זהר חלק ב קח ב


דף קח ב

הכא אית רזא. כל עובדין דעביד קודשא בריך הוא, בקדמיתא אקדים ההוא דלבר ולבתר מוחא דלגו. והכא לאו הכי. תא חזי כל אינון עובדין דעביד קודשא בריך הוא, ואקדים ההוא דלבר, מוחא אקדים במחשבה, ובעובדא ההוא דלבר, דהא כל קליפה מסטרא אחרא הוי, ומוחא מן מוחא, ותדיר סטרא אחרא אקדים ורבי ואגדיל ונטיר איבא. כיון דאתרבי זרקין ליה לבר, (איוב כז, יז) "ויכין רשע וצדיק ילבש", וזרקין לההיא קליפה, ומברכין לצדיקא דעלמא.

אבל הכא בבניינא דבי מקדשא, דסטרא בישא יתעבר מעלמא, לא אצטריך, דהא מוחא וקליפה דיליה הוי, אקדים מוחא דכתיב היטיבה ברצונך את ציון בקדמיתא, ולבתר תבנה חומות ירושלם, ההיא חומה דלבר דאיהי קליפה, דיליה היא ממש, דכתיב (זכריה ב ט) "ואני אהיה לה נאם יהו"ה חומת אש סביב", אני ולא סטרא בישא.

ישראל אינון מוחא עלאה דעלמא, ישראל סליקו במחשבה בקדמיתא, עמין עעכו"ם דאינון קליפה אקדימו, דכתיב (בראשית לו לא) "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל", וזמין קודשא בריך הוא לאקדמא מוחא בלא קליפה, דכתיב (ירמיה ב ג) "קדש ישראל ליהו"ה ראשית תבואתה", מוחא אקדים לקליפה, ואף על גב דמוחא יקום בלא קליפה, מאן הוא דיושיט ידא למיכל מניה, בגין (שם) דכל אוכליו יאשמו, רעה תבא אליהם נאם יהו"ה.

בההוא זמנא (תהלים נא כא) "אז תחפץ זבחי צדק", בגין דהא כדין יתחבר כלא בחבורא חדא, ויהא שמא שלים בכל תקוניה, וכדין קרבנא להוי שלים ליהו"ה אלהי"ם, דהשתא אלהי"ם לא אתחבר לקרבנא, דאלמלא אתחבר ביה, כמה אלהי"ם יסלקון אודנין לאתחברא תמן, אבל בההוא זמנא (שם פו י) "כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהי"ם לבדך", ואין אלהי"ם אחרא.

ובההוא זמנא כתיב, (דברים לב לח) "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהי"ם עמדי"-- (ראו עתה) ראו "כי אני אני הוא" סגי. מאי "עתה"? אלא דלא הוה קדם לכן, וההוא זמנא ליהוי, אמר קודשא בריך הוא, עתה ראו מה דלא יכלתון למיחמי מקדמת דנא. "כי אני אני" תרי זמני אמאי? אלא לדייקא, דהא לית תמן אלהי"ם אלא הוא, דהא כמה זמנין דאתמר "אני" זמנא חדא ולא יתיר והוה תמן סטרא אחרא, אבל השתא "אני אני הוא ואין אלהי"ם עמדי", דהא כל סטרא אחרא אתעבר, ודייקא "אני אני".   "אני אמית ואחיה" -- עד השתא מותא הות מסטרא אחרא, מכאן ולהלאה "אני אמית ואחיה". מכאן דבההוא זמנא כל אינון דלא טעמי טעמא דמותא, מניה תהא לון מותא, ויקים לון (מיד). אמאי? בגין דלא ישתאר מההוא זוהמא בעלמא כלל, ויהא עלמא חדתא בעובדוי ידוי דקודשא בריך הוא:


ואם אמר יאמר העבד

(שייך לעיל דף קו ע"א)

"ואם אמר יאמר וגו' לא אצא חפשי" - כמה דאתמר, כדין פגים ליה פגימו.

"אם בגפו יבא" -- מהו "בגפו"? תנינן כתרגומו בלחודוי, יאות הוא, אבל הא תנינן, כל עלמא לא קאים אלא על גפא חדא דלויתן, ורזא דא בשעתא דקיימא דכר ונוקבא, דדכר ונוקבא ברא לון קודשא בריך הוא, ובכל מה דאזלין עלמא מזדעזע, ואלמלא דסרס קודשא בריך הוא דכורא וצנן ית נוקבא, הוו מטשטשין עלמא, ועל דא לא עבדין תולדין, (ד"א ומאן דלא עביד תולדין בגפו).    "אם בגפו יבא", תחות ההוא גפא דלא עביד תולדין עאל, והואיל וכן "בגפו יצא" - לתמן אתדחיא ולא עאל לפרגודא כלל, ואתדחיא ואתטריד מההוא עלמא. "בגפו יצא", בגפו יצא ודאי. תא חזי מה כתיב, (ויקרא כ כ) "ערירים ימותו", ערירים (כתיב) כלל דכר ונוקבא, ברזא דדכורא עאל, וברזא דנוקבא יפוק, עאל בהאי ויפוק בהאי, והאי איהו אתר דקא אתדבק ביה בההוא עלמא.

דהא קודשא בריך הוא לא בעי דיעול קמיה מאן דמסרס גרמיה בהאי עלמא. תא חזי מן קרבנא, דלא