התורה והמצוה על דברים יג ב

<< | התורה והמצוה על דבריםפרק י"ג • פסוק ב' | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ט • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


דברים י"ג, ב':

כִּֽי־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת׃


פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים יג ב:

נו.

כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום . למה מזכיר חולם חלום? אם אין לשמוע לנביא, כ"ש לחולם חולם? ופי', שלפי שכתוב נביא מקרבך כמוני; ופי' שידמה בעניני נבואתו כמשה:

  • א) שלא יקבל נבואתו מהשפעת כוכב או גלגל או מלאך, רק מה' לבדו. שעז"א כה אמר ה', וכן אמרו הנביאים.
  • ב) שמשה קיים מקצת דברי נביאים הקודמים, שהחזיר להם כל הנבואות שנבאו האבות ומה שדבר ה' עם אדם ונח. והוסיף מקצת נבואות שנבא להם על העתיד בדורות העתידים, כן הנביאם קיימו נבואות נביאים הקודמים והוסיפו נבואות חדשות.
  • ג) שמשה אמר כלל ופרט. היינו נבואות שהם לצורך הכלל ונבואות לאנשים פרטים. וכן היה ביתר נביאים, שנבאו על עניני הכלל ועל עניני אנשים יחידים.

ושאל תאמר שצריך שישוה גם בזה למשה - שיהיה זקן בן שמונים ונביא בן נביא כמשה, שעז"א כי יקום נביא. שמשמע אף שאינו בן נביא שיורש סגולה זו מאבותיו, רק שקם מעצמו.

וכן לבל תאמר שידמה בנבואתו למשה שהיתה נבואתו פה אל פה, ר"ל שהיה ער ועומד על רגליו - לזה הוסיף או חולם חלום , כי מדרגת יתר הנביאים היתה בשוה אל המשיגים נבואתם בחלום, דרך כח המדמה. כי כולם בטלו הרגשת גופם ונפלו על פניהם.

נז.

ונתן אליך אות או מופת. כבר בארתי בפי' ישעיה ח ובהתו"ה וארא ( שמות ז 3 ), שאות אינו מציין דבר היוצא חוץ מטבע, רק מציין שנותן סימן על דבר; כמו קריאת שם הילד עמנואל. והמופת הוא דבר מפליא עיני רואים.

ויצויר שני הלשונות על דבר אחד - למשל מה שנתהפך המטה לנחש, קוראהו אצל ישראל בשם אות ואצל פרעה בשם מופת. כי ישראל האמינו בה' ולא היה זה אצלם מופת ,רק אות שה' שלחו. ופרעה שלא האמין שיש יכולת בידי ה' לשנות טבעי הדברים, קראהו מופת, ולא היה אצלו אות, כי לא קבל הדברים. וכן בהחזרת השמש אצל חזקיה, אמר מה אות כי אעלה בית ה’, ובד"ה אומר, ששרי מלך בבל שעלו לדעת המופת אשר היה בארץ. ועתה ראיתי שכבר קדמני הרמב"ן בחלוק זה. וע"כ אמר בספרי ( נשא פו ) - "אות הוא מופת, ומופת הוא אות". ר"ל שיצויר שיפול על דבר אחד בין לשון אות בין לשון מופת, כפי כונת המדבר.

אולם מ"ש פה, שאות הוא בשמים ומופת הוא בארץ, מפני שזה רחוק שנביא השקר יחדש מופת בשמים, רק יצויר שיתן אות. למשל שיאמר שלמחר יהיה גשם, או לקוי איזה כוכב, שהוא ענין טבעי, והאות הוא מה שיאמר אותו קודם בואו. ולא יצויר שיעשה מופת, רק בארץ, כמו שהחרטומים הפכו גם הם מים לדם, ומטה לתנין בלהטיהם. (בשמים -תחזית, בארץ - שינוי הטבע). [והגי' הנוספת בפנים הוא עפ"י הילקוט וכ"ה בס"א ברש"י, ויש עוד גרסות קשות להבין].

ולפ"ז משמע שמפ' שהוא נביא שקר כריה"ג בסי' שאח"ז ( ראה נח ), וס"ל כסברת ר"ע, שא"א שיתן מופת בשמים, רק שיצויר שיתן אות. וזה כמ"ש הרמב"ן, שירמוז הכתוב למה שהוא אמת. כי בנפשות קצת האנשים כח נבואיי, ידעו בו עתידות לא ידע האיש מאין יבא לו; אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר, ככה יהיה לעת"ל בדבר פלוני. ויקראו לו הפילוסופים "כהין", ולא ידעו סבת הענין; אך הדבר נתאמת לעיני רואים; אולי הנפש בחדושה תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו. והאיש הזה יקרא נביא, כי מתנבא הוא, וע"כ יבא האות והמופת אשר יאמר עכ"ד.

וכבר נזכר כן בתשובות הרשב"א תקמח, על דברי נביא אוילא. והאריך בכמה מעשיות מן הצופים הנקראים "כהים" שיראו חזיונות אמתיים. וגם בזמנינו (נ) תחדשו ענינים כאלה אם ע"י מלאכת המאגנעטיזמוס שקראום אותם "רואה מלב", וכן תעשה הטבע לפעמים מנפשות המוכנות לכך כנודע ממעשים רבים, ואכ"מ לבאר זה.





קיצור דרך: mlbim-dm-13-02