התורה והמצוה על דברים כג טז


פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים כג טז:

קכה.

לא תסגיר עבד אל אדוניו . ז"ל הרמב"ן ז"ל, "וטעם " לא תסגיר עבד אל אדוניו " דבק למעלה - שאם יברח העבד מאדוניו אשר יצאת עליו מחנה, וינצל אל מחנך, לא תסגירנו לו בממון אשר יתן לך. ולפי שאמר " במקום אשר יבחר ", נראה שהוא מצוה שיהיה בן חורין, ולא נעבד בו אנחנו. והטעם במצוה הזו, כי עמנו יעבוד את ה'; ואיננו הגון שנחזירנו אל אדוניו, לעבוד שם ע"ז כו'. ורבותינו אמרו, אפי' בעבד כנעני של ישראל שברח מחוץ לארץ; שגם זה יעמוד לפני יושבי ארץ ה', וינצל מעבוד היושבים על אדמה טמאה, ושאין כל המצות נוהגות שם". עכ"ל.

ומ"ש בספרי "מכאן אמרו, המוכר עבדו כו'", זה לכאו' נגד סוגית הגמ' דגיטין, שאין זה רק (=אלא) תקנת חכמים! אבל כבר כתבנו, שבכל מקום שלא אמר הספרי - "מלמד" או "הכתוב מדבר", "אלא", "מכאן אמרו" - הוא אסמכתא. ופי', דחכמים סמכו לעשות התקנה הזאת מהכתוב הזה. כי מצד א' יכולין ללמוד בק"ו - ומה מי שהיה כבר בחו"ל עכו"ם, או עבד מישראל כשברח משם, צותה התורה שלא להסגירו אל אדוניו לחו"ל; כ"ש עבד ישראל שהוא כבר בא"י, ועתה הוא מוכרו לעכו"ם שיפקיענו ממצות, או לישראל בחו"ל שיתבטל ממנו מצות רבות, ק"ו שהוא יוצא לחירות!

אבל הק"ו פירכא היא, כי אזהרת התורה שלא להסגירו, הוא על אחרים, שלא ימסרו אותו לרבו בשביל בצע כסף אשר יתן; או שהמצוה על הב"ד שלא להסגירו. אבל על אדוניו לא בא שום אזהרה, כי קנין כספו הוא, כדמצינו ב" מכה את עבדו ומת ". אבל חכמים תקנו זאת, כדי שלא להפקיעו ממצות.

[ ובזה יתפרשו דברי הגמ', (גיטין) "א"ר יאשיה, במוכר עבדו לחוץ לארץ. וא"ר אחא בר יאשיה, האי " אשר ינצל אליך ", "ינצל מעמך" מבעי' ליה! אלא א"ר יאשיה כו'". והמפרשים נדחקו בזה. לפי דברינו יבואר, שר' יאשיה אמר שבא הצווי על אדוניו; ע"ז אמר "אשר ינצל מעמך" מבעי ליה! אלא בעבד שברח כו', והצווי על אחרים].

אשר ינצל אליך מעם אדוניו . אחרי שבעבד מדבר, ואמר " ינצל "; מובן שמעם אדוניו, והוא מיותר! ולכן אמר בספרי, "לרבות גר תושב". ופי', שאף שלא בא אליך להיות כמוך, היינו שיקבל עליו התורה ויהיה גר צדק; רק שבא, אליך מפני שאינו רוצה להיות אצל אדוניו. ולכן אינו מקבל עליו כל התורה, רק שהוא מקבל עליו הז' מצות; (כי אם לא יקבל עליו הז' מצות, לא יניחו אותו לישב בא"י.) אפ"ה, הזהיר הכתוב שלא יסגירנו.



קיצור דרך: mlbim-dm-23-16