חידושי הריטב"א על הש"ס/נידה/פרק ה
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו אשר |
רמב"ן |
רשב"א |
מאירי |
ריטב"א |
תוספות רי"ד |
תוספות הרא"ש |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: מהר"ם | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
- פרק חמישי יוצא דופן
מ"ט דרבנן: קשה לי דהשתא בעי' מ"ט דרבנן דלמא משמע לן דסתם לידה משמעא פי' יוצא דרך דופן כל היכא דליכא קרא דממעיט ליה ואלו לקמן בסמוך בתר דתריצא לר' שמעון קרא דנקטי רבנן שיילינן מ"ט דר' שמעון דלמא סתם לידה דרך רחם משמע כל היכא דליכא קרא דמרבי לה וי"ל דלעולם סתם לידה דרך רחם ור' מני בר פטיש אדלקמן סמוך דאיכא קרא יתירא לרבות יוצא דופן וקאמר מ"ט דרבנן דלא דרשי ליה וכי פריש טעמייהו דרבנן ותריצנא ליה אליבא דר' שמעון אתינא לברורי מילתא מ"ט דר"ש דאפי' נימא דליכא קרא כרבנן מ"מ סתם לידה דרך רחם משמע ופרישנא דטעמא דפלוגתייהו היינו משום תלד יתירה דר' שמעון דריש ליה לרבות דרך דופן ורבנן דרשי ליה למילתא אחריתי שלא לסתור דרשא דכי תזריע ודרך התלמוד כן במקומות הרבה.
לרבות טומטום ואנדרוגינוס סד"א זכר ונקבה ודאית: פי' וממעטים אפילו טומטום כיון שאין דינו ברור משעת לידתו לטומאה ודאי קמ"ל דמרבה להו לטומאה ונר' דמשום אנדרוגינוס בא עיקר הכתוב דלדין ברור רבייה רחמנא דהא ליכא ספיקא קמיה שלא נתברר לחכמים דינו היאך נאמרה הלכה ולפיכך אמרו שתשב לזכר ולנקבה וממילא נפקא לן ספק טומטום אפי' לדין תורה דהא א"א לדעת אם זכר או נקבה עד שיהא נקרע ואף מתחלת דינו בהר סיני נדון לספק לשבת עליו לזכר או לנקבה וזה נראה ברור.
והא דאמרינן סד"א זכר ודאי נקבה ודאית ק"ל דהא אמרינן בפ' המפלת דליכא למימר הכי כל היכא דמצטריך קרא לחלק בין זכר ונקבה כההיא דאמרינן התם גבי ערכין וי"ל דאפ"ה הוה ס"ד דחדוש גדול הוא זה ואין לנו בו אלא מקום חדושו בלבד כנ"ל.
אבל בחד עבורה וכו': פי' דכל היכא דלא כתיב אלא חדא לא הוה מוקמינן אלא בתרי עבורי להכי אצטריכו תרי קראי.
שאינו קדוש: פרש"י ז"ל שאינו קדוש כלל בשום קדושת הגוף ואינו אלא כקדושת עצם בעלמא לדמיו וכשהוא נפדה נפדה אפי' בלא מום ויוצא לחולין לגזז ולעבד ובמקום דיש בהמה שקדם מומה להקדשה הנך נפישין ונראה דמאן דקרי לה סבר דנותר ופיגול וטמא כחדא חשיבי וכיון דכן אמרינן אדרבה משום דסברא הוא למילף מאדם דרבייה קרא בהדיא זאת היא העולה.
הרי אלו ג' מעוטין: פי' דה"א דהעולה מיעוטא דרשי ליה ודאי לרבות לשתוק קרא מניה דהכין מתברר בפ' מרובה ור' יהודה כיון דמשכח מיעוטא לכל חד וחד לא שייך כאן טעמא דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ועוד דהא לרבות לא אצטריך קרא וכדאמרן ואפשר דר' שמעון דרש להני מיעוטי במיעוט אחר מיעוט לרבות שלא לסתור.
כלל שאמר בסוף הבריתא פרט לשנשחטה אבל הלן והיוצא וכו': אידך מודה כדר' יהודה להכשירה וטעמא מפרש בפ' המזבח מקדש משום דאשכחן להו דכשר במקום אחר כדמפרש התם להדיא בכל חד מנייהו מה שאין כן באלו ומשום דהני ג' יצאו מכלל אותן שפסולין בקדש שהם כשרים דמודה בהו ר' יהודה להכי אצטריך מיעוטא לכל חד וחד מה שאין כן בדר' שמעון דסגי ליה בחד מיעוטא לא תנן ומחיר וחבריהם מפני שכולן שם אחד שאין פסולן בקדש וק"ל דהני מלת נמי יש להם שם אחד דלית להו הכשר במקום אחר א"כ ליסגיא להו בחדא מיעוטא ויש לי לומר דכיון שהיו בכלל פסולן בקדש להכשר חדוש הם וכל חד בעי קרא והקשו בתוס' דבריש מעילה סבר ר' יהודה דקדשי קדשים ששחטן בדרום עם עלו ירדו וא"כ מהיכא ממעיט להו ותרצו דכיון דלאו דידהו נפיק מכל דבר רע סברא הוא דירדו דכתיב לא יגורך רע. ועוד תרצו דהתם אמרינן דבשחיטת חוץ חשיבי דאפילו ר' שמעון מודה בה משום דחשיב כמאן דחנקינהו.
שקבלו פסולין וזרקו את דמן: פרש"י ז"ל כגון בעל מום ושאר פסולין ונ"ל דאשתמיטתיה למרן ז"ל הא דאוקימנא בפ' המזבח בהנך פסולין דחזו לעבודת צבור כגון טמא דבהא אית להו הכשרה במקום אחר וי"ל דההיא אליבא דר' יהודה אמרי לה לומר דבכי ההוא גוונא מודה אבל לר' שמעון דמכשיר אף בראשונות אתיא בכל הפסולין כפשוטה אלא דק"ל מהיכא ממעט ר' יהודה אם זרקוהו פסולין דאלמא דאעפ"י שעלו ירדו וי"ל דכל כי האי גוונא דנשפך דמה או גריע מניה.
ומה ראית לרבות את אלו למעט את אלו בלבד ולא נמעט גם הג' הראשונים שהם חמורים וכדברי ר' יהודה ומהדרין דמאחר שרבה הכתוב סתם ומיעט סתם ראוי לנו לתפוס בזה כלל שוה לרבות להכשר כל שפסולין בקדש ולמעט לאסור אותם שהם פסולין בקדש בלבר וזהו מה שפרש"י ז"ל הואיל וכתוב א' ריבה וכתוב א' מיעט יש לנו לילך אחר אומד הדעת ולשון אחר שריבה הכתוב מיעט זר במקום הזה וכך יש להלום ומה ראית והלא אחר שריבה הכתוב מיעט ויש לך למעט כל מאי דאפשר ומהדרין אמרת וכו'.
שהיה פסולן בקדש: פרש"י ז"ל שאירע פסולן אחר שבאו לעזרה וכן פי' שם בפ' המזבח ולפי פי' זה לשון בקדש י"ל שהיה פסולן במקום הקדש והקש' בתוס' שהרי מלק בסכין אירע פסולו בעזרה ולא חשיב פסילו בקדש כדאיתא בפ' קדשי הקדשים וכן מלק זר לר' יוחנן ואף שמואל דחשיב לי' להכשרא היינו משום דמשכח ליה הכשירא במקום אחר וכן שמאל ולילה אי לאו דאית להו הכשירה ביום הכפורים באברים ופדרים כדאי' התם לכך פי' בתוס' דפסול הבא ע"י עבודה שכיוצא בה יש לה הכשר במקום אחר וכן שמאל ולילה אי לאו דלית להו היכשרא ביום הכפורים באברים מקרי פסולי בקדש כלומר שפסולו בדבר שהוא קדש במקום אחר וכן כל שנשחטה בהכשר ואירע לו פסול אחרי כן כלומר שנפסל בקדושתו ולאפוקי מלק בסכין לדברי הכל ומלק זר לר' יוחנן.
מאמו אמו נפקא: פי' רש"י ז"ל מאמו נפקא דלא קדיש וכיון דחולין הוא פשיט' דאם עלה ירד ואיכ' דקשיא ליה ואמאי לא נחתא ליה קדושה כלל והא אמר שמואל המקדיש את העריפה צריכה מום קבוע לפדות עלה ואינה יוצאה לגזז ולעבד וכדאיתא בפ"ב דתמורה וכיון דכן בההיא דאסורא באכילה כ"ש בזו דשריא באכילה וי"א דההיא לא נחתא לה קדושה בגוף אלא ע"י תמורה דומיא דבעל מום קבוע דאתמר בההיא שמעתא והנכון יותר דהכא כיון שפסולו מתחלתו לא היתה לו שעת הכושר מעולם דנפל חשיב ליה רחמנא וכחתיכת בשר בעלמא ולהם לא קדיש אלא כאבנים ועצים כלל מה שאין כן בעריפה ולהכי אמרי דלא צריך ומיהו אף בעריפה אמעיט להורידו אם עלה מכיון שלא היה פסולו בקדש כדאמעיטו אידך מזאת כנ"ל.
וחד לבהמת קדשים וילוד דרך דופן וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין: ורש"י ז"ל מוחק אותו דהא כ"ש דאצטריך מיעוטא למ"ד ממעי אמן קדושין ובתוס' קיימו הגירסא דלרבותא נקטיה דאפי' ס"ל כהוייתן הן קדושין אצטריך קרא לומר אם עלו ירדו והני מהכא נפקי מהתם נפקי וכו' לשון הגמרא מוכיח שזה בא לפרש מאי דקאמר הכי נמי מסתברא דעל כרחין אצטריכו תרי קראי כדאמרן דאי לא תימא הכי הרובע והנרבע וחבריו היכי אצטריך תנא למעוטי מהכא והלא אמעיטו להו מקרא דמן הבהמה מן הבקר ולמה לי למעוטינהו מוזאת אלא על כרחין חד לבהמה דחולין וחד לבהמה דקדשים הכא נמי אצטריכו תרי קראי מן הבהמה למעוטי רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד במס' תמורה יהיב להו רמיזה דגבי רביעה כתיב אשר יתן שכבתו בבהמה וגבי ע"ז כתיב כתבנית שור ואע"ג דבנוגח כתיב שור מסתברא לרבוי מעיקרא ע"ז דחמירא ומפ' התם דלית ליה ההיא דתנא דבי ר' ישמעאל דכי משחתם בהם דלר' ישמעאל מהתם נפקי נרבע ונעבד ומוקצה לע"ז דאמרי' לא שיחדו לע"ז בלבד כדפרש"י ז"ל דהא אין הקדש לע"ז אלא שנתנו לכומרי ע"ז והאכילוהו כרשיני ע"ז כדאיתא התם ואצטריכו תרי מיעוטי בנעבד ומוקצה דאי לא כתיב אלא חדא בנעבד הוה מוקמינן ליה וכל הני ממיעטי לרש"י ז"ל מדכתיב מן אבל רבי' מאיר ז"ל כתב במ' הוריות דכוליה קרא יתיר' הוא דהא לבתר הכי פריש בקר וצאן בעיקר הקרבן ולא מצטריך להאי ומהו כתיב מן הבהמה ולא כל הבהמה וכן בכולן והא דאוקימנא חד בבהמת קדשים פרישנא בבהמת שלמים דאליבא דר' יוסי הגלילי דאמר מעוט הוא ולפיכך יכול לאסרו באתנן ומחיר ונעבד כדפרש"י ז"ל ורובע ונרבע ונוגח כשהוא על פי הבעלים דאי לא בר קטלא הוא ואפילו להדיוט אסיר וכדאיתא התם וכדפרש"י ז"ל הכא.
תנו רבנן המקשה ג"י ויצא ולד דרך דופן הרי זה יולדת בזוב: פי' המקשה וראתה דם ג' ימים בימי זיבה ואח"כ יצא ולד דרך דופן בלא שופי הרי זו יולדת בזוב כלו' הרי זו זבה גמורה דלא טהר רחמנא אלא קושי הסמוך ללידה והאי לאו לידה והא דנקט יולדת בזוב לאו דוקא ור' שמעון אמר אין זו יולדת בזוב ר' שמעון לטעמיה דמשיב לה לידה והוי קושי סמוך ללידה דטהריה רחמנא ודם היוצא משם טמא ור' שמעון מטהר.
אלא סיפא במאי פליגי: פי' דאנן משמע לן דקושטא דמילתא דלקמן דמשם היינו דרך דופן דמשתעי ברישא ומשמע לן דלכ"ע דם טהור הוא כיון שלא יצא דרך רחם וא"כ שפיר קשיא לן במאי פליגי ולא עוד דאם תמצא לומר דפליגי אם הוא חשוב דם או לא איפכא מבעי ליה דלר' שמעון דחשיב דופן כרחם לענין לידה דילמא הכי לענין דם ורבנן לא לחשבוה דם.
אמר רבינא כגון שיצא ולד דרך דופן ויצא וכו': פי' ויצא בקושי ולא עוד אלא שאין קושי גדול מלידה ואזדא ר' שמעון לטעמיה דחשיב ליה קושי ורבנן לטעמייהו דלא חשבי ליה קושי לטהר אבל דם הבא דרך דופן דכ"ע טהור ובמקור מקומו קמפלגי פי' לענין טהרות שנגעו בדם אבל דכ"ע לא הוי דם נדה.
אמר ריש לקיש: אע"ג דריש לקיש פליגא אדרב יוסף לא אמרו ריש לקיש אמר משום דלאו עלה איתמרא דהא קדים ליה טובא ואמתני' הוא דאיתמרה.
לדברי המטמא בדם מטמא באשה: פי' ריש לקיש נמי על כרחין מוקים לה למתני' בדם דרב דופן וכדדייק לישנא דקתני משם ומיהו לית ליה דרך יוסף וס"ל דלר' שמעון דם הבא דרך דופן טמא וכשם שמטמא בדם כך מטמא בו את המאשה ור' יוחנן אית ליה דרב יוסף וס"ל כמאן דמטמא בדם מטהר באשה ואין טומאה אלא משום מגע מקור.
ואזדא ר"י לטעמיה וכו': פי' ואיכא למידק מאי לטעמיה דהא בדר' שמעון אף ר"ל מודה וכדקאמר בהדיא לדברי המטהר בדם מטהר באשה תירצו בתוס' דמשמע לן דעד כאן לא מטהר ר' שמעון אליבא דריש לקיש אלא מפני שיצאת בשעת לידה דהוי דם קושי סמוך ללידה שהוא טהור וחכמים מטמאים שאינו חשוב קושי ואזדא כל חד וחד לטעמיה וא"ת א"כ הדרא קושיין דלעיל לדוכתא דהיינו רשיא וי"ל דלא משמע לן דהא תהוי קושיא מעיקר פירכא דלעיל היינו ועוד דדכותא בתלמוד אי נמי דלמאי דסבירא לן השתא קמ"ל סיפא דוקיא דידה דדם דרך דופן טמא מאי דלא שמעינן מרישא ונכון הוא ועוד י"ל דתלמודא משמע ליה דהא דר' שמעון בן יוחאי דברי הכל היא אליבא דר' יוחנן דהא קרא קאמר אלא משום דאמרה ר' שמעון בן יוחאי תלו לה בשמיה לומר דבר בשם אמרו והיינו דאמרי' ואזדא ר"י לטעמיה.
כאן בפולטת כאן במשמשת: וא"ת ולרבן תרי קראי בפולטת למה לי י"ל דאי כתב רחמנא יהיה ולא כתב ורחצו הוה אמינא דאשה פולטת טהורה לגמרי ואי משום יהיה מוקמינן לה במלתא אחריתא דנדה או זבה דפולטת מאן דכר שמיה אבל השתא דכתב רחמנא ורחצו משמע לן דיהיה לפולטת ואי כתב רחמנא ורחצו הוה מוקמי' לה כדין משמשת ואפי' בפנים ממש טמאה אבל השתא דכתב רחמנא יהיה משמע לן דיהיה אתא לפולטת לעשות כנדה לטמא בחוץ דוקא דהיינו בבית החיצון כן פי' בתוס'.
למימרא וכו' והאמר רבא וכו': ואיכא למידק לרבנן נמי תקשי לרבא היכי בעי לפולטת בטומאת ערב ויש שהיו מפרשים דאה"נ אלא משום דקיימינן בדר' שמשון נקיט לה בשמשמשת ור' שמעון אבל בתוס' דבשלמא לרבנן לא קשיא דכיון דלדידהו פולטת ומשמשת בחדא מילתא מוקמינן ליה לטומאת ערב דקרא בשכבדה את הבית קודם טבילה כדינה וכדתנן בפ"ח דמקוואות האשה ששמשה את הבית וירד' וטבלה ולא כבדה את הבית כאלו לא טבלה הא כבדה את הבית טהורה אבל לר' שמעון קשיא קראי דאי כבדה את הבית יפה יפה א"כ משמשת היינו פולטת ומשום נגיע' בחוץ ממש שא"א לכבוד בלי נגיעה בחוץ ועוד דהא ר' שמעון אמר דפולטת אינה טמאה עד שתצא טומאתה לחוץ וא"כ היכי משכחת לדר' שמעון אי בלא טבלה עדין או שטבלה ולא כבדה את הבית דהוי כמי שלא טבלה תיפוק לי משום משמשת ואפי' בפנים ממש מטמאה ואי בשטבלה ובדקה את הבית יפה א"כ שוב אינה פולטת ופרקי' דהכא במאי עסקי' כשהטבילה במטה פי' ובהכי טהורה לשמשה ואפי' לא כבדה כיון שלא ירדה לטבול ואח"כ עמדה ופלטה טומאתה לחוץ ממש ופרכי' מכלל דכי אמר רבא דאזלא בכרעא וטבלה והא הכי אפשר דכיון דאזלא בכרעא שריתיה וכ"ת דלמא אשתייה ולא שדיתיה כוליה אי הכי חיישי' שמא נשתייר מגעי ליה.
יש שפי' דאנן ס"ל דכל היכא דאזלא ודאי שריתיה כוליה בלא שיור וכדנקטי' לי' להדיא אלא דאנן הכי אמרי' וכ"ת דרבא פליג אסברא דלן וסובר דאפשר דמשיירא אי הכי ס"ל לא הוה ליה למימר בלישניה א"א שלא תפליט אלא הוה ליה למימר חיישינן שמא תפליט אוקימ' לרבא נמי כשהטבילוה במט' ובמתהפכת שהיא פולטת תמיד ולפיכך אסורה כל ג' ימים שראויה טפה לטמא וקרא דמטהר לה בערב בשלא נתהפכה ורבא אקרא קאי הא אלו ירדה והלכה לדברי הכל טהורה לאלתר אם טבלה דודאי שרתיה והקשו על פי' זה דא"כ אמאי דחיק רבא לאוקומי קרא כשהטבילוה במטה ושלא נתהפכה לוקמה כשהלכה ואח"כ טבלה וי"ל דהא לא קשיא דא"כ דכ"ע נמי תקשי דלוקמה כשטבלה וכבדה את הבית כדינה אלא ודאי דניחא ליה לאשמועינן דכל שלא ירדה צריך שלא תתהפך שאם היא תתהפך פולטת היא בכל שעה ועוד דכיון דלר' שמעון קרא במשמשת שמטמאה בפנים ממש ליכא לאוקומא קרא ביולדת ולא במכבדת את הבית דח"כ תיפוק ליה משום פולטת ושהיא מטמאה בחוץ ממש להכי אוקמיה כשהטבילוה במטה ולא נתהפכה כלל ואפילו לא יצא לחוץ כלל היא טמאה טומאת ערב וטובלת לערב וטהורה ומיהו קשה לפי' זה מתני' דפ"ח דמקואות דמייתינן לעיל דקתני שירדה לטבול ואפ"ה קתני שאם לא כבדה את הבית הוה כאלו לא טבלה.
ויש מתרצים דההיא כשירדה במקום הסמוך למטה וכי אמרינן שריתיה ודאי היינו בדאזלא בכרעא פורתא וטבלה ואין זה מחוור חדא דסתמא קאמר ועוד כמה יש שיעור ההילוך ואחרים תירצו דמתני' דמקוואות אינו אלא לטהרות ומדין נגיעה דודאי כל שירדה מן המטה שריתיה לבית החיצון כוליה אלא שכותלי בית הרחם מעמידין ממנו בבית החיצון מקצת ומשום כך צריכה כבוד לטהרות משום נגיעה דשכבת זרע כשיצא לחוץ אבל אין לה דין פולטת לראיה ולטמא בפנים כבחוץ מכיון שכבר יצא לבית החיצון אלא שהיא ראשון לטומאה משום מגע שכבת זרע וגם זה אינו מחוור לכך נראין דברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל בודאי הילוך אינו מועיל וצריכא כיבוד והכא ה"פ מכלל דכי אמר רבא בדאזלא בכרעא וטבלה והא בהדי דאזלא שריתיה על הרוב וכי תימא דחייש רבא לחומרא דילמא נשתייר מיניה קצת הא ודאי מילתא דאפשר היא וראוי לחוש לו תוך ג' עד שתכבד ומיהו רבא לא איירי בהא דא"כ לא הוה ליה למנקט בלישניה א"א שלא תפלוט והוה ליה למימר חיישנו שמא תפלוט אלא לרבא נמי כשהטבילוה במטה וכן במתהפכת וכו'.
והא דאמרינן אבל במתהפכת כל ג' ימים אסורה וכו': לאו דוקא מתהפכת במטה אלא אפי' מהלכת נמי אסורה וכדפרי' אלא דאיידי דאצטריך לאוקומי קרא שהטבלוה במטה ובשאינו מתהפכת דוקא אצטריך לומר אבל מתהפכת במטה דאפי' בהפוך הקל היא פולטת מיד ואסורה כל ג' ימים שמא תפלוט וכ"ש במהלכת ואין לה טהרה גמורה עד שתתכבד.
פולטת שכבת זרע רואה הוי וכו': דעת ר"ת ז"ל דלא מבעיא לן אלא בשכבת זרע דזב שסותר בבועלה יום א' ומשום צחצוחי זיבה אבל בשכבת זרע דטהור פשיטא דלא הויא רואה כלל דאפי' בבועלה אינו סותר ואין דינו אלא כנוגע ודייה כבועלה וגם הראב"ד ז"ל כן סובר שלא אמרי' פולטת סותרת אלא לענין טהרות אבל לא לבעלה דהא אמרינן בפ' בנות כותים דדבר הגורם סותר ושאינו גורם אינו סותר ואפילו קושי אינו סותר לפי שאינו גורם כ"ש פולטת שאינו גורמת טומאה לבעלה שאינ' סותרת כלל ועולה והביא עוד ראייה לדבריו מדתניא ר' שמעון אומר ואחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק אבל משום פולטת שכבת זרע דשכיח טפי לא חשו וכדמשמע מההיא דטועה דבפ' המפלת ומיהו ההיא כבר דחינא לה התם דשאני התם משום דהויא בשביעי שכבר סתרה ומקצת היום ככלו אבל באמצע לעולם אימא לך דסתרה ואפי' בליל ז' דכיון דלילה לא הוי שמור והיינו דפרכי' בפ' בנות כותים היאך תסתור כל ז' דייה כבועלה אבל אידך דלעיל היתה נראית ראיה יותר אלא דשמעתין לא ריהטא הכי דכיון דנקטוה סתמא משמע דאפילו בשכבת זרע דטהור עסקינן שהיא סתם המשמשת ולגבי בעלה נמי משמע דמיירי כן נראה דעת רש"י ז"ל וכן דעת ר"י ז"ל ואע"ג דבבועלה אינו סותר כדמוכח מההיא דפ' המפלת סבירא לן דכיון דכתב רחמנא יהיה ואינו בבועלה לטמא בחוץ. אף היא אינו כבועלה לסתור ואפי' לר' שמעון נמי נהי דלא הוי כבעולה לטמא בחוץ כבפנים אבל לסתור ולטמא בחוץ הויא רואה ואפשר דאפילו לסתור כל מנינה שהכתוב עשאו לענין זה גרמא מדכתיב יהי' וסוגיא דפ' בנות כותים כרמי בר חמא ליתא וכתב ר"י ז"ל דלפי שיטה זו כל הנשים בזמן הזה שדינן כזבות משום חומר בנות ישראל וכדאיתא בסוף מכילתין כל ששמשה וראתה אעפ"י שפסקה הדם אין בה לסתור אלא לאחר ג' ימים לתשמישה זו שתכבד את הבית שמא תפלוט כל ג' ואפילו במהלכת לפום פי' חדא דלעיל ונמצאת סותרת מנינה ולאו אדעתה.
ונעקר ממנה דם: פרש"י ז"ל שנעקר ממנה דם ויצא לבית החיצון והכין ודאי משמע חדא דהא דומיא דזבה ונדה קתני וכי אמרינן בסמוך כשיצא לחוץ היינו כשיצא לחוץ ממש דפרכי' שפיר יצא לחוץ מאי למימרא דאי כשנעקר בפנים ממש וכי אמרינן יצא לחוץ היינו לבית החיצון הרי אמרינן מאי למימרא דהא טובא קמ"ל שמטמא בפנים כבחוץ אלא ודאי כדאמרן ולהא פי' אתי שפיר מאי דאמרינן מהו דתימא מגו דמהני טבילה לדם דאיכא גואי מהני נמי להאי מכלל דהאי דם שנעקר לאו גואי קאי וא"ת א"כ דבבית החיצון קאי היכי פרכינן עלה דטומאת בית הסתרים היא דהא רבא אמר לקמן באותו מקום וי"ל דהכא פרכינן סתמא אליבא דאביי ודכותא בתלמודא כדכתיב בכמה דוכתי' ואע"ג דלאו אורחיה למעבד הכי אלא על מתני' או מתנית' הכא נמי כיון דאתי לפרושי מתנית' בהא דר' חייא בר אשי אמר רב שפיר פרכינן סתמא אליבא דאביי מיהת.
בירידה אמאי טמאה טומאה בלועה היא: פי' שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא כדאיתא לקמן מה שאין כן בבית הסתרים שמטמא במשא מיהת הילכך נהי דרואה ליכא שאפי' היא שופעת הכתוב טהרה בטבילה מ"מ כיון דנעקר קודם טבילה הרי הדם עצמו טמא כדם נדה לטמא במשא.
עשאוה כנבלת עוף טהור: כלו' זו טומאה זרה היא כנבלת עוף טהור.
הכא נמי כשיצא לחוץ: פי' והא דאמרינן לקמן עשוה כנבלת עוף טהור לאו לגמרי אלא לומר שדנו אותה כאלו היא בגלוי לענין דלא מהני לה טבליה כי היכי דמהני לדם בגואי וכדמפר' ואזיל וא"ת ולמאי דקס"ד מעיקרא מאי האי דקאמר עשאוה כנבלת עוף טהור דהא מקום נבלת עוף טהור לרבא בית הסתרים הוא שראוי לטמא במשא וי"ל דסוגין דמפרש לקמן שלא נחלק רבא אלא בתחילת בית הבליעה אתיא הא אפי' לרבא דמיירי בסוף בית הבליעה שהוא בלוע אף לרבא.
כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור: פי' שהוציא לחוץ דהיינו פרוזדור מדקתני ליה גבי דם נדה וגבי זבה דמיירי בהכי.
וכדרב הושעיא: איתא בפ' בהמה המקשה גבי הא דתנן האשה שמתה ולדה בתוך מעיה והושיטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת ז' והאשה טהורה עד שיצא הולד והוינן בה חיה אמאי טמאה כנגועה במת דהא טומאה בלועה היא שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא ואפקא רב הושעיא גזירה שמא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור דהוי כילוד דכי נגעה בו טמא.
וכההיא דאתא לקמי' דרבא וכו': והא דמייתי דרב הושעיא ודרבא תרוייהו אצטריכי אצטריך דר' הושעיא משום גזירה שגזרו בפנים כבחוץ ואצטריך דרבא לאשמועינן דכל היכי דנפיק ראשו לחוץ דהוי כילוד מטמא אפי' מה שבפנים כאלו היה בחוץ ולפי' גזרו בו בשלא יצא לחוץ כלל גזירת פנים אטו חוץ שאם אין הדין לטמא אלא מה שיצא לחוץ היאך גזרו בזו שלא יצא לחוץ כלל אלא ודאי כדאמרן כן נ"ל.
וכל מילה שאין בזמנה אין מחללין עליה את השבת: ואפי' ספק בין השמשות נמי כדאיתא בפ' ר' אליעזר וסומכין ע"פ הנשים ואפילו להקל ולחלל את השבת דעד א' נאמן באיסורין וכן המנהג ומיהו צריך שיעידו שנולד בלילה ברור וליציאת ראש חוץ לפרוזדור קודם לכן לא חיישינן מסתמא.
מקום נבלת העוף וכו': יש שפירשו דמודה רבא בסוף בית הבליעה ולא נחלק אלא בתחילתו ואביי מסתייע מברייתא דבסמוך משום דמשמע ליה דמסתמא קתני בכל בית הבליעה ורבא לא חש לה דמשמע ליה דההיא בסוף בית הבליעה מיירי ולפי' זה לית הלכתא כאביי אבל לדברי המפרשים דבכל בית הבליעה פליג רבא הלכתא כאביי ואע"ג דליכא ביע"ל קג"ם לא נאמר בכלל ההוא אלא היכא דליכא מתניתא כאביי ואע"ג דפשוטא דסוגיין משמע כי האי פירושא טפי ומסתבר כפי' קמא.
תוכו אמר רחמנא ולא תוך תוכו קמ"ל: פי' קמ"ל דבכי הא אפי' תוך תוכו וטעמא כדאמרינן בשמעתא קמייתא דזבחים דמינו מחריב בו ושאינו מינו אינו מחריב בו וכתוכו חשוב ועשאוה כמחיצה שאינה חוששת או בשורת הפקוחה וכדאיתא התם ואעפ"י שאמרו שאפי' כלי שטף מציל התם נמי דשם כלי הוא מינו חשיב להחריב בו ואעפ"י שהוא עצמו אין לו תוך.
א"ב נעקרה בהרגשה ויצא' שלא בהרגשה: פי' דללישנא קמא טהורה דהא ראויה להזריע והקשו בתוס' דבהדיא אמרינן בפ' הבא על יבמתו ושמעתא בתרייתא דנדרים דיורה כחץ אינו ראוי להזריע ולהוליד ותרצו דכל שכבת זרע שנעקרה בהרגשה אעפ"י שאינו יורה כחץ ראויה היא להזריע מחמת עצמה ומה שאינו מוליד אינו אלא חולשת האיש שאין בו כח להגיע החץ למקומו וללישנא קמא דכל שראויה להזריע מחמת עצמה שפיר קרינא שכבת זרע וטמאה ואידך לישנא סבר דכיון שאינה ראויה להזריע ולהוליד לא מקרי שכבת זרע וטהורה ואיכא למידק דהא ודאי סריס חמה שאינו יורה כחץ מרגיש הוא בין בעקירה ובין ביציאה מדאמרי' בפ' הבא על יבמתו דאיהי קים לה ביורה כחץ ואיהו לא קים ליה ואם איתא הא קים כשאינו מרגיש עקירתו או יציאתו אלא ודאי כדאמרן ואפ"ה אינו מוליד ולפי' התוס' אמאי אמרי' דאיכא בינייהו שנעקרה בהרגשה ויצאת שלא בהרגשה דהא אפילו ג"כ יצאת בהרגשה בסריס חמה איכא בינייהו וללישנא בתרא טהורה כיון שאינו ראוי להוליד והא ודאי עדיפא ליה למנקט משום כח דלישנא בתרא דהוי כח טהרה ונראין דברי רבינו הגדול ז"ל דאינו יורה כחץ האמור כאן כאותו דיבמות ונדרים דהתם ר"ל שאינו יכול להגיעו למקום תקיעתו אבל מכיר הוא ביציאתו ואלו אינו יורה כחץ האמור כאן היינו כל שאינו מרגיש ביציאתו לחוץ כיורה החץ שמרגיש בו ליציאתו ולפי' הוא טהור ללישנא בתרא שהוא סובר דכל שאינו מרגיש ביציאתה אעפ"י שמרגיש בעיקרתה אינה ראויה להזריע אפי' מחמת עצמה אבל כל שמרגיש ביציאתה ראויה היא להזריע לדברי הכל וטמאה והיינו דאמרינן דאיכא בינייהו שנעקרה בהרגשה ויציאתה שלא בהרגשה מעתה שכבת זרע דסריס חמה טמאה אף ללישנא בתרא ואעפ"י שאינו יורה כחץ לגמרי להגיע החץ למקומו.
בעי רבא זבה שנעקרה מימי רגליה: פרש"י ז"ל דלהכי לא נקטה בזב זכר בכלה סוגין דמיירי בזכרים ונקטה בזבה לפי שמימי רגלי האשה מתעגלין מה שאין כן בזב והקשו עליו דא"כ מימי רגלי הזב יהיו טהורין דהא דומיא דרוק בעינן שמתעגלין והא ליכא למימר דבכולי תלמודא אנו מטמאין מימי רגלי זב ובמקומו נמנו עם שאר משקין ואין הזבה יתירה עליו אלא לענין חלב בלבד וכדאיתא במשניות וגם במתני' דלקמן דפ' דם הנדה וי"ל שלא נתכוון רש"י ז"ל לומר שמימי רגלי הזב אינם מתעגלין כלל אלא לומר שאינן מתעגלין כל כך דמצי למנקטינהו אבל זבה מצי נקיט להו ולפי' נסתפקו בה בלבד וכדמפרש ואזיל כנ"ל.
הוא דאמר כר' נתן: וק"ל גנובה למה לי לימא הלכה כר' נתן י"ל דדילמא לא מפרסמה הא דר' נתן או דילמא אינה דמסיק לה בטמא דתנא אחרינא ומיהת מעיקרא ס"ד דלהכי נקטה סתם לומר שהיה לדברי הכל.
מ"ט דר' ישמעאל: וא"ת והא פירשה שמואל דאוקמינא כותיה וי"ל דהא סוגיא אמתניתא אמרוה בבי מדרשא אלא שרב אשי הביאה כאן.
מבעי ליה עד שתצא טומאתו לחוץ וכו': וא"ת ולר' ישמעאל הא מנא ליה י"ל דתרווייהו ש"מ דמניינא שמעינן מינה שתים וקרא טמא ומדכתיב בשרו ואמר נמי זובו משמע ליה אידך ורבנן סברי דכולי קרא להא הוא דאתא.
מאי לאו לנגוע: פי' אפי' לנוגע מדקתני לה סתמא ופרקינן לרואה דוקא.
ת"ש חומר בשרץ וכו': אע"ג דלא אלימ' ממתני' דאוקימנא ברואה קס"ד דהכא ליכא למימר הכי מטעמא דפריך בסמוך דהא דומיא דשרץ קתני ושרץ לאו מטמא במשהו לפום פשיטא משמע דהא לכ"ע מקשיא לה אבל י"ל דלא קשיא אבל לפום האי פרוקא דאוקימ' ברואה דוקא דלהאי פירושא הכי קתני חומר בשכבת זרע שמטמא לפעמים במשהו מה שאין כן בשרץ שאינו במשהו לעולם ולהכי קשיא הא דהאברים אבל למאי דס"ד דמשמע לן מתני' ברואה נמי לא קשיא דהא איכא למימר דה"ק חומר לעולם בשכבת זרע מה שאין כן בשרץ שאינו במשהו לעולם אבל לפעמים שאף הוא במשהו כנ"ל.
ואב"א דתני כרב פפא: פי' דמפיק ליה מאו דשרץ פי' דהאי משמע להו דמיותר ואתי לדרשא לפי שהוא בראש פסוק מה שאין כן בשל שכבת זרע שהוא באמצע פסוק ואצטריך לחלק אי נמי אפשר דאצטריך להו או דשכבת זרע למילתא אחריתי אי נמי דעקר דרשא לדידהו מאו דשכבת זרע הוא אלא דנקטיה לי' אדשרץ לאשמועינן כן דמיירי בנוגע כנ"ל.
לזכר כל שהוא בין גדול בין קטן: פי' דלישנא דזכר ונקבה ודאי משמע כן בין גדולים בין קטנים וכדאמרי' נמי לקמן דאדם משמע בין גדול בין קטן ורבנן דרשי מיניה הא דאמרינן לעיל בפרק בנות הכותים לרבות מצורע למעינותיו ומצורעת למעינותיה ולר' ישמעאל תרוייהו ש"מ וכדכתיבנא התם אבל לרבנן כוליה לדרשא למצורע ומצורעת למעינותיהם אתא דכיון דכתיב איש איש ולית להו דברה תורה כלשון בני אדם ניחא ליה למדרש קטן וקטנה מאיש איש ולזכר ולמצורע למעינותיו ויש מקשים דהא מבעי ליה האי קרא למעוטי טומטום ואנדרוגינוס וי"ל דהא ליתא דלא מיעטינהו רחמנא אלא מטומאת מקדש שאין חייבין עליהם כדכתיב מזכר ועד נקבה כדאיתא בפ' המפלת מכלל דמעיקר טומאה לא אמעיטא וכדאמר רב התם שאין חייבין עליהם על ביאת מקדש אבל שורפין עליהם את התרומה.
דברה תורה כלשון בני אדם: פי' והא פלוגתא דתנאי היא ושלש דעות דבדבר כדברירנא ביבמות.
קרי ביה יאכילו בלחמו: לאו דוקא דהא לא כתיב קרא הכי אלא הכי קאמר קרא וכיליד ביתו כלומר על ידו הם יאכלו בלחמו הנזכרים לעיל עבדיו ואשתו וכן פרש"י ז"ל.
אמר רב ששת הב"ע בכהן שיש לו שתי נשים וכו' עד לאפוקי מדר' יוסי דאמר אפי' עובר נמי פוסל קמ"ל דוקא בן יום אחד אבל עובר לא: פרש"י ז"ל והרי"ף ז"ל טעמא דעובר דספק להו דעובר אין לו זכייה ולאפוקי מדר' יוסי דסבר עובר יש לו זכייה והקשו עליו בתוס' חדא דהא רב ששת מאריה דהאי אוקמתא ס"ל בפ' מי שמת דעובר יש לו זכיה אפי' דרך הקנאה וכ"ש בירושה הבאה מאליה דקילא טפי כדאיתא התם דאמר רב ששת המזכה לעובר קנה והיכא מוקים סתמא דרבנן דלא כותיה ועוד דהתם פרכינן לרב ששת מסיפא דקתני תינוק בין יום אחד נוחל ומנחיל עובר לא ואצטריך לתרוצי כדקאמר איהו לקמן דטעמא דעובר לאו משום דאיהו מיית ברישא והיכי לא פרכינן ליה מעיקרא או בסוף מהאי רישא דמפקא מיניה ועוד דאי משום דעובר אין לו זכיה למה לי לאוקומא בכהן שיש לו שתי נשים לוקמה בשאין לן אלא אשה אחת גרושה דעובר אינו פוסל לפי שאין לו זכיה ואוכלין בזכות קרוביו של כהן כדאמרינן התם אין לו בנים ויש לו אחים אוכלין בשביל אמן אין לו אחין אוכלין בשביל משפחה כלה לכך פירשו דטעמא דרבנן לרב ששת אינו אלא משום דנשים יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות וכיון שיש לו בנים אין עובר זה ראוי לפסול אלא כשהוא זכר ובן קיימא וכיון דכן סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והוה ליה זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישי רבנן אבל ר' יוסי חייש למיעוט זה וכדאיתא בפ' אלמנה לכהן גדול ומיהו אנן דסבירא לן דלרבנן עובר אין לו זכיה מדקתני מתני' אפי' בשאין לו אלא אשה אחת גרושה דעובר אינו פוסל ואע"ג דאלו הוי נקבה ירית מ"מ עובר אין לו זכיה ולהכי קתני בן יום אחד איבעו מניה לירתו ואבעו מאבוה לרתו כלו' ומאי נפקא לן מניה דלתני נוחל ומנחיל ומכאן אנו דן דהא דאמרינן בפ' מי שמת ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים דאבי' לאו דוקא אלא ה"ה אחיו ושאר מורישין. ועוד נלמוד מכאן דאע"ג דאין נזקקין לנכסי קטן עד שיגדיל שאם מת וירשוהו אחיו הגדולים נזקקין להם גם בחלקו אבל עובר לא מ"ט הוא מיית ברישא. כבר פרשנו דרב ששת דוקא מוקים ליה כהאי אבל אנן מוקמינן לה משום דעובר אין לו זכייה.
וא"ת א"כ דעובר מיית ברישא בן פקועה חי היכי משכחת לה י"ל שכבר פירשנוהו במ' ערכין בפ"ק שלא אמר דמיית ברישא אלא כשמתה אמו ע"י מלאך המות דאיידי דזוטר חיותיא עיילא ביה טיפה דמלאך המות וחתיך להו לסימנין אבל נהרגה לא אמרינן הכי והיינו דתנן התם בפי' האשה שיוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית ההריון שלה כדי שמות הולד תחלה אלמא אי לא עבדינן הכי איהי מייתי ברישא והיינו נמי דתנן התם האשה שהיא יושבת על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין אותה ומוציאין הולד ממנו דאלמא אפשר לולד להיות חי אחר שמתה היא והיינו משום דמתה מחמת הריון כנהרגה דמיא כן פי' בתוס'.
וא"ת ולרב ששת היכי קתני בן יום אחד דהא משכחת לה אפי' בעובר וכגון שנהרגה אמו או קשתה ומתה ומתה היא ברישא וי"ל דבהנהו לא מיירי תנא דהוי מילתא דלא שכיח ומיהו דלדידן אתיא בכל הנשים ומשום דעובר אין לו זכיה.
דבעינן וילדו לו וליכא: לרוחא דמילתא נקט האי טעמא כי הכי דלוקמא לדברי הכל דאלו רבנן טעמא משום דעובר אין לו זכייה ולדידהו וילדו לו לאידך דבסמוך בלחוד הוא דאתא.
מ"ט יכיר בעינן: וא"ת ותיפוק לי דוילדו לו בעינן וליכא וי"ל דאה"נ אלא דנקיט האי לרווחא דמילתא דהאי יכיר. לדרשא צריכין ליה כדאיתא בפ' יש נוחלין והכא נמי בעינן ליה לבן שנולד כשהוא גוסס דילדו לו איכא יכיר ליכא וי"מ דלאחר מיתה האמור כאן היינו כשהוא גוסס ולא נהירא כלל והלכתא ככל הני לישנא דמר בריה דרב יוסף ונקט כל הני להביא בכלל אוקמתא קמיתא דמתני' ולאפוקי מאוקמתא דרב ששת דאתא כמ"ד עובר אין לו זכיה כדפרישנא לעיל ולא ניחא לן לאוקומי מטעם זכיה כיון דאפשר דטעה בדרב ששת.
דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם: פי' ואפי' קטן בן יום א' קרוי נפש הקשו בתוס' דאלו הכא משמע דעובר לא חשיב נפש וכן משמע מהכא או האשה ויצאו ילדיה שאין שם תשלומי ממון דמי ולדות כשפחה הנמכרת בשוק כדאיתא בפ"ק והכי נמי משמע מהא דאמרינן בסנהדדין האשה שהיא מקשה לילד חותכין את הולד ומוציאין אבר אבר יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש אלמא עובר לאו נפש הוא ואיכא למידק דא"כ היכי אמ' בפ"ק דערכין האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סנין וקורעין אותה ומוציאין את הולד וכיון דלאו נפש הוא היכי מחללין עליה את השבת וראיתי מי שכתב דהא לא קשיא כלל דחתוך בשר מת אין בו אלא מצות פרוש מדבריהם והיינו טעמא דמהלינן ספקות בשבת ממה נפשך כדאיתא בפ' ר"א ונר' שנעלמה ממנו מה שאמר במס' ערכין דאקשי' פשיטא מאי עביד מחתך בשר הוא ואמר רבא לא נצרכה אלא להביא סכין דרך ר"ה ומעתה קושיית התוס' צריכה רבה ותירצו דאע"ג דלאו נפש הוא היינו לחייב ההורגו או לדחות נפש אמו כדי שלא יגעו בו אבל לענין הצלתו בשבת דינו כנפש דהא שייך לומר כן טעמא דאמרי' גבי בן קיימא חלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה ולפי' זה עוברה שהריחה בושם שמחללין שבת מפניה או הוריקו פניה כך מחללין מפני הולד וכן כתב בעל ה"ג ז"ל ויש מתרצים דשאני התם דכיון שכבר מתה האם הרי הוא עומד לעצמו ואינו נגרר אחרי אמו ואינו אלא כמי שנפלה עליו מפולת או שננעלה דלת לפניו שמחללין עליו את השבת אלא דכיון דספקא הוא ואין לו חיות גמור אפילו כזה ההורגו פטור אבל כשאמו בחיים הרי הוא כא' מאבריה וכירך אמו ואין מחללין עליו את השבת ועוברה שהריחה אין מחללין שבת אלא בשבילה והפי' הראשון יותר נכון.
כמאן דלא כרשב"ג: פי' אכולא מתני' פרכינין היכי דיינינן בן יום א' כילוד ואפי' להקל דהא ספק נפל הוא ולענין אבלות נמי ספק אבלות להקל וכן פרש"י ז"ל אלא דנטריה לסיומא דכלה מתני' ומפרשי' לה וכל מה שאמר במשנתי' להקל וכן באבלות.
אלא בדקים לה בגויה שכלו לו חדשיו: הא לאו הכי כספקא דיינינן ליה דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו כבר פירשתיה במ' מ"ק דעת רבי' הרמב"ן ז"ל דאפ"ה אין עומדין עליו בשורה וכדתנינן במ' שמחות תינוק עד ל' יום נקבר באשה א' עד אין אומ' עליו לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים וההיא ודאי בדקים לן בגויה שכלו לו חדשיו דאי לא מאי ברכת אבלים שייך ביה אלא ודאי כדאמרן וכן עקר והרב ר' יצחק ב"ג לא פי' כן.
בשלמא לר' יוחנן כי היכי דאיכא תנא דקאמר ל' יום חשובין שנה: איכא דס"ל יום א' בשנה חשוב שנה. פי' ובהא פליגי תנאי אליבא דר"מ אלא לר' ינאי קשיא. ונראה דלא אסקי' לי' בתיובתא משום דאיכא למדחק דתנא דלעיל להכי קתני ג' שנים ולא אדכר ל' יום ולא יום א' כדקתני אידך משום דס"ל שאף ר"מ שלש שנים שלמות בעי ותנאי היא אליבא דר"מ ואפ"ה מסקינן לה בקשיא משום דלא נשוי כולי האי פלוגתא בין תנאי אליבא דר"מ אלא שילמוד סתום מן המפורש כנ"ל.
וא"ת וכי לית להו לרבנן ל' יום בשנה חשובים שנה והא לא משמע הכי דפ"ק דר"ה וי"ל דשאני הכי דקים להו שאין בתוליה קיימי בפחות מג' שנים ויום א' והיינו נמי טעמא דר' ינאי אליבא דר"מ והוי יודע דלא אמרי' כן אלא במנין שנים בלבד לומר זהו כך וכך בין באדם בין בבהמה ובין בשני ערלה וכיוצא בו אבל לענין תנאים ונדרים כל שאומר כך וכך שנים צריך שלמות שתהא ככל שנה י"ב חדש.
והא ודאי אחר בא עליה: פי' ונ"מ לפסלה מן הכהונה דאילו לבעלה ליכא למימר דסתם קטנה אונס הוא.
אלא דנפקא מנה שבעל תוך ג' ומצא דם ובעל לאחר ג' ומצא דם אי אמרת וכו': מ"ד האי דם נדה הוא פי' דם שבתוך ג' דם נדה הוא ולא דם בתולין וא"ת ולהאי אוקמתא למה ליה למימר דבעל לאחר ג' ומצא דם וי"ל כדפרשי' ז"ל דאה"נ ומשום סרכא דלישנא קמא נקיט הכי ובתוס' פירש דנקיט לה לאשמועינן אגב אורחין דדוקא בדם שבתוך ג' פליגי אבל לאחר ג' ליכא פלוגתא כלל דאי בעל ומצא דם הא ודאי לא זנתה ואם לא מצא דם לדברי הכל זנתה דמכה שבתוך ג' לאחר ג' חוזרת לאלתר וכיון דכן ניחה ליה לאוקומי כשמצא דם ולא זנתה ומינה שמעינן לאידך. וראתי מי שכתב בשם התוס' פי' אחר דהא קמ"ל דאלו לא מצא דם גם לאחר ג' למ"ד מיזל אזלי ואתו הא ודאי זנתה כיון שחזרה לאלתר ולמ"ד אתצודי הוא דלא מתצדי עד לאחר ג' הא לא זנתה דכיון שבעל תוך ג' ומצא דם דודאי מיהרה זו להביא בתוליה ומקטנותה נוצדו עד כאן ואין זה במשמעות לשון הגמרא דהא לא פרכינן לעיל אלא סברא דמיזל אזלי ואתו ואי ס"ל השתא להפוכה לאוקמתא דלעיל ה"ל לתלמודא לפרושי ועוד ל"ל לומר אידך נפקותא דדם שבתוך ג' ניפכה לאוקמתא דלעיל בלחוד אי נמי גמרינהו לתרווייהו בהדיא אלא ודאי אין זה מחוור וגם אני לא ראיתי כן בתוס'.
והתני' רב ביבי ג' נשים משמשות וכו': כבר פרשתי יפה ביבמות ובכתובות בס"ד וקושיין הכא למ"ד דהתם שמא תתעבר ותמות ודאי וכבר פירשתי דזמנין דפריך תלמודא סתם אליבא דחד ואע"ג דלית הלכתא כותיה.
ואב"א אשר פיהם דבר שוא וכו': וק"ל ודקארי מאי קארי לה וי"ל דקס"ד דבמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרא לגברא רבה כר' ועוד דכיון דשתיק לה ר' דמשמע דהמנה והשתא פרקינן דלא חש לה שכבר ידוע אשר פיהם דבר שוא.
כשרה לכהונה: פי' אפילו לכהן גדול וכדברירנא במ' יבמות פ' הבא על יבמתו.
תו לא נבדוק פרש"י ז"ל וליחזקה בקטנה, פי' דליכא למימר בגדולה כדאמר בעלמא היכא דאמ' ל' יום בשנה חשוב שנה דהכא ודאי גדלות גמורה בעינן ועד שיגמרו כל שניו ליכא איש ואשה.
בינה יתירה: פי' שממהרת להבין דאי לא אמרינן נשים דעתן קלה.
תוך זמן וכו' או כלאחר זמן: פ' כשהביא שערות.
אלא לעונשין: פי' לכל עונשין שבתור' ואף נדרים בכלל שיהא נדון כגדול ולוקה על בל יחל שלו והיינו דאקשינן ממתני' דנדרים.
תיובתא: איכא למידק דהא בפ' בא סימן איפליגו תנאי בתוך הפרק וסובר ר' יהודה דתוך הפרק כלאחר הפרק וכיון שכן היכי אסיקנא לר' יוחנן ובר זוגיה בתיובתא ולא אמר תנאי היא. תירוץ ר"ת ז"ל דתוך הפרק האמור שם אינו תוך הזמן האמור כאן שהוא שנת י"ב לנקבה ושנת י"ג לזכר אליבא דר' אלא לאותו יום שלאחר י"ב או י"ג קורא תוך הפרק דמ"ס התם דאותו יום כלאחר היום לגדלות ומ"ס דלפני היום לקטנות ומיהו רש"י ז"ל פי' שם דתוך הפרק היינו תוך זמן שאמר כאן וכן דעת הגאונים ז"ל ולדבריהם י"ל בעיקר קושיין דסוגיין דהכא לא שמיע להו מתני' דהתם וטובא איכא בתלמודא רבותא וכן תירצו בתוס'.
ה"ג בן ט' שהביא ב' שערות שומא מבן ט' שנים ויום א' עד שנים עשרה שנים ויום א' שומא ר' יוסי בר יהודה אומר סימן ומשום דמודה ר"י ברישא פלגינהו בתרי בבי דלא נימא דפליגי בתרוייהו וזה ברור.
ויש נוסחא דגרסי ברישא בן ט' שנים ויום א' וקשה לגרסא זו דא"כ לרישא אחרי כן תשע שנים ויום א' שומא ואפי' לר' יוסי דהא מודה בה וא"כ היכי קתני בסיפא דמבן תשע שנים ויום א' ולמעלה סימן וליכא למימר דרישא מיירי כשאין עידן בו ומש"ה מודה בה ר' יוסי וסיפא מיירי במודן בו ומש"ה פליג ר' יוסי חדא דכלה בריתא בחדא גוונא מיירי ועוד דבאין עודן בו אפילו היו בה שנת י"ב עצמה הוו שומא ואפילו לר' יוסי למאי דקי"ל דתוך זמן כלפני זמן כדפרישי' וכמפרש בסמוך אלא ודאי אין לנו אלא הגירסא הראשונה והיא גרס' רבינו נר"ו ולפי גרסא ראשונה יש לדחוק בן תשע שנים ויום אחד שהביא לפנינו ב' שערות ביומו עצמו הרי הם שומא אבל אם לא הביאם אלא אחרי כן עד י"ב ויום א' רבנן סברי דהני נמי שומא ור' יוסי בר יהודה סבר סימן.
א"ר כרוספדאי ברי דר' שבתאי והוא שעודן בו: פי' שלא אמר ר"י בר יהודה שיהא סימן לגדלות אלא לאחר שהגדיל ויש לו שערות אלו שאם אינם בו האי ודאי קטן הוא ואין צ"ל דכל זמן שלא הגיע לכל שני גדלות קטן הוא גם למפרע ואעפ"י שעודן בו לאחר גדלות והא פשיטא ואפי' בעודן בו ולאחר גדלות אין הלכה כר"י בר יהודה.
אמר רבא הלכתא תוך זמן כלפני זמן: פי' לכל עונשין בין בעלמא בין בנדרים דהא אסוגייא דלעיל קיימי דפליגי בכלהו כדפרשי' לעיל ופליגא דרב הונא דלקמן דאמר הקדיש ואכל לוקה והיינו דאמרי עלה לקמן מתיב רב הונא בר יהודה לרבא ולסיועיה לרב הונא.
רב יהודה בר שמואל מתני לה להא דרבא בהך לישנא אמר רבא כל שנת י"ב ממאנת והולכת: פי' וסתמא קאמר ואפי' הביאה שערות והיינו. משום דתוך זמן כלפני זמן.
הא גופא קשיא וכו': הלשון הזה זר הוא קצת דהא ודאי היא גופא לא קשיא דשפיר מתרצא ממילא בטעמא דמספקא ליה אי לאו דקשיא עליה אידך דרבא ולא הוה ליה למקשי אלא מדרבא לרבא למאי דקס"ד דאידך דרבא אף לחליצה אלא דניחא לן לברורה הא דרבא אגב אורחין.
אלא לעולם דלא בדקה ולענין חליצה חיישינן: פי' דקמייתא דרבא מיירי סתמא היכא דלא בדק' ולא ידעינן אם הביאה ב' שערות אם לא ואשמועינן דלענין חליצה חיישינן שמא קטנה היא ולא תחלוץ וכי איתמר אידך דרבא דחזקה הביאה סימנין לענין מיאון איתמר ולחומרא ולאפוקי מאידך דרבא בתריתא דלא נימא דלענין חליצה איתמרא כדהוה ס"ד מעיקרא איתמרא הא דרבא קמייתא והיכא דבדק' ולא אשכחן לא איירי רבא אם חוששין שמא נשרו לענין מיאון או לא לא איירי רבא ואפשר דבההיא נמי לחומרא וחוששין שמא נשרו ולא תמאן או אפשר דההיא חששא רחוקה היא ולא חיישי לה וממאנת והקשו בתוס' למאי דפרישנא דכי איתמר אידך דרבא למיאון בלחוד איתמר ולחומרא מאי חזקה דקאמר לימא אינה ממאנת שמא הביא סימנין ותירצו דנ"מ להיכא שכבר מיאנה דלא צריכי ב"ד למטרח למבדקה ואי ליכא חזקה היו צריכין למטרח ולבדקה שמא לא הביאה סימנין א"נ נ"מ לעלמא היכא דבדקן לאחר הפרק דסמכינן על בדיקת נשים משום האי חזקה דרבא משא"כ תוך הפרק וכדאיתא בפרק בא סימן.
ואיכא למידק דהכא אמר רבא שאינה חולצת עד שתהא גדולה בשנים ודסימנין ואלו במס' גיטין בפ' התקבל אמר רבא ג' מדות בקטנה עד הגיע לעונת הנדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכשנגדן בקטנה חולצת דאלמא חולצת בעונת הנדרים דהיינו שנת י"ב וכי תימא דההוא כשהביאה סימנין הא ס"ל לרבא תוך זמן כלפני זמן. ור"ת היה מתרץ דהתם רבה גרסינן שדרכו לעשות מדות כדאמר בפ' המצניע ג' מדות בכלי חרס ותדע דהתם אמר רבא ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ואלו בפ' מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן מבן י"ח שנה אלא ודאי דההוא דגיטין רבה ואין זה מחוור דבכלהו נוסחי אשכחן רבא וגם הוא עושה מדות בפ' השוחט ג' מדות בסכין וההיא דפ' מי שמת משמיה דר"נ אמר לה וליה לא ס"ל.
תו ק"ל דביבמות פ' מצות חליצה גבי ההיא דר' יוסי דאמר איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה אמרינן עלה א"ר אמי מדברי ר' יוסי נלמוד דקטנה חולצת בפעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים ויש מתרצים דההיא משמיה דר' יוסי קאמר ליה והיינו דאמר עלה התם והלכתא עד שתביא ב' שערות ואליבא דרבא אמר לה וכההיא דאמ' בפ"ב דפסחים גבי סכיני דפסחא א"ר אשי לדידי חדדתא עבדין לי והלכתא אידי ואידי ברותחין ועדין קשה ההיא דפ' התקבל דכיון דאיהו כרבנן ס"ל היכי פסק במדותיו כר' יוסי ודלא כהלכתא ולא עוד אלא שכל הגאונים ז"ל קבעוה הלכה לכך דכי קאמר וכנגדן בקטנה חולצת כנגד הפרק דזכר קאמר שהיא שנת י"ג ובקטנה דמעיקרא קאמר דהשתא ודאי גדולה היא.
אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא חוששין שמא נשרו: פי' לענין מיאון ולחומרא כדמפרש ואזיל והקשו בתוס' דלפום הא אין בדיקה במיאון דהא מסתמא הביאה סימנים ולא ממאנת וכי בדקן נמי ולא אשכחן חוששין נמי שמא נשרו ואי תוך זמן אפי' הביאה שערות ממאנת דתוך זמן כלפני זמן וא"כ מאי האי דאמר' בפ' מי שמת בודקין לגיטין לחליצה ולמיאונין. ויש מתרצין דההיא להיכא דלא ידעינן אם הגיע לכלל שנותיה אם לאו דכי בדקן ואשכחן אינה ממאנת דתלינן שהגיע לכלל שנותיה ולהא נמי מהניא חזקה לרבא לתלות להחמיר ולא תמאן ואפי' לא בעל לאחר זמן.
והרי"ף ז"ל תירוץ דנ"מ להיכא דקדיש תוך זמן ולא בעל לאחר זמן וה"ל ספיקא דרבנן כדאיתא הכא דלא חיישינן בכה"ג והנכון דבודקין דהתם לאו דוקא אלא לומר דבדיקה מהניא אי חזקה העומדת במקום בדיקה אליבא דרבא שלא תמאן לאחר הפרק מיד ולאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן והכי איתמר התם בהדיא למיאונין לאפוקי מדר' יהודה.
הקדיש ואכל הוא עצמו לוקה: פי' דאע"ג דבעלמא אינו בן עונשין. ואפילו הביא ב' שערות דתוך זמן כלפני זמן הכא גזירת הכתוב הוא שיהא לוקה דקסבר מופלא הסמוך לאיש דאורייתא דכיון דרביי רחמנא לאיסור נדר כדכתיב איש כי יפליא לנדור ממילא איתיה לאיש כי ידור נדר לא יחל דברו.
ת"ל זה הדבר: וא"ת ולמאי דס"ד השתא דהא והא מידעי ליה למאי דדרשי ב"ה התם בנדרים חכם מתיר ואין בעל מתיר וי"ל דבהא כר"ש ס"ל להאי תנא דלא דרשי ליה להאי דרשא כדאיתא התם דמשמע להו דסברא הוא ולא צריך קרא כדפרישי' התם ואי נמי לעולם דב"ה ותרוייהו ש"מ זה הדבר אין לך אלא מה שכתוב כאן דהיינו לאו וכמו שכתוב כאן חכם בהתרה ובעל בהפרה ואמסקנא לא קשה מידי דאמרי' דהא דהכא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:
אימא לאיסור בל יחל: וא"ת א"כ למה לי קרא למעוטי מקרבן וי"ל דאה"נ דמצי פריך הכי אלא דאידך עדיפא ליה א"נ דדילמא הוה ס"ד דרבי רחמנא שגגתו לקרבן כי היכי דתהוי ליה כפרה.
לאותן המוזהרין עליו: פי' שמוזהרין להפרישו שלא יחל דברו.
ש"מ קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין עליו להפרישו: פרש"י ז"ל פלוגתא היא בפ' חרש ונר' מדבריו דאפי' בכי הא פליגי אבל זה אינו דלא אפליגו התם אלא באיסורין של תורה אבל בשל דבריהם דכ"ע אין ב"ד מצווין להפרישו כדאיהא התם בהדיא והא איסורא דרבנן הוא לאו דאוקימנא דסבר האי תנא מופלא הסמוך לאיש דרבנן הילכך הכא אליבא דכ"ע פרכינן לה ואגב אורחין שמעינן מהא וכן מההיא דלקמן דיתומה שנדרה דמ"ד קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו אפי' בקטן המופלא סמוך לאיש אמרה והא כתיבנא לה ביבמות שפיר בפ' חרש בס"ד.
מדרבנן וקרא אסמכתא וכו': וא"ת ולהאי סברא היכי קתני יכול יהא חייב על הקדשו קרבן מי מחייבין קרבן אדרבנן וי"ל שלפי האסמכתא דורשה פסוק לדרשה בעלמא ויש הרבה כיוצא בו בתורת כהנים.
ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו לוקין: פי' אבל הוא עצמו אינו לוקה והכי תריצנא למתני' דלעיל אליבה דידיה ואתיא בשלא הביא ב' שערות דאי לא הא ס"ל לר' יוחנן לעיל דתוך זמן לאחר זמן וה"ל גדול ואף לעונשין והוא עצמו לוקה כדאיתא לעיל. אלא ודאי כדאמרן ולהכי קרי ליה בכולה סוגיין קטן אוכל נבלות וליכא למימר דהדר ביה ר"י מההיא דלעיל משום דאיתותב מכאן דלא מפריש ליה תלמודא והקשו בתוס' אפילו אחרים היאך לוקים לר' יוחנן על מופלא סמוך לאיש דהא דילמא לא מייתי שתי שערות לאחר שנדרו וה"ל קטן שאינו סמוך לאיש וה"ל התראת ספק והתראת ספק לא שמיה התראה לר"י כדאיתא במ' מכות ובפ' התערובות ותרצו דכיון דרובא מייתי סימנים לכי גדלי בהא סמכינן ארובא.
מר סבר מופלא הסמוך לאיש דאורייתא: פי' איסורו דאורייתא הוא לאחריני וכיון דכן מלקא נמי לוקין אבל לגבי איהו גופיה אפילו איסורא דאורייתא נמי ליכא דאי לא מלקא נמי הוא לקי וכדאמרי' לעיל להדיא.
מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא נמי מילקא לילקי כלומר אי מופלא סמוך לאיש דאורייהא לגבי איהו גופיה מילקא נמי לילקי וזה ברור ונראה דאפילו אחרים הלוקין עליו אין חייבין קרבן דהא בריתא דלעיל כשהקדיש ואכלו אחרי' אמרינן הניחא למ"ד הקדיש ואכלו אחרים לוקין דאלמא לדידיה שפיר אתיא כלה מתני' בין לחיוב מלקות בין לפטור קרבן.
אי דאורייתא קטן אוכל נבלות הוא אין ב"ד מצווין להפרישו: פי' ואפי' באיסורין של תור' ולמאן דאית לי' הכי בפ"ק חרש והקשו בתוס' דבפ' חרש מספקא לן אליבא דר' יוחנן אי אית ליה הכי או לא ותירצו דה"נ בדרך דחיה אמר לה ובדין הוא דה"ל למימר תפשוט אלא דזמנין דלא א"ל תלמודא ולמסקנא הא אוקימנא כדרב פנחס ותו ליכא למפשטה מהכא וא"ת והא אפילו למ"ד קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו היינו היכא דעביד מנפשיה וכדאמר התם מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח דהוה ליה מאכילו בידים שהוא אסור משום לא תאכלום לא תאכילם ויש מתרצים דהכא לגבי דידה גופא איסורא דרבנן בעלמא ובאיסורין דרבנן מותר להאכיל בידים וליתא וכדכתיבנא בדוכתא בס"ד. ויש מתרצין דבדין הוא דמצי למיפרך הכי אלא דאידך פירכא עדיפא לן.
והא הדרינן מהא ואוקימ' בדרב פנחס ואינו מחוור לי דאם איתא דכי האי גוונא במאכיל בידים הוא היכי ס"ד לאוקומה בהכי כלל לכך נ"ל דכי האי גוונא לא חשיב כמאכיל בידים וכאומר הבא לי מפתח דהא לא כפי לה דתיכול מנדרה אלא דיהיב לה רשותא והתירה שאם תרצה תאכל.
ה"ג אלא כדרב פנחס ואפילו נסחא דלא גרסי אלא הכי נמי מתפרשא דלעולם בהפרה קמייתא אכלה דבר תורה ובהיתר גמור ואפי' לכי גדלה ואין כאן משום קטן אוכל נבלות ואפי' למ"ד מופלא סמוך לאיש בדאורייתא וטובא איכא בתלמודא דכוותא.
כל הנודרת וכו': פירשתי בנדרים בס"ד.
קסבר ר"י תרומה בזמן הזה דרבנן: ופסקן של דברים אלו כתבתי ביבמות ובמ' פסחים בס"ד דהלכתא כרבנן דפליגי עליה דר"י וס"ל תרומה בזמן הזה דרבנן אבל ר' יוסי בזמן הזה דאורייתא ס"ל כמסקנא וכמתני' דסדר עולם וכן חלה בזמן הזה כדאסיקנא הכא וכרב הונא בריה דר' יהושע ובכתובות פירשתיה לההיא בס"ד.
מתני' משל משלו חכמים באשה וכו' אלו הן סימניה: פרש"י ז"ל דאסיפא קאי דמיירי בצמל וגם ר"ח פי' כן והקשו עליו בתוס' חדא דהא בברייתא איירי כמה תנאי בסי' צמל וליכא חד מינייהו דאמר כדתנן ועוד דר' יוסי גופיה איירי נמי התם ואמר משתקיף עטרה ואי ס"ל דחדא שיעורא הוא במאי דקאמר הכא במתני' ה"ל לתלמודא לברורא כדעביד בעלמא ועוד דהיכי אפשר דלא אמר במתני' ומתניתא בסי' בוחל שהוא העיקר להחליצה ולמיאונין ולעונשין ומנה ידעינן לבגרות שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד ועוד דתני בבריתא בוחל מלמעלה בידוע שהביא שתי שערות מלמטה וכיון דבבוחל לא ידעינן שיעורא וסימנין מאי קאמר ועוד השיב עליו רבי' הרמב"ן ז"ל מדתנן בר"פ דלקמן בא סימן התחתון עד שלא בא העליון והיינו ודאי משום בוחל ואי לא ידעינן סימנים מאי העליון דקאמר דהא ודאי ההוא אמתני' דהכא סמיך לכן הנכון כמו שפי' התוס' דהכא אבוחל סיימי' ומינה ידעינן שיעורא בצמל ומיהו מאי דלא פריש במתני' פריש בבריתא.
אלו הן סימני בוגרות להיכא דלא קיימא מעיקר' אסימני בוחל משתחיר הפטומת: פי' ההקף שתחת העוקץ שהתינוק יונק ממנו הוא הנק' פטמת ומכאן נלמוד לפטמת האמור גבי אתרוג שהוא אותו שתחת העוקץ ונקרא ג"כ בוכנתא כדאיתא התם לפי שנכנס באתרוג כבוכנתא באסיתא אבל אותו שעומד על ראש האתרוג אינו פטמת אלא שושנתו דעלמא וכנץ שלו הוא ואינו פוסל כשניטל וכדפרישנא התם בס"ד.
התאנים משיבחילו: פי' משיגדילו ומשינפחו ומלשון בחלה פי' כלו' גדלו ונפחו עלי למשא וכבר אמר בירושלמי דלא מתמנעי רבנן למדרש הא' לחית.
שמואל מיחד להו: פי' שמיחד אותן לעבדיו שלא יבאו עליהם דרך הפקר דחייש לבושה דידהו ויש בפי' רש"י בזה לשון זר שכתב שהוא מיחד אותן ואינו מקפיד משום בושה וה"פ שאינו מקפיד בדבר זה משום חשש בושה שהיו נוגהות הפקר אם לא הי' מיחדן והיינו דבמימרא דרב נחמן כתב ואינו מקפיד על בשתן.
רב ששת מסר להו לערבאי: פי' לגוים וכת' בתוס' משום דס"ל דשפחה מותרת בגוי וה"ה לעבד שמותר בגויה בדרך צנעא שאינו בישראל אלא גזרת ב"ד. משום נשג"ז ובעבדים לא גזרו לפי שהן מופקרין ולא יגדרו בבנות ישראל ואעפ"י שהן אסורין כנדה ובאשת איש בישראל מדאורייתא והיינו דאמ' בשלהי מס' ע"ז דא"ל שבור מלכא לבאטי בר טאבי אדכרת מאי עבדת באורתא ופרש"י ז"ל שנתנו לו ולרב יהודה אשה זונה כדרך הערביים ורב יהודה לא קבלה ובאטי בר טאבי קבלה ואומר ר"ת דבדין עבד דבאטי בר טאבי עבד כנעני היה כדאמר עליה בפ' בתרא דקדושין דבארמות רוחא דהוה ביה לא קביל גיטא דחרותא ומאי דא"ל לשבור מלכא איהו יהודאי ואנא לאו יהודאי שהיה נשמר מגיעול גוים כדין עבד שאף עפ"י שהוא מותר בבנותיתן אסור הוא בגיעוליהן דגיעול גוים משום לתא דאסור תורה הוא וגזרו בו יותר ממה שגזרו בנשג"ז ואעפ"י שהוא משום לתא דנדה ואשת איש דאורייתא מן הטעם שאמ' ומיהו שבור מלכא טועה היה בדבר זה ולכך אמר ליה אדכרת מאי דעבדת באורתא או שא"ל כן מפני רוע ההנהגה.
הא דתנן איזו היא חצר שחייבת במעשר: איכא למידק דהא בהדיא תנן הכא דחצר קובעת וה"נ מההיא דהיה אוכל באשכול ונכנס לחצר ומתנייתא אחריתי טובא ואלו בפ' השוכר את הפועלים אמר ר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ורב יוחנן אמר אף חצר קובעת דאלמא לר' ינאי אין חצר קובעת ור"ת ז"ל דלר' ינאי כל הני מתנייתא מדרבנן קבעי ואיהו קאמר מדאורייתא ואיכא למידק מהא דאמר בפ"ק דיומא הכל מודים בבית שאינה עשויה לימות הגשמים דלאו שמיה בית ורמינן עלה מהא דתניא סוכת החג בחג ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים ותני עלה ר' יהודה מחייב במזוזה ובעירוב ובמעשר וכ"ת מדרבנן בשלמא עירוב ומזוזה איכא למימר מדרבנן אלא מעשר הא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ע"כ וא"כ הכא נמי חצר לר' ינאי נימא הכי וי"ל דבית בבית מיחלף וחצר בבית לא נחלף.
דלא תנן לא תנן: פי' ומשעברו שלשים יום חשוב שנה.
כולן מעת לעת: הא ודאי לענין קדשים מעת לעת ממש הוא ואפי' שעות פוסלות בו וכדאיתא בפ"ב דזבחים וכן לענין ערי בתי חומה כדמשמע בפ' בתרא דערכין דדריש התם שנת ממכרו שנה שלו ולא על שנות עולם והדר דריש מעת לעת ימים תהיה גאולתו ואתא לשעות דבקדשים וכדמתרגמינן עידן בעידן תהא פורקני' וכיון דכן נר' לומר שאף לענין שנה האמור בבן ובבת בעינן נמי שנים שלמות מעת לעת מדכייל להוא תנא בחד אבל יש מרבותי' אומרים דבבן ובבת אין שעות פוסלות ולא כללום כאן אלא לענין שנה שלהם ולא של שנות עולם וראייתו מדאמר לעיל בפרקין גבי מתנייתא דאפליגו ר"מ ורבנן בבת ג' שנים מאי בינייהו א"ר ינאי ל' יום בשנה חשובים שנה איכא בינייהו ומנ"ל דאיכא בינייהו כולי האי לימא דשעות איכא בינייהו אלא ודאי קים ליה שאף לרבנן אין שעות פוסלות ונר' שאין זו ראיה דהתם ניחא ליה דלינקוט מאי דאשכחן ליה לר"מ בעלמא דקסבר שלשים יום בשנה חשוב שנה ואדרבה בהא פשיטא ליה דמאן דבעי שנים שלמות אף בשעות שלמות בעי להו כדקתני הכא בהדיא כנ"ל.
בן שנתו שנה שלו ולא של מנין עולם: הקשה רבינו אלחנן ז"ל למה לי מהאי תיפוק ליה מקרבנות ראש השנה שאם נולד בו ביום הרי לא נראה להרצאה והוי מחוסר זמן ואע"ג דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו וכדברירנא בפ"ק דר"ה שאם נולד שמנה ימים קודם ר"ה כבר עברה שנתו ותירצו בתוס' דאה"נ למ"ד שמונין לקדשים משעה שנולד אבל הא דרבא כמ"ד משנה שנראה להרצאה הילכך שפיר משכחת בן שנה ואפילו לשנות עולם כשנולד שמנה ימים קודם ר"ה ואצטריך לאיתויי מדכתיב בן שנתו כדאמר הכא ואורחא תלמודא הוא למנקט אליבא דחד.
מי פליגת: וא"ת אי פליגי ומ"ד לערכין דוקא הוא אבל לא לפרקין דיוצא דופן א"כ תיהדר קושיא דאקשינן לעיל ממתניתא ואיהו דאמר כמאן וי"ל דהוה אמינא דרב תנא הוא ופליג אלא דכל היכא דאפשר לאשכוחי תנא דקאי כותיה עדיף טפי ומהדרינן עלה כל מאי דאפשר וכדמוכח בסוגיין ובכל דוכתא.