חידושי הריטב"א על הש"ס/נידה/פרק ז
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו אשר |
רמב"ן |
רשב"א |
מאירי |
ריטב"א |
תוספות רי"ד |
תוספות הרא"ש |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: מהר"ם | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
- פרק שביעי דם הנדה
יבש מעיקרו מנא לן: כבר פירשנו הפ' המפלת דלאו מגופא דמתני' פרכינן לה אלא משום מאי דמכרתי' לה מההיא דהתם.
ותו הא דתנן המפלת וכו': כבר פירשנוהו בס"ד.
יהיה רבויי הוא: פי' דלאו מלו שנאמר דיהי' דרשי' לה לומר בהוייתו תהי' דמשמע בלח מעיקרו אלא מיתורא דרשינן לה ולומר דאפי' יבש מעיקרו יהא חשוב כלח.
אי מה היא מטמא' באבן וסמא: כבר פירשתיו בארוכה בס"ד בפ' ר' עקיבא לדעת רש"י והתוס' ושמעינן מהכא דאבן מסמא לא לענין משכבות ומושבות בלחוד רבייה רחמנא אלא אף לענין טומאת משא שאם אדם נושא כזית נבלה על גבי אנן מוסמא אעפ"י שאינו מכביד עליו כלל טמא כדין נושא נבלה דאי לא תימא הכי מאי אמרינן השתא והלא כבר מיעטנא דם הנדה מדין מושכבות ומושבות והאיך נאמר שיטמא באבן מסמא אלא ודאי כדאמרן וכן מוכיח מהא דאמרינן לקמן בפ' תינוקת הזב והזבה והיולדת והמצורע מטמאין במשא עד שימוק הבשר ופרישנא עלה בגמ' מאי משא אבן מוסמא וכן בפ' ר' עקיבא שנחלקו בע"ז אם מטמאה במשא אמרינן עלה בגמ' במשא דכ"ע לא פליגי כי פליגי באבן מוסמא ואם איתא אבן מוסמא מאן דכר שמיה ועוד דע"ז לאו בר מושכב ומושב הוא אלא ודאי כדאמרן וכן יש אבן מוסמא לענין הסטו של זב מדאמרינן בתוספתא דאשכחן במגלת סתרים לרבי' נסים ז"ל אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהסט הזב על גבי מוסמא כלו' שאם הזב נושא טהרות או כלי חרס על אבן מוסמא הוא מטמא אותן בהסט ואעפ"י שאינן מכבידין עליו כלל ואע"ג דבספרי נפקא לן אבן מוסמא מיתורא דבכל המשכב אשר ישכב עליו כדאיתא התם ובפי' ר"י ז"ל קים להו לרבנן דה"ה לשאר טמאות המטמאין דאיתא אפי' באבן מוסמא או דנפקא להו מדכתיב בפרשת זבין והנושא אותם בתר משכבות ומושבות וכדאמרינן הכא אמר ר' אשי אמר קרא והנושא אות' וילפינן מינה דררשי' הנושא הנושא כדאית' בפ' בנות כותים א"נ דאפי' הסטו של זב מדין משא הוא אלא שהמשא הוא בטהור נושא טמא ואלו הסטו של זב שלא מצינו לו חבר הוא בטמא נושא טהור ואף משא נמי פעמים נקרא בלשון הסט כאותה שאמר כל המסיט והניסט טהור וכן במס' שבת בפרק ר"ע ומעתה היינו דפרכינן הכא אי מההיא מטמאה באבן מסמא כלו' דבטומאת משא שלו ופרקי' אמר רב אשי הנושא אותם מיעוטא הוא אותם דהיינו זב ומשכבותיו ולאדם הנדה והוי יודע שכשם שהמשכב מטמא תחת אבן מסמא כך חוזר ומטמא למה שעל אבן מסמא והיינו דאמרי' בספרא והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא מנין לעשרה מושבות זו על גב זו ואפי' על גבי אבן מסמא ת"ל והיושב מקום שהוא יושב ומטמא הטהור יושב ומטמא וזהו שנינו במ' כלים פ' ראשון אבות טומאות השרץ ושכבת זרע וטמא מת למעלה מהן נבלה למעלה מהן בועל נדה למעלה מהן זובו של זב רוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו למעלה מהן מרכב שהוא מטמא תחת אבן מוסמא ע"כ והא ודאי לומר שהוא מטמא מתחת אבן מוסמא טהרות ואדם וכלים שעל גבי האבן שאלו לטמא משכבות שתחת האבן שהמרכב עליה הא אמרינן בסיפרא שאין מושכב ומושב עושה משכב ומושב ועוד מה למעלה מהן שהרי בועל נדה מטמא משכב ומושב שתחת אבן מסמא כדאיתא בהדיא בתורת כהנים אלא ודאי כדאמרן נמצא שאבן מסמא נתרבתה בין לטמא בין ליטמא גבי משכבות ומושבות וגבי טומאת משא דגבי משא הוא לטמא וגבי הסט ליטמא.
שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין: פירש"י ז"ל ובתוס' מרדעת לחמור והקשו בתוס' היאך אפשר לו לעשות כן והלא עור המת אסור בהנאה אפי' שערו שאנו מטמא אסור כדאיתא בערכין וכ"ש עורו ותירצו דשפיר בדיליה משום טומאה דחמירא להו טומאה כדאמרינן בפ"ב דיומא ללמדך שקשה להם טומאת כלי יותר משפיכות דמים ומיהו עדין קשה והלא רשע שבגוים אינו עושה כן וכ"ש ישראל לכך הנכון כמו שפי' מורי הרב הר"א הלוי בשם רבו הרמב"ן ז"ל דשטיחין היינו שעשה מהן דבר חשוב ומעובד יפה לשטחן על גבי הכותל להתאבל עליהם ימים רבים או שיזכור מעשיהם הטובים והיינו דנקט לשון שטיחין ולשון אביו ואמו.
שעיר המשתלח יוכיח: וא"ת ולימא דם הנדה יוכיח שגורם לאחרים משכב ומושב ואינו מטמא משכב ומושב וי"ל דשאני התם דלאו בר משכב ומושב הוא ולגבי משא דשייך הרי הוא מטמא לכך נקט שעיר המשתלח שמטמא לאחרים במגע ובמשא והוא טהור.
כיחו ונעו: פי' היוצא מפיו בכח נקרא כיחו והיוצא שלא בכח נקרא נעו.
א"כ נכתוב קרא באדם: פי' ומניה דרשינן מה שביד אדם טמאתי לך לימא שמטמאה האדם מדין משא מאי בטהור ש"מ תרתי דמיתורא דבית דרשינן מה שבידו והיינו משא ומדשני קרא מאדם לטהור דרשינן דאפי' במגע מטמא בגדים שהוא לבוש שהוא טהור במגע נבלה.
אמר רב בנגררין דרך הפה לפי שאי"א למי האף בלא צחצוחי הרוק: וא"ת א"כ אמאי אצטריך תנא דלעיל לרבויינהו מוירוק י"ל דאי לאו רבוייא דקרא הוה אמינא שלא טימא הכתוב אלא רוק גמור ולא תערובתו והא דאמרינן דלוי סבר מעין הוא ורחמנא רבייה לאו למימר דאליבא דרב לא רבייה אלא ה"ק ורחמנא רבייה מדין מעין גמור באנפי נפשיה הכא נמי תנא רוקו וכל דאתי מרבוי דידיה וא"ת ודקארי לה אמאי קשיא לי' הא טפי מכחו ונעו י"ל דקסבר דכחו ונעו שמקורם צרך ברוק ולהכי לא פרשינהו.
ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא אלא טהור: וא"ת דם היוצא מפי האמה למה לי למיעטיה מהכא תיפוק לי דהא מעיט רחמנא איש מאודם וכדאיתא בריש פ' בנות כותים וי"ל דהתם אודם בטהור אבל הכא מאודם דזוב ובפ' מצות חליצה אוקימנא להא דדם היוצא מפיו כדם השותת אבל במוצץ טמא לפי שא"א בלא צחצוחי הרוק.
וזאת לרבות מימי רגליו: פי' ו"ו דוזאת דרשי' לר"מ וגם זאת טמאה והיינו מימי רגליו דאלו זאת גופא מעוטא בכל דוכתא.
חזקתו בדוק אומרים: כלומ' דלא סמכינן אכיבוד לפי שיש עמו חזקת בדיקה מן הסתם או דילמא חזקתו מתכבד בלחוד אמרינן ואסיקנא דחזקתו בדוק אמרינן חזקתו מתכבד לא אמרינן והקשו בתוס' מהא דאמרינן בפ"ק דפסחים מעות הנמצאים בירושלים בשעת הרגל דאמרינן בשעת הרגל נפלו שם ולא קודם לכן א"ר שמעיה לפי ששוקי ירושלים עשויים להתכבד בכל יום אלמא על כיבוד לחודיה סמכי' ותירצו דלא עדיפא ממתני' דהכא והתם נמי ה"ק להתכבד ולהבדק ולא נתחוור בעיני מורי הר"א הלוי ז"ל שאין דרך האמורא לסתום אלא דשאני התם דחששא הוא דהא לא אתידע אי הכי חולין או מעשר אפי' תימא דכבוד לחודיא לא סגי לגמרי שלא לחוש לדמעיקרא מ"מ מהני לעשות מה שלפניו מיעוטא דמעת שנפלו היום רובא ואזלינן בתר רובא אבל כאן שהוחזק לנו שרץ ודאי במבוי אין לנו להחזיקו בעכשו לגמרי ולטהר לשעבר בכבוד לחודיה שהרי הוחזקה טומאה כאן וכבר פירשתיה שם יפה בפ"ד וכן בפ' אלו מציאות.
מאן דבדיק בגומא נמי בבדיק: והקשו בתוס' מהא דאמרינן בפ"ק דפסחים גבי תיבה שנשתמשו בה מעות של מעשר שני דגומא אינה נבדקת ותירצו דהתם מיירי בגומא שבין קרשי התיבה שהיא מכוסה קצת והנכון דטומאה שאני דבדקי בה טפי משום חומרא דטהרות דטומאה חמירא להו כדאיתא בפ"ב דיומא וה"ק מאן דבדק לטומאה בגומא נמי בדיק.
שחזקת בנות ישראל בודקות חולקותיהן: פי' רבותי שלא סוף דבר חלקותיהן אלא אפי' חלוקות חברותיהן דמתקנות הן לחברותיהן כיון שיודעות ורגילות ומקפידות בכך אלא אם כן נתכבס ע"י שפחה ונכרית דהנהי לא קפדן ועוד אמ' דהשתא דקי"ל דחזקתו מתכבס לחוד לא אמרינן יש בדבר הזה גם להקל שאם לבשה חלוקה בימי נדתה וכבסתו ולבשתו בלא בדיקה בימי טהרתה ומצאתיה כתם ואינה יודעת להבחין אם מגליד או מקדיר או שאבד החלוק או נתכבס עד שבדקוהו שתולין להקל שהיה בו קודם כבוס בשעת וסתה דכיון דחזקתו בדוק אמרינן ואין כאן חזקת בדיקה אעפ"י שאין טעם זה לעשותו כודאי אינו בדוק בהא סגי לתלות לקולא כhון דכתמין דרבנן ומיהו היכא דאפשר למיקם אמילתא אם מגליד או מקדיר עבדינן הכי ולא סמכינן אהא דאמרן כל זה מיסודו של מורי הרשב"א נר"ו.
אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן: וא"ת והא בלאו הכי נמי היכי פליג רב יוחנן והביא אמתני' דהכא דלית לה שום פלוגתא דתנאי וי"ל דקים להו דאיכא פלוגתא דתנאי וי"ל דקים להו דאיכא פלוגתא דתנאי ואשכחן דכותה בפ' ערבי פסחים גבי פורס בירושלמי והא אופה ומקדש כדפרישו התם אשכחן בפ"ק דיבמות דתני רמי בר יחזקאל אין מקבלים גרים מן הקרדיים ולא מן התרמודין גרש"י ז"ל לפי שהם גרים וטועין פי' וטועין שלא להצניע כתמיהן ויש גורסין וטעו כלומר שחזרו לסורן וטעותן ואפ"ה כתמיהן טמאין דישראל משומד חשיבי כדאיתא בפ' החולץ ובתוספתא יש שהם גרים ונטמעו.
וחכמים מטהרין שלא נחשדו על כתמיהן: וא"ת והא כותים לא זהירי בדרבנן וי"ל דאינהו סברו כתמין דאוריתא דלא דרשו מבשרה עד שתרגיש מבשרה עצמה.
הא דאמרי הכא ובכל דוכתא דלמאן דאמר כותים גרי אריו' כגוים חשיבי ואע"ג דאסיקנא בפ"ק דיבמות דכולם גרים הם ואפי' מי שנתגייר מפני אריות שאני התם דאגב יראה גמרי ומתגיירי מה שאין כן באלו שהכתוב העיד עליהם את יי' היו יראי' ואת אלוהיהם היו עובדים ושם פירשתיה בס"ד.
והנמצא בערי יהודה טהורים שלא נחשדו על כתמיהן ואצנועי מצנעי וכו': דסתמא קתני ואפי' בעיר שכלה ישראל וטעמא דמילתא דכיון דכתמין דרבנן וחזקת בנות ישראל להצניע כתמיהן לא חיישינן דשפחה וגויה עברה שם ורמניה התם: