התורה והמצוה על במדבר טו כב
<< | התורה והמצוה על במדבר • פרק ט"ו • פסוק כ"ב |
• ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • כא • כב • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לז • לח • לט • מ • מא •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְכִ֣י תִשְׁגּ֔וּ וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כׇּל־הַמִּצְוֺ֖ת הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶֽׁה׃
פירוש מלבי"ם על ספרי על במדבר טו כב:
לב. וכי תשגו, פרשה זו באה להשלים דיני החטאת הנזכר בפ' ויקרא על חטא שחטאו הצבור והכהן משיח והנשיא והיחיד ביתר מצות שהצבור מביאין פר וכן כהן משיח, והנשיא שעיר, והיחיד כשבה או שעירה. ולולא פ' זו י"ל שכן הדין גם בשגגת, עכו”ם. לכן אמר פה שבשגגת עכו”ם הצבור מביאים פר לעולה ושעיר לחטאת , והמשיח והנשיא והיחיד יביאו שעירה.
לג. תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה שטחיות הלשון משמע שאומר שאם לא קימו שום מצוה ופרקו עול כל המצות מעליהם אז מחויבים בקרבן זה. אך ממ"ש והיה אם מעיני העדה נעשתה משמע שמדבר בשעשו איזה דבר, לא בשלא עשו. וכן לשון נעשתה לשון יחיד מדבר במצוה א'. ואיך אמר את כל המצוות. וע"כ קבלו חז"ל שמדבר במי שעבר על מצוה אחת שהוא עובר בזה על כל המצוות, וזה ימצא רק בעובד ע”ג. והוא כי לא יצויר ישמע האדם מצות מְצַוה רק אם מאמין שה' משגיח על בני האדם ונתגלה לנביאו לצוות ולהזהיר על מעשיהם. אבל אם יכחיש ההשגחה והנבואה תורה מן השמים לא יצוייר שיעשה שום מצוה מפני צווי ה'. וגם אם לא עבר שום עבירה אינו מפני אזהרת ה'.
וא"כ אם עובד ע”ג שאז כופר בהשגחה וכ"ש שכופר במצות ה' ואזהרותיו ממילא אינו חושש לכל המצות הגם שלא עבר עליהם בפועל. כי הקוצץ את השורש כורת את הענפים ג”כ. לז"א שכמו שהעובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים, כן העובד עו"ג. כי שניהם שווים שזה עבר בפועל וזה מוכן לעבר בפועל מצד שמכחיש את היסוד אשר כל המצות נשענים עליו ותלוים בו.
ולהבין מ"ש רבי נאמר כאן כל ונאמר. להלן כל , צריך להשוות דבריו עם מה שהביאו בהוריות (דף ח) בשם דבי רבי. וז”ל דבי רבי תנא אמר קרא אשר דבר ה' אל משה וכתיב אשר צוה ה' אליכם ביד משה, איזהו מצוה שהוא בדבורו של הקב"ה וצוה ע”י משה זו ע"ג. דתנא דבי ר' ישמעאל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ר"ל שכבר בארתי ( צו א נשא א) שיש הבדל בין הדבור ובין הצווי. שהמצוה מכריח את המצווה לשמוע פקודתו, והמדבר הוא בלא הכרח. המלך מצווה , והמוכיח מדבר. הציי לא יצויר רק אם נקבע בלב המצווה שיש לו איזה מכרח או חיוב לקבל הצווי מפני המורא או הכבוד או התועלת. וכשיבא איש מוכיח להוכיח לו בראיות מן השכל שראוי הוא לעשות כן, זה נקרא מדבר לא מצוה , כי לא תתחיל הצווי טרם יצויר בלבו ההכרח ע"י דיבור וההוכחה וראיות השכל.
והנה שני דברות הראשונות אנכי ולא יהיה לך, בבחינת דבור לא בבחינת צווי כי בהם באר להם ההכרח שבעבורו יתקשרו לקיים מצותיו, שזה על ידי שברר להם שיש מצוי ראשון ממציא כל נמצא משגיח וגומל ושהוא אלוה לבדו ואין בלתו ובידו להעניש ולגמול ואין מעכב בידו. ואחר שבירר להם הפנות האלה שכל זה נקרא דיבור כמ"ש וידבר אלהים את כל הדברים האלה, אז החל לצוות. וכמ”ש במכלתא קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזרותי. ומה שצוה על עבודה זרה מכאן ואילך נקרא צווי כי כבר ידעו שמוכרחים לשמוע פקודתו. וז”ש את כל אשר דבר ה' אל משה, אשר צוה ה ' אליכם ביד משה. וז"ש איזהו מצוה שהוא בדבורו של הקב"ה וצוה ע"י משה.
וכאשר תעיין על סדר הכתובים מן פ' ואתחנן עד פ' ראה, תראה כי כל הפרשיות שבאו ממתן תורה ואילך מדברים מן אזהרת ע"ג. שאחר שאמר (דברים ה) ענין מתן תורה, אמר (שם ו) שמע ישראל, שצוה על האמנת האחדות וצוה בל ישכחו את ה' (י' י”ג) ושלא ילכו אחרי אלהים אחרים (יג טז) ושלא ינסו את ה' (טז כה) ושיתרחקו מז' עממים ומזבחותם תתוצון (ד א', ה' יב) ולא תעבד את אלהיהם (יב טז). וכן חזר ושנה והזהיר על ע"ג עד פ' ראה, ובתוך דבריו אמר (ו כה) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, ושם (ח' א) כל המצווה הזאת וכו' תשמרון לעשות ושם (יא כב) כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת. שמבואר שהוא על ע"ג ועליה צוה בכל פרשיות אלה.
וז"ש רבי אומר נאמר כאן כל ונאמר להלן כל, ר"ל כל המצוה, אשר דבר שכופר בעשרת הדברות, מנין אף במה שנצטוה וכו' ומובן בהנ”ל.
ולפ”ז פי' הכתובים אם תשגו ולא תעשו המצוה הידועה שהיא שרש לכל המצות, שתחלה דבר אותה אל משה בעשרת הדברות בבחינת דבור ואח"כ צוה בבחינת צווי. וכן קדמה צווי זו מן היום אשר צוה ה' בפעם ראשון לאדם הראשון במ”ש ויצו אלהים על האדם, על עכו"ם וכן הלאה, ר”ל שמצוה זו שצוה על ע”ג נשארה קימת לעולם, וכן לדורותיכם הוא מצות הנביאים בכל דור ודור. וז”ש בהוריות שם וכי דבי ר"י תנא למן היום אשר צוה ה' והלאה, איזהו מצוה שנאמרה בתחלה זו ע”ג. ר”ל שמצוה זו נשארה קימת להלאה.
ועל זה מקשה בגמרא והאמר מר עשר מצוות נצטוו ישראל במרה, ר"ל שמקשה על מה שאמרנו, שמה שנאמר והלאה היינו שמצוה שצוה לאדם ולנח קימת גם הלאה. והא עשר מצות נצטוו במרה ובתוכם ז' מצות בני נח. מבואר שמצות בני נח לא נאמרו לישראל, שא”כ למה הוצרך לאמרם במרה. ובזה תבין מ”ש בקדושין (דף כט) וימל אברהם וגו' כאשר צוה אותו אלהים, לדורות מנלן, תנא דבי ד' ישמעאל אומר שנאמר למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם. ותמהו המפ' הא הלמוד שכ"מ שנאמר צווי הוא לדורות למד לה בספרי (נשא א) משלוח טמאים ומנרות. אך כוונתו שממ”ש אשר צוה ה ' והלאה מבואר שצווי של האבות קיים להלאה לדורות וה"ה מצות מילה שנצטוה בה אברהם קיים לדורות. ור ' ישמעאל שם כשטת תנא דבי ר"י בהוריות.
לד. פר בן בקר אחד ושעיר עזים אחד , כבר התבאר בתורה אור מצורע (סי י"ז) שכ"מ שבא שם יחיד אין צריך לומר מספר אחד, שנדע מעצמנו שהוא אחד. וכ"מ שכתוב כבש אחד איל אחד וכדומה הראו חז"ל שהיה מקום טעות מן הסברא שיהיה יותר מאחד. לכן פי' פה שיש ג"כ לטעות שיביא שני פרים אחד לעולה ואחד לחטאת. וכן שיביא שני שעירים. לכן אמר פר אחד שעיר אחד. ומ”ש ומנחחו ונסכו כמשפט, בל נטעה שיביאו נסכים גם על החטאת כמו בחטאת מצורע שטעון נסכים, לכן אמר כמשפט. ר"ל כסדר האמור בנסכים שכל שאינו בא בנדר ונדבה אין טעון נסכים כמ"ש לפלא נדר או לנדבה.
<< · התורה והמצוה על במדבר · טו · כב · >>
קיצור דרך: mlbim-bm-15-22