גור אריה על רש"י דברים כג

<< · גור אריה על רש"י · דברים · כג · >>

פסוק א

[א] דאין קדושין תופסין בה. דאם לא כן, 'לא יגלה' מיבעי ליה, מאי "לא יקח". ובגמרא (קידושין דף סז:) מקשה, דילמא לכתחילה לא יקדש אותה, ואם קדשה קדושין תופסין בה. ומתרץ, כתיב קרא (להלן כד, ב) "ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר", ולא לקרוב, רוצה לומר לבנו. ואם כן תרי קראי למה לי, אלא חד לכתחילה, וחד בדיעבד, דאין קדושין תופסין בה:

[ב] בשומרת יבם הכתוב מדבר. מדכתיב "כנף אביו", אלא "כנף אביו" פירושו כנף הראוי לאביו לא יגלה, והיינו שומרת יבם, שראויה לאביו (יבמות סוף צז.):

[ג] ולסמוך לה וכו'. דדרשינן סמוכים במשנה תורה לכולי עלמא (יבמות דף ד.), ולכך נכתב כאן לסמוך לה "לא יבא ממזר" (פסוק ג), לומר מה כנף אביו הוא בכרת, דדודתו הוא בכרת (כריתות דף ב.), אף כל ערוה שהיא בכרת - יש ממנו ממזר, אבל אין בה כרת - אין ממזר ממנו (יבמות דף מט.). והקשו בתוספות (שם ד"ה וכתיב), הרי "לא יבא פצוע דכא" (פסוק ב) הפסיק הענין. ותרצו, כיון דפצוע דכא אינם בני בנים, לא חשיב הפסק, והוי כאילו כתיב "לא יבוא ממזר" מיד אחר "לא יגלה כנף אביו". ולי יראה דלא חשיב "לא יבא פצוע דכא" הפסק, כיון דגם "לא יבא ממזר" נסמך לפצוע דכא, כדאמרינן (יבמות דף עה:) במתניתא תנא; מה "לא יבא ממזר" בידי אדם, אף פצוע דכא בידי אדם. ומה להלן באותו מקום, אף "לא יבא ממזר" באותו מקום. ולפיכך כיון דממזר ופצוע דכא נסמכו לענין שלהם, שוב אין קשה דפצוע דכא הפסיק הענין, דהוי כמו ענין אחד:

[ד] וקל וחומר לחייבי מיתת בית דין וכו'. הא דהוצרך לומר 'שאין בחייבי מיתות בית דין שאין בו כרת', שלא יקשה לך שמא כרת חמור - שהוא מיתה בידי שמים - ממיתת בית דין שאינה רק מיתה בידי אדם, ודילמא דין שמים חמור מדין בית דין של מטה. ותירץ, דזה אינו, שהרי בכל מיתות בית דין יש כרת גם כן, והוא נידון במיתת בית דין, לפי שהוא חמור מיתת בית דין. ולא שייך כאן 'אין מזהירין מן הדין' (מכות דף יז:), דאין כאן אזהרה כלל, רק שלמדנו שיש ממזר מחייבי כריתות, שדבר זה מום זר היכא שבא על חייבי כריתות, והולד יש בו ממזרות. ושפיר ילפינן קל וחומר היכי שבא על חייבי מיתות בית דין שהוא דבר זר והולד ממזר, ופשוט:

פסוק ב

[ה] שנפצעו וכו'. בפרק הערל (יבמות דף עה.). ובגמרא (שם עה ע"ב) מקשה, מנא לן דבאותו מקום. ומתרץ, דומיא דכרות שפכה, שהוא באותו מקום. והתם מקשה על כרות שפכה - ואימא מחוטמו. ומתרץ "כרות שפכה" כתיב, על ידי כריתה שופך, ואם לא נכרת לא היה שופך, ואילו חוטמו שופך בלא כריתה. במתניתא תנא (שם) "לא יבא פצוע דכא" "לא יבא ממזר", מה ממזר באותו מקום, אף פצוע דכא באותו מקום:

פסוק ג

[ו] לא ישא ישראלית. אבל אין פירושו שלא יהיה ישראל, ולא יחשב בכלל ישראל, דזה אינו, דהא נולד מישראל, ולמה לא יהיה בכלל ישראל, אלא 'לא ישא ישראלית':

פסוק ד

[ז] לא ישא ישראלית. רוצה לומר, שאין פירוש שאל יקבלו אותו להתגייר לגמרי. אף על גב דגבי ממזר פירושו שלא ישא ישראלית, היינו מפני שכבר הוא ישראל, אבל זה שהוא גוי, לא יניחו אותו להיות ישראל, כי לא יקבלו אותו להתגייר. אבל זה לא יתכן, שהרי בתריה כתיב "גם דור עשירי וגו'", ואם לא יתגייר לא שייך כאן "דור עשירי", וכולם דור ראשון, ואין כאן דור עשירי:

והא דפירש 'לא ישא ישראלית', הוא הדין לא יבא עליה בביאה בעלמא, שאין חילוק בין על ידי נשואין בין על ידי ביאה, דלא כתב כאן "לא יקח", רק מפני שכתב גבי מצרי ואדומי "דור שלישי יבא להם בקהל ה'" (פסוק ט), ושם אין פירושו שיבוא עליה בזנות, דזה אסור, ופירושו ישא ישראלית, אף "לא יבא" - שלא ישא ישראלית. והרא"ם (פסוק ג) פירש דכוונת רש"י דווקא על ידי נשואין. ודברים שאינם הם, כדמוכח באלו נערות (כתובות דף לה:) דממזרת לוקה עליה אף על גב דלא קדשה, גבי הא דמקשה 'אי רבי יצחק קשיא ממזרת', מוכח דממזרת לוקה אף על גב דלא קדשה. ודברי הרמב"ם בהלכות אישות הם כך, שממזרת לא לקה עליה אלא אם כן קדשה. ודברים דחוים הם, כמו שהשיב עליו הרמב"ן (קידושין דף עח.):

פסוק ה

[ח] על העצה וכו'. דאם לא כן, הוי למכתב 'על אשר לא קדמו', מאי "על דבר":

[ט] כשהייתם בטירוף. דאם לא כן, "בדרך" למה לי (כ"ה ברא"ם):

פסוק יא

[יא] ואסור לכנוס כו'. בפסחים בפרק אלו דברים (סח.) אמרינן שם, "ויצא אל מחוץ למחנה" זו מחנה לויה, ו"לא יבא אל תוך המחנה" זו מחנה שכינה. מכאן שבעל קרי נשתלח חוץ לשני מחנות. ופריך (שם), אימא אידי ואידי במחנה שכינה, ולעבור עליו בעשה ולא תעשה. אם כן נימא קרא 'ויצא אל מחוץ למחנה ולא יבא אל מחנה', מאי "המחנה", ליתן לו מחנה אחרת שיצא ממנה. ולפיכך פירש כאן דאסור ליכנוס למחנה לויה כמו למחנה שכינה. ואם תאמר, אם כן מנא לן דאתי למדרש לעשה ולא תעשה, ומשמע במחנה לויה איכא עשה ולא תעשה, דילמא מחנה לויה בעשה, ומחנה שכינה בלא תעשה. ויראה, דאם כן הוי למכתב 'אל יבא אל תוך המחנה ויצא אל מחוץ למחנה', ואז היה פירושו בודאי אל יבא למחנה שכינה, ויצא אל מחוץ למחנה לויה. דמדכתב 'אל יבא' ואחר כך 'ויצא', על כרחך שעומד במחנה לויה, שאם עומד במחנה שכינה מאי שייך 'אל יבא'. ואם עומד במחנה ישראל לא שייך 'ויצא'. ואם כן עומד במחנה לויה, ועל כרחך 'אל יבא' קאי על מחנה שכינה, 'ויצא' על כרחך קאי על מחנה לויה. והשתא היה לאו במחנה שכינה, ועשה במחנה לויה, ובכך ליכא למטעי. אבל מדכתיב "ויצא מחוץ למחנה", ואחר כך "אל יבא", שמע מינה דהכי קאמר, שיצא ממחנה שכינה וגם ממחנה לויה, ואל יבא תוך מחנה לויה, כדלעיל:

פסוק יב

[יב] סמוך להערב שמש כו' שאין טהור בלא הערב שמש. פירוש, "והיה לפנות ערב" אינו דווקא לפנות ערב, דהוא הדין אם ירצה לטבול כל היום הרשות בידו (יומא דף פח.), אלא מפני שלא יהיה טהור אלא בהערב שמש - למה יטבול בבוקר, שמא יחזור ויראה קרי, ויהיה צריך טבילה שניה (כ"ה ברא"ם):

פסוק יח

[יד] לא תהיה קדשה מזומנת לזנות כו'. רוצה לומר, כי פירוש "קדשה" כמו הקדשה דיהודה (בראשית ל"ח, כ"א), שהיא מזומנת לכל. וכן "לא יהיה קדש" 'מזומן למשכב זכור'. דאין לפרש מזומן לזנות עם אשה, דלשון "קדש" מזומן, ולא יתכן זה רק בנשכב, אבל בשוכב לא שייך זמון, שאין מזומן כל שעה, [ד]אם אין קשוי ותאוה לא יוכל לבעול, והכתוב אומר "קדש", דמשמע מזומן לזנות כל שעה, לכך מוקמינן מזומן למשכב זכר. ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נד:) אזהרה לנשכב מנין, תלמוד לומר "לא יהיה קדש מבני ישראל", ואומר (מלכים א י"ד, כ"ד) "וגם קדש היה בארץ". והכי פירושו, תלמוד לומר "לא יהיה קדש", ואין "קדש" רק מזומן, וזה שייך בנשכב דוקא, כדלעיל. ומייתי עוד ראיה, דכתיב "וגם קדש היה בארץ", ושם כתיב בקרא "תועבה", ואם כן "לא יהיה קדש" גם כן תועבה הוא, והיינו משכב זכור, דכתיב (ר' ויקרא כ, יג) "ואיש אשר ישכב את זכר תועבה עשו". ולשוכב לא אתא, דהא כבר כתיב (ויקרא י"ח, כ"ב) "ואת זכר לא תשכב", אם כן קרא אתא לנשכב (כ"ה ברא"ם):

ומה שהקשה הרמב"ן, דאם כן למה יזהיר על הקדש שהוא מזומן, שאפילו בהצנע ובחדרי חדרים יש בו כרת וסקילה. דזה אין קשיא, דמשום קדשה כתיב "לא יהיה קדש", אבל עיקר איסור זה אינו משום שהוא מזומן, דהא בודאי אפילו בהסתר ובחדרי חדרים יש בו סקילה. וכתב "קדש" לישנא דכתב גבי "קדשה", וזה נמצא הרבה. ועוד דלא קשיא, כמו שנתבאר לקמן:

ואונקלוס שתרגם "לא תהיה קדשה" 'לא תהא אתתא לגבר עבד וכו, סובר הוא, שכיון שכתב "לא יהיה קדש", דווקא במזומן לזנות איירי קרא, ואם נפרש מזומן למשכב זכור - זה אסור בלאו הכי, דאפילו בחדרי חדרים יש בו סקילה, ולפיכך תרגם שלא תהא אשה ישראלית לעבד, שזו היא מזומנת לזנות, שהרי נשאה, וכל נשואין מזומן לשכב עמה, ואין קדושין תופסין בה (רש"י כאן). וכן לא ישא איש ישראל שפחה, דהוא מזומן לזנות, כיון שנשאה, וכל נשואין נקרא 'מזומן לה', וזהו קדש המזומן לזנות. ומה שלא תרגם אונקלוס "קדשה" כמו קדשה דיהודה, ו"קדש" המוכן לזנות עם הנשים, שכבר אמרנו כי לא יתכן זה גבי איש, שלא נקרא מזומן, שאין מזומן כל שעה, שאם אין תאוה - אין זנות. רק אם איש ישראל נושא שפחה, זה מזומן לזנות, שהנשואין שנשאה - זה שהוא מזומן לזנות:

אי נמי, דאין זנות בישראל, דכיון דקדושין תופסין, אין כאן זנות. דכל מקום שקדושין תופסין אין כאן זנות כלל, דלא קיימא לן כרבי אליעזר דסבר פנוי הבא על פנויה עשאה זונה (יבמות דף סא:). ומה שפירש רש"י ז"ל "קדשה" המזומנת לזנות, נראה לי שרוצה לומר שהיא מזומנת אף עם גוי ועבד שאין קדושין בו, דאין בודקת ומזנה, לכך הוא בלאו. ולפיכך ניחא ליה לאונקלוס לתרגם עיקר האיסור, דהיינו שלא תהא אשה ישראלית לעבד שאין קדושין תופסין בו. דהא אף אם נפרש כמו קדשה דיהודה, על כרחך עיקר האיסור משום שאין קדושין תופסין בו, דהיינו גוי ועבד:

והרמב"ן פירש, שהוא אזהרה לבית דין שלא יניחו אשה שתשב על הדרך לזנות, ולא יניחו איש יושב למשכב זכר. והביא ראיה מספרי, דקאמר שם "מבני ישראל", אבל אי אתה מוזהר עליו באומות. ואם פירוש "לא יהיה קדש" אזהרה לנשכב, מאי 'אבל אי אתה מוזהר עליו באומות', דהנשכב מן הגוי בסקילה. ועוד אומר שם (בספרי) 'ומה קדש חמור, אתה מוזהר בישראל ולא באומות, קדשה קלה לא כל שכן'. ואם כדברי אונקלוס, אין חילוק בין קדש ובין קדשה. דודאי מיעוטא דכתיב "מבני ישראל" למעוטי 'אבל לא באומות', אזהרה שאין מצווין בית דין על קדשה באומות ועל קדש באומות, שהם מזומנים למשכב זכר. אבל עיקר קרא לא אתא לאזהרת בית דין, שבלאו הכי בית דין מוזהרים על כל עבירות, ולמה יזהיר בית דין על עבירה זאת ביותר שלא יניחו משכב זכר בישראל, והרי כל העריות הם מוזהרים שלא יניחו. אבל מיעוטא ד"בני ישראל" אתא שאין מוזהרין באומות. ולכך לא קשיא קושית הרמב"ן הא דכתיב "לא יהיה קדש מבני ישראל", אף על גב דבחדרי חדרים נמי אסר, דלכך כתב הך לישנא, לומר דבאומות אין מוזהרין אפילו הוא מזומן לזנות. והשתא לא קשיא מידי כלל. וכן מה שהקשה (הרמב"ן) [ד]לפירוש אונקלוס אין חילוק בין קדש וקדשה, גם אין זה קשיא, דאף על גב דאין חילוק בין קדש וקדשה בכאן, סוף סוף ימצא קדש חמור, דהיינו המזומן למשכב זכר, מה שלא תמצא בקדשה, ושפיר איכא קל וחומר:

פסוק יט

[טו] גם לרבות שינוייהם. זה לא כדברי בית הלל בפרק הגוזל (ב"ק ריש צד.), דקאמר זה לבית שמאי, ואילו לבית הלל "גם" קשיא, כדאמרינן התם:

פסוק כ

[טז] אזהרה ללוה כו'. דאם לא כן, 'לא תשוך' מבעיא ליה (רש"י ב"מ ס ע"ב), מאי "לא תשיך", אלא אזהרה ללוה שלא יעשה שיהיה המלוה נושך, ו"לא תשיך" פעל יוצא לאחר:

פסוק כא

[יז] לאו הבא מכלל עשה וכו'. דאין לומר שהוא עשה שיתן רבית לגוי כדי שישוך הגוי, וזהו "לנכרי תשיך", רוצה לומר על ידי שיתן רבית לגוי גורם שהגוי נושך, דזה לא יתכן, וכי מחויב ליתן רבית לגוי כדי שיהיה הגוי נושך. אלא קרא אתא לומר "לנכרי תשיך" ולא לישראל, לעבור עליו בשני לאוין ועשה, [ד]לאו הבא מכלל עשה הוא עשה. והב' לאוין הם; "לא תשיך לאחיך" (פסוק כ), "ולאחיך לא תשיך". אבל "לפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא י"ט, י"ד) לא קאמר, דלא איירי אלא בלאו דרבית - דהוא עובר בשני לאוין ועשה, אבל "לפני עור" לאו ברבית תליא, ולכך לא חשיב "לפני עור לא תתן מכשול":

פסוק כד

[יט] ליתן עשה על לא תעשה. כי "מוצא שפתיך" עשה, "תשמור" הוא מצות לא תעשה (ראש השנה דף ו.), וזהו 'ליתן עשה על לא תעשה' דקאמר. והקשו התוספות (שם ד"ה תשמור), והלא 'תשמור דעשה - עשה', ואם כן אמאי הוי "תשמור" דכאן לא תעשה. דכך אמרינן בפרק בתרא דיומא (דף פא.) מפני מה לא נאמר אזהרה בעינוי, מפני דלא אפשר. ופריך, ולכתוב 'השמר בענוי', ומתרץ ד"השמר" דעשה הוא עשה. ותרצו התוספות, ד"תשמור" דהכא קאי על "לא תאחר" דכתיב ברישא דקרא (פסוק כב), ולכך הוי כאילו כתוב 'תשמור שלא תאחר'. וקשיא, מאי ענין שלא לאחר לכאן, דשלא לאחר כבר כתוב, שאם נדר נדר סתם - חייב לקיים נדרו בשלש רגלים (רש"י שם), וזה נקרא שלא יאחר נדרו. אבל לאו זה שלא יעבור על דבריו, כגון שנדר בפסח זה אקריב קרבן כך וכך, דעל זה מזהיר שאם לא קרב עבר בלאו ד"תשמור", ואיך נאמר דקאי על לאו ד"לא תאחר":

ותימה דמאי קושיא, דהא דקאמר 'השמר דעשה - עשה', היכן שכתב העשה, כגון השמר בעינוי, דעינוי הוא מצוה לענות (ויקרא כ"ג, כ"ז), ואם כן "תשמור" הוא מצות עשה לענות גם כן. אבל כאן לא כתב רק "מוצא שפתיך תשמור", ולא נזכר כאן עשה, ושפיר יש לפרש "מוצא שפתיך תשמור" שלא לעבור, דהרי לא נזכר שום עשה כלל כאן, רק "מוצא שפתיך תשמור", ולא אמרינן כהאי גוונא 'השמר דעשה - עשה'. כי לשון זה הוא כאשר נכתב בפירוש העשה, אבל "מוצא שפתיך תשמור", אין כאן עשה, רק לא תעשה. וכן "ושמרתם את החקה" דבפרשת תפילין (שמות י"ג, י'), דאמרינן (עירובין דף צו.) דהוא השמר דעשה, מפני שכתוב "ושמרתם את החוקה הזאת", דמשמע דקאי על קיום המצוה, דכתיב "ושמרתם את החקה הזאת". וראיה לזה, "השמר בנגע צרעת" (להלן כד, ח), דהכל מודים דהוא לא תעשה, דפירושו השמר בנגע שלא לקוץ (רש"י להלן כד, ח). וכן פרשו התוספות גם כן בפרק המוצא תפילין (עירובין צו. ד"ה השמר). והכי נמי "מוצא שפתיך תשמור", שלא לעבור מוצא שפתיך. שאילו כתב 'תשמור לעשות', זה הוי מצות עשה:

ועוד, מעיקרא לא קשיא, דהא העשה כבר כתיב, '"מוצא שפתיך" זו מצות עשה' - לפירוש התוספות (ר"ה ו. ד"ה זו) שפירשו דלכך הוי "מוצא שפתיך" מצות עשה, משום דכתיב (במדבר ל"ב, כ"ד) "והיוצא מפיכם תעשו". סוף סוף בלשון זה דכתיב "מוצא שפתיך" כאילו כתיב 'מוצא שפתיך תקיים', ואם כן "תשמור" מלתא בפני עצמו, והוא לא תעשה בודאי:

ואני תמה, מפני מה נדחקו (התוספות) לומר דילפינן ד"מוצא שפתיך" הוא עשה מדכתיב "והיוצא מפיכם תעשו", דהא יש לנו ללמוד מצות עשה דכתיב "ועשית" בסיפא דקרא, והוא קאי "על מוצא שפתיך", כאילו כתיב 'מוצא שפתיך תעשה'. ואף על גב שדרשו שם (ראש השנה דף ו.) מלשון "ועשית" - אזהרה לבית דין שיעשוך על כרחך, הך דרשה נראה מדכתיב "תשמור ועשית", והוי למכתב 'תשמור ותעשה', אלא לכך כתיב "ועשית", דהוא משמע לשון עשוי. ומכל מקום מדכתיב "ועשית", משמע שבית דין יעשוך שתעשה אתה המצוה לקיים מוצא שפתיך, אם כן הוא מצות עשה. דאם לא כן, ולא היה כאן מצות עשה, לא יתכן לומר "ועשית", אלא 'יעשוך בית דין', לא "ועשית". והשתא ניחא בלא קושיא, דהא כבר כתיב "ועשית", והוא מצות עשה בפני עצמו, ואם כן "תשמור" מצות לא תעשה:

פסוק כה

[כ] בפועל הכתוב מדבר. כדאיתא בהשוכר את הפועלים (ב"מ סוף פז ע"ב) "ואל כליך לא תתן", בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית, דהיינו שעת הבציר, שהוא גמר מלאכה. לאפוקי שכרו לעדר ולקשקש, דאינו גמר מלאכה, ואינו נותן לכליו של בעל הבית, אין פועל אוכל בו:

פסוק כו

[כא] אף זה בפועל הכתוב מדבר. כדאיתא התם "וחרמש לא תניף", בשעה שאתה מניף על קמה של בעל הבית, אבל אם אין אתה מניף חרמש על קמה של בעל בית - לא. דלגופיה לא איצטריך, דכתיב "וקטפת מלילות בידך". וכן לעיל (פסוק כה), אין צריך לכתוב "ואל כליך לא תתן", דהא לא התיר הכתוב רק לאכול כשבעך (שם), ומזה מוכח דלא התיר לו רק לאכול, ואם כן "ואל כליך" יתור, לדרוש כדלעיל (אות כ):