייתא וכדקתני לה נמי בריש מכילתן גבי הזמה דאוריית' וכן היה נראה מסוגיא דמס' סוטה (דף מד) ר' יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב זה הירא מעבירות שבידו ר' יוסי אומר אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט זהו הירא ורך הלבב ואמרינן עלה בגמ' מאי בנייהו עבירה דרבנן א"כ לר' יוסי הגלילי הדר לר' יוסי לא הדר אלמא חלוצה דאורייתא היא אבל אין לומר כן כלל דהא בפ' עשרה יוחסין (דף יח) אסיקנא בהדיא דחלוצ' מדרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא ואמרינן נמי ביבמות בפ' יש מותרת (דף פה) גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן כתובה שניות מדברי סופרי' אין להם כתובה ואמר רבי מ"ט הללו דברי תורה ואין צריכין חזוק והללו דברי סופרים וצריכין חיזוק זו היא מרגילה וזו היא מרגליתו ואמרינן דבר אחר מאן קתני לה ומהדרינן איכא דאמרי רבי קתני לה וחלוצה קאק שיא ליה וחלוצה דרבנן ואית לה כתובה. הרי שאמרו להדיא דחלוצה דרבנן והא דקתני להו הכא ובאידך מתני' באשגרת לישן משום דדמיא לגרושה ואסמוכה דרבנן אקרא דידה. ואפשר דכי אמרינן במס' סוטה עבירה דרבנן איכא בנייהו דבעי לומר עבירה דרבנן דלית לה אסמכתא כעין דאורייתא לאפוקי חלוצה דהוי כעין דאורייתא אטו דדמיא ליה והא דאמרינן הכא שאינו חייב משום חלוצה פירשו בתוספ' דאפי' מכת מרדות דרבנן אינו חייב עליה דכיון שיש בה חיוב משום גרושה מדאורייתא לא חייבו עליה מכת מרדות מדרבנן. וכן כתב ר"מ הלוי ז"ל:

דף יג עמוד ב

גמרא ר' יצחק אמר חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצתה כרת באחותו לדונה בכרת ולא במלקות:    פיר' רש"י ז"ל חייבי כריתות של עריות בכלל היו שנאמ' ונכרתו הנפשות העושות והרי אחותו בכלל ולמה יצתה כרת באחותו לעצמה בפ' קדושים דכתיב ואיש אשר יקח את אחותו וכו' לומר שאין בה עונש אחר אלא כרת כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמ' על עצמו יצא אלא ללמ' על הכלל כולו יצא שהם בכרת ולא במלקות. ע"כ. והקשו עליו בתוספות חדא דהוה ליה למיתני בהדיא חייבי כריתות של עריות בכלל היו. ועו' מאי בכלל היו. דהא כרת של עריות כתיב ונכרתו הוא הוא הכלל עצמו שנאמר על אחותו עם כל העריות והכי הוה ליה למיתני אחותו בכלל היתה. לכך פי' בתוספות דה"ק חייבי כריתות שבכל התורה בכלל מלקות היו או מואם בן הכות הרשע או משום אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה אלא שלכך יצאת כרת אחותו מיותרת כדפרישית לעיל לדונה בכרת בלחו' ולא במלקות ולימדה ג"כ על כל חייבי כריתות. ובודאי שלפי זה קשה קצת ולמה יצאת כרת באחותו דמשמע שיצתה בכלל כרת שאמרנו בתחלה חייבי כריתות בכלל היו דהיינו כלל של מלקות וזה אינו שלא אמרנו אלא שיצתה מכלל כרת של עריו' והאי ולמה יצתה תחלת ענין הוא לברר דיננו וכאלו אמרנו אבל לכך יצתה כרת ואינו מתחדש בלשון בלשון א"כ בדעבדינן בעלמא ואיצטרך ר' יצחק לומר חייבי כריתות בכלל חלקות היו דבעי לומר שיצא כרת באחותו להוציאו ממלקו' ואלו לא קתני דחייבי כריתות בכלל מלקות היו היכי מפיק ליה לאחותו ממלקות אכתי לא עיילתיה אפיקתיה. וכן פי' רבינו מאיר הלוי ז"ל:

אי הכי חייבי עשה נמי:    פי' בשלמא לדידי מכותך אינו לשון מלקות אלא כמו מכות מצרים אבל לדבריך דמוקמית ליה במלקות חייבי עשה נמי דהא איתנהו בכלל דברי תורה ופרקינן תשמר כתיב ואמר מר השמר פן ואל פי' השמר לאו דוקא אלא כל לשון שמירה:

השתא דאתינא להכי כולהו נמי:    כלומר מהאי טעמא נמי מצית לתרוצי חייבי עשה לאו שאין בו מעש' דהא לא דמו ללאו דחסימה. וא"ת אף חייבי כריתות ממעיט דהא לא דמי ללאו דחסימה. י"ל שתי תשובות בדבר חדא דהא כתיב את כל דברי התורה הזאת שהוא מרבה וכיון דמקרא אחד מרבה ומקרא אח' ממעט מוקמינן ריבויא לחמורים ומיעוטא לקלים יותר מלאו דחסימה. ועוד דאטו משום דאית ביה בלאו חומרא דכרת מגרע גרע בחומר מלקו' דהכי אמרינן לקמן גבי לאו שיש עמו עשה משום דאית ביה עשה לא גרע וזה ברור:

ור"ע מאי טעמא כדי רשעתו וכו' ור' ישמעאל ה"מ מיתה וממון:    פי' לאו דנפי' מיתה וממון מהאי קרא דבדי רשעתו דהא מלא יהי' און ענש יענש נפקא כדאיתא בפ' אלו נערות אלא דנקטינן ליה אגב אידך דמלקות וממון דנפי' מכדי רשעתו וה"פ ה"מ מיתה וממון דנפי' מלא יהיה אסון ומלקות וממון דנפי' מכדי רשעתו דהוו ודאי שתי רשעיות אבל מיתה ומלקות מיתה אריכתא היא ורשעה אחת חשיבא. גרסת הספרים ור"ע אי הכי חייבי כריתות נמי וכו' ומשמע דלאו אא"ב הוא דהא בלאו האי טעמ' דכדי רשעתו תיקשי גופא דמתני' היכי נקיט בטעמ' דחייבי כריתת ישנן בכלל מלקות לפי שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין אותו דהא השתא מיהת לא עבי' תשובה. וכבר כתבתי בדוכתי אחריני דאשכחן לשון אי הכי דלא הוי אי אמרת בשלמא ואיכא דלא גריס אי הכי אבל רבינו הרמב"ן ז"ל פי' אותו בלשון אא"כ וה"פ דאנן הוה סבירא לן דטעמא דר"ע לאו משום דדריש כדי רשעתו אלא סברא בעלמא הוא דקאמר דחייבי מיתות כיון שאם עשו תשובה אין ב"ד של מעלה מוחלין אותו שאין מלקין אותן דהא לעולם מקיימים בהן לאו שבהן במיתה ולא יבטל הלאו מעונש אבל חייבי כריתת הואיל ואם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להם מלקין אותן דהא אשתכח לאו ואי לא מלקינן להו לא מיקיים בההוא ההוא לאו אבל השתא דנקטת טעמא דר"ע משום כדי רשעתו אפילו חייבי כריתות נמי דהשתא בשעת החיוב תרי רשעיו' איכא כיון דלא עביד תשובה:

אמר ר' אבהו בפי' רבתה תורה חייבי כריתות למלקות דגמר לעיני מלפניך:    פי’ דכתיב ונכרתו לעיני בני עמם וההוא לעיני מופנה לג"ש ובמופנה מצד אח' סגי בהא דלא הוי אלא גילויי מילתא בעלמא כ"ש הכא דלעינך נמי מופנה. וא"ת והיכי לא תני הכי במתניתא בטעמא דר"ע. וי"ל דתנא נקט טעמא דקרא שחלק בהאי ג"ש בין חייבי כריתות לחייבי מיתות ב"ד. וא"ת ולמאי דאמרינן השתא בטעמא דר"ע מכדי רשעתו אין ר"ע פוטר חייבי מיתו' ב"ד ממלקות אלא היכא דאיכא מיתות ב"ד אבל היכא דליכא מיתו' ב"ד לא וא"כ היכי פסיק ותני סתם מתני' דאוקימנא כר"ע חייבי כריתו' בלחו' הא משכחת לה נמי בחייבי מיתות ב"ד. וי"ל דקסד השתשא דכיון דאיכא רובא דחייבי מיתו' ב""ד דאיכא מיתה ולא לקי לא פסיקא ליה למיתני מיתת ב""ד כלל:"

חייבי מיתות ב"ד דנמי ניגמור מלעינך:    פי' דכתיב גבי מית' ב"ד בפרש' שע"א והיה אם מעיני העדה. וא"ת וההוא לגופיה דדרשינן ליה לענין סנהדרי שטעו בהוראת ע"א וי"ל דכיון דלעינך מופנה בהכי סגי בדכתיב לעיל דהא גלויי מילתא בעלמא הוא ובמופנה מצד א' סגי לד"ה. וא"ת ואי דיינינן ג"ש מלעינך אמאי אמרינן דעדים זוממין אינן לוקין היכא דאית בהו תור' הזמה דהא כתיב בהו לא תחוש עיניך וניגמור עיניך מלעינך למלקות. תירצו בתוספות דהא ליכא למימר דההוא קרא בעדי' זוממין בממון משתעי כדכתיב יד ביד וגרסי' בפ' אלו נערות דריבה הכתוב בפי' עדים זוממין לתשלומין ולא למלקות ולא עוד אלא דכוליה קרא דעין בעין היינו דמי איברים שהוא ממון:

והא דתני ר' ישמאל זו היא שיבה זו היא ביאה וכו’:    כבר פירשתיה בארוכה במסכ' נדה ואקצר בה כאן דגבי נגעי בתים כתיב בשבועה של הסגר ראשון ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בבית וצוה הכהן וחלצו את האבני' ואת הבית ילציע מבית לומר שיקלף העפר ועפר אחר יקח וטח את הבי' לומר שחולץ וקוצה וטח וכתיב בתר הכי ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חל וגו' ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית ונתץ את הבית. ותניא ופרח יכול אינו נותץ עד שיחזור ויפשה ת"ל צרע' ממארת לג"ש מה צרעת ממאר' האמור' בנגעי בגדים טומאה חוזר אע"פ שלא פשה אף כאן ואמרינן ונתץ יכול חזר ופרח בו ביום יהא טמא כלומר ודאי נאמר אם ישוב הנגע ונאמ' ושב הכהן מה להלן בסוף שבוע אף כאן בסוף שבוע למדנו שיתן לו שבוע אחר שחולץ וקוצה וטח ואם חזר נותצו ואם לאו מטהרו. ותניא אין לי שיהא חולץ קוצה וטח ונותן לו שבוע אלא בשפשה בסוף שבוע ראשון כדכתי' קרא מנין לנגע שעמד בעיניו בשבוע ראשון שלא פשה והכהן לא חלץ ולא קצע והמתין לשבוע שני דמסתמא צריך להמתין שמא יעשה ולסוף שבוע שני' פשה מנין שהוא חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי לנתיצה אם חזר ת"ל ובא הכהן והנה פשה דאע"ג דההוא קרא בתר ואם ישוב הנגע ופרח כתיב דמשמע דבנגע החוזר קאי א"א לומר כן שכבר למדנו דבנגע החוזר ל בעינן פשיון כדנפקא לן מג"ש דצרעת ממאר וע"כ שלא במקומו נכתב ושדינן ליה קודם נתיצה ומוקמינן לה כשעמ' בראשון ופשה בשני דעבדי' ג"ש נאמר כאן ובא הכהן ורא' והנה פשה הנגע ונאמ' להלן בשבוע ראשון ושב הכהן ביום השביעי ורא והנה עשה הנגע מה להלן חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבועה לפריחה ונתיצה אף כאן כשעמ' בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי ואז אם ישוב הנגע ופרח אפי' בלא פשיון נותץ והיינו דאמרי' בערכין אין בנגעי בתים יותר משלשה שבועו' דלבתר שלשה שבועות שלא פרח מטהרו הא שלשה ששבועות יש והיינו כדאמרינן עלה מאי ג"ש דהכא כתיב ושב והכא כתיב ובא ואמרי' תנא דבי ר' ישמעאל זו היא שיבה זו היא ביאה ומינה הוא דפרכינן הכא ובכמה דוכתין מאי נפקא לן מינה והא תנא דבי ר' ישמאל זו היא שיבה זו היא ביאה ומיהו הא לאו עיקר קושיא היא דהא מצי לשנויי דכיון דאיכא דדמי ליה טפי לדדמי לליה דיינינן ועיקר קושיין מועוד דנגמור מעיני מלעיני דהא דמי ליה וכן פי' בתוספות:

קבלה מיניה רב שמואל בר רב יצחק:    יש לפרש מיניה דר' אבא בר ממל לאתקפתיה ושני ליה ברשעה המסורה לב"ד הוא דדרשינן כדי רשעתו ועוד י"ל קבלה מיניה רב שמואל בר רב יצחק מיניה דר' אבהו האי תירוצא דבעינן לומר דברשעה המסורה לב"ד הכתוב מדבר. ולשון קבלה מיניה מורגל בתלמו' יותר כפי' הראשון ולשון קצר הוא אבל ר' מאיר הלוי ז"ל פי' כלשון אחרון משום דלא אמרי' ושני ליה כדי רשעתו וכו'. ודוקא:

ור"ע סבר אין לוקין עליו:    פי’ רש"י ז"ל שלא נכתב זה הלאו כשאר לאוין למלקות שהרי הוצרך לכתבו לאזהרה למיתה והיינו דפרכינן דא"כ בחייבי כריתו' נמי נימא שהלאו שבו לאזהרת כרת נכתב ולא לאזהרת מלקות ופרכינן דלכרת דלגבי רחמנא הוא לא צריך אזהרה שהרי פסח ומילה עונש כרת אע"פ שלא הזהיר בלאו ופרכינן ודלמא לאו שנכתב בכריתו' לאזהרת קרבן נכתב שלא ענש הכתו' קרבן על שגגת כרת אלא בשיש בו אזהרת לאו דהא פסח ומילה אין בשגגתן קרבן ואע"פ שזדונם כרת מאי טעמא דהא כל שזדונו כרת שגגתו חטאת לאו משום דפסח ומילה ליכא אזהרת לאו ופרקי' דלקרבן ודאי לא בעינן אזהרת לאו ופסח ומילה דלאו בני קרבן נינהו אינו אלא משום דאתקוש לקרבנות דע"א שהיא בלא תעשה לאפוקי פסח ומיל' דחייבי עשה נינהו:

לאפוקי הני דקום עשה:    ואקשו בתוס' אמאי לא שני ליה דבעינן דומיא דע"א ושאר חטא' דאית בהו מעשה ועשה מאחת מהנה מה שאין כן בכרת דפסח ומילה שאינם אלא שב ואל תעשה שעמד ולא עשה פסח או שעמ' ולא מלעצמו לאחר שהגדיל וכדאמרי' פ"ד מיתו' יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה. ולא עוד אלא דהכי משנינן לה להא דפסח ומילה בסיפרי. ותירצו דההוא שינוייא ליתיה אלא לרבנן דבעו מעשה כדאיתא בכריתות בפ"ד אבל ר"ע לא בעי מעשה דהא מחייב קרבן במגדף ואע"ג דלית ביה מעשה כדאית' התם והכא עליה דר"ע קיימינן ולהאי אוקימנא דרבא האי דנקט ר"ע במתניתא טעמא לפי שאם עשו תשובה מוחלין להם טעמא דקרא היא וכדכתיבנא לעיל:

רבינא אמר לעולם כדאמרי' מעיקר' וכו' מאי אמרת הא לא עביד תשוב':    פי' דכיון דאפשר שיפטר מן הכרת לא קרינן ליה שתי רשעיו'. והאי דרבינא לאו משום דלי' ליה דרבא דלעיל הא טעמא דרבא טעמא תריצא הוא אלא דלרווחא דמילתא שני הכי והכין אורחא דתלמודא ותדע דסוגין בעלמא כרבא ובן פסקו הגאונים ז"ל דכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו ואפי' היכא דלית ביה מיתו' ב"ד אפי' במזי' כגון לאו דמחמר ולאו דתחומין אפ' למ"ד תחומין דאוריי' כדאמרי' במס' שבת ובמס' כתובות ובמס' עירובין וכדכתיבנ' התם בס"ד:

דף יד עמוד א

ורבנן כרת כאחותו למה לי לחל' וכדר"י שאם עשאם כולם בהעלם אח' חייב על כל אחת ואחת:    פי' הא דר"י איתא בפ"ק דכריתי' (דף ב) על מתניתין דמנין ל"ו כריתות ובודאי לר' יוחנן לא צריך קרא לעריות שהן חלוקות בלאוין והן בכרת א' דהא לר"י חלוקו' לאו שמה חלוקה כדאי' בפ"ד מיתות (דף סב) ולא איצטריך ליה קרא לחל' אלא שאם בא על חמש נדות שהם בני לאו אחד בהעל' א' שחיי' על כל אחת ואחת ואע"ג דרבנן דהכא דפליגו אדר' יצחק דאמרי' דמוקמי כרת באחותו אליבא דידהו לחל' אפשר דלי' להו חלוקו' לאו שמה חלוק' ואתי קרא דאחותו אפי' על העריו' החלוקו' בלאוין לא קשי' דאנן הכי קאמרי' דמיבעי להו לחל' לדידהו בעריות חלוקו' כי היכי דמוקים לים ר"י לחל' לחמש נדות כן פי' תוס':

מואל אשה בנד' טומאתה:    פי' דמיותר להאי דרשא לחל' אפי' בה' נדות שהן מלאו א' שיהא חיי' על כל אשה ואש' כדאי' בכריתו':

פשיטא הרי גופין מחולקן וכו':    פשיטא דהא אפי' בה' נדות שהן לאו א' חייב על כל א' וא' מפני שהן גופין מחולקין כ"ש על גופו' דגופין מחולקין ושמו' מחולקין. והיכי משכח' לה ברשיעא וכו' פי' רש"י ז"ל כגון שבא על אמו והולי' ממנ' ב' בנות ונמצ' שתיהן אחיותיו מאם וחזר ובא על אחת מהם והולי' ממנ' בן וחז' הבן ובא על האחר' שהיא אחותו מאביו והיא אחות אמו בין מאב בין מאם והיא אחו' אביו מאמו וכן פי' ר"מ הלוי ז"ל בתוספות. וה"ה דמשכחת לה כי זה שבא על אמו לא הולי' ממנה אלא בת אחת והיתה לו אחות כשרה ובא זה הרשע על הכשרה והולי' ממנה בן וחזר זה הבן ובא על הפסולה שהיא אחותו מאביו והיא אחו' אביו מאמו והיא אחות אמו מאמה. והא דלא נקטה בהכי משום דאיכא מאן דאמר ביבמות דאחות האם מן האם שניה מדברי סופרים:

והלא דברים ק"ו וכו':    וא"ת אין עונשין מן הדין. י"ל דקרבן עונשין א"נ כדפריש הר"א אב ב"ד ז"ל דכיון דלחלק בעלמא הוא דילפינן מק"ו גילויי מילתא בעלמא ודיינינן מדין ק"ו:

ואידך:    פי' דהיינו ר' יצחק. איבעית אימא גמר עונש מאזהרה. פי' דבאזהר' דכתי' אחותך היא מיותר להזהיר על אחותו בת אביו ובת אמו ויליף עונש מינה במה מצינו באזהרה עשה אחותו בת אביו ואמו כאחותו בת אביו שלא בת אמו כך בעונש וכן פירש"י ז"ל. ויש שפירש דגמר בג"ש משום דאחותך דרישיה דקרא דאזהרה מיותר דמני למכתב ערות בת אביך או בת אמך אחותך למה לי אלא מופנה לג"ש ואע"ג דאחותו דעונש לאו מופנה והוי מופנה מצד אחד כל למילף עונש מאזהרה מצד א' סגי לד"ה ואפילו למאן דבעי מופנה משני צדדין. ור"מ הלוי ז"ל הוסיף ופי' עוד דבלאו מה מצינו וג"ש יליף שפיר עונש מאזהרתו לאו מעונש הכתוב באחותו אלא בעונש הכתוב דרך כלל על כל העריות דכתיב ונכרתו הנפשות העושו' ואותו כרת על כל עריו' הכתובות למעלה באזהרה קאי וכיון שכבר נתרבת אחות בת אביו ובת אמו באזהר' ממילא הויא בכלל ונכרתו. ופי' נכון הוא. אלא שלשון עונש מאזהרה לא משמע הכין דמשמע דגמיר בשום מדה מי"ג מדות ומשמ' נמי על עונש אחותו דאיירי בה בסוגיין. ואפשר לומר דלא חש תלמודא למידק בלישנא כולי האי ונקטיה באשגרת לישן:

ואב"א ר' יצחק נפקא ליה אחותו בת אביו ובת אמו מאחותו דרישיה:    דקרא דכרת דכתי' אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו דמיסתייה דלכתו' את בת אביו או בת אמו והוה ליה אחותו מיות' לדין אתא אחותו בת אביו ובת אמו:

ואידך:    פי' דהיינו רבנן מיבעי לחלק כרת למפטם וסך. גרסת רש"י ז"ל ואידך סבר לה כר' אלעזר דא"ר אלעזר א"ר הושעיא כל מקום שאתה מוציא שני לאוין וכרת א' חלוקין הן לקרבן:

אב"א נפקא ליה מואיש אשר ישכב את אשה דוה:    וה"פ דלרבנן דרשי יתורא דאחותו לחלק למפטם וסך שיש בהן שני לאוין וכרת א' שאם עשאם שניהם בהעלם אח' חייב שתים דכיון דהאי אחותו מיותר ואינו צריך לעניינו תנהו ענין לשאר דינין של תורה כיוצא בו שכן מדה בתורה שכל שאינו צריך לעניינו תנהו ענין לשאר דינין של תורה כיוצא בו:

ואידך:    דהיינו ר' יצחק דמצטריך ליה אחותו לחייב על בת אביו או בת אמו למפטם וסך לא צריך קרא דס"ל כר' לעזר דאמר כל מקום שיש שני לאוין וכרת א' חלוקין לקרבן. ופי' רש"י ז"ל וכיון שכן ה"ה לחלק בעריות לא צריך קרא שהרי יש לאו בכל אחת ואחת אע"פ שנכללו בכרת אחת ולא בעי למידרש חלוק חטאות בעריות מואל אשה בנדת טומאתה ואייתר ליה עיקר קרא דכרת דאחותו לדונה בכרת ולא במלקות ומלמ' על הכלל ואחותו דסיפא לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו על כל שם ושם ואחותו דרישא בת אביו או בת אמו שאין עונשין מן הדין. ואב"א לא ס"ל כר' אלעזר ונפקא ליה מפטם וסך מואיש אשר ישכב את אשה דוה באם אינו ענין כדפרישנא כן פירש"י ז"ל ומה שכתב במאי דאמרינן דר' יצחק סבר לה כר"א ולא בעי קרא לחלק בעריות ואפילו קרא דלאשה בנדת טומאת' זה אינו נכון דההוא לא נפקא מדר' אלעזר דאלו דר"א היא בחלוקין בשני לאוין והאי קרא ואל אשה בנדת טומאתה בעינן ליה לכ"ע לחייב הבא על ה' נדות שהן בני לאו א' וגופות מחולקין דלא גמר מדר"א כלל ותדע דא"כ האי ואל אשה בנדת טומאתה דמיותר לד"ה מאי דרשי' ביה ר' יצחק ור' אלעאי אלא ודאי שאף לשיטה זו יכולין לומר דר' יצחק לא בעי שום אחותו לחלק דאלו חמש נדות נפקינן מאשה בנדת טומאתה ועריות החלוקות בלאו וכרת וכרת אחת נפקי מדר' אלעאי ואייתר אחותו דרישא ואחותו דסיפא למאי דקאמר רבינו ז"ל. ובנוסחי דידן גרסי ואידך מיבעי ליה לחלק כרת למפטם וסך ודלא כר' אלעאי דאמר ר' אלעזר וכו'. ואידך אב"א סבר לה כר' אלעזר א"ר הושעיא ואב"א נפקא ליה מואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו'. והכל הולך לדרך אחת וה"פ ואידך דהיינו רבנן אחותו דרישא מיותר לה ולחלק כרת למפטם וסך דלית להו דר' אלעזר דסבר דלא בעי קרא לחלק כיון דחלוקין בלאוין. ואידך דהיינו ר' יצחק דדריש אחותו דרישא לאחותו בת אביו ובת אמו. ואב"א נפקא ליה חלוק חטאת למפטם וסך משום דס"ל כר' אלעזר הרי בעי לעריות ואל אשה בנדת טומאתה לחמש נדות כדאמרן. ואיבעית אימא לא ס"ל כר' אלעזר ומפטם וסך נפקא ליה מייתורא דכתיב איש אשר ישכב את אשה דוה ונכרתו שאינו ענין לעצמו כי בכלל ונכרתו דעריות כולן היו וכיון שאינו ענין לעצמו תנהו ענין לשאר דינין כדכתיבנא דחלוק על העריות מואשה בנדת טומאתה נפקא בין שחלוקין בלאוין בין שהם בני לאו א' וכדאמרינן לעיל. ויש שגורס גם לגירסא זו ואידך אחותו דרישא מיבעי ליה למפטם וסך וכדר' אלעזר ומפרשי לה וכדר' אלעזר בעינן דינא דמחייב שתים אבל לא כר' אליעזר בראיה דר' אליעזר נפקא ליה משום דחלוקין בלאוין ורבנן לא סברי הכי אלאדמחייבי שתים מייתורא דאחותו שאינו צריך לעניינו ואין גרסא זו נכונה בעיני כלל דלגבי חיוב שתים כמפטם וסך לא שייך לומר וכדר' אלעזר דהיא לאו דר' אלעזר היא אלא ד"ה התם בכריתות. והכין מוכחת סוגייא דמפטם וסך לדברי הכל חייב שתים ואין אנו דנין אלא מהיכא נפקא אי מדר' אלעזר או מייתורא דקרא וזה ברור:

דף יד עמוד ב

לכדר' שמעון בן יוחאי וכו' עד שיצא מדוה דרך ערותה:    וא"ת ואידך הא מנא להו י"ל דסבירי לה כרבנן דפליגי עליה דרשב"י וסב' דיוצא דופן אמו טמאה לידה ואף לר' שמעון בן יוחאי נפקא מקרא אחרינא דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתל' ממקום שמזרעת כדאיתא בפ' יוצא דופן (דף מ) :

מתניתין טמא שאכל את הקדש:    איצטרך למתנייא משום דלא מיפרשה אזהרה דיליה בקרא וכדאיתא בגמרא ואגב דיליה נקט הנכנס למקדש בטומאה אע"ג דמפרש לאויה כדאיתא בגמרא משום דהני תרי שוין לענין קרבן עולה ויורד כדאיתא בפ"ק דשבועות ואיידי דאיירי בענין קרבן נקט אוכל חלב ודם אע"ג דמפרש לאודידיה משום דכתיבי בפ' קרבן וקתני נותר וטמא דמפרש לאו דידהו בקרא משום פיגול דדמי לנותר ולא מתפרש לאויה בקרא והא דקתני טמא שאכל את הקדש לר"ל הא איכא לאו בנוגע כדאי' בגמ' ונקט אוכל משו' דאית ביה כרת דומיא דכריתו' דאיידי לעיל. וה"ה נמי דאיכא לאו באוכל תרומה בטומאה לדברי הכל ומשום דלית ליה כרת אלא מיתה בידי שמים לא נקט לי' ופיגול פי' רש"י ז"ל דאזהרתיה מדכתי' ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הם וכדר' אלעזר דאמר התם כל שפסולו בקדש הרי הוא בבל יאכל. והקשו בתוספות היאך לוקין עליו דהא לאו שבכללות הוא כדאמרינן בפ' כל שעה (דף כד) מנין לכל איסורי אכילה שבתורה שאסורין בהנאה ת"ל כל חטאת אשר יובא מדמה לכפר בקדש לא יאכל באש ישרף אם אינו ענין לגופיה דנפקא לן מדר' אלעזר דאמר לא יאכל כי קדש הם לימד על שפסולו בקדש שהוא בבל יאכל תנהו ענין בכל איסורין שבתורה. ואקשינן ודילמא לגופי' איצטרך ליחודי לאו דאי מדר' אלעזר הוה ליה לאו שבכללות ואין לוקין עליו וי"ל דההיא מקמי דידעינן דכתיב לאו בהדיא בחטאת למדה על כל המקרא שלוקין עליו בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמ'. עוד אמרו בתוספתא דלא צריכי' להא דהא איכא ג"ש דעון עון בפיגול ונותר כדאית' בכמה דוכתא ומיניה יליף פיגול לאזהרה כמאן דאייח' ליה לאו וכדאמרינן התם אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהיר פיגול א' מגופי התורה ולא למדוהו אלא בג"ש דעון עון מנותר וכדאיתא במסכת תמורה:

גמרא ר' יוחנן אמר אתיא טומאתו טומאתו:    פי' דטומאתו דמקדש אינו מופנה דהא מצטרך לרבות מחוסר כפורים וכדאיתא לעיל במכילתן טומאתו דקדש מופנה לג"ש ובמופנה מצד א' סגי בהא לדברי הכל דהא מסתמא לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר:

אלא ר' יוחנן מ"ט לא אמר כריש לקיש:    פי' דאע"ג דגמי' ג"ש וקי"ל דג"ש לגמרי דיינינן עדיף ליה למילף לי' ממקרא מפורש דהא האי ג"ש איכא כמה מילי למידרשה:

ההיא אזהרה לתרומה הוא דאתא:    פי' דאיקראי קדש. והקשו בתוספתא כיון דפשוטיה דקרא הוא מנא ליה לאפוקי מקדש ולאוקומיה בתרומה דוקא. ותירצו דנפקא ליה משום דכתיב בקרא על מלאת ימי טהרה ואי בקדש ממש אסורה היא עד שמביא כפרת א"נ אל המקדש בלחו' קאי:

איזהו דבר שהוא שוה בזרעו של אהרן הוי אומר זו תרומה:    פי' רש"י ז"ל דאלו קדשים אינן נאכלין אלא לזכרי כהונה וכי תימא דהא איכא חזה ושוק הנהו נמי ליתנהו באלמנה וגרושה חוזרת כדאמרן התם מלחם אביה תאכל חוזר' היא לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק כדאיתא ביבמות:

מיבעי ליה לטמא שנגע בקדש:    פי' וליכא למימר דיליף מיניה אוכל בק"ו דהא אין מזהירין מן הדין:

מדאיתקש קדש:    פי' דמשמע דבר שיש בו נטילת נשמה בכרת דומיא דמקדש דהיינו אוכל שיש בו כרת כדלקמן:

ואכתי מיבעי ליה לאזהרה לאוכל קדש קודם זריקת דמים וכו’:    פי’ דקס"ד דנפקא ליה ההיא דר"ל מדכתיב לא תגע לשון נגיעה כלומר דבר שאין לנו בו אלא נגיעה והיינו ורדם זריקת דמים. ופרקינן דההיא דריש לקיש מבכל נפקא ליה ואייתור לשון נגיעה לאזהרת נוגע: וכי כתיב טומאתו לאחר זריקת דמים הוא דכתיב. פירש רש"י ז"ל דהא כתיב לעיל מיניה כל טהור יאכל בשר ואמרינן בתורת כהנים ומייתינן ליה פרק ג' דמנחות (דף כה) והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה יכול יהיו חייבין עליו קודם זריקת דמים תלמו' לומר כל טהור יאכל בשר. והנפש אשר תאכל בשר וכו' המותר בטהורים חייבין עליו משום טומאה שאינו ניתר לטהורים דהיינו קודם זריקת דמים אין חייבים עליו משום טומאה:

ההוא מכל נפקא:    הקשו בתוספתא בפרק קמא דשבועות (דף י) אמרינן ואמר מר בכל לרבות את התרומה כלומר דפשוטיה דקרא לאוכל קדש ובכל לרבות את התרומה ואם כן הוי דלא כרבי יוחנן ובריש לקיש דאילו לר' יוחנן כוליה מוקים ליה לתרומה ואלו ר"ל פשוטיה מוקים ליה לקודש ובכל לרבות קודם קודם זריקת דמים ותירצו דההיא דהתם כר' ישמעאל דפרק הערל (דף עד) דדריש איש איש מזרע אהרן וכו' אזהרה לאוכל קדש ומאי עד אשר יטהר שיביא קרבנותיו ומוקים קרא בזב בעל שלש ראיות שהוא בן קרבן ובמצורע מוחלט ודלא כדרשא דלעיל דריש לקיש דמוקים ליה בתרומה ובזה בעל שתי ראיות ובמצורע מוסגר שאינן בני קרבן ועד אשר יטהר טהר יומא ולההוא תנא אזהרת תרומה מבכל. וכבר פירשתיה לזו בפ"ק דשבועות בס"ד:

תניא כותיה דריש לקיש:    והלכתא כותיה דלא איתמר דר"ל ור"י הלכה כר"י אלא היכא דליכא מתניתא דמסייעא לריש לקיש וליכא מתניתא כר"י וכדכתיבנ' בפ' החובל ובפ"ק דע"א:

ואי בנגיעה גרידתא מי איכא נטילת נשמה:    פי' ולא מצינו שענש הכתוב כרת אלא על האוכל כדכתיב והנפש אשר תאכל בשר וגו' וכדפרש"י ז"ל:

אמר רבה ב"ב חנה אמר ר' יוחנן כל לא תעשה שבתורה שקודמו עשה לוקין עליו:    פי' רש"י ז"ל כי לא תעשה שיש עמו עשה ואתה יכול לקיים העשה קודם עקירת הלאו אין זה ניתק לעשה ולוקין עליו אע"פ שאתה מקיימו לאחר עקירת הלאו כגון לא תותירו א"נ והשיב את הגזלה ע"כ. ונראה מדברי רבינו ז"ל דקודמו עשה דא"ר יוחנן לא סוף דבר שקודמו בכתוב אלא אעפ"י שהוא מאוחר בכתוב כיון שיכול לקדמו במעש' והכין משמע ודאי דהא לר' יהודה לאו דשלוח הקן לוקין עליו. ופרישנא טעמא בדוכתה משום דלדידיה שלח מעיקרא משמע ואע"ג דכתיב בתר לא תקח ורבנן סברי שלח לבסוף משמע. וק"ל דא"כ מאי האי דמסייעינן לר' יוחנן בסמוך מדכתיב ותנינא דהבא למקדש טמא דהא התם וישלחו לבסוף כתי' ולבסו משמע ולא מעיקרא. וי"ל שכל קודמו בכתיב' תו לא בעינן קודמו במעש' אלא דאמרינן דכל שקודמו במעשה אע"פ שמאחר בכתיב'. ועוד דהתם זימנין דקודם במעשה בעקירת הלאו לטומא' שאורעה בפנים דנפקא נמי מקרא ולא יטמאו את מחניהם כדכתיבנא במס' שבועות בס"ד: אמרו לו אמרת פירש"י ז"ל אמרו לו לר' יוחנן אמרת להא דאמר תלמידך משמך וא"ל ר' יוחנן לא ואמר רבה האלהים אמרה אלא שחוזר בו ולא היה צריך לחזור בו דהא כתיב' ותנינא דמסייעי ליה וכן פי' בתוספת' וכן ודאי פשטא דהאי לישנא אבל רבותינו ז"ל הקשו דהא לקמן אמרינן דטעמא דהדר ביה וכפר משום דקשיא ליה אונס ואלו לקמן אמרי' רבין משמיה דר' יוחנן גופיה דלא קשיא אאונס משום דכתיב כל ימיו כ"י בעמו' והחזר קאי. ויש לתרךץ לדעת רש"י ז"ל דכי כפר ר' יוחנן לא אסיק אדעתיה ההוא טעמא דכל ימיו ובתר הכי יהיב דעתיה ואמר ליה לההוא טעמא באנפי רבין תלמידיה. כנ"ל. אבל רבותינו ז"ל פירשו אמרו לו לרבה בר בר חנה אחרים ששמעו דבר זה בשמו אמרת כן משמי דר"י ואמ"ל כתיבה ותנינ' פי' סייעת' מדתניא בהדי אלו הן הלוקין אלו מדכתי לא שמעינן דלוקין עליו. ודכותא אמרינן בפ' הזהב קרא ומתניתא מסייע ליה לר' יוחנן דעיקרא משום מתניתא כדפרישית התם בס"ד:

דף טו עמוד א

ותנינא הבא אל המקדש טמא:    ואיכא למידק ור' יוחנן דהדר ביה ורב פפא נמי דאזיל בהאי שיטתא לקמן היכא לא קשיא ליה הא מתניתין. והר"ז הלוי ז"ל תירץ דשאני מתניתין דחייב כרת הוא דחמיר ולא דמי ללאו דחסימה לנתוקי לעשה וכדאמרינן לעיל דרבינהו רחמנא למלקות מלעיני לעיניך ובתוס' תירצו לאינהו הוו סברי דמתני' לאו משום דקודמו עשה אלא משום דאיכא תרי לאוין ולא יטמאו ואל המקדש לא תבא ואמרינן במסכ' תמורה גבי תמורה שלוקין על אותו לאו דלא אתי חד עשה ועוקר תרי לאוין. ואע"ג דהתם תרי לאוין מקורבין והכא מרוחקין לא שני להו במילתא אבל רבה סובר דשאני התם דהוי מקורבין אבל מרוחקין אפילו תרי לאוי עוקר וטעמא דהכא משום דקודמו עשה. עוד אמרו בתוס' דר"י ורב פפא סברי דטעמא דלוקין בלאו דטומאת מקדש לאו משום דקודמו עשה אלא משום דאין העשה הבאה אחר עקירת הלאו מתקן כלום למפרע בעבירות הלאו כי מה שנטמ' המקדש כבר בכניסתו שם לא נתקן בו כלום למפרע בשלוחו דלאחר כן אלא שאמרו כן תורה כדי שלא יוסיף טומאה על טומאתו והוי לי כלאו שניתק לעשה שבו שלא לתקן כלום בלאו שלוקין עליו וכלאו דחסימ' אבל באונס שגירש תיקון יש באש' לחזרה שלא הועיל מעשיו ושנסתל' בזיונה דלמפרע ורב סבר דכיון שהשלוח הזה מציל מן הלאו שלא תוסיף טומאה על טומאתו תיקון הלאו יש בו וטעם דלוקין משום דקודמו עשה הוא. ולתירץ זה הסכים הרמב"ן ז"ל:

אלא מ"ט הדר ביה וכו' עד ואמאי ל"ת שקודמו עשה הוא:    פי' דהא כתיב ולו תהיה לאשה מעיקרא. ולא עוד אלא דחייב לקיימו קודם הלאו דהא קיי"ל שכופין אותו שישאנה:

אמר עולה וכו’:    פי’ עולא אתא לפרושה טעמא דלא תקשי אונס לר' יוחנן וכדמפרש ואזיל. ואיכא נוסחי דגרסי ואלא מאי טעמא אמר ר' יוחנן דלוקין פי' דכיון דקשיא אונס דמתני' דמקדש הא כתיבנא דלא הויא סייעתא הכרחית ואמרינן אמר עולה וכו' והכל דרך אחד:

ומה מוציא שם רע שלא עשה מעשה:    פי' שאין כאן אלא דבור דאפילו למ"ד דעקימת פה הוי מעשה מ"מ אינו כל כך כמעשה דבעילה שפגמה אונס לא כ"ש והא דחשיב לחומרא קיום עשה דלו תהי' לאשה משו' דכופין עליו וכדתנן אונס שותה בעציצו ואפילו היא חגרת ואפי' היא סומא כדאי' בפ' נערה שנתפתה:

תנהו ענין לאונס לאחריו:    פי' ונמצא כי עשה זה דלאחר עקיר' הלאו אינו קודם ללאו כלל לא בכתיבה ולא במעשה שהעשה שהוא קודמו עשה אחרינא הוא:

שהרי אשתו היא:    פי' ולא שייך ביה ל' ולו תהי' לאשה דמשמע הויה דהשתא:

ואימא תנהו ענין לאחריו דידיה:    והא דלא פריך לעיל משום דלעיל עבדי' ק"ו ומשמע לן דאונס קל ודאי הכי עדיף טפי למשדייה באונס הקל אפי' לאחריו ולא דיליף מינה מוציא שם רע לגמרי בק"ו אבל השתא דלא אתינן עליה אלא משום לישנא דלו תהיה לאש' דלא שייך לפניו שהרי אשתו היאייש לנו לומר שניתן אותו לאחריו דידיה דשייך ביה ולא נשדייה אקרא אחרינא כנ"ל:

אלא אמר רבא כל ימיו בעמו' והחזר קאי:    פי' דכל ימיו מיותר ואתא למידרשה לעמו' והחזר ולמכתב עשה אחר הלאו לנתקו לעשה. ופירש"י ז"ל דדרשינן הכי קרא לא תהא בשלוח כל ימיו דהיינו על כרחין לעמו' והחזר. ור"מ הלוי ז"ל ואחרים פירשו דדרשינן ליה כאלו הוא מקרא מסורס וכל ימיו אלו תהיה לאשה קאי כאלו אמר לו תהיה לאשה לעולם ואפי' לאחר שלוח ואין צורך לכך דכיון דכל ימיו מיותר הוא עצמו לחודיה משמע עשה ודדרשינן בפ"ק דר"ה מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות ל"ת ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך הרי שמוצא שפתיך לחודיה משמע ליה מצות עשה:

א"ל רב פפא לרבא והא לא דמו ללאו דחסימה:    דעבדי מיניה כמו מלמ' לחייבו מלקות דההוא לית ביה שום עשה:

א"ל רבא וכי משום דכתיב ביה עשה מיגרעי גרע:    פי' אין אנו למידין מלאו דחסימה אלא לפטור ממלקות למה שקל מלאו דחסימה אבל כל שחמור ממנו כ"ש דלוקה וכל שהוא עשה ול"ת טפי חמיר מל"ת גרידא ודבר זה פשוט הוא ודאי ולא נתכווין ר' פפא בקושיא זו אלא משום אידך דבעי לאקשויי:

א"ה לאו שניתק לעשה:    כלומר שהלאו קודמו נימא דלוקה משום דאית ביה עשה לא גרע. אל ההוא לנתוקי לאויה הוא דאתא. פי' דכיון שאינו מתקיים לעולם אלא אחר הלאו לא בא להחמי' בעביר' ע"י עשה ול"ת אלא לנתוקי ללאו דאי מקיים לעשה ליקלוש איסורי' ואין לוקין עליו. גרסת כל הספרים הישינים וכל הספרים שלנו הניחא למאן דתנא קיימו ולא קיימו אלא למאן דתנא בטלו ולא בטלו מאי איכא למימר מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן האמר לי' ר"י לתנא תני קיימו ולא קיימו דתני תנא קמיה דר"י וכו'. עד תני קיימו ולא קיימו. ור"ל אמר בטלו' ולא בטלו וקמפלגי בהתרא' ספק וכו'. אבל רש"י ז"ל הפך הגרסא כולה וגורס כן הניחא למ"ד דתנא בטלו ולא בטלו אלא למאן דתני קיימו ולא קיימו מא"ל מידי הוא טעמא אלא לר"י האמר ליה ר' יוחנן לתנא תני בטלו ולא בטלו דתנא תני וכו' עד תני בטלו ולא בטלו ור"ל תני קיימו ולא קיימו וקמפלגי בהתרא' ספק וכו'. והוצרך להגיה כן רש"י ז"ל משום דמשמע ליה דלא שייכא התרא' ספק אלא לביטלו ולא בטלו וכדבעינן למימר בפירושא דיליה ולכולהו נוסחי וכי' מאן דתני קיימו ולא קיימו ס"ל דלא פטור הכתוב לאו הניתק לעשה ממלקות אלא בשקיים העשה אבל אם לא קיים ואפי' מחמת שנחתם מלקיים לוקה ולמאן דתני בטלו ולא בטלו לעולם אינו לוקה עד שיבטל בידים אותו עשה בענין שלא יכול שוב לקיימו כגון בשלוח הקן ששיבר כנפי האם או שהרגה וכן בכל כיוצא בזה וכדמפרש גמרא לקמן בשמעתין דבתר הא. והשתא הדרינן לפירש"י ז"ל בשמועתינו לפי גרסתו והוא ז"ל פי' דקושיין על מאי דתריצו רבא ורבין משמא דר' יוחנן גבי אונס דפטוריה דידיה משום דכל ימיו בעמו' והחזר קאי דבשלמא למאן דתני בטלו ולא בטלו איכא למימר דכל ימיו בעמו' והחזר קאי דהא לא מיחייב מלקות עד שיבטל העשה בידים ומסתמא לא יבטלנו אלא למאן דתני קיימו היאך עומ' בעמו' וחוזר כל ימיו לפוטרו ממלקו' דהא כל שאמרו לו ב"ד וסירב ולא החזיר מיד לוקה ופרי' דמידי הוא טעמא דתירוצא דרבא ורבין אלא לרבי יוחנן הא איהו מני בטלו ולא בטלו דתני תנא קמיה דר"י כל מצות ל"ת הניתק לעשה קיים עשה שבה פטור בטל עשה שבה חייב וא"ל ר' יוחנן מאי קאמרת. ה"פ שהרי דבריך סותרין זה לזה אמרת קיים פטור משמע הא לא קיים חייב והדר אמרת דוקא ביטל חייב הא לא ביטל פטור אע"פ שלא קיים את תני בטלו ולא בטלו. ור"ל תני קיימו ולא קיימו. ואמרי' דקמפלגי ר"י ור"ל בהא במאי דאיפליגו בעלמא בהתרא' ספק דר"י סבר שמיה סתראה ור"ל סבר לא שמיה התראה ופי' רש"י ז"ל דאי אמר' בטלו ולא בטלו כי מתרינן ביה בשעת עברות הלאו הויא התרא' ספק דמי יימר דמבטל העשה בידים כי היכי דלילקו וכי תימא דמתרה ביה בשעת ביטול העשה הא ליתיה דבעינן התרא' בשעת עברת הלאו וכדאמרינן במס' שבועות (דף כח) גבי שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו אכליה לתנאיה והדר אכלי' לאיסורי' חייב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה באנו למחלוקת ר"ל ור' יוחנן לר"י דאמ' התרא ספק שמה התרא' לקי לר"ל דאמר לא שמה התרא' לא לקי והיינו משו' דלעי' לאתרויי ביה בשע' אכילת התוסו' ולא בשע' אכילת התנאי אבל למאן דתני קיימו ולא קיימו כי מתרינן ביה בשע' עברת הלאו התראת ודאי היא דהא אם לא קיים העשה לאלתר לוקה הוא מיד הלכך ריש לקיש דס"ל דהתראת ספק לא שמה התראה לא מני תני אלא קיימו ולא קיימו דהויא התראת ודאי אבל ר"י דס"ל שמה התראה תני בטלו ולא בטלו. זו היא שיטת רש"י ז"ל ולשיטה זו נצטרך לומר דכולי עלמא כל היכא דמצינו לאוקמא בבטלו ולא בטלו כ"ש דמתוקמא ליה בקיימו ולא קיימו דהתרא' ודאי היא והא דקאמר ואזדא לטעמייהו לא בעי יהיב טעמ' לר"י אמרי דקאמר בטלו ולא בטלו דמידי הוא טעמא לר"י אף דס"ל התראת ספק שמי' התראה מ"מ מצי תני קיימו ולא קיימו אלא וודאי בעי למיהב טעמא לריש לקיש דמשמע דהוה מוקים לה בבטלו אי לאו דהתרא' ספק לא שמה התראה מזה משמע ודאי דתרווייהו סבירא להודכל דאפשר לאוקומא בבטלו ולא בטלו מוקמינן לה דכיון דניתק לעשה הוא הכי עדיף לה למיפטריה ממלקות כל מאי דאפשר נופי. כנ"ל. ויש שהקשו על שיטה זו והיכי אמרינן הניחא למאן דתני בטלו ולא בטלו ואמרינן נמי דלר' יוחנן דתני הכי ניחא ההיא דאונס דהאע לקמן אסיקנא דלא משכחת באונס בטלו ונראה דלא קשיא דהא כל שכן דניחא טפי מאי דאמר רבא כל ימיו בעמו' והחזר קאי דמפטר ממלקות דאפילו משכחת ביה בטול עשה לא שכיח דמבטל ליה בידים וכ"ש כי אמרינן דלא משכחת ליה כלל. אבל הא ודאי קשיא על שיטה זו דאפילו למ"ד קיימו ולא קיימו א"ש מאי דאמר רבא כל ימיו בעומ' והחזר קאי שהרי לא נתכוונו רבא ורבין בלשון זה שיהא כן לעולם כל ימיו אלא לומר דכל ימיו דמיותר אתא למיתן עשה אחר שיגרשנה לעמו' ולהחזירה מיד ואפילו גירש וחזר וגירש כמה פעמים וכדומוכחא סוגיין להדיא דכל היכא דשדינן עשה לאחרותו לא קשיא אונס כלל. ועוד דאפילו למאן דתני קיימו ולא קיימו אמאי לא הויא התראת ספק דהא כי מתרינן בשעה שגירש יאמר אני מחזיר וכיון שבידו להחזי' התראת ספק היא ועוד דבכל הנוסחאות גורסין הפך מגרסתו לכך פירשו כל רבותינו ז"ל בתוספות וכן הר ר' מאיר הלוי ז"ל והרמב"ן ורבותינו נוי נפש כגרסת הספר וקושיין על מאי דקיימינן לומר ההוא לתקוני לאויה לפוטרו ממלקות שהרי אלו לא קיים העשה הוה לוקה אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו שאפי' לא קיים העשה אינו לוקה מפני עברת הלאו ואינו לוקה עד שיבטל העשה בידים שלא יוכל להתקיים היכי אמרינן דאתי עשה לתקוני לאוי הא בלא קיום עשה מיתקים לאויה דלא לילקי עליה וביטול עשה הוא דמייתי ליה לידי מלקות. ואמרינן מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן הא איהו תני קיימו ולא קיימו ור"ל תני בטלו ולא בטלו וקא מיפלגי בהתראת ספק וכו' ולמאן דתני קיימו ולא קיימו הויא התראת בשעת עברת הלאו והויא התראת ספק דיכול לומר אקיים העשה וכדכתיבנא אבל למאן דתני בטלו ולא בטלו הויא התראת ודאי דמתרינן ביה בשעת ביטול העשה שאם יבטל יתחייב מלקות על הלאו למפרע דהשתא הוא דמטא זמן חיוביה ודקא ק"ל לרש"י ז"ל דבעי התרא' בשעה שעובר על הלאו ואקשה לההיא דלא אוכל זו אם אוכל זו דלא מהני' התראה דבשעת אכילת התנאי לא דמו כלל דהתם אין בככר התנאי שום חלק איסור של הלאו אבל ביטול העשה שניתק בו ל"ת ונתלה בו מלקותו של לא תעשה מגופו של לא תעשה הוא חשוב לענין ההתראה כי עקרו של לאו זה הכתוב תלאו בעשה זה למלקות. וזה ברור. ור' מאיר ז"ל הוסיף עוד בזה דכיון שניתק הכתו' את הלאו בעשה הרי הן כחדא מילתא וכאלו הלאו התחלת העברה והעשה גמר העברה וכשהתרינו בשע' נטילת האם ובא ושחט כאלו התרינו בשעת שחיטה ממש דכולה חדא עברה עבדה רחמנא וכשם שמתרין על כל עובר בלאו בשעת התחלת עקירת הלאו ואע"ג דאינו נגמר עד שעת גמר העברה. וגם זה נכון ומפולפל אבל התירץ הראשון מרווח יותר ובו הסכים רבינו הרמב"ן ז"ל ורבותינו נוחי נפש. ולכולהו פירושי ר"ל פליג אדר"י ולא שני ליה בין לאו שקדמו עשה לשאין קודמו דלא איתוקמא הכי אדר' יוחנן אלא כאוקמתא דרבא ורבין דאמרי כל ימיו בעמו' והחזר קאי וההוא לית ליה קיום אלא בסברא דאית ליה לר' יוחנן בקיימו ולא קיימו לגרסא דידן או בבטלו ולא בטילו לגרסי' ז"ל. ומיהו הלכתא כר"י חדא דר"ל לור"י הלכה כר"י ועוד דרבה ורבא הכין משמע דסבירא להו ועוד דהא תליא בפלוגתא דהתרא' ספק וקי"ל התראת ספק שמה התראה כר' יוחנן וכן פסקו הגאונים ז"ל. ולפום האי גירסא דילן אית לן דבין לריש לקיש ור' יוחנן כל היכא דאפש' לאוקומה בקיימו ולא קיימו לא מוקמינן לה בבטלו ולא בטלו הפך מה שכתבנו לעיל לגרסת רש"י ז"ל וטעמא דמילתא להאי שיטתא משום דלאו שניתק לעשה הכי משמע טפי שקיים עשה להודיע כחו של לא תעשה דלא ליהוי כלאו דחסימה דלית ליה עשה דמתקן ליה כלל. כנ"ל. ובזה עלתה שמועתינו טפי בס"ד:

דף טו עמוד ב

דאיתמר שבועה שאוכל ככר זו וכו' עד ותרווייהו אליבא דר' יהודה:    כלומר אליבא דרבנן כולי עלמא לא פליגי משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה ואע"ג דמודו רבנן שנשבע וכדאמרינן חוץ מנשבע וממר וכו' ההיא בשבועה דלשעבר דנפקא להו מדכתיב לא תשא כי לא ינקה ה' אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקי' אותו כדאיתא במס' שבועות ולא תשא היינו שבועה לשעבר דומיא דשוא כדאיתא התם אבל בנשבע להבא שיעשה ולא עשה לרבנן אינו לוקה לדברי הכל והיינו דאשכחן לריש לקיש דאמר גבי חסמה בקול והנהגה בקולו דאינו לוקה משום דסבר דעקימת פיו לא הוי מעשה ועל כרחין לרבנן אמרה ומ"ה אמרינן הכא דתרווייהו אליבא דרבי יהודה וכן לענין מה שנחלקו בהתראת ספק הכי נמי אפליגי לר' יהודה דאיפליגו בהאי מתניתין דהכא זה וסברי דהתרא' ספק שמה התראה וק"ל דסוגיא דלעי' רבנן היא לפום פשטה ואיפליגו בה ר' יוחנן וריש לקיש בהתראת ספק ואמרי' דאזדו לטעמייהו באידך דאיפליגו לר' יהודה. וי"ל דקים לן דמתניתא דתני קמי ר' יוחנן אף לר' יהודה היא. כנ"ל:

דף טז עמוד א

קשיא דר' יהודה אדר' יהודה:    גרסת הספרים שלנו לר' יוחנן לא קשיא הא דידיה הא דרביה לריש לקיש לא קשיא תרי תנאי אליבא דר' יהודה אבל רש"י ז"ל גורס בהפך לר' יוחנן ל"ק תרי תנאי אליבא דר' יהודה לריש לקיש הא דידי' הא דרבי' ושתי הגרסאות יוצאת לדרך א' דהא לכולי עלמא דוקיי דמתניתין דאל תותיר קשיא למתני' דהכא זה וחזר והכה את זה ולאידך דר' יהודה משום ר' יוסי הגלילי ולפי גרסת הספרים מקשינן מדוקיי דמתני' דאל תותירו לאידך מתניתין בין לדוקיותא דר' יוחנן בין לדקיותא דריש לקיש דלדקיותא דר' יוחנן קשיא מתני' דהכה זה ופרקינן תרי תנאי היא אליבא דר' יהודה ולדייקותא דריש לקיש קשיא דר' יהודה משום ר' יוסי הגלילי דהא אל תותירו דר' יהודה ואידך דרביה דר' יוסי הגלילי ולגרסי' ז"ל עבדינן עיקר קויין ממאי דאיפליגו ר' יוחנן וריש לקיש בשבועה שאוכל ככר זו אליבא דר' יהודה דלר' יוחנן דאמר התם אינו לוקה משום לאו שאין בו מעשה קשיא הא דר' יהודה משום ר' יוסי הגלילי ופרקי' הא דידיה הא דרביה ולריש לקיש דאמר התם דהתראת ספק שמה התראה קשיא מתני' דהכה זה ופרקינן תרי תנאי אליבא דר' יהודה. וזה ברור. ואנן הא קי"ל אליבא דהלכתא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כרבנן וכר' יוסי הגלילי והתראת ספק שמה התראה כרבנן דמתני' דהכה זה וכר' יהודה דדוקיא דמתני' דאל מותירו:

תנן התם:    כן גורס כאן רש"י ז"ל ואע"ג דתנינן לה בפירקן משום דעיקרא בפ' שלוח הקן אבל בפ"ק דפסחים לא גריס תנן התם גבי תנן אוכלין כל חמש כדגרסי בעיקר נוסחי משום דליתא לההיא מתניתין בשום דוכתא אלא בההוא פרקא גופא:

הנוטל אם על בנים ר' יהודה אומר משלח ואינו לוקה:    פרישנא טעמא בפ' שלוח הקן דשלח מעיקרא משמע. כלומר לא תקח האם על בנים אלא שלחה ואח"כ את הבנים תקח לך וכן פירש"י ז"ל ולאו משום טעמא דלאו שקודמו עשה דא"כ תיקשי לריש לקיש דאמר לאו שקודמו עשה אין לוקין עליו וליכא למימר דתיקום מילתא דלעיל כרבנן ודלא כר' יהודה וכדמוכחא סוגיין לעיל דאמרינן דאזדו לטעמייהו וכדכתי' לעיל אלא דאמר לך ריש לקיש דשאני הכא דלא כתב רחמנא ואם לקחת שלח כדכתיב גבי נותר ושרפת את הנותר באש או והשיב את הגזילה הלכך אע"ג דכתבי' לבסוף לא בא הכתוב לנתקו לעשה אלא לומר לא תקח אלא שלח ור' יוחנן סבר דטעמא דר' יהודה משום דאפשר לקיימו קודם הלאו אבל ודאי לאו שניתק לעשה הוא אפילו לר' יהודה אבל רבנן פליגי ואמרי דלא משמע שלח אלא לבסוף ולהכי כתביה רחמנא לבסוף:

א"ר יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת:    הא ודאי לא בא ר' יוחנן לומר שאין לנו לא תעשה שיש בה קום עשה שאין חייבין עליו מלקות אלא זאת ועוד אחרת דהא ליתה דהא ודאי איכא טובא שאין חייבין עליהם בשקיים העשה או בשלא בטלו כנותר וגזל ואחרינו טובא. עוד דבסוגיין כולה לא שקלינן וטרינן אפטורא אלא אחיובא אלא על כרחנו אין לנו לא תעשה שיש בה קום עשה שיהיו חייבים עליו מלקות אלא זאת ועוד אחרת דאית בהו מלקו' בשלא קיים העשה או שבטלו אבל כולה ואידך לא משכח' בהו מלקות וכן פי' בתוספות וזהו מה שכתב רש"י ז"ל דבאלו משכחת דלקי ע"י בטול העשה דאלו בכולהו לא משכחת בטלו:

הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו מאי היא וכו':    הא קשיא לגרסת הספרים דלעיל דהא מאריה דהאי מימרא דהכא רבי יוחנן ואיהו הא ס"ל לעיל קיימו ולא קיימו ולא קשיא דר' יוחנן ודאי הא דהכא לדברי הכל אמרה בין למאן דתני קיימו ולא קיימו בין למאן דתני בטלו ולא בטלו דלא משכחת מלקות בשלא קיים או שבטל אלא בשתים אלו דבשתים אלו משכחת בין שלא קיים בין שלט בטלי אי קיטליה קם ליה בדרבה מיניה. ומכאן משמע בהדיא דלמאן דתני בטלו חיוב המלקות בשעת בטולה עשה הוא נגמר ובא עליו לאו שיהא נדון למפרע על שעת עברת הלאו דא"כ היכי אמרינן לקים ליה בדרבה מיניה דהא אין המלקו' והמיתה באין כאח' דחיוב מיתה על שעת קטלא וחיוב מלקות על שעת נטילה ואי אפשר להריגה בלא נטילה ולנטילה בלא הריגה וכל שאין באין כאחת ואפשר לזו בלא זו לא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה כמוכח בפ' אלו נערות אלא ודאי שזו ראיה לפירש שפירשנו לעיל כפי גרסת הספרים ולא כפי' רש"י ז"ל:

אי דשותיה שליח איהי קא מבטלא ליה:    פי' כי אע"פ שהוא מסייע על ידה מכל מקום עיקר הביטול בדידה הוא:

כגון דאדרה על דעת רבים ואמר אמימר הלכתא וכו' על דעת רבים אין לו הפרה:    פי' רבינו מאיר הלוי ז"ל כגון נודר לרבי' ואמר על דעתכם אני נודר וכן כתב רש"י ז"ל במס' גיטין:

כגון שמדיר על דעת רבי' ואמרו הם על דעתינו אנו מדירין אותך:    וכת' הרמב"ן ז"ל משמע מדבריו ז"ל שאין נדר על דעת רבים עד שיהא על דעת רבים וברבים אבל אם אינם שם רבים אין כלום וכן כתב רבינו האי ז"ל בתשובה וכן נראה דעת הריא"ף ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל וטעם הדבר שאין לו התרה שהרי הוא תלה בדעתם והם לא תלו את הנדר בדבר שיש לו התרה ולקמן אסיקנא דלדבר מצוה יש לו הפרה דהא ודאי תולים הם בדבר שיש לו התרה שלא תהא דעתם מסכמת לביטול מצוה. אבל יש מרבותינו ז"ל שהחמירו דכל שנדר על דעת רבים אף שלא בפניה' אין לו התרה לדבר רשות וזה חומר הוא בנדר ושבועה כל שנתלית בדעת רבים לא משתלפא בהתרה כי אם לדבר מצוה לפום מסקנא והשתא סברינן דאפילו לדבר מצוה. ומורי הרא"ה ז"ל היה חושש לפי' זה להחמיר אבל רוב רבותינו ז"ל אומרים כפי' הראשון והוא הנראה עיקר. והא דאמרינן הכא על דעת רבים פי' רש"י ז"ל כגון שהדירה על דעת רבים לפי שמצא בה עון. וא"ת אם מצא בה עון היכי אמרי' לקמן אמסקנא דלדבר מצוה יש לו הפרה אדרבה עבירה היא להתירו. וי"ל כי מתחלה הדרה לפי שמצא בה דבר ערוה לפי דעתו ולכך גירשה ולאח"כ נמצא שלא היה לה שם רע אמת ויש מצוה להחזירה ולהתירה. ומ"מ למדנו מתוך פי' זה של רש"י ז"ל שהוא סובר כדעת ר"ת ז"ל שכתב לקמן דכי אמרינן דעל דעת רבים יש לו הפרה כי ההיא מיקרי דרדקי דדוקא כי ההיא שהיה בנדר טעות דסברי דאיכא אחריני דדייק כוותיה או טפי מיניה ואשתכח דליכא דדייק כוותיה וכיון דאיכא מצוה יש לו התרה אבל כל שאין טעות בעיקר הנדר אין לו הפרה אפילו לדבר מצוה. וכבר כתבנו במס' גיטין פ' השולח שאין זה דעת רבי' הרמב"ן ז"ל ודעת רבותינו ז"ל אלא כל דבר מצוה יש לו התרה ע"י פתח כהתר נדרים דעלמא ואעפ"י שלא היה טעות בנדר ושם הארכתי בזה בס"ד:

כיון דמחייב בתשלומין אינו לוקה ומשלם:    פי' הר"ם הלוי ז"ל כיון דגברא בר תשלמין הוא אפילו בטלו אינו לוקה שאין אדם לוקה ומשלם. ונצטרך לפרש דבריו דחיוב תשלומין משעת חבלה דיינינן ליה בחיוב תשלומין ואעפ"י שנשרף מאליו או נאבד דאי לא למאן דתני קיימו ולא קיימו למה אינו לוקה ומשלם דהא חיוב המלקות על שעת הגזילה ותשלמין על שעה שנשרף או נאב' אלא ודאי דכיון דחיי' בתשלומין דחבל שלא כדין הוה ליה מאותה שעה כגזלן שמשלם כשעת הגזילה כל היכא דאיתבר ממילא. ואין צורך לפי' זה אלא ה"ק דכיון דחיי' בתשלומין כששורפו לא חשיב בטול עשה להלקותו ותשלומין כמותו לענין זה וכן פי' רבינן ז"ל ובתוספות ומיהו לא תקשי לפי' רבי' מאיר ז"ל הא דאמר ר' יוחנן גופיה בפ' אלו נערו' דכל היכא דאיכא ממון ומלקות לוקה ואינו משל' דשאני הכא שהכתוב נתקו לעשה דתשלומין:

והא איכא משכנות של גר:    פי' ומת הגר ואין לו יורשין ומשכחת לה בלא קיימו שמת הגר קודם שיחזיר לו ומשכחת לה בבטלו כגון ששרפו או זרקו לים בחיי הגר ואח"כ מת הגר שאין לו למי ישלם כלום ונמצא שהוא לוקה ופרקינן דהת' נמי גברא בר תשלומין הוא ושעבודא דגר פקע וכששרפו בחיי הגר נתחיי' בממון ופטור ממלקות:

דף טז עמוד ב

והא איכא פאה דרחמנא אמר לא תכלה פאת שדך לעני ולגר תעזוב אותם משכח' לה בקיימו ולא קיימו בבטלו ולא בטלו:    פי' לא קיימו כפשוטו בטלו כגון שטחנן ועשאן קמח לרבנן ולר' ישמעאל כגון שעשאל עיסה וכדמפרש ואזיל. וה"ה דמשכחת לה בששרפן אלא דבעי תלמודא לאשמועינן קושטא דאפי' בעשיית קמח לרבנן ועיסה ואכילה לר' ישמעאל פקע עשה דאית ביה דקנייה בשינוי זה ושוב אין לדבר תשלומין:

מירחו מעשר ונותן לו:    פי' רש"י ז"ל מעשר את הכרי ונותן לו לעני פאה שלו שלא להפסי' את העני שהרי הלקט והפאה פטורין מן המעשר וזה הביאו לידי חיוב. ע"כ פי' לפירושו דפאה ולקט פטורין מן המעשר כשנתן לו קודם מירוח ומרחן העני ברשותו אבל כל שמרחן ישראל ברשותו נתחייבו ונעשו טבל ותו לא פקע חובת מעשר אפילו ברשות עני וכן עיקור:

אלא זאת ועוד אחרת אהא:    פי' דפאה היא האחרת שיש בה מלקות בלא קיימו ובבטלו:

אבל אונס לא:    פי' לא משכחת ביה חיוב מלקו' בבטלו ואע"ג דאדרה על דעת רבים לדבר מצוה יש לו התרה ויתירוהו ויחזיר ואע"ג דלר' יוחנן מאריה דמימרא לוקה בלא קיומו לגרסא דידן הא פרישנא דר' יוחנן לדברי הכל אמר לה ומשום בטלו הוא דאמר שאין לנו אלא זאת ועוד אחרת דאלו לדידיה דתני קיימו הא איכא בר משלוח הקן אונס ופאה:

כי הא דההוא מיקרי דרדקי דאדריה רב אחא לאבות התנוקות משום דהוי פשע בינוקי:    פי' רש"י ז"ל שהיה חמכה אותם יותר מדאי ולא אתי לישנא שפיר לפי' הזה דלא מיקרי פשיעה אלא מילי דאתי ממילא. והנכון דהוה פשע שלא היה קובע יפה בלימודיה והיו מתבטלים או שלא היה מדקדק לתקן טעויהם. ואמרינן דאהדריה רבינא משום דלא אשכח דדייק כוותיה לתקן טעותיהם ואמרי' דאהדריה ע"י התרה כדמוכח הכא דמייתינן מינה ע"ד רבים יש לו הפרה לדבר מצוה. וא"ת ולפי' ר"ת ז"ל למה לי התרה דהא נדרי טעות אין צריכין התרה. י"ל דההוא בשתלו נדרו בפי' באותו דבר שהיה בו טעות כההיא דקונם אשתי נהנית ללי שגנבה את כיסי והכתה את בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה אבל כשהיה הנדר סתם התרה עי וכדפרישית בדוכתא במסכ' נדרים בס"ד והלכתא כמסקנא דהכא וכדפ' השולח דאפילו על דעת רבים לדבר מצוה יש לו הפרה ואפי' במצוה של דבריה' ותו לא מידי:

מתני' השוח' או מעלה בחוץ:    נקט להו משום שוחט דלא כתיבא ביה אזהרה בהדיא אבל מעלה בחוץ אזהרה דידיה בהדיא כתיבא השמר לך פן תעלה עולתיך בכל מקום אשר תראה והשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ובמס' זבחים אמרינן דיליף שוחט בחוץ ממעלה בחוץ מדכתיב שם תעלה עולתיך ושם תעשה אתקש שיה דהיינו שחיטה להעלאה להיות בלא תעשה. והאוכל חמץ בפסח אף ע"ג דלאו דידיה בהדיא אלא דיליף אוכל ביום כפורים מעושה מלאכה דכתיב ביה בהדיא אלא דיליף אוכל ביום כפורים מעושה מלאכה דכתיב ביה בהדיא לא תעשה כל מלאכה ויליף מיניה אוכל בג"ש דעצם עצם כדאיתא בפר' בתרא דיומא. והמפטם את השמן והמפטם את הקטורת והסך שמן המשחה. פי' מפטם שעשה אותם כדרך שמן המשחה וקטורת שעה משה בסימניו ובשיעורו ממש כדאיתא בכריתות. ומיהו בקטורת שפטם ממנו מחצה או פחות חייב כדאיתא התם וכדפרש"י ז"ל ונקט סך ומפטם לאשמועינן שאע"פ שהם בכרת אחת כיון שיש בהן שני לאוין שתי אהרות הן וחייב שתי חטאות. והאוכל נבילות וטריפות עד כאן איירי בלאוין דחייבי כריתו' מכאן ואילך מיירי בחייבי לאוין גרידא ואע"ג דהני לאוי דידהו מפורשין כיון דבעי למנקט טבל שיש היתר לאיסורו אפ"ה לקי עליו ונקט הני שאין היתר לאיסורו ונקטינהו נמי משום נבילות וטריפות דהלכות שחיטה העושות נבלה למי שלא נזהר בהן וכן י"ח טריפות הלכה למשה מסיני ואפ"ה לוקה עליהם כיון דהא כתיב לאו בהדיא בסתם נבילה וטרפה. אבל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו הני לא כתיב לאוי דידהו בהדיא אלא דנפקא לן מדכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ואמרינן בעלמא מדכתיב ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר כדאיתא בפ' הנשרפין ובכמה דוכתין ואע"ג דטובא נינהו שם טבל בכולן אח' הוא ולא לאו שבכללות ופשוט הוא. ואוכל מעשר שני שלא נפדה נפקא לן מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כדאיתא בגמ'. והקדש שלא נפדה איכא דמפיק ליה מדכתיב בההוא קרא ונדריך והקדש בכלל נדרים הוא ולא נהירא דבגמרא אוקימנא סתמא כר' שמעון ור' שמעון דריש ונדריך זו עולה. ואיכא דמפיק לה מן וזר לא יאכל כי קדש הם וגם זה אינו שלא אמרוה בגמרא אלא לענין עולה וקדשי מזבח ולית לן למידרש מדעתי' מאי דלא אמרו בגמרא או בספרא וספרי ושאר תוספתא והנכון כדפי' רש"י ז"ל נפקא לן מג"ש דיליף מעילה מתרומ' בג"ש דחטא חטא וכדאמרינן בפסח ראשון הזי' במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה וטעמא דרבי משום דיליף מעילה חטא חטא מתרומה דאיכא בה מיתה בידי שמים כדכתיב ומתו בו ורבנן לא פליגו אלא במיתה משום דכיבא בתרומה מיעוטא בו ולא בהקדש כדאיתא התם. כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב וכו' אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב. פי' דאע"ג דכתיב ביה אכילה וסתם אכילה לרבנן בכזית ההיא דאיכא יותר מזית ואכל ממנה כזית חייב ואף ע"ג דלא אכיל לה וכדאמרינן בפ' גיד הנשה לענין גיד הנשה וכולה מתניתין מפרש בגמרא:

גמרא א"ר יהודה האי מאן דאכיל בניתא דבי כרבא מלקינן לי' משום רמש האדמה:    פי' רש"י ז"ל שאכל תולעת הגדלה בכרוב הנקר' קנויל"ר. והקשו עליו בתוספות חדא דהא פשיטא דשרץ גמור הוא ולוקה משום שרץ השורץ על הארץ כדאיתא בפ' אלו טרפות על קישות שהתליע באיביה ואלו הכא נקיט ליה לחדוש וכדאמרינן הוה עובדא ונגדיה רב יהודה ונקיט לה נמי משום רמש האדמה. ועוד דלישנא דבניתא לא מיתמר. אלא על דג בשום דוכתא ולדודי נמי קשיא לי מאי דבי כרבא דכרב' הוה לי למימ' ורבי' מאיר הלוי ז"ל סבר לחדש חדוש גדול כאן דבניתא דבי כרבא שהוא שרץ הנוצר מן העפר עצמו דהא לא נפקא מלשון שרץ השורץ על הארץ או הרומש על האדמה דלישנא דעל משמע שרוחש ורומש עליה אבל אינו נוצר ממנה אבל רמש האדמה בלא על משמע שנוצר ממנה ולכן למדנו ר' יהודה שהוא לוקה משום רמש האדמה ממה שאמר הכתוב ולא תטמאו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה. וכתב ז"ל כד מעיינת בהאי פירושא ובזו רמינן תדע חשיבותא דהאי פי' דידן. ואנן בעניות דעתין גברא רבא חזינן חשיבותא דפירושא לא חזינן חדא דאמא נקט בניתא דבי כרבא דהא איכא טובא שנוצרין מן העפר. ועוד דאשר תרמוש האדמה במסכ' מעילה דריש לה בשרצים. ועוד דלשון ביניתא לא איתמר אלא על דג וכדאמור לעיל בתוספות. וכבוד רבינו ז"ל מונח במקומו כי אין לנו בזה אלא מה שפי' ר"ת ז"ל שעליו הסכימו בתוספות ורבינו הרמב"ן ז"ל ורבותי הרא"ה ז"ל והרשב"א ז"ל דבניתא דבי כרבא הוא דג שיש לו סימני טהרה ועיקר תולדתו מן המים אבל הוא חיה וגדל במקום החרש בלחות תלם המחרישה וקמ"ל דלאו משרץ המים הוא נדון כדי שנתירנו בסימני טהרה אלא מכלל רמש האדמה ומלקין עליו כמו על רמש האדמה:

אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד' וכו':    כבר פירשה רש"י ז"ל יפה דתרי קראי איכא שהם כוללים בין שרץ המים ובין שרץ הארץ ובין שרץ העוף וכולם חייבין משום אותם שני לאוין והם מאי דכתיב אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמא בהם ויש בשרץ המים שני לאוין כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת חד קרא בתו' כהנים וחד במשנה תורה הרי יש בפוטיתא דהיינו שרץ המים ד' ובשרץ הארץ איכא חד קרא כל השרץ הרומש על הארץ הרי חמש ומוסיף עליהם שרץ העוף לאו אחר ולפיכך לרעה לוקה שש והקשה רש"י ז"ל אמאי לא היחייב כולהו נמי משום לאו דאל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה ותירץ דתרמוש לא משמע אלא בשרצים גדולים דמקפצים על הארץ כעין חיה ובהמה אבל שרץ הוא דבר שנד ורוחש בארץ ממש אבל תרמוש משמע דברים גדולים כדכתיב בו תרמוש כל חיתו יער. והקשו עליו דהא איכא לכל החיה הרומשת על הארץ ואמרינן בפ"ד מיתו' דבנחש מיירי והנחש שורץ ונד בארץ וי"ל דההיא בברכתו של אדם כתיב וכפי אותה השעה שעדיין לא נתקלקל הנחש ולא כמו שהיה בשע' שנכתב הכתוב בדינו. כנ"ל. ולפי' ר' מאיר ז"ל לא קשיא דההוא דבניתא דבי כרבא ודכותה ויש מתרצים דהא לאו שבכללו' הוא שאין לוקין עליו ולא נהירא לפי מה שפרשתי במקומו על פלוגתא דאביי ורבא בזג וחרצן דכיון דכבר הוזהרו עליהם בפרט כי כייליה ועבדיה לאו כללי לוקין עליו והנכון בזה מה שכתבו בתוספת בשם הרב ר' יעק מאורליינש דההוא קרא בכריתות מפרש ליה בהדיא בשמנה שרצים הטמאים דוקא מדכתיב ביה אשר הבדלתי לכם לטמא במובדלים לך הכתוב מדבר:

א"ר ביבי בר אביי האי מאן דשתי בקרנא דאומנא וכו’:    מפורש במהדורא קמא פי' רבינו מאיר הלוי ז"ל בזה ונרא' ממנו דס"ל שזה אסור תורה אבל כל המפרשים ז"ל כתבו שאינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמ' כאידך דהמשהה נקביו:

א"ר בר רב הונא ריסוק תשעה נמלים והביא א' חי והשלימו לכזית לוקה שש:    פי’ אחד חי שלם שהיה בחיותו בריותו ולא חי ממש דהא כל שהוא בריה אפילו מת חייבין עליו כדאיתא בפר' גיד הנשה וכדקאמר הכא שחייב עליו משום נבלה אחת משום בריה כלומר שרץ הארץ ואחת משום כזית נסבלה וסבר לה כמ"ד התם דאיסור נבלה חל על איסור טומאה וה"ק בתוספתא למה לי אחד חי ואפילו כולם מרוסקין נמי כיון שיש בהם כזית חייב עליו חמש משום אכילת נמלה וסתם אכילה בכזי' ותירצו משום דבכולה חמש לאוין של שרץ הארץ לא כתיב בהון לשון אכילה לחייב עליהם בכזית כשאין שם בריה שלמה להכי נקטי א' חי ומורי הרא"ה ז"ל היה אומר בשם אחיו ה"ר פנחס הלוי ז"ל דלהכי נקט וא' חי לאשמועינן דאפ"ה לא לקי אלא שש דד"א דלחייב חד סרי ממש משום חד חי וחמש משום אכילת כזית נמלה שני פעמים ועוד דא"כ הוה לי' למימר אינו לוקה אלא שש דלישנא דלוקה שש דמנין שש גופיהו אתא לאשמועינן בההיא דאביי דלעיל:

ול"פ הא ברברבי הא בזוטרי:    פי' ורבותא דאפילו לאו בעיקר דינא אלא רבותא לאשכוחי נמלים גדולים כולי האי ולא נקט שש בנמלה אותה מתה משו' דלא שכיחא נמלה גדולה כזית:

ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך:    פי' ומופנה לג"ש ופי' רש"י ז"ל דדרשינן הכי קרא לא תוכל אכול טבל בעוד שיש בו מעשר שני שנאמר בו בשעריך פי' לפירושו דכל ג"ש הוא ליתן את האמור של זה בזה והוא כאלו כתוב כן תרי בשעריך חד לחייב מלקות על האוכלו בגבולין מעשר שני בלא פדיון כדלקמן וחד להביא טבל של מעשר עני הא דאמרינן מר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני איכא דקשיא ליה מהא דאמרינן במסכת סוטה ששלח ר' יוחנן בכל גבול ישראל ומצא שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד. ויש מתרצים דהא פליגי אדההיא. והנכון דהתם לא קאמר אלא שלא היו זריזין להפריש בחברים אלא תרומה גדולה בלב אבל במעשר עני לא היו מפרישין כל כך בזריזות אבל מ"מ לא היו חשודין בו כמו במעשר ראשון ומעשר שני:

דף יז עמוד א

כיון דממוניה הוא:    פי' דאפילו מעשר עני גמור ודאי אין בו איסור לזרים אלא מצות נתינה בלב' ולפיכך בשל דמאי אמרו שיפריש ויעכבנו לעצמו דכיון דספ' ממון בעלמא הוא המוציא מחבירו עליו הראיה וכדפי' רש"י ז"ל:

ורבנן ברית נשמה חשיבא:    וכבר כתבתי בפר' גיד הנשה לענין מה שאמרו שם דבריה לא בטלה דברית נשמה היא בין לענין מלקות ובין לענין בטול כל שיש בה שלשה דברים האחד שיש דבר שיש בעצמו רוח חיים והשני שהוא אסור מתחלת ברייתו כגון שרץ וכיוצא בו ולאפוקי נבלה וטרפה וכיוצא בו ודבר שכולו גוף מחובר ושאלו נחתך אין שמו עליו לאפוקי חלב שאינו במקום אחד גוף מסוים ואפילו מקצת ממנו נקרא חלב כמו שפירש ר"י ז"ל וכולן בגיד הנשה אבל ביצה אפילו של עוף טמא לא חשיבה בריה דכי מעורה ביה פירשא בעלמא הוא וכי הויא בריה לנפשיה אין בה רוח חיים:

רבי שמעון אומר כל שהו למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן:    פירשו בה דגמרא גמיר לה ורבינו מאיר ז"ל נתן טעם דלמלקו' כיון דאכל במזי' אחשביה לחומר איסור להתחייב בכל שהוא אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות:

הא דקתני קדשי קדשים:    דכתיב ביה בחצר אוהל מועד יאכלוה דהיינו חצר המשכן נקט קלעים ודכותה במקדש עזרה וגבי קדשים קלום דכתיב ביה במקום אשר יבחר דהיינו מקדש וירושלים נקט חוץ לחומר וכדפי' רש"י ז"ל:

זו דברי ר"ע סתימתאה וכו’:    ואקשינן ולימה זו דברי ר' שמעון ואיכא דגרסי ולימא זו דברי ר' שמעון דתימתאה ולתרווייהו נוסחי ה"פ דאנן ס"ד דדברי ר"ע סתימתאה דקאמר הייינו משום כללא דאמרינן דכולהו דתמי דמתני' אליבא דר"ע ולא דשמעו דאיירי בהדיא בה ולהכי פרכינן דהוה לי' למימר זו דברי ר' שמעון סתימתאה כלומר דאשכחן דתני הכי בהדיא וכדאמרינן על כמה סתמי זו דברי פלוני ואי בעי לומר זו דברי ר' שמעון דתימתאה כלומר שנסתמה משנה זו לדעתו כדאמרינן במס' מגילה ובדוכתי אחריני ופרקינן הא קמ"ל דר"ע כר"ש סבירא ליה נראה מפי' רש"י ז"ל דהכי קאמר דניחא ליה לדר' יוחנן לאשמועינן הכא דכולהו סתמי כר"ע. ואין הלשן משמע כן אלא ה"פ הא קמ"ל ר' יוחנן דאף ר"ע תני הכי בהדיא בהא כר' שמעון ואע"ג דלא שמעינן ליה במתני' איתניא הכי בשום ברייתא והא דבעי מאי ר' שמעון ה"פ היכי שמעינן הכי לר' שמעון עד דפרכינן בהדיא לימא ר"ש היא ואמרינן נמי להדיא ר"ע כר"ש ס"ל:

הא לא בא הכתוב וכו’:    פי’ שזו מדה היא בתורה דכל שאינו צריך לעניינו תנהו לענין אחר הדומה לו וה"נ תנהו לענין הבכורים שנתן להם גבול לאכילה קריא' בכורי' במקום' שנתן למעש' שני גבול חומ':

ונדבותיך זו תודה ושלמים:    פי' דסתמן בתורת נדבה שאין בהם אחריו'. ונדריך זו עולה. שסתמתה באחריות וכדאמרינן בזבחים לכפר עליו אטעניה אכתפיה:

הא לא בא הכתוב אלא לאוכל תודה ושלמים לפני זרוק' דמים שהוא לוקה:    פי' דבר מהאי קרא ידעינן דזריק' דם הוא גבול התירם כדכתיב ודם זבחיך ישפך על המזבח והדר ובשר תאכל ומיהו אין זה אלא עשה שאין לוקין עליו להכי משמע לן דייתורא דאידך קרא לתת לאו בזה: בקרך וצאנך זו חטאת ואשם. פי' רש"י ז"ל שאין להם שום זכר אחר בפסוק הזה וכיון דכן מסתמא הא קאי עליה ודאמרינן גבי בכורות שבא ללמדנו כאן דור לוקה משום דבר והא אית ביה עשה ובשרם יהי' לך לך ולא לזרים ולאו הבא מכלל עשה עשה ובחטאת ואשם כתיב בחצר אוהל מוע' יאכלוה פי' בחצר אוהל מוע' ולא חוצה לו וגבי עולה ריח ניחוח לה' לה' ולא להדיוט:

דף יז עמוד ב

דילדה אימיה כר' שמעון תלד:    פי' רש"י ז"ל אשה המתפללת לה' על בן כר"ש. וק' לרבינו מאיר ז"ל מאיר אימיה לכך פי' המתפלל על אמו שתלד בן יתפלל שיהא כרבי שמעון ולא גרסינן ואי לא לא תלד כי הרבה יש למטה מר"ש שטוב להם להוליד:

אדרבה מעשר חמור שהוא אסור לאונן כדכתיב לא אכלתי באוני ממנו:    וא"ת והא בכורים נמי אסורים לאונן כדאיתא בב"מ ובפ' הערל. וי"ל דההיא לרבנן אבל הכא בדר' שמעון קיימינן ור' שמעון סבר מותרי' לאונן כדאיתא בפ' הערל (דף עג):

ומאי חומר' דתודה ושלמים שכן טעונין מתן דמים ואמורים לגבי מזבח:    פי’ מה שאין כן במעשר ואע"ג דלא שייכא ביה פרכינן מינה והכין אורחא דתלמודא. אדרבה מעשר חמור שטעון צורה פי' בפדיונו מה שאין כן בתוד' ושלמים שאפילו כשנפסלין פסול הגוף שיש להם פדיון לא הוצרך הכתוב בפדיונו שיהא טעון צורה:

אדרבה חטאת ואשם חמירי שכן מכפרין:    פי’ מה שאין כן בעולה שבאה בנדבה ואע"ג דכתיב בה ונרצה לו לכפר עליו ואמרינן בספרי שמכפרת על עשה ועל לא תעשה מ"מ אינם באים לכפר על דבר ידוע אלא שהכתוב מבטיח שיכפר לו בדורן זה על עשה ועל לא תעשה וכן מה שאמרו בהגדה שמכפרת על הרהורי הלב על הדרך הזו הוא:

וכולהו חמירי מעולה:    פי' וכולה ואידך דליכא למימר בהון דהכפרין כגון עולה תודה ושלמים ובכורו' חמירי מעולה שכן יש להם שתי אכילות מה שאין כן בעולה שאין בו אלא אכילת מזבח וא"ת והא ודאי חומרא היא בעולה וכדאמרינן לעיל שכן כליל וכן בכמה דוכתי. וי"ל דהשתא מתורת טעמא פרכינן לומר דבכולהו אידך חזי טפי לתת גבול בקלעים או חומה או זריקת דמים טפי מעולה דבמילי דאית ביה אכיל אדם חזי למיתן הני גבולים וכדאמרינן לקמן כל היכא דחזיא לפנים קרינא ביה דלא חזיא חוץ לקלעים:

ואלא האי דקאמר רבא דילדה אמיה כר"ש תלד:    כלומ’ מה ענין להתקלס בו בכאן כיון דמילתי' משבשתא במקומו' אחרים היה לנו לומר כן יותר ופרקינן דהיינו קלוסיה דלמאי דסבירא ליה למיעב הני דרשי ולא חשיב ליה הני פרכי ידע ספיר למידרש קרא מסורס מסופיה לרישי' דבלאו הכי לא קיימי לי כל הני דרשי וכדפי' רש"י ז"ל לכך נתחכם יפה למידרשיה מסורס:

וכי מזהירין מן הדין:    פי' היכי מייתי להו לכל הני דרשי לומר שלוקין עליהם דהא כיון דמק"ו קא מייתי להו אין מזהירין מן הדין ואלו לא כתיבי בהדיא לא היו לוקין עליהן דהא אפילו למ"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין פי' רש"י ז"ל דהא ר' יצחק ס "ל דעונשין מן הדין גבי אחותו בת אביו ובת אמו שהיא בכרת ואע"ג דלית ליה שום ייתורא להכי ואפ"ה בעי ייתורא לאזהרה דידה מייתורא דאחותך היא ולא דק בה מר"ן ז"ל לפום סוגיין דלעיל דאמר תלמודא דר' יצחק גמר עונש מאזהרה אלא ה"פ דביבמות איתא דאפילו למ"ד עונישן מן הדין ולא בעי שום ייתורא ושום ילפותא לעונש כרת באחותו בעי ייתורא באחותך היא לאזהרה:

איסורא בעלמא:    פי’ דלא מייתי להו בק"ו למלקות אלא לאסור לא תעשה בלא מלקו' ולוקה דקאמר סלוקה בעונש לאו וכדאמרינן התם ילקה בחסר קביתיר. ופרכינן והא אמר רבא זר שאכל עולה וכו' לוקה חמש פירש ומסתמא אין דרכו של אמורא לסתום אלא לפרש ולוקה ממש קאמר דאלו איסורי הא שמעינן ליה ממתניתא ופרקי' דאיהו נמי איסורי קאמר וגופא דמתני' קמ"ל ופרכינן והא אנן תנן אלו הן הלוקין פי' ומני קריאת בכורים דאוקימנא כר"ש פי' רש"י ז"ל דמבכורים בלחו' מקשינן אבל לא מקדשי קדשים חוץ לקלעים דההיא אפשר דנפקא ליה לתנא מדכתי' ובשר בשדה טרפה דשמעינן מינה כל בשר שיצא חוץ למחיצתו וא"ת ור"ש נמי אמאי לא מפיק ליה מהתם תרצו בתוספות דדלמא משמע ליה ההיא דוקא בשיצאו וחזרו וכדדרשינן מינה בפ' בהמה המקשה (דף סט) לענין שהוציא ידו וחזרה שהוא אוסר ואי לאו דאית לן הכא לאו להיכא שלא חזר לא הוה שמעינן לההיא אף בשחזר. ויש שפירש דהכא אף מקדשי קדשי' פרכינן דאלו קרא דובשר בדה טרפה לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו ומיהו עדיין אנו צריכין לתירץ ראשון למאי דסבירא לן לעיל לר"ש איסורי בעלמא קתני אלא קרא יתירא הוא ופי' דלעולם מלקות ממש מייתי לה ר"ש דסתם מתני' כוותיה והכא קרא יתירה הוא דמכדי כתיב לעיל מהאי קרא לא תוכל לאכול בשעריך קרא אחריני דפרט כל הני דכתיב והבאתם שמה עולתיכם וזבחיכם ושלמיכם וכו' מהדר ומפרט כל הני באידך קרא דלא תוכל דבתריה למה לי לומר לא תוכל לאכלם אלא ודאי להכי פרטינהו ליחודי לאו לכל חד וחד. פי' רש"י ז"ל דהוי כאלו כתיב בכל חד כדפריט ר' שמעון וא"ת ודילמא פרטינהו כולהו למלקי עלייהו בחוץ לחומה דאי כתיב לא תוכל לאכלם הוי לאו שבכללות י"ל דהא ליתא דכיון דפרטי כתביה לעיל מיניה לא חשיב לאו שבכללו' ולאו (כולם) אכל חד וחד קאי והקשו רש"י ז"ל מנלן למדרש מהא כל הני איסורא נימק דכולהו לא נפרטו אלא לענין גבול דקודם זריקת דמים שיהא בלאו בכל חד וחד מאלו בר מבכורים דלא שייך ביה זריקת דמים דנדרשיה לענין דקריאה מעכבהת בהן. ותירץ דאין ה"נ ולא מייתינן ר"ש מלקות אלא לבכורים וכדקתני אלו הן הלוקין וקדשי קדשים מן ובשר בשדה נפקא. ואינו מחוור דודאי למאי דפרקי' השתא לרבא לוקה חמש לר"ש. לוקה ממש קאמ' בכולהו והנכון דכיון דכל הני פרטי הא איתקש לעיל משו' חדא איסורא במפרט חד מנייהו סגי ולילף חבריה מיני' אלא כל חד וחד מפרטי מרבי לנפשיה וילפינן חבריה מיניה וכן פירשו בתוספות:

דף יח עמוד א

גופא אמר רבא זר שאכל עולה לפני זריקה חוץ לחומה לר"ש לוקה חמש:    פי' חמש אלו הן האמורין לעיל בברייתא דר"ש משום אוכל קדשים חוץ לחומה ואוכל חטאת ואשם חוץ לקלעים דיליף עולה מנייהו ומשום אוכל קדשים קלים לפני זריקת דמים ומשום אוכל עולה אפילו לפני זריקה ואפילו לפנים מן הקלעים ופריך בגמ' ולילקי נמי משום וזר לא יאכל כי קדש הם. ולא גרסינן משום וכל זר לא יאכל קדש דהא בתרומה בלחו' כתיב בפ' הערל (דף ע). אבל וזר לא יאכל כי קדש הם דכתיב גבי מלואים שהוא קדש קדשים אייתר כי קדש הם ללמ' על כל שהם קדש קדשים שהם בלאו זה והיינו דפרקינן ה"מ היכא דחזי לכהנים בפנים והיינו מלואים שהם חטאת ואשם וכתיב בהו ואכלו אותם אשר כופר בהם ואיכא דקשיא להם היאך לוקין על לאו זה דהא לאו שבכללות הוא ומתרצים דהכא לילקי באיסורא פרכינן. ואחרים תירצו דכל היכא דבפרטי לאו באנפי נפשי' כי כיילינהו נמי כמאן דכתיב בכל חד וחד קאי ולוקין עליו לרבא דאמר לגבי זב וחרצן ואמר התם דלוקה משום מכל אשר יעשה מגפן היין והכא לרבא פרכינן וזה יותר נכון דלמאי דאסיקנא לעיל לרבא לוקה חמש ממש קאמר כי פרכינן לא פרכינן ליה אלא מידי דחזי למלקי עליה א"כ נלמו' מינה דובשר בשדה טרפה דפרכינן מיניה לא הוי לאו שבכללות מטעמא דכתיבנא. וא"ת והא פרכינן ולילקי משום דר' אלעזר וההיא איתמר בפ' כל שעה (דף כד) דהוי לאו ששבכללות כדכתיבנא בפירקן דלעיל. וי"ל דההיא מקמי דתיוקום לן דאיכא לאו בפיגול אבל בתר דאיתקים מיניה לאו בפגול מג"ש דעון עון מנותר כבר יצא פיגול ללמ' על השאר שהם בלא ירצה כמותו:

ולילקי נמי משום ובשר בשדה טרפה:    פי' רש"י ז"ל דדייק בשדה דהוא לישנא יתירא כשדה שאין בו מחיצות ולמדנו מכאן קדשי קדשים שיצא חוץ למחיצתו חוץ לקלעים ועובר שהוציא לחוץ בשעת שחיטת אמו. ודקדק עליו ר'ק מאיר ז "ל דהא לפנים מן החומה איכא מחיצות ואפ"ה אסור למיכל התם קדשי קדשים ופי' הוא ז"ל הכי דייקינן דלישנא דובשר בשדה משמע כל שיצא חוץ למחיצתו שיצא למקום שהוא אצלו כשדה ובשר שיצא לשדה טרפה לא תאכלו. ע"כ. ויפה דקדק ז"ל אבל לפי דעתי לזה עצמו נתכוון רש"י ז"ל בלשונו כי לפי שהשדה אין לו מחיצות קרא הכתוב כל שיצא חוץ למחיצתו כאלו יצא לשדה:

דף יח עמוד ב

הני מילי היכא דקודם פסולו חזי:    פי’ כגון נותר דכתי' בקרא גופיה ושרפת את הנות' באש לא יאכל כי קדש הם:

ורבא מהאי קרא קאמר:    פי' דלא נחית רבא למימני אלא לאוי דנפקי לר"ש מקרא דלא תוכל דאע"ג דממתניתא גופי' שמעינן ליה אשמועינן רבא במאי דקאמר לוקה חמש דר"ש למלקו' מייתי להו ולא לאיסורא כדקס"ד כדאשכחן בכמה מתניתא דספרי דבי רב. כנ"ל:

מתיב רבא:    פי’ ומותיב מינה לרב ולא אמרינן דרב תנא הוא ופליג כדאמרינן בכמה דוכתי משום דהא מתניתא בתורת כהנים דהיא ספרו דבי רב וטובא איכא התם דכותה דהא אלא דרבא נקט חדא מנייהו דמרגלא בפומיה טפי: ולאו הבא מכלל עשה עשה מלשון הברייתא עצמו הוא והיינו דמותיב רבא מינה וכן היא בספרי וכדכתיבנא:

א"ר אלעזר א"ר הושעיא בכורים הנחה לפני ה' מעכבת בהן:    פי' שלא להתיר אכילתם לכהנים. קריאה פ' בכורים אינה מעכבת בהם. פי' אבל מצוה איכא שלא לאכלם אלא לאחר קריאה וכדאמרינן לקמן נהי דעיכובא ליכא מצוה מי ליכא:

ומי א"ר אלעזר הכי והאמר ר"א א"ר הושעיא הפריש בכורים קודם החג ועבר עליהם החג ירקבו:    פי' משום דקי"ל דמעצרת עד החג מביא וקורא לפי שהוא זמן שמחה וכתיב במקרא בכורים ושמחת בכל הטוב מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא וכיון דבצרן קודם לחג נראו לקריאה וחלה עליהם חובת החג וכשעבר עליהם החג לדחו מקריאה. וכבר כתבתי בפר' הספינה ובפ' הניזקין דעת רבינו חיים כהן ז"ל שבתוספות דדוקא כשבצרן על דעת להביאם קודם לחג שאז נראה לקריה אבל אם הפרישן על דעת להביאם לאחר החג לא ירקבו אלא מביא ואינו קורא כדין בצרן לאחר החג שלא חלה עליהן חובת קריאה ודכותה הא דאמרינן התם בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא ופרישנא טעמא משום דבעינן לקיח' דהיינו בצירה והבאה כחד הא לא הכי מביא וקורא ואמאי אדרבה כיון שבצרן הוא עצמו נראו לקריאה וכששגרן ביד שליח נדחו מקריאה דשליח אינו קורא והוה לן למימר דאפילו לא מת שליח ירקבו אלא טעמא דמילתא לפי שכשבצרן היא דעתו לשגרן ביד שליח דבצרן הוא עצמו משמע. והביא ראיה מהירושלמי שאמרו שם ריש לקיש בשם ר' הושעיא בשלקטם לשלחם ביד אחר אבל לקטם להוליכם הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הבכורים שנראו ליתור בקריאה אינם ניתרים אלא בקריאה. א"ר מונא אע"ג דלא אמר ר' יוסי הדא מילתא אמר דכותא דאמר ר' זעירא לרב אסי נהירת כד איתמרת הדא דר' הושעיא א"ר יוסי בר חנינא מתניתא פליגא מפריש בכורים ומכר שדהו מביא ואינו קורא פי' אע"פ שנדחו מקריאה ואמרי' קיימינהו בשנתן דעתו למכור בשעה ראשונ והא תנינן יבש המעיין ונקלץ האילן מביא ואינו קורא כשיבש משעה ראשונה. עכ הירושלמי. והוא כמו שאמרו כדר' זירא כלומר שאני התם דלא חזו לקריאה. ובדבר שאינו ראוי לבילה שביל' מעכב' בו כלומר דההיא דר' זירא לא בביל' בלחו' היא אבל בכל התורא וכדמייתינן לה בכמ' דוכתי אחריני:

דא"ר זירא וכו’:    עיקרה במס' מנחות (דף קנ ע"ב) וכבר פירשתי במקומות הרבה:

קשיא קריאה אקריאה קשיא הנחה אהנחה:    פי' דבאידך בריית' לא בעי הנחה לפני מזבח אלא משיראה פני הבית וקאמר דקריאה מעכבא. ופרקינן קריאה אקריאה ל"ק הא ר"ש והא רבנן. פי' דברייתא דאמר קריאה מעכבה ר"ש דלעיל דאוקימנא מתני' כותיה ואע"ג דלפום פירושא דייקא דפרישנא לעיל לר' עקיבא נמי היא שנויה בברייתא נקטינן רבי שמעון דידיעה מתניתיה טפי כדפרישית לעיל וקמייתא דאמרה דקריאה לא מיעכבא רבנן דפליגו עליה דר"ש דקים לן דפליגי ואע"ג דאכתי לא תנינן לה הא לקמן היא בשם ר' יוסי בברייתא:

הנחה אהנחה לא קשיא הא ר' יהודה הא רבנן:    פי' דברייתא דאמרה הנחה לא מעכבא ר' יהודה דאמר הכי לקמן בסמוך וקמייתא רבנן דפליגי עליה. וא"ת א"כ הא בתרייתא רישא דקריאה וסופה דהנחה ר' יהודה היא וי"ל דאפי' נימא הכי לא קשיא דס"ל בהנחה כר' יהודה ובקריאה כר' שמעון ומיהו אפשר לומר דקים ליה דאי ר' יהודה סבר כר"ש בקריאה או ר"ש סבר כרבי יהודה בהנחה:

מאי ר"י דתניא ר"י אומר והנחתו לפני ה' אלהיך זו תנופה:    פי' דדריש והנחתם לשון הנחה לכאן ולכאן מלשון ולא נחם אלהים. וא"ת והא האי והנחתו לבתר קריאה כתיב ותנופה היא קודם קריאה כמו ששנויה במקומו. וי"ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה וכבר הנחתו לפני ה' קאמר קרא:

כשהוא אומר והניחו הרי הנחה אמור:    פי' מעתה אין בהנחה אלא מקרא אחד וכיון שלא שנה עליו אינו מעכב. וא"ת ולמ"ד קריאה מעכבת הא לא שנה עליו הכתוב. דתירצו בתוספ' דהא כתיב וענית ואמרת וההוא וענית לשון קריאה בלשון הקדש ובכל מקום כדפי' מדכתיב וענו הלוים. ובמדרש אמרו וענית בנגון כמו ותען להם מרים וכיון דכן כי אמר קרא וענית ואמר כן ואמרת הוה ליה שנה עליו הכתוב לעכב ואידך סבר כי וענית ואמרת כולה חדא חשיבא:

ומאן תנא דפליג עליה דר' יהודה ראב"י דתני' ולקח הכהן הטנא מידך למד על בכורים שטעונין תנופה דברי ר' אליעזר בן יעקב:    ואמרינן מ"ט דראב"י כלומר מהיכן משמע ליה שלימ' הכתוב הזה על זה:

אתיא יד יד משלמים וכו’:    פי’ וכיון דיליף תנופה מהכא מכלל דוהנחתו לדידיה היינו הנחה ממש וכתיב נמי והניחו הרי ששנה הכתוב בהנחה לעכב. ואיכא למידק דהא בסוגיין משמע דבין לר"י ובין לרבנן דהיינו ר' אליעזר בן יעקב אין לנו אלא תנופה אחת ואלו בספרא דתניא שיש שתי תנופות וכן כתב רש"י ז"ל בפי' התורה וכן כתבו בספר המצות וההיא דסבירא מני. וי"ל דר' יהודה אית ליה נמי הא דראב"י דיליף יד יד לתנופה אלא דמוקים ליה לתנופה דקודם קריא' והנחתו לתנופה דבתו' קריא' כפשוטו ואין כאן מוקדם ומאוחר וכ"ת א"כ נימא נמי דראב"י דריש תרווייהו ולא שנה הכתוב בהנחת ממש ומנלן דסבר דהנחה מעכבה. וי"ל דכיון דנקט ראב"י לימד על הבכורים שטעונין תנופה משמע להו דאין כאן לימד אחר לתנופה אלא זה כנ"ל לדברי רש"י ז"ל וספר המצות. אבל הרמב"ם ז"ל ובעלי הלכות ז"ל לא כתבו אלא תנופה אחת משמע להו לההוא דספרא פליגה וליתה:

הא כיצד מניח ידו תחת יד בעלים ומניף:    פי' ואע"ג דכתיב ולקח הכהן אין יד בעלים חציצה דרחמנא עבד יד שניהם כיד אח'. כן פירשו בתופ' לפי פשט הברייתא אבל בירושלמי אמרו לענין מנחת סוטה מניח ידו תחת יד האש' ולאו הרהור הוא ומתרץ בתחת בסמוך למטה מידה:

דף יט עמוד א

בכורים מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים שבחוץ חולין ושבפנים קדש:    אפשר דהא אפילו בשהכל בסל אחד וקסבר כמ"ד במס' שבת דאיגוד כלי לאו שמיה איגו' שהרי אין לנו לחלק בענין איגוד כלי בין זו לשבת. או אפשר דמיירי שהן בשני כלים ומשום דהפרישן כאחת נקט לשון מקצתן:

דתניא ר' יוסי אומר שלשה דברים:    פי' וזה אחד מהם. ר' ישמעאל אומר עד ואם איתא ליפרוך מה לבכורים שכן טעונין קריאה והנחה אלא ודאי סבירא ליה דקיאה לא מעכבא אמר רב אשי ולטעמיך נהי דקריאה לא מעכבא הא מצוה איכא וא"כ לימא מצוה ולפרוך כלומר דנפריך מהנחה לעכבא ומקריאה למצוה דהא בהבאת מעשר אינו אלא בשנה השלישית בשעת ביעור כל המעשרות אלא היינו טעמא דלא פריך כלל מקריאה משום דאיכא בכורי הגר דלית בהו קריאה לא פסיקא ליה וטובא איכא נמי דמביא ואינו קורא אלא דנקט גר דלאו בר קריאה הוא לעולם. וכיון דאמרינן כן להדיא בסוגיא משמע דהכין הלכתא דגר אינו קורא והכין אמרינן בפ' הספינה בין לר"מ בין לרבנן חד מתוך תרי זימני חד למעוטי גר דאינו קורא וכן היא שנויה במשנת מסכת בכורים גר מביא ואינו קורא דאינו יכול לומר אשר נתת לי ה'. אבל בירושלמי אמרו על אותה משנה תני בשם ר' יהודה גר עצמו מביא וקורא ומה טעם כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם ועתיד אב לכל העולם. רבי יהושע בן לוי אמר הלכה כר' יהודה הוה עובדא קומי דר' אבהו ואורי בר' יהודה. ע"כ. דעת התוספתא וכן דעת הרמב"ן ז"ל ודעת רבותי שהלכה כר' יהודה כדעת היכושלמי וכן באמת המנהג פשוט בישראל לענין תפלה כי שם במסכת מסכ' בכורים שנינו לרבנן וכשהוא מפלל בצבור אומר אלהי אבותיכם וכשמתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל והמנהג שהוא מתפלל לעולם אלהי אבותינו וכישראל גמור וזו ודאי כר' יהודה שעל כן הוצרכו בירושלמי לומר הלכה כר' יהודה ואורי ר' אבהו כן דאלו לענין מקרא בכורים לא הות הוראה בימי ר' אבהו. ולפ"ז יש לנו לומר דגמ' דילן לא פליג אפסקא דירושלמי וסוגיין דהכא ודפ' הספינה (דף פא) אליבא דר"מ ורבנן דהתם דוקא וכן סוגיין דהכא לר' יוסי ולר' ישמעאל דקים לו דכולהו סבירו להו כרבנו דמשנת בכורים דליכא דפליג עלייהו אלא ר' יהודה לחו'. ומיהו אין הכי נמיס בירא להו בגמר' דילן דהלכתא כר' יהודה כדפסק ר' יהושע בן לוי ואורי ר' אבהו בירושלמי דלא לאוקמי פלוגתא בהלכתא בין גמרא דילן לגמרא דירושלמי. ואע"פ שזה דוחק קצת לסוגיא דהכא וסוגיית דפ' הספינה הכי עדיף לן למימר כדי לקיים המנהג הפשוט בישראל בתפלת הגרים וכן בענין ברכת המזון נהגו לומר שהנחלת את אבותינו. וא"ת ואפילו לרבנן היאך יכולין לומר אלהי אבותינו נמי דאברהם אב לגרים יצחק ויעקב מאי איכא למימר וכן לענין בכורים היאך יכול לקרות ארמי אובד אבי. וי"ל דקים לן דכולהו אבות כחד נינהו וכדאתקש בכמ' דוכתי ואף הם נעשו אב לגרים כאברהם אבינו ע"ה:

וליהדר דינא ותיתי במה הצד:    פי' למה הוצרך ר' ישמעאל ללמו' מעשר מן בכורים בהקש דלא תוכל דהא מצי מייתי לה במה מצינו דהא פתח ביה על ידי מה הצד דאמרינן לא ראי מעשר כראי בכורים ולא ראי בכורים כראי מעשר הצד השוה שבהן שטעונין הבאת מקום וטעונין בית אף אני אביא מעשר שהוא טעון הבאת מקום שיהא טעון בית וע"ג דבכל דוכתא היקש עדיף מן הצד השוה שאין משיבין על ההקש אנן הכי קאמרינן דכיון דפתח במה מצינו דלסיימה והדר בעי למילפה בהיקש נמי דליליף:

ומאי קסבר אי קסב' וכו’:    כלומ' האי תנא דפשיטא ליה ממילא דבכור טעון בית ובמעשר לא פשיטא ליה עד דבעי למילפה מבכור במה מצינו או בהקש מאי קסבר. ג' רש"י ז"ל אי קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתי' אפילו בכור נמי ואי קסבר לא קדש' לעתי' והכא בבכור שנזר' דמו וכו'. ע"כ:

לעולם קסבר לא קדשה לעתי':    והכא ובכולה סוגיין אף לקדושה שנייה דעזרא קרי קדושה ראשונ' דנקט לישנא קלילא וכך פירשוה לפי גרסא זו. דאי קסב' קדושה ראשונה קדש' עתי' לבא וגם לאחר החרבן ולעולם חייב במעש' מן התור' גם בזמן הזה אפילו בכור נמי יקרב לכתחלה בזמן הזה ויאכל דהא אמרינן במס' מגלה ובשבועות דלמ"ד קדושה ראשונה קדשה עתי' לבא מקריבין אע"פ שאין בית ואוכלים קדשים קלים אע"פ שאין קלעים ואי קסבר לא קדשה לעמי' לבא אפילו בכור שהוא דומיא דמעשר תיבעי ליה וכגון בכור שנזר' דמו קודם החרבן וחרב הבי' ועדיין בשרו קיים אם יכול לאכלו אם לאו וכי היכי דמיבעיא לן לעניין אכילת מעשר דמאי שנא הא מהא ואמר רבינא לעולם קסבר קדושה ראשונ' קדשה לשעתה ולא קדשה לעתי' לבא וטעמא דפשיטא ליה בבכור דטעון בית טפי ממעשר משו' דאתקוש בשרו לדמו וכדמפרש ואזיל. ופי' זה וגרסא זו ה"ג והכא בבכור שנזר' דמו קודם החרבן וחרבה הבית ועדיין בשרו קיים דמקשינן בכור למעשר וכו'. ולא גרסינן ועדיין בשרו קיים כדגרסי' בקצת נוסחי דהא מעיקר' נמי כי פרכינן דאי קסבר לא קדשה לעתי' לבא בכור נמי תיבעי בבכור שנזר' דמו וחרב הבית ועדיין בשרו קיים הוא אמרינן דתיבעי ולהאי פירוש לא מחדתינן השתא בהא מידי אלא דמפרש לן רבינא דטעמא דלא תיבעי משום דמקשינן בשרו לדמו ואורחא דתלמודא דעבי' הכי בקצת דוכתי דמאי דהוה בעיקר בעיא בסתם דמדכר ליה בהדיא באוקמתא לאוטופי עלה מאי דבעי לחדוי טפי וכדפריש' בפ' האשה שנתארמלה בפיסקא דמעלין לכהונה על פי עד א' וכדכתיבנא התם בס"ד. והשתא דאתינן להכי פי' כי גרסי' אית לן לפרושא כדאמרן והקשו על גרסא זו היכי אסיק רבינא דקסבר האי תנא לא קדשה לעתי' לבא דהא ר' יוסי קתני לה ואיהו סבירא ליה בסדר עולם ומייתינן לה בפ' הערל דקסבר קדושה ראשונה ושנייה יש להם ושלישית אין להם ומשום דקסבר דקדוש' עזרא מיהת קדשה לעתי' לבא וליכא לתרוצי דההיא דהתם דסבר קדשה לעתי' מיירי לעניין קדושת הארץ לתרומות ומעשרות והכא דמיירי לענין קדושת הבית לא קדשה לעתי' לבא כי משבאו בה פריצים חללוהו דהא ליתה לפום ההוא דמס' מגלה ושבועו' דמייתי' לעיל דלמ"ד קדשה לעתי' לבא מקריבין אע"פ שאין בית ואוכלים קדשים קלים אע"פ שאין חומר. לכך נאדי מהך גרסי וגרסי הכי אי קסבר קדשה לעתי' לבא אפילו בכור ני ואי קסבר לא קדשה לעתי' לבא אפילו מעשר נמי לא אמר רבינא לעולם קדשה לעתי' לבא והכא בבכור שנזר' דמו וחרב הבית ועדין בשרו קיים עסקינן דמקשינן בשרו לדמו וכו' פירושא ברור דה"ק אי קסבר קדשה לעתי' לבא אפילו בכור נמי יקרב לאחר החרבן ויאכל דהא לדידיה מקריבין אע"פ שאין בית ואי קסבר לא קדשה מש"ה פשיט ליה דבכור לא יקרב בזמן הזה דהא בטלה קדושת הארץ והעיר אפילו מעשר נמי תפשוט ליה דלא ניכול דהא בעינן לפני ה' אלהיך תאכלנו ליכא דאע"ג דלמ"ד לא קדשה לעתי' לבא אין המעשר אלא מדרבנן מ"מ כל דתקון כעין דאורייתא תקון ועוד דאפילו במעשר דאורייתא משכחת לה בפירות שהיו לו טבולות קודם החרבן. ופריק רבינא לעולם ס"ל קדשה לעתי' לבא דשלישית אין להם והכא בבכור שנזר' דמו קודם החרבן עסקינן דלדידיה הוא דאתקוש מעשר דשניהם לא בעו הקרבה אלא דקיימי לאכילה אלו היה שם בית ובכור פשיטא לן דלא מיתכיל משום דהא איתקוש בשרו לדמו וכיון דדמו קרב למזבח אף בשרו בעי מזבח ובמעשר דליכא למימר הכי הוה מספ' ליה וסוף סוף אייתי לה בהקישא דאיתקוש מעשר לבכו' כיוצא בו מה בכור אינו נאכל אלא בזמן שיש מזבח אוכל שם אף מעשר כן והא דאמרי' במס' מגילה דמקריבין אע"פ שאין בית ואוכלין אעפ"י שאין חומה מ"מ מזבח בעי שאף בכור זה שאמרנו נאכל שם ולא בעי מזב' ראשון וגרסא זו רואה להתפרש יותר אלא דבמס' תמורה מוחלפת השיטה בכל הספרים וגורסין כגרסתו של רש"י ז"ל כאן:

דף יט עמוד ב

תנינא חדא זימנא מעשר שני והקדש שלא נפדו:    פיר' שלקס"ד דרישא וסיפא תרווייהו באוכל מעש' שני טהור בלא פדיון חוץ לירושלים:

א"ר יוסי בר חנינא סיפא במעש' שני טהור וכו' ורישא במעשר שני טמא וגברא טמא ואכיל ליה בירושלים:    פי' במעשר שני טמא או גברא טמא והמעשר טהור ואכיל ליה בירושלים עצמה קודם פדיון דהנהו אסירי באכילה אף בירושלים בטומא' וכדמפרש ואזיל ובעו פדיון ולאחר פדיון מותרין וכדמפרש ואזיל. ואמרינן ומנלן דמחיי' עליה משום טומאה אי אכיל להו בלא פדיון דתני' לא בערתי ממנו בטמא פי' בויסוי מעשר משתעי קרא שהוא מתודה שנהג בו כהלכותיו וכדכתיב ביה לא עברתי מלצותיך ולא שכחתי ולא בערתי ל' כלוי כלומר שלא נהנה ממנו לא באכילה ולא בשתי' וסיכה בטומא' ורדיש ר"ש דלישנא דבטמא משמע בין בטומאת הגוף בין טוא' מעשר:

והיכן מוזהר על אכילתו וכו' ת"ל לא תוכל:    ע"כ לשון הברייתא וקאמר תלמודא טומאה בהדי' כתיבא וה"פ נהי דמתודה עליו לא בערתי ממנו בטמ' היכא שמעי' בקרא שהוא מוזהר עליו ואפי' בלאו וכדקתני תנא שלוקין עליו דהא אפשר דלא מיתסר ביה כלל אלא שהוא מתודה שנשמר בו לפנים משורת הדין. א"נ אית ביה איסור עשה מן התורה אבל אין בו ל"ת ללקות עליו וקאמר איני יודע כלומר איני יודע מקום מסוים שמוזהר עליו בפיר' אלא מג"ש דבשעריך אלו הם דברי ר' שמעון ומקשי תלמודא דהא טומאת הגוף לא בעי ג"ש דבהדיא כתיב במעשר נפש אשר תגע בו וטמא עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים וע"כ קרא במעשר הוא מדתלי ליה ברחיצה כדתנן אבל ועלה אוכל במעשר ופרקינן דכי אמר ר"ש איני יודע על טומאות מעשר עצמו בלב' קאמר:

מאי שאתו ש"מ תרתי:    פי' מדלא נקט לאוכלו או לנשאו ש"מ דתרתי בעי למיכלל בלשון שאתו ל' אכילה ולשון משאוי:

כי ירחק ממך המקום ממלואך:    פי' מכולך דלשון ממך משמע שיהא המקום רחוק מכולו וכיון שגופו בפנים לאו רחו' מכולו הוא:

בעי רב פפא נקיט ליה בקניא:    והוא בפנים והמעשר בחוץ מהי מי אמרינן כיון דבכחו הוא נישא בכל גופו הוא ואינו נפדה או דלמא אינו נדון מכלל גופו ואינו חשוב ממלואו כמאן דמונח אארעא דמי ונפדה ולא איפשטא הכי אבל לקמן באידך שמעתא דבסמוך איפשטא אליבא דר' יוחנן וכדבעינן למימר ואיכא דכות' בלמודא כדכתיבנא בדוכתי אחריני:

א"ר אסי א"ר יוחנן מעשר שני מאימתי חייבין עליו משיראה פני החומה:    פי' מאימתי חייבין מלקו' על אכילת מ"ש טהור חוץ לירושלים משום לא תוכל לאכול בשעריך משיראה פני חומת ירושלים ואע"פ שלא נכנס יותר אם חזר ויצא לחוץ ואכלו קוד' פדיון אז לוקה עליו אבל אם לא נכנס שם כלל אינו לוקה עליו ומפרש טעמ' ואזיל דלהכי כי' רחמנא לא תוכל לאכול בשעריך בתר לפני ה' אלהיך תאכלנו. ומיהו מלקו' הוא דליכ אבל איסור עשה איכא או מדכתי' וצרת הכסף בידך ואכלת או משום דכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו ולא בחוץ ולאו הבא מכלל עשה עשה ולשון ר"י בא בקיצך דהא מדקאמר משיראה פני החומה משמע דרבותא דקמ"ל היינו דסגי בראיית פני החומר דהיינו כניסתם בירושלי'. ולפום ראיה דקמייתי רביתא דידיה הוא דלא לחייבי בחוץ כי לא עייל בירושלים וכדהוה משמע פשטא דקרא דלא תוכל ובהא הוא דאתינן לחותובי עליה למימרא דאפי' לא ראה פני החומה חייבין עליו והוה ליה לר"י לומר אין חייבין עליו עד שיראה פני החומה אלא דלא דק. ומשום דקאי אמתני' דקתני אלו הן הלוקין קאמר מאימתי חיובין עליו ואיירי דנקט ל' מאימתי נקט לשון משיראה וכדאשכחן לעיל גבי קריאת בכורים דקאמר בכורים מטימתי מותרים לכהנים ראויין לקריאה משיקרא עליהם ואע"ג דהנחה קודמ' לקריאה נקט משיקרא ולא דייקינן בהאי כדדייקינן בפ' השוכר את הפועלים דאמרינן משיפקסו עד שילקה ומיבעי ליה וטעמא משו' דהתם איכא למיטעי משום דאיכא תרי פיקוס דשדה ופיקוס דבית אבל באידך ליכא למיטעי:

מיתבי כהן שעלתה בידו תאנה של טבל:    פי' פרי א' של תאנה של טבל ונקט שעלה בידו לומר שהיא תלושה לאפוקי מחובר' דלית בה משום טבל ולומר דאחשבה לאכילה ולהכי חייל טבל אפילו בפרי אחד:

ואמר תאנה זו תרומתה בעוקצה מ"ר לנכונה מ"ש לתרומה:    פי’ שסיים להם מקום דבעינן סיום מקום להפרשת תרומה ומעשרות כדתניא האומר תרומ' פרי זה לתוכו מ"ש לתוכו לא אמר כלום עד שיאמר לצפונו או לדרומו ונפקא לן מדכתי בתרומה ראשית דהיינו שיהיה שיריה ניכרין ואיתקוש מעשרות לתרומה בכמה דוכתי. וכתב רש"י ז"ל דמתני' בהלוקח יין מבין הכותים דלא תנא ביה סיום מקום פליגא ובודאי דלפום פשטא פליגא טובא דהא במשקה אפי' סיום מקום לא מהני עד שיפריש לכלי אחר וכדתנן גבי חבית של יין או של שמן או של טבל וקרא ליה שם מפיה לא ישתה משוליה משוליה לא ישתה מפיה מפני שמשקה מעורב הוא ואלו בקהיא דכותיים קתני מחל ושותה מיד בלא הפרשה. ויש מתרצים דלאפוקיה משום טבל לא בעינן הפרשה ויכול למישתי מיניה בהפרשת לתוכו כל זמן שישתייר שם שיעור תרומה ומעשרות ולחייל על אכילתו משום זה שאוכל תרומה ומעשר הוא דבעינן סיום מקום ולא משמע הכין מההיא מתניתא דקתני לא אמר כלום עד שיאמ' לצפונו או לדרומו דמשמ' לא אמר כלום אף לאפוקה משום טבל דעלה מיתניא התם. והנכון בזה כדפרישית על מתניתין דהלוקח יין בכמה דוכתי וכדמשמע בירושלמי דההיא דהתם משום דסובר יש ברירה דכי מיברר תרומה ומעשרו' לבסוף נידונים כאלו כבר הובררו. אבל למ"ד אין ברירה בעינן סיום מקום בשאר פירות והפרשה לכלי אחר במשקין וכדכתיבנא במס' חולין בדוכתי אחריני בס"ד והא דהכא דר' יוסי היא דסבר אין ברירה כדפרישי התם בההיא דהלוקח יין מבין הכותיים. כנ"ל:

והיא שנת מעשר שני בירושלים:    פי' תרתי קתני שהפריש מעשר שני בשנת מ"ש כגון ראשונ' ושניה או רביעית וחמישי ולאפוקי שנה שלישי' וששית שמפרישין במקומו' מ"ש והאכילה הזאת היתה בירושלים או שהפריש מעשר עני בשנתה והיה זה אפילו בגבולין. אכלה כהן עצמו לוקה א'. פי' משום מ"ר הטבול בתרומת מעשר וזר שמכלה לוקה שתים משום תרומ' מעשר כדאדמרן ומשו' תרומה שבעוקצה ואלו בתחלת קודם שום הפרשת אכלה בין כהן בין זר אינו חייב אלא אחת משום טבל דאע"ג דטבלי לתרומה ולתרומת מעשר שם טבל א' הוא ודייקינן טעמא דאכל מעשר שני זה בירושלים הא אלו אכלו בגבולין זר לוקה שלש וכהן שתים משו' דאיתוסיף ביה לאו על אכיל' מ"ש בגבולין. ואע"ג דלא ראה פני החומה כלל חדא דסתמא קתני לה ועוד דאי לא אמאי בירושלים הא בגבולין משכח לה דלא מחייב אלא סתים והגון שעדיין לא ראה פני חומה וקשיא לר' יוחנן ופריק דההיא דמתניתין דדייקינן הא בגבולין לוקה שלש מיירי בדעיילי לראות ואפקה לחוץ אלא דהדר עיילה ופרכינן אי הכי מאי למימרא דבשלמ' לדידן אשמועינן דאפי' לא על כלל לירושלים מחייב עלה בגבולין. ופרקינן דהא קמ"ל דאע"ג דלא על בפני החומה אלא כדהוה בטבלה קודם הפרשה ואפקה בטבליה ואפרשיה ולא הדר עייליה מחייב עליה משום לא תוכל והא דחשי' עיוליה בטבלה ראיית פני חומה משום דקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין פי' כמי שהורמו דמיין בזו ודכוותא דהוי לחומרא דאלו לקולא לא אמרינן כמי שהורמו דמיא דא"כ אין אדם מתחייב לעולם משום טבל וזה פשוט. ומתנות שלא הורמו הנזכר כאן משונה מההיא דפר' יש נוחלין (דף קכג ע"ב) גבי מתנות כהונה דזרוע ולחיים וקיבה דהתם הם ניכרין במקומן יש לומר יותר כמי שהורמו דמיין מהני דהכא דמיירי בפירו' של טבל מעורבין דבלא הרמה אין מקומן ניכר והיינו דלא מייתי הכא ההיא פלוגתא דהתם וההיא דבקדושין דמייתי לההי' דהתם וזה ברור:

דף כ עמוד א

והתניא ר"ש בן יהודה אומר וכו' עד ב"ה אומ' יפדה ויאכל בירושלים:    דאלמא אע"ג דעלו פירות בטבלייהו לירושלים מצי פריק להו חוץ לירושלים ולא חשבינן להו עיולי דהא מעשר טהור שנכנס לירושלי' שוב אין לו פדיון אע"פ שיצא לתחום אלמא הא דב"ה פליגא לר' יוחנן ולא שביק ר' יוחנן דב"ה ועביד כב"ש:

אמר רבא מחיצה לקלוט מדרבנן מחיצה לאכול דאורייתא וכו':    פי' דלא דמיא דר"י לדב"ה דאלו דר"י מיירי לענין אכילת מעשר עצמו חוץ לירושלים ומדאוריית' כל שנכנס המעש' לירושלי' אסור להוציאו לחוץ לאוכלו דמחיצו' אוסרו' אותו באכילה לחוץ מן התור' וכיון דמדאורית' היא פי' בדעת בטבל' מיתסר אבל לאוסרו בפדיון כיון שקלטוהו מחיצ' ירושלים אין זה דין מן התורה אלא מדרבנן דגזרו איסור פדיון אטו איסור אכילה וכי גזור בדעל מעשר לירושלי' בעיניה אבל כי לא על אלא בטיבליה לא גזור ביה רבנן אליבא דב"ה:

דבינא אמר כגון דנקיט לי בקניא ותפשוט בעיא דרב פפא:    יש שפי' דלעולם אפי' לקלוט גזור כעין לאכול ואפי' על בטיבליה נמי אין לו פדיון והא דקתני ב"ה אומר יפדה כשעברו פירות בירושלים בטבלן לא כשנכנסו שם כלל אלא דהוה נקיט להו בקניא ואפי' לאר שהופרש והיה הוא בפנים ומעשר בחוץ ותפשוט בעעיא דרב פפא דבעייה להא לעיל לקולא דהוא בפנים ומעשר בקניא לחוץ כאלו לא נכנס כלל ויש לו פדיון. וכן פי' ר"ח ז"ל. ואינו מחוור דלישנא דעברו בירושלים לא משמע דהוא פרי דקניא. והנכון דהכי פי' דלעולם ליכא הפרש בין מחיצה לאכול בין מחיצה לקלו ועיולי בטבלייהו לא חשי' עיולי כלל ולעיל לא נתריץ דמיירי דעלו בטבלייהו אלא הכי תירץ אליבא דר' יוחנן להא דדייקינן הא בגבולין לוקה שלש דפרכת עלה דאי כדעל לפנים מאי למימרא מיירי בדלא על המעשר בפנים אלא דהוה קאים בפנים והמעשר עצמו בחוץ ותפשוט בעיא דרב פפא דלעיל לחומרא ואשמועינן דכי הא כמאן דעל בפנים דמי וחייבין עליו אם אכלו בחוץ ותפשוט בעיא דר"פ דלעיל לחומרא:

מתניתין הקורח קרחה וכו':    כל הני לאוי דידהו מיפרשי בקרא אלא דאשמועינן חידוש במלקו' דידהו דקורח זימנין דמחייב אפי' בהתראה אחת על כל קרחה וקרחה ושחיי' על הקפה שתים ועל הזקן חמש ואשמועינן בשריטה דחייב חמש על שריטה אחת בחמשה מתים. וחייב על הראש שתים וכו' בגמרא מפרש היכן הם הפאות הללו והא דנא קתני וחייב על הזקן חמש כדקתני וחייב על הראש שתים כתב ר"מ הלוי ז"ל דטעמא משום דבהקפת הראש יכול להקיף שתיהן בבת אחת בשתי ידיו ויתחיי' שתים אבל לגבי זקן אין יכול להשחי' חמש פאות בת א' בשתי תערים הארבעה שבשני צדי הזקן ימין ושמאל לא יכול להשחי' עמהם ביחד החמישת שהיא בסנטר הנקרא מונטו"ן שאינו מכוון לאחרות כלל והא דקתני ר"א אומר אם נטלן כולם כאחת אינו חייב אלא אחת לא כאח' ממש קתני דהא לא אפשר. וכ"ת דסך אצבעותיו נשא לא אמרו דמחיי' בנשא אלא לגבי קרחה אבל לגבי זקן דבעינן גלוח נשא לאו גלוח הוא אלא מאי כאחת דאמר ר' אליעזר שלא הפסיק ביניהם דקסבר דכיון שלא הפסיק ביניהם אפילו בזה אחר זה והתרו בו על כל אחת ואחת אינו חייב אלא אחת דכולה חד מעשה חשיב ולא מחייב אלא חדא דחד לאו הוא. וה"ה דפליג ר' אליעזר בנזיר בין לענין יין בין לענין גלוח וכן בכלאים דהתם נמי חד לאו הוא והא מחייבי רבנן על כל התראה והתרא' כדתנן בסיפא דמתני' וכיון דפירשה לפלוגתא דר' אליעזר הכא תו לא איצטרך למפלגה התם. ואי בעית אימא מאי כאחת בבת אחת ובהתראה א'. וכגון דעבר תער עקום שמכיל את זקנו כולו וגלחו כולו כאח' ות"ק דלא קתני חמש משום דלא מיירי במילתא דלא שכיחא. עפ"ל ז"ל:

גמרא ת"ר לא יקרחו קרחה וכו' נאמר כאן קרחה ונאמ' להלן קרח':    פי' ומופנים הם לג"ש דגבי כהנים מסתייה דליכתו' לא יקרחו בראש' ובישראל נמי מצי למיכת' לא תקרחו עיניכם ולהכי שני למכתב לא תשימו קרחה למדרשיה בג"ש. ור' מאיר ז"ל כתב דגבי כהנים מצי למכת' לא קרחה בראשם ואייתר ליה יקרחו לג"ש והא דאמרינן נאמר כאן קרחה לא לשון קרחה ממש אלא שם קרחה והראשון יותר נכון. ואע"ג דקרחה דרשינן לחיי' על כל קרחה וקרחה משום דמייתר דסגי בלא יקרחו אפ"ה עבדינן מיני' ג"ש בהדי אידך דישראל דלגבי הא ג"ש כל דהוא סגי דגלויי מילתא בעלמא הוא להשות קרחת ישראל לכהנים כנ"ל:

מה להלן וכו' אף כאן בראש כבין העינים:    והא דכתב רחמנא בישראל בין עיניכם ואיצטרך לג"ש ולא כתב בראשם כדאמר גבי כהנים כבר נתפרש בפ"ק דקדושין דאצטרך ללמד על בין עיניך האמור בתפילין שהוא בראש דומיא דהא דקרחה ולא בין העינים ממש:

הני ארבעה וחמשה קרחו' ה"ד:    דאיצטרך קרא לישנא יתירה לחיי' על כל קרחה וקרחה אלימא בזה אחר זה ובחמש התראו' פשיטא ולא צריך יתורא שכבר שנה ושלש בעבירה וכן הוא בכל לאוין שבתורה. גרסת קצת ספרים וכן הוא בפירושים אלא בזה אחר זה ובהתראה אחת מחייב והתנן וכו'. ולגרסא זו אתיא בפשטא הא דאמרינן והתנן נזיר שהיה שותר וכו' דההיא בזה אחר זה היא אבל ברוב הספרים הישנים גורסין וכן גורס ר"מ הלוי ז"ל ואלא בבת אחת והתרא' אחת מי מחיי' והתנן וכו' ולפי גרסא זו אין לפרש בבת אח' שעשה במקו' אחת בפעם א' קרחה גדולה כשיעור חמש קרחות דא"כ למה לי למפרך ממתני' דנזיר בלאו דידה נמי פשיטא שזה כאוכל אכילה גדולה של חלב שיש בה כמה זתים בבת אחת שאינו חייב אלא אחת אלא כמו שפי' הר"מ הלוי ז"ל דהאי בת א' היינו בזה אחר זה בלי הפסק בנתיים ומשום דליכ' הפסק קרי להו בת אחת. ואשמעינן דאפי' היכא דליכא הפסק בנתיים דסד"א כיון דסמיכי וסמיכא להו התראה דמחיי' על כל חדא וכחד' קמ"ל דהא ליתא דא נזיר שהיה שותר יין כל היום בלא הפסק משמע דקתני דאינו חייב אלא אחת. וא"ת ומאי קושיא דשאני הכא דאיכא קרחה יותר לדרשא זו. וי"ל שאין מיותר כל כך דהא איכא לאוקומי לג"ש דלעיל ויתור כל דהו הוא וליכא לאפלוגי משום הא בינו ובין נזיר כל כך דהתם אפי' בהפסק בנתיים אינו חייב אלא אחת והכא לחיי' אכל חדא וחדא אפי' בלא הפסק בנתים ופרקינן דמיירי בדסך חמש אצבעותיו נשא והוי בת אחת ממש והא דגריס לעיל בבת אח' ולא גריס בזה אחר זה אי משום דלישנא זה אחר זה הוה משמע אפי' בהפסק ואי משום דגמ' גמרינן דבב' אחת היא ממניתא אלא דקס"ד דההוא בזה אחר זה בלא הפסק ושנינן בבת אחת ממש ובדסך חמש אצבעותיו נשא. כנ"ל וש"מ דע"י סם הוי קרחה מה שאין כן בהשחתה כדכתי' לעיל:

דף כ עמוד ב

וכמה שיעור קרחה:    פי' לחייב מלקו' דאילו לאיסורא אפי' שערה א' אסור וכדאמרינן בירושלמי רב הונ' מפקיד לחבירוי פקדון נשיכון כדקיימון על מיתה דלא ליתלשו בשעריהון דלא ליתי לידי קרחה שנא' כי עם קדוש אתה אחד אנשים וא' נשים ע"כ. ומדקאמר דלא ליתון לידי קרחה משמע דאפי' על תלישה כל דהוא הוא דאמר דפקדון ומיהו משמע לישנא דלא מפקד אלא לתלשן אבל לאחוז בהם בלא תלישה כמו שנוהגין היום לא מפקד. ואעפ"כ ראוי לגעור בזה אפי' שלא יבואו לידי קרחה לפי מה שפקדו בני אדם בקרחה. והדבר ידוע שכל זה אסור אפי' באביו אפי' ברבו ולא כמו שנהגו ואין ראוי לומר בזה מוטב שיהיו שוגגין שכן עושין בכל יום ומזידין הם. ועוד דאפי' למ"ד התם דאפי' בדאורייתא אמרי' הנח להם לישראל ה"מ באיסור עשה כתוס' דיום הכפורים אבל לא באיסור לאו וכדכתיבנא בדוכתי בס"ד:

כדי שיראה מראשו:    יש שפרשו לחומרא כל שנראי' קרחה בראשו ואפי' בעיון דק ומקרוב. ויש שפירשו לקולא שירא' מראשו מרחו' בעיון גם. גרס' הספרים שלנו איכא דמפי' כגריס ומעילן כעדש' וסימנך בהרת כגריס ומחי' בכעדש' ונראה פירושה שהסי' הוא דכי היכי שבנגעי' בהר' שהיא כגריס קודמת למחיה שהיא כעדש'. ור"מ הלוי ז"ל פי' כי לפי שהמחיה סי' טומא' לבהר' לטמא את הגריס ולהוציאו מן המחנה כך באה כאן שיעור העדש' והוציא' את הגריס מב"ה וגם הוא נכון. ויש ספרי' שגורסין אינא דמפיק שתי שערו' ומעייל בעדש' ולפי גרסא זו יהיה הסי' כנגעים שיאן לנו כאן שיעו' אלא שיעור האמו' בנגעי' שהם כגריס בבהר' וכעדש' במחי' אבל אין לנו כאן שיעור שתי שערו'. וא"ת אכתי מנלן דמפקינן שתי שערות דילמ' מפקי' כדי שיראה מראשו יש לומר דההי' לא בעינן בה סימנא דאנן לא אתינן לאפוקי אלא הדומה לגריס ועדשה ששיעורה קצוב בכל אדם והיינו שתי שערו' דאלו שיראה מראשו אין לנו שיעור קצו' בכל אדם: ולענין שתי שערו' פסק הלכה הרמב"ם ז"ל ובעל ספר המצו' פסקו הלכה כר' יוחנן דר' הונא ור"י הלכה כר"י וסתמא דמתניתא בסמוך כותיה דקתני כמה שיעור קרחה כגריס ואע"ג דאמרינן דאיכא דמפי' כגריס לית לן בה דאסתמא דאידך מתניתא ואדר"י סמכינן וכ"ש לאידך גירסא דלא מפיק אלא שתי שערות ור"מ הלוי ז"ל פסק במתניתא דלקמן דקתני כמה שיעו' קרחה שתי שערו' דאידך סתמא יחידאה היא דר' אלעזר בר' שמעון ואידך טעמא עדיפא ותו דהא כדידיה סלקא שמעתא והראשון נראה עיקר. ומיהו הא כתיבנא דלענין איסורא בכל דהוא אסור:

ומודים חכמים לר"א במלקט לבנות מבין שחורו' אפי' אחת שהוא חייב:    פי' שזה תיקון הוא ומלאכ' אפי' בשערה אחת ופרש"ם ז"ל דאתיא כר' יהודה דאמר מלאכה שאינ' צריכה לגופה חיי' עליה ודבר זה אפי' בחול אסור משום שנא' לא ילבש גבר זמלת אשה לישנא דמשום שנא' משמע דלא איסור תורה קאמר אלא איסור' דרבנן ואתיא כרבנן דפליגי עליה דראב"י דאמרי במס' נזיר דלא ילבש גבר שמלת אשה כפשוטו בבגדים המיוחדים לנשים ולא בשום זיון אחר אבל ר' אב"י אמר התם שכל זיון שהנוהג באש אוסר הכתו' ובכלל לאו זה בדבריו שלא תצא בכלי זיין למלחמה כדאיתא התם ובס' המצו' פסקו הלכ' כראב"י שמשנתו קב ונקי. ואונקלס תרגום כן לא יהא תיקון זין דגבר על אתתא ולא יתקן גבר בתקוני איתתא. והא דאמרינן התם העברת שער מדברי סופרים כרבנן אתיא ודלא כר"א. ואפשר דהא דהכא אסור מן התורה קאמר ולא דק בלישניה ואתיא כראב"י וכבר הארכתי בה הרבה במקומה במס' נזיר וגם בכאן במהדורה קמא בס"ד:

תני תנא קמיה דרב חסדא אחד המקיף וא' הניקף לוקה:    פירשא בפירושין וכן פי' הרב ר' אברהם אב"ד ז"ל משום דכתיב בלשון רבים לא תקיפו את פאת ראשיכם ואע"ג דאורחיה דקרא דזימנין דכתב בלשון רבים שאני הכא דהדר כתב בל' יחי' ולא תשחית את פאת זקניך. ולפיכך יש לפרש דדוקא לענין הקפה חייב הניקף כמקיף אבל בהשחתת זקן אין הנשח' לוקה. אבל מצינו בתוספת' דקתני הא דינא גבי השחתה ושריט' וקרח'. וי"ל דלבתר דשני קרא וכתב אל תקיפו בל' רבים לחייב גם את הנוקף הדר יליף השחתה מהקפה בהיק' ויליף קרחה מהשחתה בהיקש דכתי' בכהנים לא יקרחו ולא יגלחו ושריטה מקרחה בהקישן דלא תתגודדו ולא תשימו קרחה אבל ליכא למימ' דדיינינן בקרחה ושריטה מדכתיב ל' רבים דשאני התם דכל הפרשה כולה בל' רבי' אלא ודאי כדאמרן. ועוד פי' הרב ר"א אב"ד ז"ל דטעמא דניקף נפקא לן מדכתי' לא תקיפו דמשמע לא תניחו להקיף וכן לא תשחית לא תביא להשחי' ולפי' זה קרחה ושריטה נפקא לן מטעמא דהקישא דאמרינן לעיל ומסתברא דלגבי הקפה צריכין אנו לצרף שני הפירושין דאמר לא תקיפו בל' רבים לחייב גם הניקף ומשמעותו משום דדרשינן לא תקיפו בשניהם לא תקיף ממש ולא תניח להקיף וכדפרישי' במהדורא קמא:

א"ל רב חסדא מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי:    יפה פי' ר"מ ז"ל דאף ר"ח מודה שהניקף עובר בלאו וכדכתי' לא תקיפו וכדאיתא בתוספתא ולא קשיא ליה אלא במאי דקתני שגם הניקף לוקה והיינו דנקיט בלישניה מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי. והיינו נמי דקאמר דא"ל מני ר' יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דאלמא לא קשיא לן אלא מלקו' משום דלי' ביה מעשה והיינו דאמר רב אשי במסייע ודברי הכל וכיון דמסייע הא עבי' מעשה אבל לענין לאו בלא מלקו' אפי' בלא מסייע נמי עובר בלאו וכן נראה עיקר. והא דאמר מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי ה"ק וכי מפני שהוא נהנה במעשה זו יהא לוקה בלא שום מעשה א"כ מי שאוכל בי"ט פירו' שליקט חבירו באותו יום יהא לוקה לפי שנהנה אע"ג דלא עביד מעשה וגוזמא בעלמא נקט תלמודא לאלומי פירכא דפריך ממלקו' דהא ודאי התם אפי' לאו נמי ליכא דהא לא עבד ולא כלום וזה פשוט:

במסייע ודברי הכל:    פרש"י ז"ל שמזין לו השערו' ואיכא דקשיא לי' הא דאמרינן במס י"ט לענין מיכחל כותי לישראל בי"ט וישראל עמיץ ופתח דמסייע אין בו ממש ולא קשיא שאין כל המסייעין שוין דמסייע דהת' אין בו ממש שדרך העין למעמץ ומפת' קצת אבל הכא סיוע גדול הוא כשמזמין לו עצמו בשערו וכ"ש לפי' ר' מאיר ז"ל שכתבנו לעיל דבלאו מסייע יש בו לאו ולא בעינן סיוע אלא כדי שיהא בו מעשה ללקות עליו דבמעשה כל דהוא סגי להא כדאמרינן בעלמא עקימת פיו או עקימ' קומה הוי מעשה וכן פי' הוא ז"ל:

ת"ר פאת זקנו סוף זקנו ואיזו סוף זקנו שבולת זקנו:    הפירוש הנכון דמפרש והדר מפרש כי הכתוב קורא פאת זקנו לסוף זקנו מקום שמתחברים הפנים והזקן עם הראש בין מימין בין משמאל וסוף זקן זה יש בו כמין שיטה שדומה לשבולת וראוי שלא לגלחו בתער ולהניחו כמו שמניחין בשדה פאה של שבלים. ורש"י ז"ל פי' גם כן כי כל פא ופאה נקראת שבולת ומפני השער הבולט שם אז מפני שיש שם קצת בליטת בשר. אבל ר"ח ז"ל ואחרים עמו פירשו כי המונטו"ן בלבד קורא שבולת זקן והוא מפרש פאת זקנו הוא סוף זקנו והוא גם כן שבולת הזקן שבמונטו"ן שאף הוא פאת הזקן:

ולענין גדול המקיף את הקטן פלוגתא דרב הונא ורב אדא בר אהבה במס' נזיר:    דרב הונא מחייב למקיף אע"ג דניקף פטור ורבא דשרי התם אפי' לכתחלה דכיון דניקף לא מוזהר מקיף נמי לא מוזהר וכדאמר ליה התם לרב הונא ודידך מאן מגלח להו ומיהו הלכתא כרב הונא וסוגיין כוותיה בב"מ בפ"ק כדכתיבנ' התם בס"ד. ונראה גם כן דלרב הונא דהלכתא כותיה אסור לגדול שיהא ניקף על ידי כוי דאע"ג דמקיף לא מוזהר ניקף מוזהר והכי מוכ' בהדיא סוגיא דב"מ כדכתיבנא התם:

ת"ר ושרט וכו' קסבר ר' יוסי שריטה וגדידה אחת היא:    פי' ששתיהן בין ביד בין בכלי וכיון דגבי גדידה כתיב למת ה"ה לשריטה וואיתר לנפש דכתי' בשריטה לחייב על כל נפש ומדלא יהיב תלמודא שיעורא לשריטה ש"מ שהיא בכל שהוא ומיהו דוקא שריטה אסורה אבל להכות בידו על ראשו אין איסור כלל והיינו דאמרינן על ר' עקיבא שהי' מכה בידיו על ראשו עד שדמו מגיע לארץ על ר' אליעזר רבו מטעמא דאמרו שאין איסור אלא בשריטה ביד או בכלי ואין אנו צריכין למה שכתבו בתוס' דהתם על תורה ומצות הוא דקא עביד ורחמנא אמר למת והוא דחק כי הדבר ברור בעצמו. וכן כתב רבינו הרמב"ן ז"ל בספ' תורת האדם:

אמר שמואל המשרט בכלי חייב:    פי' אפילו בכלי וכ"ש ביד דודאי סתם שריטה ביד משמע וקמ"ל שריטה וגדיד' אחת היא ואף המשרט בכלי חייב משום שריטה ומשום גדידה:

דף כא עמוד א

מתיבי שריטה וגדידה אחת היא:    פי' ששתיהן בקריע' דוקא ועל מת דוק' אלא שהשריט' ביד דוקא וגדידה בכלי דוקא וקשיא דשמואל לד"ה קאמר ופרקינן דשמואל דאמר כר' יוסי ומשום דלא אמר לה ר' יוסי בהדיא אלא דדייקינן הכי מתניתיה כדלעיל עבדא שמואל מימרא ולא אמר הלכה כר' יוסי:

אלא אימא על ע"א ביד פטור בכלי חייב:    פי' מן הסתם דעל הרוב אין דרך עבודתה אלא בכלי כדכתי' ויתגדדו כמשפטם אבל כל דידעינן ודאי שדרכה ביד אף ביד חייב כדנפקא לן בפ"ד מיתות מאיכה יעבדו ואפילו פוטר עצמו לפטור וזורק אבן למרקולים מיחייב מהתם:

מחוי רב ששת בין פורקי רישא:    פי' והם במקום חיבור הראש עם הפנים שהראש שתי חתיכות מקום השער חתיכה את ומקום הפנים והזקן חתיכ' אחרת ומתחברת בצד האוזן מלפניו זו עם זו מקום שהלועזים קורין סינבל"א והיא נקראת צדעא כי שם סוף הראש מקום חבור הפרקים וכן אמרו כתוספתא וחייב על הראש' שתים אחת בראש הצדעה מכאן ואחת בראש הצדעא מכאן ולשון הכתוב שאמר לא תקיפו פאת ראשיכם הוא מה שאמר לעיל בברייתא שמשוה צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו לפי שהשערות הם בצדעא בולטות כלפי הפנים למטה ממקום צמיחת השער בראש לפניו כמצחו ולאחריו באזניו וכשאדם מגלח שערות של פאה זו עד שיהא מגלח כל היוצא חוץ מן המקום צמיחת השער שבמצחו ואחורי אזניו ויהיה הכל שוה יראה מקום הצדעא עם אחורי האוזן ועם הפדחת שהוא המצח הכל חלק וישאר הראש בעיגול מוקף ועומ' בכוליאר. והשערות שהם באותו הפרק הם מה שיש בגופו של פרק זה כי היורדים למטה בחתיכת הפנים אינם מכלל שום פאה לא מפאת הראש שהרי אינם בראש ולא מפאת הזקן שאינם מכלל שערו' פאות הזקן כלל. וכתב הרמב"ם ז"ל פאה זו שמניחי' בצדעא לא נתנו בה חכמים שיעור ושמענו מזקנינו שאין מניחין שם פחו' מארבעים שערו' ע"כ. וקי"ל במס' נזיר דהקפת גרסת הספרים ברוב המשניו' וחיי' על הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה. וכתב רבינו מאיר הלוי ז"ל דהא דלא קתני וחיי' על הזקן חמש כדקתני וחייב על הראש שתים משום דבהקפת הראש יכול הקיף שתיהן בבת אחת בשתי ידיו ויתחיי' שתים אבל זקן אינו יכול להשחית חמשת בבת אחת ואפילו בשתי ידיו שאפילו היה יכול לאמן שתי ידיו כאחת ולגלח כאח' שתים מכאן ושתים מכאן החמישי' שהיא למטה ואינה בשורה שלהם לא היה יכול לגלח עמהן וקשה הוא לעשות תער עקום שיכול את זקנו כולו שיגלח כל הפאו' כאחת ומילתא דלא שכיחא היא ואי משום דסך אצבעותיו נשא כדאמרינן גבי קרחה גלוח בעינן ונשא לאו גלוח הוא בין לר' אליעזר בין לרבנן. והא דקתני ר' אלעזר אומר אם נטלן כאחת אינו חייב אלא אחת לאו בבת אחת ממש קאמר אלא שלא הפסיק ביניהם וסבר ר"א דכוליה חד מעשה הוא כיון שלא הפסיק ביניהם ולפיכך אפילו הסרו בו על כל אחת ואח' אינו חיי' אלא אחת דחד לאו הוא אי נמי מאי כאחת בבת אחת ובהתראה אחת וכגון דעבר תער עקום אבל ת"ק לא מיירי במילת' דלא שכיחא והיינו דלא קתני חמש. ע"כ תורף דבריו ז"ל. ומיהו יש משניו' שגורסין וחיי' על הראש חמש. והא דתנן ואחת מלמטה הסכימו כל המפרשים ז"ל שזו במקום הזקן שנקרא בלע"ז מונטו"ן. ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן אמרו בגמרא מחוי רב ששת בין פירקא דיקנא ונחלקו המפרשים ז"ל בהם. כן הר"ם ז"ל כתב שהם לחי העליון ולחי התחתון מימין ולחי העליון ולחי התחתון משמאל ולפי דבריו ז"ל אין היתר התע' אלא בשפה העליונ' או למט' בגרון חוץ לעצם בנג' תרבץ הסימנים בלב' או בצד הסימנים הסמוכים לחוטם. ור"ח ז"ל כתב א' במקום חבור הלחי והצדעים ואח' בסוף השפה הימין הרי שתים וכן מהשמאל ולא נתבררו לנו דבריו יפה. וי"א כי הפאו' הם בחבור הלחי העליון תחלתו מתח' האוזן כשמתחבר עם הצדע והוא עקום קצת ושם בסופו כמין שיטה ונקרא' שבולת הזקן. ועכשיו הפאו' הם בי פירקי דיקנא כמו שאמרו בגמ'. וקרובי' לזה דברי רש"י ז"ל שכתב שתים מכל צד בצדעי' לפי שהלחי רחב כנג' הצדע ויש לכל דבר רחב קצה לשני צדדים. ובפירושים כתבו תלמידיו ז"ל פירקי דדיקנא פרק ראשון של זקן הוא תח' האוזן מקו' שהלחי התחתון יוצא משם ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבול' לחו ושתי השבול' שמכאן ומכאן נקרא פאה שכל אחת לסוף לחי הרי שי' מכאן ושתים מכאן ואח' מלמטה מקום חבור שני הלחיים יש עצם קטן שמחבר הלחיים יחד ופרק לעצמו הוא ונקרא מונטו"ן. עכ"ל. ואלו דברים סתומים אבל הולכין בשיטה אחרונ' שכתבנו לעיל וקורין שבל' זקן לכל פאה ופאה מפני השער שבולט שם מעט כדרך הפירש האחר. שכתבתי לעיל אבל הרמב"ן ז"ל ור' חננאל ז"ל קורין שבולת זקן למקום המונטו"ן בלב' הפי' האחר. ומתוך כל הפירושי' הללו אין לנו היתר תער אלא בשפה העליונה ותח' הגרון כמו שכתבנו וגם בזה צריך ליזהר כמו שאמרו רבותינו הצרפתים ז"ל שלא ימשוך העור שהוא כנג' הסנטר כלפי מטה וישחית בסנטר וחסידים ויראי חטא אין נוגעין בתער כלל בשום מקום והוא המשובח. והא דתנן ר"א אומר אם נטלן כולן כאח' אינו חיי' אלא אחת כבר כתבתי לעיל פי' ר"מ ז"ל דאפי' בזה אחר זה בלי הפסקא קורא כאח' ואפי' התרו בו על כל א' וא' דחד לאו הוא. והא דלא פליג ר"א בנזיר בין ביין בין בענין גלוח בין בכלאים דהתם נמי חד לאו הוא ודלא כרבנן אלא דכיון דפליג הכא תו לא אצטרך לפרושי התם אבל בתוספתא כתבו דלא פליג ר"א אלא בהתראה אחת ואפי' בהא פליגי רבנן עילי' דסברי פאות מחלקות והכי מסתבר להו טפי:

ת"ר ופאת זקנם וכו' עד הא כיצד הוא גלוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער:    וכן הלכתא ומשורת הדין כל שהוא במספרים אפילו כעין תער מותר אבל מדת חסידים שלא לעשו' כן מפני חשד הרואים וכן ראוי לעשות. ועוד אמרו בתוספתא כי גם במספריים יש ליזהר מפני שהזוג של מטה משחית כתער ואמרו כי הרב רבינו יעקב מקינור היה אומר לספר הזהר שלא תנוד זוג של מטה ע"כ. ומסוגיא דשמעתא הוי משמע דדוקא בהשחת' הזקן לא הוי השחתה אלא בתער משום דכתי' ביה גלוח והשחתה אבל בהקפת הראש בכל דבר אסור ואפי' במספריים דהא לא תקיפו כתי' ביה ובכולה סוגיין לא איירי בהא אלא לענין השחתת זקן בלחו' אבל מצינו בתוספתא ואינו חייב עד שיקיפנו בתער. וכן פסק הרמב"ם ז"ל. ואפשר דנפקא לן לתוספתא האי דינא משו' דכיון דהקפה היא השואת הצדעים לאחורי אזני' ולפדחתו דלא חשיב הא במספריים אלא בגלות תער ולפי טעם זה כ"ש דאסור במלקט ורהיטני ולא נקט תער אלא לאפוקי מספריים דשרי או אפשר דטעמא דתוספתא דיליף הקפה מהשחתה בהיקש ולטעם זה יהיה מותר במלקט וברהיטני כמו בהשחתה וזה נראה יותר לפי שפוטה של תוספתא ומיהו קשיא על האי סברא סוגיא דמס' נזיר פ"ג מינין (דף מא) דאמרינן גבי מצורע דכתי' ביה וגלח את כל שערו את ראשו וכו' ושילינן כיון דכתי' כל שערו ראשו וזקנו למה לי ואמרין דאצטריכו לאשמועינן דאתי עשה דגלוח מצורע ודחי ל"ת דלא תקיפו ולא תשחי' ואמרינן דאי כתב זקנו ולא כתב ראשו ה"א הקפת כל הראש לא שמה הקפה והכא גבי מצורע הוא דשרייה רחמנא משו' מצות עשה שבו ואי כתב רחמנא ראשו ולא כתב זקנו אכתי בתער מנ"ל פי' דנהי דילפינן מראשו דהקפת כל הראש שמה הקפה אלא דדחי ליה עשה דמצורע ומינה שמעינן דלדחי זקנו לאו דהשחתת זקן ומיהו לא ידעינן דאיכא במצורע דחייה ללאו דלא תשחית דדלמא גלוח דמצורע במספרים הוא כתב רחמנא זקנו למדרש זקנו של זה ולא של אחר ולמדנו שגלוח במצורע בתער. ע"כ בסוגיא ההיא וש"מ דדוקא מזקנו הוא דילפינן דגלוח מצורע בתער אבל מראשו לא ילפינן לה ואם איתא דהקפת הראש בתער מראשו שמעינן לה מדכתי' ראשו להתיר הקפה במורע דדרשינן ראשו של זה ולא ראשו של אחר וה הקשו בתוספ' ולמדו משם דהקפה אסורה אף במספרים כעין תער וראו התוספתא דמשבשתא היא א"נ דכעין תער קאמר ונראה דלא קשיא לפום חדא לישנא דכתיבנא לעיל דהקפה בתער מהשחתה הוא דיליף לה ומ"ה אלו לא כתב אלא ראשו ה"א ודאי ס"ד דגלוח מצור' בכל דבר אבל בתר דכת' רחמנא זקנו ולמדנו ממנו דגלוח מצורע בתער דוקא ממילא ידעינן דבעלמא נמי בין הקפה ובין זקן לא נאסרו בעלמא אלא בתער וכן נראה ברור ועם כל זה הנוהל שלא להקיף אפילו במספרים כעין תער הרי זה משובח:

מתני הכות' כתובת קעקע וכו':    פי' קעקע שיקעקע בעור בכלי או ביד וכתיב' הוא שימלא הקעקעות דיו או סם או סיקרא וכיוצא בו ומשכחת כתיבה קודמ' לקעקוע שכות' תחלה על בשרו בדיו ובסם ובסיקר' ואח"כ מקעקע הבשר במחט ובסכין ונכנ' הצבע בין העור לבשר ונראה כל הימים ולדברי ת"ק אסור לכתו' שום כתיבה בעולם וגזרת הכתו' הוא. ר' שמעון בן יהוד' אומ' משום ר' שמעון אינו חיי' עד שיכתו' את השם ופירשו בגמ' דהיינו שם ע"א דוק' ולפ"ז הא דקתני את השם פי' את השם הידוע והמורג' לכותי' בכתיב' קעקע דהינו שם ע"א שהיו מראין עצמן שהם נחתמי' ונמסרים לעבודת' וטעמ' דת"ק דאע"ג דכותי' לא רגילי אלא בשם ע"א הפריז הכתוב במדה ואר כל רשימא והילכתא כרבנן דר' שמעון יחידאה הוא: גמרא גרסת הספרים הישנים אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי עד דכתיב אני ה' ממש. ולא גרסי בה ואימא עד וכו' ולגרסא זו שאלה הוא ששואל מרב אשי לפרש לו דברי ר"ש שאמר עד שיכתוב את השם אם רצה לומר שיכתוב אני השם והשיב לו שאינו אלא שם ע"א דוקא כדתני בר קפרא אבל בספרים שלנו גורסין ואימא עד דכתיב אני ה' ולהאי גרסא יודע היה רב אחא דאת השם דקאמר ר"ש היינו שם ע"א אלא דק"ל דהא מנ"ל לר' שמעון דאימא דעד שיכתוב אני ה' כדמשמע פשטיה דקרא דבשלמא לרבנן כל כתיבת קעקע אסר רחמנא ומאי אני ה' נאמן ליפרע אבל לר"ש דסבר דכתיבת השם דוקא אסר קרא מנא ליה לומר שם של ע"א ואהדר ליה דנפקא ליה לר"ש כדתני בר קפרא וכו'. ויש לפרש לפי גרסא זו דרב אחא בר דאת השם היינו שמו של הקב"ה וקשיא ליה למה לא נאמר שלא יהא חייב עד שיכתוב אני ה' ואהדר ליה שאין כאן שם של הקב"ה אלא שם של ע"א ולהכי כתיב אני ה' וכדתני בר קפרא. וכן פי' רשב"ם ז"ל:

אמר רב מלכיא אסור לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראה ככתובת קעקע:    פירש איסורא דרבנן:

א"ב שפחות:    פי' ר"ת ז"ל שפחות וכשנגדה כלומר אפי' שפחות ועייל אפר מקלה. וכבר פירשתיה בע"א ובמקומות אחרים. וכתבו בפירושי' דדוקא נקט רב מלכיא אפר מקלה שנשאר שם רושם אבן עפר בעלמא מותר אבל רבינו מאיר הלוי ז"ל כתב דה"ה לעפרא דעלמא אלא דנקט אורחא דמילתא. ואינו נראה:

ריבדא דכוסילתא:    רש"י ז"ל מפרש בכל מקום שהוא הקזה בכתף ור' מאיר ז"ל כתב שהוא שקורין ישמעאלים בלשון ערב אל מחגמ"ה וידועה היא אצל הרופאים:

ר"א אמר כל מקום שיש שם מכה מכתו מוכיח עליו:    לאפוקי מדרש מלכיא ומדרב ביבי והלכתא כרב אשי ונראין דברים שכל המימרות הללו לא נאמרו אלא לרבנן דאלו לר"ש אין לאסור דבר מכל זהאפילו מדרבנן כיון שהתורהלא אסרה אלא שם של ע"א ומינה שמעינן דהלכתא כרבנן דכל הסוגיא כוותייהו כי משנת בר קפרא לדברי ר' שמעון בלחו' היא תניא לפרש דבריו ורב אחא נמי ביאור דברי ר' שמעון הוא דבעי ולא משו' דהלכתא כותיה ואין לדחות בכך כללא דיחי' ורבים הלכה כרבים כ"ש כשהסוגיא מכרעת כרבנן אבל הריא"ף ז"ל פסק הלכה כר' שמעון וטעם דבריו משום דבר קפרא ודרב אחא ולא נהירא:

מתניתין:    נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת. פי' רש"י ז"ל כי אי אפשר לחייבו אלא על מה ששתה תוך כדי דיבור של התראה דאלו במה ששתה אחרי כן יוכל לומר אשתלאי. והקשו בתוספות דהא כהן שבא על חמש אלמנו' או על אלמנה וגרושה וחללה וזונה בגופין מחולקין חייב בהתראה אחת על כל אחת ואחת כדמוכח בפר' עשרה יוחסין (דף עז) משום דהוו גופין מוחלקין. ואמאי לימא אשתלאי אלא ודאי דכיון שהתחיל בעבירה סמוך להתראה תו ליכא למימר אשתלאי על האחרות. וכן במי שהיה לפניו איסורין הרבה והתרו עליו על כולם ואכלן כולם חייב על כל אחד ואח' כיון שהתחיל באח' מהם תוך כדי דיבור של התראה וטעמא דהכא פי' ר"י ז"ל דהכא כיון שכל היין ששתה שם אחד וגוף א' אע"פ שהולך ושותה בזה אחר זה הכל נחשב שתיה אחת כיון שאין כאן אלא התראה אחת ולאפוקי היכא דהוו איסורין חלוקין או גופין חלוקין דחשיבא התראה אבל חדא וחדא:

אמרו לו אל תשתה ואל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת:    אע"פ שהיה שותה בלא הפסק ולדעת ר"י ז"ל ה"ה שאם היה מפסיק בנתיים דחייב בהתראה אחת דאכל שתיה ושתיה חיילא התראה דהא עבדינא הגופין מחולקין. ותנא נקט אידך דמשמע ליה רבותא טפי והא דסגי להתרא' באומר אל תשתה לישנא קלילא נקט דהא בעינן שיאמרו לו אל תשתה כדי שלא תלקה אי נמי כיון דבהתראה ראשונה התרו בו לגמרי מסתייא בהתראות אחרונות בלשון אל תשתה לחוד דכולהו על קימתא קמייתא:

אמרו לו אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת:    אוקימנא במס' נזיר (דף מג) בשהיה פורש מן המת וחזר ונטמא וכרבי טרפון שאמר פורש לא יטמא ואם נטמא חייב אבל כל זמן שלא פירש אפי' ר' טרפון פוטר שאינו מוסיף טומאה על טומאתו ולר"ע אפילו כשפירש פטור כל בו ביום כיון שלא הוסיף לעצמו מעין ידי טומאה כדאית' התם. והא דטומאה לא אתיא לאידך דשתיה דאלו בשתיה לא בעינן פירש וכן בגלוח חייב אפילו בלא הפסקה:

היה לבוש בכלאים וכו':    התם הא לאשמועינן מאי דאסקינן בגמרא דאע"ג דלא פשט ולבש חייב על כל אח' ואחת אם היה לו פנאי לפשוט וקתני כל איסורי נזיר לפי שהם איסורין חלוקין והיינו דקתני להו כולהו אע"פ שהם סגנון אחד:

דף כא עמוד ב

גמרא אמר רב ביבי וכו' רב אשי אמר אפילו לא היה פושט כלום אלא ששהה כדי לפשוט וללבוש והיה מתרין בו על כל שהיה ושהיה חייב על כל אחת ואחת:    וקשיא ליה לרבינו מאיר ז"ל היאך לוקה לדברי רב אשי הא לא עבד מעשה ולא תירץ כלום. אבל בתוספות תירצו דכיון שהיה יכול לפשוט ואינו פושט ועומ' במלבושו זה חשוב מעשה דבכלל לא תלבש דאמר רחמנא הוא שלא יעמו' לבוש וזה חשוב לו כל שעה כאלו לובש. והביאו ראיה לדבריהם מנזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ופרעו עליו את המעזיבה שהוא חייב על כל שהיה ושהיה אע"ג דלא עביד מעשה כיון דבכניסה או בפריעה עבי' מעשה והוא שוהה שם במזי' כדאיתא במס' נזיר (דף מג). ועוד הביאו ראיה מדאמרינן במס' ברכות (דף יט ע"ב) המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק דלא אתי כבו' הבריות ודחי לאו דכלאים. ואותבינן מדתניא דהתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו ופרקינן שב ואל תעשה שאני כלומר הא דלבוש כלאים פושטו ואפילו בשו' דהוי קום עשה ואמאי דהא בכלאים נמי שב ואל תפשוט בגדיך הוא אלא ודאי ש"מ דכיון דיכול לפשוט ואינו פושט חשבינן ליה כאלו הוא לובשו עכשיו:

מתניתין יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמנה לאוין החורש בשור ובחמור וכו':    פי' חורש בשור ובחמור ושביעית בי"ט וכהן ופי' בבית הטומאה הרי חמשה לאוין מוקדשין וכלאים בכרם תלתא הרי שמנה. והא דחשבינן מוקדשין וכלאים בכרם תלת דעת רש"י ז"ל דכלאים בכרם חד ומוקדשין תרי בשור שהוא בכור ואיכא משום לא תעבו' בבכור שורך וחמור מקדשי בדק הבית ואיכא לאו דמעילה דיליף מתרומה ולא ישאו עליו חטא. והא דלא חשיב מר"ן ז"ל חמור בפטר חמור אי בעית אימא דסבירא לי' כרבנן דאמרי בכור דפטר חמור אין בו לאו דלא תעבו' ומותר בהנאה. איבעית אימא בר' יהודה דאמר אסור בנאה וכיון דתרווייהו משום דלא תעבו' נינהו ליכא למחשבינהו בתרתי דתנא לאוי קא מני לא איסורי. ומהאי טעמא נמי לא חשיב שור וחמור מקדשי בד' הבית דא"כ חד לאו נינהו משום ולא ישאו עליו חטא ולא חשבינן נמי דאיכא בבכור שור שני לאוין חד משום לא תעבו' וחד משום לא ישאו עליו חטא משום דאין זדון מעילה אלא בקדשי השם כגון עולה או קדשי בד' הבית או באימורין אבל לא בשאר הקדשים וכדאיתא במסכ' ר"ה גבי שופר של שלמים דשלמים לאו בני מעילה נינהו. ומיהו אין פי' רש"י ז"ל נכון חדא דהא ס "ד בגמרא לומר דמתניתין לא מיירי במקודשין דאיתנהו בשאלה ועוד דכלאים בכרם דלקי היינו בזורע חטה ושעורה ותרצן במפולת יד כר' יאשיה דהלכתא כותיה וכיון דכן הא איכא שני לאוין חד משום כלאי זרעים וחד משום כלאי כרם וכדאיתא בירושלמי וכדכתיבנא במס' חולין לכך הנכון דכלאים בכדם חשיב בתרתי ומוקדשין חשיב חד או דתרווייהו בבכור ומשום לא תעבו' דאפילו לר' יהודה לא חשבינן ליה אלא חד לאו או תרווייהו במוקדשין דבד' הבית ומשום לאו דלא ישאו עליו חטא:

גמרא אמר ר' ינאי בחבורה נמנו וגמרו החופה בכלאים לוקה:    פיר' החופה בכלאים שמכסה הזרעים בעפר לוקה משום זורע וכדמפר' ואזיל. ומשום דפלוגתא היא בפ"ק דמוע' קטן (דף ב) איצטרך ר' ינאי לאסהודי בה:

א"ל ר' יוחנן לאו משנתינו הוא זו וכו' עד האי חורש דמחייב משום כלאים:    ה"ד לאו דמכסה בהדי דאזיל דאלו משום חרישה גופה ליכא איסור דלהתיר אמר רחמנא:

מתניתין מני ר' עקיבא היא דאמר המקיים בכלאים לוקה וכו':    וא"ת ומנלן דר' ינאי לרבנן קאמר ומשום זורע דלמא לר"ע קאמר ומשום מקיים. וי"ל דא"כ אמאי נקט המחפה בכלאים לימא המקיים והרי יש בכללו מחפה ומנכש וגודר וכל מיני קיום ועוד מאי סהדותא דרר' ינאי משום בני חבורה וא"ת והיאך אפשר לומר דלא מחייב לרבנן משום זורע דהא במתניתין דר"ע דמייתינן קתני רישא שהמנכש והמחפה לוקה ומדסיפא ר"ע רישא דרבנן. וי"ל דהא דאינן לה בסוגיא דמ"ק דכולה ר"ע והכי תנן המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שר"ע אומר המקיים בכלאים לוקה:

ולילקי נמי משום זורע בי"ט:    פי' למאי דס"ל דרבנן מחפה חשיב זורע ליתני במתניתן משום זורע ביום טוב נמי. וה"ה דאפשר למיקשי בשביעית אלא דחדא מנייהו נקט אי נמי דבשביעית פשיטא ליה שאין בו אלו' מלאכות כיון דלאו גרידא היא ובי"ט הוא דקסבר דיש חלו' משום דאתקוש לשבת שיש בה חלו' מלאכות ואפילו בהא תריץ ליה שאין חלו' מלאכות אלא בדבר שזדונו כרת וכדנפקא לן מלא תבערו א"נ מעשה מאחת מהנה דכתיב גבי חטאת שזדונו בכרת:

תנא תני יש ואת אמרת תנא ושייר:    פי' דכל היכא דתני יש עושה כך שהוא חייב מנין כך וכך לרבות במניינה כל מאי דאפשר ליה בעי:

אמר רבא יש אלו' מלאכות לשבת ואין חלו' מלאכות לי"ט:    פי' אין חלו' מלאכו' לי"ט בין שעושה מלאכה אח' שיש בה איסורין חלוקין כגון זה של חורש ומחפה ואפילו בשתי התראות בין שעושה מלאכות הרבה בזו אחר זו בהתראה אחת וכדמוכח ממתניתא דאותיב אביי בסמוך דהני תרתי חדא דינא אית להו:

איתביה אביי וכו' והתנן המבשל גיד הנשה בחלב בי"ט ואכלו לוקה חמש:    פי' משום אוכל גיד הנשה ומשום אוכל בשר בחלב פי' דסבר יש בגידין בנותן טעם ותורת בשר עליו ומשום מבשל בשר בחלב ומשום מבשל בי"ט ובמסכת י"ט (דף יב) אוקימנא להא כב"ש דלית להו מתוך דאלו לב"ה אינו לוקה משום מבשל בי"ט דאמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ואע"ג דההיא אינה אלא בשיש בו צורך י"ט כהוצאת קטן ולולב וס"ת והבערת אש לחמם יש לומר דההיא למשרייה לכתחלה אבל לפטור ממלקות אפילו במבשל כזה אינו לוקה כיון שהבישול בעצמו ראוי לי"ט ועביד ליה לי"ט אלא דרביעה אליה אריה דאיסורא:

וחדא משום הבערה ואם איתא דאין חלו' מלאכו' בי"ט אהבערה לא ליחייב:    כן גורס במקצת נוסחאות ופירושא ברור דכיון דאין חלוק מלאכות בי"ט אין לנו להתחייב בי"ט משום הבערה כיון דחייב משום די"ט וה"ה דיכול לומר דלא ליחייב על בישול י"ט כיון דמחייב אהבערה דקדמה לה אלא משום דאיתניא הבערה בתרייתא נקט הכי. ויש ספרים שמוסיפין בגרסא ואם איתא אהבערה לא ליחייב דהא חזיא ליה לצורכיה ולשון מיותר הוא דכיון דקושיאן הכא משום דאיך חלוק מלאכות בי"ט אפילו לא חזיא כלל ולית ליה שום מתוך אית לן למיפטריה הכא ואולי באשגרת לישן בעלמא נקטיה תלמודא הכא אגב דנקט הכי בפ' אלו עוברין (דף מו) דפריך מינה למ"ד דאפילו ב"ש אית להו מתוך ופרכינן מינה דא"כ אהבערה לא ליחייב דהא חזיא ליה קצת מנפשיה ואית בה מתוך וטובא איכא בתלמודא. ורבינו מאי' הלוי ז"ל פי' דה"ק אהבערה לא לחייב דהא חזיא ליה לצרכיה ואי בעית לחיובי משום דהוי איסורא וחשבת ליה שלא לצורך הא חייבתי' משום מבשל ואין חלוק מלאכות בי"ט ע"כ:

אלא הב"ע בשבשלו בעלי אשרה:    וא"ת וליתנייה תנא בגיד הנשה של נבלה ולילקי שש. וי"ל דלא פרכינן הכי למרבי בלאוין אלא על משנתינו דקתני יש חורש תלם וכל דתני יש בעי לרבויי לאוין כפרישית לעיל אבל בהא דלא קתני יש לית לן למיפרך הכא דלא בעי תנא למתני אלא דבר שיש בו חידוש. ובגי' של נבלה מאי חידוש איכא למתני שילקה משום אוכל נבלה אי משום דיש בגידין בנותן טעם סבירא ליה הא אשמועינן הא בבשר וחלב והיינו דלא פרכינן לקמן דלית ליה במבעיר בעצי אשרה דאית ביה תרי לאוין וע"ג דפרכינן בסמוך ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה התם כיון דאוקמינא בעצי אשרה אית להו למימני כל לאוין דאית ביה אבל אי לא בעי למתני עצי אשרה אלא עצי הקדש לא פרכינן ליה דליתני עצי אשרה לרבות בלאוין וזה ברור:

דף כב עמוד א

ואזהרתיה מהכא ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלהיכם:    וא"ת ולימא נמי דלילקי נמי משום זדון מעילה דלא ישאו עליו חטא. ורבינו מאיר הלוי ז"ל תירץ דכיון דאיסורי הנאה הוא ולא מצי לאיתהנויי מיניה בהיתירא לית ביה משום מעילה. ואע"ג דכל הקדש איסור הנאה הוא מכל מקום לא חייבו הכתוב משום מעילה אלא דבר מאיסור הקדש חזי ליה לאיתהנויי מיניה והנכון דאי משום מעילה בעי לאיתהנויי בשוה פרוטה וניחא ליה לאוקומי אפילו בלא איתהני מעצים אלו בשוה פרוטה כיון דאפשר ליה וקתני לה תנא סתם וכן פי' ר"י ז"ל. ופרכינן אמתני' דקתני יש חורש וכו' וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן ואזהרתיה מהכא אשר לא יעבד בו ולא יזרע פי' דההוא ללאו אתא וכדאיתא במס' סוטה. וא"ת והלא נחל איתן אין ראוי לזריעה ולעבודה וכדמתרגמינן נחל בייר. וי"ל דאינהי דהוי בייר השתא יש לו תיקון על ידי טורח עבודה ואסריה רחמנא. וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל בהלכות רוצח ע"ש:

וליחשוב נמי הקוצץ בהרתו:    פי' וכגון שקוצצו במחרישה בשעת הפרישה:

וליחשוב נמי המזית את החשן והמסיר בדי ארון:    פי' ומשכחת לה בחריש זו כגון שהסיר בדי ארון לחרוש בהם וכל שעה שחורש בהם ואינו מחזירין לארון עובר משום לא יסורו ממנו ואפילו אינו נהנה בשוה פרוטה. ומזיח את החשן משכחת לה אליבא דאמרו לו חשוב נמי כלאים שהוא לבוש וכגון שהיה לובש את החשן וחורש בו וכל שעה עובר משום לא יזח כנ"ל. ואגב אורחין שמעינו משמעתינו דלא יזח החשן ולא יסורו לשון לאו ואזהרה הם וכל לשון נתינת טעם בלב' כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בספר המצות שלו:

וליחשוב נמי שבועה שלא אחרוש בי"ט:    ופרישנא בשנשבע בכולל וכדמשמע ואזיל דמגו דחייל אהתירא חייל נמי איסורא דאלו בפרט לא חיילא עליה שבועת ביטוי ואע"ג דאיכא משום שבועת שוא מ"מ בשעת חרישה אינו עובר בלאו דשבועה ואנן לאוין דאתו ליה בשעת חרישה מנינן וזה ברור. ולמאן דסבר מרבנן ז"ל דנדרים חלין על האיסורין לקיימם בדין הוא דמצי לאוקומא בפורט בסדר שאמר קונס עלי כלי חרישה לחרוש בהם ביום טוב אלא דניחא ליה לאוקומה בנשבע ובכולל ומיהו הא איכא מאן דסבר דאין נדרים חלין על דבר מצוה לקיים ולההיא סברא לא מצי לאוקומה בנודר. וכבר הארכתי בענין ההוא במס' נדרים בס"ד:

מידי דאיתיה בשאילה לא קתני:    פי' לפי שחכם עוקר את הנדר מעיקרו ונמצא שאין כאן לאו כלל. ופרכינן והרי הקדש דאיתיה בשאלה. פי' דקי"ל כב"ה דאמרי יש שאלה בהקדש וקס"ד השתא דשור וחמור מוקדשין דקתני קדשי בד' הבית הן ובדין הוא דמצי לתרוצי בהקדש שבא לידי גזבר שאין עליו שאלה כדאית' במס' ערכין אלא דניחא ליה לתרוצה בבכור:

בנזיר שמשון:    פי' שהיה ע "י מלאך ואין לו שאלה אבל במדירו בנזיר מן הבטן כשמשון הא אפשר בשאלה ע "י האב המדירו ואפילו מת האב מ"מ חדא שעתא בשאלה הוי. ופרכינן נזיר שמשון בר איטמויי לאחרי' הוא. פי' בפירושין דבלשון אתמה פריך כלומר הא מוזהר על טומאת מתים. ורבינו מאיר הלוי ז"ל פי' נזיר שמשון בר איטמויי למתים הוא פיר' יכול הוא ליטמא להם והכל ענין אחד:

אלא האי תנא איסור כולל לית ליה:    פי' דלעולם מידי דאיתיה בשאלה קתני וקושיא דנשבע שלא יחרוש דלא קתני משום דהאי תנא איסור כולל לית ליה או דלית ליה שום איסור כולל ואפי' דאתי ממילא בנבלה ביום הכפורים וכד' שמעון או דלית ליה איסו' בדבר בא מעצמו מיהת כדאמרינן במסכת שבועות ולפוס האי תירוצא אית לן למימר דסבירא ליה אין נדרי חלין על האיסורין לקיים דאי לא לתניה בנודר בפרט על חרישה ביום טוב דהא נדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות ואפילו בפרט אלא ודאי כדאמרן. כנ"ל. והקשו בתוספ' נהי דתריץ הא דשבועה כיצ' יתרץ אידך פרכי דקוצץ בהרתו ומסיר בדי ארון וחורש בעצי אשרה וקוצץ אילנות טובים. ותירצו דלא חש תלמודא להא משום דאע"ג דקתני יש חמש ולא אמרינן תנא ושייר וכדאי' לעיל שאני התם דהוי מידי די"ט וכיון דאיירי בי"ט אית ליה למיתני כל לאוי דאפש' מי"ט מה שאין כן באידך דהוו מידי דמילי בעלמא ודלא שכיחי נמי:

א"ר הושעיא המרביע בשור פסולי המוקדשין לוקה וא"ר יצחק המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה שהרי גוף א' ועשאו הכתוב שני גופין:    פירשו בפירושין שנ תן עליו הכתוב תורת חולין ותור' מוקדשין. תורת מוקדשין שאסור מחיים בגיזה ועבודה ותור' חולין שמותר באכיל' לכל אדם כדכתיב תזבח ואכלת ודרשינן תזבח ולא גיזה ועבודה ואכלת ולא לכלביך הילכך המנהיג בו לבדו כמנהיג בשני מינין וכן המרביעו אפילו במינו במרביע על שאינו מינו שהרי מרביע קדשים על חולין או חולין על קדשים. והקשו בתוספות דהיכי שמענו דקדשי' וחולין הם כלאים זה בזה עד שנא' כן אפילו בגוף אח' המורכב מהם. ורבינו מאיר הלוי ז"ל פי' דהואיל והבשר והעור שני מינין הם והכא פלגינהו רחמנא בקדשים שעשה הבשר חולין והעור והגיזה קדש נחלקים העור והבזר זה מזה ונעשה כאלו הם שתי גופים ממש. וכל אלו הפירושים תמהים שנעשה מסברא שלנו ולא מגזרת הכתוב מגוף א' שני גופים חלוקים ושני מינין מפני שיש בו שלי דיני הלכות ובודאי שאין לנו בזה אלא מה שאמרו בתוספות שפי' ר"ת ז"ל סמוך לפטירתו ליישב לזו וליישב מה שנתקשה לכל במסכת בכורות דאמרינן התם דגבי פסולי המקודשין תלתא צבי ואיל כתיבי ואמרינן דחד מינייהו לכדר' הושעיא ור' יצחק וכתב רש"י ז"ל התם דלא איתפרשא מילתייהו. ופי' ר"ת ז"ל סמוך לפטירתו דהיינו משום דר' הושעיא ור' יצח' דכתב רחמנא כצבי המקודשים חד כצבי וכאיל לדונו לענין כלאים בהרבעה והנהגה כאלו הוא מורכב מבהמה או מצבי ואיל שהם שני מינין ונצטרך לומר שגזרת הכתוב הוא זה וחדוש הוא שחדשה תורה לעשות גוף אח' כשני גופים וחדוש אחר גדול יש בו שהרי אפילו בשני מינין וגופין מחולקין אין איסור כלאים לדע' הרמב"ם ז"ל ומן התוספתא שבפ"ח דכלאים. אלא במנהיג בשני מינין א' טמא וא' טהור דומיא דשור וחמור ולא בשני מינין טמאים או שני טהורים ובשור זה הכל טהור. ואיכא למיד' לדברי ר' יצחק אמאי קתני תנא החורש בשור ובחמור ליתני בשור לבדו ובשל פסולי המוקדשים למאי דאסיקנא דקתני מידי דאיתיה בשאלה. וי"ל דפשטיה דקרא דשור וחמור ממשמע בעי למינקט. ובמהדורא קמא יש לי בזה פי' אחר ולא כתבנו כאן משום כבודם של רבותינו בעלי התוספות ז"ל וסוגיא דבכורות דמסייע להו:

והא דתנן כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת:    אמרינן על בגמ' מ"ט דהא ארבעים כתיב ומהדרינן דאי כתיב כדי רשעתו ארבעים במספר הוא משמע ארבעים שלימות השתא דכתיב במספר ארבעים מנין שהוא סוכם את הארבעים. פי' דאע"ג דבתרי קראי נינהו כרכי' להו כחדא כאלו כתיבי בחד קרא כדי רשעתו במספר ארבעים ולהכי לא כתיב כדי רשעתו ארבעים וכתב במספר ארבעים לומר דלאו ארבעים ממש אלא מספר שסוכם את ארבעים וזה ידוע מחכמת המספר כי האחדים שבכלל העשרות הם תשעה הם נקראים י' מספר לאותו עשרה ופשיטא דמילתא דהא הלכתא גמירי לה דמלקות ארבעי' חסר א' הם שהם ראויות להשתלש אלא שיש לו רמז במקרא כמו שאמרו ור' יהודה לא גמיר להו נקיט קרא כפשוטיה. ומכאן מצאנו תירץ בתוספות למנין העומר שהוא מ"ט ימים והכתוב אומר תספרו חמשים יום אלא שיש לומר כדאמרינן הכא דלהכי כתוב תספרו מעיקרא כלומר תספרו מספר של חמשי' יום כלומר הסוכם את החמשים. ויש מתרצים דה"ק עד מחרת השבת השביעית תספרו ולחמשים יום והקרבתם וגו' ושם יש סעד יותר מכאן דכתב קרא אחרינא שבעה שבעות תספר לך שהם מ"ט ימים:

דף כב עמוד ב

מאי טעמא דר' יהודה דכתיב מה המכות האלה בידך:    כלומר בין זרועך מקום חבורן בכתף. וא"ת ומשום רצועה אחת היאך אמר מכות לשון רבים. יש מתרצים דכיון שהם ד' רצועות מכות קרי להו אי נמי משום מלקיו' טובא שהיו מלקין אותו ויש בכל מלקות אחת בין ידיו הוי להו מכות טובא:

הא דאמדוהו ליומא הא דאמדוה למחר וליומא אחרא:    פי' מתניתין בדהדר אמדוה ביומיה הלכך אי לאו שכבר לקה קצת ונלקה מחמת אומר ראשון הולכין אחר אומ' שני שהראשון אומ' בטעות היה שהרי לא נשתנו זה גופו בנתים ביום אחד לא מבריאות לכחישות ולא מכחישות לבריאות. ברייתא דאמדוה למחר וליומי אוחרי דאפשר שהוכחש גופו של זה בין אומד ראשון לאומד שני ואומד ראשון לא היה בטעות הלכך אע"פ שלא לקה כלל מאותו אומ' פטור דמן שמיא הוא דחסו עליה ודמי לרץ מב"ד שהוא פטור וסיפא דברייתא דקתני בה לוקה באומדה ליומיה דומיא דמתניתין ונקט רבותא דאפילו מפטור לחיוב דוקא לוקה הא לא לקה חוזרין ואמדין אותו:

עבר עבירה שיש בה שני לאוין:    פי' כגון כלאים בכרם או חורש בשור ובחמור מוקדשים ודכותייהו ומפני שהיתה העבירה אחת אמדוהו אומ' אחד לשתיהם בפחות משמנים לפי שלא היה יכול לקבלם לוקה אומק' זה לבדו ופטור ואע"פ שמצאו שהיה יכול לקבל שמנים ואם לאו שלא אמדוהו אלא ארבעים או פחות מארבעים לוקה ומתרפא וחוזר ולוקה. ופרכינן והתניא אין אומדין אותו אומד א' לשני לאוין. א"ר ששת לא קשיא הא דאמדוה לארבעים וחד הא דאמדוהו לארבעים ותרי. פי' דמתניתין בשאמדוהו לארבעים ותריץ שיש בו שלשה רצועות יותר ממלקות אחת והם ראויו' לעמו' במקום מלקות שניה שהרי הן ראויות להשתלש. וברייתא דאמדוהו לארבעים וחדא דליכא יותר על מלקות אחת אלא שתי רצועות שאין ראויות להשתלש וכמאן דליתנהו דמו ונמצא שאין כאן אלא אומ' של מלקו' אחת ולכך אין נדון אלא במלקו' א' בלבד ולכך צריך אומד שני כשיתרפא:

א"ר ששת מנין ליבמה שנפלה לפני מוכרה שחין שאין חוסמין אותה:    כלומר שאין דוחין לדבריה כשאינה רוצה להתייבם לו ונקט לישנהא דקרא דיליף מינה. ודעת המפרשים שכופין את היבם לחלוץ כדרך שכופין לגרש באשה דעלמא כדתנן אלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין וכו' ומוכה שדחין לאו דוקא דה"ה לחבריו השנויין שם אלא דנקט חדא מצייהו ואע"ג דבעלמא כופין איצטרך הכא קרא ביבם משום דביבם תלי רחמנא ודלמא הוה אמינא שיקיים מצות יבום ואח"כ נכוף אותו להוציא קמ"ל דלא ולא תלה רחמנא בדידיה אלא בשראוי לקיימה לגמרי ומיהו דוקא במוכה שחין וחביריו אבל ביבם שאין בו מום בגופו אע"פ שיש שם אמתלאות חוסמין אותה ואין כופין לחלוץ לעולם. ואפילו למ"ד מצות חליצה קודמת ההיא למצוה ושאין כותבין עליה אגרת מרד ושאין ליבם התובע לייב' אבל לכוף ולחוץ אין כופין לעולם אלא במוכה שחין וחבירו אלא אם אפשר להטעו' מטעין דחליצה מועטת כשירה והכי אמרינן במסכ' יבמות על משנת בכורות שהבאנו לשם אמר רב ואין כופין ועיקר הפי' שם דאפילו אסיפא דחוזרו ואמרו מצות חליצה קודמ' אמר רב דאין כופין לחלוץ וכדדכירנא התם בס"ד. וזו דעת רוב רבותינו שבתוספ' ז"ל ודעת רבינו הרמב"ן ז"ל ודעת רבותי הרא"ה והרשב"א ז"ל ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל שדן לכוף ולחוץ באומר מאי' עלי בין כזו ובין באשה דעלמא אלא דמפסידות כתובה ואין רבותינו מודים לו באחת מהם וכדפריש' בפ' אע"פ בשמעתא דמורדת בס"ד. ואף לשיטה זו שפי' רבותינו ז"ל שכופין לחלוץ חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול חליצת מעושת פסולה גט מעושה כשר והא על כרחין דגט מעושה דכשר היינו באותן שכופין להוציא. וא"כ דכותיה חליצה מעוש' פסולה אפילו באותן שכופין בעלמא דהוציא וטעמא משום דיבום כיבם תליא רחמנא אם אם לא יחפוץ האיש וגו' לכך היה נראה לי דאפילו במוכה שחין לא קאמר אלא שאין חוסמין אותה ושאין נזקקין ליבם לכוף אותה להתיבם לו ולדון אותה במורדת אבל לכוף אותו לחלוץ אין כופין לעולם אלא מטעין ולפי השיטה הראשונה צריכין אנו לתרץ דהתם לאו בחד גוונא נקט גט מעושה וחליצה מעושת אלא לפי שאמר דחליצה מוטעת כשרה וגט מוטעה פסול נקט איפכא דידיה בכפיה דזימנין דחליצה מעושת פסולה וגט מעושה כשר שאם הוא שלא כדין אפילו בחליצה פסול ואם הוא כדין אפילו בגט כשר וזה דוחק אלא שאין לנו אלא דברי רבותינו ז"ל: ולענין פסק הלכה במצות יבום ובמצו' חליצה איזה מהם קודמת מחלוקת גדולה היא בין הפוסקים ז"ל שהגאונים פסקו שמצות יבום קודמת וכן הסכים הרמב"ן ז"ל ובתוספ' פסקו דמצות חליצה קודמת ובפרק אף על פי הארכתי בסיעתא דשמיא בתרי מהדורי:

מתניתין:    כיצד מלקין אותו וכו'. משנה זו נשתנה בצורתה הפירושי' ובמהדורא קמא הארכתי בה הרבה אבל אכתו' כאן בקוצר הפי' המוכרע בו יותר והכי פירושו כיצד מלקין אותו וכו' כופת שתי ידיו על העמוד כלומר שליח ב"ד כופת שתי ידיו של לוקה בב"ד על העמוד המוכן לכך נעוץ בקרקע ומטה קצת וגבוה כשתי אמו' והלוקה כפות הוא ומוטה על אותו עמוד כאדם הנסמך על בריח דלת ותולה ידיו למטה וכופתין לו ידיו בצדי העמוד המוכן לכך וחזן הכנסת כלומר שמש הכנסת שהיה שליח ב"ד להלקות אותו בגדיו של נדון בשפת בגדיו מלמעלה מקום כניסת הראש בחזקה אם נקרעו שלא במקום תפירה נקרעו ואם נפרמו במקום תפירה נפרמו פרימה היא במקום תפירה כדכתי' גבי בני אהרן ובגדיכם לא תפרומו דש"מ קריעה דחבל שהיא שלא במקום תפר. עד שהוא מגלה את לבו כדי שיהא המלקות בבשרו ובקריעה זו נעשה כפותח מלפניו ומאחריו על כתיפו והאבן נתונה מאחריו של נדון וחזן הכנס' המלקה אותו עומד עליה ורצוע' של עגל בידו כפולה לשתים ושתים לארבעה כי הרצועה היתה ארוכה והיו כופלין אותה ואח"כ חותכין שתיהם באמצע ונעשות ארבעה ושתים רצועו' עולות ויורדות בה פרישנא בגמרא כי הרצועו' שתיהם היו של חמור האח' נתונה בין כפל הרצוע' של עגל האח' והשנית בין כפל הרצוע' השנית לארכה והיו ראשי שתי הרצועות עודפות על כפלי הרצועות הראשונות מלמעלה ומלמטה וזהו עולות ויורדו' בה. ועוד יש לפרש הלשון כי שתי רצועות אלו היו מחוברות בתפר או בקשרים אחרים בשתי הרצועות הראשונו' בענין כי כשהיו מקצרין או מאריכין השתי רצועות הראשונ' על ידי אפקתא שאמרו בגמרא היו שתי הרצועות אלו האחרו' עולו' ויורדו' עמה כי לא יסורו מהם. וידה של רצועה זו טפח אורך ורוחב הרצועה כולה הכפולה לשתים טפח ומגעת לארכה לפי כרסו של אדם ולכן לא נתן התנא בארכה שיעור מסוים כמו שנתן ברחבה ומלקה אותו שליש המכות שאמדוהו מלפניו בין דדיו כנגד לבו ושני שלישים מאחריו. י"א כנג' האחרות שמלפניו וי"א שליש על כתף זה ושליש על כתף זה. ולזה הסכים הרב ר' משה בה"ר מנחם הצרפתי ז"ל בשם רבותיו רבני איברא ז"ל וכן היה אומר כי ההכאות האלו אינם לרוחב הגוף אלא לארכו ולכן אמרו מגעת על פי כרסו וכן היה נוהג במכות מרדות. עפ פי' משנה זו. ומדבר ידוע שלא נאמרו כל הדברים האלו שבמשנה ובגמרא אלא במלקות של תורה דהא עלה קיימא ואין מלקות בזמן הזה לפי שאין לנו ב"ד סמוך הראוי לכך וכל מלקיותינו אינן אלא מכות מרדות. והמפרשים הראשונים והאחרונים ז"ל נחלקו בזה כי י"א שאין מדקדקין על מכות מרדות משום דבר מכל זה אלא שמכין אותו בין במקל בין ברצועה מכות שיראו ב"ד לפי מרדו וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב בפ"ק דסנהדרין גבי כלי הדיינן שאמרו שם מקל ורצועה מקל למכות מרדו ורצועה למלקות וזהו מרדות לשון רידוי כאדם הרודה במקל או ברצועה כמו שירצה כאב הרודה את בנו והרב את תלמידו ומכין באיזה מקום שירצו בין מלפניו בין מלאחריו. ויש שכתבו דמכות מרדו' כעין דאורייתא תקנוה קצת להכותו לפניו ולאחריו ומכות המשלתלשו' וברצוע' של עגל ושל חמור אלא שאין מדקדקין בכל אלו דברים משנויים כאן ולא בכפיתה על העמוד וכן נראה מדברי רבינו מאיר ז"ל במסכ' כתובות וכתה הוא ז"ל שאין מוסיפין על מלקות ארבעים ואדרבה פוחתין מהם לעולם. ומורי ז"ל היה אומר כי מנין הרצועות כפי מה שיראו ב"ד שיכול לקבל כפי רשעו ומרדו ואם הוא של עבירה שכבר עשה יהיה במנין פחות ממלקות אבל אם הוא על דבר העתי' כגון שמזלזל שלא לקיים דבר של תורה או של דבריהם מכין אותו עד שיחזור ממרדו וכעין מה שאמרו לענין מלקות דאורייתא דתניא אמרו לו עשה סוכה ואינו עושה טול לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שלו. והא דתנן ואם מת תחת ידו פטור פי' פטור אף מגלות וכדאמרינן לעיל בפ' הגולין טעמא דבעינן דומיא דחטבת עצים שהוא רשות. הוסיף לו רצועה אחת על האומד ומת הרי זה גולה פיר' דרצועה זו רצועה דרשות היא והויא דומיא דחטבת עצים ואוקימנא דדוקא דטעה דיינא במנינה דהשתא הוי שליח ב"ד שוגג אבל לא טעה דיינא במניינה קרוב למזיד הוא ואין לו כפרה בגלות שהיה לו לחוש שמא ימות במכה האחת היותר על האומד. לתקלקל בין ברעי וכו' והלכתא כרבנן:

דף כג עמוד א

גמרא בזמן שהמכה מרובה מאריך:    פי' מאריך הקורא בנעימות קריאתו ובזמן שהיא מועטת מקצר בקריאתו כגון שאמדוהו בפחו' מעשרים:

א"כ מה ת"ל מכה רבה לימד על הראשונות שהן מכה רבה:    פירשו בפירושין שניתן להלקותו ע"כ וה"ק פן יוסיף להכותו על אלה שהן מכה רבה ועצומה. ואינו נכון חדא דא"כ אין לשון מכה רבה דאמרינן השתא כלשון מכה רבה דאמרינן מעיקרא כדתניא אין לי אלא מכה רבה דבעינן לומר רבה במנין ותו לא דהא לרבנן אין לו להלקו' בכח כל כך. לכך פירשו דקרא טעמא דלא יוסיף קא יהיב כלומר די לו במה שאמדוהו ומכה רבה הם ולא יוסיף להכותו עליהם ולמדנו דמלקות ארבעים מכה רבה ולכך צריך אומד':

קלה בין שנתקלקל בראשונות בין באחרונות:    פיר' בפירושי' ראשונה הגבהת הרצועה קודם שהכהו שנתקלקל מחמת פחד והשניה שנתקלקל בהורדה כשהכהו אפי' בהכאה ראשונה ואינו מחוור חדא דלישנא לא משמע הכין ועוד דלקמן אמרינן בסמוך קלה תחלה מלקין אותו שנאמר והכהו ונקלה ולא שקלה בר אלמא בעינן קלקול לאחר הכאה לכך הנכון ראשונה הכאה ראשונה ושניה הכאה שניה ממש ומשום דבעי לאפלוגי גבי נפסקה הרצועה בין הכאה ראשונה להכאה שניה נקט רישא קלה בין ראשונה בין בשניה וכן פי' ר' מאיר הלוי ז"ל:

הא דתנן ר"ש אומר ממקומו הוא למד וכו' עד אשר יעשה וכו':    פי' דנפקא ליה לר"ש מדכתיב אשר יעשה וכו' וסמיך ליה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקריבו דהיינו שיושב ואינו עובר עבירה אלמא אף זה בכלל העושה מצוה דכתיב מעיקרא אשר יעשה וכו':

דף כג עמוד ב

אר"י חלוקים עליו חבריו וכו':    פי' דאפילו ר"ע ור"י דס"ל שיש מלקות בחייבי כריתות כדסבר ר' חנינא בן גמליאל מ"מ חלוקין הן עליו בהאי דקאמר שאם לקו נפטרין מידי כריתתן וס"ל שאין המקלות מפטירן לגמרי מכרת:

תנינא:    פירש דמסייעא להא דתנן אין בין שבת ליה"כ אלא שזה ודונו בידי אדם כלומ' במיתת ב"ד וזה זדונו בכרת ומשמע לן דסתמא זו היא ואפילו לר"ע דאית ליה שיש מלקות במקום כרת ואם איתא דחייבי מלקו' שלקו נפטרו מידי כריתתן אידי ואידי בידי אדם הוא דאפילו יה"כ דינו בידי אדם שמלקין אותו מנקי' מכרת א"ו שאין המלקות פוטרו מכרת ולא הוה ליה רוב זדונו בידי אדם. ופריק ר' נחמן בר יצחק דההיא מתני' דמגלה ר' יצחק היא דסבר אין מלקות במקום כרת ורב אשי פרקי דאפי' תימא ר"ע ור"י ולא הוי סייעתא דר' יוחנן דלעולם א"ל דנפטרו מידי כריתתן במלקות והא דקתני שזה זדונו בכרת ה"ק עיקר זדונו בידי שמים בכרת דכל היכא דלא לקי מיהת יש בו כרת מה שאין כן בשבת דעיקר זדונו בידי אדם ע"י מיתת ב"ד שהיא החמורה שבזדונו:

א"ר יהושע בן לוי ג' דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו עליהם ב"ד של מעלה:    פי' אעפ"י שנראים כנגד התורה. מקרא מגילה שהוסיפו מצוה מחודשת בישראל שאינו בתורה כלל והכתוב אומר לא תוסיף עליו ולא תגרעו ממנו ואומר נמי אלה המצות ודרשינן אלה שאין שום נביא רשאי לחדש דבר מעתה ובדוכתא במס' מגלה אמרי' מהיכן מצאו לזה סמך מן התורה ומאי דרוש. ושאלת שלום בשם. פי' אע"פ שנראה כמזכיר שם שמי' לבטלה שיש בו לא תשא אלא עשו כן משום עת לעשו' לה' הפרו תורתיך לפי ששכחו שמו של הקב"ה כמו שנאמר ואמר הם כי לא להזכיר בשם ה' וכבר פירשתי בסוף מסכ' ברכות בארוכה בס"ד. והבאת מעשר. פי' שיביאו כל אחד מעשרותיו לאוצר ידוע והיה נחלק שם ע"י ב"ד והתורה נתנה טובת הנאה לבעלים לתתו לכל כהן שירצה כדכתיב ונתת ללוי וגו' וכתיב ועשו כן. מפני שיש שהיו מזלזלין בנתינת מעשרותיהם ויש שהיו נותנין אותם למי שאינו הגון וזה היה בימי חזקיה ולכך הכין לשכות להביא שם המעשרות וכן היה בימי עזרא כדקנסינהו ללוים כדאיתא ביבמות:

גרסת הספרים מאי ואומר וכ"ת וכו':    ותימא מהו שואל מאי ואומר דהא בלאו ואומר לא ידענו שהסכים הקב"ה על ידו וכד מתרץ ואזיל. וי"ל דאנן סלקא דעתן דגברא רבא כבועז לא היה אומר אי לא דידע דאסכים הכי הקב"ה מקמי הבין להכי שיילה מאי ואומר. ופרקי' אע"ג דבועז גברא רבא הוא הוה ס"ד דעבד מדעתיה לעשות לה' אבל הקב"ה לא הסכים עליה ע"י מעשה קמ"ל ואומר:

מדהא קא מרחמתא והא לא מרחמתא:    כלומר דנהי דרחמותא דהא אינה ראיה דאפשר דמערמא מ"מ אידך דלא מרחמא ואמרה גזורו לאו אמה היא וכיון דאיהי לאו אמה לא סגיא דלא תהוי אידך אמה דהא האי ברא מחדא מינהי הוא:

דף כד עמוד א

כגון רב ספרא וכגון ר' ישמעאל בר' יוסי וכגון ר' ישמעאל בן אלישע:    עובדא דרב ספרא גמרא. דריב"י ור' ישמעאל ב"א איתנהו בפ' שני דייני גזירו' ומפורשים בפירושן וכן במהדורא קמא דידי בס"ד:

ולא אוטם אזנו משמוע דמים דלא שמע בזילותא דצורבא מרבנן ושתיק:    יש שפירש דדריש דמים ממש שכל האומר זילותא מצורבא מרבנן חשוב כשופך דמים ושי שפירש דדריש דמים לשון דומם שהיא שתיקה:

שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה:    פירושו אעפ שצריך לעבור דרך שם ולית ליה דרכא אחרינא:"

בא חבקוק והעמיד' על אחת:    שהמקיי' אות' מקיים כל התור' והיא האמור' בשם כראוי בקבלת אלהותו וייחודו ועול מלכותו כדרך שנצטוינו בפ' ק"ש שכוללת כל התורה והיינו דכתי' וצדיק באמונתו יחיה כדרך שנאמר בכל המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם: