נידה כח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
וטהרו לו פתחים קטנים וקא דייקת מינה טעמא דשלדו קיימת הא לאו הכי טהור אדרבה דוק מינה להאי גיסא שלדו קיימת הוא דטהרו לו פתחים קטנים הא לאו הכי פתחים קטנים נמי טמאין דכל חד וחד חזי לאפוקי חד חד אבר א"ל רבינא לרב אשי ר' יוחנן דאמר כמאן כר' אליעזר דתנן אפר שרופין ר"א אומר שיעור' ברובע היכי דמי מת שנשרף ושלדו קיימת אמר אביי כגון ששרפו על גבי קטבלא רבא אמר כגון ששרפו על גבי אפודרים רבינא אמר כגון דאיחרכי אחרוכי ת"ר המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה אמו טמאה לידה ואין חוששין שמא מגוף אטום באו רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו אין נותנין לה ימי טוהר מ"ט אימא הרחיקה לידתה מתיב רב יוסף המפלת ואין ידוע מה הפילה תשב לזכר ולנקבה ואי ס"ד כל כהאי גוונא אימא הרחיקה לידתה לתני ולנדה אמר אביי אי תנא לנדה הוה אמינא מביאה קרבן ואינו נאכל קמ"ל דנאכל אמר רב הונא הוציא עובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה שנאמר (בראשית לח, כח) ויהי בלדתה ויתן יד מתיב רב יהודה הוציא עובר את ידו אין אמו חוששת לכל דבר אמר רב נחמן לדידי מיפרשא לי מיניה דרב הונא לחוש חוששת ימי טוהר לא יהבינן לה עד דנפיק רוביה והא אין אמו חוששת לכל דבר קאמר אמר אביי אינה חוששת לכל דבר מדאורייתא אבל מדרבנן חוששת והא קרא קאמר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:
מתני' המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה טומטום וזכר אנדרוגינוס וזכר תשב לזכר ולנקבה טומטום ונקבה אנדרוגינוס ונקבה תשב לנקבה בלבד יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו:
גמ' השתא טומטום לחודיה ואנדרוגינוס לחודיה אמר תשב לזכר ולנקבה טומטום וזכר אנדרוגינוס וזכר מיבעיא איצטריך מהו דתימ' הואיל וא"ר יצחק אשה מזרעת תחל' יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה אימא מדהאי זכר האי נמי זכר קמ"ל אימא שניהם הזריעו בבת אחת זו זכר וזה נקבה אמר ר"נ אמר רב טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם אין חייבין על ביאת מקדש ואין שורפין עליהם את התרומה ראו לובן ואודם כאחד אין חייבין על ביאת מקדש אבל שורפין עליהם את התרומה שנאמר {במדבר ה } מזכר ועד נקבה
רש"י
עריכהוטהרו לו פתחים קטנים - הפחותים מארבעה כשאר מתים שלמים שהגדולים מצילין על הקטנים דקיי"ל מת פתחו בארבעה אם הוא בבית כל הפתחים טמאים ואם פתח פחות מארבעה טהור והני מילי להציל את שאר פתחים אבל להוציא הא אמרי' פותח טפח מוציא הטומאה לצד שני והכי אמרי' במס' אהלות (פ"ג מ"ו) המת פתחו בארבעה בד"א להציל את הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח:
ר' יוחנן - דפליג עליה דריש לקיש דבעי למימר דמת שנתבלבלה צורתו טמא דאמר כמאן כר' אליעזר:
ברובע - רובע הקב:
קטבלא - עור שלוק וקשה ואינה נשרפת עם המת:
אפודרא - אבן שייש ותרוייהו כגון שעשויות בית קיבול ומחיצות שאין העפר יכול להתפזר:
דאיחרך איחרוכי - המת ולא נעשה אפר:
אין נותנין לה ימי טוהר - דאע"ג דפשיטא לן דולד הוא:
אימר הרחיקה לידתה - הרי כמה ימים שיצא רוב הולד לאברים וכבר עברו ימי טוהר שלה ולא ידעינן מאימת נמני:
ניתני ולנדה - שכל דמים שתראה יהיו טמאים שלא יהיו לה ימי טוהר והכי איבעי ליה למיתני תשב לזכר ולנקבה ולנדה כלומר שבועיים דנקבה מטמאה בלא שום ראייה דדלמא נקבה הואי וימי טוהר לא יהיה לה שהרי כמה ימים שהתחילה לילד ויצא הרוב והיינו לנדה ולקמן בהאי פירקא (דף ל.) מפרש למה הוזכר זכר שאם תראה לסוף ל"ד ותחזור ותראה ליום מ"א תהא מקולקלת עד יום מ"ח:
הוה אמינא מביאה קרבן ואינו נאכל - דכיון דתני לנדה משמע דמספקא ליה אי ולד הוא אי לא קמ"ל מדלא תני לנדה אלא לזכר ולנקבה דודאי פשיטא לן דולד הוא ומביאה קרבן ונאכל ומיהו ימי טוהר לית לה אימר הרחיקה לידתה:
ויתן יד - אלמא לידת יד קרויה לידה:
והא קרא קאמר - רב הונא אלמא לידה דאורייתא קרי ליה:
מתני' לזכר ולנקבה - ימי טוהר לזכר וימי טומאה דנקבה:
תשב לנקבה בלבד - אפי' הוי טומטום זכר בתר נקבות אזלינן דכל ימי זכר בין לטומאה בין לטהרה מובלעים תוך של נקבה:
מסורס - דרך מרגלותיו ולשון היפוך הוא כמו סרס המקרא ודרשהו:
גמ' איצטריך - אע"ג דטומטום לחודיה מספקינן בזכר ובנקבה היכא דאיתיליד זכר בהדיה נימא זכר הוא דמוכחא מילתא דהיא הזריעה תחילה קמ"ל:
לובן - דומה לקרי:
אודם - דומה לדם נדות:
אין חייבין על ביאת מקדש - דלמא טהור הוא וקמייתי חולין בעזרה דאין זכר מטמא באודם ואין נקבה מטמאה בלובן:
ואין שורפין עליהם תרומה - אלא תולין כי חזאי אודם איכא למימר זכר הוא ואין אודם מטמא בו ואי חזאי לובן איכא למימר נקבה היא ואין לובן מטמא בה הילכך תולין:
ראו אודם ולובן כאחד - דממ"נ טמא אפ"ה לענין טומאת ביאת מקדש פטירי מקרבן כדמפרש טעמא:
תוספות
עריכהשנשרף על גבי קטבלא. פי' עור שלוק היה בעור דפוס של אדם וצורתו דכי נמי נשרף עליו צורתו וחתוך אברים ניכרים:
אמר רב נחמן אמר רב טומטום ואנדרוגינוס כו'. קסבר רב דאנדרוגינוס ספק זכר ספק נקבה הוא דאי בריה הוא לא יטמא לא בלובן ולא באודם אלא ודאי סבר ספקא הוא והא דפסיק רב בפרק הערל (יבמות דף פג.) כר' יוסי באנדרוגינוס לא כר' יוסי דמתני' דהתם דאמר מאכיל בחזה ושוק דזכר ודאי הוי אלא כרבי יוסי דברייתא דקאמר התם אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים לידע אם זכר אם נקבה ולאו בריה בעלמא הוא אלא כלומר ספקא וכן משמע לישנא דלא הכריעו והיינו כמו שסובר רב בשמעתין ובפ' בתרא דיומא (ד' עד.) דקאמר כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור ופריך איצטריך קרא לרבויי ספקא ומשני דכוי בריה הוי האי בריה הוי בריה ממש ולא ספקא והקשה רבינו שמואל בחור דתניא בתוספתא דמס' בכורי' [פ"ב] הריני נזיר שזה איש או אשה הרי הוא נזיר ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא יכלו חכמים להכריע אם איש או אשה אבל טומטום אינו כן אלא ספק איש או אשה ואי לר' יוסי אנדרוגינוס נמי ספק במאי פליגי ת"ק והוא ועוד מאי אבל טומטום אינו כן וי"ל דלעולם ספק הוא ולא דמי לספק טומטום דבטומטום לא שייך למיתני ביה ולא הכריעו חכמים דאין כולן שוין דלפעמים כשנקרע נמצא זכר ולפעמי' נקבה וספק שלו יכול להתברר אבל אנדרוגינוס כולם או זכר או נקבה אבל לא הכריעו חכמים איזהו ונפקא מינה אם קידש טומטום אשה או נתקדשה ונקרע וגם לענין שופר אמרי' (ר"ה דף כט.) אנדרוגינוס מוציא את מינו טומטום אינו מוציא לא מינו ולא שאינו מינו ולא פליג ר' יוסי את"ק אלא מפרש מילתיה דת"ק או כולה ר' יוסי היא אי נמי פליגי וקאמר כיון דלא הכריעו חכמים אינו נזיר דלא היה בדעתו להיות נזיר אא"כ הוי זכר ודאי או נקבה ודאית וכיון דלא הכריעו הוי לעולם ספק:
שנאמר מזכר ועד נקבה זכר ודאי כו'. תימה בשלמא טומטום איצטריך למעוטי כיון שיש טומטום שהוא זכר ויש טומטום שהוא נקבה ופטרו הכתוב כל זמן שהוא ספק כדממעט במעשר בהמה בקפץ אחד מן המנוין לתוכו עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ולעיל גבי ספק בהרת קדמה לשער לבן דדריש לה מקראי בשלהי נזיר (דף סה:) אבל אנדרוגינוס למה צריך למעוטי כיון דסבר רב דספק הוי וכולן שוין קמי שמיא גליא אם זכר אם נקבה ואמאי ממעט ליה והכי פריך בבכורות בפ' על אלו מומין (דף מא: ושם בסופו גבי הא דתניא כשהוא אומר למטה הזכר שאין ת"ל להוציא טומטום ואנדרוגינוס ופריך מני אילימא ת"ק קסבר אנדרוגינוס ספקא הוא אצטריך קרא למעוטי ספקא וי"ל דהתם פריך שפיר דממעט אנדרוגינו' מהזכר יתירא דכתיב גבי עולה ולהכי פריך אצטריך קרא למעוטי ספקא דכיון דקמי שמיא גליא אם נקבה הוי אמאי צריך למעוטי ואם זכר הוא בא למעוטי משום דמשונה משאר זכרים א"כ ש"מ דזכר הוא ולא ספק אבל הכא דכתיב מזכר ועד נקבה איכא למימר דממעט לה מטעם שהוא משונה והוי ספק משום דלא ידענא אי מזכר ממעט ליה והוי זכר או מנקבה ממעט ליה והוי נקבה ונראה לומר דתרי מיעוטי נינהו דהוי מצי למכתב מזכר ועד אדם או מנקבה ועד אדם ואתא חד לאנדרוגינוס וחד לטומטום אי נמי מההיא מיעוטא דממעטינן אנדרוגינוס ממעטינן נמי טומטום ולא נימא דתרי מיעוטי נינהו ואי מזכר ממעטינן להו איצטריך למכתב נקבה דלא נימא זכר למעוטי נקבה אתא או איפכא:
ראשונים נוספים
מעשה היה וטהרו לו פתחים קטנים. פרש"י ז"ל טמאו לו פתחים גדולים של ד' טפחים וטהרו לו קטני' הפחותים מד' כשאר מתים גדולים שהפתחים הגדולים מצילין על הקטנים דקי"ל פתחו בד'. וה"מ להציל על הפחות מד' טפחים והכי אמרינן במס' אהלות המת פתחו בד' בד"א להציל על הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח. זה כתב הרב ז"ל.
ואין הדין הזה אלא כשהפתחים כולן סתומים או מגופין שבהן שנינו המת בבית ולו פתחים הרבה כולן נעולין כולן טמאין, פי' משום דסוף טומאה לצאת נפתח א' מהם אע"פ שלא חשב עליו טיהר את כולן פירש כיון דנעולין הן וה"ה למגופין אבל בפתוחין כל פותח טפח מוציא טומא' לצד ב' ואין לו הצלה כלל.
המפלת יד חתוכה. פי' רש"י ז"ל חתוכה שיש לה חיתוך אצבעות. וק"ל בלאו הכי נמי ליחוש ללידה שהרי אפילו השפיר שאין לו אפילו חתוך ידים עצמן אמו טמאה לידה.
ואיכא למימר הכי ספיקא הוא ואם הפילה יד גמורה שאינה חתוכה אומרי' מגוף אטום באת כשם שהיא משונה כך באת מגוף משונה ושמא לאו מגוף באת אלא חתיכה של בשר שנעשית כמין פיסת היד היא הילכך אמו טהורה תולין להקל שרגלים לדבר.
והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל מפרש שלא אמרו חתוכה אלא לענין מביאה קרבן ונאכל דמדקתני ואין חוששין כלל במשמע ואלו בשאינה חתוכה אינו נאכל. (אלא) א) לענין האם טמאה מ"מ. ואין זה לשון הגון מדקתני ברייתא אמו טמא' ואין חוששין ולא קתני מביאה קרבן ונאכל ואין חוששין.
המפלת יד חתוכה או רגל חתוכה: פרש"י ז"ל (לעיל יח, א) חתוכה שיש לה חתוך אצבעות, ואיכא למידק והלא המפלת שפיר מרוקם אמו טמאה לידה ואע"פ שאין לו עדיין חתוך ידים ורגלים. ויש מפרשים דשאני הכא דכיון שהפילה תכנית יד ורגל גמורה ואין לה חתוך אצבעות חזקה היא דמגוף אטום באת כמות שהיא אטומה או שמא חתיכה בפני עצמה היא שנעשה כתבנית יד הלכך תולין להקל ואמו טהורה. ובהאי תירוצא ניחא לן נמי הא דאמרינן בריש פירקי' המפלת חתיכה קורעה אם יש בה עצם טמאה לידה ולא חיישינן שמא מגוף אטום באת משום דהתם ליכא הוכחה כלל שתהא מגוף אטום.
והראב"ד פירש דלא אמרו חתוכה אלא לענין מביאה קרבן ונאכל בלבד מדקתני ואין חוששים שמא מגוף אטום באת ואין חוששים כלל משמע ואלו בשאינה חתוכה אינו נאכל אבל לענין האם בין חתוכה בין בשאינה חתוכה אמו טמאה לידה. ואינו מחוור מדקתני אמו טמאה לידה ואין חוששים, משמע דאין חוששים אאמו טמאה קאי דאי לענין קרבן הוי ליה למיתנא מביאה קרבן ונאכל.
ונראה לי דהא דתניא אמו טמאה לידה מחמת יד זו בלבד קאמר כלומר אע"פ שלא הפילה אלא היא ואע"פ דקתני במתניתין יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד אבל ביד לבדה לא ולא עוד אלא דאפילו בולד שלם וחי אם הוציא יד אינה לידה אלא מדרבנן התם שהיא מעוברת ונשאר עדיין ולדה בתוך מעיה אינה לידה עד שיצא רובו אבל כאן במפלת יד לבדה ואינה מרגשת בולד אחר לפיכך אנו אומרים מגוף שלם באת וחוששים שמא הפילה שאר האברים כבר והרחיקה לידתה הות וכדאמרינן בהדיא רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו אין נותנים לה ימי טוהר מ"ט אומר הרחיקה לידתה אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בלשון הזה בפרק עשירי (פ"י מהל' איסורי ביאה הי"א) אם הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה חזקתה מולד שלם ומצטרפין עם רוב איבריו ע"כ ושמא לתת לה ימי טוהר קאמר. ואינו נראה מענין מקומו כן.
הא דאמר רב הונא: הוציא העובר את ידה והחזירה אמו טמאה לידה: אסיקנא טמאה לידה מדרבנן אבל מדאוריתא אינה חוששת לכל דבר והילכך לימי טומאת לידה נמי משעה שיצא רובו או ראשו מנינן ליה שבעה ושבועיים לנקבה וקשיא לי א"כ מאי נפקא לן מינה כי מטמינן לה משום לידה אי למנין ז' ושבעים הא אמרינן דלא, ואי משום טומאה תיפוק לי דהויא לה נדה דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. ושמא נאמר דרב הונא איפשר לפתיחת הקבר בלא דם סבירא ליה. אי נמי י"ל דנפקא מינה להחזירה ולא ילדה עד לאחר י"ד יום דאי משום נדה משתספור ז' נקיים טהורה אפילו לדידן דמשוינן להו לכולהו כזבות ואלו משום לידה מטמאים לה כל הי"ד יום מספק יולדת נקבה. כנ"ל.
הא דאמרינן: סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר ר' יצחק וכו'. מדהאי זכר האי נמי זכר: תמיה לי דבאנדרוגינוס ליכא למימר הכי שהרי בריה בפני עצמה היא ולעולם חד מינא הוא או כולן זכרים או כלן נקבות ואעפ"כ פעמים נולד עם הזכרים ופעמים נולד עם הנקבות. וי"ל דדילמא אנדרוגינוס אגב טומטום נקטיה.
אמר אביי כגון ששרפו ע"ג קורטבלה: פי' שנשרף בלי כסותו והעור ההוא לא נשרף ורבא אמר ששרפוהו בדפוס של שיש ונשרף שם ונשאר שלדו קיימת כעין מת שנעשה רקב ולא נתפזר שנראה רקב שלו כאלו הוא כלו קיים אף כאן אעפ"י שנעשה אפר כיון ששלדו קיימת שעומד מכונס שם עדין הוא טמא ולאפוקי עפר שרופין שהעפר מבולבל.
רבא אמר כגון דחרכיה חרוכיה: פי' אבל כל שנעשה אפר דינו כעפר שרופין והלכתא כרבה.
ת"ר המפלת יד חתוכה או רגל חתוכה: פי' שנכר בהם חיתוך אצבעות אמו טמאה לידה פי' לאו משום יד ורגל זה בלבד דהא מתני' דיצא מחותך מוכיח להדיא דלכ"ע בעינן או ראש או רוב איברים אלא הכא כשהוחזקה מלאה בפנינו והרי היא רקנית וכיון דכן דנין אותה שכבר יצאו שאר איבריה קודם לכן ולא הרגישה ומתני' דלקמן דיצא מחותך כשהוא עדין מלאה בפנינו שעדין שאר אברים בפנים אבל אין לפ' דהכא כשהפילה שאר האברים אלא שאבדו ואין אנו יודעין אם היה גוף אטום או לאו דא"כ היכי שייך לומר בה שמא הרחיקה לידתה אלא ודאי כדאמרן ואיכא למידק דמשמע מהא דדוקא שהפילה יד או רגל חתוכה הא אלו לא היתה חתוכה חוששין שמא מגוף אטום באה ואמאי והלא המפלת שפיר מרוקם אמו טמאה לידה ואעפ"י שאין לו עדין חתוך ידים ורגלים ובריש פרקין נמי אמרינן המפלת חתיכה אם יש בה עצם אמו טמאה לידה אלא חיישינן שמא מגוף אטום באה ובתוס' תרצו דשאני הכא שהפילה תבנית יד גמור הראוי לחתוך אצבעות וכל שאין לה כן יש הוכחה דכשם שהיא אטומה גופא ג"כ אטום ולפי' חולין אף להקל ואמו טהורה שאין כן בשפיר מרוקם ואידך חתיכה דריש פרקין דלית כאן הוכחה דגוף אטום וכן עיקר אבל הראב"ד ז"ל פי' דהא דקאמר דבעי יד חתוכה אינו אלא לעשותה לידה ודאית ושיהא קרבנה נאכל וכדאמר לקמן דמביאה קרבן ונאכל אבל בלא חתוך אצבעות אמו טמאה מספק אלא שמביאה קרבן ואינו נאכל ואין פי' זה מחוור דא"כ הוה ליה לתנא דמתני' להדיא דמביאה קרבן ונאכל וכיון דלא קתני הכי אלא אמו טמאה לידה משמע דאפי' לענין הטומאה נמי בעי יד חתוכה ורגל חתוכה.
אימא הרחיקה לידתה: פי' וכבר עברו ימי טוהר שלה אלא שלא הרגישה.
מתיב רב יוסף המפלת ואין ידוע מהו: וא"ת ומ"ל דמתני' בהכי מיירי דילמא כשהפילה עובר בפנינו אלא שאין ידוע אם הוא זכר אם היה נקבה וי"ל דא"כ פשיטה ומאי קמ"ל דאפילו בכה"ג קתני שתשב לזכר ולנקבה ולנדה ואם איתא דלית לה דם טוהר דאמ' הרחיקה לידתה ליתני נמי לנדה פי' דהשתא ודאי הל"ל שאין לה טוהר וכי קתני לזכר היינו לענין מה שאמר בפרקין לקמן מה הוזכרו זכר אבל כל היכא דקתני לזכר ולנקבה ולא קתני לנדה היינו ודאי למיתן לה טוהר דזכר לחוד.
אי תנא לנדה: פי' דהא דלא קתני לנדה אינו להקל עליו בדם טוהר אלא להחמיר עליו דתהוי ודאי טמאה לידה ותביא קרבן ויהא נאכל ואלו תנא לנדה ה"א דחייש דילמא אין כאן לידה כלל ושאין קרבנה נאכל וק"ל והיאך חשש לזה התנא ולא חשש דכי חזיא דלא קתני לנדה דיהבינן ליה ימי טוהר דזכר דכולהו מתני' דבפרקין הא ודאי טפי ה"ל למיחש להא וליתני לנדה וי"ל דאיהו פשיטא ליה דא"א לטעות ולתת לה ימי טוהר דכיון דלא ידעינן זמן לידתה מנא ידעינן מהיכא נתחיל למנות ימי לידתה עד שנוכל לתת לה שום דם טוהר כלל וקרוב הדבר לומר עוד דרב יוסף תיובתא בעלמא מותיב ומשום דק"ל לישנא דמתני' דלא קתני לנדה ולאו משום דס"ל דניתן לה ימי טהר דהא טעמא דהרחיק לידתה טעמא דמסתבר הוא שלא לתת לה דם טהר למי שלא נודע יום לידתה.
לחוש חוששת: פרש"י ז"ל דצריכה לפרוש מבעלה יום או יומים והקשו עליו דהא מסקינן דהאי חששא מדרבנן היא משום גזירה כדבעינן למימר ואמאי תיפוק לי וא"א לפתיחת הקבר בלא דם ולא סגי דלא תהא טמאה ז' וי"מ לשיטת רש"י דהא אתיא גמר' אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכן פסקו רוב הפוסקים ויותר נראה לומר דכי אמ' דא"א לומר לפתיחת הקבר בלא דם כשהיא יולדת גמורה או מפלת כל העובר שבמעיה ואפי' אין כאן אלא חתיכה בעלמא אבל בזו שלא הוציא העובר שבמעיה ולא הוציא אלא ידו אין כאן פתיחת הקבר שנאמר שא"א בלא דם כנ"ל אבל י"מ שלא הוצרכו לומר כאן חוששת אלא בשלא ילדה אלא לאחר ז' שכבר עברו עלה ימי נדה אם ראתה בפתיחת הקבר ואפ"ה חוששין לה עד י"ד משום חשש עובר נקבה.
אינה חוששת מדאוריתא: אבל מדרבנן חוששין ק"ל דא"כ היכי פסיק ותני הכי ה"ל למתני דבר תורה אינה חוששת לכל דבר וכדפרכינן בעלמא ומתוך הדוחק יש לי לומר שזו גזירת האמוראים ולא נגזרה בימי חכמי המשנה וטעמא דידהו משום דגזרו הוציא ידו אטו הוציא ראשו דהוי כילוד ומשום גזירה דאוריתא נגעו בה ומש"ה לא אמר כדאמר בפרקין לעיל דחומרא דאתי לידי קולא הוא.
אצטריך סד"א הואיל ואמר ר' יצחק וכו' יפה: פי' הרשב"א נר"ו שלא נאמר זה אלא משום טומטום דאפשר שהוא זכר גמור דאלו לגבי אנדרוגינות הא בריה בפני עצמה הוא ולעולם הוא חד מינה או כלם זכרים או כולם נקבות ואעפ"כ פעמים נולד עם הזכרים ופעמים עם הנקבות אלא ודאי לטומטום עבדינן צריכותא ואגב טומטום נקט תנא אנדרוגינוס דצריכות כל דהו עבדינן דהא אורחיה דתנא למפלג אגב אורחיה כלהו דיניה דאית בהו והיינו נמי דלא עבדינן צריכותא לסיפא דטומטום ונקבה זכר ודאי נקבה ודאית מכאן יש סיוע לדברי ר"י ורש"י ז"ל וכל דכותי' בעלי תוס' ז"ל שאומרים דאפי' למ"ד דאנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא אינו מין גמור לעצמו שאינו לא זכר ולא נקבה אלא גם הוא זכר או נקבה אלא שדינו מסופק אלינו ומשום דטומטום אינו בעצמו אלא זכר לחוד או נקבה לחוד אלא שכל זמן שלא נקרע לא נתבררה צורתו ואלו אנדרוגינוס נתבררה צורתו אלינו לעין אלא שלא נתברר לנו דינו קרוי בתלמודא לטומטום ספיקא ולאנדרוג' בריה אלא ודאי אין דינו אל כזכר או כנקבה וכן הדין בכוי למ"ד בריה הוא בודאי הוא חיה או בהמה ולא מין שלישי אלא שלא נתברר דינו אלינו ותדע דבפ' הערל ס"ל לרב ב"ר יוסי באנדרוגינוס דאמר בריה בפני עצמה ואפ"ה אמר כאן ששורפין על ספקו את התרומה ואמאי שהרי לא נתנה התורה טומאה אלא לזכר או לנקבה וזה שמא אינו לא איש ולא אשה אלא מין בפני עצמו וכן בכוי א"ר יוסי שאין שוחטין אותו בי"ט שמא חיה הוא וטעון כסוי ואין מכסין שמא בהמה הוא ואע"ג דאיהו קרי ליה בריה במ' חולין ואי מין לעצמו הוא אמאי טעון כסוי דהא גבי כסוי חיה כתיב ביה אלא ודאי כדאמרן.
אבל רבינו הרמב"ן ז"ל סובר וכן שמעתי על רבינו מאיר הלוי ז"ל שהשיב על רבינו שמשון ז"ל דלמ"ד אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא הוא מין בפני עצמו ולהכי קרי ליה בריה ותדע דאמר בבכורות דרשב"א סבר דטומטום לא קדיש בבכורה ורבנן סברי דקדיש ואתי' לומר דרבנן סברי דספיקא הוי וקדיש מספקא ורשב"א סבר בריה היא ולהכי לא קדיש ואמ' דבע' טומטום כבריה לא מספק דזכר או נקבה הא דמספקא אלמא כל היכא דאמר בריה אינו משום ספק זכר או נקבה אלא משום דהוי מין בפני עצמו ובפ' בתרא דיומא אמר כל חלב לרבות את הכוי ואמ' מאי קסבר אי סבר ספקא הוי אצטריך קרא למעוטי ספקא אלא קסבר בריה בפני עצמה ובחגיגה פ"ק זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס והוינן בה בשלמא אנדרוגינוס אצטריך סד"א הואיל ואית ביה צד זכרות ליחייב קמ"ל דבריה הוא אלא טומטום אצטריך קרא למעוטי ספקא וכל הני אתיין כר' יוסי דלא אשכחן בהדיא דאית ליה האי סברא אלא הוא ותבע' דרב גופיה דפסק בהדיא כר' יוסי בפ' הערל אמר התם דאנדרוגינות חייבין עליו משני מקומות ומרבינן לה מואת זכר ואי ספק נקבה הוא היכי מתרבי מואת זכר ואיכא אפשר נמי לחייבי משום זכר ודילמא נקבה היא והא דאמר רב הכא שורפין עליו את התרומה גבי טומטום נקבה נקטה לכ"ע ואפי' אליבא דנפשיה וכר' יוסי אבל באנדרוגינוס נקטיה אליבא דרבנן בדוקא ולדידיה ור' יוסי נקטי' אגב טומטום בהשגרת לישן ומ"ש בכוי לענין כסוי שאני התם דאע"ג דבריה הוא מ"מ דינו ספק ושמא דינו כחיה או כבהמה או אפשר שדינו כשניהם להחמיר וחזינן לענין חלב ודם שריבהו הכתוב כבהמה ולפי' בכל מה ששוין חיה ובהמה א"א להוציא מכללם לפטור שכבר ריבהו הכתוב וכדא' בפ' דם שחיטה וטומאתו ושחיטה מנ"ל ואמרינן סברא מדלכל מילי שוייה רחמנא כבהמה להחמיר טומאתו ושחיטאתו כבהמה וכיון דהכי הוא לענין כסוי נמי חשו עליו דדילמא לכל מילי דינו כבהמה ואפי' להקל או שמא יש עליו גם דיני חיה להחמיר.
והא דאמ' בבכורות פ' אלו מומין וחכמים אומרים לא נגזז ולא נעבד ואמר התם דלרבנן תרי מעוטי כתיבי הזכרים הזכרים דאלמא לא ממעוטי מלשנא דזכר דעלמא והיינו משום דהא ספק הוא דאלו הוי בריה אמאי לא ממעיט הא לא קשי' דההוא לרבנן דלית ליה דר' יוסי וסבר דאנדרוגינוס ספקי' הא לר' יוסי לא צריכי מעוטי דהזכרים כלל כל זה מיסודו של מורי הרא"ה ז"ל בשיטת רבי' הגדול רבו הרמב"ן ז"ל.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נידה (עריכה)
אמר ליה רבינא לרב אשי ר' יוחנן דאמר כר' אליעזר דתנן אפר שרופים ר' אליעזר מטמא ברובע וחכמים מטהרין ה"ג והכי תנן בפ' ב' דאהלות:
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק ג (עריכה)
אנדרוגינוס וזכר מיבעיא איצטריך סד"א כו'. והאי טעמא לא שייך אלא בטומטום ונקט אנדרוגינוס אטו טומטום:
קמ"ל שניהם הזריעו בבת אחת. אע"ג דהך מילתא שמעינן כבר לעיל ממתניתין דסנדל האיכא לעיל שינויא אחרינא שאם תלד נקבה קודם שקיעת החמה כו' דמנינן תחלת נדה מן הראשון ותחלת נדה מן האחרון:
ראו לובן ואודם כאחת כו'. וסבירא ליה דספק זכר ספק נקבה הוי הלכך שורפין עליו את התרומה דממה נפשך טמא ודאי אבל אי בריה הוי אינומטמא לא בלובן ולא באודם ותימה דבפ' הערל משמ' דסבר רב דבריה הוי דתנן התם ר' יוסי ור"ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וקאמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא דתניא ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה ולא הכריעו בו[חכמים] אם זכר אם נקבה ופשיט התם דהילכתא כר' יוסי באנדרוגינוס והרכבה ומסתמא פסק כר' יוסי דברייתא דחשיבא ליה עיקר וי"ל דהא דקאמר התם ר' יוסי דאנדרוגינוס בריה הוא לא שיהא בריה בפני עצמו לא זכר ולא נקבה דא"כ מאי לא הכריעו בו חכמים אלא ודאי ספיקא בעלמא הוא והא דקאמר התם רב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות שנאמר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה איזהו זכר שיש לו שני משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס לא בשביל דחשיב ליה זכר ודאי אלא גזירת הכתוב הוא. וכן בפ' אותו ואת בנו דקאמר ר' יוסי כוי בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם חיה אם בהמה. ההיא בריה הוי נמי ספיקא מדקאמר בפ' כסוי הדם כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ואי בריה ממש קאמר שאינו לא חיה ולא בהמה א"כ לא שייך ביה כסוי אלא ודאי ספיקא הוי וכן מוכח לשון הכריעו אבל בריה דפ' בתרא דיומא הוי בריה ממש דקאמר התם כל חלב לרבות כוי ופריך כוי ספיקא הוי איצטריך קרא למעוטי ספיקא. ומשני קסבר האי תנא כוי בריה בפני עצמו הוא. וכן בפ"ק דחגיגה דקאמר כל זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס וקאמר בשלמא אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא אלא טומטום ספיקא הוי מכלל דבריה דקאמ' בריה ממש ולא כמו בריה דר' יוסי. ומיהו בתוספתא דמס' ביכורים משמע דר' יוסי סבר דאנדרוגינוס הוי בריה ממש דקתני ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא ולא יכלו חכמים לעמוד עליו ולהכריע אם איש או אשה אבל טומטום אינו כן אלא או ספק איש או ספק אשה מכלל דאנדרוגינוס לאו ספקא הוא וי"ל לדעולם ספיקא הוא אלא דאין ספיקו כעין ספיקא דטומטום דאנדרוגינוס אין בו הכרעה לידע אם איש או אשה לפי שכולם שוין אבל טומטום יש שהוא זכר ויש שהוא נקבה וספיקא יכול להתברר שאם יקרע ימצא זכר או נקבה ונפקא מינה אם קדש אשה או נתקדש ונקרע ונפקא מינה ג"כ לגבי שופר וכיוצא בו כדאמרי' אנדרוגינוס מוציא את מינו טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו:
שנאמר מזכר ועד נקבה זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס. ותימה כיון דאנדרוגינוס ספיקא הוי איצטריך קרא למעוטי ספיקא דהכי פריך בפ' אלו מומין בבכורות גבי אנדרוגינוס ופ' בתרא דיומא גבי כוי ובכריתות פרק דם שחיטה ובפ"ק דחולין גבי תחלת הציהוב שבזה ושבזה בשלמא טומטום איצטריך שיש מהן זכר ויש מהן נקבה ופטרו הכתוב כשהוא ספק אפילו אם יקרע אח"כ ויתברר ספיקו למפרע וכן גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכו כולן פטורין דממעט עשירי ספק ולעיל גבי קדמה בהרת לשער לבן דדריש ליה מקרא בסוף נזיר איצטריך קרא לאורויי לן בספק הנארע מה יהא דינו אבל באנדרוגינוס אין בו שום ספיקא שכולן שוין וגבי שמיא גליא אם הוא זכר אם נקבה וי"ל דהא דמיעטיה הכא לאו משום ספיקא דספיקא קמי שמיא ליכא אלא משום דהוי זכר משונה או נקבה משונה ולדידן הוא דמספקא לן משום דתרי מיעוטי כתיבי זכר ונקבה ואתא חד מינייהו לטומטום למעוטי טומטום וחד מינייהו למעוטי אנדרוגינוס ולא ידענא אם אנדרוגינוס הוא זכר ומיעטיה מזכר ונקבה למעוטי טומטום או נקבה הוי ומיעטיה מנקבה וזכר למעוטי טומטום והא דפריך בפ' אלו מומין גבי אנדרוגינוס איצטריך קרא למעוטי ספיקא ולא אמרינן דמיעטיה משום דהוי זכר משונה י"ל דהתם פריך שפיר משום דמיעטיה מהזכר יתירה דכתיב גבי עולה ופריך מני אילימא ת"ק ספיקא הוי איצטריך קרא למעוטי ספיקא ואי מיעטיה משום דזכר משונה הוי א"כ תיפשוט דזכר הוי ולא ספיקא א"נ י"ל דבלאו טומטום איצטריכי הני תרי מיעוטי לאנדרוגינוס דאי הוה כתיב זכר לחודיה לא הוה ממעטינן מיניה אנדרוגינוס משום דמספקא לן דילמא נקבה הוא וזכר הוה מוקמינן לדרשא אחריתי וכן נמי אי הוה כתיב נקבה לחודה אבל השתא דכתיב תרוייהו ממה נפשך נתמעט אנדרוגינוס בין שהוא זכר בין שהוא נקבה ועי"ל דלטומטום לחודיה צריכי תרוייהו למעוטי ספיקא דידיה מדין זכר אם אח"כ נמצא זכר (או נקבה) או מדין נקבה אם אח"כ נמצא נקבה וסבר רב הונא דשקולין הן ואתו תרוייהו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה