חידושי הריטב"א על הש"ס/נידה/פרק ב
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו אשר |
רמב"ן |
רשב"א |
מאירי |
ריטב"א |
תוספות רי"ד |
תוספות הרא"ש |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: מהר"ם | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
- פרק שני כל היד בס"ד
מאי שנא נשים דלאו בני הרגשה נינהו: פירוש דליכא למיחש בהו דמשום משמוש יבאו לידי אבוד זרע והקשה ר"ת ז"ל ותיפוק לי' דאלו הוו בנות הרגשה אינם מצוות על פריה ורביה ולא על אבוד זרע וכשם שאינן מצוות על העיקור ועל הסירוס לכך פי' הוא ז"ל דה"ק נשים שאינן בדין הרגשה כלל שאפי' הרגישו ושחתו זרע אין בכך כלום כיון שאינן מצוות על פריה ורביה והקשה עליו רבי' הגדול הרמב"ן ז"ל שאפילו לפי סברת ר"ת ז"ל שהוא סובר שאין הנשים מוזהרות על השחתת זרע מ"מ אינו כדין שתהא משובחת אלו היו בני הרגשה ויותר הוא משובח להן ולעולם שלא ירבו לבדוק שלא לצורך משישחיתו זרע כי לא תהו בראה ועוד דאלו היו בנות הרגשה קא מיגרן יצר הרע בנפשייהו וכ"ש דודאי אע"ג שאין הנשים מצוות על פריה ורביה ולא על הסירוס מ"מ אסורות הן להשחית זרע בראוי לפרות ולרבות וכלן לקו בדור המבול בזה שאם הותרו להשחית כלי הזרע לא הותרו להשחית הזרע וכמו שפרש"י ז"ל על ברייתא דג' נשים משמשת במוך הילכך שפיר נקט תלמוד משום דלאו בני הרגשה ממש נינהו וכמו שפרשנו.
ובולע את התרומה: פי' כשהוא דבר דאי שדי ליה מפומי' מימאס.
והתניא רבי אליעזר אומר כל האוחז באמה וכו': ואע"ג דרבנן פליגי עליה ה"מ לצרך כדי שלא יראה ככרות שפכה היכא דליכא מקום גבוה ולא עפר תיחוח.
מבתר דאמר להו אסור אהדר אמר להו תקנתא: פי' דבכי הא לא היה לו להפריז כל כך לומר להם במדה לומר מוטב שיהו בניהם ממזרים עד דאמר להו תקנתא ובתר הכי יפריז במדת אסורו להכא דליכא תקנתא אבל בעלמא אשכחן אדרבה דתני דינא והדר תני תקנתא והוא הסדר הראוי.
בולשת שנכנסת לעיר: וזה מפורש יפה במקומה בס"ד.
הכי נמי כיון דבעית לא אתי להרהורי: פי' ואפילו לרב יצחק בר מארי דאמר התם בכתובות לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי דיצר הרע דתשמיש תקיף טפי ה"מ לבעול כשהנשים בפניהם אבל להרהורא בעלמא לא.
איבעית אימא וכו': פי' כל הני אי בעית אימא הלכתא נינהו ותלמודא בעי לאשמועינן דינא לעלמא ואב"א דהכא בחד מיינהו סגי.
הא דאמרינן המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי: פי' ר"ת ז"ל דלאו למימרא דהוי בשמתא דרבנן אלא לומר דמחייב שמתא דבי דינא וכההיא דאמרינן התם הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי ואמרינן בפ"ק דקדושין אי דא"ל עבדי אתה שמותי נמי משמתינן ליה דאמר מר הקורא לחברו עבד יהא בנדוי וכן אתה מפרש גם בההיא דאמרי' בנדרים על השומע הזכרת ה' מפי חבירו.
קשים גרים לישראל: פרשתיו ביבמות בס"ד.
כי הא דרב הונא קץ ידאי: פי' אלמא הא דאמרינן התם המגביה ידו לחברו תקצץ דינא הוא ולא לטותא וא"כ ה"ה לידא דהכא וההייא דרב הונא פירשתיה בסנהדרין בס"ד.
אי אמרת בשלמא (הא דתנן) [דינא תנן] היינו דקתני אמרו לו הלא כריסו נבקעת: פי' כדקס"ד דמתניתא הכי פירושה ר' טרפון אומר כל יד המרבה לבדוק באנשים תקצץ על טבורו מקום הרשע שם המשפט א"ל כיון שאתה מחמיר כל כך בדבר מי שישב לו קוץ על כריסו ומצערו לא יטלנו בידו ויצטער עד שיטלנו בדבר אחר אמר להם כן ודאי לא יטלנו בידו חזרו ואמרו לו על הראשונה למי שממשמש שלא לצורך שאמר רבי טרפון שתקצץ ידו על טבורו והלא כריסו נבקעת והיאך נהרגנו על כך אמר להם וכו' ועל הא מהדרין וא"ל דינא לא סגי דלאו על טבורו היאך אפשר שיחמיר ר' טרפון כל כך אלא הכי א"ר טרפון כל המכניס ידו למטה מטבורו שלא לצורך תקצץ בידי שמים ולטותא היא וכך פי' לשון הבריתא תקצץ ידו הרגילה על טבורו ומה שאמרו לו והלא כריסו נבקעת גוזמא בעלמא הוא למי שישב לו קוץ על טבורו כי פעמים שהוא מצער אותו הרבה ואם ימתין עד שיטלנו בדבר אחר יצטער הרבה ואמר להם יצטער ויצטער.
וגדר גדול הוא שגדר רבי טרפון בדבר מפני חומר העבירה כדאיתא לעיל בשמעתין דאי לא שורת הדין דכל היכא דאיכא צערא הא בעית וליכא הרהורא כדאיתא לעיל אלא כיון דאפשר ליטול הקוץ בבגדו קיצרו עליו את הדרך.
ש"מ מכנסא אסור: פירוש כשהוא נוגע בעטרה והא רך. ואפילו לנשוי אסור מדקא קשי' עלי' ממכנסי כהנים ועכשו קולא בדבר הזה בכל הארץ הזאת ואין לי על מה שנסמוך.
הא דאמרינן גמלים כלם רשעים: פי' בתוס' שהם רשעים בדבר זה ולא תקשי אמאי דאמר בשלהי פ' עשרה יוחסין הגמלים כלם צדיקים וההיא במילי דעלמא.
ר' יהושע בן לוי וכו': מפורשת יפה בהלכות ברכות בס"ד.
ודילמא דם מאכלת היא: פירוש וכל היכא דליכא כגריס ועוד והדם נועל דאיכא למיחש בדם מאכלת ניחוש ביה ויהא טמא ספק ואלו מתני' סתמא קתני שאפי' לא נמצא שם אלא דם טפה כחרדל טמאה ודאי פרש"י ז"ל דסתמא קשיא לן ואפי' על נמצא על שלה כשיעור ותיאוס וליכא למימר שא"כ אין לך נדה ודאית בדם טפה כחרדל בבדיקת עד דשאני הכא שיש רגלים לדבר כיון שנמצא על שלה ולא נמצא על שלו וגם לא נמצא על שלה בעד שלפני תשמיש אבל יש שפי' דלא קשי לן אלא בנמצא על שלו ולא על שלה דכיון דדם לאו מגופיה הוא ניחוש נמי לדם מאכלת אבל נמצא על שלה כיון דמגופה חזיא דשייכי בה דמים כאן נמצאו וכאן היו. וכן פי' ר"ח ז"ל ותוס' ויש סיוע לזה ממה שהביאוה כאן על פסקא דנמצא על שלו.
בדוק הוא: כלומר שאין מאכלת נכנס שם כלל.
א"ד דחוק הוא: כלו' דמילתא דלא שכיח הוא שיהא שם מאכלת אבל מ"מ דבר שאפשר הוא ואיכא ביניהו להיכא דאשתכח ביה מאכלת רצופה דלמאן דאמר דחוק הוא חוששין דמאכלת הוה תמן ושמש רצפה ואין כאן אלא טומאת ספק. ולימר' בדוק הוא טמאה ודאי דודאי האי מאכלת מעלמא אתאי לכאן כשהיא רצופה ודם מגופה הוא וכיון דלא איפסקא הלכתא כחד מהני לישנא נקטינן לחומרא ואפי' נמצאת מאכלת רצופה טמאה נדה.
אתמר בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר נמצא עליו דם: פרש"י ז"ל שנמצא דם על ירכה ופי' שנמצא גם על ירכה דאלו לא נמצא על ירכה כלום יהא ודאי מן המקור הוא כי דבר רחוק הוא שידבק מן הירך בעד ולא נשאר בו שום רושם וגם אם נמצא על העד ולא נמצא על הירך כלום הא ודאי מן העד בא אבל עכשו שנמצא שם בשניהם יש מקום ספק אם נדבק מן הירך בעד או מן העד בירך ולפיכך נחלקו בו ופירשו רבותי לפי שיטה זו דמיירי כשהדם משוך או שיש בו כגריס ועוד דליכא למיחש לדם מאכלת כדאיתא לקמן במכילתין שאל"כ הא ודאי ליכא למ"ד שתהא טמאה ודאי דהא מקום זה אינו דחוק אצל מאכלת וכ"ש בדוק ולעיל מוכח בכל היכא דאינו בדוק ולא דחוק חיישינן לדם מאכלת ומפני שזה הדבר ברור ממקומו לא הוצרכו לפרש וסמכו על הסתם והרי זה כשמעתא דבסמוך דנקטוה בסתם ומתפרש לקמן מתוך הברייתא דמיירי בכגריס ועוד וה"ה לדם משוך כדאיתא לקמן במכילתין גבי עד שיהיה נתון תחת הכר או תחת הכסת שאמ' אם עגול טהור מפני שהוא דם מאכלת ואם משוך טמא ולפי' זה הסכים מורי הרשב"א נר"ו והוא הנר' נכון אבל י"מ והא דאמ' ונמצא עליו דם למחר היינו שנמצא על העד ולא נמצא על הירך כלום וכ"פי' ר"ח ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל ונקט טחתו בירכא לרבותא דאפ"ה לא אמר' מן הירך אתא והא ודאי לא אתיא אלא כשנמצא פחות מגריס ועוד ואשמועינן דלא חיישי' לדם מאכלת דאלו לדם בעלמא פשיטא דליכא למיחש דהיאך יהא דם מרובה על העד ולא יהא על הירך כלום ואין פי' זה נר' נכון מן הטעם שכתבנו לעיל.
והא חוששת אמרת לן: ושביק רב דידיע בנפשיה דקא הדר ביה השתא מההיא סברא וסבירא ליה דהיא טמאה ודאי וכדמורין ביה מדרשא.
אתמר בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאת עליו דם: ענין זה הוא הפך הענין של מעלה דבההיא דלעיל העד בדוק והספק נפל אחרי כן מפני הירך ובכאן הספק היה בעד ואח"כ לא נולד לו מקום ספק ואע"פ כן למעלה אמרו בבי מדרשא טמאה ודאי מפני שצד הגריעותא שבו חמור יותר וקולא דחשש וריבה אינו כ"כ מה שאין כן בזה דכיון שאין העד בדוק הרי הדבר יותר בחזקת התר כי אינו מועיל כל כך הנגעת העד שבא אח"כ וזה ברור.
והא דאמרינן שלא היה העד בדוק הלשון מוכח שלא נטלתו מן האשפה או ממקום התורפא דא"כ הא ודאי אין כאן בדיקה ודכ"ע דיו דיהא כתם וגם פחות מכתם גם אלו היה מוצנע יפה משאר בדיקות אעפ"י שלא שלא בדקתו בתשמיש זה בדוק הוא בדיעבד ואמ' שראוי לבדקו כל שעה ואין דברינו כשנטלתו ממקום בינוני שאינו משומר לגמרי וגם אינו מקום התרופה אלא מקום שנותנת עדיה לפי שעה ולפי' נחלקו בדבר אם דנין בו להחמיר כאלו הוא מקום בדוק או אם נדין אותו כאשפה כיון שאינו משומר ודמים בעלמא מצויין שם לפעמים ולמסקנא טהרה רבי יוסי לגמרי ועשאו כמקום שאינו בדוק.
טמאה משום כתם: פי' לאו דוקא כתם שהרי אין כאן מקום לכתם כלל אלא או הוא דם מהמקור או דם צפור וכיוצא בו שנדבק בו ממקום אחר לפי שאינו בדוק אלא דין כתם קאמר כלו' שהוא טומאת ספק וזהו שא"ל ר' חייא אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד פי' דע"כ כיון שלא היה בדוק לא סגיא שלא תחוש להקל לתלות בדם מאכלת דעלמא וא"א לך לעשותו כעד בדוק לגמרי ואתה צריך לדם כגריס ויותר להוציא מספק מאכלת וכיון שכן הרי אתה עושה אותו כתם כלו' דין כתם דהיינו טומאת ספק וכיון דכן גם יש לך לחוש אפי' שהוא כגריס ועוד לדם דעלמא כיון שאין דן אותה כעד בדוק ור' סובר דכולי האי לא דיינינן לי' בעד שאינו בדוק דבשלמא למאכלת דשכיח בכל מקום ואפי' במקום בינוני יש לנו לחוש אבל בדם כגריס ועוד שאינו מצוי במקום שהוא בדוק ואינו בדוק אין לנו לחוש לו שלא נניח דם המקור המצוי מפני דם זה דעלמא שאינו מצוי במקום העד ולגביהו כעד בדוק דיינינן ליה כך פי' ברייתא זו.
מאי לאו בזקנותו קאי: פי' מדא"ל אי אתה מודה לי כשטיהר רבי יוסי לעצמו טיהר וכיון דאיפסקא הלכתא כר' יוסי מההיא שמעינן דהלכתא כותיה בהא דהא כי הדדי נינהו לגמרי כדמוכחא סוגיין בהדיא ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שפסק כאן להחמיר כר' חייא ואם איתא דהכא איכא שום חומרא טפי כי פרכינן מדר' יוסי בר חנינא נימא דהא דהכא חמירא טפי אלא ודאי דהא ליתא.
ה"ק איזהו אחר זמן כדי שתושיט ידה לתחת הכר וכו': ומדלא אמרינן דחסורי מחסרא שמעינן ליה דה"ק דתנא לא איירי אלא בדין אחר זמן קמא שהוא ספק של תורה אלא פי' אחר זמן בתרא שנחלקו בו ר' עקיבא ורבנן במעת לעת דרבנן הוא משתרד מן המטה וממילא שמעי' דכל שאינו כדי שתרד אלא כדי שתושיט הוא אחר זמן שהוא ספק של תורה וכל עיקר לא נשנה שיעור אחר זמן בתרא אלא לגלויי מיניה אשיעורא דאחר זמן קמא דאלו שעורא אדאחר זמן בתרא לאו דוקא הוא דהא כל מעת לעת והכי דיניה ואם איתא דאחר זמן קמא איתני כמתני' אייתר ליה אחר זמן בתרא ולמה ליה למתנייה כלל אלא ודאי כדאמרן וזה דרך רש"י ז"ל והוא הנכון.
האי עד בידה ואין עד בידה מבעי ליה: פי' כי לפי דבהך סתם שתרד מן המטה בעד בידה משמע כשלא גמר בדעתו פי' ולגבי שכבת זרע לא מטמא עד שיצא לחוץ אבל בהעראה איכא בועל נדה כדכתי' בהדיא.
ור"מ היא: פי' דמחמיר בכתמים טפי מראיה כדק' בפ"ק בד' נשים דכתמן טמא למפרע התם אין שור שחוט לפניך דליכא חזקת התר גמור לסמוך עליו לטהר מכאן ולהבא כיון דאיכא כתם אבל הכא שור שחוט ודבר ברור לפנינו שלא לטמאה למפרע דהא בחזקת טהרה קמא ובשור שחוט שהוא עומד בחזקת התר וכן נר' פי' הלשון הזה בפ' האשה שנתארמלה בתחלתו ויש שפי' בהפך דגבי כתמים איכא שור שחוט שנשפך דמו לפנינו וגם מעת לעת דלמפרע אין לנו דם שור שחוט לתלות בו ובכאן אפשר לפרש כן אבל לא בההיא דהתם כדכתיבנא התם בס"ד ומיהו הכל יוצא לענין אחד.
א"ר שמעון בן לקיש והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונת': פירוש עונתה הוא הזמן שבין ראיה לראיה וסתם עונה בינונית ל' יום כדאית בפ"ק וסתם נשים שוהות כן כדפרש"י ז"ל ונראין דברים שלכך תפס לשון זה ולא אמר תוך זמן וסתה כדנקיט בעלמא ונקטי אמוראי דלק' משום דמיירי באשה שאין לה וסת ומיהו תהי דלית לה וסת עונה מיהת אית ליה דרגילה להפסיק בו טהרה אלא שפעמים מקדים או מאחר ואותו זמן שבינתים שהוא ברור לו ויודע שלא הקדימה בו זהו שאמרו כאן שמצאה בתוך וקמ"ל דלא חיישינן שמא תקדים ותראה בו שלא כמנהגה ומשום דמתני' סתמא קתני אשמועינן ר"ל דמיירי אפי' באותן שאין להן וסת ואשמועינן נמי אגב גררא דוקא תוך ימי עונתה ולא שתהא לעולם בחזקת טהרה לבעלה דפשטא דמתני' דהא לא אפשר ורב הונא איירי באשה שיש לה וסת ולאו דפליגא אדר"ל אלא דאיהו אשמועינן באשה שיש לה וסת אינה בחזקת טהרה אלא בשלא הגיע שעת וסתה ולאפוקי מסברא דרבה בר בר חנה ולא קאי אדר"ל אלא אמתני' והיינו דקאמר לא שנו והיינו דאמרי' אמ' רב הונא ולא אמרי' רב הונא אמר הילכך ר"ל אשמועינן דאפי' באשה שיש לה וסת יש זמן שהיא בחזקה טהר' ורב הונא אשמועינן דאפי' באש' שיש לה וסת יש זמן שאינה של טהרה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ואע"ג דאמרי' לעיל בפ"ק גבי הא מתני' דאי לאו דשמואל הוה אמינא דמתני' באשה שיה לה וסת ואלו הכא מוקמינן לה אפי' באשה שאין לה וסת הא לא קשיא כלל דהתם הוה אמינא הוא דאמרי' ולאו דקאי הכי אמסקנא וזה ברור ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שהעמיד מתני' באשה שיש לה וסת בלבד.
והא דאמרי כלפי ליא איפכא מסתברה לאו דסבירא לן דאשה שאין לה וסת אסורה לעולם דא"כ אמאי טרחינן למעבד אוקמתא אחריתי לדרב הונא נימא דאיפכא איתמר אלא ודאי ה"ק דאם איתא דלית לן לאקומי מתני' בכל הנשי' איפכא הוה לן למימר ויש כיוצא בזה בתלמוד אלא אי אתמר הכי אתמר לא שנו אלא שלא הגיע עת וסתה וכו' יש שפירשו דהגיע עת וסתה ממש קאמר כלו' שבא בעונת ההפרש' שאמרו חכמי' מוהזהרתם את בני ישראל מטומאתן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן דרב הונא סבר שהיא אסורה לו מהאי דרשא דוהזהרתם דהא וסתות דאורייתא ועונת וסתות נמי דאורייתא ורבה בר בר חנה סבר שהיא מותרת לו בעונה זו דהא וסתות דרבנן ועונת וסתה נמי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכדאיתא בפ"ק דשבועות ובפרק הבא על יבמתו וגבי הבא מן הדרך הקלו עליו והתירוהו וכשם שהקלו עליו בזה כשיוצא מן הדרך למאן דאמר וסתות דרבנן וכדאית' בפ"ק דשבועות ובפ' הבא על יבמתו ולפי' אמר אפי' היא ישנה מותרת לו והלכתא כרבה בר בר חנה דהא קי"ל וסתות דרבנן והפי' הזה היה נראה קרוב והוא נכון יותר מכמה פירושים אחרים שפירשו אחרים אבל עכ"ז אינו נכון לסמוך עליו להקל חדא דכל כי האי קולא הוה להו לפרושי כדפרישו התם גבי היוצא מן הדרך ועוד דהא דרב הונא ודרבה בר בר חנה סתמא קאי על כלה מתני' ואפי' ברישא דמיירי כשהוא בעיר מדלא קאמר שבא ומצאה קודם שיגיע זמן עונתה וכ"ש שאין לפרש כן לדעת התוס' שפי' דההיא דפ' הבא על יבמתו לא התירו לא תשמיש אלא פקידה בעלמא דהיינו ריצוי ופיוס בדברים והנכון יותר דכי בא ה"פ שלא הגיע עת וסתה בימים שנפרש ממנה אבל אם הגיע עת וסת בנתים והוא בא אליה אח"כ אסורה היא לו ואפי' בבדיקה דהשתא אם אינה אומרת לו בפי' שבדקה בשעת וסתה מט' וסתות דאורייתא וכר' אליעזר דאמר לקמן דאשה שיש לה וסת שלא בדקה עצמה בשעת וסתה אסורה ואעפ"י שבדקה אח"כ ומצאת טהור ורבה בר בר חנה סבר דאפי' הגיע עת וסתה בינתים היא מותרת לו בבדיקה דהשתא או אפי' בתביעה לחוד למי שבא מן הדרך דתביעתה זו היא בדיקתה כדאיתא בפרק קמא מט' וסתות דרבנן וכר' יהושע דאמר שאם לא בדקה בשעת וסתה תבדוק אח"כ ותהא מותרת משום דסבר וסתות דרבנן ולא הוצרכה לפרש כאן יותר דכיון דאמרינן דמר סבר וסתות דרבנן ומר סבר וסתות דאורייתא ממילא שמעינן דכלא פלוגתא תליא בהא דאמרן שהגיע עת וסתה בינתים ולא בדקה והוא בא אח"כ לשמש בבדיקה דהשתא וכר' יוחנן דלקמן דאמר אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה לא פליגא אהא דרבה בר בר חנה כלל כדברי הראב"ד ז"ל דא"כ הוה מפרש לה תלמודא ולא איירי נמי בההיא ממש כדברי קצת התוס' מדלא אמרינן וכן אמר רב שמואל בר אבא א"ר אסי א"ר יוחנן ולישני דהכי תרי מימרי נמי לא שייכי אהדדי כלל אלא רבה בר בר חנה איירי בערה ושריא בתר וסתה בבדיקה או בתביעה כמ"ד וסתות דרבנן וההיא דר' אסי א"ר יוחנן איירי אפי' בישנה וקאמר שאם בא אחר וסתה וחישב ימי טומאתה וזמן טבילתה ומצא שכבר עבר הכל שבא עליה בלא שום תביעה ובדיקה מכיון דהוו תרי ספיקי כדמפ' לקמן דקסבר נמי וסתות דרבנן כדאמר רבה בר בר חנה תלמידיה והכי דייק לישנא דקאמר בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה ואי בערה היה קאמר האי לישנא ועוד לשיילה דהא היא נאמנת לו א"נ נימא תבדוק אלא ודאי כדאמרן וההיא דר"ל דלעיל דאמר הלשון הזה שבא ומצאה תוך ימי עונתה אפי' בישנה היא אבל רב הונא ורבה בר בר חנה איירו בערה ולהכי נקיט לישנא דאסורה או מותרת ודכ"ע כל שאמרה שבדקה עצמה בעונת וסתה ומצאה טהור מותרת לד"ה ואפי' למ"ד וסתות דאורייתא ואין לה לחוש עד שיגיע עת וסתה פעם אחרת ואין לה לשנות דיניה עד שתעקור וסתה ג' פעמים ולהאי שיטתא אתיא כלה שמעתא שפיר בלשונה ובעניניה.
והלכתא כר"ל וכרבה בר בר חנה וכאידך דר' יוחנן דלא פליגי אהדדי כלל ופירושים אחרים ראיתי בשמועה זו אבל זהו דנראה לי נכון ומחוור כפי קוצר דעתי.
בעלה מחשב ימי וסתה: מכאן דקדקו בירוש' שאסור לאשה לשהות ימי וסתה ואין ספק מוציא מידי ודאי פי' ואפילו הוא ספק קרוב לודאי להתירא והיינו דאתא לאשמועינן ובהא הוא דאתי תלמודא למירמי דאלו בספק שקול פשיטא שאינו מוציא מידי ודאי וכן פר"י ז"ל ושאר כל השמועה פירשתי יפה בפר"ק דפסחים בס"ד.
חוששת לוסתה וחוששת לראיתה: פי' חוששת שמא ראתה דם ביום וסתה ואעפ"י שבדקה עצמה עכשו ומצאה טהור משום דסבר וסתות דאורייתא כדמפרש ואזיל וחוששת לראייתה אם בדקה עצמה עכשו ומצא טמא להיות מונה ימי נדתה מהיום וגם לחדש אחר חוששת ליום זה שמא היא משנה וסתה וקבועת וסת ליום זה וכההיא דתנן היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה ליום עשרים זה וזה אסורין וקס"ד דמשום הא דחושש לראיה נקט וראתה דאלו משום וסתה אפי' לא ראתה נמי וכדפריש'.
א"ד הכי א"ל וכו': קסבר וסתות דרבנן ואע"ג דלעיל אמרינן דסבר רב הונא וסתות דאורייתא כבר תרגמה רש"י ז"ל דההיא דידיה וההיא דרביה.
הרואה דם מחמת מכה בתוך ימי נדתה: פי' בימים שהיא למודה לראות בהם בעונתה או בוסתה אמ' רבינא דכ"ע וסתות דרבנן אבל לא מצינן למימר דכ"ע וסתות דאורייתא דכיון דאמר רשב"ג טהורה ע"כ סבירה ליה וסתות דרבנן וכן הלכה.
מתני' ב"ש אומר צריכא ב' עדים על כל תשמיש ותשמיש או תשמש לאור הנר וכו': ופי' רש"י ז"ל כיון דקתני צריכה ולא קתני צריכין ששני עדים אלו שלה הם ובודקת בב' עדים מיוחדים בכל תשמיש א' לפניו וא' לאחריו ומנחתן כלן עד למחר ובודקת אותן ותדע אם שמשה נדה וכמה חטאות הוא חייב ונר' דדייק לה דכיון דקתני או תשמש לאור הנר ופריש בגמרא תבדוק לאור הנר מכלל דבירוש' אינה בודקת ואינו מחוור דודאי עד שלפני כל התשמישין צריכ' לבדקו לאור הנר להחזיק עצמה בטהר' דאע"ג דאין בדיק' זו אלא משו' מגו דטהרו' מ"מ כיון דמצריכין לה סגיא דתהוי בכדי והא דקתני או תשמש לאור הנר דפרי' בגמ' דאו תבדוק קאמר היינו משום שאר בדיקות שכבר הוחזק' בטהרה אבל עד ראשון שלפני כל התשמישין בדקתו לאור הנר ותדע דמשום דקתני צריכה ב' עדים על כל תשמיש קתני או תשמש לאור הנר כלו' שלא תהא צריכ' לרבוי עדי' אלו.
גם מה שאמר ר' דצריכה ב' עדים בכל תשמיש א' לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש אינו נכון דהא עד א' לבדיקה א' שתהא בין תשמיש לתשמיש עול' לכאן ולכאן ועוד דכיון דקתני צריכא ב' עדים כדקתני רישא הא ודאי כי הדדי נינהו ועד דידיה לא משייר ליה תנא דלא מיירי ביה לכך הנכון ששני עדים אלו הם א' לו וא' לה כדקתני רישא ועד שלה בודקת בו לפני כל התשמישים וכדקתני לאור הנר. ואת"ל טומ' הרי אינה משמשת וא"ת טהור תניחנו עד לאחר תשמיש ובודקת בו וגם הוא בודק בשלו לאחר תשמיש ובדיקה זו עולה לפני התשמיש של אחריו ולאחר כל תשמיש ותשמיש בודקות שניהם כל א' בעד שלו. והא דקתני צריכה ולא קתני צריכין פי' הרמב"ן ז"ל משום דאפי' בדיקו' שלו מחמתה הם משום דדמים דאית בה וכדקתני לעיל דרך בנות ישראל משמשות בב' עדים ולא קתני בנות ישראל ובני ישראל.
ב"ה אומר דיה בב' עדים כל הלילה: פרש"י דיה שתי בדיקות כל הלילה בדיקה א' קודם התשמישים ובדיקה א' אחר כלן אבל בתוס' פי' שלא הקלו בה בבדיקות אלא בעדים בלבד לומר דבודקת בב' עדים אלא בסוף כל התשמישים ואינה צריכה ב' עדים מיוחדים לכל תשמיש ולא אור הנר כדברי ב"ש.
ותדע דכי קתני רישא לב"ש או תשמש לאור הנר היינו לומר כי בעשותו כן רצו' לומר שתבדוק לאור הנר והיינו די לה כדברי ב"ה ואלו לב"ש צריכה היא ב' בדיקות על כל תשמיש דאי לא למה לה אור הנר לבדוק בה וכיון דקתני צריכה ב' עדים על כל תשמיש או תשמש לאור הנר משמע דה"ק או תשמש לאור הנר וזו די לה לעשות כדברי ב"ה דאי לא אשתכח דב"ה מתני תלת דרגי שאינה צריכה לא רבוי עדים ולא בדיקה ולא אור הנר וזה אין במשמע לשון משנתינו אלא דמשמע דאמרי כי דיה ב' עדים ואינה צריכה לא עדים ולא בדיקה לאור הנר אבל בדיקות בלא אור הנר צריכה אלא דלא חיישי שמא תראה טפת דם בביאה אחת ותחפנו שכבת זרע או יחזור ויחפנו עד דבדיקה דלא שני להו בין נמוק פעם אחת לנמוק שני פעמים כדאיתא בגמ' והפי' הזה קרוב הוא ולשון המשנה מסייעתו מדקתני שני עדים ולא קתני בדיקות.
גם הרמב"ן ז"ל כתב שצריכה ב' בדיקות בין תשמיש לתשמיש אחד לו וא' לה מיהו מלשון ב"ש ליכא ראיה כולי האי דאדרבה כיון דקתני צריכה שני עדים על כל תשמיש או תשמש לאור הנר ופרישנא בגמ' דתבדוק לאור הנר קאמר כי אתו ב"ה בתר הכי ואומר כי דיה שני עדים שאינה צריכה לא עדים ולא בדיקה לאור הנר הרי הוא כאלו אמרו שאינה צריכה בדיקה כלל שאלו היתה צריכה בדיקה לא סגיא שלא תהא צריכה בו אור הנר כיון דליכא שנוי עדים ומאי דאמר בגמרא דלב"ה נמוק הדם שני פעמים נוטה יותר כדברי פרש"י ז"ל שתהיו שתי ההמקות שוות ושתיהם בפנים בגופה בביאה ראשונה ושניה ואלו לאידך פירוש המקה ראשונה היא בפנים בביאה ראשונה והמקה שניה בחוץ בעד שבודקת בו שממיקה אותו שכבת זרע של ביאה שניה דאלו ביאה שניה גופא אינה ממיקה שכבר בדיקה בינתים ודוק.
גמרא מדברי כלם נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה: פי' בלא בדיקה בינתים ותמה לפירוש רש"י ז"ל היאך נלמוד כן מדברי ב"ה וי"ל דכיון דתניא דאף ב"ה לא מיעטו בדיקות אלא כדי שלא להאריך את הדרך ומשום דסוף סוף א"א לתקן הדבר לגמרי ש"מ דבעל נפש ראוי לו לחוש.
רבא אמר בועל כי תניא ההיא לטהרות: פירוש לאו למימרא דר' זירא סבר דאף לבעלה גרידא תניא בהא איהו דאמר בפ"ק דלבעלה גרידא לא בעיא בדיקה ואע"ג דמטמא דשמואל אמר לה לא משמע דפליג עלה מדלא אמר לה תלמודא התם או הכא אלא ה"פ דר' זירא סבר דאע"ג דרבנן לא הצריכו בדיקה לבעלה אינו אלא כדי שלא להאריך הדרך דכיון דאצריכוה לטהרות נדנוד ספק יש בדבר וכיון דכן ראוי לבעל נפש לחוש ורבא אמר שזה אינו דלא תניא לה משום נדנוד אלא למעלת טהרות בלבד ודמיא למאי דא"ל ר' זירא לרב יהודה בפרק קמא ותבדוק ומה בכך וכדפי' התם בס"ד.
והא דקתני תניא נמי הכי לאו לאפוקי מדר' זירא אלא לאלומי מילתא לדברי הכל דמתני' בעסוקה בטהרות נשנית או אפשר דמסייעין לרבא מדהאריך תנא טובא ולא קתני נמי דבעל נפש בודק.
בדקה בעד ואבד לה אסורה לשמש: פירשה רש"י ז"ל בעד שלפני תשמיש דאלו בין תשמיש ותשמיש הא לא בעיא בדיקה כלל אליבא דב"ה שהלכה כמותם לפי שיטתו ז"ל. ומאי דמתקיף לה ר' זירא דכי איתיה נמי משמשה בלא בדיקה עולה לפי שיטתו ז"ל שכתב דאפילו עד בלא בדיקה ראשונה אינו צריכה לבדקו לאור הנר וכבר פירשנו לעיל שזה אינו אלא הכא בעד שלאחר תשמיש קאמר ועולה כפי' התוספות שאמר שאף לב"ה צריכה בדיקה בין תשמיש לתשמיש בעסוקה בטהרות דבדידה איירינן וגם לפי' רש"י ז"ל יש להלום דאע"ג דלב"ה אינה צריכה בדיקה בין התשמישין לפי שעשו כלן כתשמיש אחד מ"מ זו שהחמירה על עצמה ובדקה בנתים הרי עשתה עצמה כאלו מפסקת ועושה כל התשמיש באנפי נפשה ובדיקה שלאחר תשמיש ראשון הוא גם להיות לתשמיש הבא אחרי כן בבדיקה הראשונה דלפני תשמישין ולפי' אמר רב שאסורה לשמש עד שתבדוק דאלו אשה דעלמא ששמשה ופסקה ואח"כ נמלכה לשמש צריכא היא בדיקה בתחלה גם לבית הלל ואף זו כן כיון שבדקה ור' זירא אתקיף לה דהא אלו רצתה אינה משמשת בלא שום בדיק' והשתא דליתיה נמי לעד לא תיחוש ופרקינן דההיא מוכיחה הראשון קיים וזה אין מוכיחה קיים דלדידה זה העד האחרון הוא מוכיח שלה לפי דעתה לתשמיש שלאחר כך כנ"ל.
הא דאמרינן אסור לשמש מטתו לאור הנר כתב הראב"ד ז"ל דאפי' מאפיל בטליתו אסור מדאבעיא לן במס' יום טוב מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר וכו' כדאיתא התם.
מאן בעי פקולי בנהמא: פי' לפי שהיו רובן עסוקות בטהרות ועונת ת"ח בלילה שבת כדאיתא בפ' מרובה.
נטמא מקצתו לא נטמא כלו: פי' במגע דכל קורט חשוב לעצמו.
נטהר מקצתו נטהר כלו: פי' בהשקה.
כגון שהוסק באויר תנור: פי' כאלו כלו מלא טומאה וה"ה בהיסט או באהל המת אלא דחדא מנייהו נקטי.
והא אנן שחזקתו מן המקור תנן: פי' דמשמע חזקה ודאית ומיהו לא קשיא לאידך דדילמא הכי קאמר דמחזיקנן לי' מן המקור מפני שהוא מצוי יותר.
אנא הכי אמרי להו: פי' ומאי דאמרי אינהו מנפשייהו אמרו כן שהם סוברין כן והיינו דאתינן לקמן לפרושי מתנייתא אליבא דידהו דאי אליבא דרב הונא אמרוה ובשיעותא מאי מפרשי אליבא דידהו אלא ודאי כדאמרן.
אי בתר חששא אזלת: פירוש לאו בדרך שאלה אמר לה אלא משום מתנייתא דלקמן דמשמע ליה דר' חייא חייש ורב קטינא לא חייש והיינו דאמרינן לקמן להך לישנא דאמר אביי' ור' ומאי לישנא שייך לומר במאי דאמר ליה דרך שאלה וכמאן דאתי ממה נפשך אלא ודאי הכי קאמר אי סבירא לן דמאן דחייש אימא הכי ואי סבירא לן במאן דלא חייש אימא הכא ומהו רב הונא לא חשבי בהא דסבר דשחתא שכיח אזדקר' לא שכיח.
חייבין עליו ושורפין עליו: פי' קתני להו תרוייהו לאשמועינן מייתורא דטומאה ודאית היא לחייב קרבן ודאי ולשרוף תרומה של תורה.
אלא שאין שליה שאין עמה ולד: פי' שאין עמה ולד בפנים ורובן יוצאות עד שלא נימוק וזהו שסמכו על הרוב ולפירוש טמא ודאית וא"ת ונסמוך מעוטא לחזקה דביתא דקאי בחזקת טהרה ולהוי כפלגא ופלגא תירצו בתוס' דכיון דודאי נגעה שליה בבית ריעא חזקתו.
תשע חניות וכו': מפורשת יפה במקומה בס"ד.
מביאה קרבן ונאכל: פי' שנאכל חטאות העוף שלה דבודאי יולדת היא ולא חיישינן דילמא אכיל כהן מליקה שלא כדין ומהא מייתינן ראיה דאלו מן ההבאה עולת העוף מביאה בתנאי נדבה וחטאת העוף באה על הספק כדאיתא בכריתות.
מאי לאו לא תיובתיה אלא סייעתיה: פי' וא"כ הויא לי' מתניתא וא"ת ומנא ליה דהוי סייעתיה י"ל מדאצטריכוה צ"ה טבילות על הספק משום טבילה בזמנה מצוה ואילו איתא דמספק בלידה הוו להו תרי ספיקי ספק ילדה וספק הוא יום טבילתה ומשום טבילה בזמנה לא הוה מטריחנן כולי האי בתרי ספיקי ומהדרין דלא הוי סייעתיה דכדאי היא טבילה בזמנה מצוה להצריכה טבילות אלו ואפילו בתרי ספיקי כיון דאיכא מיא בשקעא.
למעוטי מאי: פי' נקט מניינא.
תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו: פרש"י ז"ל דודאי נגע בה כיון דבצק בידו אלא שאין ידוע אם הוא טמא או טהור וחכמים חשו לה מפני שדרכה על הרוב לטפח באשפות שיש בהם כמה שרצים טמאים והקשו עליו בתוס' ובחדושין חדא דלשון טפוח לא משמע אלא בדבר של אוכל או משקה ועוד דבירושלמי אמר בזה בפרק בתרא דקדושין שדרכו של תינוק לטפח בעיסה ועוד דאי ודאי נגע אין כאן חזקת טהרה לעיסה וכדכתיבנא לעיל גבי שליה בבית ועוד דסתם תינוק חזקתו טמא מפני שנשים נדות מגפפות אותו כדאיתא במשניות לכך פי' דתינוק בחזקת טמא הוא אלא שהוא ספק מגע בעיסה ואעפ"י שבצק בידו שמא אדם טהור נתן לו וכאותה שאמרו גבי תינוק שנמצא בצד בבית הקברות ושושנים בידו בפ"ג דטהרות.
סמוך מיעוטא לחזקא ואיתרע לי' רובא: וא"ת ולהוי כפלגא ופלגא וכיון דרה"י הוא ספקו טמא י"ל דדבר שאין בו דעת לישאל הוא בין העיסה ובין התינוק וכן אמר בפי' בפרק בתרא דקדושין.
ורבנן מיעוטא כמאן דליתיה דמי ורובא וחזקה רובא עדיף: איכא למידק היכי אמרינן דמיעוטא כמאן דליתיה דמי דהא בהדיא אמרינן בפ' האשה רבה סמוך מיעוטא לחזקה והוה ליה כפלגא ופלגא וי"ל דלאו דוקא אלא ה"פ דמיעוטא דסמיך עליה ר"מ לטהר לגמרי כמאן דליתיה דמי שזהו לפי דבריו שהוא סובר דחזקה עדיפא כרובא וכיון דכן מיעוטא דמסייע לחזקה מכריע לטהרה אבל רבנן סברי דרובא וחזקה רובא עדיף וכיון דכן דיו למיעוט המסייע לחזקה דלעבדיה כפלגא ופלגא ותולין והא דקתני וחכמים מטמאין היינו טומאת ספק וכדאמרינן הכא למיעוט רובא דאיכא להדיא חזקה דלא שרפינן עליה תרומה וכן מוכיח בפרק בתרא דקדושין דאמרינן שני דברים אין בתם דעת לשאל ועשאום חכמים כאלו יש בהם דעת לישאל ואלו הן תינוק ועוד אחרת מאי היא דתניא עיסה בתוך הבית וכו' עד תולין לא אוכלין ולא שורפין ומסתמא נמי תינוק דכותה היא דתולין ולא שורפין ומסתמא תינוק מדנקיט להו בהדדי וכן פי' רבי' הגדול ז"ל ואע"ג דאשכחן גבי עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו חתיכות בעיסה שהלכו אחר הרוב ועשאוהו כודאי ואפי' לשרוף כבר פרש"י ז"ל התם דשאני התם דהוי רובא דאיתיה קמן ובתוס' פירש והוא הנכון דשאני התם דודאי מגע איכא והורעא חזקתתה של עיסה וכדכתיבנא לעיל.
אלא למעוטי רובא דר' יהודה: פירוש דלית להו לרבנן הכי אלא דסבירא להו שאין שם רוב אלא אמרינן רוב חתיכות מד' מיני דמים הם וקמ"ל ר' יוחנן דלא חיישינין דלר' יהודה אע"ג דמסתבר טעמיה אי נמי מודו רבנן דרוב חתיכות מד' מיני דמים הם אלא דס"ל דלא שרפי' תרומה עליה כיון שהוא מצוי ג"כ שמפילות משאר מיני דמים ואשה זו בחזקת טהורה עומדת ולהאי פי' דייק טפי לישנא דגמ' מדלא קאמר ורבנן סברי רוב חתיכות לאו מד' מיני דמים הם וקאמר דלא אמרינן הכי אלמא איתיה לרובא אלא דלא אמרינן ולא דינינן ביה.
כתב רש"י ז"ל ואע"ג דהאי לישנא דרב יהודה אמר שמואל איתותב בריש פ' המפלת ופירש ר' יוחנן דפלוגתא דרבה ורב יהודה באפשר לפתיחת הקבר בלא דם כדאיתא התם השתא ס"ל לההוא לישנא נמי טעמא דר' יהודה משום רוב הוא וברוב פתיחת הקבר איכא דם ואע"ג דקי"ל דא"א לפתיחת הקבר בלא דם ובודאי משנינן ליה כר' יהושע דאמר מביאה קרבן ונאכל ר' יוחנן לא ס"ל הכי וכדאמר איהו התם בהדיא המפלת חתיכה קורעה אם יש בה דם אגור בתוכה טמאה ואם לא טהורה ולפי זה הכא נקטינן טעמא דרב יהודה אמר שמואל משום דאתמר מעיקרא.
ומיהו אפי' ללשנא בתרא דהתם נקטא לה והרמב"ן ז"ל אומר דאם איתא דידעינן השתא איהו לישנא בתרא דהתם לא היינו מזכירין כאן הלשון הזה שהוא טעות במקום עיקרו והכריע כדברי מי שפי' דמאן דמתני הא דג' מקומות מתני ההוא לישנא קמא כר' יוחנן דהתם ולא ידע או לא חש לההיא מתנית' דהוה תיובתיה ומאן דמתני לישנא בתרא דהתם לית ליה הא דבג' מקומות ודברי רש"י ז"ל נראין יותר.
מתני' חמשה דמים וכו': בגמ' מפרש לה.
הירוק: פי' בתוס' כי הוא גוון שהוא גרו"ג בלע"ז ולא אותו שקורין וירד"י דההוא לאו ממין דם אדום הוא כלל וסתם דם אדום כדאיתא בגמ' ובמס' נגעים קתני ירקרק כשעוה ועוד שבשום מקום לא הזכירו ירוק סתם אלא על הגרו"ג ואידך ירוק ככרתי אמרו וכההיא דאמרינן בפ' אלו טרפות ואלא ירוקה כשרה היכי משכחת לה ככרתי וכן בפ' לולב הגזול גבי אתרוג וכן אמרו בב"ר וירק את חניכיו שהוריקן בזהב וכן הוא אומר ואברותיה בירקרק חרוץ כלו' כמראה הזהב אבל בירוק ככרתי טהור הוא לדברי הכל.
ואף בירוק זה מצאנו בעדיות שהוא אחד מד' דברים שחזר בו עקביא בסוף ימיו ולא לתלות חזר בו אלא לטהר לגמרי כדברי ר' יוסי דהא לא קתני התם בפלוגא אלא לר' יוסי והכי סוגיין בפ' המפלת כר' יוסי. מעתה אף בזמן הזה שאין אנו רואין דם כל שהוא לבן או ירוק ככרתי טהור הוא ואין חוששין לו וכן הסכימו רבותי' ז"ל כלם.
אם אינו מטמא משום כתם: בגמר' מתפרש בס"ד אמאי נקט ר"מ האי לישנא.
גמרא אמר קרא כי יפלא וכו': פי' גבי זקן ממרא כתיב וקי"ל בפ' הנחנקין שאינו נדון במיתה עד שיורה להקל בדבר שעיקרו מן התורה ופירושיה מדברי סופרים והיינו דאמרינן הכא דאי מדאורייתא ליכא דם טהור במאי פליגי הוא וב"ד הגדול ובמקומו פירשתיה יפה בס"ד.
ה"ג ור' יהושע קיהה אי נמי כהה בכ"ף ול"ג ור' יהושע אומר כהה כדג' רש"י ז"ל וכבר פירשתיה כראוי בסוף נזיר ובפרק המדיר בס"ד.
איזהו קיר שהוא קירות זה קרן זוית: הקשו בתוס' דהא מבעי ליה למעוטי בית דיגון טרינגן כדאיתא בנזיר ותירצו דהא נמי ש"מ מדכתיב קירות ולא כתיב קיר ד' פעמים.
עמוק מכאן וכו': לקמן מתפרש בס"ד.
איכא בינייהו לתלות: פירוש דלת"ק ה' דמים טמאין ודאי ובהאי תולין וב"ה מטהרין לגמרי וכן אתה אומר לקמן גבי ירוק דלת"ק תולין ולרבנן דהיינו ר' יוסי כדמפרש לקמן טהור לגמרי והלכתא כותיה כדכתיבנה לעיל.
ירד ר"מ לשיטתו של עקביא: פי' וסבירא ליה דירוק טמא ודייק לה ר' יוחנן מדקתני לה בלשון אם ולא קתני ר"מ אומר אינו מטמא אלמא לדבריהם דרבנן קאמר להו וכולהו אוקמתי דעבדינן בשמעתין לפרש דברי ר"מ כן מתפרשין ותדע שלא אמרה ר' יוחנן מפני הלשון הזה הראשון דהא אפריך שפיר דלא קתני משום רואה והיכי שני ר' יוחנן בהא אלא ודאי שר' יוחנן לא פירש כלום אלא שאמר ירד ר' מאיר לשיטתו של עקביא ומשום דדייק ליה לישנא הכי וכדאמרן אלא דתלמודא מפרש ואזיל מאי דקאמר להו לרבנן ואיכא דקשיא לי' על זה מדאמרינן ריש פ' בנות כותיים אמר ר"מ אם יושבות הם על דם תקנה גדולה היא להם אלא שרואה דם אדום ומשלמתו להם ירוק דאלמא לר"מ הירוק טהור וי"ל דדילמא חזר בו כשם שחזר בו עקביא א"נ דהתם על ירוק ככרתי קאמר אי נמי דהתם נקט לשונו לדברי חכמים דלדידיה הוה ליה למנקט שמשלמתו לדם לבן או לירוק ככרתי שהם טהורין לדברי הכל.
כתיב הכא שלחיך פרדס רמונים: הקשה ר"ת ז"ל שהרי הכתוב ההוא בדם טמא הוא מדבר כדדרשינן מה הפרדס הזה נעול אף בנות ישראל נעולות פתחיהן לבעליהן כדכתיב גן נעול וכו' וא"כ היכי עבדו רבנן מיניה דרשה לדם ירוק שהוא טהור לדבריהם ואינו מן הפרדס הזה ותירץ ז"ל דאדלעיל קיימא שראתה דם אדום מעיקרא וננעל הפרדס ואח"כ בתוך ימי נדתה ראתה דם ירוק ומשמע ליה דשלחיך פרדס רמונים משמע שכל מה שלוח מן הפרדס הנעול ראוי להכשיר כמים ואעפ"י שהוא דם טהור הא אלו בא דם זה כתמן טוהר מודה הוא דלרבנן אינו מכשיר ואינו מכלל השלחים גם מה שכתב רש"י ז"ל אף דם השלוח ממנה מכשיר אעפ"י שאינו מטמא בזמן נעילת הפרדס קאמר כדברי ר"ת.
מאן תנא קמא ר' יוסי: פי' מאן תנא קמא דידיה דמטהר דר' יוסי לתלות קאמר חדא דא"כ היינו תנא קמא דרישא דמתני' ועוד דלשון לא כך ולא כך לטהר לגמרי הוא.
כדם שור שחוט: פירוש דהיינו דם המכה הרגילה והמותרת ושור לאו דוקא והיינו דפרכינן ולתני תנא בדם שחוטה.
עולא אמר בדם צפור חיה: פי' דדם המכה דמתני' גוונו כדם צפור חיה וכן אתה מפרש בדברי אידך אמוראי ולאו דפליגי אמתני' והיינו דלא מותבינן להו מינה וזה ברור וכן הא דמותבינן מדתניא הרגה מאכלת הרי זה תולה בה שעורי' לזעירי בלחוד הוא דקשיא דאלו לאידך לא קשיא דלדידהו כל מאכלת ואידך גווני כל חדא גוונא נינהו.
ואיכא למידק אשמעתין דמשמע מינה דלא תלינן כתם לטהרה אלא כשיש לתלות בדומה לו ממש ואין תולין אדום באדום דרך כלל וכמ"ש לזעירי שאין תולין במאכלת הגוף אלא בשל ראש דוקא וכן לר' אבהו בבעל שנכנסה לחופה ולא נבעלה לו דוקא וא"כ בזמן הזה שאין אנו בקיאין בדמיונות לראות אם דומה לו ממש אין תולים כתמים בשום דבר לטהרה.
וקשיא לן דהא קיימא לן שתולים אדום באדום ושחור בשחור ואין תולין אדום בשחור ושחור באדום ולקמן במכילתין אמרינן באשה שבאת לפני ר' עקיבא ואמרה לו ראיתי כתם ואמר לה שמא יש בך מכה שיכולה להתגלע וטהרה ואעפ"י שלא בא בפניו הדם ולא הכתם ולא הצריכה לגלע ולדמות ובתוס' פירשו דודאי כל שהוא כתם שלא ניכר בו הכחשה כגון שאין הדם או הדבר שתולין בו לפנינו תולין כל אדום באדום וכל שחור בשחור מכיון דכתמים דרבנן ואפשר שהוא דומה לו ממש וכן כל ששניהם בפניה ואינה בקיאה בדמיונות תולה בו עד שיתברר שאינו דומה לו אבל אם באו שניהם לפנינו ואנו רואין שאינן דומין או שבא הדם לפנינו והוא תולה בדבר שאנו יודעין שאינו דומה לו אז אין תולין דזה איכא הכחשה והיינו סוגייא דידעינן ודאי שאין מראית דם של ר' אבוה דומה לדם זקן או בחור שבעל שבעל וכן לשרף ולקילור וכן לזעירי אין דם דומה למאכלת הגוף ולפיכך אין תולין בו אבל מן הסתם ודאי תולין וסוגייא בכולי תלמודא לומר שמא עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בדם צפור ואין אנו חוששין לדעת ולדמות אם דומה לו ממש וכן כתב הראב"ד ז"ל והילכך גם בזמן הזה תולין כתמים מן הסתם אדום באדום ושחור בשחור ועוד כתב הראב"ד ז"ל דכיון דתנן דמימי תלתן ומימי בשר צלי מראות דמים הם תולה כתמיה האדומים בדם אם נתעסק בהם וכן הסכים על ידו מורי הרשב"א נר"ו.
מתני' שחור כחרת: בגמ' מפרש עמק מכאן טמא דיהה מכאן טהור עיקר הפי' כדפי' רש"י ז"ל דעמוק הוא השחור יותר ודיהה שאינו שחור כך וכן משמעות הלשון הזה וכן אמרו לענין סמנין שמעבירין על הכתם עבר או שריתה טמא וזו ראיה ברורה ואעפ"י שאמרו לענין בהרת שהוא עמוק במראה חמה עמוקה מן הצל ובהרת לבן הוא הא לא קשיא דאדרבה כל שהוא חזק בגוון מינו ליקרא עמוק בין שהוא לבן הרבה או שחור הרבה ויש שהקשו על זה דבגמ' עסקינן דחרת היינו חרירותא דדיותא והוא השחור הנשאר בשולי הכלי ולאפוקי מפריחותא דדיותא שהוא הצלול שבו ובתר הכי אמרינן אמר שמואל בדיו טמא וזהו ששנינו עמוק מכאן טמא ואם עמוק הוא הוא השחור יותר הרי אין לך בדיו שחור יותר מחרירותו ודיותא שהוא השחור הבינוני ששנינו.
ויש מתרצין דשמואל לית ליה מאי דאמר הכא רבה בר בר חנה דחרת הוא חרירותא דדיותא מדלא קתני דיו אלא החרת הוא החרת ממש שנשרה במים לבדו ועמוק ממנו הדיו ואפילו פכיחותא דדיותא ואין תירוץ זה נכון דהא להדיא עסקינן כרבה בר בר חנה ותניא נמי כוותיה ובתר הכי איתיה סתמא סברא דשמואל ולא אמרינן דפליגא אדרבה בר בר חנה כלל והנכון כי בתחילת עשיית הדיו החריכותא הוא שחור יותר מפכיחותא דידיה ומיהו כשעומד הדיו ימים ושוקט יסיר ממנו הצהובות שהיה בפניו והוא משחיר יותר עד שהוא יותר שחור גם מחרירותא דדיותא דמעיקרא אי נמי שהדיו שאמר שמואל הוא הדיו היבש שנתבשל הרבה עד שנעשה קורש והוא ודאי שחזר מן הכל.
עוד הקשו מההיא דשמואל גופיה דקאמר דקיר והדיו וכענבה עמוק והזית והזפת והעורב דיהה ואנו רואין בעינינו כי מראה הזית והזפת והעורב יותר שחור מן הדיו והענבה לכך הוצרכו לפרש בהפך דברי רש"י ז"ל כי הדיהה הוא השחור יותר והעמוק מה שאינו חשוב כל כך כחרת וכבר אמרנו לעיל שא"א לפרש כן והא דשמואל לא קשיא כי אעפ"י שהזית והעורב והזפת נראין שחורין הרבה מ"מ יש צהובות על פניהם עד שפעמים נראין מרחוק כדבר אדום וכזה איננו שחור אמיתי כי השחור האמיתי הוא החשוך שאין לו קרינה ושום ציהוב וכן הוא הדיו היבש והענבה השחורה וגם הקיר השחור וזהו מה שחדש לנו שמואל והוא האמת.
והא דאמרינן בגמ' מאי שנא שחור דנקט סד"א כיון דאמר מר האי שחור אדום הוא אלא שלקה אפי' דיהה נמי וכיון דנקט אפי' דיהה משמע שהדיהה הוא שחור יותר הא ליתא דאנן ה"ק דכיון דאין דם שום אשה דם שחור מעצמו אלא מחמת לקות הייתי סבור שאפי' אותו שאינו שחור הרבה גם הוא מחמת לקות ואדום הוא קמ"ל שאינו שחור גמור ודאי לא בא מחמת אדום ודם טהור הוא.
גמרא פלי קורטא דדיותא: מכאן היה אומר ר"ת ז"ל שהדיו של עפצים שלנו כיון שאינו נעשה קורט מן הדיו שאמרו ז"ל וכי הוא פסול לס"ת ודברים הצריכים דיו וכבר דחה דבריו רבינו הגדול ז"ל כמו שכתבתי במגילה וגטין בס"ד.
נקוט בידך דרא מציעה וטרפא מציפה: פירושו ברור כי הם ג' שורות זה על זה ואין דנין בשורה התחתונה ולא בעליונו כלל אלא באמצעית ואעפ"י שדנין בכל ג' עלין שבה העלה האמצעית הוא המשובח וזה שאמרו בתחתון וכ"ש בעליון ועלה אמצעי קורא עליון ואידך אמר בעליון וכ"ש בתחתון כי העלה האמצעי נקרא תחתון וכשאמרו בתחתון ולא בעליון קראוה עליון ופשוט הוא.
בגושיהו שנינו: פי' כי אין די בכל לח עד שיהא רטוב הרבה שהוא עומד בלחותו עם גושו.
ועדין תבעי לך בדיקה בכוס עכירה ביד: פי' דאפשר דכי קתני אינו עוכרן ביד אלא בכל תנויה בעי שיעכרנו על היד וביד והבי"ת הוא בי"ת הכלי ובי"ת המקום שאומרים בעלי הדקדוק.
הוה יתיב רב עובדיה תמן ואורחיה: היה נראה שנכנסו לרב עובדיה להריחו שידע בו שהיה בקי בדמים ולכך אמר התלמוד שהיה שם ועוד דרבה לא הוה ידע בדמא כדאיתא לעיל וכן שמעתי אבל מדברי רש"י ז"ל נר' דרבה גופיה אורחיה ונס נעשה לו שחיכם לאותו הב"ה ודם בתרא לא הוה ידע אלא דהוה לי סייעתא דשמיא דסדרא לי כסומא בארובה מסרקתא דמקטלי קלמי.
בין טומאה לטהרה ודאי חזינא: פירש"י ז"ל כשעברו ימי טוהר של יולדת ובאו ימי נדה שלה דההיא שפתא לא הות זהימא ומיהו להפירוש לפירושו דאע"ג דלרב מעין אחד הוא ובימים תליא מלתא שמא דם זה אינו מן המעין ההוא אלא מן העליה וצריך לראותו וכן ללוי דאמר שתי מעיינות הם ופסיקת דם תליא מלתא מ"מ אין האשה ידיה בין פניה כשעוברין ימי טוהר וגם פעמים שפוסק מעין כנהר ואחרי כן יבא דם אחר שאין ידוע שהוא מן המקור או מן העליה וזה ברור והוצרכתי לכתוב מפני שראיתי מהנדזין על רש"י ז"ל על פי' זה. ויש שפי' בין טומאה לטהרה כשבודקת הזבה עצמה למנות ימי נקיים דההוא דמא לא זהים כלל והיינו דאמר בין טומאה לטהרה ולא אמר בין טהרה לטומאה כפי' רשי" ז"ל.
והיכי עביד הכי: פי' דמסתמא ספרה לו ילתא הענין כמו שהוא ויש שואלין למה לא הראתה ילתא דמה לרב נחמן בעלה דהא בקי בדמים הוה וכדאמרינן לעיל רב נחמן אמר בדם הקזה והיו סוברין ללמוד מכאן שאין אדם רואה דמי אשתו. ובתוס' אמרו שזה אינו מדתנן בנגעים כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעו עצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ר' יהודה אומר אף לא נדרי אשתו ולא קתני שאינו רואה דמי אשתו מכלל שהוא רואה אותם והכא אולי לא היה רב נחמן בעיר או שלא היה רוצה לראותם דמגניא באנפיה וכן הסכימו רבותי.
והתניא חכם שטימא וכו': פירשתיה בפ"ק דע"ז יפה בס"ד.
והאידנא הוא דחש בעיניו דכי לה: פי' שהכיר בתוך דבריה דהוראה בטעות הות ולא חשיבא הוראה לשוויה חתיכא דאיסורא והוי יודע שכל שאמרו שאין חבירו רשאי לטהר או להתיר אינו אלא באותו נדון עצמו ומודיעין לו לשואל שאין הדין כן אלא שהם עושין כן מפני הוראת חכם ראשון דשוויא חתיכה דאיסורא בחתיכה זו בלבד וכשטעה בשקול הדעת דוקא כדפרי' התם ומודיעין לאשה שאם תחזור ותראה דם שתמנה ממנו ושאין לה לחוש לדם כזה בפעמים אחרים דאי לא חומרא דאתי לה קולא דהדר חזיא דם אדום ומשלימתו לדם ירוק זה.
ומי מהימנא וכו' איבעא להו כזה טיהר לי חכם פלוני מהו: איכא למידק מאי קמבעיא לן דהא מלישנא משמע שאין אנו חוששין שהאשה טועה במראות הדם וא"כ אמאי לא מהימנא והלא עד אחד נאמן באיסורין וגבי דם אמר רחמנא וספרה לה לעצמה ואע"ג דאתחזק בטומאה ואמרינן גבי עוברת על דת ומשמשתו נדה היכי דמי אי דידע ליפרושי ואי דלא ידע מנא ידע ופרקינן כגון דא"ל פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזיל ושייליה ואשתכח שקרא דוקא דאשתכח שיקרא הא לאו הכי מהימנא ואיהו נמי לכתם דמשמשתו הוא דאזל ושייל דאי לא ליפרוש.
ובירוש' אמרו וכלהון בעדים וכדכתיבנא התם ומה שפרש"י ז"ל גבי הא דאיבעיא לן כזה טיהר לי פלוני חכם מהו דמיירי שאמרה כן לחברתה ששאלה לה על כתמה אינו מספיק לענין שאלתינו דכלה סוגיין גם לענין עצמה היא כדמוכח עובדא דילתא.
והנכון שלא אמרו בשמועתנו אלא במי שהיתה נדונת כנדה על פינו אלמלא עדותה כדאמרינן בעובדא דילתא דמעיקרא טמויי טמי לה וכשהעידה לו דכזה טיהר לי פעמים אחרות רבה בר בר חנה חזר וטהרה על פיה וכן כשהביאה היא או חברתה דם לפנינו והיה מסופק או היה נוטה לטומאה וזו העידה שכזה ממש טיהר לי חכם ראוי להוראה בהא הוא דשקלינן וטרינן אם תהא נאמנת להוציא הדין מטומאה לטקרה אם לא ואתינא למפשטא מדתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו ואע"ג דאי לא דבורה היינו מטמאין אותה כיון שאמרה דודאי ראתה ואין הדם לפנינו נאמנת לטהרה על פיה ודחינן התם דדילמא שאני התם דליתיה לדם קמן ולית ליה שום בר הכחשה מה שאין כן כשהדם לפנינו והיה נראה לנו שהוא דם טמא והיא אומרת כזה טיהר לי פלוני חכם הדר אתינן למפשטא מעובדא דילתא שהדם לפנינו וטמאו רב יצחק וחזר וטהרו על פיה ופרקינן דהתם נמי ליכא הכחשה כי הדם טהור היה לדעתו וכדבעי' לפרושי ולא אפשיטא בעיין ולחומרא הא כל היכא שאין דם לפנינו או שהוא בפנינו ואין אנו רואין בו שום סימן טומאה פשיטא שהיא נאמנת בין לעצמה בין לחברתה ונראה דכל שהיא נאמנת אין צריכה שתאמר טיהר לי פלוני חכם ודי לה שתאמר טיהר לי חכם והא דנקטינן בבעיין פלוני חכם דאפי' בהא דלא עבידא דמשקרא הוא חיישינן היכא דאתחזק לן טומאה בדם קצת.
ה"ג וכן היא בעקר נוסחי רב יצחק אגמרי' סמיך ולא גרסי' אלא וליתא בנוסחי דוקני וה"פ דמעובדא דילתא ליכא למפשט בעיין דהתם רב יצחק אגמריה סמיך לטהר וגם מעיקרא היה מטהר אלא מפני שהוראתו של רבה בר בר חנה שקדמה היה מטמא ומה שהעידה לו דכי האי גוונא דכויי דכי לה זמנין טובא ראוי הוא להאמינה ולפי גרסא זו ופי' שמעינן דהא דתניא חכם שטמא או שאסר אין חבירו רשאי להתיר או לטהר דאיתיה אפילו היכא דסמיך בתרא אגמרנ' דהכא גמרא הוה לרב יצחק ואפ"ה הוה מטמא אלמלא מה שהעידה לו וכן נראה לכאורה בפרק אלו טרפות מעובדא דההוא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב ואעפ"י שאינה ראיה ברורה וכדכתיבנא התם בסיעתא דשמיא אבל יש שפירשו בכאן דהכא מהדר הדרינן בין מההיא דלעיל ורבה בר בר חנה לא על פיה טיהר אלא מעיקרו ועד סופו טיהר דכיון דסמיך אגמרא לית ליה למיחש להוראתו של ראשון כלל ואין זה נכון ואפי' לנסחי דגרסי הכא אלא רב יצחק וכו' דהא כבר נסתיימה סוגייא דלעיל ונקטינן אידך בעיא למלתא באנפי נפשה והיכי הוה סתרינן מאי דאמר לעיל להדיא ושלא בלשון דילמא דמעיקרא רבויי דכי לה וכו' אין זו שיטת תלמודא בכל מקום ואלו איתיה הוה מפרש לה תלמודא להדיא ומתניתא נמי דקתני אין חבירו רשאי להתיר סתמא קתני ואפי' סומך על גמרא דיליה והאמת כפירוש הראשון וכן דעת רבינו מורנו המובהק הר"א הלוי ז"ל בשם רבותיו ובמקומו הארכתי בס"ד.
שמא טעיתי ודאי טעה: פי' דקס"ד שאף ר' הכיר בעצמו כי ראיית לילה לא היתה ברורה לו ולכך חזר וראה ביום וראיית היום היא נדונת בתחלת ראיה וכיון שהיא טהורה לא היה לו לחוש לראיה של אח"כ ראוי הוא להשתנות גם לא היה לו לחוש שמא כך היה קודם ראיית שחרית שאין לו לדין אלא מה שעיניו רואות שא"כ אין לך חכם שיטהר דם אם לא היה שם כשנמצא בפרוזדור ופרקינן דר' סומך היה בתחילה על מראית הלילה ובתחלת הוראה היתה לו אלא כי כשראה אותו ביום היה מטהר מפני שנראה לו שלא ראהו בלילה בטוב מפני שאין אור הנר ברור כאור היום ולכן כשחזר וראה בו כמראה דם של לילה טימא כפעם הראשון אלא שעדיין היה חושש בעצמו שמא הוא טועה וכי לא היה כן היה בלילה.
וכלן אין בודקין אותם אלא בין חמה לצל: וא"ת ומי גרעי שאר מקומות מבדיקה לאור הנר או יום המעונן וי"ל שלא אמר רמי בר שמואל אלא לדורות אחרונים שלא היו בקיאין בדבר כל כך בחמה ובצל יש שפירשו שמפ' הוא רמי בר חמא דהיינו בין חמה לצל כי ידו מפסקת בין החמה וצל שבידו והדם בינתים ואחרים פירשו דתרוייהו בעינן ולפי שהמקום הסמוך לחמה אין בו צל גמור במקום שהוא רחוק ממנו לכך נקרא בין חמה לצל והוסיף רב נחמן כי עם כל זה לא יבדקנו אלא כשנותן ידו בין חמה לצל שמא זוהר השמש ימנע ממנו הכרת מראיתו.
כך הגרסא בכל הספרים שרוני נדון ככרמלי חי ויש גורסין כשרוני נדון הכרמלי וגרס' זו יותר נכונה כי הכרמלי החי הוא שבא ללמוד ולדון מן השרוני המזוג שהוא שנוי במשנתינו: