גור אריה על רש"י בראשית מג

<< · גור אריה על רש"י · בראשית · מג · >>

פסוק ב

[א] יהודה אמר להם וכו'. דאם לא כן מה ראה יהודה להמתין בדבריו שאמר "אם לא הביאותיו אליך וחטאתי לך כל הימים" (פסוק ט) עד בסוף, ולמה לא אמר יהודה בתחלה, מיד כאשר לא קבל דברי ראובן (לעיל מב, לח) היה לו ליהודה לומר זה, אלא ש'יהודה אמר להם וכו. ומה שפירש רש"י זה בכאן, לפי שלשון "כאשר כלו לאכול" משמע שכך היה בלא שום עצה, לכך פירש שלא היה זה בלא עצה אלא יהודה נתן העצה, שאם לא יהודה נתן העצה קשיא לך למה לא אמר מיד הדברים שדבר אחר כך:

פסוק ג

[ב] בלתי אחיכם אתכם. כי פירוש "בלתי" כמו בלא, והשתא אתי שפיר שאמר 'לא תראוני בלא אחיכם אתכם'. אבל המתרגם תרגם "בלתי" כמו 'רק', ופירוש הדבר שלא תראו את פני רק כאשר אחיכם אתכם, ולפי זה חסר מלת 'כאשר', דאם בלא 'כאשר' אין הבנה לזה 'לא תראו את פני רק אחיכם אתכם', ולפיכך הוסיף המתרגם מלת 'כד' דהוא כמו 'כאשר', ולא תרגם אחר הלשון, כי לשון המקרא שלא כתב 'כאשר' לא יסבול פירוש זה:

פסוק ז

[ג] אפילו עצי עריסותינו וכו'. דאם לא כן 'לנו ולמשפחותינו' מיבעיא ליה, אלא "ולמולדתנו" מלשון "ילדו על ברכי יוסף" (להלן נ, כג) שהוא מלשון גידול (רש"י שם), ופירושו שהיה שואל על עצי עריסותיהם שמגדלים שם הקטנים:

[ד] שיש לנו אב או אח. כלומר כי "ונגד לו" כתב ולא פירש מה הוא שהגידו, וצריך להוסיף 'שיש לנו אב או אח':

פסוק ח

[ה] נצנצה בו רוח הקדש. דאם לא כן "ונחיה" למה לי, הרי כתיב "ולא נמות גם אנחנו":

[ו] בנימין ספק כו'. דאם לא כן מה "גם אנחנו" הרי כבר כתיב "ולא נמות", אלא כך אמרו - בנימין ספק, וכאן ודאי אם לא נלך - נמות, ועוד בנימין נפש אחד - ואנו כולנו מתים עם בנימין:

פסוק ט

[ז] לעולם הבא. דכך משמע "כל הימים" ליום שהוא כולו ארוך. ובפרשת ויגש (להלן מד, לב) כתב רש"י "וחטאתי לאבי כל הימים" שקבל עליו נידוי שני עולמות, אין זה קשיא, דכאן לא בא רש"י רק לתרץ לישנא ד"כל הימים", דלמה כתב "כל הימים", ומתרץ מפני שקבל עליו נידוי לעולם הבא, דשייך ביה "כל הימים", ומכל שכן נדוי בעולם הזה שקבל עליו. אבל בפרשת ויגש לא ספר יהודה רק החומר שנכנס בו, כי למה נכנס הוא בעובי הקורה, לכך אמר שקבל עליו להיות מנודה בשני עולמות:

פסוק י

[ח] על ידך. דאם לא כן מה עשה להם יעקב שיאמר "כי לולא התמהמהנו":

[ט] כבר היינו שבים עם שמעון. דאין לומר כבר היינו שבים ולא נצטערת על לקיחת הנער, דלא היה מרויח יעקב בזה כלום אם לא היה מצטער עתה - היה מצטער כבר בעת שלא היה בנימין אצלו, אלא על שמעון אמר, שלא היה מצטער על שמעון כל כך:

פסוק יא

[י] לשון יתור הוא. דאם לא כן הוי למכתב 'אם כן זאת עשו', מזה נראה שהוא לשון מיותר, ובאה 'לתקון מלה בלשון עברי':

[יא] שהכל מזמרין עליו. לא שיהיה פירושו לשון 'תזמור' כלומר שיקחו ממה שנקצר בארץ, זה לא יתכן, כי כל דבר נקצר ואין זה מנחה, כי לא תבא מנחה רק מדבר המשובח:

פסוק יב

[יב] פי שנים כראשון. דאין "כסף משנה" כמו "במרכבת המשנה" (לעיל מא, מג), ויהיה פירושו עוד כסף אחר זולת כסף המושב, דאם כן הוי למכתב 'את הכסף המושב ואת כסף משנה', אבל מדכתיב "את כסף משנה" קודם ואחר כך "ואת הכסף המושב" מוכח דלא קאי אכסף המושב:

[יג] שמא הממונה על הבית שכחו שוגג. שאין לפרש שמא אתם שכחתם שוגג, דזה לא יתכן לומר, כי הלוקח אינו חוזר בנתינת הכסף - רק המוכר הוא שתובע אותו, ולכך צריך לומר שמא הממונה שכחו:

פסוק יד

[יד] מעתה אינכם חסרים רק תפילה וכו'. דאם לא כן על מה מחובר וי"ו של "ואל שדי", אלא כך אמר הרי אינכם חסירים רק תפילה - ואל שדי":

[טו] שדי בנתינת הרחמים וכו'. דאם לא כן למה התפלל בשם הזה יותר מבשם אחר:

[טז] שכולתי מספק וכו'. דאין ודאי - דאם כן מאי "ואל שדי יתן לכם רחמים", הרי התפלל עליהם:

פסוק טז

[יז] שהיה לומר וטבח. רוצה לומר הב' בפתח על משקל 'שמע', 'סלח'. ואין לומר שהוא על משקל 'זכור' 'אכול', כי לא מצאנו גזרה זאת 'אכול' 'זכור' 'אמור' רק באותן שאין למ"ד הפעל שלהן אחת מאותיות הגרון, אבל אותן שלמדיהן ח' - לעולם נמצא בפתח להרחיב על אות הגרון, 'שמע', סלח' 'פתח' 'לקח', ולפיכך היה לכתוב 'טבח' גם כן:

פסוק יח

[יח] אל תוך הבית הזה. לא אנחנו מובאין אל הבית, דהרי כבר הובאו אל בית יוסף כדכתיב "כי הובאו בית יוסף", ואם כן למה אמר "מובאים" לשון הוה, אלא שכך הפירוש 'אנחנו מובאין אל תוך הבית'. ועוד יש לפרש מפני שכתיב סתם "מובאים", ואין דרך לכתוב סתם "מובאים" אם לא שיפרש אל מה הם מובאים, ואין לומר שכבר כתיב בקרא "כי הובאו בית יוסף", דזהו לשון הכתוב, אבל "אנחנו מובאים" הוא לשון עצמם, והיה להם לפרש, ולפיכך פירש שאין צריך לפרש, דרוצה לומר 'אל תוך הבית הזה', שהוא לפניהם, ועליו אמרו ש'אל תוך הבית הזה' אנחנו מובאים:

[יט] להיות מתגלגלת כו'. כלומר לשון "להתגולל עלינו" לשון התפעל, ולא יתכן לפרש לשון פעל, דאם כן 'לגלגל עלינו' מבעיא ליה, אלא להיות עלילת הכסף מתגלגלת עלינו:

פסוק כ

[כ] ירידה היא לנו. כבר כתבתי למעלה שכל מקום שנאמר לשון ירידה במדבר עצמו בא לדרשה, שאין למדבר לדבר לשון ירידה עליו, אבל כאשר הוא דבור הכתוב - לית קפידא:

פסוק כג

[כא] ואם אין זכותכם כו'. דאם לא כן "ואלהי אביכם" למה לי:

פסוק כה

[כג] עטרוה בכלים נאים. דאם לא כן הרי כבר לקחו אותה אתם, ומה שייך הזמנה עוד:

[כד] מפרוזדור לטרקלין. דאם לא כן אלא בית ממש - היכן היה יוסף שאמר "ויבא יוסף הביתה":

פסוק כח

[כה] על שאילת שלום. דאם לא כן הרי כבר נראו לפניו והשתחוו (פסוק כו), ולמה חזרו והשתחוו ליוסף, כדכתיב "וישתחוו לו ארצה" (כ"ה ברא"ם):

פסוק ל

[כז] כולם על שם אחי וצרותיו אשר מצאו אותו. ומה שקרא בנימין שמות בניו דוקא בשמות אלו - לפי שאלו י' שמות - חמשה מהם מורים על מעלת יוסף, וחמשה מהם על צרותיו, וזה יותר צער אחר שהיה לו חמשה שמות שנקרא לו על שם המעלה והגיעו לו הצרות, שהצרה הפך המעלה, וזה כי נקרא לו "אחי" על שם שהיה אחד מן השבטים החשובים, ונקרא עוד "ראש" על שם שהיה ראש המטה. ונקרא עוד "בכר" שהיה בכור לאמו, שזהו חשיבות בפני עצמו. "מופים" מפי אביו למד, מזה נודע שהוא עיקר תולדותיו של יעקב, שכל מה שקבל משם ועבר מסר לו, ובשביל זה הוא עיקר תולדותיו כדלעיל. ו"נעמן" שכל מעשיו נעימים. וכנגד שהיה "אחי" - עתה היה גר באכסניא שאין לו אח וקרוב. וכנגד שהיה "ראש" - עתה ירד בין האומות. וכנגד שמפי אביו למד והיה עיקר תולדות אביו - עתה לא ראה אביו בשמחתו. וכנגד שהיו מעשיו נעימים - עתה שבאו אל, באו עליו יסורין כאילו לא היו מעשיו טובים. וכנגד שהיה בכור שהוא עיקר - עתה נבלע בין האומות. ולכך "בלע" ו"בכר" זה אצל זה, "אשבל גירא נעמן אחי" גם כן זה אצל זה, "ראש מופים חפים וארד" זה אצל זה. ולא זכר חמשה המורים על המעלה ביחד וחמשה המורים על הצרה ביחד, שרצה לחלק ולהפריד הרע שלא יחזק, לכך ד' טובים ביחד באמצע, ולא תמצא רק שני שמות מורים על הרע ביחד. ולא היו כל החמשה המורים על הטוב באמצע ביחד - ושני שמות רעים ביחד לפניהם ושלשה אחריהם, שאם כן היה מתחזק ברע, כי שלשה הוא חזקה (יבמות דף סד:). וכן יש במדרש (סוטה דף לו:) כי ראוי היה יוסף לצאת ממנו שנים עשר שבטים אלא שיצא הזרע מבין אצבעותיו, לכך לא העמיד שנים עשר שבטים, ואפילו הכי כולם יצאו מאחיו בנימין, ונקראים כולם על שם יוסף. והיה לבנימן עשרה בנים - וליוסף שני בנים - נקראים על שמו, הרי י"ב כנגד שנים עשר שבטים:

פסוק לג

[כח] לזה אין לו אם. אף על גב דלאה מתה כבר - שנקברה במערת המכפילה, שיעקב אמר "ושמה קברתי את לאה" (להלן מט, לא), אלא פירוש 'לזה אין לו אם' כלומר שמתה אמו קודם שנתגדל. וזה פירוש 'אין לו אם', שהיה גדולו חסר אם, לאפוקי שאר השבטים אף על גב שלאה מתה - לא היו חסרים אם, כי מתו אחר שהיו גדולים, ולא נצרכו לאמם, כן יראה לי. ואם נפרש כמו שכתב הרב החזקוני (כאן) כסבור היה יוסף שנשי אביו קיימות, יש להקשות דשמא יהיה נתפס בשקר, דשמא מתו, וזה גנאי הוא לו שיהיה נראה כמשקר, אלא כך פירושו - 'שאין לו אם' לגדולו של בנימין אין אם, שנתגדל בלא אם:

פסוק לד

[כט] לא שתו הם יין והוא לא שתה יין. קשה דלמה שתו עכשיו - כיון שלא ידעו שיוסף הוא - למה שתו עכשיו יין, ודוחק לומר מפני כבוד המלכות של יוסף עשו זה, אם כן צריך אתה לומר כי לא שתו עם איש נכבד עד היום, ועוד - כי יותר כבוד היה להם כשיאמרו מתאבלים אנחנו על אחינו ואין אנו שונים יין, ויש לתרץ כי היו מתמיהים מה היה יוסף רוצה - שהוא שר וחשוב, אתמול החזיק אותנו כמרגלים - ועכשיו שותה עמנו, אלא עדיין אנחנו בעיניו מרגלים, ולפיכך הוא רוצה לשתות עמנו יין, כי נכנס יין יצא סוד (עירובין דף סה.), ויתפוס אותנו בדבור אחר, כך הוא כוונתו, ואמרו הם - אם לא נשתה יאמר לכך אין אתם רוצים לשתות שיראים אתם כי תגלו סוד שלכם, אדרבא - נשתה עמו יין ונשכר ולא ישמע מאתנו שום דבר ונצא מהחשד שלו, לפיכך שתו עמו ונשתכרו עמו: