גור אריה על רש"י בראשית לד

<< · גור אריה על רש"י · בראשית · לד · >>

פסוק ז

[א] שהאומות גדרו כו'. דאם לא כן מאי "וכן לא יעשה", דמשמע שאין המנהג לעשות כך. הקשה הרמב"ן כי הכנעניים שטופין בעריות, שנאמר (ויקרא י"ח, כ"ז) "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו'," ובימי אברהם (לעיל כ, יא) ויצחק (לעיל כו, ז) היו יראים פן יהרגו אותם לקחת נשיהם, עד כאן. והרא"ם השיב על זה דאדרבא מדכתיב (ר' ויקרא יח, כד-כז) "כי את כל התועבות האל עשו וגו' ואפקוד עונם עליהם כי בכל אלה נטמאו הגוים וגו'", ואם היה מזמן רב מדוע לא הקיאה אותם הארץ כבר, אלא מזמן קרוב התחילו בהם. וכן באבימלך כתיב (לעיל כו, י) "כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם", ופרעה אמר "למה לא הגדת כי אשתך היא" (ר' לעיל יב, יח), שנראה שהיו גדורים בעריות. אך קשה לי למה אמר הכתוב "כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב" ולא הוי ליה למימר רק "כי נבלה עשה", ולפיכך משמעות הכתוב כי יעקב איש אלקי היה נחשב, ונבלה הוא לעשות זה ב"בת יעקב וכו' וכן לא יעשה", שאין ראוי לעשות מעשה כזה, כי הוא דבר גנאי מאד במה שהיה נחשב יעקב איש אלקי - אין ראוי לעשות מעשה כזה לבתו. ולכך הוסיף "וכן לא יעשה", כדכתיב (לעיל כ, ט) "מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי", ושם פרש"י בעצמו 'מכה אשה לא הורגלה כו. וכן אונקלוס תירגם למעלה (שם) 'עובדין דלא כשרין לאתעבדא', וכן תרגם כאן 'וכן לא כשר לאיתעבדא', והכל ענין אחד על דבר שהוא יוצא מן המנהג:

פסוק יג

[ב] הכתוב אומר כו'. דאם לא כן "אשר טמא אחותם" למה לכתוב, כי לא דברו הם "אשר טמא (ו) את דינה אחותם", דהא במרמה השיבו, ואם היו אומרים להם "אשר טמא (ו) דינה אחותם" היו מבינים כי במרמה הם מדברים, אלא בודאי הכתוב אומר "כי טמא דינה אחותם" ולא הוי זה מרמה. אך קשה אם שכם חטא כל העיר מה חטאו להרוג, ותירץ הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ט הי"ד) דבני נח מצווים על הדינין, ועבירה אחת שעובר - נהרג על ידו, וכאן ראו המעשה הרע הזה ולא דנוהו, לכך היו חייבין מיתה שלא היו דנין אותם. ובאמת דבר תימה הם אלו הדברים, כי איך אפשר להם לדון את בן נשיא הארץ (פסוק ב), כי היו יראים מהם, ואף על גב שנצטוו על הדינין - היינו כשיוכלו לדון, אבל אונס רחמנא פטריה (בבא קמא דף כח:), ואיך אפשר להם לדון אותם:

ונראה דלא קשיא מידי, משום דלא דמי שני אומות, כגון בני ישראל וכנעניים, שהם שני אומות, כדכתיב (פסוק טז) "והיינו לעם אחד" - ומתחלה לא נחשבו לעם אחד, ולפיכך הותר להם ללחום כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת, שהתירה התורה. ואף על גב דאמרה התורה (דברים כ', י') "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום", היינו היכי דלא עשו לישראל דבר, אבל היכי דעשו לישראל דבר, כגון זה שפרצו בהם לעשות להם נבלה, אף על גב דלא עשה רק אחד מהם - כיון דמכלל העם הוא, כיון שפרצו להם תחלה - מותרים ליקח נקמתם מהם. והכי נמי כל המלחמות שהם נמצאים כגון "צרור את המדיינים וגו'" (במדבר כ"ה, י"ז), אף על גב דהיו הרבה שלא עשו - אין זה חילוק, כיון שהיו באותה אומה שעשה רע להם - מותרין לבא עליהם למלחמה, וכן הם כל המלחמות:

פסוק טו

[ג] להיות נימול. שהוא מבנין נפעל מנחי עין הפעל, שרשו 'מול'. ו'אינו לשון לפעול', שאם היה כן היה לכתוב 'למל' הלמ"ד בחירי"ק והמ"ם בחול"ם אם היה מחסירי נו"ן ששרשו 'נמל', ואם היה מנחי עין הפעל - כי לשון 'מילה' ימצא בשני ענינים, או מנחי עי"ן שרשו 'מול', או מחסירי נו"ן שרשו 'נמל' - ואם היה מנחי עין היה ראוי להיות 'למל' על משקל "לקום" (לעיל לא, לה) "לשוב" (שמות ד', כ"א):

פסוק טז

[ד] אתה מוצא בתנאי וכו'. וקשיא דודאי היה צריך לומר כך, דכיון דבני יעקב היו אומרים להם 'ימולו אז יתחתנו עמהם', בהכרח יאמרו 'אם ימולו אז יתנו להם בתם, ואם לאו לא יתנו להם', וכן 'בנותיכם נקח לנו, ואם לאו לא נקח בנותיכם', ובודאי אי אפשר לומר 'בנותיכם תתנו לנו' דהא אמרו עכשיו לא ניתן בנותינו לכם ולא נקח בנותיכם אחר שאינכם נימולים. ולא שיהיה פירושו כי נקח איזה שנרצה אנחנו, דלא דברו בזה. ובבני חמור אשר דברו לבני עירם קודם שהזכירו את המילה, אמרו להם (פסוק כא) "האנשים האלה שלימים הם אתנו וישבו בארץ" ויהיו צריכים לנו, כי ניקח בנותם לנו כשאנו צריכים, ואת בנותנו ניתן להם כשאנו רוצים להשיאם, היו מדברים מה שהיה מועיל ישיבתם, ואם כן הכל כסדר, ואין צריך לפירוש רש"י:

פסוק כא

[ה] בשלום ובלב שלם. דאם לא כן מה שייך כאן שהם "שלימים" עמהם, ולפיכך פירושו שרוצה לומר 'בשלום'. ומפני שלא מצאנו תואר השם מלשון 'שלום', כי "שלימים" תואר השם, צריך לפרש 'בלב שלם'. ולא נוכל לפרש "שלימים" - בלב שלם, דלשון זה יבא על מי שאוהב אחד בלב שלם, ובודאי לא ראו בני שכם אהבה מהם - שיאמרו שהם אוהבים אותנו בלב שלם. ואי אפשר לפרש רק שהם עמנו בשלום, ודבר זה הוא בלב שלם, דהיינו השלום. אבל אין לפרש "שלימים הם אתנו" שהם עמנו בלב שלם לענין השלום, דזה לא כתיב בקרא, לכך צריך לפרש כי "שלימים הם אתנו" שהם עמנו בשלום. וכתב לשון "שלימים" ולא 'בשלום' לומר שהשלום הוא בלב שלם:

פסוק כג

[ו] אך נאותה לדבר הזה ועל כן ישבו אתנו. דאין פירושו 'אך נאותה להם שישבו אתנו', דלא היו מבקשים בני יעקב שישבו אתנו שיאמר "אך נאותה להם" שישבו אתנו, אלא פירושו 'אך נאותה להם לדבר הזה':

פסוק כה

[ז] ואף על פי שבני יעקב כו'. דאם לא כן למה כתב בקרא "בני יעקב", דודאי יודע אני שהיו בני יעקב, והוי למכתב "שמעון ולוי", אלא למדרש - בני יעקב היו, ולא נהגו אלא כשמעון ולוי, שהם אנשים דעלמא. ובב"ר (פ, י) יליף התם "בני יעקב" - 'שלא נטלו עצה מיעקב', "שמעון ולוי" - 'שלא נטלו עצה זה מזה'. וכך פירושו - דמדכתיב "בני יעקב" למדנו שלא נטלו עצה מיעקב, ומה שכתוב "שמעון ולוי" אחר "בני יעקב", והוי למכתב 'שמעון ולוי בני יעקב' - על כרחך קרא בא ללמוד עוד שלא נטלו עצה זה מזה. ואין לומר אפכא "בני יעקב" שנטלו עצה מיעקב, דאם כן מה בא לומר 'שלא נטלו עצה זה מזה', דכיון שנטלו עצה מיעקב למה להם עצה זה מזה, אלא שלא נטלו עצה מיעקב, ומפני שדרך שנים שעושים דבר נוטלים עצה זה מזה - אף דבר זה לא עשו. ורש"י לא הביא רק שלא נטלו עצה מיעקב, נראה דהוא מפרש כך "שני בני יעקב" היו, ואפילו הכי לא נטלו עצה מיעקב, רק היו כמו "שמעון ולוי", וזהו "שמעון ולוי" דכתיב בקרא. ואין נראה כך מב"ר:

[ח] לפי שמסרו עצמם עליה נקראו אחיה. פירוש שהכתוב משמע שבא ליתן טעם למה שמעון ולוי עשו זה, וקאמר מפני שהיו אחיה, ואם כן משמע דאלו שנים הם אחיה, וזה אינו, דהרי שאר נמי אחיה, אלא הא דכתיב "אחי דינה" היינו שאלו נקראו אחיה מפני שנתנו עליה נפשם, ולא אחרים נקראו אחיה:

פסוק כט

[ט] לשון שביה. לכן טעמו מלרע, דאילו מלשון 'שב' - היה טעמו מלעיל, כמו שפירש לעיל בפרשת לך לך (רש"י טו, טז) דכל מלה שהיא בת שתי אותיות כשהיא מדבר לשון עבר טעמו מלעיל, ו"שבו" הוא בת ג' אותיות, כי שרשה 'שבה' מנחי למ"ד, ולפיכך טעמו מלרע:

פסוק ל

[י] צלולה היתה החבית וכו'. כי הגזירה שגזר הקב"ה על הכנענים היתה צלולה, שהיו אומרים אינו עכשיו אלא לאחר זמן, כמו השמרים שהם למטה בסוף החביות (שבת דף קלט:) - כך היו אומרים לאחר זמן יהיה, והשתא "עכרתם אותי" שאומרים עכשיו יהיה. ולא כר' יהודה דדרש התם (ב"ר פ, יב) כך 'עכורה היתה החביות וצללתם אותה', פירוש עכורה היתה שלא ידעו (המצריים) [הכנענים] שורש הדבר והיו מסופקים בדבר הזה, עכשיו יהיה הדבר צלולה בידכם. והא דכתיב "עכרתם אותי" - פירוש אותי עכרתם ואת החביות צללתם:

פסוק לא

[יא] הכזונה הפקר. פירוש מדכתיב "הכזונה" ולא כתיב 'הזונה יעשה את אחותינו', שאילו כתיב 'הזונה יעשה את אחותינו' היה פירושו כמשמעו, שעשה אותה זונה, שגוי הבא על בת ישראל עשאה זונה, אבל "הכזונה" בכ"ף הדמיון פירושו כמו זונה, דזונה לא עשאה שהיתה קטנה, ופתוי קטנה אונס הוא (יבמות דף לג:), ואם כן על מה יפול הדמיון הזה שאמר "הכזונה", אלא פירוש "הכזונה" רוצה לומר כמו זונה שהיא הפקר (יבמות דף סא:) - כך "יעשה את אחותינו" לשכב עמה כאילו היא הפקר. ושלא תאמר כי פירוש "הכזונה יעשה אחותינו" כמו שעושין עם הזונות, דהיינו שכיבה בלא נישואין, ויהיה פירוש "את אחותינו" כמו 'עם אחותינו', לכך מביא רש"י ראיה דהא מתרגם 'ית אחתנא', ומפני זה על כרחך צריך לפרש "הכזונה" כמו זונה שהיא הפקר יעשה את אחותינו, שאם פירוש "את" כמו 'עם' הוי התרגום 'עם אחתנא' (כ"ה ברא"ם). והא דלא תרגם "את אחותינו" 'עם אחתנא', ויהיה פירוש "הכזונה" כמו שעושין עם הזונה יעשה עם אחותינו (קושית הרא"ם), מפני דיותר עדיף שאין להוציא מלת "את" ממשמעו, ואין צריך לפרש אותו מלשון 'עם'. ועוד דאין צריך להוסיף על מלת "הכזונה" 'כמו שעושין עם הזונה', שהיה מקרא קצר יותר מדאי. אבל לי נראה כמשמעו, [ו] מפני שהיתה קטנה ואינה זונה ממש - לכך אמר "הכזונה יעשה את אחותינו", אף על גב דפתוי קטנה אונס נחשב, מכל מקום דומה לזנות: