האמונות והדעות/מאמר א/פרק ג

פרק געריכה

וכיון שהגעתי לאמת אלה השלושה שרשים בדרך העיון כאשר התאמתו בדברי הנביאים והמופתים, והוא: שהדברים מחודשים, ושמחדשם זולתם, ושהוא חידשם לא מדבר. והיה זה הדעת הראשון מן המאמר הזה אשר הוא העיון בהתחלות, ראוי שאביא אחריו שנים עשר דעות למי שחלקו עלינו באמונה הזאת, ויהיה הכל שלוש עשרה. ואבאר בו כל מה שטען בו כל עם לדעתם ומה שסתר אותו. ואם יהיה לו דומה מן הכתוב, אבארהו בגזרת השם.


והדעת השני, דעת מי שאמר שבורא הדברים יש לו גשמים רוחניים קדמוניים, מהם ברא אלה הגשמים המורכבים. וטען על זה מפני שלא יהיה דבר כי אם מדבר. וכאשר עלו במחשבתם למעלה, והתעסקו לדמות איך ברא הבורא הדברים המורכבים מן הרוחניים, אמרו: נדמה לנו שהוא קבץ מהם נקודות קטנות, והם החלקים אשר לא יחלקו, והם מעלים אותם במחשבתם שהם דקים עד מאד, יותר דק מה שאפשר להיות מן האבק, ועשה מהם קו ישר, ואחר כן גזר הקו ההוא לשני גזרים שוים. אחר כן הרכיב מן האחד מהם על השני הרכבה אלכסונית, עד שיהיו כצורת הסמך היונית אשר היא כצורת אלף למד בערבי בלא תושבת כזה, X.   ואחר כן סימר אותם במקום שנפגשו, ואחר כן גזר אותם ממקום הסימור ועשה מאחד מהם הגלגל העליון הגדול, ועשה מן האחרת הגלגלים הקטנים. ואחר כן צייר מן החלקים ההם הרוחניים צורה אצטרובולית וברא מהם עגלת האש. ואחר כן צייר מהם צורה שמיניית, וברא ממנה עגלת העפר. ואחר כן צייר מהם צורה שתים עשרנייה, ושם עליה סיבוב האויר. ואחר כן צייר ממנה צורה עשירמייה, וברא ממנה כל הימים. וגזרו בזה ושמו בזה אמונתם. והביאם אל המאמר הזה, שלא יודו במה שאינו בנמצא. ואלה הצורות אשר טרחו בהבאתם לדמותם אל צורות הטבעים האלה הנמצאים.

והנני מבאר מה שיש עליהם בשערים האלה. ואומר, שיש עליהם במאמרים האלה שתים עשרה תשובות. מהם הארבעה הראשונות אשר הורו אותנו שהדברים מחודשים, ומהם האחרות, אשר הורו אותנו שבורא הדברים בראם לא מדבר. ואחר שיסבלו אלה השמונה תשובות, אני מוצא ארבעה תשובות אחרות שיתחייבו בם. תחילתם, שהם האמינו במה שאין כמוהו בנראה, והם הרוחניים, אשר הם מדמים במחשבתם כאבק וכדק מכל דק, וכחלק שאין מתחלק, וזה דבר שלא יושכל.

והשנית אני רואה, כי אלה הדברים אשר טענו, לא יתכן שיהיו חמים ולא קרים, ולא לחים ולא יבשים, מפני שהם אומרים שאלה הארבעה טבעים מהם נבראו.

ואני רואה עוד, שלא יתכן להיות להם מראה ולא טעם ולא ריח ולא גבול ולא שיעור, ולא רוב ולא מיעוט, ולא במקום ולא בזמן, מפני שאלה הדברים הם תארי הגשמים, והדברים ההם הם אצלם קודם הגשמים, וזה תוספת למה שלא יושכל. וברחו מהיות דבר לא מדבר, ונכנסו במה שהוא יותר רחוק ועמוק ממנו.

והשלישית, שאני מרחיק ואחשוב לשקר התהפכות דבר לא מצוייר בצורה, עד שיצוייר בצורת האש המים והאויר והעפר, והצטיירות מה שאינו ארוך ולא רחב ולא עמוק, עד שהיה ממנו הארוך הרחב העמוק, וכן השתנות מה שאין לו עניין, עד שיהיו לו כל העניינים הנראים עתה. ואם אצלם שנתקנו כל ההפוכים והשנויים, מפני שהבורא חכם יכול להפכם ולשנותם, חכמתו אם כן ויכלתו לברא דבר לא מדבר. וננוח מאלה הרוחניים השקרים.

והרביעית, שלא תתקיים מה שטרחו בו מהאמנת החתוך והדבוק, וההרכבה והסימור והחיתוך השני ושאר מה שנסמך אל המעשים האלה, מפני שאין ראיה מעמדת על דבר מהם, אבל הם מחשבות וסברות. אבל אני רואה שיש במלאכה הזאת סתירה, והיא, שהעושה אצלם, אם הוא יכול להפוך את הרוחניים גשמים, הוא יכול להפכם ברגע אחד, ובטלו אלו החלוקים. ואם הוא אצלם אינו יכול להפכם כי אם מעט מעט, כמעשה הברואים דבר אחרי דבר, כל שכן שלא יוכל להפכם מן הרוחניות אל הגשמיות. וסבלו אלה השקרים כולם, מלבד עזיבת האותות והמופתים, ומן ההודאה בבלתי המוחש לא נחו.

והגיעני כי יש אנשים מעמנו, חשבו כי הענין שאמרו בו הכתוב (משלי ח כב): "יי קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז" ושאר הפרשה, הוא עניין אלה הרוחניים. והתבוננתי בדבר ומצאתיו שטעו בפירוש העניין הזה מחמש עשרה פנים, השנים עשר אשר בארתים מדרך השכל, אך השלשה אחרים מדרך לשון העברים ודברי המקרא.

תחילתם, כי מלת "קנני" מורה על בריאת הדבר, כמו שאמר (בראשית יד כב): "קונה שמים וארץ", וכמו שאמר עוד (תהלים קד כט): "מלאה הארץ קנינך". ואם הם מחזיקים שהמלה הזאת מחייבת קדמות, יחשבו גם כן כי השמים וכל אשר בהם קדמונים, ויבטלו בריאתם מרוחניים אשר היתה כוונתה אליהם. ואם תהיה אצלם מלת הקניין בשמים ובארץ מחייבם בריאתם, היא עצמה תחייב בריאת הרוחניים.

והשניים, שמלת "ראשית דרכו" מורה על עניין תחילת הבריאה, כי כמוה נאמר בגדול שבבהמות (איוב מ יט): "הוא ראשית דרכי אל". וכאשר עניינה שם שהוא תחילת מה שברא בבהמות, יהיה גם כן עניינה הנה, כי זה הנזכר תחילת מה שברא מהדברים. ואם אינם רוצים בפירוש הזה, יחייבו שהבהמה ההיא קדמונית.

והשלישיים, שזה העניין הנזכר אוהב האמת ושונא השקר, כמו שאמר (משלי ח ח): "בצדק כל אמרי פי אין בהם נפתל ועקש"; ומי שאהבו אוהב את החיים, ומי ששנאו אוהב המות, כמו שאמר (משלי ח לה): "כי מוצאי מצא חיים, וחוטאי חומס נפשו, כל משנאי אהבו מות". והוא מצוה לבקשו ולהזהר בו, כמו שאמר (משלי ח לב): "ועתה בנים שמעו לי והקשיבו כל אמרי פי". ואם הם הרוחניים, אין נמלטות המדות האלה שיהיו להם, אם בענין פשיטותם או אחר הרכבתם. ואם נחשוב אותם להם בפשיטותם, אין עמם בעת ההיא צדק ולא טוב, ולא חיים ולא מות, ולא אדם נמצא שיבקשם ויגיע אליהם. ואם נחשוב שהם להם אחרי ההרכבה החלק אשר יש לנו מהם אנחנו מגיעים אליו בהכרח, והחלק הנשאר אשר לא הורכב אי אפשר להגיע אליו, כי המורכבות יבדילו בינינו וביניו כפי דבריהם.

והגיעני שאחרים חשבו, כי פרשת (איוב כח יב) "והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה" ושאר העניין, שהוא תאר הרוחניים, מפני שאמר באחרונה: "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה". ומצאתי אלה גם כן טעו בפירוש יותר מטעות הראשונים, מפני שהעניין הראשון אין מפורש בו שהיא החכמה, אף על פי שעל האמת שאין בו ספק שהוא על החכמה. אבל העניין השני היה זכרון החכמה בו מפורש, ואיך הטעו עצמם בכנוייו?

וראיתי עוד, שהכתוב מבאר על החכמה הזאת כי נמצאת עם הארבעה יסודות, לא קודם, כאשר נאמר: "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה, כי הוא לקצות הארץ יביט תחת כל השמים יראה". זכר השמים והארץ, ואחר כן לעשות לרוח משקל, ומים תכן במדה. זכר האויר והמים, אחר כן "ראה ויספרה הכינה וגם חקרה". וכבר נגלה בטול סברת שני העניינים האלה ברוחניות, אך הם על החכמה. ואין החפץ בה שהיא היתה לבורא ככלי שברא בה הדברים, אבל החפץ בה שהיא חדשה מבריאת היסודות וסעפותם, ונתבארה חכמתו שבה הכל מתוקן.


והדעת השלישי, דעת מי שאמר, שבורא הגשמים בראם מעצמו. מצאתי אלה האנשים לא נתכן להם לכחש בעושה, ועם זה לא קבל שכלם כפי מחשבתם היות דבר לא מדבר, וכיון שאין דבר כי אם הבורא, האמינו כי ברא הדברים מן עצמו. ואלה ירחמך האל, יותר כסילים מן הראשונים. וראיתי לגלות אולתם בשלש עשרה פנים: מהם הארבעה אשר על בעלי הרוחניים, וארבעה ראיות החידוש, וארבעה ראיות היות דבר לא מדבר. אך אופני התשובה אשר על מי שאמר בקדמות הרוחניים אינם חייבים בהם, אך הם חייבים כמותם חמש עניינים, כל אחד מהם מרחיק אותו.

הראשון, השתנות העניין הקדמון, אשר אין לו צורה ולא תכונה ולא שיעור ולא מקום ולא זמן, עד ששב קצת גוף שיש לו צורה ושיעור וגבול ומקום וזמן ושאר מה שנכללו עליו הנמצאות, ואין להעלות זה על הלב כי אם מרחוק שברחוקים.

והשני, בחירת האדם, אשר לא ישיגהו שינוי ולא יפעל בו פועל ולא ישיגהו משיג, שישים קצתו גוף, עד שישיגוהו המשיגים ועד שיפעלו בו הפועלים, ועד שיסכל אחר החכמה ויאנש אחר המנוחה, וירעב ויצמא וידאג וייגע וישיגוהו שאר הרעות, והוא היה רחוק מכל אלה ואין לו צורך לקנות מהם תועלת, אין אלה הדברים כי אם מענייני ההבל.

והשלישי, הצדיק אשר לא יעול, איך גזר על קצת חלקיו להפילם ברעות האלה? וכאשר אשתדל לדעת זאת, לא אמצאהו שיעבור אחד משני עניינים, אם שבא עליו זה בדין והתחייב בו, לא יהיה כי אם בעבור רעה שעשה או בחטאים שחטא, או שיהיה בלא חיוב, ויהיה זה חמס שחמסו ועול שעול עליו. ועל אי זה משני העניינים שבא הדבר, מצאתיו מופסד ושקר.

והרביעי, איך קבל החלק ההוא מצות שאר החלקים, עד שהטבע ונתקן ונצטייר ונכנס תחת הצער? אם היה זה בעבור פחד שפחד או תקוה שקוה? ואילו היה זה על אי זה משני העניינים, לא ימלט שיהיה דרך הכל שיפחד ושיקוה, או שיהיה זה דרך הקצת לבד. ואם הוא זה דרך הכל, מאי זה דבר יירא? ולמה יקוה? ואין דבר זולתו. ואם יהיה זה דרך הקצת, לאי זו עלה שב הקצת מקוה ומפחד, והשאר לא יקוה ולא יפחד? ואם הקצת קבל מצות הרוב, לא לתקוה ולא לפחד ולא ליראה, זו רעה, מפני שאין לו עלה ידועה. וכל זה כזב ושקר.

והחמישי, מי שיוכל להשיב חלקיו מן מצערים, והוא חכם, לא יתכן שלא ישיבם. ואם נעביר על דעתנו שהוא יעשה כן, יבטלו הברואים. ואם אי אפשר בלעדיהם בסוף כאשר לא היה אפשר בלעדיהם בתחילה, יהיו אלה החלקים שהם גופים לעתים, וכל חלק מהם יצטייר ויתכן מדה מהזמן, ואחרי כן ימלט ויסתלק ויכנס תחתיו חלק בהפעלות. ועם כל זה לא יתכן שיהיה תכלית לעתים האל, מפני שהכלל אשר הם ממנו אין לו תכלית, וזה מה שידחנו השכל ותמאנה אותו המחשבות הברורות. ואינני חושב הפתאים, בברחם מהיות דבר לא מדבר עד שהאמינו באלה האיוולתות כולם, אלא כמי שבורח מן החום אל האש ומן המטר אל תחת המרזבים, חוץ ממה שדחו מדבר האותות והמופתים.


והדעת הרביעית – דעת מי שחבר בין אלה השנים, וחשב כי הבורא ברא הנמצאות מעצמו ומדברים קדמונים. ויתחייבו באלה י"ז תשובות, הי"ב הראשונות אשר על בעלי הרוחניים, ואלה החמש אשר על מי שחשב כי הבורא ברא הדברים מעצמו; והיה זה יותר סכל משתי הכתות הקודמות. ואם אלה ההבלים כולם – נטו אליהם בעבור יכולת הבורא, וחשבו עליו שהוא יכול על כל – שקר, משינוי עצמו ומה שיתחבר אל זה. ואני רואה שיכלתו על היות דבר לא מדבר יותר קל על הנפש ויותר קרוב אל השכל, ויותר נאות לאותות ולמופתים.


והדעת החמישית, דעת מי שאמר בשני עושים קדמונים. ואלה, יישירך האלהים, יותר סכלים במה שנטו אליו מכל מי שקדם זכרו. והוא, שהם מרחיקים שיהיו שני פועלים מפועל אחד, ואומרים כי לא ראו כזה והסכימו על זה, ואמרו: הנה אנחנו רואים הדברים כולם שיש בהם טוב ורע, נזק ותועלת. וכבר התחייב שיהיה הטוב אשר בם משורש כולו טוב, ויהיה הרע אשר בם משורש כולו רע. והביאם זה לומר, כי מוצא הטוב – אין לו תכלית מחמשה צדדים, והם המעלה ומזרח ומערב ודרום וצפון, ויש לו תכלית מלמטה, ממקום שהוא ממשש מוצא הרע. וכן מוצא הרע – אין לו תכלית מחמשה צדדים, והוא מטה ומזרח ומערב ודרום וצפון, ויש לו תכלית מלמעלה, ממקום שהוא ממשש מוצא הטוב. ואמרו עוד, שאלה השני שרשים לא סרו נבדלים זה מזה, ואחר כן נמזגו, והתחדשו אלו הגשמים מהמזגם. ונחלקו בסיבת המזגם, שקצתם חשבו כי הטוב היתה סיבתו שירפה הצד הפוגש אותו מן הרע; ומקצתם חשבו כי הרע היתה סיבת המזגו לתקותו בטוב, שיהנה במה שבו מן הערבות. והסכימו, כי זה המזג לו עד זמן כשיהיה כלה, תהיה התגבורת לטוב ויחלש לרע ויפסק מעשהו.

והנני כותב מה שיש על אלה מן התשובות בכל שער ממה שטעו בו. ואומר, כי יש עליהם תחילה הארבעה פנים אשר הביאונום ראיה על חדוש הגשמים. ואחריהם הד' פנים אשר הביאונום ראיה על היותם לא מדבר. ואחריהם החמש פנים אשר על מי שחשב שהבורא יתברך בראם מעצמו, ואלה י"ג פנים. ועליהם אחריהם מה שהוא מיוחד בהם, ט"ו מינים מן התשובות במאמר הזה, חוץ ממה שיש עליהם במאמר השני. והוא, שלקחתי קטבי דבריהם וסבבתי עליהם אופן העיון, ונתקו בו עד שלא נשאר מהם דבר.

והשיבותי אל לבי ראשון ראשון, מה שחשבו כי אין בנראה שני פעלים זה הפך זה מעושה אחד. ומצאתי שהיות שני פעלים מפועל אחד נכון מכמה פנים. אחד מהם, שהאדם יקצוף ויכעס, ואחר כן ירצה וימחול, ויאמר: כבר רציתי וכבר מחלתי. ואם הטוב הוא המוחל, הוא גם כן היה הקוצף; ואם הרע הוא המוחל, כבר היטיב כאשר מחל. ועל שתי הפנים יחדיו, כבר היו שני המעשים לאחד.

ועוד, כי אנו רואים האדם רוצח וגונב, וכאשר יביאוהו להודות, יודה במה שחטא ובמה שעשה. ואם הרע הוא שהודה, כבר צדק, והצדק הוא טוב; ואם הטוב הוא אשר הודה, הוא גם כן אשר רצח וגנב, ועל שני העניינים יחד כבר התקיימו לאחד – השני מעשים.

ועוד, שאם יהיה הכח הכועס איננו הכח הרוצה, וכן הכח הגונב – איננו הכח המודה, ראוי אם כן שלא יזכור הרוצה בעת רצותו מה שהיה ממנו בעת קצפו, ולא יזכור המודה בעת הודאתו מה שהיה ממנו בעת חטאו; ואנחנו מוצאים המוחש בהפך זה כולו.

ואחר כן השתכלתי מה שהכשירוהו מהיות פועל אחד לשנים, והנה הוא מופסד ושקר משני פנים. אחד מהם, שאם נעלה בדעתנו ששנים שיעשו עשוי אחד, ונחשוב שאחד מהם עושה את כולו, והשני גם כן עושה את כולו, יהיה כל זה הבל, כי העושה את כולו – לא נשאר לשני מה יעשה. ואם נחשוב כי אחד מהם עושה את קצתו, והאחר עושה קצתו – כל העשוי אם כן כבר היה לעושה אחד ואין לו שותף בו.

והפנים השניים, כי המעלה על דעת שני דברים יעשו מעושה אחד, אי אפשר לו שלא יחשוב לכל אחד מהם, שכמו שיכול שיעשה הדבר ההוא, כן הוא יכול שיעזוב עשותו. וכאשר נעלה על דעתנו שתי בחירות זו הפך זו במעשה אחד, בחר האחד מהפועלים עשותו, ובחר האחר שיעזוב עשותו – נראה אותו בשכלנו עשוי-עזוב בעת אחד, וזה הפך מבואר. והנה אתה רואה אותם, שהרחיקו מה שהתקיים בעדות הנראה, והודו במה שבטלו הנראה.

ואלה חמשה תשובות, שלשה על הרחקתם שני מעשים מעושה אחד, ושתים על קיומם מעשה אחד לשנים.

ואחר כן אומר: ברחו מהיות דבר לא מדבר, מפני שלא ראו כמוהו, והפילו עצמם בגומץ לא נראה כמוהו. ותחילת זה, שהם הודו כי כל אחד מהשנים אין לו תכלית מחמשה צדדים אשר לא ראו, והיה יותר טוב להם שישימם שיש להם תכלית – הקשה על הששית אשר ראו אותה, ודנו בהפך זה. ועוד, שהם במה שחשבו, כי הרב מכל אחד מהשנים נפרד בלתי נמזג. והם, כל דבר שהשיגו מהם לא השיגוהו כי אם נמזג, ועזבו להאמין כי הכל נמזג – הקשה על הקצת, ויחשבוהו בהפך זה.

ועוד, במה שחשבו שהמזג חדש, בלתי קדמון, לא היה לפניו מזג; ומה הודיעם? ואולי שני העניינים לא סרו נמזגים ונפרדים עד אין מספר?

ועוד, במה שחשבום שהם עתידים להפרד אחר זמן, ומה הודיעם שזה יהיה? ואולי לא יהיו נפרדים לעולם – הקשה על הנראה? או שמא יפרדו וימזגו בעתיד לאין תכלית. ראה איך ברחו מהיות דבר לא מדבר, מפני שלא ראו כמוהו בנמצא, והסכימו על חלקים בלתי נמזגים, ושהם אין להם תכלית, ובמזג לא היה מזג לפניו, ובהפרד לא יהיה אחריו מזג; ולא ראו דבר מזה לנמצאות, אך ראו הנמצאות בהפך זה. ואלה ארבעה תשובות אחרות.

ואחר כן עיינתי בשתי עילות המזג אצלם, ומצאתים נפסדות שתיהן. והוא, כי הפועל, אם היה כאשר אמרו קצתם בכוון הטוב, כבר שב רע בהתערבו עם הרע בכוונו בקשת הרע; ואם הוא בכוון הרע, כבר נהפך המכוון מעצמותו; וזה מה שממאנים להודות בו.

ועוד, אם הוא המזג מפועל הטוב – לא הגיע אל מה שכוון מהרפות הצד הממשש אותו. אבל אנחנו רואים צערו בהכנס הרע יותר גדול מהמשוש, וזה תאר עצל פתי. ואם הוא הפועל לרע, כבר הגיע אל בקשתו; והנה אנחנו רואים אותו שיערב לו הטוב ויאכלהו וישתהו וירוה אותו ויקרב אליו. ועל שני העניינים כבר נפל היאוש מגבור הטוב על הרע.

ואחרי כן התבוננתי אפני המזג אחר שהיו נפרדים, וראיתי המוחש דוחה את זה. כי אנחנו רואים האש מתרחק מהתחבר אל המים, ונראה האויר בורח מהתערב בעפר; וכאשר יהיו חלקיהם המעטים על זה ההמנע, כל שכן שימנעו חלקיהם הרבים, ולא ישלם המזג לעולם. וזה מבואר. ועוד, אם העם נתלים בהקשה, יש לנו עליה אלה השלשה תשובות אחרונות.

ואם מצד ההגדה אומרים המאמרים האלה, ההגדה הברורה לא תהיה כי אם מדרך הנבואה, וכל נביא איננו כי אם אחרי המזג, ובזה שלוש טענות: הראשונה, שאחרי הפרדו ממוצא הגמור, אינו יודע מה יהיה מהמוצא ההוא. והשנית, כי בהתערבו עם הרע – כבר נשתנה צדקו, ולא יהיו הנפשות בוטחות בו. והשלישית, כי הנביא אין מתקיימת לו הנבואה כי אם באותות המלאות, והאותות המלאות לא תהיינה כי אם בחדוש מה שאין בטבע ולא כמנהג; והם מכחישים מה שהוא הפך הטבע והמנהג, והם מביאים ראיה תמיד במה שהם סוברים בטבע ובחוק. וזה ממה שמרחיק אותם מטעות הנבואה, כי לא יתכן אצלם להביא מופתים עליה. וזה השלמת החמשה עשר פנים. ואני עתיד לזכור אחריהם פנים אחרים במאמר השני, מאמר היחוד, בעזרת האלהים ואמצתו. ולא תנוח דעתי אחר כן במקום הזה על כל מה שזכרתי, עד שאבאר, כי זה הדבר אשר החזיקו בו העם הזה, רוצה לומר החושך, אינו הפך האור, אבל הוא העדר האור. ואם יאמרו: מאי זה טעם אתה אומר כי אין החושך הפך האור? אביא בזה שלוש ראיות.

אחת מהן, כי האדם אינו יכול לברוא שורש. והנה אנחנו רואים אותו, כשהוא עומד לשֶמש, וישים כפו האחת על השנית כמו קובה, יהיה מה שיש ביניהם חושך, והאדם אינו בורא שורש החושך, אך סך בעד האור מהגיע אל האויר אשר בין כפיו, וחשך מפני שחסר האור.

והשנית, כי אני רואה את האדם יש לו צל כשהוא עומד לפני נר אחד, ואם נקיפהו בנרות רבים – לא יהיה לו צל; ואין בכוח האדם לכלות שורש מהשרשים, אבל המציא האור אשר היה נעדר בקצת האויר המקיף את האדם.

והשלישית, כי לא ראיתי שני גופים זה הפך זה, שיהפך אחד מהם וישוב האחר על השלמות, כאשר לא יהפכו המים אש ולא האש מים. וכאשר ראיתי האויר החשוך ישוב מאיר, ידעתי כי החושך איננו הפך האור, אבל הוא העדרו.

ואחר כן מצאתי שאר המוחשים על הדרך הזה. והוא, שהאויר מקבל הקול מן המדבר ומגיעו אלינו, ואם לא יקרעהו קול – לא נשמע דבר, ולא נאמר באויר ההוא איננו משמיע: "הפך הקול", אבל הוא העדר הקול. וכן המאמר בריח, כי האויר מקבלו באי זה מקום שיהיה ומגיעו אלינו, ואם לא יהיה – לא נריח דבר, ואין זה הפך הריח, אבל הוא העדרו. וכן האויר מקבל האור ומגיעו אל עינינו, אם לא יהיה אור – לא נראה דבר, אין זה הפך האור, אבל הוא העדר האור. וכאשר ראיתי הגופים העבים מונעים האור, ונדמה לבני אדם כי הצל יולד מהם, אמרתי: אולי יטענו כי החושך יולד מן העפר? והתבאר לי, כי אם היינו לוקחים גוש עפר ועמדנו במקום השמש וזרינו את עפרו באויר, לא היינו רואים לחושך מקום כלל.

ונאמר עוד: אולי הם טוענים באדם אשר הקיפוהו הנרות כי צילו שב אל גופו? וידעתי שאם היה זה כן, היה משחיר הנראה מגופו. ואלה דברים נראים מוחשים, דוחים התחדשות השיבושין אשר נאמרו כי החושך כאור. ואני יודע כי האלהים סיפר על עצמו שהוא "יוצר אור ובורא חושך" (ישעיהו מה ז). ואומר במה שהוא נאות למוחש הזה, כי הוא ברא האויר המקבל האור והחושך במציאות והעדר, כאמרו אחריו: "עושה שלום ובורא רע". ואנחנו מסכימים כולנו כי הבורא לא ברא רע, אך ברא לדברים אשר הם סובלים שיהיה לאדם בהם שלום ורע בבחירתו, שאם יאכל המאכל כפי צרכו וישתה המים כפי צרכו – יהיה זה שלום, ואם יקח מהם מה שאינו סובל – יהיה זה רע; וכאשר אני עתיד לבאר במאמר הרביעי בשער הצדק. אבל יִחֵש האור והחושך לבריאתו, בעבור רוע מחשבת מי שהאמין בשנים, ועל כן אמר: "יוצר אור ובורא חושך". והודיענו עוד, כי יש לאור ולחושך תכלית, וכאשר השיבונו אל העם הזה באמרו: "חק חג על פני מים עד תכלית אור עם חשך" (איוב כו י):


והדעת הששי – דעת מי שהודה בארבעה יסודות אלה, חשבו שכל הגשמים מורכבים מארבעה יסודות, והם החום והקור והלחות והיובש, שאלה הארבעה היה כל אחד נפרד בתחילה, ואחר כן התחברו והתחדשו מהם הגשמים. ומביאים ראיה על זה, כי הם רואים הגשמים מקבלים מחוץ חום האויר וקורו. וכיון שהדבר לא יקבל כי אם הדומה לו, כבר נתחייב שיהיו בתוך גשמיהם אלה הארבעה. ואלה סכלים מכל מי שקדם, בעבור דברים, אני אספרם ואבארם עליהם, עזבו בהם דרך הראיה ותעו מדרך האמת.

ואומר תחילה, שהם הרחיקו היות דבר לא מדבר, כדי שלא יודו במה שלא נראה כמוהו, ונכנסו במה שלא נראה כלל והאמינו בו. והוא, ששום אדם בעולם לא ראה חום נפרד ולא לחות גמורה ולא קור פשוט ולא יובש לבד, אך השיגו החושים והם נקבצי נגשמים. וטענו אלה, כי בתחילה היה כל אחד מהם נפרד, ולא ראו מזה דבר. ואחר כן מה שהם מאמינים שהתחברו אחר שהיו נפרדים, הוא עוד בהפך המוחש, כי אנחנו והם לא ראינו מעולם מים שהתחברו עם האש ולא אש שהתחבר עם המים, עד שהמים והעפר אשר יתכן חיבורם ולא יפסדו כשאנו מחברים אותם ואחר כן נעזבם, הם מתחילים להיפרד ושוקע העפר וצפים המים. ודבר שאם יוכרח להתחבר יפרד, מן השקר שיבא הוא מאליו להתחבר עם הפכו.

ואחר כן עיינתי במה שזכרו מן ההתחברות, ומצאתיו איננו נמלט משיהיה התחברותם לעצמם, או לדבר אחר זולת זה. ואם ההתחברות ההוא לעצמם, בטל מה שאמרו: עצמיהם לא סרו נפרדים, והתחייב שמאז המצאם הם מורכבים. ואם התחברות לדבר זולת זה, אל העניין ההוא היה כוונתנו, ואמרנו כי יש להם בורא בראם מחוברים.

ואחר כן עיינתי בהפרד אשר שמוהו קדמון. ואם הוא לעצמם, בכל עת שימצא עצמם לא יהיו כי אם נפרדות, ובטל החיבור. ואם הוא לדבר אחר, תהיה עילה חמישית, צריך שיהיו נתבעים לברר אותה, וזה מה שלא ימצאוהו.

אבל הבאתם הראיות על מציאות אלה הארבעה בגשמים, אין זו תשובה עלינו, אך אנחנו נאמר שהם נמצאים, ויש להם ממציא המציאם.

ואלה התשובות עליהם, אמרו בכל אחד מהן הפך הנראה, ומהיות כל אחד מהארבעה נפרד, ובואם מאיליהם אל ההרכבה, ומהיותם בכל עניין, או לזולת עצמם. אלה התשובות עליהם, עם השתים עשרה הקודמות; רוצה לומר: ארבע ראיות החידוש, וארבע ראיות שהדבר אינו עושה את עצמו, וארבע ראיות היות דבר לא מדבר. ואלה השתים עשרה, מלבד מה שהוא מתחייב באותות ובמופתים.

ומי שידעתיו מעמנו שסבר קדמות דבר מהטבעים, לא מצאתיו שחושב כי אם קדמות המים והאויר, מפני שהתורה ספרה על עגולת האש והעפר (בראשית א א): "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". אבל סבר על המים והאויר שהם קדמוניות, מפני שחשב שעניין (שם, ב) "והארץ היתה תהו ובהו ורוח וגו' המים", שהם כן קודם הבריאה. וזה מאמרו – איוולת גמורה. כי התורה לא אמרה "והארץ היתה", אלא אחר שהקדימה "בראשית ברא אלהים", והיתה הארץ כאשר נבראת – עפר ומים ואויר. וכבר סיפר הכתוב על הרוח באמרו (עמוס ד יג): "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח", ועל המים התחתונים באמרו (תהלים צה ה): "אשר לו הים והוא עשהו", ועל העליונים באמרו (תהלים קמח ד): "והמים אשר מעל השמים... כי הוא צוה ונבראו".


והדעת השביעי, דעת מי שאמר בארבעה יסודות וההיולי. ואלה הם יותר סכלים מכל מי שקדם זכרם, מפני שקיימו העשוי עושה, וקיימו הדברים לא עצם ולא מקרה. ויתחייבו הי"ו הששה עשר חיובים אשר על בעלי הטבעים, ועמם החמשה חיובים שעל בעלי הרוחניים, ואלה אחד ועשרים. וכאשר נאמר לאלה השתי כתות: כאשר אינכם רואים עושה הגשמים האלה, למה אמרתם שהטבעים עשו אותם? ולמה לא אמרתם שאין להם עושה? נמצאתם שאומרים: אף על פי שלא ראינו להם פועל בנראה, צריך שנאמין שיש להם פועל שאיננו נראה; שאין פעַל הווה כי אם מפועֵל. וראייתם זאת בעצמה מבטלת שיהיה הדומם עושה דבר; כי אין אנו רואים פועל כי אם בוחר.

ונמצאם עוד אומרים: ראינו המים, כשפוסקין אותם מן האילן – לא יעשה פרי; והוא ראייה כי מעשה הפירות –למים.

ונאמר: כי בורא הגוף בלא סבה בלא מתווך, יכול שיבראהו בסבה באמצעות גורם מתווך, בדרך סבה ומסובב; כי לא יתכן שיהיה יכול הדבר הגדול, וילאה מהקטן. וכיון שאין פֹעַל כי אם מבוחר, יתחייב שיהיה הבוחר הוא אשר עשה הפרי בסבה, היא המים.

ונמצאם עוד אומרים: כבר הסכמנו כולנו על שהאש שורפת, ולמה ייחשתם הפעל לזולתה?

נאמר: כאשר הסכמנו על שהסכין כורת, והפעל איננו כי אם למניעו, ואפשר שיהיה למניע ההוא – מניע אחר; כן נאמר כי האש שורפת, ולאש מניע – הוא האויר, ולאויר מניע – הוא הבורא; והפעל אם כן לבורא, אשר הוא המניע הראשון. וכבר אמר הכתוב במעשים, שהם למניע הראשון, באמרו: "היתפאר הגרזן על החוצב בו? אם יתגדל המשור על מניפו? כהניף שבט ואת מרימיו, כהרים מטה לא עץ" (ישעיהו י, טו). והבאתי אלה השיבושין בסוף אלה הדעות, שלא יפגשום קצת התלמידים ויתבלבלו.


והדעת השמינית, דעת מי שאומר כי השמים הם הפועלים את הגשמים, והוא משים אותם קדמונים. ואינם מאלה הארבעת טבעים, אך הם מדבר חמישי. וכאשר ישיבו עלייו מחום השמש, הוא אומר כי אין עצמה חם, אבל היא מחמימות האויר מרוב סיבובה, ויגיע אליו חומו. ואומר זה מביא ראייה על השמים שהוא טבע חמישי, מפני שהוא רואה תנועתה עגולה, בהפך תנועת האש או האויר, אשר הם למעלה, והפך תנועת העפר והמים, אשר הם למטה.

וכבר טעה טעות מבוארת במה שהביא ראייה ממנו, ובמה שהביא ראייה עליו. ואני מבאר הכל. ואומר, כי אופני טעותו במה שהביא ראייה מן השמים, כי אילו היתה תנועתה אש – היתה תנועתה למעלה; כאשר אנחנו אומרים כי תנועת האש עצמה הטבעית היא הסיבוב, והראייה על זה – תנועת השמים, אשר היא אש גמורה, כאשר התבאר לנו מתנועת השמש המוחשת. אך זאת התנועה שתראה לאש למעלה – היא מקרית, בעבור שתצא מעגולת האויר; וכאשר תצא מעגולת האויר ותגיע אל מוצאה, תשתנה תנועתה הסיבוביית. וזה כמו האבן, אשר אין לה תנועה במוצאה, אבל היא שוקעת; וכאשר ישליכוה למעלה – תתנועע למטה, עד שתצא מעגולת האויר; וכאשר תצא ממטה, יראה טבעה שאין לה תנועה. וכאשר נראה האבן אשר אין לה תנועה, מתנועעת בהכרח עד שתגיע אל מוצאה – תהיה האש, אשר יש לה תנועה סיבוביית, יותר קרובה להבנתנו שתתנועע תנועה זולתה עד שתגיע אל מוצאה.

הלא תראה כי האיש הזה, בעבור זה הספק החלוש – חייב את נפשו להאמין בדבר חמישי שאיננו מושכל, ובא ליחש חום השמש שהוא מוחש – אל האויר, לא אל עצמו. וזה תמה מעצתו, שישים הברור ספק והספק ברור קיים, ויברח מהיות דבר לא מדבר מפני שלא ראה כמוהו, והוא מאמין בטבע חמישי, ולא ראה כמותו.

ויתחייב עוד בהפסד אמונתו, כי שעצם השמים יש לו תכלית, וכחו אין לו תכלית, ובעבור זה אינם אצלו כלים; וזה תחילת מה שהקדמנו לסתור דבריו ושאר השנים עשר מאמר הקודמים. ועם כל זה אשיב עליו במה שטען מקדמות השמים, מארבעה פנים אחרים.

תחילתם סידור הגלגלים. והוא, שהדבר הקדמון – לא תהיה קצתו יותר ראוי במעלה החשובה מקצתו האחרת. ואם הפנימי הוא החשוב, או החיצון – הוא מחוייב בטענה. וכן המאמר במדור הכוכבים, כי קצתם בגלגלים, ורובם בגלגל החיצון.

והשניים, מהשיגנו השמים בעינינו. והידוע שעינינו אינם משיגים כי אם מה שהוא מאלה הארבעה יסודות, כי טבעיהם מתחברים עם טבעי עינינו. אבל אם יהיה יסוד חמישי נמצא, אין לו בעינינו דבר דומה שידבק בו ויראנו החוש, אלא אם יחשוב שיש בנו גם כן מאומה מן הטבע החמישי; וזה שאיננו חושב.

והשלישיים, מהתוספת והחיסרון. והוא, שכליום חולף מהזמן לגלגל הוא תוספת על מה שחלף, וחיסרון מן העתיד; ומה שהוא סובל התוספת והחיסרון – יש תכלית לכוחו, ותכלית מחייבת החידוש. ואם יתגבר חושב ויחשוב, כי חליפת יום מן הימים לא תוסיף על מה שחלף ולא תחסיר ממה שעתיד, נקח המציאה והנראה.

והרביעיים, מהתחלפות התנועות. והוא, שהכוח אשר אין לו תכלית לא יתחלף בעצמו. וכאשר ראינו תנועות השמים מתחלפות, עד שקצתם נערכים אל קצת על שלשים כפל, ועל שלש מאות וחמישים וחמישה ועל יותר מזה, ידענו שכל אחד מהם יש לו תכלית.

וביאור זה, שהתנועה המזרחיית לגלגל הגדול תראה סובבת בכל יום ולילה פעם אחת. והתנועה המערבית לכוכבים הקיימים, תנוע בכל מאה שנה שיעור מדרגה אחת. ועל הערך הזה לא תסוב סיבוב שלם כי אם באלף שנה, יהיו ימים י"ג אלף אלפים וק"מ אלף יום. אלה כפלי התנועה המזרחיית, מלבד מה שיש בין זה מן התנועות.

ומה תאמר בכוח שתעבור תנועתו זה המעבר? איך לא יהיה לו תכלית? ואלו היו ד' פנים על האומר זה, מלבד טענת האותות והמופתים.

ואמרו הספרים, כי השמים לא יעשו דבר, וכל מעשיהם הם ליוצרנו יתברך. הוא אמרו: "היש בהבלי הגוים מגשימים, ואם השמים יתנו רביבים? הלא אתה ה' אלהינו ונקוה לך, כי אתה עשית את כל אלה" (ירמיהו יד, כב). ואמר עוד: "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי" (ישעיהו מה, יב).


והדעת התשיעי, דעת המקרה. אלה האנשים חשבו כי שכלם תורה אותם שהשמים והארץ היו במקרה, בלא כוונת מכוין, ולא פועל פועל ולא בוחר ולא דומם. וכאשר שאלו אותם איך יעבירו זה על דעתם, אמרו כי גשמים, לא יוודע מה הם, נקבצו אל המקום הזה ונדחקו ונלחצו, ומה שהיה מהם קל – מיהר לעלות למעלה ושב שמים וכוכבים; ומה שהיה כבד – שקע למטה, וצף עליו הלח, והתמצע בינם הרפה וסבב אותם, הוא האויר, והשוה אותם והעמידם.

ואין ספק שאלה יותר סכלים מכל אשר קדם זכרם. ויתחייבו מהתשובות עליהם השנים עשר פנים אשר הקקדמנום, ומתחייבים עוד אלה השלשה פנים אשר אני מספר אותם.

תחילתם, שהדבר הבא במקרה – ייוחס אל דבר טבעי, ויהיה הדבר ההוא – בטבע, וזה – במקרה. ואם יהיה כל דבר במקרה, מה הוא הדבר שיהיה בטבע?

והשני, כי הדברים הנופלים במקרה – מעטים בשיעורם; ואם יהיו כל הגשמים הם הדבר המעט, אם כן מה הוא הדבר הרב?

והשלישי, שהדבר הנופל במקרה – אין לו קיימא, מפני שאין לו שורש הולך עליו ולא משך שמכלכל אותו ההתמדה. אם יהיה כל דבר אין לו קיימא, מה הוא אשר לו קיימא?

ואלה, ירחמך האלהים, דברים מופסדים והזיות שאין להם קיימא בעת המבחן מנסיון. וכאשר ביארתי טעותם במאמרם במקרה, כן אבארהו בשאר מה שסברו וחשבו. ואומר, כי מאמרם כי הדברים באו ונקבצו ונדחקו – יראו לנו מאין באו? והם יודעים מקום שהיו בו זולת זה, אשר קצתם מקום לקצתם, ומאי זה דבר ברחו, ואיזה דבר היה סבת עזיבתם לראשון והליכתם אל השני? ואחר כן יאמרו איך היו מקודם זה הקיבוץ, העל מה שהם, או על זולתו? ואם החוא עניינם בהפך מה שהם עליו, איך חושבים האיכות ההוא?

ואחרת מאוולתם, אמרם כי כל דבר מזהיר חלק עלה מהם למעלה. מורה אמרם זה על שהם סוברים שהכוכבים כשיעור החול או הבדולח אשר ימצא בארץ, ולא ידעו כי אחד מן הכוכבים ככל הארץ כפלים רבים, והם רחוקים זה מזה, והוא מהם והדומה לו מרומם.

ואחר כן אומר: ואם הם אומרים אמת על המקרה, ימציאונו שיתכן התחברות חלקי בית מאבנים ועצים מעצמם, ויפסלו ויתרכבו עד שיהיו בית? או יתחברו חלקי הספינה מעצים וברזל ויתחזקו מאליהן, ויבאו בים? וזה מה שלא ימציאוהו נראה ולא יכשירוהו במאמר, שלא יחשבו לפתאים. וכאשר תחבר אלה השבעה תשובות אל מה שקדם, תהיינה תשע עשרה, חוץ ממה שנתברר באותות ובמופתים.


והדעת העשירי, הדעת הידוע בקדמות, והוא דעת מורכב מצלעות רבות: אפשר ששתפוהו עם ההיולי, ואפשר ששתפוהו עם הארבעה טבעים, ואפשר ששמוהו נפרד לבדו, ואומרים בעליו כי הדברים כולם לא סרו על מה שאנחנו רואים מהארץ והשמים והצמח והחיים ושאר המקרים, אין להם תחילה ולא סוף. והגדולה שבטענתם, שהם אין מאמינים אלא במה שיפול עליו ראותם, ולא השיגו חושיהם לגשמים האלה תחילה ולא סוף.

ואלה, ירחמך האלהים, אשר אני חושב שבבני אדם מה שיחשב שהם מלאים המתווכח עמהם, שלא תתקיים עליהם טענה.

ואבאר, שאלה יותר סכלים מכל מה שקדם זכרו. ובאלהים אעזר ואביאם במטה הוויכוח עד שאביאם אל ההודאה בידוע.

ואומר, כי תחילת טעותם, שאחר שאמרו שלא נודה כי אם במה שיפול עליו חושינו, הודו במה שלא נפל עליו חושם. כי לא אמרו: לא ראינו תחילת הגשמים וסופם, ויצדקו על חושם; אך הם אומרים: כבר התברר לנו שאין להם תחילה ולא סוף; וזה עניין לא יתכן שיראוהו בחוש. וכאשר ישובו לטעון שהם השכילוהו בשכל הקשה על המוחש, יעזבו שורש טענתם, ויודו בידוע בלתי המוחש.

אך אני מוצא אותם סותרים דבריהם, שכל אחד מאמין שהמדינות אשר הלך בם והמעשים אשר עשה ובני אדם שראה והחשבון אשר חשב, וכבר רחקו מעיניו או מתו, אמת; והוא אינו רואה אותם בחושו, מפני שרחקו ממנו, אבל הוא יודע בשכלו אשר קבל צורתם דמותם ונטבעו אצלו.

אבל אני רואה אותם סותרים דבריהם אחר שישמעוהו ויראוהו, והוא, שחוש הראות אין לו ממשלת על חוש השמע, וחוש הטעם אין לו ממשלת על חוש המישוש. וכאשר יגיעו חושי האדם לדבר שיש לו מראה וקול וטעם ומישוש, אם לא יהיה הנה מדע תקבץ בו הנפש כל אלה המוחשים, לא תגיע אליהם. ואחר כן אני מוצא כל אחד מהם, כשהוא רואה אדם, ואחר כן ישאלוהו: הראית אותו? אומר: כן. ואם המענה החועא לחוש, הוא איננו מדב כר; ואם המענה לדיבור, הוא לא ראה מאומה. וזאת ראיה שיש הנה מדע, צפנהו חוש הראות והליץ בעדו הדיבור.

ובאמרם כי אין מדע כי אם מה שיפול עליו החוש, הם עוזבים זה השורש. והוא, שאם כשאין להם לקיים דבר כי אם בחוש, אם כן אין להם גם כן לבטל כי אם בחוש; ומי יתן שיאמרו, באי זה חוש בטלו כל מדע בלתי המוחש? בראות או בשמע או בזולת זה?

ובמצאנו שהם יראים מהדברים שיש לירא מהם, כמו הבית הרעוע שיפול עליהם, ויקוו הדברים המקווים, כמו הזרע והלידה, ממה שיורה כי כולם מתנהגים במדע ולא בחוש לבד; כי אין החוש נופל על תקוה ויראה. ובמה שאנחנו רואים אותם מתרפאים בעת החולי, וכל שכן ברפואות הנמאסות אשר הם מרגישים בצערם, והם חושבים שהם עושים בטבעם – ראיה שאינם סומכים על החוש, כי אם על המדע.

ובשאלנו אותם על השלג, אשר עינינו רואות אותו יורד מן האוויר, אם הוא חלק מן האוויר – יתבאר עניינם. שאם ישימוהו חלק מן האוויר, יבערו. ואם ישימוהו חלק מן המים, ויאמרו: אבל האוויר הקפיאו, כבר הודו בידוע ועזבו המוחש. וכל שכן אם יודו בהיותו אד קודם היותו מים, ואי זה סבה העלתהו מן הארץ, או היתה לסבה ההיא סבה אחרת. וכל שכן שכבר הודה במה שיש אחר המוחש.

ואנחנו לא נסיר שומנו (?) מעליהם עד שנביאם מהאמונה במוחש אל האמונה במה שסמוך לו, ואם יש שם שלישי, אלל מה שסמ וך למה שסמוך לו, ואם יש שם רביעי, אל מה שסמוך למה שסמוך לו וכן לעולם, עד אשר ישלם המדע, ונורהו בו על חידוש הדברים.

טקסט זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה