פתיחת התפריט הראשי


פירוש מלבי"ם על ספרי על במדבר ט:


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)



יג. בשנה השנית וגו' בחדש הראשון מבואר ששהו שם י”א חדש, וזה גנות להם שאלמלי לא חטאו היה מקדים להכניסם לארץ. וכבר הקדים ענינים שהיו בחדש השני מכאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה. וכתב הרמב"ן שטעם האיחור הזה כי כאשר בא הספר הרביעי הזה לזכור המצוה שנצטו ישראל במדבר סיני לשעתם, רצה להשלים ענין אהל מועד ותקוניו כל ימי המדבר. והזכיר תחלה הדגלים ומקום האהל ומעמד משרתיו ותקון המשמרות למשאו לכל עבודת האהל, והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות אשר ישאו אותם כל ימי היותם במדבר. והזכיר קרבנותם בחנכת המזבח. ואח”כ שב להזכיר אזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצות הפסח.

ור' אומר שמבואר שאין מוקדם ומאוחר בתורה שהרי בפרשת המן כבר הזכיר זמן המאוחר בסוף הארבעים שנה. ומ"ש וללמדך שמונים מיציאת מצרים כן הוא גם במכלתא יתרו.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)



יד. ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו , אפי' בשבת ומאמר הזה מובא במכלתא ( בא ל ) ושם פרשתי עיי"ש.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)



טו. תעשו אותו במועדו , אמר ב”פ במועדו ללמד שדוחה שבת וטומאה. ומ”ש מה פרה דוחה טומאה, כמ”ש בפרה (פ”ג מ”ז) שהיו מטמאים כהן השורף הפרה, ופרש”י בחגיגה (כג) שהיו מטמאים בשרץ. וכ”כ הרמב”ם (הלכות פרה אדומה פרק א ). ואף למ"ש הר"ש והתוס' (יומא דף ב', חגיגה שם) דלא היו מזלולים בו כולי האי מודה שאם טמאוהו בשרץ לא פסל.

טז. ככל חקותיו וככל משפטיו , כבר בארתי מאמר זה בפי' המכלתא (פ' בא) שאתיא כר' יאשיה שס”ל שמ"ש זאת חקת הפסח מצין שנוהג בפסח דורות. ומ"ש ככל חקותיו, מפני שזה לא למדנו רק שהדברים שנאמרו בפ' זאת חקת הפסח נוהג לדורות, שהם כל בן נכר לא יאכל בו, לא תוציא מן הבשר חוצה, ועצם לא תשברו בו. ולא ידעינן דברים שנאמרו בפ' הקודמות, לכן אמר ככל חקותיו ומרבה דברים שבגופו שנאמרו בפ' הקודמות, שה תמים זכר בן שנה וצלי אש. ומ”ש ככל משפטיו, ר"ל כל דיני הנהגתו שהם דברים שעל גופו אכילת מצה ומרור. ומן מלת כל, מרבה אף דברים שלא על גופו מצה שבעה ובעור חמץ (עי' פסחים דף צה).

ומה שהגהתי מלותי ושלא על גופו כ”ה בגי' הגר”א. משפטיו להביא מצוות שעל גופו, ככל משפטיו להביא מצוות שלא על גופו, למצה שבעה ולבעור חמץ. וכן נראה גי' הרמב"ן לפי מה שהגיה דברי רש"י שעל גופו צלי אש שחוץ לגופו מצה שבעה ובעור חמץ. ומש"ש וכן בפ”ש נאמר חוקותיו ומשפטיו, מלת ומשפטיו צריך למחוק. והמפ' נבוכו בכ"ז ועיין לקמן ( בהעלותך כה )

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)



יז. וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח , הנה בסוף פרשת המועדים דפרשת פינחס, סיים ויאמר משה אל ב"י ככל אשר צוה ה' את משה, ובסוף פרשת המועדים דפ' אמור סיים וידבר משה את מועדי ה' אל ב"י , ופירשו חז"ל בספרא ( אמור רח) שמה שכפל זה בפ ' אמור ובפ' פינחס ומה שתפס בפ' אמור לשון דבור ובפ ' פנחס לשון אמירה, מפני שהיו בזה שני ענינים [א] שה' אמר למשה בסיני שתי הפרשיות כאחד וכן אמרן לישראל כאחד, ובו בלשון אשר שמע, וזה משמיע בפ' פינחס, שעל זה אמר לשון אמירה שמורה על הלשון שבו שמע כמ”ש בהבדלים שבין דיבור ואמירה ( ויקרא ג). ולכן אמר ככל אשר צוה, כי א"ל שני הפרשיות כאחד בלשונם. וז”ש בספרי ששמע פ' מועדות בסיני ואמרן לישראל וחזר ושנאה להם בשעת מעשה. הינו שאמרן כולם בלשון ששמע, שע"ז מורה לשון אמירה ולשון ככל אשר צוה.

[ב] מה שבכל חג וחג למד להם בארוכה הלכות החג ההוא. ועז"א בסוף אמור וידבר משה. שהדבור מציין הדבור באורך שלמדם כל פרטי ההלכות ורק של החג ההוא. וז"ש דבר אחר א"ל הלכות פסח בפסח וכו'. ובוה לא אמר הלשון ששמע לבד, כי הציע הכל באורך כדרך הדורש. שזה מציין במלת וידבר, ועי' מ"ש בפירוש התו”ה שם ותכין.

ומ"ש כאן וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח הוא ענין שלישי שהזהירם על הזמן. שזה תלוי בחלות ניסן בזמן האביב, שבזה תלוי תקוני כל המועדות. וז”ש שמרו את הפסח בזמנו. ולפ"ז שמרו את הפסח הוא טעם לכאן. ומ"ש ד"א מלמד ששמע פרשת מועדות הוא טעם לפ' פינחס, ומ"ש ד"א א"ל הלכות פסח בפסח וכו' הוא טעם למ"ש וידבר משה בסוף מועדות דפ' אמור.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)



יח. ויעשו את הפסח בראשון וכו' במדבר סיני בא להודיע שרק במדבר סיני עשו, אבל משנסעו ממדבר סיני לא עשו פסח. ות"ק ס”ל שלא נתחייבו בפסח עד בואם לארץ, דכתיב ביה כי יביאך. והגנות הוא שנשתהו מלכנס לארץ. ורשב"י ס"ל שנתחייבו במדבר, דביאה דכתיב גבי תפילין היינו עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ. ומה שלא עשו רק פסח זה מפני שהיו ערלים כתירוץ שני של התוס' קדושין (דף ל"זו ע"ב, ד"ה הואיל) ולכן ס"ל דשבט לוי עשו כי הם היו מולים.

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)



יט. ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם כבר בארתי בריש פ' במדבר שמבואר מן הכתובים שמן מחרת יוהכ"פ שנמנו בראשונה עד א' באיר שנמנו שנית לא מת אחד מבני ישראל. אחר ששני המנינים היו בשנה אחת ולא חסר אחד מן המנינים. וע"כ היטב לשאול בספרי ובסוכה (דף כ"ה) מי היו היינו איך נמצא טמא מת . ואמר ר"י שהיו נושאי ארונו של יוסף, ור”ע לא הונח לו בזה שאז חנו במק"א ולא נגעו בארון והיו יכולים לטהר. ואמר שהיו מישאל ואליצפן. וככר בארתי בפ' שמיני ( שמיני א) שר"ע ס”ל כדעת האבן עזרא שהמשכן הוקם בא' ניסן ובח' בניסן שלמו ימי המלואים ובו ביום מתו נדב ואביהוא, וערב פסח היה יום השביעי ועז"א שלא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, כי ס"ל שאין שוחטים וזורקים על טמא שרץ. אכל למחר היו יכולים לעשותו.

ור' יצחק ס”ל כדעת הרמב"ם (פ"ו מה' ק”פ ה"ב) שמי שנטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליו שוחטים עליו בשביעי שלו. וכבר בארתי בפ' שמיני ( שמיני כה) שלדעת ר”ע שס”ל שם שגררום והוציאום לחוץ בחנית של ברזל לא נטמאו במשא המת. כי תיכף שהוציאום נתפזר אפרן. רק נטמאו ע"י החנית שחרב הרי הוא כחלל, וטומאת כלים אין הנזיר מגלח עליהם. וע”כ משיב שהיו יכולים לטהר. [ור"ע יסבור שגם הנטמא בטומאהת שאין הנזיר מגלח עליה אין שוחטין עליו בשביעי שלו, כמו שהשיג עליו הראב"ד לשטתו ואמר שלא מצא שרש לחילוק זה]

ואמר ר' יצחק למת מצוה נטמאו. הינו שמת א' מן הגרים, שהוא מת מצוה כי אין לו קרובים שמחויבים לטמא לו. כי מה שלא מת אחד מהם היה רק מישראל, שהם נמנו, לא מן הגרים.

כ. ויקרבו לפני משה ולפני אהרן כפלוגתא דפה פליגי גם כן במה שנאמר בבנות צלפחד ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן. כמו שנאמר בספרי שם, ובבא בתרא (דף קיט) מפרש שר' יאשיה סבר אין חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב ור' אליעזר סבר חולקים. ר”ל שכבר כללתי שכ”מ שהנושאים שווים במעלה, בא אות היחס כפול עם כל שם ושם. אבל במקום שהאחד והשני טפל, לא יבוא אות היחס רק על שם העיקרי כמו שאמרתי באורך בפרשת אחרי ( אחרי יז ).

והשתא לר' אליעזר שס"ל חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב מפרש שהיו יושבים בביהמ"ד והגם שמשה הוא העקר כתב אל משה ואל אהרן שחלקו כבוד גם לאהרן. ור' יאשיה שסבירא ליה אין חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב היל”ל אל משה ואהרן אחרי שאהרן טפל אל משה, וע"כ ס”ל שבאו תחילה אל אהרן ואח"כ אל משה.

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)



כא. ויאמרו האנשים ההמה אליו מה שאמר האנשים ההמה מותר. ופירשו חז"ל כי הזכיה הזאת שזכו שתאמר פרשה זו על ידיהם כמ"ש לקמן ( בהעלותך כב) שהיה זה זכות מיוחד, היה על ידי שהיו אנשים מיוחדים וכשרים וחרדים על המצוות. ועל ידי שבאו לישאל בעצמם לא יל ידי שליח שזה מצין במלת ההמה. ר”ל הם בעצמם. ועז"א שאין נשאלים אלא לבעל המעשה. היינו שהזכות הזה שנשאל ה' ממשה והשיב לו פרשה זו היה צריך שבעל המעשה עצמו ישאל וזכותם עמדה להם.

כב. למה נגרע [תקנתי גירסת הספרי כפי הגהות הגר"א] . והנה הרמב"ם כתב (פ”ו מה' ק”פ) טמא מת שחל שביעי שלו בע"פ אעפ"י שהיזה וטבל והרי הוא ראוי לאכול קדשים בערב, אין שוחטים עליו אלא נדחה לפסח שני שנא' ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. מפי השמועה למדו שז ' שלהן היה. וע”ז שאלו אם ישחט עליהם והם יאכלו לערב. ופירש להם שאין שחטים עליהם. ולפ"ז שהשאלה הראשונה היה אם יוכלו לשחוט ולזרוק קודם טבילה והזיה, כמו דקי"ל בכל הזבחים ערל וטמא משלחים קרבנותיהם, חוץ מפסח כמ”ש בפסחים (דף ס”ב). והשיב אין קדשים נאכלים בטומאה וכמו שפרש"י שם חוץ מפסח דבעינן ראוי לאכלו שאכילת בעליו מעכבת. וא"ל אם כן יזרק הדם על הטומאה, ר"ל על טומאתם היינו שיזה ויטבול קודם הזריקה והבשר נאכל לטהורים שבעת האכילה יהיה טהור. וע"ז שאל.

ודעת הראב"ד שטבול יום של טמא מת שוחטין זורקין עליו כמו טבול יום של שרץ. דבגמרא (דף צ') מדמי להו להדדי. והם שחטו פסחיהם קודם שהזו וטבלו ועבר זמן שחיטת הפסח והשאלה היה אם הפסח כשר אם יזו ויטבלו עתה ויאכלוהו לערב בטהרה. [עיין במשנה למלך שם שפי' כן דעד הראב”ד]. ובאה התשובה שאין שוחטין וזורקין על טמא מת ושרץ כדעת רב (שם). וכבר בארתי ( בהעלותך יט) שלדעת ר"ע שמישאל ואלצפן היו, נטמאו רק בטומאת חרב, וחרב הרי הוא כחלל שגררום בשפודין של ברזל. וכבר באר הרמב"ם שם שאם נטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם שוחטין עליו בז' שלו אחר שיטבול. וא”כ לר”ע ע”כ שהיתה השאלה בשלא הוזו וטבלו. ועז"א שלא היתה השאלה על האכילה שזה ידע משה שא”נ בטומאה רק נסתפק אם יזרוק הדם עליהם קודם אכילה ויטבול אח"כ. והשיבו לו שאין שוחטים וזורקין על טמא שרץ.

וי"ל שהיה השאלה סמוך לשקיעת החמה שלא היה פנאי לטבול קודם ולזרוק הדם אחר כך, ואם יקדימו הטבילה תשקע החמה ויפסל הדם, כי דם נפסל בשקיעת החמה. והיה צריך לטבול ולזרוק הרם כאחד. וכן תהיה זריקת הדם קודם גמר הטבילה. וע"ז באה התשובה שא"א שנדחו לפסח שני. ולפי מ”ש בחבורי אה"ח בארץ יהודה (סי' א' סק"ז) שלפמ”ש הרמב"ם (בפ”ז מה' נזירות ה"ח) שיש דין מיוחד בנזיר שאם נגע באהל המת או בבגדים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי כדי שיעלו לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו. והוכחתי שם שה"ה אם נגע בכלים הנוגעים במת ואחר כך נזר פקעה הטומאה ממנו לדעת הרמב"ם כדי שלא יסתור ימי הנזירות. וא"כ היה לאנשים האלה תקנה שידרו בנזירות ותפקע הטומאה מהם ויוכלו לעשות הפסח. וזה עצמו היה ספקו של משה אם מחויבים בפסח שני אחר שיש להם תקנה להפקיע הטומאה ע”י נזירות ולעשות פסח ראשון. והשיבו לו שזה דומה כדרך רחוקה אחר שלפי מה שהוא עתה שאינו נזיר הוא טמא ואין ראוי להקריב פסח ראשון אין מחייבים אותם לידור בנזירות.

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)



כג. כי יהיה טמא לנפש, אחר שכל הטמאים נדחים לפסח שני היל"ל כי יהיה טמא, ולמה כתב לנפש. וכבר שאלו זאת בפסחים (דף סז). ומ"ש אביי שם ללמוד מזה דאין צבור נדחים לפסח שני, לא שייך להספרי, שלמד זה מלמוד אחר (ב”מ). ומשיב בספרי מפני שהיה השאלה על טמא לנפש השיב על דבר ששאל.

והנה לדעת הרמב"ם הנ"ל בסימן הקודם שסובר דטבול יוס של טמא מת נדחה לפ”ש והשאלה היה שהם היו טבולי יום מטומאת מת וקראו טמא מפני שלא העריב שמשו הוצרך לומר טמא לנפש כי טבול יום דשרץ שוחטים וזורקים עליו, ואף לדעת הראב”ד שאין הבדל בין טבול יום של מת ובין טבול יום דשרץ. והשאלה היה כשלא הזו וטבלו. בכ"ז תפס לשון טמא לנפש מפני שזה היה תשובה על שאלתם שכן שאלו. וז"ש זה דבר ששאל והוסיף דבר שלא שאל דהיינו דרך רחוקה, שמזה ידעינן גם יתר הטמאים בבנין אב. כי טמא מת יכול ואין רשאי לכנס לעזרה ודרך רחוקה רשאי ואינו יכול לכנס. וידעינן שכל שאי אפשר לכנס לעזרה והוא אונס יעשה פסל שני, והוא הדין שגג או נאנס. כמ"ש בפסחים (דף צג).

ואם היה אומר טמא ודרך רחוקה שעל שניהם לא שאל הגם שהיינו יודעים כל הטמאים ודרך רחוקה, הייו אומרים רק אלה שא"י אי שאינו רשאי, לא שגג או נאנס או מזיד שהיה יכול ורשאי.

כד. בדרך רחוקה לדעת ר' עקיבא הוא ט"ו מיל רחוק מירושלים שאינו יכול לכנס לשם בשעת שחיטה כמה שאמר עולא אליביה (פסחים דף צד ע"ב). ומה שאמרו רצה לעשות ואינו יכול, עי' (בדף צג) ובתוס' ד"ה ה"ג. ומה שנאמר רא”א וכו' ר ' יהודה אומר [משמו כצ"ל] כ”ה בגמ' (דף צד ע"ב). ושם גריס ריב"י אומר משום ר' אליעזר, וכן הוא בתוספתא פ"ח. ומ”ש נקוד על הה"א כ”ה במשנה (דף צג ע"ב) בשם ר' יוסי שהנקודה מצין שצריך למחוק מלת רחוקה, כמ"ש אחרי זה ובדרך לא היה, ולא אמר ובדרך רחוקה לא היה, כמ"ש בגמ' (דף צד ע"ב) בשם רבי יוסי הגלילי. ועל זה מביא עוד נקודות בתורה כמ”ש במדרש רבה (פ"ג) ואבות דרבי נתן (פל”ג) ביניך נקוד יו"ד בתראה , ויאמרו אליו איה שרה נקוד על איו שם. וב"מ (דף פז) ובקומה נקוד על הוא”ו כמ”ש (נויר כ"ג הוריות יו"ד ב"ר פ' נא) וישקהו ב”ר ושה"ש רבה על פסוק צוארך כמגדל השן. את צאן נקוד על את, וכ”ה במדרש. אשר נקוד על הרי"ש כמ"ש במסורה ובמדרש. והגר"א סיים, אלא שכאן החריבו גם את הערים ולהלן לא החריבו אלא את העם. ואהרן נקוד כ”ה בבכורות (דף ד) ובמדרש. ועשרון נקוד ו' בתראה מנחות (פ”ז) וכן יש להגיה במדרש במדבר ובמס' סופרים. וכ"ה במסורה ואבות דרבי נתן. אותיות לנו ולבנינו ועי“ן של עד כולם נקודות (סנהדרין מג).

ובספרים כתב אפילו בדרך קרובה והוא טמא ולא מצאו בו כל אנשי חיל ידיהם, והגר”א הגיה והוא טהור. וכן האמת, ולכן מחקתי מלת טמא. ומ"ש או לדורותיכם שינהג הדבר לדורות, בארתי באורך בהתו"ה ( אמור סו ).

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)



כה. על מצות ומרורים יאכלוהו לא ישאירו וכו' ככל חקת הפסח וכו' כבר התבאר למעלה (בהעלותך טז) שמ"ש בפסח ראשון ככל חוקותיו וככל משפטיו, במ"ש חקותיו היינו מצוות שבגופו וככל משפטיו היינו מצות שעל גופו. ומלת כל מרבה מצוות שלא על גופו. ופה שכ' רק ככל חקות הפסח היינו מצות שבגופו לבד כמו צלי ושה תמים זכר בן שנה.

אולם למה הוסיף מצות לא ישאירו ממנו ועצם לא תשברו בו על מצות שבגופו. ונדע מן ככל חקת הפסח. וזה ששאל, הוביף בו הכתוב שתי מצות, ר"ל שהם מיותרים. ומשיב מפני שבמצות שבגופו הכתוב מדבר. וזה מוכח ממ"ש בפר' ככל חקותיו וככל משפטיו. שמ"ש ככל משפטיו היינו מצוות שעל גופו, ופה לא אמר רק ככל חקת הפסח ולא אמר ככל משפטיו. מבואר שרק במצוות שבגופו הכתוב מדבר. ועל זה אמר או אף למצה שבעה ולבעור חמץ, שהוא מצוה שלא על גופו. וזה מפרש בגמרא פסחים (דף צה), וז"ל אמר מר יכול אף מצוה שלא על גופו, הא אמרת במצוה שבגופו הכתוב מדבר, ה"ק השתא דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו אלמא יעשו אותו [ר”ל ככל חקת הפסח יעשו אותו] לאו דווקא [ כי מצה הוא מצוה שעל גופו לא מצוה שבגופו]. אימא הוה ליה כפרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט. ואפילו כל מילי נמי, תלמוד לומר ועצם לא תשברו בו. מה עצם מצוה שבגופו כו'. ר"ל שמזה ידעינן שמה שנאמר ככל חקת הפסח הוא דוקא מצוה שבגופו.

ואיסי בן יהודה סבירא ליה שאין צריך ללמוד זאת מן ועצם לא תשברו בו, כי מה שאמר ככל חקת הפסח מוסב על פרשת זאת חקת הפסח שבפ' בא. ושם לא נמצא רק מצות שבגופו , כל בן נכר לא יאכל בו לא תוציא וכו'. וידעינן מזה כל מצות שבגוף הפסח בעשייתו גם שיהיה זכר בן שנה וצלי שלא נזכר בפ' זאת חקת הפסח, רק בפ' הקודמות. כי זה נכלל במ”ש יעשו אותו ווה שייך לעשייתו. וע"כ הוצרך לכתוב שנית על מצות ומרורים וכן לא ישאירו ממנו עד בקר. שזה לא כתוב בפרשת זאת חוקת הפסח רק בפרשיות הקודמות ואינו נכלל במ”ש ככל חקת הפסח.

ומ”ש בפסח שני ועצם לא תשברו בו הגם שזה כתוב בפ' זאת חקת הפסח מפרש בגמרא שמבע"ל לאחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח. ובמ"ש מיושב מה שהתפלאו רש"י ותוס' שם עמ"ש איסי בן יהודה האי עצם מאי עביד ליה, תימא לאיסי לא ישאירו ממנו מאי עביד ליה. ולמ"ש מה שאמר איסי במצוה שבגופו הכתוב מדבר, הייינו מצוה שנאמר פרשת זאת חקת הפסח. וכבר העירותי כן בפירוש המכילתא (בא פ"ז) עיי"ש.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)



כו. יעשו אותו, ממ"ש בלשון רבים משמע שקאי על הצבור. כמה שאמרתי באילת השחר ( כלל קמא ). על זה משיב שתפס לשון רבים מפני שהשואלים היו רבים, כמ”ש ויהיו אנשים. ובא התשובה על מה ששאל (כנ"ל בהעלותך כג ). ור ' נתן משיב שנתמעט ממ"ש איש איש שמעט צבור (כמ"ש בפסחים דף סו ע”ב ובחולין דף כח) ותקנתי כנוסח הגר"א.

כז. וחדל לעשות הפסח , משמע שהיה ביכלתו לעשות וזה כשלא היה רחוק ט"ו מיל כר”ע ( בהעלותך כד ) שמ"ש דברי רבי עקיבא מוסב לכאן, לא עמ”ש הנפש ההיא מזידה. וכן במכילתא ( בא נז ) מ”ש מזידה דברי ר"ע, מחקו הגר"א, שנשתרבב הלשון מכאן. ומ"ש ונכרתה וכו' התבאר בפרטות ( צו קלב ).

כח. כי קרבן ה' לא הקריב במועדו , ברייתא זו כר”נ בפסחים (בדף צא) שרק על פסח ראשון ענשו כרת. שמ”ש כי קרבן ה' לא הקריב במועדו מדבר בפסח ראשון שלכן אמר במועדו. כי פסח ראשון דוחה שבת וטומאה, משא"כ אם ידבר כפסח שני איך אמר במועדו הלא פסח שני אינו דוחה טומאה. ושואל אתה אומר, ר"ל אתה אומר שמדבר בפסח ראשון מצד שדוחה טומאה, נאמר שמדבר בפסח שני וגם הוא ידחה טומאה. על זה משיב כל עצמו אינו בא אלא מפני הטומאה, כן יש ליישב גירסת הספרים.

אולם בילקוט גריס על פסח ראשון ענוש כרת א"א על פסח ראשון או לא ענש אלא על פסח שני, אמרת איזו מועד זה ראשון. דבר אחר כי קרבן ה' לא הקריב במועדו, בא הכתוב ולימד על פסח שני שדוחה את השבת. או ידחה את הטומאה וכו'. וגירסא זו נמצאת בתוס' יומא (נא) ונתקשו בה מאוד, שתחילה סובר כר' נתן ואחר כך כרבי. שמה שאמר כי קרבן וכו', קאי על פסח שני. בפרט שהספרי סתם לקמן ( בהעלותך ל ) כר' נתן עיי"ש. וגם גירסת הגר"א דחוק, ולכן הנחתי בפנים הגירסא הישנה.

כט. חטאו ישא האיש ההוא כבר התבאר באיילת השחר שכל מקום שכתוב איש י"ל להוציא אשה. אבל נפש כולל גם אישה. ובילקוט סיים, ר"ש אומר חטאו ישא האיש ההוא להוציא את האישה. ועיי' בפסחים (דף צא ע"ב).

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)



ל. וכי יגור אתכם גר מאמר זה הובא גם במכילתא ( בא צז ) על מה שנאמר גבי ספח ראשון וכי יגור אתך גר. ושם בארתי על פי בכלל שבידי שיש הבדל בין לשון הגר בתוככם ובין הגר אתכם. שהגר אתכם מורה שנתגייר מקרוב והלימוד הראשון שלא יעשה פסח ראשון למד מפ' בא. והלימוד השני שלא יעשה פסח שני למד מפה. וסתמא זו כר' נתן (בפסחים דף צג) שגר שנתגייר בין שני פסחים פטור מפסח שני.

ומה שאמרו אין לי אלא הפסח ששוה גר לאזרח התבאר בארוכה בהתורה והמצווה ( ויקרא קצא ).


קיצור דרך: mlbim-bm-09


(ט - י) "כג ""כי יהיה טמא לנפש", אחר שכל הטמאים נדחים לפסח שני היל"ל כי יהיה טמא, ולמה כתב לנפש, וכבר שאלו זאת בפסחים (דף סז) ומ"ש אביי שם ללמוד מזה דאין צבור נדחים לפ"ש לא שייך להספרי שלמד זה מלמוד אחר (ב"מ), ומשיב בספרי מפני שהיה השאלה על טמא לנפש השיב על דבר ששאל, והנה לדעת הרמב"ם הנ"ל בסי' הקודם שסובר דטבול יום של טמא מת נדחה לפ"ש והשאלה היה שהם היו טבולי יום מטומאת מת וקראו טמא מפני שלא העריב שמשו הוצרך לומר טמא לנפש כי טב"י דשרץ שוחטים וזורקים עליו, ואף לדעת הראב"ד שאין הבדל בין טב"י של מת ובין טב"י דשרץ והשאלה היה כשלא הזו וטבלו, בכ"ז תפס לשון טמא לנפש מפני שזה היה תשובה על שאלתם שכן שאלו, וז"ש זה דבר ששאל והוסיף דבר שלא שאל דהיינו דרך רחוקה שמזה ידעינן גם יתר הטמאים בנין אב כי טמא מת יכול ואין רשאי לכנס לעזרה ודרך רחוקה רשאי ואינו יכול לכנס וידעינן שכל שא"א לכנס לעזרה והוא אונס יעשה פ"ש וה"ה שגג או נאנס, כמ"ש בפסחים (דף צג), ואם היה אומר טמא ודרך רחוקה שעל שניהם לא שאל הגם שהיינו יודעים כל הטמאים ודרך רחוקה, היינו אומרים רק אלה שא"י או שאינו רשאי, לא שגג או נאנס או מזיד שהיה יכול ורשאי: "כד "בדרך רחוקה, לדעת ר"ע הוא ט"ו מיל רחוק מירושלים שאינו יכול לכנס לשם בשעת שחיטה כמ"ש עולא אליביה (פסחים דף צד ע"ב) ומ"ש רצה לעשות וא"י, עי' (בדף צג) ובתד"ה ה"ג, ומ"ש רא"א וכו' ר' יהודה אומר [משמו כצ"ל] כ"ה בגמ' (דף צד ע"ב) ושם גריס ריב"י אומר משום ר' אליעזר וכ"ה בתוספתא פ"ח, ומ"ש נקוד על הה"א כ"ה במשנה (דף צג ע"ב) בשם ר' יוסי שהנקודה מציין שצריך למחוק מלת רחוקה, כמ"ש אח"ז ובדרך לא היה ולא אמר ובדרך רחוקה לא היה כמ"ש בגמ' (דף צד ע"ב) בשם ריה"ג, וע"ז מביא עשר נקודות בתורה כמ"ש במדרש רבה (פ"ג) ואבות דר"נ (פל"ג), ביניך נקוד יו"ד בתראה, ויאמרו אליו איה שרה נקוד על איו שם וב"מ (דף פ"ז), ובקומה נקוד על הוא"ו כמ"ש (נזיר כ"ג הוריות יו"ד ב"ר פ' נ"א) וישקהו ב"ר ושה"ש רבה על פסוק צוארך כמגדל השן, את צאן נקוד על את וכ"ה במדרש, אשר נקוד על הרי"ש כמ"ש במסורה ובמדרש והגר"א סיים אלא שכאן החריבו גם את הערים ולהלן לא החריבו אלא את העם, ואהרן נקוד כ"ה בבכורות (דף ד) ובמדרש, ועשרון נקוד וי"ו בתראה מנחות (פ"ז) וכן יש להגיה במדרש במדבר ובמס' סופרים, וכ"ה במסורה ואדר"נ, אותיות לנו ולבנינו ועיי"ן של עד עולם נקודות (סנהדרין מג). ובספרים כתב אפילו בדרך קרובה והוא טמא ולא מצאו בו כל אנשי חיל ידיהם והגר"א הגיה והוא טהור, וכן האמת לכן מחקתי מלת טמא, ומ"ש או לדרותיכם שינהג הדבר לדורות בארתי באורך בהתו"ה אמור (סי' סו):

(יב) "כו ""יעשו אותו", ממ"ש בלשון רבים משמע שקאי על הצבור, כמ"ש באילת השחר (כלל קסא), ע"ז משיב שתפס לשון רבים מפני שהשואלים היו רבים כמ"ש ויהי אנשים ובא התשובה ע"מ ששאל (כנ"ל סי' כ"ג) ור' נתן משיב שנתמעט ממ"ש איש איש שממעט צבור (כמ"ש בפסחים דף סו ע"ב ובחולין דף כח), ותקנתי כנוסח הגר"א: "כז "וחדל לעשות הפסח, משמע שהיה ביכלתו לעשות וזה כשלא היה רחוק ט"ו מיל כר"ע (למעלה סי' כד) שמ"ש דברי ר"ע מוסב לכאן, לא עמ"ש הנפש ההיא מזידה, וכן במכילתא (בא סי' נז) מ"ש מזידה דברי ר"ע מחקו הגר"א ונשתרבב הלשון מכאן, ומ"ש ונכרתה וכו' התבאר בפרטות צו (סי' קלב): "כח "כי קרבן ה' לא הקריב במועדו, ברייתא זו כר"נ בפסחי' (בדף צא) שרק על פסח ראשון ענוש כרת שמ"ש כי קרבן ה' לא הקריב במועדו מדבר בפסח ראשון, שלכן אמר במועדו כי פ"ר דוחה שבת וטומאה, משא"כ אם ידבר בפסח שני איך אמר במועדו הלא פסח שני אינו דוחה טומאה ושואל אתה אומר ר"ל אתה מוכיח שמדבר בפ"ר מצד שדוחה טומאה, נאמר שמדבר בפסח שני וגם הוא ידחה טומאה, ע"ז משיב כל עצמו אינו בא אלא מפני הטומאה, כן יש לישב גירסת הספרים, אולם בילקוט גריס על פסח ראשון ענוש כרת א"א על פסח ראשון או לא ענש אלא על פסח שני אמרת איזה מועד זה ראשון, ד"א כי קרבן ה' לא הקריב במועדו בא הכתוב ולימד על פסח שני שדוחה את השבת או ידחה את הטומאה וכו' וגירסא זו נמצאת בתוס' (יומא נא) ונתקשו בה מאד שתחלה סובר כר' נתן ואח"כ כרבי שמ"ש כי קרבן וכו' קאי על פסח שני, בפרט שהספרי סתם לקמן (סי' למ"ד) כר' נתן עיי"ש, וגם גי' הגר"א דחוקה ולכן הנחתי בפנים הגי' הישנה: "כט "חטאו ישא האיש ההוא, כבר התבאר באה"ש שכ"מ שכ"מ שכתוב איש י"ל להוציא אשה אבל נפש כולל גם אשה, ובילקוט סיים רש"א חטאו ישא האיש ההוא להוציא את האשה ועי' בפסחים (דף צא ע"ב):


(טו) השאלות (טו - כג)

בפ' זו באו דברים כפולים ומכופלים אשר נלאו כל המפרשים לבארם כאשר יראה כל מעיין בראשית ההשקפה:

"וביום הקים את המשכן", באשר רצה לספר מענין נסיעתם מהר סיני, הקדים לזה ענין הענן והחצוצרות שהיו סימנים ואותות להנסיעה, וספר תחלה מענין הענן, שכבר אמר בסוף פקודי ויכס הענן את אהל מועד וכו' ואמר שם שבהעלות הענן יסעו ב"י, ובא פה להשלים ענין זה בכל פרטיו. הנה שם אמר שכאשר נגמר הקמת המשכן כסה הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ושלא יכול משה לבא אל א"מ כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן, ופרשתי שם שביום הקמת המשכן היה כבוד ה' שהוא האש הנברא המורה על גלוי השכינה ממלא את המשכן מבפנים והענן חופף ומכסה עליו מבחוץ, שזה סימן להגלות השכינה שלפעמים היה הכבוד מכוסה בענן ולפעמים מגולה. וכשהיה הכבוד מכוסה היה משה יכול לבא ובעת גלוי הכבוד וממלא את המשכן לא יכול משה לבא אל א"מ, עד שנסתלק הכבוד מן המשכן אל בין כנפי הכרובים ששם שכן תמיד, וע"ז אמר כאן שביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדות שהוא על הכיסוי שכסה אחר שנסתלק הכבוד מכלל הבית אל העדות שהוא ארון העדות והענן חפף על הכבוד מבחוץ ועקרו היה רק לחופף על ארון העדות, שזה נשאר תמיד, ובערב יהיה, ר"ל שהיה הבדל בין ענן זה ובין עמוד הענן ועמוד האש שהלכו לפני ב"י בצאתם ממצרים לנחותם הדרך, ששם היה עמוד הענן ועמוד האש שני עמודים וחלוקים זה משמש ביום וזה בלילה, אבל בכאן היה רק ענן אחד משמש ביום ובלילה רק שבערב יהיה כמראה אש, ר"ל זה הענן עצמו נתהוה בלילה כמראה אש, שלמראה עינים נתראה כאש, שעז"א בפ' פקודי כי ענן ה' על המשכן. יומם ואש תהיה לילה בו, שמלת בו חוזר להענן, שבלילה היה בו בהענן מראה אש, עד שהאש היה בהענן עצמו לא דבר מובדל ממנו כמו שהיה בעת יציאת מצרים שהיו שני עמודים מפורדים, ועז"א:

(טז) "כן יהיה תמיד", שהענן עצמו נתהוה כן תמיד ביום היה ענן ובלילה התראה כמראה אש, וגם באר בזה הבדל שני שבעת יציאת מצרים לא הלכו העמודים לפניהם רק בעת הנסיעה לא בעת החניה כמ"ש וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ופה היה כן תמיד אף בעת החניה, עוד מודיע שהענן הראשון שכסה את המשכן ביום הקמתו בא על אופן שישאר שם תמיד, והיה קבוע לא כפעם הראשון שבא ונסתלק בכל ערב ובכל עת החניה, ועז"א בלשון עתיד כן יהיה תמיד ר"ל שבא על אופן שיהיה כן תמיד:

(יז) "ולפי", עתה ספר עוד שהענן היה להם אות לנסיעה וחניה, ואמר "ולפי", ואחרי כן, ר"ל שהיה משמש לאות אל איזה צד יסעו. שאל הצד שפנה הענן אל צד הזה נסעו שעז"א "ולפי" העלות, והיה לאות אימתי יתחילו לנסוע שזה אחר שנסתלק הענן לגמרי, ועז"א ואחרי כן יסעו:

(יח) "על פי ה' יסעו", מודיע עוד ענין אחר כמ"ש בעירובין (דף נה ע"ב) יושבי צריפין אין מודדים להם אלא מפתח בתיהם מתיב רב חסדא ויחנו על הירדן מבית הישימות ותניא כשהם נפנים נפנים לאחוריהם, א"ל רבא כיון דכתיב על פי ה' יחנו כמאן דקביעי דמי וכדוגמא הזה נמצא בשבת (דף לא ע"ב) לענין סותר ע"מ לבנות, וז"ש על פי ה' יסעו וכו' ומצד זה היו נחשבים כקבועים במק"א, וז"ש שעי"כ כל ימי אשר ישכן הענן על המשכן יחנו ר"ל היו נחשבים כחונים במקום קבוע:

(יט - כ) "ובהאריך הענן וכו' ויש אשר יהיה הענן וכו'", עוד מודיע דבר אחד, שע"י שנסיעתם וחנייתם במק"א היה נגבל ע"י צווי ה' ופקודתו נחשב להם תמיד כמקיימים מצות ה' וקבלו עליהם שכר, והיה בזה הבדל בין עת החניה ובין עת הנסיעה, שבעת החניה קיימו מצות ה' בשב וא"ת במה שלא נסעו מן המקום בלא רשות וקיימו מצות ל"ת, וזה נחשב להם לזכות כי ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, וז"ש ובהאריך הענן ימים רבים שאז לא קיימו מ"ע בקום ועשה, בכ"ז נחשב להם לזכות במה ששמרו את משמרת ה' ולא יסעו שהשמירה הוא תמיד במצות ל"ת והיה להם זכות מה ששמרו מצות ל"ת שלא יסעו, ויש אשר יהיה הענן ימים מספר, אז היה להם זכות אחר שקיימו שני מ"ע [א] בעת החניה שעל פי ה' יחנו בכל פעם, [ב] בעת הנסיעה שעל פי ה' יסעו, ומ"ע גדולה ממצות ל"ת כי הוא בקום ועשה:

(כא) "ויש אשר יהיה", עתה יספר ענין אחר להראות צדקת העם ואמונתם בה' ובמשה עבדו כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך וכו' לכתך אחרי במדבר, ספר בזה איך עמדו בזה בכמה נסיונות, שיש אשר יהיה הענן מערב ועד בקר, שלא עמדו במק"א רק לילה אחד, ואז בודאי לא הקימו את המשכן שבלילה אין מקימין אותו כמ"ש וביום הקים את המשכן ולא בלילה כמ"ש בשבועות (דף טו), ובזה היה להם להתרעם שלא יתן להם מנוחה אף יום אחד ותמול בואם והיום יניעם ללכת ובכ"ז כשנעלה הענן בבקר ונסעו, או יומם ולילה ואז הקימו את המשכן, אבל העם לא גמרו להקים אהליהן ביום אחד, והיה להם להתלונן על טרחם הקצתי הזה שהיה בחנם:

(כב) "או יומים", שאז גמרו להקים אהליהם והיה להם להתרעם על טורח ההקמה והפריקה בעבור יום א', או חדש או ימים, שאז יצויר תרעומות אחר אם מצא המקום חן בעיניהם והיו רוצים להתעכב שם ימים רבים והיה להם להתרעם על הנסיעה, או ימים שהוא שנה, שאז יצויר שלא היה המקום טוב לפניהם והיה להם להתרעם שמעכבם במקום רע שנה תמימה, בכ"ז לא התרעמו, רק בצד הזה שעכבם שנה במקום אחד יספר צדקתם שבהאריך הענן על המשכן יחנו בני ישראל ולא יסעו הגם שהמקום היה רע והיו רוצים לנסוע ממנו, ובצד האחר שלא שהו שם רק חדש והמקום הי' טוב לפניהם והיו רוצים שישארו שם ימים רבים בכ"ז בהעלותו יסעו ולא שנו מצות ה':

(כג) "על פי ה' יחנו", עתה יספר עוד ענין אחר שחוץ ממה שהיה להם סימן אל החניה והנסיעה ע"י הענן בא בכל פעם דבור מאת ה' למשה ע"ז, וממילא בעת שעמדו וחנו וכן בעת שפרקו ונסעו קיימו מ"ע שבא להם ממשה בשליחות מה', ועז"א על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, וכן בעת נתעכבו ימים רבים במק"א בא ג"כ דבור מאת ה' למשה ע"ז ובמה שלא נסעו את משמרת ה' שמרו וקיימו מצות ל"ת כי בא תמיד דבור מה' על זה, וז"ש עפ"י ה' ביד משה: