רבינו בחיי על דברים יג


פסוק ב


כי יקום בקרבך נביא. שיאמר שהוא נביא ושהקב"ה דבר אליו בהקיץ או בחלום. ונתן אליך אות, בשמים, כענין שכתוב בגדעון (שופטים ו) ועשית לי אות שאתה מדבר עמי. או מופת, בארץ, אעפ"כ לא תשמע לו, כן פירש רש"י. ואם תאמר למה נתן לו הקב"ה ממשלה לעשות אות, כי מנסה ה' אלהיכם.

והרמב"ן ז"ל פירש אות או מופת, אות סימן על דבר שיהיה אחרי כן בדמיונו, כענין שכתוב (במדבר ב) איש על דגלו באותות, כי כשיאמר הנביא דבר פלוני עתיד להיות לדמיון שיהיה אחריו כך יקרא אות כמו שנאמר (ישעיה ז) לכן יתן ה' הוא לכם אות, והמלה נגזרת מן אתה, ומופת יאמר על דבר מחודש שיעשה לפנינו בשנוי טבעו של עולם, כענין שנאמר (דברי הימים ב לב) לדרוש המופת אשר היה בארץ, (יואל ג) ונתתי מופתים בשמים ובארץ וגו', והיא מלה מוקצרת, מופת מופלאת, והיו במצרים אותות ומופתים, הוא שכתוב (דברים ד) במסות באותות ובמופתים, אותות הם שיקדים משה להודיעם טרם היותם, מופתים הם הנעשים לשעתם בדרך הפלא ושנוי הטבע, כענין המטה שקראו אות שהודיעו בתחלה וקראו מופת כשנעשה נחש לפני פרעה ולפני עבדיו, עד כאן.

ודבר ידוע שאין מחזיקין את האיש בנביא עד שיתן אות ובא האות כדבריו, וצריך שיתקיימו כל דבריו לא יחסר מהם, שאם יחסר מהם אפילו נקודה אין זה נביא. וכאשר הוחזק בנביא אצל בני האדם מצד האותות שנתן להם בעתיד ונתקיימו כלן, אם הוא מתנבא על הרעה ולא תבא אין מחזיקין אותו בשקרן, שאין הנביא נבחן בנבואתו אם אמת הוא אם לא אלא בענין הטובה שהתנבא עליה בין ליחיד בין לרבים ולא יפול מכל דברו הטוב אשר ידבר, וכן אמר ירמיה לחנניה בן עזור הנביא (ירמיה כח) אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת, אבל בענין הרעה אם לא נתקיימו דבריו אין מהרהרין אחריו כי אולי עשו תשובה, והקב"ה חוזר ומתנחם על הרעה ואינו חוזר ומתנחם על הטובה. ואעידה לי עדים נאמנים, יונה וישעיה, שהרי יונה בן אמתי כשהתנבא ואמר (יונה ג) עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, מתוך שעשו תשובה נחם הקב"ה על הרעה ורחם עליהם, וכן ישעיה כשאמר לחזקיה (מלכים ב כ) מות תמות, ואין ספק שנגזרה עליו מיתה מאת השי"ת, מתוך שעשה תשובה האריך לו ט"ו שנה, והרי דברי הנביאים שהיו מאת הקב"ה בטלים בענין הרעה לפי שהוא יתעלה ברא התשובה קודם שברא העולם, והיא עולה על הכל.

פסוק ה


אחרי ה' אלהיכם תלכו. אחר מדותיו, כענין שכתוב (דברים כח) והלכת בדרכיו, ואותו תיראו, מלחקור ענינו מצד עצמותו אלא מצד פעולותיו.

ואת מצותיו תשמרו. זו תורה שבכתב שהיא תרי"ג מצות.

ובקולו תשמעו. הם הנביאים, וגם זה כולל תורה שבע"פ שהיא קבלה מן הנביאים, וכענין ששנינו משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.

ואותו תעבודו, זו תפלה. ובו תדבקון. שאפילו בשעה שאתם עסוקים בדבר הרשות תדביקו בו מחשבתכם ולא תפרדו ממנו אפילו שעה אחת.

או יאמר ובו תדבקון שלא תרצו לצאת מעבודתו לעולם, כי בנוהג שבעולם כשהעבד תחת יד האדון אפילו היה האדון טוב ורחמן עליו הרי הוא מתאוה שיפרד ממנו שיצא מרשותו בן חורין לעצמו, ולכך אמר בכאן ובו תדבקון שתהיו דבקים בעבודתו לא תתאוו אל הפרידה ואל החירות ממנו, כי עבודתו הוא החירות האמתי.

או אפשר לומר עוד ובו תדבקון שהיא ההבטחה אל שכר העוה"ב, ובא ללמד שאם אנו מקיימין האזהרות שהזכיר, והוא שנלך אחר מדותיו שנירא אותו ושנשמור תורה שבכתב ושבע"פ ושנעבוד אותו בתפלה, יבטיח אותנו שנהיה דבקים בו בסוף, והדבקות בו הוא שנדבק בהאל הקדוש שהוא שכר העוה"ב.

פסוק ו


כי דבר סרה על ה' אלהיכם המוציא אתכם מארץ מצרים. כלומר מורד במלכות שמים הוא. ואפילו עשה כמה אותות ומופתים והעמיד חמה באמצע הרקיע ואמר שהקב"ה צוהו שנעבוד היום כוכב או מזל או אחד משאר הכחות עליונים, הרי זה חייב מיתת חנק, לפי שבא להכחיש נבואתו של משה רבינו ע"ה המפורסמת והמבוררת לכל ישראל, וכן בא להכחיש דבור (שמות כ) לא יהיה לך שכל ישראל שמעו באזניהם והם יודעים ועדים בדבר זה, ולכך אמרה תורה יומת, וכל מה שעשה הכל בדרך חכמה וכשוף.

והנה זה בענין עבודת אלילים בלבד שאין אנו מאמינים אותו כל עיקר ואין אנו משגיחין בו בשום אות ומופת שיעשה, אבל בשאר מצות אם יאמר לנו שנעבור היום על מצוה פלונית שהקב"ה צוהו בכך, כיון שהוא קודם לכן מוחזק אלינו בנביא והוא מהלך בדרכי הנבואה והפרישות, יש לנו להאמין אותו, כיון שאינו מצוה לעבור על אותה מצוה לדורות ולעקור אותה לגמרי אלא הוראת שעה אומר כן, מצוה עלינו לשמוע לו, זהו שכתוב (דברים יח) אליו תשמעון. ומה שאנו סומכין על אות שלו, ובאפשר הוא שיעשה או בדרך חכמה וכשוף והוא אינו נביא, מפני שאנו הולכין אחר חזקתו הטובה, וכיון שהוחזק אצלנו קודם לכן בנביא יש לנו להעמידו על חזקתו, כמו שאנו סומכין על שני עדים שהם כשרים אצלנו ובאפשר הוא שיהיו עדי שקר, אלא אנו מעמידין העדים בחזקתן, וכן בכאן בנביא זה יש להעמידו על חזקתו, ועל זה אמרה תורה (שם כט) הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו. וכן דרשו רז"ל, בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו, חוץ מעבודה זרה. וענין אליהו הוראת שעה היתה, שהקריב עולה בחוץ כדי להכחיש נביאי הבעל, ולא נתכוון לעקור המצוה, שאלו נתכוון אסור לשמוע אליו, שכל המצות נצחיות הן ולדורי דורות נתנו, שנאמר (שם ) לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. ומה שהזכירו החכמים ז"ל אליהו, הוא הדין לכל שאר הנביאים שצוו מפי הקב"ה שנעבור על המצות לפי שעה, כמו שעשה יהושע שנצטוה בכבוש יריחו בשבת, ועשה זה לפי שעה, לא שנצטוה לעקור מצות שבת ח"ו. וכן מצינו באלישע שצוה (מלכים ב ג) וכל מעין מים יסתמו וכל עץ טוב יפילו, והתורה אמרה (דברים כ) לא תשחית את עצה, אלא לפי שעה צוה כן, לא לעקור המצוה, שאם נתכוון לכך אין שומעין לו ואין צריך לומר לעקור המצוה לגמרי אלא אפילו להוסיף עליה או לגרוע ממנו אין ראוי לנו להאמין בזה בנבואת שום נביא, וזה באור מה שאמרו רז"ל אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, בסנדל אין שומעין לו. ועוד במסכת ברכות, אילו אמרה לי יהושע בן נון מפומיה לא צייתינא ליה ולא שמענא מינה. ואפילו שמענו בת קול מן השמים כנגד המצות אין אנו שומעין הבת קול לעקור המצוה, לפי שהמצוה ע"י נבואה באה לנו שהיא למעלה מבת קול, ולכך לא היינו משגיחין בבת קול, ועל זה אמרו בבבא מציעא, עמד ר' יהושע על רגליו ואמר כתבת עלינו בתורתך (שמות כג) אחרי רבים להטות.

פסוק ז


כי יסיתך אחיך בן אמך. על דרך הפשט אפילו אחיך בן אמך שהיית עמו בבטן אחד.

וע"ד מדרש רז"ל אפילו בן אמו שאינו נוטל חלק עמו בירושה ואינו שונאו לא ישמע לו בזה, אין צריך לומר בן אב שנוטל חלק עמו ואולי הוא שונא אותו ונותן לו עצה רעה.

אשר לא ידעת אתה ואבותיך. פירש רש"י ז"ל ראה כמה מגונה עצתו, שאומר לך להניח מה שמסרו לך אבותיך.

ויתכן לפרש שירמוז בכאן על שני חלקי האמונה, שני חלקים, האחד מצד הקבלה והשני מצד הידיעה והחכמה. המאמין מצד הקבלה שקבל מאבותיו כן, אמונה טובה היא מאחר שהקבלה אמתית אבל אין לה שלמות לפי שאין בה חכמה, והנה דמיונו כעור ההולך בחברת עורים וכל אחד ואחד סומך ידו על חברו ויש פקח אחד בראש כלן שהוא מנהיג אותן, בודאי כלן הולכין בדרך סלולה וישרה מאחר שהם אוחזים דרך הפקח, כן אמונתנו מצד הקבלה בלא חכמה דרך סלולה היא הסומכין ונשענים זה על זה עד משה רבינו ע"ה ואנחנו אוחזין דרכו כי באזנינו שמענו ואבותינו ספרו לנו, אבל אין שלמות לאמונה הזאת, כי המאמין מצד הקבלה אם ישמע דברי התועים והכופרים עובדי אלילים אינו בטוח בעצמו שלא יטה לבו לאחד מהם כיון שאין לו חכמה, אבל בודאי אפשר שיטה לבו, או יאמין או יסתפק כמו העור שאינו בטוח בעצמו שלא יכשל, אבל הפקח הוא בטוח שלא יכשל כי כח הראות חזק עמו ואין צריך לאחר, כן המאמין הזה שלם בעצמו, בטוח שלא יטה לבו אחרי המבהילים, ומתוך חכמתו וידיעתו יסתור דעתם וישאר לבו חזק באמונתו, לכך יצטרך האדם שלא יספיק לו ענין אמונתו מצד הקבלה בלבד אלא שילמוד ויחכם עד שתשלם אמונתו ותהיה לו אמונה מצד הקבלה ומצד הידיעה, ועל זה אמרו רז"ל הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס. וזהו שהזכיר בכאן שני חלקי האמונה ואמר אשר לא ידעת זהו אמונה מצד הידיעה, אתה ואבותיך היא האמונה מצד קבלת האבות.

פסוק ח


הקרובים אליך או הרחוקים ממך. השוה רחוקים לקרובים, כשם שאי אתה רואה ממש בקרובים כך אין ממש ברחוקים. מקצה הארץ ועד קצה הארץ. אלו חמה ולבנה שהם מהלכים מסוף העולם ועד סופו.

פסוק י


כי הרג תהרגנו. דברי התורה כלה רחמים מבעל הרחמים יתעלה, וכאשר תצוה עלינו להרוג המחויב לא כוונה שנעשה כן דרך נקמה שננקום ממנו כיון שנתחייב בה, כי זה היה סבה להרגיל טבענו במדת האכזריות, אך הכוונה בנקמתו דרך רחמנות לרחם על השאר, ומזה הזכיר לפניו ולא תחוס עינך עליו, ואחריו וכל ישראל ישמעו וייראון ולא יוסיפו לעשות כן עוד, ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו וייראו.

פסוק יד


יצאו אנשים בני בליעל. לשון בליעל שלא יעלה במחיצתו של הקב"ה, או בלי עול, כלומר שאינו מקבל עול תורה אלא שפורק ממנו עול מלכות שמים. אנשים, דרשו רבותינו ז"ל ולא נשים, וידיחו את יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת, מכאן אמרו אינה נעשית עיר הנדחת עד שידחוה אנשים ועד שיהיו מדיחיה מתוכה.

פסוק טו


ודרשת וחקרת. היו בודקין את העדים בדיני נפשות בשבע חקירות, באיזה שמיטה באיזו שנה באיזה חדש בכמה בחדש באיזה יום בכמה שעות מן היום באיזה מקום. ועוד היו בודקין אותן בשבע בדיקות, והבדיקות הן הדברים שאינן עיקר בעדות ואין העדות תלויה בהן, והוא ששואלין להם מה היה לבוש הנהרג או ההורג, בגדים לבנים או שחורים, עפר האדמה שנהרג עליה היה לבן או אדום. מעשה היה שאמרו עדים במקום פלוני תחת התאנה הרג פלוני את הנפש, ובדקו חכמים את העדים ואמרו להם תאנים שלה שחורות או לבנות, עוקצין שלהן ארוכות או קצרות. וסוד שבע חקירות כנגד שבע קצוות והשביעי היכל הקדש מכוון באמצע והוא האמת המכריע, כן יודע האמת מתוך שבע חקירות.

פסוק טז


הכה תכה. אם אינך יכול להמיתם במיתה האמורה, תכם במיתה אחרת, וזהו הכפל הכה תכה.

פסוק יז


ואת כל שללה תקבוץ. דרשו רז"ל ולא שלל שמים, ובא ללמדך ששלל שמים פלט, מכאן אמרו הקדשות שבתוכה יפדו, כלומר אינן נשרפין אבל הן כשאר הקדש שצריך פדיון משום דשלל שמים הוא. וכן בכלל זה מעשר שני שבתוכה שאינו נשרף, אע"פ שהוא נאכל לישראל משום דהקדש אקרי והם בכלל הקדש, וכן כתבי הקדש שבתוכה דלא אמרינן ישרפו אלא בין מעשר שני בין כתבי הקדש וכל מידי דהוי קדש אינם בשרפה אבל טעונין גניזה.

כליל לה' אלהיך. כולה של הקב"ה, אין לך רשות ליהנות ממנה אלא שתשרפוה לכבודו יתעלה. ודרשו רז"ל א"ר שמעון, אמר הקב"ה אם אתה עושה דין בעיר הנדחת מעלה אני עליך כאלו הקרבת לפני עולה שהיא כליל לה', שנאמר (שמות לב) מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו.

פסוק יח


למען ישוב ה' מחרון אפו. הוא אלהי ישראל, וסוד הענין בעיר הנדחת כי היו אנשיה מאותן שאמרה התקועית (שמואל ב יד) וחשב מחשבות לבלתי ידח וגו', והנה הם נדחים ממחיצתו של הקב"ה ונעקרים ממקום שרשם ומטעתם, ולפיכך חייבן הכתוב שרפה כענין קרח שנדון בשרפה, וגם כל שללה אסור בהנאה, והעיר ההיא תל עולם, לא יבנו הנפשות עוד לתחית המתים אך תכלינה כליון חרוץ.

ונתן לך רחמים, מדת רחמים, וזה כענין שכתוב (בראשית מג) ואל שדי יתן לכם רחמים, והבן זה. ואמר כי תשמע, באורו כי תשמע בקול שהוא ה' אלהיך לשמור את כל מצותיו, אז תעשה הישר בעיני ה', שהוא שם המיוחד, וזה מבואר.