חידושי הריטב"א על הש"ס/נידה/פרק ג
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו אשר |
רמב"ן |
רשב"א |
מאירי |
ריטב"א |
תוספות רי"ד |
תוספות הרא"ש |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: מהר"ם | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
- פרק שלישי המפלת חתיכה
המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה וכו': אסיק' בגמ' דקמפלגי דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם דרבנן סברי אפשר ור' יהוד' סבר אי אפשר ונראין דברי' כדברי רש"י ז"ל דבתולין וטומאה ודאי קמפלגי דר' יהודה משוי ליה ודאי ורבנן תולין והכי מוכח פ' כל היד גבי ההיא דא"ר יוחנן בג' מקומות שורפין את התרומ' ואמרינן למעוטי הא דר' יהודה דלרבנן לא שרפי' עלי' תרומה מכלל דתולין ואע"ג דההיא לפום לישנא קמא דלק' אמרי' לה לא מסתברא דפליגי לישנא קמא ולישנא בתרא בהא וכ"ש למה שפרש"י ז"ל התם דההיא אפי' ללישנא בתרא דלק' אמרינן לה ותדע דע"כ לא אמר דרבנן סברי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ומיהו דכיון דאפשר לא סגיא דלא להוי ספק דאורייתא ואי משום חזקה האשה דקיימא בחזקת טהרה הורעה חזקתה כיון דהפילה ופעמים דאיכא דם וכההיא דפרישנא גבי שליה בבית והא דקתני טהורה איידי דנקט לר' יהודה טמאה נקט הכי והא אשכחן גבי ההיא דתינוקת בצד העיסה דקתני מטהרין ופי' תולין כדברירנא התם ודכותה טובא ולזה הסכים מורי הרשב"א נר"ו.
המפלת כמין קליפה וכו' עד טהורה: נראין דברים דאפילו רב יהודה מודה בה דבהכי לא שייך לומר דאין פתיחת הקבר בלא דם ותדע דשקלי וטרי בגמ' אסיפא דהמפלת כמין דגים אי אתיא כר' יהודה או לא ובהא לא אמרי' ולא מידי.
גמרא ותו לר' יוחנן וכו': נ"ה הישנים וכ"ת כי פליגי רבנן אירוקה ולבנה הא אמר של שאר מיני דמים ד"ה טהורה והלשון הזה עמום דמאי קושיא היא זו לומר דאדומה ושחורה פליגי רבנן ורש"י גורס וכ"ת כי פליגי רבנן אירוקה ולבנה ואלא אדומה ושחורה למאן ה"ג לה דאי לר' יהודה אפי' בירוקה ולבנה נמי פליגי אלא לאו לרבנן ופליגי והקשו על גירסא זו דדילמא רישא ד"ה וה"ק המפלת חתיכה אדומה ושחורה ד"ה טמאה אבל ירוקה ולבנה אם יש בה דם וכו' לכך פי' הרמב"ן ז"ל הגרסא הא' דה"פ וכ"ת כי פליגי רבנן אירוקה ולבנה כלומר דנדחוק לו' דרישא ד"ה היא וכדפרישנא סוף סוף תיקשי לך ברית' מיהת מירוקה ולבנה דמשמע הכא דפליגי כדאמ' ואת אמרת כי לד"ה טהורה וכיון דכן לית לן לדחוקי מתני' דאידך פירוקא אלא דנשבקה כפשוטא ופליגי רבנן אף באדומה ושחורה וקשיא לר' יוחנן בתרתי ומדנקטי' בכולה סוגיין ירוקה ולבנה בחדא ש"מ דס"ל דדם ירוק טהור לגמרי ובחזרה דעקביא במס' עדיות וכדיתיבנא בפ' דלעיל ונקטי' בכולה סוגייא ד' מיני דמים משום בכלל אדום כדאיתא לעיל.
קשתה שנים ושלישי הפילה: פי' בימי זיבה ואינה יודעת מה הפילה הרי זו ספק לידה ספק זיבה דאיכא עליה תרי ספיקי דשמא הפילה ולד והיא יולדת ואפי' בלידה יבישתא וזבה ליכא אפי' ראתה דם דקושי הסמוך ללידה רחמ' טהרי ושמא אין כאן ולד כלל וראתה דם והויא זיבה דזיבה בקושי טמאה היא כל היכא דליכא ולד ושמא לא הפילה ולא ראתה דם ואין כאן לא לידה ולא זבה גדולה דהויא בת קרבן ולפיכך מביאה קרבן ממה נפשך עולה בתנאי נדבה חטאת הרי היא בא על הספק כדאיתא בכריתות. וקרבן יולדת עניה וקרבן זבה חד הוא ואינו נאכל דדילמא אין כאן לא לידה ולא זיבה ואכיל כהן נבילה ומליקה וה"ה דיכול למתני ראתה דם ולשלישי הפילה וכו' ונקט קשתה אגב אורחיה דזיבה בקושי בקושי זיבה כל היכא דליכא לידה ומכאן היה נראה דלרבנן דפליגי עליה דר' יהודה ספקא הוי דהא אוקמי' בתנאי ורבנן דהתם כת"ק דהכא ומי' אין זו ראיה ברורה דדילמא שאני התם שאין ולד בפנינו ואין רושם דם ניכר בה.
כרבנן ועדיפא מרבנן: לא דק בלישנא דכיון דלרבנן טהורה ולדידיה טמאה לא שייך למתני עדיפא אלא דנקטינן אגב אידך דאמרינן ועדיפא מדסומכוס דהוי דוקא.
או דילמא האי בבשרה מלמד שטמאה בפנים כבחוץ: פי' דלההיא דרשא בלחוד אתא דההיא ודאי הלכה לד"ה ומשנה מפורשת והא ודאי כל היכא דאמרת דבשפופרת טהורה הא דתנן מטמאה בפנים כבחוץ פנים דוקא וחוץ לאו דוקא שהרי יש בכלל חוץ פנים וכדברי רש"י ז"ל כל היכא שהיה דם בחוץ כבר היה בפנים ונטמאת קודם יציאה לחוץ ואין לנו שום טומאה מחמת חוץ ומאי דקתני מטמאה בפנים כבחוץ אעלמא קאי כלו' כבחוץ דקרי וזיבה הא אלו היינו אומדי' דבשפופרת טמאה הי' לנו טומאת חוץ בלא פנים ואפי' חוץ דקתני התם דוקא הוא ויש בכלל שאלתנו הא דקתני בחוץ אם הוא דוקא או לאו דוקא ודוק.
אם יש בה דם אדום טמאה: פי' דאע"ג דשיעה אלמא בבשרה ואפי' בשפופרת ודחי' הכי השתא התם דרכה של אשה לראות דם בחתיכה פי' לראות דם גמור בתוך חתיכה וכיון דאורחא בכך לא חשיבה חציצה והרי היא כאלו היתה החתיכה עצמה דם ובבשרה קרי' ניהו.
וה"מ היכא דשיעא אבל פלאי פלויי וכו': איכא למידק כיון דאיהו לא צריך לומר אלא בשפופרת תנאי היא ל"ל לאפושי פלוגתא בכדי ולומ' דפליגי נמי בדפלי פלויי וי"ל דלאו אפושי פלוגתא הוא דכיון דלת"ק דם נדה הוא זה ע"כ טמאה בדפלאי פלויי.
אמר אביי בשפופרת כ"ע לא פליגי דטהורה כי פליגי בחתיכה וכו': פרש"י ז"ל דאביי נמי מוקי לה בדפלאי פלויי וה"ק דמ"ס היינו ת"ק דרכה של אשה לראות דם נדה בחתיכה והאי דם נדה הוא וכיון דפלאי פלויי בבשרה קרינן ביה לד"ה ומ"ס דהיינו רבנן אין זה דם נדה כלל שאין דרכה של אשה לראות דם נדה בתוך חתיכה הלכך אע"ג דפלאי פלויי טהורה והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דא"כ אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה האמור כאן אינו מתפרש כאותו האמור למעלה דאלו לעיל מיירי בדם ברור של נדה דאמרי' דדרכה של אשה לראות בתוך חתיכה דשיעה ולומר דלא הוי חציצה ואלו השתא אמרי' האי לישנא לענין שהדם שבתוך החתיכה היא דם נדה ורבי' נר"ו תירץ שזו אינה קושיא שהרב' לשונות בתלמוד שעניינם מתחלף
ורבי' הקשה על פרש"י ז"ל דלמה לי' לאביי לארוכי כולי האי בטעמא דפליגי בדפלאי פלויי דהא לא אתא אביי אלא לאפוקי ממאי דאמ' בשפופרת תנאי היא ולמימר כי מה שאמרו חכמים אין זה דם נדה לא באו לומר דאלו היה דם נדה היה טמאה אפילו בשפופרת וכדקס"ד אלא לומר שהדם שבתוך החתיכה אינו דם נדה שאין דרך דם נדה לראות בתוך החתיכה וא"כ לא היה צ"ל אביי אלא לא תימא הא דם נדה ודאי טמא בשפופרת אלא הא קמ"ל שאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ולא ירדתי לסוף קושיא זו דהא כלפי דאמר תלמודא מעיק' דת"ק ורבנן בתרתי פליגי בא אביי ואמר דבשפופרת לא פליגי אלא באידך בלחוד ולפי שהתלמוד מעיקרא לא פריש יפה טעם מחלקותם בדפלאי פלויי מפני שלא בא לו אלא אגב גררא וכדפרשית לעיל דכלה חדא פלוגתא היא עכשו כשאמר אביי דלא פליגי אלא באידך בלחוד הוצרך לפרש טעם מחלקותם דת"ק סבר דם הוא לפי שדרכה של אשה וכו' ורבנן סברי וכו' ומעתה אין כאן שום אריכות לשון.
ועוד הקשו עליו ז"ל דאם איתיה דפליגי בדפלאי פלויי היכי נקט תנא פלוגתייהו בדשיעא והא הכי ה"ל למתני המפלת חתיכה מלאה דם אם ישבה בקעים טמאה ואם לאו טהורה וחכמים אומ' אין זה דם נדה אלא דם חתיכה דבשלמא ללישנא קמא איכא למימר דנקטה משום דוקיא דהא דם נדה טמאה ואשמועינן דשפופרת טמאה אלא השתא לא לגופא אצטריך ולא לדיוקא דידה דאדרבה טפי הוה משמע דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה אי נקט לה בדפלאי פלויי בהדיא וגם קושיא זו אינה נוחה בעיני דהא מהאי טעמא דליהוי כיון דלישנא קמא הוה ניחה להו דפליגי בדפלאי פלויי נמי ואביי לית ליה אלא לאפוקי דלא תהוי שפופרת תנאי לית ליה למסתר אידך טעמא כלל ולאקומא ברשיעה ולמפלג אלישנא קמא בתרתי שלא לצורך אלא דלימא דבחדא בלחוד פליגי והכי אורחא בתלמודא דלא למסתר אוקמת' אלא במאי דצריך בלחוד וניחא ליה לאביי לומר דחתיכא שיעה דינא כשפופרת וכדקס"ד לעיל כדאותבי מדרשב"י וכי קתני שמלאה דם היינו דפלאי פלויי מדלא קתני אם יש בה דם אגור כדקתני רשב"י כנ"ל לפרש"י ז"ל.
ורבינו הגדול הרמב"ן ז"ל פי' דאביי השתא נייד מכוליה לישנא קמא וס"ל דכי היכי דבשפופרת לא פליגי הכא נמי לא פליגי דפלאי פלויי אלא פלוגתייהו ברשיעה ובדם שאינו אגור ואע"ג דקתני מלאה דם היינו שבלוע הרבה דם בתוכה וה"פ מר דהיינו רבנן סברי דרכה של אשה לראות דם בחתיכה כשהוא אגור ולא הוי חציצה אבל זה שאינו אגור אינו דם נדה כלל הא אילו היה אגור טמאה וכדרשב"י ומ"ס דהיינו ר"א אפי' היה אגור טהורה דבבשרה בעינן ואין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה והוי כשפופרת ואע"ג דאקדי' לפרושי טעמא דרבנן לא קשיא דמשום דאמ' לעיל דס"ל לרשב"י דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה מש"ה נקיט בקדמיתא למאן דאית ליה האי סברא ורבי' נד"ו הקשה על פי' זה דמסתמא כיון דקתני מלאה דם היינו אגור דאי לא ה"ל למתני אעפ"י שיש בתוכה דם כלישנא דבריתא דסומכוס ואי ס"ל לאביי דמלאה דם אינו אגור ה"ל לפרושי בהדיא ולומר בדם אגור פליגי ואינה קושיא כל כך וא"ת ואדפירכי' לר' זירא לעיל מההיא דרשב"י דסייעיה ממתני' דקתני אם יש עמה דם דמשמע עמה אין בתוכה לא דהכי דייקינן לעיל בבריתא דסומכוס וי"ל דלא ניחא לן בההיא דיוקא כולי האי עד דלהוי סייעתא דדילמא אפי' דם שבתוכה עמה קרינן ליה ועוד דדילמא התם לאו משום דבעינן בבשרה אלא משום דס"ל לתנא דמתני' דכל שהוא בתוכה אינו דם נדה וכסברא דרבנן דאידך ברייתא.
מ"ס מקור מקומו טמא: פי' ר"א וה"ק ואי לאו היא טהור' אבל הדם טמא ומ"ס דהיינו רבנן מקור מקומו טהור והיינו דאמר אין זה דם נדה כלו' לא דם נדה ממש ולא דם טומאה דלטומאה נמי נדה קרי לה.
בעא מיניה רבה מרב הונא הרואה קרי בקיסם מהו ממנו אמר רחמנא וכו' או דלמא האי ממנו וכו': פי' הא ודאי פשיטא ליה דבעיא שיצא טומאתו לחוץ דהא משנה מפורשת פ' יוצא דופן אלא דמספקא ליה מאי דכתב רחמנא ממנו אי לההיא אתא או למעוטי קיסם ואיכא' דקשי ליה דמאי מספקא ליה דהא ודאי לטומאה בחוץ לא מצטריך קרא דהא גבי נדה אצטריך קרא דמבשרה לומר' שמטמאה בפנים דאלמא דין טמאה בחוץ ולא בפנים והיכי אצטריך קרא הכא לטומאת תוץ והתם לטומאת פנים דאי לא כתב רחמנא מבשרה לטומאה מבפנים לא אצטריך קרא הכא לטומאת חוץ דלא נגמר מזבה ועוד תירצו דהתם דאפשר לדם לעמוד בפרוזדור הוה ס"ד שאינו טמא שם ואינו כאלו הוא במקור אבל הכא דכיון דנעקר שותת ואין דרכו לעמוד דילמא הוה ס"ד שיהא נידון כאלו הוא בחוץ ומצטריך קרא שלא יטמא עד שיצא לחוץ. וא"ת והא בפ' יוצא דופן אמר להדיא דטעמא דקרי מטמא בחוץ היינו מדכתיב ממנו עד שתצא טמאה לחוץ וי"ל דההיא בתר מסקנא דהכא איתמר דה"ל מיעוט קיסם מדכתיב אחרינא.
והלא הוא עצמו אינו מטמא כחתימת פי האמה: כן גר' רש"י כחתימת בכא"ף וי"ג בחתימת פי אמה כלומר שאינו מטמא אלא כשחותם פי אמה ממש וא"כ פשיטא דבקיסם טהור ואין גרסא זו מחוורת בעיני דהא מכיון דא"ל בהא לישנא דתמיהא מכלל דאף לרבה הכי ידיעה ליה וא"כ מאי מבעיא ליה מעיקרא ולכך גר' רש"י מחוורת מיהו לא פשיטא ליה משום דכיון דבעי' שיעור קרי בחתימת פי אמה דבקיסם בצר ליה שיעורא דהא ליתא שהרי אין אנו באין לומר שלעולה לא יהא טמא אלא בקיסם אלא דאי איכא במאי דנקט בקיסם שיעורא שיהא טמא אלא ה"פ דכיון דבעינן שיעורא לטמא מכלל דנוגע הוא דאילו ה"ל רואה לא בעינן שיעורא בדלא בעי' גבי נדה וזבה וא"ת והיכי פשיט לה הכי להדיא דהא ר"נ הוא דבעי שעורא בחתימת פי אמה אבל רבנן פליגי עליה ולא בעי שיעורא וכדאיתא בפ' יוצא דופן ודילמא רבה אליבא דרבנן הוא דבעי לה י"ל דקים ליה לרב הונא דהלכתא כר' נתן וכסברא דשמואל רביה דבפ' יוצא דופן וקים ליה נמי דרבה הכי ס"ל א"נ דאפי' לרבנן קא פשיט ליה דלא פליגי רבנן בהא כלל אלא בשיעורא בלחוד ולא אשכחן דאישתמיט חד דדילמא איכא בינייהו חמי דלפ' הוי נוגע ולרבנן הוי רואה פירושים אחרים יש וזהו הנכון. ואיכא למ"ד דלרבנן נמי הוי נוגע מדלא מטמא אלא טומאת ערב כנוגע בשרץ ואינו נכון בעיני כלל חדא דא"כ הל"ל בהדיא ועוד דהמשכת ימי טומאה גזירת הכתוב וכדמפלגי בטומאת מת גופא וכן בטומאת זיבה שיש טמא טומאת ערב ויש טומאת ז'.
למימרא דנוגע הוי: פי' תלמודא הוא דמקשי לה דאלו לרבה לא הוה ליה לאורוכי כולי האי אלא דילמא אלא מעתה וכו'.
אל יסתור בזיבה: פי' כשם שהנוגע בשרץ ונבלה אינן סותרי'.
אלא מעתה תסתור כל ז': פי' דבשלמא אם הוא סותר מדין עצמו אין לו לסתור אלא בשיעור עיקר טומאה שהיא טומאת ערב.
צחצוחי זיבה לא סתר כל ז': פי' דאהני לי' תערובת קרי שבו שאינו סותר מעצמו שלא יסתור גם צחצוחי זיבה שבו אלא כדין קרי שבו.
לח ונעשה יבש לא קמבעיא ליה: פי' דההיא מתני' בלח ונעשה יבש הוא ואיכא דק"ל דהא לקמן בפ' דם הנד' מפרש לה תלמודא אפי' ביבש מעיקרו וי"ל דהתם אמסקנא דהכא סמיך דאכרחנא הכי מאידך מתני' דמייתי בסמוך.
הא נמי תנינא המפלת כמין קליפה כמין שערה וכו': הק' בתוס' מה ראיה היא זו דדילמא שאני הכא דכיון שנמוחו כלא נחשבין ליה וכדתנן בפ' דם הנדה השרץ והנדה מטמאין לחין ואין מטמאין יבשים ואם יכולים לשרות ולחזור כמות שהיו מטמאין יבשים דאלמא כל שיכול לחזור בכך שהיה יכול לחזור לכמות שהי' אפי' ביבושותו חשבינן ליה כאלו לח וליכא למימר דהתם הוא לפי שחוזר לכמות שהי' במעת לעת בלחוד והכא אפי' מעת לעת דאדרבה אמרי' לקמן דגבי שרץ ונבלה דאקושי בעינן מעת לעת אבל דם דרכיך לא בעינין מעת לעת ואינה קושיא דהתם דידעינן בודאי שהיה לח מעיקרו וירדה להן טומאה בלחות גמורה דין הוא שאין יוצאין מטומאתן על ידי יבשות כל זמן שיכולין לשרות ולחזור לכמות שהיה והרי הן עומדין בלחותן כמעיקרא אבל הכא שיצאו יבשין מעיקרן אין שריה ונימוח זה דן אותם כלחין דליחול עליה טומאה לכתחלה מפני שריה זו והיינו דאמרי' מעיקרא לח ונעשה יבש לא קמבעיא לי דודאי כיון דנחתא ליה טומאה בלחות דין הוא שיהא כדינו אעפ"י שנתייבש וכדדרשי' בפ' דם הנדה דם זיבה כהויתה יהא וכההיא דהשרץ והנבלה שאף עפ"י שאין מטמאין יבשין לא מחתינן להו מטומאתן בלחות עד שיתייבשו לגמרי שלא יוכלו בשריה מעת לעת לכמות שהיו וכ"ש זה דכתיב דם יהיה זובה בהוייתא יהא וכי קמבעיא ליה בדם שהיה יבש מעיקרו אי חשיב דם דליחות ליה טומאה והיינו דאהדר ליה הא נמי תניתוה כלו' והכא בתחלת יציאתן מן הפרוזדור יבשין היו וכי נוחו לא מהני לשוויינהו בלח כיון דיבש מעיקרו הוא אלא ודאי דדם יבש דם הוא ומטמא.
ואמר א"ה כי לא נמחו נמי: פי' דבשלמא לדידי אע"ג דיצאו יבשין מן הפרוזדור ולחוץ דילמא כשיצאו מן המקור לפרוזדור לחין היו לפיכך שנינו שאם נמוחו טמאה שזה ראיה שיצאו מן המקור וטמאוה בפרוזדור כשהוא לח וכשלא נמוחו הוי ראיה שהיו יבשין גם ביציאתן מן המקור ולפיכך טהורה אלא לדידך דאמר' דדם יבש מעיקרו טמא מ"ל נמוחו מ"ל לא נמוחו ומהדרין דכי לא נמוחו הוי ראיה דאינו דם כלל ואפילו יבש אלא בריה דעלמא ואין כאן לא דם ולא ולד כך פי' רבי' נר"ו לפי שיטת רש"י והיא הנכונה אבל בתוס' פי' דעיקר בעיין דהכא לאו משום לחות ויובש בלחוד הוא אלא משום דכיון דכתיב כי יזוב זוב דמה דדאיב ביציאתו מן המקור לפרוזדור ולמעוטי יבש שאפי' יהא בו סימן שדינו כלח מ"מ אינו זב והיינו דפשיט לה מדתנן המפלת כמין קליפה וכו' והא הכא שאינו זב ואפ"ה טמא והקשה רבי' נר"ו היכי הוה פשיט ליה מעיקרא ממתני' דדם הנדה והיכי שייכא הא לבעיא דבעי מיניה ויש לתרץ דאיהו סבר דסתמא קתני יבשין אפי' שיש שם סימן שיצאו יבשין מעיקרו ואיהו אהדר ליה דדילמא התם כשהיה תחלתו לח וזב להכי פשוט ליה קראי אפי' ביבשין היא מדתנן באידך המפלת כמין קליפה וכו' אם נמוחו טמאה והנהו מסתמא לא זבו בשעת יציאה מן המקור כיון שיצאו יבשין כל כך.
עוד הקשה רבי' נר"ו דא"כ מאי האי דמהדרי א"ה כי לא נמוחו נמי ולדידיה היכי ניחא דאדרבה לדידיה תקשי טפי דאפילו נמוחו אמאי טמא דהא בעי' זב המקור ותירץ דההיא אי הכי לאו אא"ב הוא אלא שאלה בעלמא לפרושי מתני' ודכותא בתלמוד עי"ל דה"ק דבשלמא לדידי כי נמוחו הוי ראיה שיצאו מן המקור כשהן זבין דאל"כ לא היו נמוחין עכשו אלא לדידך אפי' לא נמוחו נמי ופרקי' אמר רבה וכו' והא דאמר דאי לא נמוחו בריה היא הדבר ברור שלא אמר כן אלא בדברים השנויין במשנתי' שאינן בפנינו דם ברור ונוטין יותר להיות בריה ולהכי הוי נמוחין בחינ' שלהן הא כל שהוא דם ברור אפילו לא נמוחו כלל טמא וכדאמר דם יהיה זובה כהוייתהו יהא שלא כדברי ר"ח ז"ל שכתב בפ' דם הנדה דדם יבש אינו טמאה אלא היכא דנמוח דאי לא בריה הוא ורבי' הביא ראי' מפרקין דאוקי שמואל פלוגתא דר' יהודה ורבנן בחתיכה של ד' מיני דמים וד' יהודה מטמא משום דם דקריש ואע"ג דלא נימוחה נמי וע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא משום שאין דרכו של דם לקרוש ולהיות חתיכה אלמא כל שיש לספקה בדם לא בעיא נמוח ואינה ראיה בעיני דהתם הוא בחתיכה שהיא לחה וכל שאתה מחזיקה בדם קרוש אין לך דם לח גדול ממנו ואין צריך לבדקה במים דחתיכה לא מתמח' אבל בדם יבש אמר לך דכל שאינו נמוח כלל לא חשיב דם והרי הוא כבריה וכאלו הוא מין עפר ועוד נפרשנה בפ' דם הנדה בס"ד.
מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפות וכו': דקדק רבי' נר"ו דכיון דקתני שהיתה מפלת משמע שהיתה למודה בכך דאלו במעוברת הל"ל שהפילה וש"מ דכל שלא נמוחו דתלינן בבריה בכל אשה היא ולא במעוברת בלבד ויפה כיון.
ממעכתו ברוק: מיהא שמעינן דפושרין דיו שיהא כעין חמימות שברוק וזה כלל גדול הא דאמר ע"כ לא קאמר ר' יהודה אלא גבי דם דקריש והוי חתיכה לא דק תלמודא בלישנא דהא דהתם לא פשיטא לן דהוי דם ודאי טפי מהכא והכא הל"ל ע"כ לא קאמר ר' יהודה אלא דדם קריש והוי חתיכה אבל לא הוי.
ויברא לגופיה וייצר לאפנויי ודנין יצירה מיצירה: איכא למידק דקושיא ברייתא דנגמר בריא' שפיר מתרצה בהכי אבל קושי' קמיתא דנילף בריאה מיצירה מדתנא דבי ר' ישמעאל היכי מופנה ומה שתירץ רש"י דמדדמי ליה ילפי' דהיינו יצירה מיצירה ולא בריאה מיצירה דלא אמר ליה ומפרקינן בכל דוכתא אינו נר' מחוור חדא דה"ל לתלמודא לפרושי הכי כדעביד בכל דוכתא ועוד דלעולם לא דמי הני אלא היכא דסתרן אהדדי ולא אפשר למליף תרוייהו ורבי' הרמב"ן פי' ע"כ וייצר לאפנויי וכדבעינן למימר וכיון דכן לא סגייא שאין דנין יצירה יצירה דדמי ליה מאי אמר דנגמר נמי מניה בריאה יצירה במופנה מצד א' דיצירה מאחת מופנה היא ההוא ליצירה יצירה הוא דמופנא לגבי בריאה אינה מופנה וה"ל לגבי דידיה כאלו אין כאן מופנה כלל ואפשר שאף רש"י לזה כיון אלא שלשונו קצר כמנהגו.
עי"ל וכן נר' מלשון רש"י דה"ק ויברא לגופיה וייצר לאופנויי וכיון דקפיד רחמנא למכתב בריאה לגופיה ויצירה לאפנויי הא גלי לן דלא בעי אלא דיליף יצירה מיצירה בלחוד דדמי ליה והיינו דמהדרין אדרבה וייצר לגופיה ויברא לאפנויי ודנין בריאה מבריאה בלחוד דדמי ליה ולא יצירה מבריאה כלל ובזה יעלה תירוץ לפי' ז"ל שפי' אדרבה וייצר לגופיה ויברא לאפנויי ונילף בריאה בריאה לאתויי תנין ולא נגמר בהמה והק' רבי' נר"ו דהא אפי' כי מפנית ויברא דגבי אדם אכתי מופנה מצד אחד הוא ויברא לגבי תנין לגופיה הוא מאי אמר דמופנה מצד א' למדין מעתה אף יצירה דבהמה נגמר מבריאה דאדם והרי מופנה מצד א' דהא אמ' דבריאה דאדם מופנה ולפי מה שפי' לדעת רש"י ז"ל ל"ק דאינן ה"ק דדילמא בריאה נפקא לאפנויי ולהכי נפקא טפי מיציר' כי היכי דנגמר מיניה יצירה יצירה דדמי ליה בלחוד ולא נגמר יצירה כלל ואע"ג דמופנה מצד א' כותיה ובר מהני נמי ל"ק דהשתא פירכא בעלמא פרכינן ולא ידעינן דבריאה דתנין לגופיה ובסמוך הוא דפרשי' ליה ורבי' נר"ו פי' דהכי פרכינן אדרבה וייצר לגופיה ויברא לאפנויי ונילף בהמה ותנין במופנה מצד א' חד מבריאה בריאה וחד מיצירה בריאה ואין לשון הסוגייא מוכחת כן וגם לשון אדרבה דייק יותר כפרש"י ז"ל.
ויברא גבי תנין לא מופנה: פרש"י ז"ל וכיון דאינו מופנה אלא מצד א' משיבין והרי יש להשיב דמה לאדם שאין מטמא מחיים וכדאמר' לקמן בסמוך ובחנם דחק רבי' ז"ל דהא לא אדכר ליה תלמודא הכא אלא כלישנא דרב אחא בריה דרבא דס"ל דאפי' שאינו מופנה כל עיקר למדין ומשיבין דאלו להאי לישנא קמא לא צריך תשובה כלל דאנן הכי אמ' דאי דיינינן יצירה איכא מופנה משני צדדין ואי שבקינן יצירה יצירה ודיינינן בריאה בריאה ליכא מופנה אלא מצד א' וכיון דכן שבקי בריאה בריאה ודיינינן יצירה יצירה דדמי בשני צדדין ומעתה בריאה בריאה לגופיה וליכא מופנה כלל ולהאי לישנא קמא כל שאינו מופנה כל עיקר אין דנין ואעפ"י שאין תשובה וזה ברור מנמוקי רבי' הגדול הרמב"ן ז"ל וכן בתוס'.
מה לאדם שכן מטמא מחיים: איכא דמקשי ליהדר לגמרי תנין מבהמה במופנה מצד א' דהא יצירה דבהמה מופנה מיהת ובכל התורה למאין למד מלמד חוץ מקדשים וי"ל דהאי ל"ק כלל לפום מאי דפרישת לשיטת רש"י ז"ל שאין למדין כאן אלא מדדמי לחוד ומיהו בר מהכי ל"ק דבהא נמי יש להשיב מה לבהמה שכן מטמאה לאחר מיתה משא"כ בתנין שבים ומהא טעמא נמי לא אתי תנין מאדם ובהמה דמה לשניהם שכן מטמאין לאחר מיתה.
הואיל ונאמר בו יצירה באדם: פי' והוא לא אמר מהיכן מופנה כדאמר בסמוך גבי רוח דהכא יצירה יצירה גמרינן ויצירה דאדם או בהמה מופנה וה"ל מופנה מצד אחד והכא אין להשיב דלא שייך ביה טומאה אבל בסמוך דגמרי' בריאה בריאה בעינן מופנה דאלו בריאה דאדם ובהמה לאו מופנה הוא ובלישנא מיהת לא דיינינן כלום בשאינו מופנה כל עיקר ואף עפ"י שאין תשובה.
ואין דנין דברי תורה מדברי קבלה: פי' כל היכא דלא גמרי לה ממש ובעינן לה למילתא אחריתא כי הכא הא לאו הכי דנין כדאשכחן בעלמא וחדא מנייהו בפ"ק דמגילה גבי פרזי פרזי.
אי תנא נחש הוה אמינא גבי נחש פליגי רבנן וכו': ק"ל וליתנהו כלהו בהמה וחיה ונחש וי"ל דאפ"ה מכיון דאיכא יצירה במופנה הא' דאנחש בלחוד הוא דפליגא דרבנן.
חסורי מחסרא וה"ק: לאו חסורי מחסרא ממש הוא אלא ה"ק נר' לי דברי ר"מ בבעין בהמה וחיה ונראין לכל דברי רבנן בעופות.
נ"מ לאיתסור באחותה: פרש"י ז"ל דנקט אחותה טפי מאמה ואם אמה לגזומי מלתא טפי ולאתויי לידי גיחוך משום דאחותה לא מתסרא אלא בחייה והיא אינה מתקיימת דתתסר אחותה שלה משא"כ בשאר קרובות דמתסרי לאחר מיתה והאי נמ' לאו ר' זירא א"ל אלא ר' ירמיה גופיה א"ל כלו' הא דבעי מינך נמ' לאיתסורי באחותה והא דאמר למימרא דחייב ה"פ למימ' דחייב כולי האי דתסתר אחותה בחייה והא לא אמ' ר"מ אלא הואיל ובמינו מתקיים אבל הוא עצמו אינו מתקיים כלל ואפי' לאסור אמה ואם אמה כ"ש אחותה כן דרך פרש"י ז"ל ורבי' הרמב"ן ז"ל פירש דכי פרכינן למימר דחייב אעיקר בעיא פרכינן למימרא דבן קיימא הוא דלתפסו בה קדושין ע"י אביה והא נפל גמור הוא וכבן ח' חי שהוא כאבן והוא נכון בלשון הגמ' יותר.
עד כאן הביאו ר' ירמיה לר' זירא לידי גיחוך ולא גחיך: פי' דאלו ר' ירמיה גופיה לא מספקא לי' כלל ומידע ידע ליה דנפל גמור הוא ולא תפסי בה קדושין ולא גחיך פרש"י ז"ל לפי שאסור לאדם למלא שחוק פיו בעה"ז ומיהו לאו למימרא דבכי הא דבדיחותא אסור דהא רגילי בהו רבנן כדאיתא בכמה דוכתי' ור' ירמיה לא הוה מחזר להביאו לידי איסור אלא חומרא וקדושה שהיה נוהג בו ר' זירא בעצמו שלא לשחוק כלל שמא יבא לידי שחוק אסור.
לא אמרה ר"מ אלא הואיל ובמינו מתקיים: פי' הא ודאי ר"מ יצירה מיצירה גמר א"נ משום דעיניהם כשל אדם כדאמר לעיל ולא משמע דהא דרב פליגא אדלעיל דשמואל ור' יוחנן ואידך אמוראי דשקלו וטרו בה מדלא מייתי לה תלמודא בפלוגתא אלא ה"ק דאע"ג דגמיר יצירה יצירה או טעמא דעיניהם כשל אדם אפ"ה לא אמר אלא הואיל ובמינו מתקיים דומיא דאדם במינו דגמיר מיניה ולאפוקי גוף אטום שאין מינו מתקיים דכותיה וכן פירש"י ז"ל.
ואם איתא: פי' דהוא עצמו מתקיים כאן הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא להוי.
ותפשוט מהא דאמר ר' יוחנן וכו': ק"ל דדילמא ההיא לרבנן היא דלית להו לדר"מ והלכתא כוותיהו וי"ל דקים להו דר' יוחנן לכ"ע אמרה והתם בפ' המקשה הכי מונח דלכ"ע היא.
התם לא פרס איכא ולא פרסות איכא: ואנן דרשינן התם כי פרסה בבהמה אותה תאכלו כדאיתא בפ' בהמה המקשה.
הכל מודים גופו תיש ופניו אדם: פי' דפרצוף בני אדם עיקר גופו אדם ופניו תיש ולא כלום פי' ואפי' לר"מ ופרש"י ז"ל דרב פליג אסוגיין דלעיל דאלו בסוגיין דלעיל אמרי' דטעמא דר"מ משום דגמר יצירה א"נ משום דעיניהם כשל אדם וכיון דבכולי תיש גמור חשיב לר"מ ולד כ"ש כשגופו אדם ופניו תיש אלא ודאי דרב פליג אסוגיין דלעיל וס"ל דר"מ ורבנן בסברא פליגי ואין זה נכון מדלא מייתי לה תלמודא לעיל בפלוגתא והנכון כמו שפר"ת ז"ל בספר הישר דהא דרב איתא אפי' לסוגיין דלעיל דכל שהוא כלו תיש עדיף ליה לר"מ דהוי במינו מתקיים וגמרינן ביה יצירה יצירה וכן כשפניו פני אדם פנים עיקר וכוליה אדם דיינינן ליה ולא בעינן בהא ג"ש דפני אדם דחשיבי עיקר אבל כשגופו אדם ופניו תיש אפי' לר"מ אינו כלום שהרי אין במינו כך ואין כאן לא אדם ולא בהמה וכשנברא בעין א' וכן בשאר אברים א' א' פליגי דמר חשיב ליה אדם ומר לא חשיב ליה אדם והא דאמר לא נחלקו אלא כשנברא בעין א' בבהמה לאו דוקא דא"כ היכי קרי ליה מצורת הא ודאי משום אבר א' דבהמה לא משמע לן השתא דנפיק מצורת אדם ולקמן הוא דאמר לה לחד לישנא דאמר אביי כי תניא ההיא לעכב וכאידך אב"א מנינן מיניה דמשמע לן דהאי כל צורת הוא אלא הכא לישנא קיטא נקט א"נ משום דלרבנן אפשר דאפי' באבר א' בבהמה פליגי אבל לר"מ אפי' אין לו אלא א' א' מכל צורת פני האדם כגון לסת וגבין וגבת העין וכדאמרי' בר ברי רבא אמ' חסא ואוקימנא כמ"ד מצורה ואיכא למידק מ"ל לרב דפליגי ר"מ ורבנן בהא דהא במתני' לא משמע דפליגי אלא במפלת בהמה וחיה גמורין י"ל דמתני' קשיתיה ל"ל למתני וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד ליתני וחכ"א אינו ולד אלא ודאי שמעוה דר"מ דקאמר תרתי חדא דדמות בהמה וחיה גמורין ולד ואידך דמטמא אפי' במקצת צורת בהמה וחיה וא"ל רבנן דכל צורת אדם בעינן דהיינו לכל הפחות פרצוף פניו ולא בהמה גמורא ולא מקצת צורה ואי בא למידק דאדרבה משמע מלישנא דרבנן דסגי ליה כמצורת ולא כל צורת ומהא ה"ל למרמי עליה דרב ולא ממתני' וי"ל דלא מסתבר ליה לרב דליהוי ר"מ מחמיר בכל צורת בהמה ומקל במקצת צורת אדם ומשמע ליה דמתני' ה"ק כל שאין בו מצורת אדם מה שהוא עיקר צורתו דהיינו פניו אינו ולד א"נ דס"ל דבמתני' גרסינן כל צורת ודמינן ליה ממתני' דקתני איפכא ובריתא פי' דמתני' היא ואע"ג דרב תנא הוא ופליג בהא אתנא דמתני' סמכינן דבקי בגרס' דמתני' ולהכי א"ל אי תניא תניא ולהא אתא מתני' כפשטה.
ואב"א לעולם כמ"ד מצורת ומאי א' א': וק"ל מאי אב"א הוא למדחק מתני' וי"ל משום דלא מסתבר דלהוי אבר א' בלחוד מעכב בכל צורת וכדכתיבנא לעיל.
אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה: פרש"י ז"ל דס"ל טרפה חיה והקשה עליו הרמב"ן ז"ל חדא דמוקים ליה לרבא דלא כהלכתא ועוד דכי לא היה י"ב חדש מאי הוי מיגרע מנפל דאמו טמאה כיון דראוי לברית נשמה והא נמי לא סגיא שלא היה ראוי לברית נשמה מפני שיהא ושטו נקוב מתחלתו וכ"ש דאפשר דניקב לאחר זמן ולא גרע מיצא מחותך לכן פי' רבי' ז"ל דרבא אמ' אפי' למ"ד טרפה אינה חיה ואליבא דהלכתא והא דאמר בסמוך דאיכא בין ר' ינאי ובין ר' זכאי טרפה חיה לאו למימר דדין טומאה דהכא תלויה בדין טרפה חיה כלל אלא דר' נקט לסימן בעלמא כדי שייטל מן החי וימות דהיינו נטילת ארכובה עליונה העושה טרפה דס"ל טרפה אינה חיה ור' ינאי סבר דטרפה חיה.
ובין ר' יוחנן ור' ינאי איכא דר' אלעזר: פי' דר' יוחנן לית ליה דר"א וס"ל דאע"ג דניטל חלל שלה אינה מתה ואינה מטמאה במשא ואע"ג דלא סגיא דלהוי טרפה ואפי' בבוקא דאטמא דשף מדוכתיה הוי טרפה כל היכא דאיעכול ניביה לד"ה כדאיתא בפ' אלו טרפות כנ"ל לר' יוחנן דטרפה חיה כר' ינאי אבל ליכא למימר דאיהו משמע ליה בכדי שינטל מן החי וימות בעי' למימר וימות לאלתר דא"כ לר' ינאי נמי נימא הכי ומ"ל דס"ל דטרפה חיה אלא ודאי כדאמרן.
ואם איתא ליתנא נמי שמא מגוף אטום או ממי שפניו מוסמסין: וא"ת ודילמא חדא מינייהו נקט ותדע מצי למתני שפניו תיש וכעין אפקות' ומי שיש לו שני גבין וי"ל דשאני פניו מוסמסין דלא בריר דיניה כולי האי ודמי נמי לפניו טוחות.
כי פליגי בפניו טוחות והכי איתמר: ק"ל נהי דמכרחי' דל"פ אלא בפניו טוחות מ"ל לאפוכי סברא דר' יוחנן לר"ל ודר"ל לר' יוחנן ושמא הכי גמיר לה רב פפא.
מאי דעתייכו לחומרא: ק"ל דמהאי ליש' משמע דקים ליה בגווייהו דלא טעו בהלכה א"נ שכן נר' לו מדבריהם דלחומרא בעלמא אמר כן וא"כ היכי א"ל דיהביתו לה ימי טוהר והא ודאי כיון דלחומרא אמר כן לא סגיא שלא פי' כן לנשאלין בהוראתם והכי יהבי לה ימי טוהר וי"ל דה"ק דאע"ג דהנשאלי' עצמם לא יטעו בהוראה שמא יבאו אחרים לטעות בהוראתם שלא ידעו טעם הדבר בבירור וכיון דכן ואין הדבר מן הדין א"ל אין לנו אלא קו הדין דאלו בדבר שהוא ספק תורה פשיטא דעושין לחומרא ולא חיישינן לקולא דלבסוף דהא לא סגר דלא נעביד לחומר' ואפי' בדבר שהוא טוהר מן התורה ונראה להם לחכמים לאסור בו משום גזירא כההיא דהוציא העובר את ידו דאמר רב הונא לקמן דמדרבנן טמאה לד"ה גזירה ידו אטו ראשו או רובו בהא נמי עבדינן ולא חיישינן לא אמרי' אלא בבעין זו א"נ ההיא דר' ירמי' בר אבא דלק' דבעי להחמיר כשמואל ואנן קי"ל כרב באיסורא וזה ברור.
רב סבר בריה בעלמא ליתא: פרש"י ז"ל שאין בעולם מין אחר שיהא כן אלא הנמצא במעי בהמה ושמואל סבר יש בעולם מין שהוא כך והוא מתקיים ואיהו הוא דאסר רחמנא למשה אבל זה לא נאסר והרי הוא בכלל מה שהתירה תורה בהמה בבהמה וא"ת לשמואל בשיצא לאויר העולם למה אסור כדמתרץ בריתא לק' להוי בקלוט בן פרה דשרי י"ל דס"ל לשמואל שאף זה אעפ"י שראוי לברית נשמה אינו מתקיים בעולם והרי הוא כנפל שאינו מתקיים ליום ולפי דברים אלו הא דאותיב רב שימי לרב ממתני' דדייה מינה הא מחיה חיי ה"נ דתקשי לשמואל דרב שימי קמיה דרב הוה רגיל דיתיב דבר בריה ותלמידיה הוא וכן מה שהקש' רבי' הרמב"ן ז"ל דבמ' בכורו' מוסבינן מניה לרב ולא מדכרין לשמואל כלל כבר תירץ רבי' נר"ו דדילמא מותבינן לרב דשמעינן ליה להדיא דאמר באשה אינו ולד דאילו לשמואל לא שמעינן ליה להדיא דאסר בשיצא לאויר העולם ואנן הוא דמתרצינן הכי לק' אליביה דידיה ומאי דנקטיה אבל במעי בהמה שרי מימ' בגמ' הוא ומוקים פלוגתייהו בדרב חנן בר רבא א"נ דבמעי בהמה שרי ר"ל דכל שנמצא במעי בהמה שרי לעולם כך יש לפ' לפי שיטתו ז"ל.
אבל רבינו הרמב"ן ז"ל פי' דבין לרב בין לשמואל אין בריה כיוצא בו מין לעולם ואין לנו אלא זה שנמצא במין אחר ובהאי גופיה פליגי רב ושמואל אם ראויה להתקיים אי לאו כרב סבר בריה בעלמא ליתא וא"א להיות לו לאויר העולם ומעתה במעי בהמה הוא הא שריה רחמנא דלא להוי בכלל פרסה בבהמה תאכלו ושמואל סבר דבריה בעלמא איתא וראויה היא לחיות בעולם וכי אגמריה רחמנא היינו לאחר שיצא לאויר העולם ולא להוי כקלוט בן פרה דשרי אבל במעי בהמה דאפי' שליה שרי איהו נמי שרי ולהאי פי' דייק טפי לישנא דקאמר בריה בעלמ' ולא קאמר מין בעלמא ודייק נמי לישנא דאיתא וליתא ולא קאמר איכא וליכא ומיהו ק"ל דהא פסיק תלמודא הלכתא כרב ואפילו לקולא ולפי זה אין לך בעל שני גבין ושני שדראות מתקיים בעולם ומצאתי כתוב על א' מהגדולים שהעיד על אשה בעלת ב' גבין וב' שדראות שחיתה ונתקימה זמן גדול וי"ל דקים להו לרבנן מילתא היא וההוא מיעוט דכמה מיעוטי הוא ואין חוששין לו.
יש בעוברין שהן אסורים: פי' יש בעוברין המותרים במעי אמן שהם אסורין כשיצאו לאויר העולם.
מאי יצא לא יצא מכלל עוברין: פי' דה"ק יצא לאסור מכלל התר עוברים שבמעי אמן מי שיש לו ב' גבין שהרי א"א לומר שיצא להתר מכלל איסור שאפי' יצאו לאויר העולם קודם זמנו מותר דאמא עדיף מאידך שאינם משונים.
רב מתרץ לטעמיה: פי' דאע"ג דמתני' לק' לרב לישנא דידה לא אתי שפיר דלישנא שיצא ב' גבין משמע שיצא מאיסור להתר מה שא"א לומר כן.
בד"א בשלא כלו לו חדשיו: לא דייק לישנא דהא בשלא כלו לו חדשיו עסקינן בהדיא.
מאי לאו אגסה: פי' אפילו אגסה ופרקי' דדילמא אדקא דוקא.
המפלת דמות לילית אמ' טמאה לדה וכו': וא"ת פשיטא דהא פניו כפני אדם שהוא טמאה לד"ה כדאמר רב לעיל ולא משמע דשמואל לית לי' ההיא דרב וי"ל דשאני התם דפרצוף פניו מצורת אדם ה"ל אבל הכא אין כאן צורת אדם כלל דהא לילית כך היא צורתה דנימא דהוי כעין ילדה בהמה וחיה דטהורה לרבנן קמ"ל דלילית גופא ולד הוא אלא שיש לו כנפים.
לא שמעתי: וא"ת והא שמיע ליה בריתא דבסמוך כר' יהושע וי"ל דלא ידע פי' שפיר אי בצלול פליגי או אפי' בעכור או אפי' במלא בשר.
שמא כר' יהושע אמרה: ק"ל ואמאי נימא דס"ל דלאו כהלכתא י"ל דמשום דמאי דקאמר מלאה דם טמאה נדה והוי נמי כסומכוס דהוי יחידאה ומי' ריב"ל משמע דקבלה לסהודתיה דר' ישמעאל בר יוסי ומשמע ליה דרבנן אמרה וכהלכתא ומש"ה קאמר דבצלול פליגי או אפשר דעכור עדיף טפי ממלא בשר או איפכא ולפי' נחלקו בכולן שאין או' כדברים אלו זו דומה לזו תיובתא ולית ליה השתא מאי דאמ' לקמן דקרא אסמכתא בעלמא והא דאקשי ליה רבא לרב נחמן ממה שאמר סימן ולד וכו' פרש"י ז"ל דמשנה היא בפ' הלוקח בהמה מן הנכרי דמ' בכורות ואשטמתי' למר"ן ז"ל דר' יהושע לא איירי במשנה ודר' יהושע כמתני' היא וכמו שכתבו התוס'.
לחוש חוששת ימי טהרה לא יהבינן לה עד שישעיר: פי' דבכי הא מחמרינן וחיישינן לחומרא כיון שהוא מקום ספק ולא חיישינן דילמא יהבי לה טהר וכדפרשי' לעיל בס"ד.
מעדותו של ר' נחוניא נשנית משנה זו: פרש"י ז"ל למימרא דיחידאה היא ולית הלכתא כותיה דרבנן פליגי עליה וסבר דלא צריך צורת פנים דק"ל הא ר' יוחנן אמר לעיל דפניו טוחות אמו טהורה וי"ל דשאני סנדל דודאי היה לו צורת פנים מתחלת ברייתו אלא שסטרו חברו כדאיתא לעיל וכדא' נמי ולד הוא אלא שנרצף.
מ"ד הואיל ואמר ר' יצחק וכו': בנסחי דוקני לא גר' ליה דגבי סנדל ליכא למימר מדהאי זכר האי נמי זכר דהא ב' עבורין היו כדמוכח סוגיין ובמתני' דג' נשים משמשות במוך.
איכא דגר' מונה תחלת נדה מן הראשון וסוף נדה מהאחרון כלו' דדם שנראה ביום פעם אחד דנין אותו תחלת נדה לראשון להחמיר וכן אם תחזור ותראה בשמיני דנין אותו דם הבא בסוף שהוא נדה לאחרון כי שמא האחרון נמי נקבה ודם פ"א דם טוהר וזה תחלת נדה וי"ג מונה תחלת לדה מן האחרון וסוף לדה מן הראשון ופירש ברור דלטומאת יולדת קרי תחלת לדה ולימי טוהר קרי סוף לדה וי"ג תחלת לדה מן הראשון וסוף לידה מן האחרון כלומ' דדם של פ"א חוששין אותו לשתים ממ' דנין אותו תחלת נדה מן הראשון וסוף לדה מן האחרון כי שמא הוא דם טהר למנין האחרון וחוששין לדם פ"א שהוא תחלת נדה והכל עולה לענין א'.
גבי כריתות: פי' ששנינו שהיולדת סנדל חייב קרבן יולדת.
מכרך כריך ליה לולד אפלגי': פי' כי ראשו של ולד הוא כנגד טבורו של סנדל וא"ת א"כ היאך סטר את פניו וי"ל כי אחר שסטר נשתרבב למטה עכשו בשעת לדה.
דסנדל קדים: פי' וכגון שנתגיירה וטבלה בנתים כי היתה עומדת בנהר לטבול ויצא הראשון קודם גמר טבילתה.
ולד דאית ביה חיותא: מדנפק רובא דרישא הוי כילוד סנדל עד דנפק רוביה זו גר' רש"י ז"ל ועד דנפיק רובא דגופא קאמר ואתיא כשמואל דאמר התם שאין הראש פוטר בנפלים וה"ק עליו בתוס' דהא איתותב שמואל התם והיכי נקטי' סוגייא להדיא דלא כהלכתא לכך פי' לפי גרס' דבסנדל הקילו שלא יהא ראשו פוטר ולפום הא אפשר דנפל פוטר ברוב ראשו וזה בכלל מאי דאמר ולד דאית ביה חיותא ויש בו חכמי' דגרסי' עד דנפיק כוליה ופי' עד דנפיק כוליה ראשיה דאע"ג דהראש פוטר בנפלים כוליה ראש בעינן.
כדי שיאחז ויראה לכאן ולכאן: פי' והיינו טפח שלם בגודל וא"ת אמאי לא קתני טפח וי"ל משום דא"כ ה"א דאפי' לבן אבטיח סגי בטפח בינוני קמ"ל דהכל לפי שהוא אדם וא"ת א"כ היכי מני להאי טפח הכא גבי אידך י"ל משום דסתם אדם בעי טפח בינוני לכל הפחות ואין פוחתין ממנו אפי' הוא ננס.
צריך שיוצא מן ההדס טפח: וש"מ דאע"ג דשאר טפחים דלולב והדס טפי קטנים שחסרים שתות כדאמר' בדוכתא דהאי טפח יתירה טפח שלם הוא מדמני הכא גבי אידך וכדברי רבי' הגדול ז"ל.
שיהו ברובא: מפו' בפ' העור והרוטב בפי' רש"י ז"ל(קכד.).
בפלוגתא לא קמיירי: ואע"ג דהוי פלוגתא דיחידאה דלית הלכתא כותיה לא אמר טפח אלא מן התנור ולכותל פי' הנכון לפי שמעכב התנור מלסמוך לכותל ודוחק את הבית ועומד ליקצץ אבל לצד האחר אפי' הוא ארוכה הרבה הוי יד דחזיא להניח שם ככרות.
הכי תניא בת"כ אמר רב יהודה והלא האבן יוצא כל שהוא חבור ולא אמר טפח אלא מן התנור ולכותל, ע"כ. ופי' כל שהוא ואפי' ארוך הרבה דאי בפחות מטפח וכל שהוא ממש היכי חזיא להיות יד וכ"ת דכל היכא דבצירא טובא הויא כגופו של תנור הא ליתא דסבר התם משום יד נקט לה דקתני לכם לכל צרכיכם לרבות את הידות מכאן אמר אבן היוצא מן התנור טפח וכו' ויש פי' אחרים אבל זהו הנכון וזו שיטת רש"י ז"ל.
בדכתיבין קמיירי: וה"ה דיכול למימר כדקאמ' בסמוך בקדשים לא קמיירי אלא דהשתא סגי ליה בהא וכן דרך התלמוד.
והא אמר רב אין הולד מתעכב אחר חברו כלום: י"מ דס"ל דאין אשה מעוברת חוזרת ומתעברת דא"כ אמאי לא למשתהה ולית ליה לרב ג' נשים משמשות במוך ולית ליה נמי הא דאמר לקמן מעשה ונשתהא ולד אחר חברו וכו' ולא מעשה דיהודה וחזקיה בני ר' חייא ורבי' הגדול הקשה עליה דהא מתני' דג' נשים להלכתא ולדה נקטי' לה בכל דוכתא ועוד האיך אפשר דלית ליה ההיא דיהודה וחזקיה וכי שקורי משקר תלמודא לק' למימר דרב לא ידע ליה דהא בני חביבה הוו ויתבי קמי בבי מדרשא ובקי בהן אלא ודאי מודה רב דאשה חוזרת ומתעברת ומיהו כי אתמר אחד מהם סנלד כדאיתא התם ובהא לא איירי הכא וכן כשהאשה מתעברת תאומים בעיבור א' פעמים שזה נגמר בשביעי וזה בתשיעי ובכי הא שניהם מתקיימים וכמעשה דיהודה וחזקיה אבל כששניהם נגמרים בחדש אחד אם שניהם בני קיימא אין א' מתעכב אחר חברו כלום וכל שהוא מתעכב אינו מפני שהא' נפל והא' נמוק ויוצא שליא בלא ולד והיינו דרב יהודה דאמר כל ג' ימים תולין את השליה כלה מכאן ואילך חוששין לולד אחר ואוקמ' בנפלים אבל בבן קיימא א"א שיהא זה קיים וזה נמוק אלא שניהם קיימים ואין משתהה א' מהם אחר חברו אליבא דרב ולית ליה הפוכי שמעתא דלקמן דאמר כ"ד לולד דב"ח ירחא א"א.
אשתיק א"ל וכו': פי' אשתיק ר' יצחק ובתר הכי א"ל איהו גופיה דילמא כאן בנפילם וכו'.
א"ל רב יוסף את מפרשת שמעתא דרב מנפשך א"ל רב יצחק בפי' אמר וכו': והוא דא"ל רב יצחק בלשון דילמא משום דהך בריתא שמע בפי' מרב ואידך דלעיל לא שמע אלא חדא ומשמע ליה מסברא דהכי מתרצין באידך בריתא דשמע מרב.
הכי אמר רב אין תולין את השליה אלא בבן קיימא: פי' הראשונים כפשוטה בבן קיימא ממש כלו' ולד חי וכ"כ בשאלתות רב אחאי גאון ז"ל ונסתייעו מן הירושלמי דאמר שם מפורש שאין השליה פורשת מן הולד עד שגמרי ולפי' אין תולין אותה בנפלי' וטעם דמילתא משום דבשלמא ולד חי בטלה לשליה ונפיק ליה אלא בנפל היאך יצא ותשאר השליה ומאי דחזייא שמואל לרב יהודה בישות היינו משום דאיהו אמר בכל ג' ימים תולין את השליה בנפל כדאיתא לעיל והא כל תלמידיה דרב אמרו משמי' דרב דלא כותיה דאפי' ביומו אין תולין את השליה בו ולפום גמ' דילן זה הפי' ק' הא רב יצחק בר שמואל דאסהיד דשמע בפי' מרב דתולין את השליה בנפל והיכי משוינין ליה טועה גמור מדלא מפ' ליה ותלמודא ורב יהודה נמי היכי טעה ולא עוד אלא דשתק הכא כדאמ' תלמידי' דרב דלא כותיה. ועוד דאמאי סמך רב יוסף אאידך טפי מההיא דרב יהודה דהוה תלמיד מובהק מרב דאפי' ספקא דגברי גריס כדאיתא בפ"ק דחולין לכך נראה יותר כפרש"י ז"ל שפי' בן קיימא הראוי לברית נשמה לאפוקי ושטו אטום וכיוצא בו וחזייא שמואל לרב יהודה בישות משום דאיהו תלמיד מובהק דרב ולא אמר ניהליה מעולם ובההיא דאמר בעלמא שמעת מילי דבר נפחא ולא אמר לי ואעפ"י שהירושלמי אינו הולך בשיטה זו אנו אין לנו אלא מה שמוכיח תלמוד שלנו.
המפלת מין בהמה חיה ועוף ושליה עמהם וכו' עד הריני מטיל עליה חומר שני ולדות: לכאורה כר"מ רהטא והיינו דלא קתני שתשב לנדה משום שמא אין כאן ולד כלל אלא ודאי ר"מ היא דס"ל דמשום בהמה וחיה ועוף הויא יולדת ודאי ואית לה טוהר ודאי לכל הפחות אלא דספק שליה זו מטיל עליה חומר שני ולדות דלא ידעינן אם היא זכר או נקבה ומיהו ק' דא"כ היאך מטיל עליה מחמת שליה חומר ב' ולדות דהא אם בהמה חיה ועוף שהפילה נקבה הם אין כאן שום חומר מחמת שליה ואם זכר הן אין כאן מחמת שליה אלא חומר טומאה דנקבה בלחוד ואם הם ספק בר משליה נמי איכא חומר ב' ולדות אלא ודאי רבנן היא דלא חיישי לנפל בהמה חיה ועוף כלל ובדין הוא דלימא שתשב לנדה אלא משום דקתני שמא נמוחה וכ' הא אדילך דכליא ספקא הוא והיא הנותנת לומר דשמא אין כאן ולד בשליה זו כלל ותשב לנדה ומה שלא תלד השליה באלו שהוא תוך ג' ימים משום דקים לה לרבנן משום שאין דרך שלית בהמה חיה ועוף להתערב אחריהן כלום ואפילו במעי בהמה וכ"ש במעי אשה.
ודעת מורי נר"ו דמהאי טעם נמי אינה יושבת לנדה דהא ודאי אין שליה זו של אלו כיון שאינה קשורה בהן ובודאי נמוח שפיר של שליה זו ואיידי דקתני שמא נימוחה שלא קתני שמא נימוחה שליה קתני שמא נימוחה שפיר אבל לא שמא הוא אלא ודאי.
תיובתא: ואע"ג דר' תנא הוא שאני הכא דלא פליגי בדבר הלכה אלא שר' היה סבור שזה דבר שאינו והרי התנא הזה שאומ' שישנו ור"י בן שאול אע"ג דידע הא מתני' הוה מספקא ליה אי הלכתא היא או לא משום דלכאורה כר"מ רהטא וכי א"ל רבי שזה דבר שאינו אותביה מיניה ור' קבלה מיניה.
ה"ג ולא אמר תולין אלא בשליה הבאה אחר ולד של קיימא.
יתיב ר"פ אחורי וכו' מ"ט דר"ש: פי התוס' בשם רש"י ז"ל דה"ק מ"ט דר"ש דמטהר נהי דלדידי נימוק קודם שיצא להוי כניצול שהוא מטמא באהל דתנן בנזיר אלו טומ' שהנזיר מגלח עליהם במת וכזית מן המת וכזית ניצל ובתרוד רקב וכו' והתם פרישו איזהו ניצל בשר מן המת המת שנתך ומוהל שקרש ואמר דטעמא משום דקסבר דכל טומאה שנתערב בה מין אחר בטלה והכא נמי מסתמא נתערב בה דמי לידה שאינו מינה ומבטל לה ואיכא למידק עליה דהא לפום סברא דרב פפא דבסמוך דמדמי לה דאידך בתרוד רקב דר"ש ולפום סברא דבי רב דהתם טעמא דר"ש הכא היינו משום ביטול מיעוט ניצול וכדאמר לגבי תרוד רקב דא"א שלא ירבו תרי פרידי עפר על פרידא א' של רקב ויבטלנו וכיון דכן קשה טובא דבשלמא התם לסברא דרבנן דבי רב דס"ל לר"פ כוותיהו ליכא אלא תרוד רקב מצומצם וכי בצרת ליה כל דהו ע"י בטול תו ליכא שיעורא אבל הכא כי בצרת מן הניצל הזה אפילו טובא אכתי איכא שיעורא דהא ניצל שיעורו בכזית וא"כ מאי קמדמי להו וי"ל דמרן ז"ל סובר דלגבי מת דעלמא ניצל בכזית אבל לגבי עובר שבשליה אינו מטמא אלא כשכולו לפנינו ושליה עובר חדא שיעורא היא תו ק' דהא מסתמא ר"מ ור"ש לא פליגי אלא בריק נמוק כדאיתא במתני' ומתני' אבל בדין ניצל לא פליגי ור"מ לית ליה ביטול דר"ש וא"כ למה מטהר ר"מ בבית החיצון דהא נמי דנמוק ב' פעמים מ"מ שמא מדין ניצול דהא ישנו כלו בפנינו ושמא נאמר דלר"מ כיון דנימוק ב' פעמים בטל כחו וה"ל כשפיר שנטרפו מימיו שהוא שעור כדאיתא לקמן ואע"ג דהתם נקט שנטרפו מימיו דהיינו כבצים הטרופות בקערה ואלו הכא ליכא אלא טלטול כל דהו שהוציאוהו לבית החיצון דשאני התם דאיכא עור שפיר אבל לגבי שליה בטלטול כל דהו חשיב שנטרפו מימיו ויצא מתורת ניצול ומי' כל זה דוחק ובתו' אמר דעובר שבשליה לית בה ניצול כלל ולא עוד לא דאפי' לא נמוק אותו מטמא באהל אלא כשהוא כלו שלם והכא הפ' מ"ט דר"ש דמטהר לגמרי ואינו חושש לתלו' מיהת שמא לא נמוח עד שלא יצא ואמר דטעמ' דידיה משום בטול דמי לידה ולפום סברא דר"פ משום בטול מעוטו נגעו בה בההיא דתרוד רקב לרבנן דבי רב ואע"ג דאכתי איכא כמה זתים הא פרישנא שאינו מטמא אלא כשהוא כלו שלם וגם זה הפי' אינו מחוור היאך יהא בטול לבריה ואפי' יהא שם בטול ברוב דהא בריה לא בטלה וכ"ש שיהא בטול למקצתה ועוד דטפי היה ליה לשיולי מ"ט דר"מ דמטמא ודאי לשרוף תרומה וקדשים דודאי ה"ל לחוש לתלות מיהת שמא נימוק ממנו משהו עד שלא יצא ושוב אינו מטמאה והנכון יותר דודאי עובר של שליה אין לו ניצל כדברי רבותי' בעלי תוס' ז"ל אבל כזית ממנו מטמא כשהוא בעינו וכלהו ס"ל דלא סגיא לעובר שבשליה שלא יהא נימוק מקצתו עד שלא יצא אלא דר"מ סובר דלא סגיא על הרוב שלא נשאר בו כזית וזהו רוב שעשאוהו כודאי ור"ש סבר דנימוק עד שלא יצא ולא נשאר ממנו כזית הראוי לטמא ואמר מ"ט דר"ש דמטהר לגמרי ואינו חושש להחמיר לתלות שמא נשאר בו כזית ופרי' טעמא משום בטול דמי לידה ולאו משום הא בלחוד דהא במתני' ומתני' פריש טעמא משום דנימוק אלא ודאי תרוייהו בעינן ומשום דהוו תרי ספיקי לקולא דשמא נימוק עד שלא יצא ולא היה בו כזית וכי לא נימוק ונשאר בו כזית שמא נתבטל שעורו במקצת מש"ה מטהר לגמרי ור"מ לית ליה ביטול וליכא אלא חדא דשמא נימוק ואזיל בתר רובא שאינם נמוקים ונשאר בהם כזית ומטמא ודאי ואפי' לר"ש אין הבטול ע"י מה שנמוח דההוא מין במינו הוא ואלו כן לעולם איכא רוב נימוח לבטל הנשאר שהוא המיעוט אלא לעולם אין הביטול אלא בדמי לידה שאינו מינו.
אחיכו עליה: פי' דהא פשיטא דטעמא דר"ש ור' יוסי ור' יהודה שנים א' הוא מן הסתם כיון שהם שוין בדין.
אמר רבא [רפ"פ] אפי כי הא מלתא: פי' כי הא מילתא דשאלית דמחזי כי חוכא לומר איניש ולא לשתוק דודאי טעם יש לשאלה זו ופריש התלמוד טעם שאלתו של ר"פ ואמר ואזדא ר"ש לטעמיה וכו' פי' דר"פ סבר דדילמא דטעמא דנקטי' הכא היינו משום בטול במעוט שיעור בלחוד וכטעמי' דר"ש דתרוד רקב דס"ל לר"פ כההיא דתרוד רקב כרבנן דבי רב הילכך אפשר דכי היכי דפליגי חבריה על ר"ש בההיא דהתם פליגי נמי בטעמא דהכא ומטעמא אחרינא אתו בהא דהכא לכך הוצרך לשאול אי טעמא דאמר הכא היינו דר' יהודה ור' יוסי ומאי דאמ' ואזדא ר"ש לטעמי' אליבא דר"פ מפרשי' ליה ולא בקושיא דהא טעמא דהתם אינו אלא כדברי רבא ומשום גנגלין ואפי' ביותר ממלא תרוד רקב וטעמא דהכא היינו משום בטול ברוב כדפריש רב יוחנן בסוף שמעתי' אלא דהכא אייתי תלמודא ההיא דמלא תרוד רקב לפ' טעם שאלתו של ר"פ ולפרש נמי דמאן דאחיכו עליה סברי כההיא דתרוד רקב כרבא ואגב גררא פרישו כלה ההיא דתרוד רקב ומתנית' דאיזהו מת ר"ל שיש לו רקב לפ' דמודו רבנן דמת יש לו גלגולין בתחילתו ובסופו כלחוד הוא דפליגי עליה ר"ש ורבנן ובתר דאתפרש ההיא דתרוד רקב דאתפליג עליה ר"ש הדרינן לשמעתין דאליבא דרבא דהתם דטעמא דר"ש משום גנגלין היא מ"ט דר"ש דהכא ופריש ר' יוחנן דהכא לאו משום בטול מיעוט שיעור נגעו בה אלא משום בטול ברוב נגעו בה ר"ש ור"י חיישי דאיכא דמי לידה מרובין דמבטלי ליה אפי' לא נימוק כלו ונשאר בו כשיעור ומשום דהוי תרי ספיקי מטהרין ור"מ לית ליה ביטול ומטמא ודאי וכדפריש לעיל זו היא שיטת סוגיא זו העמומה ונתבררה יפה ת"ל ית' ויתעלה.
מלא תורד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהו: פי' לפום טעמא דרבנן דבי רב מיירי במלא תרוד רקב דוקא מצומצם אבל לרבא לאו דוקא אלא אפי' יש בו כמה תרודין דהא טעמא דידיה משום דסופו כתחלתו דעפר כל שהו הוי גלגולין לבטלו מתורת רקב ונקט תרוד מלא רקב משום רבנן דמטמו אפי' כמלא תרוד מצומצם וזה ברור.
איזהו מת שיש לו רקב וכו' נקבר בכסותו או בארון של עץ ע"ג רצפה וכו': פי' או או קאמר דכל היכא דאיכא חדא מהני אין לו רקב דכי איכא חדא מנייהו עושה גנגולין בתחלתו ושוב אין לו רקב ובמ' נזיר פי' יפה בס"ד.
אבל נתפזר אימת מודין ליה לר"ש: פי' דכיון דנתפזר בטל לגבי הבית ונטהר ושוב אינו חוזר ונעור קמ"ל.
ואי אשמועינן בהא קאמר ר"ש וכו': פי' דאי אתמר בהא ה"א דטעמא דר"ש לאו דסופו נעשה גנגילין ולא משום דנתפזר ונטהר ואינו חוזר וניעור קמ"ל אידך דטעמא דידיה משום גנגלין הוא ונקט הא משום כח דר"ש ואידך משום כחן דרבנן.
מלא תרוד רקב ועוד עפר בית הקברות טמא ור"ש מטהר: פירש"י ז"ל דמיירי דנקבר בארון של עץ או בכסותו ולית להו לרבנן טעמא דגנגלין אפי' בתחלתו ובריתא דלעיל ר"ש היא והק' בתוס' חדא דבריתא דלעיל דבע' ר"ש היא כדמוכח בנזיר פ' כ"ג וכל הגאונים ז"ל קבעוהו הלכה ועוד דכיון דאמר לעיל לר"ש סופו כתחלתו מה תחלתו וכו' נר' דתחלתו דבר ברור הוא לד"ה לכך פי' דהכא מיירי כשנקבר ודאי בארון של שיש ערום אלא שנפתחה קצת מערה דאפשר שיפול שם קצת עפר ומיהו ומסתמא לא נפחתה ולא נפל שם אלא בסופו לאחר שנעשה רקב אלא שאין ידוע בשיעור תרוד ועוד זה אם יש בו תרוד רקב או אם כלו רקב אם נתערבנו עפר ואין בו אפי' תרוד רקב דרבנן מטמאים דרוב מתים יש להם תרוד רקב ור"ש מטהר דלא סגיא בלא ועוד עפר ונעשה גנגלין אפי' בסופו ואלו לא נמצא שם אלא מלא תרוד מצומצם אף חכמים מטהרין ממה נפשך דהא לא סגיא דלית כאן עפר כל שהוא ואין כאן שיעור רקב ולהכי נקט ועוד וא"ת כיון שנמצא שם פחות וא"א ליפול בו עפר ולא נודע שיעורו האיך אמרו חכמים שא"א כמלא תרוד רקב הרי הכל הוא לפי העפר שנפל שם וי"ל דכיון דרוב מתים יש להם תרוד רקב או יותר זה חשוב להם כודאי אף לטמא ודאי ולומר שלא נפל שם אלא עפר מועט או שלא נפל שם כלל ומורי הרשב"א נר"ו הקשה דא"כ הול"ל מלא תרוד ועוד רקב בית הקברות דהא הרקב ודאי והעפר ספק ועוד הל"ל עפר הקבר דהא לפום האי פי' בקבר מסיים איירינן ואמאי נקט עפר בית הקברות לכך פי' הוא נר' דמיירי שכנסו אותו מעפר בית הקברות שמוחזקים לקבור שם בלא כסות וברצפה של אבנים אלא שפעמים ע"י גשמים או חרישה באורך הימים מתקלקלים הארונות והרקב שבהם מתפזר ומתערב בעפר בית הקברות ומפני שהוא מקום קבר אנו חוששין כל עפר שיש שם הוא רקב וכדאמרינן בעלמא כל האוכל מעפרה של בבל כאלו אוכל בשר אבותיו והכא לפי שיש שם רקב הרבה קסברי רבנן דתרוד ועוד ממנו יש בו תרוד רקב וכודאי משוינן ליה ואזדו לטעמי' דלא אמר סופו כתחלתו ועדיפא מינה דהתם למלא תורד רקב ידוע שנתערבו עפר כל שהוא והכא בשאינו ידוע עכ"ל נר"ו.
בהמה ששפעה חררת דם הרי זה תקבר: איכא דק"ל מהא דתנן פ' בהמה המקשה מבכרת שהפילה שליה ישליכנה לעכברים והא ודאי עדיפא שליה מדם קפוי זה של חררת דם ולאו קושיא היא למאי דמפ' תלמודא בסמוך דחררות דם זו לאו משום שיש בו קדושה נקברת אלא לפרסומי למילתא שנפטרה מן הבכורה וגבי שליה לא צריך פרסום דכ"ע ידע שהיא פוטרת שאין שליה שאין עמה ולד ומיהו אף היא אינה קדושה הילכך ישליכנה לכלבים.
משום בטול ברוב נגעו בה: כלו' דדמי לידה וכן על החררה ומבטלה לה דאיכא למידק דהכא קתני ר' חייא דטומאה בלולה ברוב בין למגע בין למשא ואלו בבכורות פ' הלוקח א"ר חייא נבלות ושחוטות בטלות זו בזו ופרש' ר"י בר חנינא התם דלמגעי בטלה דיש לומר דשחוטה נגע אבל במשא דליכא למימר אינה הכי דל אינה בטלה ולאו קושיא דהתם פרכי' דכותא דהא מדרב' א"ר חייא ומשני דטומאה סרוחה שאני א"נ דכי אומר טומאה בטלה ברוב לח בלח או יבש ביבש בדבר שאינו חשוב אבל חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחין נהי דלמגע בטלה למשא אינה בטלה.
אפי' לא ילדה אלא כעין שהזריע אמו טמאה לידה: פי' להרבות כעין זה של שליה שכבר היה ולד אלא שנימוח אחר כך ואעפ"י שנמוח קודם שיצא.
אר"ל שפיר שנטרפו מימיו נעשה כמת שנתבלבל צורתו: הלשון הזה נר' דאלו מת שנתבלבל צורתו הכל מודים שהוא טהור וק' דא"כ מאי הוא דקאמר ליה ר' יוחנן מת שנתבלבל צורתו מנ"ל ותו הא לק' בעפר שרופין איכא רבנן דמטהרין וליכא למימר דהתם בשיעורא פליגי רבנן לומר שצריך יותר מרובע ולא משמע הכי לישנא דקתני וחכמים מטהרין ולפי נסח' דרש"י ז"ל לקמן בסמוך ר' יוחנן דאמר כר' אלעזר ומ"מ אדמותיב ליה ר' יוחנן מהא דהכא ליסייעיה מההיא דהתם דקיימי רבנן כוותיה ומה שנ' יותר נכון בזה לפי סוגיית ההלכה דהכל מודים במת שנתבלבלה צורתו טהור לדברי חכמים מיהת וכן הקבלה ביד כלם ובפי' בלבול צורה זו פליגי ור"ל סבר דכל מת שנכתת הרבה עד שאינו ניכר בו תוכן צורת גוף כלל ומשונה מגוף אדם כלל אעפ"י שעיקר חומר שלו קיים ועדיין הוא לח הוא כעץ בעלמא ושוב אינו מטמא באהל ואפי' כלו כאן שלם והיינו דקאמר דגם שפיר זה שנטרפו מימיו כבצים הטרופות בקערה עד שאינו ניכר שהיה זה מברית ולד כלל נעשה כמת שנתבלבלה צורתו ור' יוחנן פליגי בהא דמשום בלבול צורה בזה אינו טהור לשום אדם ואפי' לרבנן דפליגי עליה דר' אלעזר דע"כ לא מטהרי רבנן אלא באפר שרופין והיינו דא"ל לר"ל מנ"ל דמת שנתבלבלה צורתו טהור עד שאתה מדמה שפיר שנטרפה דהא ודאי לא מייתית ליה מההיא דעפר שרופין ואפי' לרבנן דהא נטרפו מימיו לא דמי לההיא ומדבריך ניכר שאתה דן אותה מיהת דמת שנשרף ושלדו קיימת טמא דדייקת מינה הא אין שלדו קיימת טהור ואתה סבור דכל שנטרפו מימיו וכיוצא בו היינו שאין שלדו קיימת ומי' אפי' לפי פירושך זה אדדייקת הכי לקולא דוק לחומרא דנקט שלדו קיימת משום דבהכי חשיב מת גמור גדול כמטהר פתחים קטנים שאין בהם ד' טפחים ואלו לא היה שלדו קיימת היה נדון כחתיכת מת שמטמא אפי' פתחים קטנים בטפח כשסוף הטומאה לצאת משם כדאיתא באהלות ושתיק ר"ל ולא מצא תשובה והתלמוד בא לברר טעמו של ר' יוחנן ולכך הביא דברי רבינא ורב אשי דמוכח מנייהו דאפי' רבנן לא מטהרי כי הא דר"ל והיינו דאמר א"ל רבינו לרב אשי ר' יוחנן דאמר כמאן גרסת הספרים הישנים דאמר כרבנן ופי' אפי' כרבנן אבל רשי' גורס דאמר כר"א וק' היכא שביק רבנן ואמר כר"א דשמותי הוא ונראה שאף לגרסא זו ה"פ דר' יוחנן מאי דאמר לעיל ודאי מתניתא דלעיל ודאי מתניתא דלעיל משיטת ר"א למד כן וכטעם שלו אמרה דכי היכי דלדידיה אפי' שריפתו אינו מוציאו מתורת מת כך בלבול צורתו אינו מוציאו מתורת מת לרבנן שא"א שיהיה כל ההרחקה הזאת בין ר"א ורבנן אלא ודאי דדוקא נקט תנא עפר שרופין גם לרבנן ולא משום כחו דר"א בלחוד והלכתא כר' יוחנן דרבי' דר"ל דה"ד מת שנשרף ושלדו קיימת הכי ריהטא.
אמר אביי כגון ששרפו ע"ג קורטבלה: פי' שנשרף בלי כסותו והעור ההוא לא נשרף ורבא אמר ששרפוהו בדפוס של שיש ונשרף שם ונשאר שלדו קיימת כעין מת שנעשה רקב ולא נתפזר שנראה רקב שלו כאלו הוא כלו קיים אף כאן אעפ"י שנעשה אפר כיון ששלדו קיימת שעומד מכונס שם עדין הוא טמא ולאפוקי עפר שרופין שהעפר מבולבל.
רבא אמר כגון דחרכיה חרוכיה: פי' אבל כל שנעשה אפר דינו כעפר שרופין והלכתא כרבה.
ת"ר המפלת יד חתוכה או רגל חתוכה: פי' שנכר בהם חיתוך אצבעות אמו טמאה לידה פי' לאו משום יד ורגל זה בלבד דהא מתני' דיצא מחותך מוכיח להדיא דלכ"ע בעינן או ראש או רוב איברים אלא הכא כשהוחזקה מלאה בפנינו והרי היא רקנית וכיון דכן דנין אותה שכבר יצאו שאר איבריה קודם לכן ולא הרגישה ומתני' דלקמן דיצא מחותך כשהוא עדין מלאה בפנינו שעדין שאר אברים בפנים אבל אין לפ' דהכא כשהפילה שאר האברים אלא שאבדו ואין אנו יודעין אם היה גוף אטום או לאו דא"כ היכי שייך לומר בה שמא הרחיקה לידתה אלא ודאי כדאמרן ואיכא למידק דמשמע מהא דדוקא שהפילה יד או רגל חתוכה הא אלו לא היתה חתוכה חוששין שמא מגוף אטום באה ואמאי והלא המפלת שפיר מרוקם אמו טמאה לידה ואעפ"י שאין לו עדין חתוך ידים ורגלים ובריש פרקין נמי אמרינן המפלת חתיכה אם יש בה עצם אמו טמאה לידה אלא חיישינן שמא מגוף אטום באה ובתוס' תרצו דשאני הכא שהפילה תבנית יד גמור הראוי לחתוך אצבעות וכל שאין לה כן יש הוכחה דכשם שהיא אטומה גופא ג"כ אטום ולפי' חולין אף להקל ואמו טהורה שאין כן בשפיר מרוקם ואידך חתיכה דריש פרקין דלית כאן הוכחה דגוף אטום וכן עיקר אבל הראב"ד ז"ל פי' דהא דקאמר דבעי יד חתוכה אינו אלא לעשותה לידה ודאית ושיהא קרבנה נאכל וכדאמר לקמן דמביאה קרבן ונאכל אבל בלא חתוך אצבעות אמו טמאה מספק אלא שמביאה קרבן ואינו נאכל ואין פי' זה מחוור דא"כ הוה ליה לתנא דמתני' להדיא דמביאה קרבן ונאכל וכיון דלא קתני הכי אלא אמו טמאה לידה משמע דאפי' לענין הטומאה נמי בעי יד חתוכה ורגל חתוכה.
אימא הרחיקה לידתה: פי' וכבר עברו ימי טוהר שלה אלא שלא הרגישה.
מתיב רב יוסף המפלת ואין ידוע מהו: וא"ת ומ"ל דמתני' בהכי מיירי דילמא כשהפילה עובר בפנינו אלא שאין ידוע אם הוא זכר אם היה נקבה וי"ל דא"כ פשיטה ומאי קמ"ל דאפילו בכה"ג קתני שתשב לזכר ולנקבה ולנדה ואם איתא דלית לה דם טוהר דאמ' הרחיקה לידתה ליתני נמי לנדה פי' דהשתא ודאי הל"ל שאין לה טוהר וכי קתני לזכר היינו לענין מה שאמר בפרקין לקמן מה הוזכרו זכר אבל כל היכא דקתני לזכר ולנקבה ולא קתני לנדה היינו ודאי למיתן לה טוהר דזכר לחוד.
אי תנא לנדה: פי' דהא דלא קתני לנדה אינו להקל עליו בדם טוהר אלא להחמיר עליו דתהוי ודאי טמאה לידה ותביא קרבן ויהא נאכל ואלו תנא לנדה ה"א דחייש דילמא אין כאן לידה כלל ושאין קרבנה נאכל וק"ל והיאך חשש לזה התנא ולא חשש דכי חזיא דלא קתני לנדה דיהבינן ליה ימי טוהר דזכר דכולהו מתני' דבפרקין הא ודאי טפי ה"ל למיחש להא וליתני לנדה וי"ל דאיהו פשיטא ליה דא"א לטעות ולתת לה ימי טוהר דכיון דלא ידעינן זמן לידתה מנא ידעינן מהיכא נתחיל למנות ימי לידתה עד שנוכל לתת לה שום דם טוהר כלל וקרוב הדבר לומר עוד דרב יוסף תיובתא בעלמא מותיב ומשום דק"ל לישנא דמתני' דלא קתני לנדה ולאו משום דס"ל דניתן לה ימי טהר דהא טעמא דהרחיק לידתה טעמא דמסתבר הוא שלא לתת לה דם טהר למי שלא נודע יום לידתה.
לחוש חוששת: פרש"י ז"ל דצריכה לפרוש מבעלה יום או יומים והקשו עליו דהא מסקינן דהאי חששא מדרבנן היא משום גזירה כדבעינן למימר ואמאי תיפוק לי וא"א לפתיחת הקבר בלא דם ולא סגי דלא תהא טמאה ז' וי"מ לשיטת רש"י דהא אתיא גמר' אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכן פסקו רוב הפוסקים ויותר נראה לומר דכי אמ' דא"א לומר לפתיחת הקבר בלא דם כשהיא יולדת גמורה או מפלת כל העובר שבמעיה ואפי' אין כאן אלא חתיכה בעלמא אבל בזו שלא הוציא העובר שבמעיה ולא הוציא אלא ידו אין כאן פתיחת הקבר שנאמר שא"א בלא דם כנ"ל אבל י"מ שלא הוצרכו לומר כאן חוששת אלא בשלא ילדה אלא לאחר ז' שכבר עברו עלה ימי נדה אם ראתה בפתיחת הקבר ואפ"ה חוששין לה עד י"ד משום חשש עובר נקבה.
אינה חוששת מדאוריתא: אבל מדרבנן חוששין ק"ל דא"כ היכי פסיק ותני הכי ה"ל למתני דבר תורה אינה חוששת לכל דבר וכדפרכינן בעלמא ומתוך הדוחק יש לי לומר שזו גזירת האמוראים ולא נגזרה בימי חכמי המשנה וטעמא דידהו משום דגזרו הוציא ידו אטו הוציא ראשו דהוי כילוד ומשום גזירה דאוריתא נגעו בה ומש"ה לא אמר כדאמר בפרקין לעיל דחומרא דאתי לידי קולא הוא.
אצטריך סד"א הואיל ואמר ר' יצחק וכו' יפה: פי' הרשב"א נר"ו שלא נאמר זה אלא משום טומטום דאפשר שהוא זכר גמור דאלו לגבי אנדרוגינות הא בריה בפני עצמה הוא ולעולם הוא חד מינה או כלם זכרים או כולם נקבות ואעפ"כ פעמים נולד עם הזכרים ופעמים עם הנקבות אלא ודאי לטומטום עבדינן צריכותא ואגב טומטום נקט תנא אנדרוגינוס דצריכות כל דהו עבדינן דהא אורחיה דתנא למפלג אגב אורחיה כלהו דיניה דאית בהו והיינו נמי דלא עבדינן צריכותא לסיפא דטומטום ונקבה זכר ודאי נקבה ודאית מכאן יש סיוע לדברי ר"י ורש"י ז"ל וכל דכותי' בעלי תוס' ז"ל שאומרים דאפי' למ"ד דאנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא אינו מין גמור לעצמו שאינו לא זכר ולא נקבה אלא גם הוא זכר או נקבה אלא שדינו מסופק אלינו ומשום דטומטום אינו בעצמו אלא זכר לחוד או נקבה לחוד אלא שכל זמן שלא נקרע לא נתבררה צורתו ואלו אנדרוגינוס נתבררה צורתו אלינו לעין אלא שלא נתברר לנו דינו קרוי בתלמודא לטומטום ספיקא ולאנדרוג' בריה אלא ודאי אין דינו אל כזכר או כנקבה וכן הדין בכוי למ"ד בריה הוא בודאי הוא חיה או בהמה ולא מין שלישי אלא שלא נתברר דינו אלינו ותדע דבפ' הערל ס"ל לרב ב"ר יוסי באנדרוגינוס דאמר בריה בפני עצמה ואפ"ה אמר כאן ששורפין על ספקו את התרומה ואמאי שהרי לא נתנה התורה טומאה אלא לזכר או לנקבה וזה שמא אינו לא איש ולא אשה אלא מין בפני עצמו וכן בכוי א"ר יוסי שאין שוחטין אותו בי"ט שמא חיה הוא וטעון כסוי ואין מכסין שמא בהמה הוא ואע"ג דאיהו קרי ליה בריה במ' חולין ואי מין לעצמו הוא אמאי טעון כסוי דהא גבי כסוי חיה כתיב ביה אלא ודאי כדאמרן.
אבל רבינו הרמב"ן ז"ל סובר וכן שמעתי על רבינו מאיר הלוי ז"ל שהשיב על רבינו שמשון ז"ל דלמ"ד אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא הוא מין בפני עצמו ולהכי קרי ליה בריה ותדע דאמר בבכורות דרשב"א סבר דטומטום לא קדיש בבכורה ורבנן סברי דקדיש ואתי' לומר דרבנן סברי דספיקא הוי וקדיש מספקא ורשב"א סבר בריה היא ולהכי לא קדיש ואמ' דבע' טומטום כבריה לא מספק דזכר או נקבה הא דמספקא אלמא כל היכא דאמר בריה אינו משום ספק זכר או נקבה אלא משום דהוי מין בפני עצמו ובפ' בתרא דיומא אמר כל חלב לרבות את הכוי ואמ' מאי קסבר אי סבר ספקא הוי אצטריך קרא למעוטי ספקא אלא קסבר בריה בפני עצמה ובחגיגה פ"ק זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס והוינן בה בשלמא אנדרוגינוס אצטריך סד"א הואיל ואית ביה צד זכרות ליחייב קמ"ל דבריה הוא אלא טומטום אצטריך קרא למעוטי ספקא וכל הני אתיין כר' יוסי דלא אשכחן בהדיא דאית ליה האי סברא אלא הוא ותבע' דרב גופיה דפסק בהדיא כר' יוסי בפ' הערל אמר התם דאנדרוגינות חייבין עליו משני מקומות ומרבינן לה מואת זכר ואי ספק נקבה הוא היכי מתרבי מואת זכר ואיכא אפשר נמי לחייבי משום זכר ודילמא נקבה היא והא דאמר רב הכא שורפין עליו את התרומה גבי טומטום נקבה נקטה לכ"ע ואפי' אליבא דנפשיה וכר' יוסי אבל באנדרוגינוס נקטיה אליבא דרבנן בדוקא ולדידיה ור' יוסי נקטי' אגב טומטום בהשגרת לישן ומ"ש בכוי לענין כסוי שאני התם דאע"ג דבריה הוא מ"מ דינו ספק ושמא דינו כחיה או כבהמה או אפשר שדינו כשניהם להחמיר וחזינן לענין חלב ודם שריבהו הכתוב כבהמה ולפי' בכל מה ששוין חיה ובהמה א"א להוציא מכללם לפטור שכבר ריבהו הכתוב וכדא' בפ' דם שחיטה וטומאתו ושחיטה מנ"ל ואמרינן סברא מדלכל מילי שוייה רחמנא כבהמה להחמיר טומאתו ושחיטאתו כבהמה וכיון דהכי הוא לענין כסוי נמי חשו עליו דדילמא לכל מילי דינו כבהמה ואפי' להקל או שמא יש עליו גם דיני חיה להחמיר.
והא דאמ' בבכורות פ' אלו מומין וחכמים אומרים לא נגזז ולא נעבד ואמר התם דלרבנן תרי מעוטי כתיבי הזכרים הזכרים דאלמא לא ממעוטי מלשנא דזכר דעלמא והיינו משום דהא ספק הוא דאלו הוי בריה אמאי לא ממעיט הא לא קשי' דההוא לרבנן דלית ליה דר' יוסי וסבר דאנדרוגינוס ספקי' הא לר' יוסי לא צריכי מעוטי דהזכרים כלל כל זה מיסודו של מורי הרא"ה ז"ל בשיטת רבי' הגדול רבו הרמב"ן ז"ל.
הא מני ר"א היא וכו': משמע דהכי קים ליה ר"א מדדחי לה בהדיא לרב בהאי לישנא.
הא מכל טמא נפש נפקא: פי' דק"ל כלל ואדם פרט ותשלחו כלל ובא לרבות כל כעין הפרט שיש לו טהרה במקוה ופרכינן לרב א"ה אמאי מטמינהו מושלוח באודם ולובן בלחוד אפי' דשאר טומאה נמי כגון שנגעו במת וכיוצא בו לא לבעי שלוח ומדנקט לובן ואודם ש"מ דמשאר טומאות הפורשות מזכר ומדכתב עד נקבה נפק כלי חרס וכדמפרש ואזיל.
והא גבי ערכין: וה"ה דה"מ למפרך מיולדת דכתיב בה זכר ונקבה ואפ"ה לא ממעיט טומטום ואנדרוגינוס אלא דחדא מינייהו נקט וכפי דיקא דהאי אפריקה יולדת ואיצטרך קרא לזכר ונקבה דבגווה לחלק בין טומאות זכר לטומאת נקבה וההיא דיולדת דאידך דמתני' הוה עדיפא לן למנקט אלא דניחא ליה לפרושי אגב אורחין מהיכא נפקא לן שאין ערך לטומטום ואנדרוגינוס והכי אורחא בתלמודא בקצת דוכתי.
אפי' הראש עמהן: פי' אמחותך קאי וסבר דאפילו בנפלים הראש חשוב כלידה ור"י אמר שאין הראש חשוב כלידה שגם הוא אין פוטר בבכורה והשגרת לישן דההיא דבבכורות נקט הכי לישנא דהראש פוטר ולהאי לישנא אסקינן דבמחותך בלחוד פליגי אבל בשלם דכ"ע הראש פוטר בנפלים ודלא כשמואל דמס' בכורות וכאידך לישנא אמר דבשמעת' באנפי נפשה אפליגו ר"א ור' יוחנן בין בשלם בין במחותך ולאו אמתני' קיימי דמיירי במחותך דוקא ור"א ס"ל דשמואל אפי' בשלם אין הראש כרוב האיברים להיותו פוטר ור' יוחנן סבר דהראש כרוב איברים ופוטר אפי' במחותך.
ה"ק יצא מחותך או שלם וזה מסורס וכו': ק"ל היכי לא אקשינין והא לא קתני הכי וכדאקשי' בהא או מחותך ולא אמר נמי דמחסורי מחסרא וי"ל דה"פ דמתני' דיצא אפי' מחותך או מסורס לבדו בלא מחותך ולעולם מחותך דומיה דמסורים דתני בהדיא.
אר"פ כתנאי יצא מחותך מסורס: כן גר' רש"י וכן היא בכל הספרים ול"ג או מסורס ולישנא קמא דאוקימ' פלוגתייהו במחותך דוהא עבדי תנאי ולא ללישנא בתרא.
במאי קאמר: כלומר כיון דבמחותך וגם במסורס מיירי היכי שייך לומר כאן שיצא כתקנו דהא אין כאן צד תקנו כלל אבל יש מפרשים דפרכי' הכי משום מאי דפריך רב זביד בסמוך דמכלל דמסורס רובו נמי לא פטר אין זה נכון כלל.
אמר ר"פ הכי קאמר יצא מחותך מסורס משיצא רובו הוי כילוד הא כתקנו כלומר שלא יצא מסורס אלא שיצא הראש תחלה הראש פוטר ר' יוסי אומר משיצא רובו כתקנו כלומר שיצא הראש תחלה כתקנו ותרוייהו בעינן שיצא רובו וכתקנו דהיינו הראש תחלה.
מתקיף לה רב זביד מכלל דמסורס רובו נמי לא פוטר: וא"ת דילמא הכי קאמר דאפילו כתקנו שיצא הראש כעין רובו ולאשמועינן שאין הראש פוטר אבל ה"ה דמסורס נמי סגי ברובו וי"ל דא"כ ק"ל למתני משיצא רובו אפי' כתקנו וק"ל דכיון דלהקל בא לומר דלא סגי ביציאת רובו היכי קתני משיצא רובו עד שיצא רובו כתקנו מבעי' ליה וי"ל דאת"ק קאי וה"ק משיצא רובו ששמעת שהוא כילוד כתקנו הוא ולא במסורס.
אלא אמר רב זביד וכו' עד רבי יוסי אומר משיצא כתקנו לחיים: פירש"י ז"ל משיצא כדרך שיוצא לחיים דהיינו שיוצא שלם או הראש פטור אבל במחותך אין הראש פוטר ולפי' זה אף לרב זביד נמי הוי דר' יוחנן ור"א תנאי והא דקתני איזהו כתקונו לאו פי' דתקונו הוא דהא ידעינן שר"ל שיצא שלם אלא בא לפרש באיזה שיעור מן הראש הוא פוטר כשיצא שלם כתקנו לחיים ואינו מחוור לכך הנכון כפי' התוס' דרב זביד לא מוקים כתנאי אלא תרוייהו מוקי להו כר' יוחנן דס"ל דהראש פוטר בנפלים וכשיעור יציאת הראש הוא דפליגי דה"ק סבר דאינו פוטר עד שיצא כלו או רובו ור' יוסי סבר שהוא פוטר משיצא ממנו מה שהוא כתקנו לחיים כלו' שהחיים תלויין בו והיינו דקתני במתני' דמייתי איזהו כתקנו לחיים ואפליגו תנאי בשיעור וכל א' מן התנאים הוא מחמיר והולך ופוחת מן השיעור לחשבו כילוד ונר' דהלכתא כר' יוסי דהא כל הני תנאי לפרושי לישנא דיליה אתו ונקטי' דיש אומר לחומרא אבל י"א דהלכא כרבנן במחותך דבעינן כלו או רובו ומיהו בשלם מודו רבנן לר' יוסי דסגי בחד מהני שיעורי והיינו דטרחו הני תנאי לפרש איזהו כתקנו וראוי להחמיר ויש לר"ח ז"ל גרס' אחרת בשמעתין ופי' אחר כי הוא גורס בבריתא שהביא ר"פ יצא מחותך או מסורס ופירשה כדרך שפירשו בגמ' על משנתי' יצא מחותך או שלם וזה וזה מסורס ואלישנא בתרא קאי ואוקמא כתנאי ופליגי בדשמואל ובהא דרב זביד פי' דמשיצא כתקנו לחיים היינו שהוא בן קיימא ולו' דבנפלים אין הראש פוטר כלל ואתי' כשמואל וכר' אליעזר דקאי כותיה אבל בתוס' שבשו פי' זה וא"כ היכי אסקוה למימרא דשמואל כתיובתא בפ' יש בכור ולא אוקמוה כתנאי במסקנא דהכא כשמואל דאמר כר' יוסי אלא ודאי ליתא להאי פירושא ועוד דבכלהו נסחי אשכחן הגרסא כפי' רש"י ז"ל יצא מחותך מסורס.
אמר ר"י ב"ל וכו': הא דאמרינן והא פשוט הוא לא שייך גבי בכור בהמה ובהשגרת לישן דבכור אדם נקטוה ואיכא דלא גריס ליה וזו הואיל ולא טנפה פי' ומיירי כשבאה ריקנית תוך זמן שאפי' טנפה היה ניכר בה.
אשה שיצאת מלאה ובאה ריקנית: פי' ובאה ריקנית לאחר זמן גדול שאפשר שהרחיקה לידתה ועברו עליה אפי' ימי טוהר נקבה או יותר וכדמוכח סוגיין ממנין טבילותיה ומפני כך לא הוצרך התנא לפרש כן שהרי טבילותיה מוכיחות זה וגבי בהמה דקתני לה סתמא ג"כ אע"ג דקירבה ביאתה משום דסתמא משמע דבאה בקרוב כל היכא דליכא הוכחא ועוד דהתם לא סגיא אלא כשבאה בתוך זמן הכרת הטינוף וכדפרישית וזו שיטת גדולי רבותי' אבל יש שפי' דהא נמי כשבאה בקרוב והרחיקה לידת' דאמרינן לקמן היינו שבעודה בפנינו הפילה מקצת העובר ויצא שם הראש והיתה מלאה משאר האברים ומחזיקין לה שכשם שהיא טועה עכשו שלא הרגישה בשנת רוקנה לגמרי כך לא הרגישה בתחלה ואין פי' זה נכון כלל שאין לנו להחזיקה כטועה אלא משעה שהוחזקה בודאי שהיתה מלאה ובאה ריקנית ורש"י ז"ל כן פי' בפי' הראשון.
והביאה לפנינו ג' שבועין וכו': פי' כי לאחר שבאת לפנינו בדקה עצמה תמיד והביאה לפנינו ימי טהרתה וימי טומאתה והא דמחזיקין לה כיולדת בזוב וגם כרואה אחר לידה קודם שבאת לפנינו כדמוכח שמתניתין סתמא איתניא ואפי' בטומאה גמורה שאינה יודעת בעצמה אם ראתה כלל דהא איתא למאי דסברי קצת רבנן ז"ל דלא מחזיקין לה כרואה אלא כשאמרה ראיתי ואינ' יודעת אמתי ראיתי ובמה ראיתי לא סגיא דלא מפרש לה תנא וכדפריש בסוף מכילתין בטועה דהתם באמר' כך וכך ראיתי ומשום דהתם אילולי דבורה אין לנו הוכחא להחזיקה כטועה כלל אבל הכא שהוחזק' טועה בפנינו שיצאת מלאת ובאה ריקנית ועל כרחה היא טמאה ואינה יודעת כיצד ואינה יודעת לא זמנה ולא ראיותיה אפי' לא אמרה ראיתי מטילין עליה כל הטבילות הללו שרגלים לדבר ומן הטעם הזה אין להקשות משוטה וחולה ותינוקת וחרשת שאין אנו חוששין להם מן הסתם ואע"ג דלא ידעין אם ראו אם לאו משום דהתם בחזקת טהורות הם עומדות ואין אנו מוצאין להן עילה ומקום טעות ברור כשם שאנו מוצאין בזו וזו דעת מורי הרשב"א נר"ו ונכון הוא.
ועשרה שבועין אחד טמא: פי' וסוגין מוכחא בהדיא דלא מחזקינן לה להאי דם אלא או בדם טוהר או בדם נדה אבל לא בדם זובה כלל וטעמא דמילתא דכיון דעברו עליה ג' שבועין טהורין לא סגיא שיהא זה דם זיבה שאם בדם נדה פסקה קודם לכן הרי עברו עליה ימי זיבה בג' שבועין וכ"ש אם פסקה בדם זיבה שא"א לחזור ולבא דם זיבה עד שתחזור ותראה דם נדה שאין דם זיבה לעולם אלא אחר דם נדה ומכאן קושיא גדולה על הרמב"ם ז"ל ואנשי שיטתו האומרים כי לפי מנין הימים הולכין בימי זיבה ונדה ואפשר לדם זיבה בלא דם נדה.
מכיון שראתה דם נדה פעם אחת בתחלת ראיותיה משמשת לאור שלשים וחמשה פי' בכניסתו והוא ליל שביעי מן השבועה הנז' החמשי שראתה טהור והכי מוכחן לקמן דכל שבוע רביעי חוששין לסוף לידה ותחלת נדה הילכך אפי' היה יום שביעי תחלת נדה די לה בששה והוא וטובלת בלילה וטהורה ואע"ג דגרסי' לאור ל"ה לא קשיא כלל וכדברירנא בריש מס' פסחים בס"ד.
אימר יולדת זכר היא: פי' דשמא היום שבאת לפנינו ילדה וה"ה דאיכא למיחש בשבועה זה ליולדת נקבה אלא דנקטי' זכר משום דאפי' בזכר איכא למיחש שבוע שלישי.
שמא יולדת נקבה בזוב: פי' וילדה נקבה ביום שבאת לפנינו בזוב גמור בלא צער אלא בשופי וצריכא ז' ימי נקיים אחר י"ד דנקבה ואעפ"י שהיו טהורין דס"ל להאי תנא דימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה וא"ת לקמן דאמרינן ש"מ תלת אמאי לא אמרינן נמי ש"מ ארבע ולימנא הא דאתיא כאביי וי"ל משום דההיא פלוגתא דרבנן ור"א היא אליבא דאביי ורבא וא"א לברר הא מני דאביי מוקי לה כרבנן ורבא אמר לך כר"א היא ואנן לא מנינן לקמן אלא הנהו דידעינן מני כדאיתא לקמן ומזה הטעם לא נסתייע אביי מכאן לקמן.
לאו משום דלא אזלינן בתר רובא: פי' וחיישינן שמא לא ילדה אלא שהפילה רוח אין לה טוהר.
אימר הרחיקה לידתה: ותמיה מילתא לר' יוסי ב"ר חנינא דלא חייש שהרחיקה לידתה א"כ טבילות הללו למה ואפילו תימא דלגבי טבילות חושש הוא להרחקת לידה לחומרא בעלמא וכדאמר התם הא מיא בשקעא זילו טבולו אבל לאיסור תשמיש לא חייש משום בטול פריה ורביה מ"מ ללידה נמי תשמיש כל שבוע חמישית דאפי' היה דם של שבוע רביעי דם נדה בשבעה ימים סגי לה ואפילו היא שופעת וכיון שפסקה לערב טובלת וטהורה ואפשר דאגב חורפיה לא עיין בזה א"נ דלא סיימוה קמיה וכן יש לנו לומר במאי דקאמר תלמודא מאי לא ידענא מאי תיובתיה.
בעשרים וחד תשמש: פי' שהרי הוא היום השביעי דחשש ספירת זבה וטבילת זבה ביום היא ואפי' בשביעי שלה דמקצת היום ככלו.
ר"ש היא דאמר אבל אמ' חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק: פי' שמא תראה בו ביום אחר תשמיש ותסתור למפרע ונמצא ששמשה בנדה דס"ל כרבנן דפליגי עליה דר' יוסי דסבר דראית יום שביעי אינה טמאה למפרע מן התורה כדאיתא בפ' כיצד צולין ובסוף פ"ב דנזיר ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן.
ומיהו לא אשכחן מאן דחייש שמא תראה ותסתור אלא ר' שמעון ולהכי תלי ליה תלמודא הכא ובכל תלמודא בהדיא ואע"ג דאשכחן לבית הלל דחיישי להכי ביום שימור דזבה קטנה ומאן דמשמש קרי לי' תרבות רעה י"ל דהתם הוא בזיבה קטנה שלא הוחזקה כל כך בטהרה אבל בזו שהוחזקו בטהרה זה ששה ימים אין דם מצוי לחזור ומש"ה לא אמרינן בית הלל היא ונר' משמועתין שאף ר"ש אינו אוסר אלא התשמיש אבל מותרת היא לטבול ולא חיישינן שמא אם נתירנ' לטבול תבא לשמש דכולי האי לא חיישינן ואעפ"י שיש לדחות ראיה זו דהכא אגב דמטבלינן לה טבילות טובא על הספק הטבילוה גם בשבוע שלישי משום טבילות יולדת בזוב ולא חשו לתרבות רעה וכמו שדחו במקצת התוס' מיהו הדברים נראין כמו שכתבנו ואיכא למידק ל"ל לאסרה בתשמיש המטה משום ספק דלאחר כך דלא שכיח תיפוק ליה דפולטת סותרת יומה לכל הפחות ואם היא משמשת בשביעי היינו צריכין לשמרה שלא תתהפך בתשמיש וגם שלא תרד כלל מן המטה וזו גזרה קרובה יותר וי"ל דמהכא שמעינן שאין שכבת זרע סותרת למפרע ביום השביעי הואיל ומדאורייתא טהורה ומקצת היום ככלו שאף דם נדה אינו סותר לבית שמאי כדאיתא בשלהי מכילתין ומאי דאמרינן בפ' בנות כותיים ותסתור כל ז' אינו אלא בפולטות בליל ז' קודם מקצת היום שהוא ככלו אבל ביום שביעי אינו סותרת לגבי בעלה ומה שאמר לקמן שהיא סופרת אינו אלא לטהרות בלבד וכן כתב הראב"ד ז"ל וכן עיקר.
שבוע קמא מטבילין אותה בלילוותא: וכל דבר ברור דשביעי טבילות דלילוותא שהן מפני ספק נדה או יולדת דטבילתן בלילה אינן בשבועי דיממא שהם משום זיבה דאלו שבועי דזיבה הם בתוך ימי השבוע עצמו לפי שטבילת זיבה או יולדת בזוב הוא יום השביעי הילכך כשאנו חוששין לזו כי כשבאה לפנינו אותו היום נכנסה בימי ספירת זבה או שאותו היום הוא שביעי שלה ממה נפשך אותו שבוע עצמו די לטבילתה וכן בשבוע השני והשלישי שאתה חושש בכל יום כי הוא שביעי לספירתה אבל בטבילות הלילות על כרחין תשלום טבילתה של השבוע ביום ראשון שלאחר השבועה הוא כי כשבאה לפנינו בא' בשבת אנו דנין אותה כאלו אותו היום ילדה או שהוא יום שביעי למניינה או יום י"ד וכיון שכן ע"כ תחלת טבילתה בלילה שהיא ליל יום שני וכן תצטרך לטבול גם בליל מוצאי שבת שהוא תחלת השבוע השני שמא בא' בשבת שבאה לפנינו ילדה וליל שמיני שלה הוא בליל א' בשבת הבא וכן אתה דן בשבוע השני שהוא השני שהוא חשת יולדת נקבה ולא הוצרך התלמוד לברר זה מפני שהוא מבואר בעצמו וכדברי רבי' הגדול הרמב"ן ז"ל.
טבולת יום ארוך בעי טבילה: פי' למעלת תרומה בלחוד כדפירש"י.
כגון שבאת לפנינו בין השמשות: פרש"י ז"ל דה"ה דמצי לאוקמה כשבאה בלילה שאף זו מטבילין אותה מחשש יום שעבר אלא שאינו עולה מן החשבון כיון שלא באה ביום והא דלא פריק הכי משום דקתני שלשה שבועין טהורין ומשמע לן טהורין לגמרי ובטמאין דקתני שהם טמאים לגמרי שראתה לאלתר מבערב ואילו באה לפנינו בלילה לא היו טהורין לגמרי שמא בתחלת הלילה קודם שבאת לפנינו ילדה או ראתה אבל עכשיו שבאה בבין השמשות דאיכא למימר יממא הוא חשיב אידך טהור שיש בה הפסק טהרה קודם וקשה דמ"מ נימא שבאת דהשתא דאוקמא בין השמשות מבערב לאלתר דאם איתא הא ודאי עדיפא ליה מיהא דאוקמא בבין השמשות איכא למיפרך מאי דפרכי' בסמוך בסוף שבוע קמא וטבלה משום השלמת ספירת זבה לפי שיש לה הפסק טהרה ביום המתחיל לבא ושלמו ספורין שלה בשביעי וראויה לטבילה ואלו אוקמא כשבאה בלילה לא מצי פריך הכא דהא לא יעלה לה לספירה זה היום שבאה לפנינו כיון שבאה בלילה ולא היה לה הפסק טהרה בתחלת היום ובספירת זבה צריך הפסק טהרה ויום שפסקה בו שלא היה בדוק וטהור בתחלתו אינו עולה לספירת ז' אלא לכותאי.
והנכון יותר דלא מצי לאוקמוה כשבאה בלילה דא"כ הכי הוא כאלו באה למחרתו ביום דכליה חד יומא הוא ואין לה להתחיל לטבול עד ליל שני דכל יום שבאה לפנינו אנו דנין למנין טבילה לידה כאלו היא שביעי לטבול בלילה שלאחריו ואין לנו מפני ביאת לילה שום תוספת טבילה יותר מביאתה ביום אבל כשבאה בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה אנו מוסיפין לה טבילה בלילה הזה שמא באת ביום ויש לה לטבול בלילה לאלתר שהוא שמיני וגם לפי שמא בין השמשות לילה הוא אין טבילה זו עולה לה ודנין הלילה השניה כאלו היא ליל שמיני ומשם מתחלת לטבול ספקי לידתה וזה ברור וכ"כ הראב"ד ז"ל וליכא למיגמרא מיניה.
ואיכא למידק דכיון דאיכא האי טבילה יתירתא הא איכא לב"ה תלתין ושית טבילות ואמאי לא קתני אלא ל"ה טבילות ואין לומר דב"ה מוקמינן ליה כשבאת בלילה או ביום דהא בחדא גוונא אתיא מתני' לב"ש ולב"ה וגם אין לומר דחשיבא חדא בשבוע כיון דאיכא ז' טבילות אחריה דחשיבא שבוע דאדרבה כיון דספיקא הוא ואפשר דיממא הוא וזו ?תחלת טבילותיה לא חשיבא חדא בשבוע כיון דאיכא טבילות אחרות אחריה ויש מתרצין דכיון דאיכא ר' יוסי דסובר שבין השמות כהרף עין ובין השמשות דר' יהודה לדידיה יממא הוא ודינה כאלו באה ביום ברור ואין כאן טבילה יתירתא להכי לא מנו לה ואפי' אם תמצא לומר דס"ל כר' יהודה לא בעי למיחת להא וכ"ש אי ס"ל כר' יוסי וכן כתב הראב"ד ז"ל.
וי"ל עוד דס"ל שאף לר' יהודה כיון דספקא הוא לא מחמרינן עלה כולי האי בטבילות אלו המסופקות בעצמן משום טבילה בזמנה מצוה ודייה שתתחיל ותטבול בלילה שלאחריו ורש"י ז"ל סובר דטבילה זו מונין אותה ב"ה כיון שיש לה צירוף עם הטבילות הבאות אחריה אבל אינם מונין טבילה אחרונה של שבועה חמישי ודמספיקא לה בימי נדה לפי שהיא באה אחר ספירת ז' ימי נדה כי היא ליל שמיני שהיא תחלת שבוע דהויא חדא בשבוע ולא מנו לה כיון שאין לב"ה טבילות אחרות... אחריה כיון דלא מצרכי טבילה משום טבולת יום ארוך וליתא דההיא כי מעיינת בה שפיר לאו חדא בשבוע הוא שהרי ספק נדה שלה הוא בשבוע רביעי דמפסקי' ליה בתחלת נדה לכל יום ויום ותחלת טבילתו הוא בליל כניסת שבוע חמישי שמא היה יום א' דשבוע רביע תחלת נדה ויום אחרון של טבילתה הוא ליל יום שביעי דשבוע חמישי שמא יום אחרון דשבוע וכי היה תחלת נדה ותשב ששה והוא וטובלת ומשמשת ליל ל"ה ואחר שהוא סוף שבוע שלו דאע"ג דלגבי תחלת מנין ימי נדה שהתחילו משביעי של שבוע שביעי הוי יום ל"ה חדא בשבוע כיון דלגבי טבילות דשבוע חמישי הוי סוף שבוע ליכא למימר בהא דהוי חדא בשבוע ולא אשכחן דכותה בכולי שמעתין.
והא איכא טבילת זבה: פירוש קושיין בין לב"ש ובין לב"ה פי' דכל אותן שבועין שהן אחר טומאה ואחר טהרה צריכות טבילה בזמנה ואסורה לשמש בהן לפי שלא נודע איזה מהן היה תחלת נדה ואיזה מהן היה זמן זיבה שצריך ז' ימי נקיים כי אולי הראשון יום טהר והשני דם נדה או הראשון דם נדה והשני דם זיבה וכן בכל א' מהן והיינו דלא אשכחן שריותא בתשמיש המטה אלא בליל ה' כדקתני ותשמיש לאור ל"ה וכן פי' רש"י ז"ל:
בלידה מיירי וכו': ובדין הוא דמצי לשנוי בין לב"ש בין לב"ה דחדא בשבוע לא חשיב אלא דבאידך פירוקא ניחא לי' השתא טפי עד לקמן דמתרץ לה הכי.
שבוע קמא דאתיא לקמן נטבלה: והאי קושיא בין לב"ש בין לב"ה.
ר' עקיבא היא דאמר בעינן ספורים לפנינו: והקשו בתו' וניחוש שמא ספרה ושכחה דהא מטילין עליה כל חומרי דאפשר משום דטועה היא ותו אמאי לא אוקמא אפי' כרבנן דבעינן הפסק טהרה כדאיתא בסוף מכילתין וזו הואיל ולא הפסיק בטהרה לא עלו לה ספורים ותירצו דלשמא איפסיקא איכא למיחש דשכיחא דבאיזה יום שתפסוק מועלת הפסקה אבל אין לחוש שמא בדקה יום ראשון של ספירה והא לא שכיחא וכ"ש בטענה זו ואלו לרבנן סופן אעפ"י שאין תחלתן כדאמ' רב בשלהי מכילתין והילכך יומא דאתת קמן כטהור הוא כולי סליק לה לספירה.
לסוף שבוע קמא נטבלה: פי נטבלה ביממא דהא איכא ספורין לפנינו וטבילת זבה ביום השביעי שריא ואפי' לר' שמעון כדאיתא לעיל ותשמיש בלחוד הוא דאסור דאי לא מאי קושיא דהא אוקימנא כר"ש.
חדא בשבוע לא קחשיב: פי' ואע"ג דאיכא טבילות אחריני ביממא בשבוע דבתרא כדאמר' לעיל דשבוע שני ושלישי מטבילין לה בימימא כיון דהוי חדא בשבוע זה ואיכא נמי טבילות בלילוותא בשבוע זה וזו יחידה ביום בשבוע זה חדא בשבוע חשיב מה שאין כן בטבילת בין השמשות דלעיל.
יומא קמא דאתת לקמן נטבלה דילמא שומרת יום כנגד יום: פי' דשמא ראתה זיבה קטנה אתמול קודם שבאת לפנינו כי כבר עברו ימי טוהר וראתה נדה וליום השמיני ראתה זיבה ובאת לפנינו בתשיעי וא"ת דילמא לי' דחדא בשבוע לא קא חשיב וי"ל דאפירכא דלעיל סמכי' דנטבלה בסוף שבוע קמא משום חשש שבין דספירת זבה גדולה ונטבלה יומא קמא דהאי שבוע גופיה משום חשש שומרת יום כנגד יום והשתא הוו תרי בשבוע וא"ת ומאי קושיא והרי אמרי' לעיל דזיבה גרידתא לא חשיב ויש מתרצין דההיא לב"ש אמרינן לה אבל השתא לב"ה מקשינן ואחרים תרצו דהשתא ס"ל דמעיקרא תריץ וזיבה גרידתא לא חשיב משום דלא בעי לשנויי דחדא בשבוע לא חשיב אבל בתר דהדר תריץ דחדא בשבוע חשיב אף ההוא דלעיל הכי מתרץ לה דאמאי דחיק ליה בתרי דוקי כיון דמצי לתרוצינהו תרוייהו בחדא שנוייא ומשום הכי פרכינן להאי ופרקינן דזבה גדולה חשיב כלומ' יולדת בזיב' גדולה אבל זיבה קטנה לא חשיב כלל ואיכא דקשי' ליה ואדפריך ליה מהא דזיבה קטנה גרידתא למה לא הקשה לו דכל שבוע קמא נטבלה ביממא משום שומרת יום כנגד יום דדילמא ילדה בזוב קטן וכל יומא ויומא איכא לספוקי שמא היום שלמו שבעה לזכר או שבועים לנקבה ועד השתא לא הוה לה שימור דהא האי תנא ס"ל דימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה וכדאיתא לעיל וכיון דכן שימור דיום ראשון לא חשיב שימור ליום שני שמא יום ראשון יום אחרון של לידה שאינו שמור לזיבה ואעפ"י שלא ראת' בו וכן שני לשלישי וכוליה.
ובתוס' שנ"ץ לא העלו בזה כלום ורבי' הרמב"ן ז"ל תירוץ יפה דהאי מקשה סבר דאפי' למאן דאמר שאין ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לספירת זבה גדולה עולין הן לספירת שומרת יום כנגד יום דגבי דגבי זבה גדולה הוא משום דכתיב כימי נדת דותה תטמא ואמר' בפ' בנות כותיים מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה בהן אף ימי לידתה כן והא ליתה אלא בזבה גדולה דהא א"א שיהו בימי נדתה אבל בזבה קטנה דאפשר כדאיתא בשלהי פ' בא סימן אף הוא עולה לה.
ש"מ ר' עקיבא: נר' שלא הוצרך לומר כן אלא ללמדנו שהלכה כן וכן פסקו הגאונים ז"ל בכלן אבל בתוס' פסקו כר' יוסי בר יהודה לענין טבילה בזמנה ולקמן נכתבה בס"ד.
וכן לענין נקבה: וכו' לא היה צריך לכך אלא דנקטה אגב אידך.
מעשה בקלואפטרה וכו': כי מעיינת בהני עובדי משכחת דעל כרחן בחד מנייהו אתעביד שקרא וכל חד וחד מהני תנאי תלי שקרא בההוא עובדא דלא הוי כותיה.
הא תו למה לי הא תנא ליה רישא וכו': הלשון הזה מגומגם דמעיקרא פריך מייתורא דסיפא והיכי הדר בתר הכי לרישא לומר דנקט למסתמא כרבנן ואין לפרש דלמסתמא כרבנן אסיפא נמי קאי לומר לאשמועינן דסתמא דרישא רבנן היא חדא דלישנא דמסתמא לא משמע הכי ועוד דא"כ היכי הדר פריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים דהא עד סיפא לא ידעינן דהא רבנן היא ונראה לפרש וה"ק הא ברייתא למה לי הא תנא ליה להא דינא ברישא וכי תימא דרישא לא אקני אלא למסתמא לסיפא דרבנן אבל סיפא הוי עיקר פלוגתא דאיתניא בבי מדרשא בהדי ר' ישמעאל למה לי סתמא דרישא דאפי' תימא דאע"ג דמחלקתה בצדה ולא חשיב סתם משנה לר' יוחנן דאפי' הכי חשיבי' לה סתמא דחינן למספקא הלכה וכהנה בריש מס' ביצה מ"מ בהא לא צריכי לסתמא דהא יחיד ורבים הלכה כרבים ואלו השתא איכא למיחש בה דחשיבי לה סתם ואח"כ מחלוקת שאין הלכ' כסתם ומפרקין דבסיפא לא סגי משום דמסתבר טעמיה דר' ישמעאל והוה סלקא דעתין דהלכתא כותיה להכי אצטריך לרישא למסתם כרבנן כנ"ל.
ירוש' גבי הא דר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה הדא דתימא כשאין מחלוקת בצדה אבל בשיש מחלוקת בצדה לא בדא הלכה כסתם פי' דלא חשיבא סתם משנה לר' יוחנן ולא פרכינן ליה מינה אבל מ"מ סתמא דרבים חשיבא למתני הלכתא לדידן כדאמ' בפ' אותו ואת בנו ראה רבי דבריו של ר"מ בכסוי הדם ושנאה בלשון חכמים והכי נמי איתא בשמעתא קמייתא דביצה.
תו אמרינן התם גבי סתם ואח"כ מחלוקת הדא דתימא ביחיד אצל יחיד אבל ביחיד אצל רבים לא בדא הלכה כסתם כלומר שאין לומר כך אלא כשנשנו במחלוקת שניהם בלשון יחיד אבל אם האחד נשנה בלשון חכמים אין אומרים בו כלל זה מפי' רבי' ז"ל וכבר כתבנו ביבמות בס"ד וכן נראה משמועתנו דאמרינן דרישא סתמא כרבנן לקבעה הלכה ולא חשיבא סתם ואחר כך מחלוקת וכדכתיבנא.