דורות הראשונים/כרך א/חלק שני/פרק מ

יצחק אייזיק הלוי
דורות הראשונים
כרך א, חלק שני, פרק מ
→חלק שני, פרק לט	חלק שני, פרק מא←

‫ואחת מהתקנות הכוללות היא כתובת אשה אשר אינה כי אם תקנה מדרבנן^(קו)‬ ‫ועלינו לדעת הזמן של תקנה זו.

‫הנה במשנה כתובות ד' נ"א (פ״ד מ"ז) נאמר: כתב לה שדה שוה מנה תחת‬ ‫מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי בית דין.

‫ובירושלמי ובבבלי מבואר שזו היא התקנה היותר אחרונה שנתקנה בדיני‬ ‫כתובה, וכי היא תקנת שמעון בן שטח.

‫והלשון בירושלמי כתובות ספ״ח בסדרן של התקנות זה אחר זה, בא שם:

‫בראשונה היתה מנחת כתובתה אצל אבותיה והיתה קלה בעיניו לגרשה. ‬ ‫חזרו והתקינו שתהא כתובתה אצל בעלה אף על פי כן היתה קלה בעיניו‬ ‫לגרשה. ‬ ‫וחזרו והתקינו שיהא אדם לוקח בכתובת אשתו כוסות וקערות ותמחויים.

‫וחזרו והתקינו (כצ"ל) הדא דתנינן (במשנה שם) לא יאמר לה הרי כתובתך‬ ‫מונחת לך על השולחן אלא כל נכסיו אחראין, שיהא אדם נושא ונותן בכתובת‬ ‫אשתו שמתוך שאדם נושא ונותן בכתובת אשתו היא קשה בעיניו לגרשה "והוא‬ דתקין שמעון בן שטח״ שלשה דברים התקין שמעון בן שטח שיהא אדם‬ ‫נושא ונותן בכתובת אשתו, ושיהו תינוקות הולכים לבית הספר, והוא התקין טומאה‬ ‫לכלי זכוכית.

ובבבלי כתובות ד׳ פ״ב: אמר רב יהודה וכו' עד שבא שמעון בן שטח‬ ותקן כל נכסיו אחראין לכתובתה תניא נמי הכי ^(קז) בראשונה היו כותבין לבתולה ‬ ‫מאתים ולאלמנה מנה וכו' התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה, ועדין כשהוא כועס‬ ‫עליה אומר לה לכי אצל כתובתיך, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה וכו' ועדין ‫כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתך וצאי עד שבא שמעון בן שטח‬ ‫ותיקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה.

‫ומבואר לפנינו מהתקנה היותר אחרונה שיש בזה היא תקנת שמעון בן שטח.

‫ולפני ימי שמעון בן שטח כבר היו שם שלש תקנות שונות בזמנים שונים. ‬‫‬‬ ‫וכל זה בנוגע לאופן דבר הנחת הכתובה, אשר גם כל זה אחרי התיקון מעצם‬ ‫כתובה, וכל דיני כתובה ותנאי בית דין שבה ככל אשר יבואר.

‫וכל זה הוא פשוט ובולט כל כך עד שלא הי׳ צריך גם לבאר הדבר.

‫אבל כי חוקרי אשכנז בחפשם דרכים לאחר בכל האפשר זמן כל המעשים‬ ‫בישראל, כי על כן טעה החכם גרעטץ להוכיח דוקא מתוך דברי הגמ' האלה דרוש‬ ארוך של איחור הזמן.

‫ובהיות כי נעלמו ממנו כל דיני כתובה ותנאי כתובה עשה לו פלפול של ‫קושיות איך אפשר עד ימי שמעון בן שטח גם שם כתובה והלא עד ימיו לא‬ ‫כתב לה מאומה, ועל כן הוציא לו מתוך דברי הגמ' אלה שלפני שמעון בן שטח‬ לא הי׳ עוד כתובה בעולם.

ובח״ג נאטע ‪ 14‬עמוד ‪ 706‬יאמר: "ויצא מזה ‬כי כל עיקר כתיבת חוב הכתובה, וגם כל עיקר השם כתובה כל‬ ‫זה בא בראשונה רק בימי שמעון בן שטח, שהרי על מה שהניח לפני זה את סך‬ ‫כתובתה אם בבית אביה או בבית חמיה לא יקרא כלל בשם כתובה והאחרונים‬ ‫יכנו כן מעשי הראשונים הכל בשם כתובה. וכן גם יכנו את הסך אשר הונח‬ ‫בימים הראשונים באופנים שונים גם כן בשם כתובה" אלה דבריו.

‫וסבור הי׳ החכם גרעץ שכל ענין הכתובה אינה אלא מנה ומאתים.

‫וטעה בדברים פשוטים, ולא ידע דברים סדורים ומפורשים במשנה מה‬ ‫שתכלול בתוכה הכתובה הזאת ומה שיכללו בתוכם כל "תנאי בית דין״ שבכתובה‬ ‫אשר כולם נשארו כמו שהם וכמו שהיו, ורק בנוגע למנה ומאתים היו שינוים‬ שונים.

‫כי עצם תקנת כתובה, היינו כל "תנאי בית דין״ הכוללים בתוכם כל הנוגע‬ לזכותי האשה.‬

שהנשואין כוללים דינים רבים בין בנוגע לכסף נדוניא אשר הכניסה האשה ‫ונכסיה נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל, וכל תנאי כתובה בנוגע להבנים אשר יולדו, ‫וזכותם נגד שאר אחיהם בני נשים אחרות, וכל דיני מיגר אלמנותה ועוד דברים‬ ‫רבים כאלה.

‫וכולם יחד זה הוא‪ ,‬תקנת כתובה, ונכללות בכלל של "תנאי בית דין״ דהיינו‬ ‫תקון חכמים בדיני כתובה וכל זה יחד הי׳ נקרא בהשם הכולל כתובה.

‫וכשם שנאמר במשנה כתובות ד׳ נ״א (פ"ד מ״ז) לא כתב לה כתובה בתולה‬ ‫ובה מאתיים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי בית דין.

‫כן נאמר במשנה שאחר זה:

‫לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו ובכהנת אהדרינך‬ ‫למדינתך חייב שהוא תנאי בית דין״.

‫וכן בנוגע לבניה נאמר שם במשנה ד׳ נ״ב:

‫לא כתב לה בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר‬ ‫על חולקיהון דעם אחוהון חייב שהוא תנאי בית דין (לא כתב) בנן נוקבן דיהויין‬ ‫ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתנסבין לגוברין חייב שהוא‬ ‫תנאי בית דין. ‬‫‬‬ ‫ובמשנה שאחר זה:

‫לא כתב לה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך‬ ‫בביתי חייב מפני שהוא תנאי בית דין.

כך היו אנשי ירושלים כותבין, אנשי גליל היו ‬‫כותבין כאנשי ירושלים, ‫אנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לך‬ ‫כתובתך לפיכך אם רצו‬ ‫היורשין נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה.

‫וכבר הוכיחו בית שמאי במשנה יבמות ד' קט״ז: (פט"ו מ"ג) ראי' והוכחה ‫לדבריהם מתנאי בית דין אלה, ונאמר שם:

‫בית שמאי אומרים תנשא ותטול כתובתה, בית הלל אומרים תנשא ולא ‬ ‫תטול כתובתה וכו׳ אמרו להם בית שמאי והלא מספר כתובה נלמוד שהוא כותב‬ ‫לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וחזרו בית הלל וכו׳.

‫וכן נחלקו אדמון וחכמי דורו על פרט רחוק הנוגע לתנאי בית דין של‬ "בנן נוקבין וכו׳ יהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי וכו'״.

‫ונאמר במשנה כתובות ד׳ ק״ח: (פי״ג מ״ג):

‫מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים יורשין והבנות‬ ‫נזונות, ובנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים אדמון אומר‬ ‫בשביל שאני זכר הפסדתי אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון.

‫והנה נחלקו בפרט רחוק הנוגע לתנאי בית דין שבכתובה.

‫וכל זה אינו נוגע כלל לתקנות שמעון בן שטח אשר הוא לא תקן דבר ‫בכל תנאי בית דין שבכתובה וכל מה שעשה הוא בימיו הי׳ רק לתקן פרט אחד‬ ‫בדין מנה ומאתים, ואיך יזכרו בנוסח הכתובה, וגם הוא הנאמר במשנתינו שם: ‬ ‫כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז, ולא כתב לה כל נכסים דאית‬ ‫לי אחראין לכתובתך חייב שהוא תנאי בית דין.

‫ואך זה לבד הוסיף שמעון בן שטח בתקנת כתובה, וזה היתה כבר התקנה‬ ‫היותר אחרונה בכל תקנות כתובה.

‫אבל ההוספה הזאת אינה ‬יסוד חדש בתקנת כתובה, כי אם תוספת חיזוק‬ ‫לעיקר התקנה שיכתוב גם "כל נכסי דאית לי אחראין לכתובתך".

‫וגם היושבים בחוץ לארץ כבר נמצא גם אצלם את כתיבת הכתובה בכל‬ ‫פרטי דברי הנשואין, וכבר פשטה אצלם מהימים הראשונים לא לבד עיקר התקנה‬ ‫כי אם גם הוסיפו בה דברים כפי הנדרש למקומם ביחוד, וגם זה כבר הי׳ כן‬ ‫מהימים הראשונים.

‫ובמס׳ בבא מציעא ד׳ ק״ד נאמר‪:‬‬

‫הילל הי׳ דורש לשון הדיוט דתניא אנשי אלכסנדריא (נמצא בתוכם כאלה) ‫היו מקדשין את נשותיהם ובשעת כניסתן לחופה (קרה שם) באין אחרים וחוטפין‬ ‫אותן מהם ובקשו חכמים לעשות בניהן ממזרים, אמר להם הלל הזקן הביאו‬ ‫לי כתובת אמכם הביאו לו כתובת אמם ומצא שכתוב בהן לכשתכנסי לחופה‬ ‫הוי לי לאינתו, ולא עשו בניהם ממזרים.

והנה נאמר על זה בהברייתא "הלל הי׳ דורש לשון הדיוט" שכל שאינו‬ ‫תקון כללי של כל חכמי ישראל נקרא רק "לשון הדיוט".

‫שהרי זח ודאי שההוספה הזאת בכתובותיהם של אנשי אלכסנדריא נעשתה‬ ‬‫‬‬ ‫שם על פי חכמי המקום, והם תקנו כן לפי הדרוש למקומם ביחוד, והוסיפו זה‬ ‫בכתובותיהם למען הסר מכשול מדרך הרבים.

בכל זה מפני שלא הי' זה מתקנה כוללת של כל חכמי ישראל בכלל, ‫יקרא זה רק "לשון הדיוט".

וכמו שכן הוא גם בכל שאר הדברים שבאו שם במס׳ בבא מציעא:

"ר׳ מאיר הי׳ דורש לשון הדיוט״ דתניא ר׳ מאיר אומר אם אוביר ולא‬ ‫אעביד אשלם במיטבא וכו׳ ר׳ יוסי הי׳ דורש "לשון הדיוט״ דתניא ר׳ יוסי אומר‬ ‫מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה.

‫שלשון הדיוט בכל זה היינו מה שהנהיגו במקומות ההם, אבל אין זה‬ ‫מתקנותיהם של בית דין הגדול של כל ישראל.

‫וראינו במקום הזה שגם תקנת חכמי המקום שם באלכסנדריא, מה שהוסיפו‬ ‫לתקנת המקום לכתוב בכתובותיהם "לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו״ גם זה הי׳‬ ‫כבר מזמן רב שהרי בימי הלל כבר נשתכח הדבר, עד שלא ידעו ולא‬ ‫שמו אל לב.

ועל כן כאשר קרו שם מחדש מעשים כאלה יצאו עוררין ולעז, והדבר‬ ‫בא לפני חכמי ירושלים.

‫רק שהלל הזקן נשיא ישראל בחכמתו הנפלאה הבין שדבר שאי אפשר‬ ‫‪ הוא, כי שארית ישראל, וגם אפי׳ הקלים שבהם, יפרצו לנהוג קלות ראש כזאת‬ בדיני עריות, ואיך אפשר שישתרש שם מנהג כזה אשר יקרה כזאת כפעם‬ ‫בפעם, אם לא שיצא הדבר ובא מתחלתו מתוך מנהגי המקום בנשואין.

והבין בחכמתו כי בודאי שמו חכמי המקום לב לדברים כאלה ותקנו מה‬ ‫שתקנו, רק שברבות הימים הכל נשכח. ‫ ואחרי שכל תנאי הנשואין הי׳ דרכם לכלול בתוך הכתובה על כן הבין‬ ‫שבודאי ימצא זה ואמר להם "הביאו לי כתובת אמכם".

‫וכן הדבר כי שם תקנו זה וכתבו שם מפורש "לכשתכנסי לחופה הוי‬ ‫לי לאינתו״.

‫והנה נעשה גם התיקון הזה ככר מימים רבים לפני ימי הלל, עד שבימי‬ ‫הלל כבר נשכח טעם הדבר וענין התקנה.

‫וכל הדבר מבואר מעצמו שעצם דבר הכתובה וכל תנאי בית דין שבה הוא‬ ‫מהימים היותר ראשונים.

‫וראינו גם בזה כי תורה אחת ומשפט אחד לכל ישראל, וכל התקנות‬ ‫הכוללות בזמנם פשטו מיד בכל ישראל, אשר כולם חיו על פי התורה והמצוה‬ ‫ולבד יחידים הפורשים מן הצבור או הנלוזים מדרך הטוב, הנה כל הקהל בכללו‬ ‫שמרו משמרת התורה, וכל המצוות ודרכיהן היו יחד עם העם בכל מקום שהם שם. ‬‫‬‬

הערות

הערה (ק"ו): כבר כתבו התוס׳ במס' סוטה ד' כ״ז בד"ה איש איש ‬שהיינו אפי' רבן שמעון בן גמליאל דאמר בפרק בתרא דכתובות (ד' ק"י) כתובת אשה דאורייתא ‬לאו ממש דאורייתא אלא אית ליה סמך מדאורייתא ‫‪ כדאמרינן‬התם בפרק קמא ד' י' מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה. ‬

‫וכבר נתבאר‬ זה בפרק ל', ובזה מיושב קושית התוס' בכתובות ד' י'‬ בד"ה הואיל ותקנת וכו' שתירצו בדוחק.

הערה (ק"ז): בירושלמי הוא מסתמא דירושלמי והוא מה שקבלו מר' יוחנן על המשנה, ומבבלי בא זה ‫מרב יהודה, והיינו ממה שקבל מרב ושמואל, וזה עצמו "תניא נמי הכי" בברייתא, וכבר הערנו על כל כיוצא‬

‫בזה במקומות הרבה בח"ב, ‫(ועי' גם בפרק הקודם) שמקור דבריהם הוא ממה שקבלו מהאמוראים על המשנה‬ וקבלו כן גם מהאמוראים הראשונים וגם ממה שנסדר על פי השונים מסדרי הברייתות המפרשים את המשנה. ‬‫‬‬