דורות הראשונים/כרך א/חלק שני/פרק מא
יצחק אייזיק הלוי | |
דורות הראשונים | |
---|---|
כרך א, חלק שני, פרק מא | |
→חלק שני, פרק מ | חלק שני, פרק מב← |
ובמשנה עדיות פרק א׳ משנה ג׳ נאמר: הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו, ושמאי אומר תשעה קבין, וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון ששלשת לוגין מים שאובין פוסלים את המקווה וקיימו חכמים את דבריהם.
והדבר ידוע שגם כשכל המקוה מים שאובין אם רק אין זה בכלי כי אם קרקע, במקוה שבקרקע, הנה לשיטת הרבה מהראשונים אין זה אלא פסול מדרבנן, ועיין רמב"ם הלכות מקואות ריש פרק ד' ובכ״מ שם.
אבל גם להסוברים שכלו שאוב דאורייתא, זה הוא גם להם שכשהוא רובו מים מכונסין כשר מדאורייתא, וכשהוא עשרים ואחד סאין מים מכונסין ותשעה עשר מים שאובין, גם כשמילא בכתף כשר גם להם מדאורייתא.
ועל כן הנה עצם הדבר כשרוב מכונסין רק תקנה מדרבנן.
והננו רואים שמפי רבותיו של הלל בבבל ומפי שמעיה ואכטליון בארץ ישראל העידו רק מה שכבר נוגע לסוף גדר התקנה.
ומבואר כי עיקר תקנה זו שמים שאובין פוסלין במקוה שבקרקע היתה קבועה מימים הראשונים, רק מפני שהוא דבר שאינו שכיח, כי רוב המקואות ככולם הנם נעשים ונשמרים בהכשר, כי על כן הי׳ אז בימי הלל, בימי הבירור, אחרי ימי המבוכות של תקופת ארבעה דורות הקודמים גם בירור סוף שיעור של התקנה הזאת.
והעידו על זה מפי שמעיה ואבטליון, והלל העיד מפי רבותיו, וחכמי הדור על פי ידיעתם הכריעו שצדקה עדות זו שהעידו מפי שמעיה ואבטליון.
אבל כל זה בנונע לדין היותר אחרון בכל דיני מקואות, סוף גדר של תקנה מדרבנן, אשר היא עצמה כבר הסוף מכל דיני מקואות כולם, ואי אפשר לדבר בה ולדון עליה, כי אם אחרי אשר כל דיני דאורייתא ודרבנן בדיני מקואות כבר ערוכים ושמורים לפניהם באין מחסור דבר.
ויש לנו עוד עדות מאת אשר הורו שמעיה ואבטליון בנוגע לתקנה מדרבנן, וגם משם נראה זה עצמו כי הי׳ הכל כבר ערוך ומסודר לפניהם כמו לפנינו.
ובמס' ביצה ד׳ כ"ה נאמר והתניא חיה שקננה בפרדס צריכה לזמן, וצפור דרור צריך לקשור בכנפיה כדי שלא תחלוף מאמה, וזו עדות שהעידו מפי שמעיה ואבטליון.
והיינו הוראה שהורו.
אבל הדברים האלה הנם כבר מהפרטים היותר אחרונים של דיני הכנה ומוקצה, ואין להם מקום כי אם אחרי כל יסודי הדברים כולם מתקנה זו, ואחרי כל פרטי תולדות היסודות ההם.
וכן הדבר כי אל כל מקום אשר נשא עינינו ובכל מקום אשר נמצא לפנינו דבר גם מראשוני הראשונים, נראה שם שגם בהתקנות מדרבנן הנה כל יסודי הדברים היו כבר לפניהם ערוכים ושמורים בכל כמו שהם לפנינו, וכל דבריהם הם ילכו כבר על הפרטים הרחוקים מיסוד הדבר עצמו.
ועוד נשוב לכל הדברים האלה בדברינו על ימי עזרא ונחמיה וכתב האמנה (נחמיה י אשר הוא פרק גדול ורחב בדברי ימינו.