גור אריה על רש"י דברים י

<< · גור אריה על רש"י · דברים · י · >>

פסוק א

[א] פסל לך ואחר כך ועשית הארון. לפי שראשית המחשבה תכלית המעשה, (והארון) והלוחות הם תכלית המעשה, ואשר היה הכוונה בהם. לפיכך הקדים הכתוב הלוחות, והארון אחריהם. אבל משה שהיה עושה המעשה, היה להיפך עושה, להקדים הארון:

פסוק ו

[ב] ח' מסעות ממוסרה וכו'. ובפרשת חקת (רש"י במדבר כא, ד) קאמר 'ז' מסעות', דהכא מקומות שהיו נוסעים ממקום למקום חשיב, כי יש ח' מקומות ממוסרה עד הר ההר, אבל לענין מסע שלהם שהיו נוסעים - אין כאן כי אם שבעה מסעות, כי ח' מסעות גורמים שבעה מסעות ממקום למקום. ולפיכך כתב בפרשת חקת 'שחזרו לאחוריהם ז' מסעות'. אבל מה שאמר כאן 'ח' מסעות', פירוש מקומות שחנו שם מן המסע נקרא 'מסעות'. וראיה, בפרשת חקת פירש ש'נסעו לאחריהם שבעה מסעות', לשון זה שייך על הנסיעה, שהיו נוסעים לאחוריהם שבעה מסעות. וכאן אמר שיש 'ח' מסעות מן מוסירה', ורצה לומר המקומות. שאף מקום החניה נקרא מסעות, כדמוכח מסוף פרשת פקודי (שמות מ', ל"ו), ובתחלת פרשת מסעי (במדבר ל"ג, א'):

פסוק ז

[ג] קשה מיתתן של צדיקים וכו'. פירוש, כמו הלוחות שהם מעשה אלקים (שמות ל"ב, ט"ז), לא היו מדברים גשמים שהם בעולם הזה, רק מדברים שהם אלקים, כן נפש הצדיק, נשמתו אלקית בלתי גשמית, והדברים אלקיים אין ראוי שיהיה הפסד להם:

[ד] שאמרו נתנה ראש כיום שעשו את העגל. והיינו טעמא, שרצו לעשות עבודה זרה, כמו שפירש רש"י בפרשת שלח (במדבר י"ד, ד'):

פסוק ח

[ה] בשנה ראשונה וכו'. אף על גב שהלוים לא הובדלו עד שנה שניה אחר הקמת המשכן, מכל מקום בדבור ובמצוה כבר הבדילם הקב"ה, אלא שלא היה גמר מעשה עד אחר שהוקם המשכן, כי לא נתחנכו הלוים קודם שנתחנכו אהרן ובניו (ויקרא ח', א'-ל"ו):

פסוק ט

[ו] לפי שהובדלו וכו'. ואין פירושו מפני שהוא נושא הארון לא יהיה לו חלק ונחלה, דבשביל זה יהיה מגרע גרע, אין זה סברא, שאדרבה, מפני חשיבותו יטול יותר, אלא כדי שיהיו פנוים וכו':

פסוק י

[ז] מה הם ברצון וכו'. אף על גב דלא נתרצה אלא בסוף מ' יום, ולמה היו כל הארבעים ברצון, חילוק יש, דבמ' יום עצמם היו רצון, והאי רצון הוא רצון בלבד, שלא היה שום כעס כלל. ועל זה שייך לומר 'ברצון'. ולבסוף ארבעים נתרצה להם למחול להם חטא שלהם (רש"י לעיל ט, יח), ולזה שייך 'נתרצה להם ברצון'. ולפיכך ארבעים יום האחרונים היו ברצון, שלא היה עמהם כעס, ולבסוף ארבעים יום נתרצה להם למחול:

פסוק יב

[ח] אף על פי כן אין הקדוש ברוך הוא שואל וכו'. דאם לא כן, מה ענין "ועתה שואל" אל התוכחות (כ"ה ברא"ם):

[ט] ורבותינו דרשו מכאן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. יש בזה ענין נפלא. ויש מפרשים 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', כבר בארו החכמים (מו"נ ג, טו) כי לנמנעות יש טבע קיים, אינם מפעולות פועל. ובארו החוקרים בדעתם איזה דברים מן הנמנעות (שם), ותכלית דעתם שהנמנע הוא לקבץ שני הפכים בנושא אחד, ודבר זה לא יצויר בחכמה והשגה כלל. ולפיכך לא יתואר עליו, כי אין זה מעשה לקבץ הפכים. והנה מי שיאמר שיעשה הקדוש ברוך הוא אדם צדיק ירא חטא, הוא שני הפכים בנושא אחד, כי ענין ירא חטא - שהוא ירא חטא מעצמו, והוא ירא את הקדוש ברוך הוא. שאם ירא מחמת שהקדוש ברוך הוא נותן כך בדעתו ועשה אותו ירא חטא, אין זה יראת שמים, שהרי הוא מוכרח לכך, ואין זה ירא שמים. וכמו שלא יקרא 'חוטא' אם הוא מוכרח ואנוס על החטא, כן אינו ירא שמים כשהוא מוכרח להיות צדיק. ואם כן, לעשות אותו ירא חטא - הוא ב' הפכים בנושא אחד, כי ירא חטא אינו ירא חטא רק שירא מעצמו. ואם עשאו הקדוש ברוך הוא - אינו ירא חטא:

והמאמר הזה במסכת כתובות, ושם אמרו (ל.) גם כן 'הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים'. וראוי לדקדק בזה, למה הכל בידי שמים חוץ מאלו שני דברים. דע, כי היראה הוא במתפעל, שהוא מתירא מן אשר מתירא ממנו, ומפני שהוא מתירא ממנו - הוא נבדל ממנו, שהרי כל מי שמתירא - נבדל ממנו, ואין זה דבוק. וזהו היפך האהבה, כי אהבה הוא מתדבק עם האוהב עד שנעשה אחד עם האוהב, והיפך זה המתירא, שהוא נבדל מן אותו שהוא מתירא, וזהו עצם היראה. וכל עוד שמבדיל עצמו ממנו - היראה יותר, וזה ידוע. דרך משל, מי שראה מלך בשר ודם, כל עוד שיתקרב אליו, ויש לו קירוב ושייכות אליו, אין היראה כל כך. ולפיכך היראה היא במקבל היראה, כאשר הוא נבדל ממנו מן אשר הוא מתירא. ולפיכך אי אפשר שיהיה הוא יתברך פועל היראה במקבל היראה, שכל פועל אשר יפעל באחר - הן יפעל בו לרע או לטוב - הרי יש דביקות לפועל במתפעל. והרי אמרנו כי אין היראה רק מה שנבדל בעל היראה מן אשר מתירא ממנו. ואף על גב כי אותו אשר מתירא מראה איך הוא גדול, ויש בידו להרע או להטיב, וראוי להתירא ממנו, מכל מקום עצם היראה, דהיינו שיקבל המקבל יראה ממנו יתברך, אינו ביד השם יתברך, כי היראה הוא מה שהמקבל היראה נבדל מן המתירא. ודבר זה בודאי שני הפכים בנושא אחד, שאם יתן לו דבר - יש כאן התיחסות בין הנותן והמקבל, שאף אם יפעל רע בנמצאים, הנה הוא גם כן מצד אשר פניו אליהם לרעה, מכל מקום יש כאן התיחסות. אבל היראה הוא מצד אשר המקבל היראה זולת אשר ירא ממנו:

לכך אמר גם כן 'הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים', וזה מפני כי הצינה אינה פועלת, וכן החום אינו פועל, אבל האדם הוא מתפעל מן החום והקור, ודבר זה אינו ביד הפועל התפעלות של המקבל הפעולה. אבל כאשר היה פועל דבר מה, יהיה מה שיהיה, יאמר בזה שהוא ביד השם יתברך. אבל דבר שאינו פועל, שאין צינה פועל, אבל האדם הוא מתפעל ממנו בלבד. ולפיכך כיון שאין הצינה פועל באדם, אינה ביד השם יתברך, במה שאינה מפעולת פועל. ואלו שני דברים, האחד, דהיינו יראת שמים מקבל המקבל ממנו בעצמו היראה, ואינו בפועל רק במקבל. וצינים ופחים, מקבל האדם על ידי אמצעים, שהם צנים ופחים. ולא תמצא יותר מאלו שני דברים. ודברים אלו דברים ברורים מאד, לא ימאן אותם האדם אלא אם לא יבין דברי חכמה:

[י] ואף היא לא לחנם וכו'. פירוש, שאין הכתוב מחובר למעלה (פסוק יב) "ועתה מה ה' שואל מעמך לשמור מצותיו לטוב לך", דלא שייך לומר שהקדוש ברוך הוא ישאל לשמור מצותיו לטוב להם, דזה אין צריך שאלה מאתם, כיון שהוא לטובתם. אלא הכי פירושו, "ועתה מה ה' שואל מעמך כי אם לשמור מצותיו", ואף זו "לטוב לך". והשתא "מה ה' שואל מעמך" מלתא בפני עצמו הוא:

פסוק טו

[יא] בכם כמו שאתם חשוקים. פירוש, האי דכתיב "בכם", ולא הוי למכתב רק "ויבחר בזרעם אחריהם", ולא הוצרך למכתב "בכם", אלא פירוש "בכם" כלומר כמו שהוא בכם, שאתם חשוקים היום הזה:

פסוק טז

[יב] אוטם לבבכם וכסויו. והוא אשר אינן מבינים - זהו אשר ימולו, וזולת זה לא יפול כלל "ומלתם":

[יג] אם תפרקו עולו. ולא כתב (רש"י) 'אם תחטאו', מפני דשייך זה גבי "ואדוני האדונים", כלומר אם תפרקו עולו לעבוד זולתו - הלא הוא אדון האדונים, ולא ישא פנים לפורק עולו:

[יד] לפייסו בממון. הקשה הרא"ם, איך שייך אצל השם יתברך פיוס ממון. אבל אין זה קשיא, כי פשוטו כי אם אדם חוטא וירצה להביא קרבן, שהוא דורון אל השם יתברך, וזהו פיוס ממון, לא יתכפר בו, כי "זבח רשעים תועבה" (משלי כ"א, כ"ז). או שיקדיש ממון לשמים, כדכתיב (שמות כ"ה, ב') "ויקחו לי תרומה", זהו נתינת ממון לו שנותנים לו, בזה לא יתפייס:

פסוק יח

[טו] ודבר חשוב הוא זה. ואם תאמר, ולמה הוא חשוב דבר זה כשנותן לו בגד ללבוש, דהא כל אדם בעולם יש לו בגד ללבוש ולחם לאכול. ויש לומר, דהכי פירושו, כי לשאר בני אדם אין הקדוש ברוך הוא נותן לו רק העושר, וכיון שאינו מזמין לפניו לחם לאכול ובגד ללבוש, רק ממון, והוא עצמו עושה ממנו בגדים. סוף סוף, לא נתן לו דבר חשוב בשעה שנתן לו, רק שהוא עשה ממנו דבר חשוב. אבל הגר מזמין לפניו בגד ולחם, שהוא דבר חשוב בעצמו. ונראה כי חשוב הגר אצל השם יתברך, ולא יאמר שהגר הוא פחות ושפל אצל השם יתברך, כמו שהוא אצל האדם:

פסוק יט

[טז] מום שבך וגו'. כלומר, דהאי "כי גרים" אינו טעם אל "ואהבתם את הגר", דבשביל שהיו גרים בארץ מצרים אין טעם דבשביל זה יאהבו את הגרים (כ"ה ברא"ם), אלא פירוש הכתוב "ואהבתם את הגר", ואל תבזהו מפני שהוא גר, כי 'מום שבך וכו:

פסוק כ

[יז] את ה' אלקיך תירא ותעבוד לו ותדבק בו. כתב 'ותעבוד לו' במקום "ואותו תעבוד", מפני כי לשון "אותו" בכאן הוא במקום 'לו', שלא שייך לומר "ותעבוד אותו", כי העבודה היא 'לו', לא "אותו". וכתב גם כן 'ותדבק בו' במקום "ובו ותדבק", לפי שרש"י מפרש כי כל הפעולות נמשכות אל "ובשמו תשבע", שפירושו 'ואז בשמו תשבע', ולפיכך הוסיף (רש"י) וי"ו על הפעלים כדי שהיה כל פעל נוסף על שלפניו, ובזה יהיו נמשכים הפעלים עד "ובשמו תשבע". אבל אם הוי"ו על הפעיל, לומר "ואותו תעבוד ובו תדבק", אין לומר שכל אחד נוסף על שלפניו, וכל אחד בפני עצמו, ולא היה הדבור נמשך אל "ובשמו תשבע":