גור אריה על רש"י בראשית לג

<< · גור אריה על רש"י · בראשית · לג · >>

פסוק ה

[א] מי אלה להיות שלך. פירוש "מי אלה" מי הם אלו, ולא תתחבר אליו "לך", ולכך צריך לפרש מי הם אלו - אם הם בניך או עבדך להיות שלך, דודאי אני יודע שהם שלך שהרי הם עמך, אלא מי הם - בניך או עבדך שהם שלך:

פסוק ח

[ב] מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי שהוא שלך. דהרי "מי כל המחנה" פירושו מי הם - לשאלה על האנשים מוליכים המנחה, ולא תתחבר לו מלת "לך", ולכך צריך לפרש מי כל המחנה שפגשתי להיות שלך, דודאי הם שלך, אלא מי הם שלוחך או בניך או מי הם שהם שלך. ומפני כי פירוש "לך" 'מי הם שהם שלך' הוצרך לסרס המקרא ולומר 'מי כל המחנה אשר פגשתי שהוא שלך', שהרי אינו נופל "אשר פגשתי" על 'להיות שלך' רק על 'מי אלה'. והוצרך להוסיף 'כלומר למה הוא לך', מפני דודאי עשו ידע מי הם שכבר אמרו לו מוליכי המנחה (לעיל לב, יח), אלא 'למה לך' שלא היה לך לשלוח אותם. ואף על גב שהיו מגידים השלוחים, ואליו נשתלחו, אמר עשו שאינו מקבל הדברים, דלמה הוא לך:

[ג] ומדרשו וכו'. דהוקשה למדרש (ב"ר עח, יא) דמאי היה שואל "מי לך כל המחנה אשר פגשתי וגו'", הרי הגידו לו כבר מוליכי המנחה (לעיל לב, יח), ולמה צריך לו לשאול עוד, אף על גב דיישב הלשון 'למה הוא לך', מכל מקום לא היה צריך לכתוב כך, ולפיכך דרשו שהיה אומר זה על המלאכים. ותשובת "למצוא חן בעיניך" קאי על זה, כלומר שכל זה עשו המלאכים כדי "למצא חן בעיניך" להראות חשיבות שלי אליך, ועל ידי זה אמצא חן (כ"ה ברא"ם):

פסוק ט

[ד] כאן הודה לו על הברכות. דאם לא כן הוי למכתב "אחי יהא לך" מאי "אשר לך", לומר כל אשר הוא לך, ורמז לו הברכות, שגם הברכות שהם לך - יהיו לך (כ"ה ברא"ם):

פסוק י

[ה] אל נא תאמר לי כן. פירוש שהיה מבקש ממנו שיקח המנחה - ואמר "אל נא", אלא פרושו 'אל נא תאמר לי כן' שלא לקבל המנחה:

[ו] כי כדאי והגון לך כו'. פירוש מה שאמר מתחלה "אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת את מנחתי" משמע שיעשה זה בשביל מציאת חן, ואחר כך אמר "על כן ראיתי פניך" ופירושו על אשר ראיתי פניך, אלא שאמר לו 'כי כדאי והגון לך שתקבל מנחתי', וזה עוד נתינת טעם שהוא כדאי והגון לגמרי שיקבל המנחה מאחר ש"ראיתי פניך וכו'":

[ז] ועוד שנתרצית וכו'. כי אין הוי"ו של "ותרצני" מחובר אל "כי על כן ראיתי פניך" ויהיה הכל טעם, שאין זה כך, רק כי שני טעמים הם; האחד - "כי על כן ראיתי פניך", ועוד טעם אחר שיש לך לקבל המנחה - 'שנתרצית למחול סרחוני':

פסוק יא

[ח] אינה אלא לשאילת שלום. פירוש אחר ששאילת שלום נקרא 'ברכה' כמו שמפרש, אף המנחה שבאה בשביל שאילת שלום נקרא 'ברכה' (כ"ה ברא"ם):

[ט] לא טרחת וכו'. דאם לא כן הוי למכתב 'אשר הבאתי לך', אלא הכי קאמר "אשר הובאת לך" על ידי אחר, שאתה לא טרחת ואני טרחתי, וכיון שטרחתי בה ראוי לך לקבל אותם:

פסוק יב

[י] כמו שמעה סלחה. כלומר שהה"א נוספות, והנו"ן יסוד, ואינה לשון רבים על עשו ויעקב, אלא הנו"ן היא שורש. ומה שלא פירש הנו"ן לשון רבים - פירש הרא"ם שאם היה הנו"ן לשון רבים היתה נו"ן השורש חסירה, והיה ראוי להיות הסמך דגושה לחסרון הנו"ן. ואין זה כן, דלא מצאנו שום נו"ן של (ויסע) ['נסע'] כשהסמ"ך בשו"א שהסמ"ך דגושה. אבל מה שהוצרך לומר שהנו"ן הוא יסוד - מפני כי לא שייך לשון נסיעה על עשו, רק על יעקב שהיה דר תחילה אצל לבן והיה נוסע אל הארץ - שייך ביה לשון נסיעה, כי לשון נסיעה הוא לשון העתקה, כמו "את המלא תסיעי" (ר' מ"ב ד, ד), אבל בעשו שלא בא אלא לקבל פני אחיו - לא שייך ביה נסיעה, ולכך פירושו שהוא לשון יחיד ש'עשו אמר ליעקב נסע כו:

פסוק טו

[יא] אמצא חן בעיניך ולא תשלם לי עתה שום גמול. פירוש אמצא חן בעיניך שתסכים עמי לעשות שאילתי, שלא תציג עמי שום אדם. והרא"ם פירש שהמפרש כך הוא שבוש בלי ספק, דהרי לא היה כוונת עשו רק להיטב ליעקב, ואיך יאמר 'אמצא חן בעיניך' ולא תעשה לי הטובה, כך הקשה הרא"ם. ולא הקשה מידי, דהא ודאי אמרינן בקדושין (דף ז.) נתנה האשה לו ממון ואמר הוא לה הרי את מקודשת לי - אם הוא אדם חשוב הרי היא מקודשת, דניחא לה דיקבל אדם חשוב ממנה ממון, והוי כאילו קבלה היא ממון. והכי נמי בודאי היה ניחא לעשו שיקבל יעקב אחיו שום טובה והנאה, והיה ניחא לו בזה, והוא לא היה רוצה, והיה אומר 'אמצא חן בעיניך שלא תשלם לי עתה גמול'. ועוד מאחר שנתן יעקב לעשו מתנה, והיה רוצה להחזיר לו טובה, שכן ראוי לכל אדם להחזיר לו טובה, ורצה עשו להיות פטור בזה מה שהיה מציג עמו מן העם, ועל זה אמר יעקב 'אמצא חן בעיניך ולא תשלם לי עתה', כלומר אמצא חן בזה ולא יהיו התשלומין עתה, אף על גב שאני מצריך אותך לתשלומין אחרים 'אמצא חן בעיניך ולא תשלם לי עתה':

פסוק טז

[יב] וישב עשו לבדו וכו'. פירוש מדכתיב "וישב ביום ההוא" והוי למכתב 'וישב עשו ביום ההוא' מאי "וישב ביום ההוא עשו", אלא כך פירוש "וישב ביום ההוא" ומי הוא ששב - עשו ולא אנשיו, והשתא מדקדק היכן היו, אלא נשמטו:

[יג] והיכן פרע וכו'. כלומר וראיה לזה שנשמטו אחד אחד שהרי תמצא בדוד (שמואל א ל', י"ז) כי ד' מאות לאדום נמלטו, והשאר כלם נהרגו, ולמה אלו ד' מאות נמלטו, אלא בשביל כי אנשי אדום ד' מאות נשמטו אחד אחד ונמלטו מן עשו - כנגד זה נתן הקב"ה לאדום להיות נמלטים ונשמטים מן החרב:

[יד] עשה שם י"ח חודש כו'. בב"ר (עח, טז). והוכרחו רז"ל לומר כך - כי למה קרא שם המקום סכות על סכות בהמתו ולא 'בית' על שם ביתו, ועוד אין [דרך] בני אדם יקראו שם המקום [על] מה שאירע לבהמתו, [ו] אין לומר שזה אין חדוש שיהיה לאדם בית, הכי נמי אין חדוש שתהיה סוכה לבהמה, רק פירוש הכתוב "ויעקב נסע סכותה" כלומר שעשה י"ח חודש שם, ועשה לו סוכת בזמן הקיץ, "ויבן לו בית" דכתיב - הוא בזמן החורף. ומפני שהוקשה דאם כן הוי למכתב קרא "ויקרא שם המקום סוכת" אחר "ויעקב נסע סכותה" לא אחר "ויבן לו בית וגו'", אלא "למקנהו עשה סכות" היינו בזמן הקיץ שאחר החורף, ומפני שהיה שם שני קיץ ורק חורף אחד אם כן ראוי שיקרא שם המקום "סכות". ואין להקשות אם כן למה לא כתוב 'ועשה לו סכות' כיון דאיירי קרא בקיץ שאחר החורף, ואין זה קשיא, דכבר עשה סוכות בקיץ הראשון, ולא היה צריך עוד לעשות סוכות לו, אבל בהמתו היה תמיד מוסיפים לו, והיה צריך להוסיף לעשות סוכות, ולפיכך כתיב "ולמקנהו עשה סכות" יותר ממה שעשה כבר בקיץ הראשון, והוא פירוש קרוב מאד לפי פשוטו, ומוכרח לומר שבני אדם לא יקראו שם המקום על מה שהיה לבהמתו:

וגם מוכרח לומר שהרי כתוב (ר' להלן לד, כה) "ויקחו שמעון ולוי איש חרבו", קראן הכתוב "איש", ואינו פחות מבן י"ג, וידוע שלא היה יעקב בבית לבן רק עשרים שנה (לעיל לא, מא), שבע שנים עבד קודם שנשא (לעיל כט, ז), נשארו י"ג, תן להריון ראובן ושמעון ולוי י"ח חדשים ואיזה ימים, ופחות לא על כל פנים, ואם כן איך היה לוי בן י"ג שנה במעשה דשכם, על כרחך י"ח חדשים היו בסכות. אבל אין לומר כי יעקב היה זמן הרבה בשכם קודם מעשה שכם כאשר אמרו רודפי הפשט, דקרא כתיב (להלן לד, א) "ותצא דינה בת לאה לראות בבנות הארץ", דמשמע שהיה מעשה זה מיד בבואם לשכם, ולא ראתה עדיין בנות הארץ. ועוד דכתיב (ר' שם שם כב) "אך בזאת יאותו לנו האנשים וישבו אתנו", מוכח דלא ישבו עדיין אתם זמן הרבה, דאם כבר ישבו שנים הרבה אתם איך נאמר עכשיו "וישבו אתנו":

פסוק כ

[טו] קרא שם המזבח על שם הנס פירוש כי על ידי עבודתו עשה הקב"ה יתברך עמו ניסים, וקרא שם המזבח שעליו יעבוד להקב"ה "אל אלקי ישראל", שהקב"ה הוא אלוה שלו שהצילו מפני שהוא עובד לו. וכמו שלאה קראה שם בניה ראובן "כי ראה ה' בעניי" (לעיל כט, לב), [שמעון] "שמע ה' בעניי" (ר' שם שם לג) מפני ששמע ה' וראה ה' ונתן לה בן - קרא גם כן יעקב שם המזבח "אל אלקי ישראל" על שם הנס:

[טז] דרשו שהקב"ה קרא ליעקב אל. וכך פירושו - 'ויקרא לו ליעקב אל', ומי קרא לו "אלקי ישראל". במגילה בפרק שני (יח.) דרשו כך, דאם לא כן 'ויקרא לו יעקב אל אלקי ישראל' מבעיא ליה, והוי פירוש שיעקב קרא כך למזבח, ומדכתיב "ויקרא לו אל אלקי ישראל" הכי פירושו - שקרא ליעקב "אל", ומי קרא לו - "אלקי ישראל". ומפני שיעקב יש לו חותם של הקב"ה, שנאמר (מיכה ז', כ') "תתן אמת ליעקב" וחותמו של הקב"ה אמת (שבת דף נה.), קרא לו "אל":

ויש לך להבין גם כן למה קראו הקב"ה ליעקב "אל" - שהוא אלוה בתחתונים, כי העולם התחתון נתן הקב"ה לבני האדם, כדכתיב (לעיל א, כו) "וירדו בדגת הים ובעוף השמים", וכל האומות נתן הקב"ה תחת ישראל, כדכתיב (דברים כ"ח, א') "ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ", ואין ספק כי הם עליונים על כל האומות, וכל האומות תחת רשותם וממשלתם בעשותם רצון בוראם, ומקודשים ומובדלים מכלל כל הנמצאים. ויעקב יצא ממנו האומה הישראלית שנקרא 'ישראל' על שמו, והוא סבה להם, ולפיכך אמר הכתוב "ויקרא לו אל אלקי ישראל", שהקב"ה קראו "אל" בתחתונים, שכל התחתונים תחת רשותו כמו שנתבאר לך למעלה, וכל זה מצד התחתונים בלבד:

ויש היו גורסין בב"ר (עט, ח) 'אני אלוה בתחתונים ואתה אלוה בעליונים' בשביל שאיקונין של יעקב חקוק בכסא הכבוד, והיא גירסת הרמב"ן. ואינה נכונה כלל הגירסא הזאת, רק הדברים כמו שאמרנו, כי איך אמרו ז"ל דבר שאין לו משמעות 'אתה אלוה בעליונים ואני בתחתונים', ואיך יובן דבר זה, אף על גב שדברו רז"ל דברים נעלמים - מכל מקום הדברים הנגלים יש להם הבנה, אבל לדבר זה אין לו הבנה כלל, ולא דברו חכמים כלל בעניין הזה. וגם לסוד שרמז הרב - איני מודה לו כלל שיהיה קורא לו אלוה בעליונים. והמדקדק בדברי ב"ר לא יפרש כך כלל אף לדברי הרמב"ן שגורס 'אני אלוה בתחתונים וכו, ולפי גירסתו הפירוש כך; אני אלוה בתחתונים ואתה אלוה אף בעליונים, כך יש לפרש לפי גרסתו. אבל אני אומר שאם הגרסא נכונה 'אני אלוה בתחתונים ואתה אלוה בעליונים' - הם דברי יעקב שאמר כך להקב"ה, 'אני אלוה בתחתונים ואתה אלוה בעליונים', ולפירוש זה "ויקרא לו אל אלקי ישראל" כמשמעו, שיעקב קרא להקב"ה כך, ודרשו שאמר לו 'אני אלוה בתחתונים' - מפני שהוקשה להם למה הוא "אל אלקי ישראל" בלבד, אלא הפירוש שכך אמר 'אני אלוה בתחתונים ואתה אלוה בעליונים', ולכך הוא "אל אלקי ישראל", שהוא אלקי האלקים (דברים י', י"ז), שהוא אלקי יעקב שהוא אלוה תחתונים, וזה פשוט:

ובמקום אחר בויק"ר בפרשת בחקותי (לו, ד) פרשו סוד זה ביותר מפורש; "ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויוצרך ישראל" (ישעיהו מ"ג, א') 'אמר הקב"ה לעולמו עולמי עולמי אומר לך מי בראך מי יצרך - יעקב בראך יעקב יוצרך, וכתיב בוראך יעקב יוצרך ישראל', ודבר זה יש לך להבין כאשר תדע מעלת יעקב ומדריגתו ממה שנתבאר לך בפרשת ויצא (כח, יא, אות יז), ומפני כי שם הארכנו, ואולי יקשה לאדם הבנתו, נחזור הדבר בכאן בקצור [ו] יובן לך הדברים על בורים, ותדע מעלת יעקב שהוא אלוה בתחתונים, כי מעלתו שהוא קדוש נבדל מעניני הגוף, ולכך נאמר (ישעיהו כ"ט, כ"ג) "והקדישו את קדוש יעקב", וכל קדוש יש לו מעלה נבדלת מן הגוף, ובשביל זה הוא אלוה בתחתונים. ובשביל מעלתו זאת שהוא קדוש נבדל מן הגוף אמר בפרק גיד הנשה (חולין דף צא:) כתיב (לעיל כח, יא) "ויקח מאבני המקום", וכתיב (שם שם יח) "ויקח האבן אשר שם מראשותיו", אמר ר' יצחק מלמד שנתקבצו כל האבנים למקום אחד וכל אחת אמרה עלי יניח צדיק ראשו, תנא וכולם נבלעו באחת, ופירוש זה כי כאשר קנה יעקב באותו לילה מעלתו שיהיה קדוש נבדל, ובדבר שהוא נבדל מן הגוף אין רבוי וחלוק, ולפיכך אילו היה אדם אחר אפשר היה לרבוי אבנים שיהיו תחת ראשו, כי כל גוף וגשם יש בו רבוי גם כן, אבל יעקב מעלתו נבדלת מן הגשמיות, ולפיכך אי אפשר לו להתחבר לו אבנים ביחד, ומפני שהיו הרבה תחת ראשו היה כל אחד ואחד אומר 'עלי יניח צדיק ראשו', ולפיכך כתיב "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו", שלא היה חבור אבנים תחת ראשו - רק אבן אחד, שכל חלק וחלק יפנה אליו מצד עצמו, וכל אחד מתחבר אליו במה שהוא משלים הכל, ולכך כל אחד אמר 'עלי יניח צדיק את ראשו'. ובברייתא מסיק ש'כלם נבלעו באחת', וזה מפני כי אין ראוי אל הנבדל רבוי החלקים, שאין רבוי בנבדל, ולא יצטרף אליו רבוי. גם אין ראוי שיצטרף אליו חלק אחד פרטי, במה שאין פרטי וחלק שייך בנבדל, לכך נעשו כל האבנים אחד, ומצד זה מצטרפים אל הנבדל במה שהם הכל והם אחד, ודבר זה מצטרף אל הנבדל. ראיה לזה שהזכיר השם מלא על עולם מלא ואחד. וראוי היה נס זה ליעקב נעשה באותה לילה שקנה מעלתו, וכבר הארכנו עוד בפרשת ויצא (לעיל כח, יא, אות יז) הרבה, אך כתבנו זה כאן להודיע מעלת יעקב שהוא נקרא 'אלוה בתחתונים', שהרי 'אלוה' הוא מי שהוא קדוש מענייני הגוף, וזהו יעקב. וכל הפרושים אשר אמרנו הכל שורש אחד ודבר אחד, וכאשר יש לך להבין תמצא דברים אלו: