פתיחת התפריט הראשי


פירוש מלבי"ם על ספרי על במדבר ט ז:

כא. ויאמרו האנשים ההמה אליו מה שאמר האנשים ההמה מותר. ופירשו חז"ל כי הזכיה הזאת שזכו שתאמר פרשה זו על ידיהם כמ"ש לקמן ( בהעלותך כב) שהיה זה זכות מיוחד, היה על ידי שהיו אנשים מיוחדים וכשרים וחרדים על המצוות. ועל ידי שבאו לישאל בעצמם לא יל ידי שליח שזה מצין במלת ההמה. ר”ל הם בעצמם. ועז"א שאין נשאלים אלא לבעל המעשה. היינו שהזכות הזה שנשאל ה' ממשה והשיב לו פרשה זו היה צריך שבעל המעשה עצמו ישאל וזכותם עמדה להם.

כב. למה נגרע [תקנתי גירסת הספרי כפי הגהות הגר"א] . והנה הרמב"ם כתב (פ”ו מה' ק”פ) טמא מת שחל שביעי שלו בע"פ אעפ"י שהיזה וטבל והרי הוא ראוי לאכול קדשים בערב, אין שוחטים עליו אלא נדחה לפסח שני שנא' ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. מפי השמועה למדו שז ' שלהן היה. וע”ז שאלו אם ישחט עליהם והם יאכלו לערב. ופירש להם שאין שחטים עליהם. ולפ"ז שהשאלה הראשונה היה אם יוכלו לשחוט ולזרוק קודם טבילה והזיה, כמו דקי"ל בכל הזבחים ערל וטמא משלחים קרבנותיהם, חוץ מפסח כמ”ש בפסחים (דף ס”ב). והשיב אין קדשים נאכלים בטומאה וכמו שפרש"י שם חוץ מפסח דבעינן ראוי לאכלו שאכילת בעליו מעכבת. וא"ל אם כן יזרק הדם על הטומאה, ר"ל על טומאתם היינו שיזה ויטבול קודם הזריקה והבשר נאכל לטהורים שבעת האכילה יהיה טהור. וע"ז שאל.

ודעת הראב"ד שטבול יום של טמא מת שוחטין זורקין עליו כמו טבול יום של שרץ. דבגמרא (דף צ') מדמי להו להדדי. והם שחטו פסחיהם קודם שהזו וטבלו ועבר זמן שחיטת הפסח והשאלה היה אם הפסח כשר אם יזו ויטבלו עתה ויאכלוהו לערב בטהרה. [עיין במשנה למלך שם שפי' כן דעד הראב”ד]. ובאה התשובה שאין שוחטין וזורקין על טמא מת ושרץ כדעת רב (שם). וכבר בארתי ( בהעלותך יט) שלדעת ר"ע שמישאל ואלצפן היו, נטמאו רק בטומאת חרב, וחרב הרי הוא כחלל שגררום בשפודין של ברזל. וכבר באר הרמב"ם שם שאם נטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם שוחטין עליו בז' שלו אחר שיטבול. וא”כ לר”ע ע”כ שהיתה השאלה בשלא הוזו וטבלו. ועז"א שלא היתה השאלה על האכילה שזה ידע משה שא”נ בטומאה רק נסתפק אם יזרוק הדם עליהם קודם אכילה ויטבול אח"כ. והשיבו לו שאין שוחטים וזורקין על טמא שרץ.

וי"ל שהיה השאלה סמוך לשקיעת החמה שלא היה פנאי לטבול קודם ולזרוק הדם אחר כך, ואם יקדימו הטבילה תשקע החמה ויפסל הדם, כי דם נפסל בשקיעת החמה. והיה צריך לטבול ולזרוק הרם כאחד. וכן תהיה זריקת הדם קודם גמר הטבילה. וע"ז באה התשובה שא"א שנדחו לפסח שני. ולפי מ”ש בחבורי אה"ח בארץ יהודה (סי' א' סק"ז) שלפמ”ש הרמב"ם (בפ”ז מה' נזירות ה"ח) שיש דין מיוחד בנזיר שאם נגע באהל המת או בבגדים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי כדי שיעלו לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו. והוכחתי שם שה"ה אם נגע בכלים הנוגעים במת ואחר כך נזר פקעה הטומאה ממנו לדעת הרמב"ם כדי שלא יסתור ימי הנזירות. וא"כ היה לאנשים האלה תקנה שידרו בנזירות ותפקע הטומאה מהם ויוכלו לעשות הפסח. וזה עצמו היה ספקו של משה אם מחויבים בפסח שני אחר שיש להם תקנה להפקיע הטומאה ע”י נזירות ולעשות פסח ראשון. והשיבו לו שזה דומה כדרך רחוקה אחר שלפי מה שהוא עתה שאינו נזיר הוא טמא ואין ראוי להקריב פסח ראשון אין מחייבים אותם לידור בנזירות.



קיצור דרך: mlbim-bm-09-07