מפרשי רש"י על דברים כג א
רש"י
"לא יקח" - (קידושין סז) אין לו בה לקוחין ואין קידושין תופסין בה
"ולא יגלה כנף אביו" - (יבמות צג) שומרת יבם של אביו הראויה לאביו והרי כבר הוזהר עליה משום (ויקרא יח) ערות אחי אביך אלא לעבור על זו בשני לאוין ולסמוך לה לא יבא ממזר ללמד שאין ממזר אלא מחייבי כריתות וק"ו מחייבי מיתות ב"ד שאין בעריות מיתת בית דין שאין בה כרת
רש"י מנוקד ומעוצב
לֹא יִקַּח – אֵין לוֹ בָּהּ לִקּוּחִין, וְאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ (קידושין ס"ז ע"ב).
וְלֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו – שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁל אָבִיו הָרְאוּיָה לְאָבִיו (יבמות ד' ע"א; שם מ"ט ע"א). וַהֲרֵי כְּבָר מֻזְהָר עָלֶיהָ מִשּׁוּם "עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ" (ויקרא יח,יד)? אֶלָּא לַעֲבֹר עַל זוֹ בִּשְׁנֵי לָאוִין (יבמות ד' ע"א); וְלִסְמֹךְ לָהּ "לֹא יָבֹא מַמְזֵר" (להלן פסוק ג), לְלַמֵּד שֶׁאֵין מַמְזֵר אֶלָּא מֵחַיְּבֵי כָּרֵתוֹת; וְקַל וָחֹמֶר מֵחַיְּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין, שֶׁאֵין בַּעֲרָיוֹת מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת (יבמות מ"ט ע"א).
מפרשי רש"י
[א] דאין קדושין תופסין בה. דאם לא כן, 'לא יגלה' מיבעי ליה, מאי "לא יקח". ובגמרא (קידושין דף סז:) מקשה, דילמא לכתחילה לא יקדש אותה, ואם קדשה קדושין תופסין בה. ומתרץ, כתיב קרא (להלן כד, ב) "ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר", ולא לקרוב, רוצה לומר לבנו. ואם כן תרי קראי למה לי, אלא חד לכתחילה, וחד בדיעבד, דאין קדושין תופסין בה:
[ב] בשומרת יבם הכתוב מדבר. מדכתיב "כנף אביו", אלא "כנף אביו" פירושו כנף הראוי לאביו לא יגלה, והיינו שומרת יבם, שראויה לאביו (יבמות סוף צז.):
[ג] ולסמוך לה וכו'. דדרשינן סמוכים במשנה תורה לכולי עלמא (יבמות דף ד.), ולכך נכתב כאן לסמוך לה "לא יבא ממזר" (פסוק ג), לומר מה כנף אביו הוא בכרת, דדודתו הוא בכרת (כריתות דף ב.), אף כל ערוה שהיא בכרת - יש ממנו ממזר, אבל אין בה כרת - אין ממזר ממנו (יבמות דף מט.). והקשו בתוספות (שם ד"ה וכתיב), הרי "לא יבא פצוע דכא" (פסוק ב) הפסיק הענין. ותרצו, כיון דפצוע דכא אינם בני בנים, לא חשיב הפסק, והוי כאילו כתיב "לא יבוא ממזר" מיד אחר "לא יגלה כנף אביו". ולי יראה דלא חשיב "לא יבא פצוע דכא" הפסק, כיון דגם "לא יבא ממזר" נסמך לפצוע דכא, כדאמרינן (יבמות דף עה:) במתניתא תנא; מה "לא יבא ממזר" בידי אדם, אף פצוע דכא בידי אדם. ומה להלן באותו מקום, אף "לא יבא ממזר" באותו מקום. ולפיכך כיון דממזר ופצוע דכא נסמכו לענין שלהם, שוב אין קשה דפצוע דכא הפסיק הענין, דהוי כמו ענין אחד:
[ד] וקל וחומר לחייבי מיתת בית דין וכו'. הא דהוצרך לומר 'שאין בחייבי מיתות בית דין שאין בו כרת', שלא יקשה לך שמא כרת חמור - שהוא מיתה בידי שמים - ממיתת בית דין שאינה רק מיתה בידי אדם, ודילמא דין שמים חמור מדין בית דין של מטה. ותירץ, דזה אינו, שהרי בכל מיתות בית דין יש כרת גם כן, והוא נידון במיתת בית דין, לפי שהוא חמור מיתת בית דין. ולא שייך כאן 'אין מזהירין מן הדין' (מכות דף יז:), דאין כאן אזהרה כלל, רק שלמדנו שיש ממזר מחייבי כריתות, שדבר זה מום זר היכא שבא על חייבי כריתות, והולד יש בו ממזרות. ושפיר ילפינן קל וחומר היכי שבא על חייבי מיתות בית דין שהוא דבר זר והולד ממזר, ופשוט: