פתיחת התפריט הראשי

"והאיש משה ענו..." - ביאר הכתוב, דלא משום משה וצערו ענה ה', כי היכי דלא ליחליש דעתו; אבל באמת משה לא חשש כלל לזה, דהאיש משה עניו וגו, אלא משום שנוגע לעיקר התורה לדעת כוח מעלתו של משה, שהוא למעלה מכל נבואה שבעולם [א].

ומשמעות עניו הוא שאינו חושש לכבודו וצערו, ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד [ב], אלא משמעות "עניו" שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו.

והיינו דאמר רב יוסף, שלהי מסכת סוטה, (סוטה מט, א): "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", והוא, כדאיתא שלהי מסכת הוריות, דכל שני דמלך רבה, רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, ופירש רש"י, שלא רצה לנהוג שררה בעצמו, שבשעה שנצרך לאומן הלך אליו ולא קרא את האומן לביתו, אף על גב שידע רב יוסף שהוא בערך רבה, מכל מקום לא חשש לכבודו, והיינו ענוה.

"אשר על פני האדמה" - הוא מיותר, וכבר דרשו בספרי על זה. ולפי הפשט, כי באמת בטעמו של ענוה יש הרבה אופנים על מה שאינו חושש [ג], יש מזה הטעם ויש מזה הטעם, לפי עניין של כל אחד, אבל הוא היה כאדם שאינו עוד על פני האדמה, היינו, כמת שאינו יודע או שאינו מרגיש. ואם כן, אינו מרגיש שום צער.

והיינו דאיתא במסכת תמיד, דאלכסנדרוס מוקדון שאל לחכמים "מה יעשה אדם ויחיה?" והשיבו "ימית את עצמו", פירוש, ישפיל את עצמו, שלא ירגיש בצער ובהעדר הרצון והכבוד. וזה היה מידתו של משה רבינו.

הרחב דברעריכה

[א] והוי כדאיתא בברכות יט א, בהא דקאמר דמתים לא ידעי כשמדברים אחריהם, או ידעי ולא אכפת להו. ומקשה, והא חד אשתעי מילתא בתריה דמר שמואל, ונפל קניא ובזעא למוחיה! ושני: שאני צורבא מרבנן, דהקב"ה תבע ביקריה. הרי דסלקא דעתך, דמשום הכי נענש מן השמיים, משום דארגיש בצער והקב"ה תבע צעריה. ומסיק, דלא משום צעריה, אלא משום יקריה דצורבא מרבנן, שהוא כבוד התורה.

ומביא ראיה, דאמר רבי יהושע בן לוי: כל המספר אחר מיטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנם, שנאמר (תהלים קכה ה): "והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון". והנה, לא נזכר כאן עניין מבזה תלמידי חכמים. אבל הכוונה, דבזה שהוא מבזה תלמיד חכם ומיקל בכבוד התורה, ממילא יבואו כמה אנשים לדרכים עקלקלים. לכן, אף על גב שהוא בעצמו אינו פועל אוון, אבל בזה שהוא מטה עקלקלות, היינו שמקרב לידי כך, יוליכם ה' את פועלי האוון בעצמו.

[ב] כמו שכתוב במסילת ישרים כב בפירוש עניו, שהוא שפל ברך, אבל אינו כן:

  • והרי בסנהדרין פח ב איתא "ענוותן ושפל ברך", הרי דתרי מילי נינהו. וכך כתב מהרש"א בחידושי אגדות. אבל להיפך מדבריו.
  • והראיה, דאיתא ב(ערכין טז ב): "ענוה שלא לשמה ותוכחה לשמה - איזה מהן עדיף? וכו'". ואי משמעות עניו - שפל ברך, היאך הוא ענוה שלא לשמה?
  • ותו, דהרי שלהי מסכת סוטה איתא: "משמת רבי בטלה ענוה... אמר רב יוסף: לא תיתני ענוה דאיכא אנא", והאיך יאמר מי שהוא שפל ברך שהוא עניו?!
  • ותו, דבספרי תניא, וכך הוא באבות דרבי נתן, "מכל האדם - ולא ממלאכים", ואי איתא שהוא שפלות, היאך שייך לומר על המלאכים שאין יודעים ערכם?!
  • ולא עוד, אלא שאנחנו אומרים שבח על הקב"ה "אין ענוה כענותיך", וב(מגילה לא, א): "בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו".

[ג] וכמבואר ב(תהלים לח יג): "וינקשו מבקשי נפשי ודורשי רעתי דברו הוות... ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו..." ומפרש ארבעה טעמים, מפני מה היה כן:

  • טעם א: (תהלים לח טז): "כי לך ה' הוחלתי, אתה תענה ה' אלהי", פירוש, דמי שאינו תובע בעצמו עלבונו וצערו, הקב"ה תובע עלבונו, וכדאיתא בפרק הבע"י (שבת פח, ב): "הנעלבים ואינם עולבים... עליהם נאמר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'", והיינו דבר הכתוב "כי לך ה' הוחלתי", קיויתי שתתבע בצערי ועלבוני אם אשתוק.
  • טעם ב: (תהלים לח יז): "כי אמרתי פן ישמחו לי במוט רגלי עלי הגדילו". פירוש, דהמבזה חבירו, עיקר כוונתו שיהיה חבירו שומע ומצטער. ומשום הכי, אף על גב שאין כבוד לאיש לבזות את חבירו, וכדאיתא ב(קידושין ע, ב): "כל הפסול פוסל", מכל מקום, כדאי אצלו להתבזות רק כדי לצער את חבירו. אבל אם חבירו עומד ושוחק מדבריו, ואינו מראה שום צער, הרי נשאר מבוזה בחינם, ושותק ואינו מוסיף לדבר עוד. מה שאין כן אם יכעוס ויחוש להעדר כבודו, אז תהיה שמחת המבזה שלמה, ויוסיפו להגדיל דבריהם.
  • טעם ג: (תהלים לח יח): "כי אני לצלע נכון, ומכאובי נגדי תמיד". דהרגשת הצער הוא גדול אם אינו מכין עצמו לידי כך. וכל מה שהוא שפוי בדעתו יותר שלא ייגע בו רעה, הרי זה מצטער יותר כשמגיע לידי כך. והיינו דאיתא בבראשית רבה, ריש פרשת וישב: (בראשית רבה פד): "אם שוט ימית פתאום, למסת נקיים ילעג - אמר רבי אחא: בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג. אמר: לא דיין שמתוקן להם עולם הבא, אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?! תדע לך שהוא כן, שהרי יעקב אבינו, על-ידי שביקש לישב בשלוה...": ועניין זה המקרא, (איוב ט כג): "אם שוט ימית פתאום", לכאן, דהמכה את חבירו באבן או בעץ שבו כדי להמית, הרי נענש מיתה. אבל אם מכה בשוט וממית, אינו נענש כלל. והטעם, דלא היה בשוט כדי להמית. ומפני מה הוא מת? מפני שהוא פתאום. ואם כן, איהו דעביד לנפשיה שלא היה לו להיות שפוי בדעתו כל-כך עד שיהא פתאום. משום הכי "למסת נקיים ילעג". ועל זה הביא המדרש-רבה, דאין רצון ה' שיבקש האדם לישב בשלוה בעולם הזה. וזה דבר דוד "כי אני לצלע נכון..." - תמיד הכינותי עצמי לידי צער ומכאוב, על-כן לא הייתי חושש בהגיע אליי.
  • טעם ד: (תהלים לח יט): "כי עווני אגיד, אדאג מחטאתי". פירוש, כדתניא ב(תוספתא שבועות): "ר"א בן מתיא אומר: אין אדם מתחייב לשמוע אלא אם כן חטא, שנאמר "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה"". ועיין מה שכתבתי בהעמק דבר על ויקרא ה א. והיינו דברי דוד, דמשום הכי אינו חושש, "כי עווני אגיד...", יודע אני שהוא משום עוון

. והנה, כל אלו טעמים גורם לענוה.

העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.