שולחן ערוך אורח חיים ר ב


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

אינו צריך להפסיק אלא עד שיאמר ברוך שאכלנו משלו וכו' וחוזר וגומר סעודתו בלא ברכה בתחלה.

הגה: ויש אומרים שצריך להפסיק עד שיאמר הזן את הכל וכן נוהגין (הרא"ש ותוספות והר"י בשם בה"ג והטור). ואם היה דעתו לחזור ולאכול פת אף על פי שלא אכל אחר כן כשרוצה לברך מברך מתחלה ברכת הזן וכל שכן אם חזר ואכל (הר"י פרק שלשה שאכלו) (טור):

מפרשים

 

ט"ז - טורי זהב

עד שיאמר ברוך שאכלנו כו'. בגמ' עד היכן ברכת הזימון רנ"א עד נברך פי' עד אמירת ברוך שאכלנו ורש"א עד הזן פי' עד שיגמרו ברכת הזן ופי' מימרא זו דתרי גוני זימון הוויין. האחד במה שצריך דוקא ג' ואין היחיד אומר אותה כלל והיינו נברך. הב' כשיש יזמון אין אחד רשאי להפרד עד שיגמר גם אותה והיינו ברכת הזן ואם אין זימון עכ"פ היחיד אומר אותה ובזה פליגי דר"נ ס"ל דלא מקרי זימון אלא הדרך הא' דאין היחיד יכול לו' וזה פסק הש"ע והי"א דמביא רמ"א הוא דעת רב ששת דיש גם הזימון הב' והיינו בברכת הזן והוא בכלל זה וכי היכי דפליגי הכא לענין אחד שמפסיק ה"נ פליגי לענין אם יש ג' ואחד רוצה לצאת לשוק עד היכן חייב להמתין קודם שיצא וכ"כ הטור ובמ"ש מתורץ מ"ש ב"י על הטור מ"ש:

וכ"ש אם חזר ואכל כו'. בב"י יש כאן ט"ס במ"ש וכ' עוד ואפי' אם נמלך כו' אינו צריך כו' הך אינו הוא ט"ס ובטו' כתוב כ' אחי הר"ר יחיאל שאלתי לפי' ר"י כו' ואני כתבתי כו' ומ"מ למדנו כו' עכ"ל. הדברים תמוהים דכיון דכ' רבינו שכ"כ שצריך לחזור לברכת הזן והיינו אם אכל אח"כ דאלו לא אכל אין צריך לחזור להזן כמש"ל וא"כ גם הר"ר יחיאל מיירי מזה וקשה דהא לפי' ר"י מיירי והתוס' שהם ר"י כתבו באכל אח"כ ודאי צריך לחזור להזן וכ"כ הרא"ש כמו שהעתיק ב"י. ונ"ל דבשעה שהי' פלפול זה בין הר"ר יחיאל לאביו היה הרא"ש סובר גם באכל אח"כ א"צ להזן ואח"כ ס"ל דצריך להזן אם אכל והטור עצמו אפשר שנסתפק בפי' דברי אחיו. וע"ז כתב ואני כתבתי שצריך להזן אם אכל וא"כ עכ"פ יש נ"מ מדברי אחיו עם אביו בזה דאף לדידן דצריך לחזור להזן אם אכל ואם לא אכל די בברכת הארץ מ"מ ג' שמפסיקין וחוזרין לאכול צריכים לו' נברך שאכלנו כו'. כי היה להם היתר אחר שאמרו אלקינו דבזה יצאו ידי חיוב י' ואח"כ חזרו לחיוב ג' במה שאכלו אחר כך והוא הדין אם לא אכלו ולא סגי כאן בברכת הארץ אלא לנברך כן נ"ל פשוט לדעת רבינו הטור. אבל לעניות דעתי נראה מאוד תמוה דבר זה בענין ג' שמפסיקין לז' כי לפענ"ד נראה דמותר להם לברך בפ"ע בג' בזימון ולא אמרו חיוב שלא לחלק אלא בג' שאכלו כאחד חייבים לזמן. דהא אפי' אם רצה אחד לגמור סעודתו ולצאת אינו רשאי אלא ימתין על הזימון משא"כ בי' לענין הזכרת השם לא אמרו בזה חייבים לזמן אלא דאינו רשאי לחלק דהיינו ודאי כל זמן שהם יושבים יחד בשעת גמר סעודה אינם רשאים לחלק ולבטל הזכרת השם. אבל לא אם ירצו לגמור סעודתם קודם חבריהם. וראיה לזה מפרק ג' שאכלו דף נ' אמר רבא כי אכלינן בי ר"ג מברכינן ג' ג'. ופרכינן ולברכי י' י' שמע ר"ג ואיקפד כו'. ואי הוה איסור גמור לחלק ולבטל הזכרת השם ודאי לא מהני כאן מה דאיקפד ר"ג אטו מהני חשש זו לבטל זימון ג'. וכ"ת הכי נמי ומעשה שהיה כך היה בי' והוא הדין בג' זה אינו דהא הטור סימן קצ"ג כתב לדינא אם היתה חבורה גדולה כו' ואינם רשאים לחלק לחבורות של י' כו' יכולים ליחלק לחבורות של ג' ג'. והיה לו לומר רבותא טפי שאם יש חשש זה דקפידת בעל הבית בזימון של ג' יכולים ליחלק לאחד אחד. אלא ודאי זה אינו מותר מפני קפידת בעל הבית וא"כ דוקא בי' מהני חשש זה כיון דאינו בכלל חייבים לזמן כמו בג' אלא בכלל אינם רשאים ליחלק דהיינו אם בא זמן ברכת המזון והם ביחד אבל לא בזמן שג' רוצים להקדים עצמן לאיזה צורך ודאי הרשות בידם לברך בג' וגם הרב לא הביא דברי הטור אלו בש"ע משמע שלא היה לו בירור בדברים אלו כנלע"ד:

בלא ברכה בתחלה. מטעם דהא אינם זזים ממקומם ואין כאן היסח הדעת כ"כ הטור:
 

מגן אברהם

(ג) לחזור לאכול פת:    ואם לא היה דעתו לאכול פת רק פרפרת אין צריך לחזור אלא למקום שפסק (ד"מ אגור וב"ח) ואם אכל פרפרת צריך לברך עליהם ברכה אחרונה כיון דלא אמר הזן כנ"ל, ומ"מ יזהר לכתחלה שלא יסיח בנתיים (ש"ל תניא) כ"מ בתו' ועמ"ש סי' קפ"ג ס"ו וצ"ע דהרא"ש כת' גבי פרח זימון אף על פי שאכלו אלו הג' ביחד אפ"ה אין יכולים לזמן דפרח זימון מנייהו אפי' על מה שאכלו לאחר מכאן כיון דזימנו כבר על תחלת הסעודה כל אחד חוזר למקום שפסק עכ"ל ולמה כ' כאן הרא"ש והטור דחוזר לראש ונ"ל דהרא"ש קאי לפירש"י שאינו מפסיק אלא עד נברך כנ"ל, כתב הטור מי שהפסיק פעם א' יכול להפסיק פעם שנית, וכתב הב"ח דמיירי שמתחל' אכלו ג' והפסיק א' לב' ואח"כ באו ב' אחרים ואכלו עם הא' ול"ש לו' פרח זימון מיניה דכיון דמצטרפו עמו ב' אחרים שלא זימנו יכולים לזמן עליו ולאו דוקא פעם שנית דה"ה פעם ג' או יותר יכול לזמן עכ"ל, אבל אם היו ה' בחבורה א' והפסיק א' לב' שוב לא יוכל לזמן עם ב' הנשארים דפרח זימון מכולהו ועיין ריש סימן קצ"ד בהג"ה אבל אם היו ז' או ח' והפסיק לשנים יכול אח"כ להפסיק פעם ב', כתב הטור אם הם י' ומפסיקין ג' לז' א"צ להפסיק אלא עד שאמרו ברוך אלקינו ואם חזרו הג' ואכלו יכולים לזמן יחד ע"כ ונ"ל דיכולים להצטרף לז' אחרים לו' אלקינו דלא שייך לו' פרח זימון דאמירת אלקינו דאכל בי י' שכינתא שריא עיין סי' קצ"ג סכ"ג ונ"ל דאפי' יש ה' שהפסיקו מצטרפין עם ה' אחרים לברכת אלקינו:

(ד) כשרוצה לברך:    דבתחל' לא נתכוין לפטור בברכה זו:

(ה) בלא ברכה:    ואם לא היה דעתו לחזור ולאכול וחוזר ואוכל צריך ברכה בתחלה:
 

באר היטב

(ד) פת:    ואם לא היה דעתו לאכול פת רק פרפרת א"צ לחזור אלא למקום שפסק ד"מ ב"ח. ואם אכל פרפרת צריך לברך עליהם ברכה אחרונה כיון דלא אמר הזן. ומ"מ יזהר לכתחלה שלא ישיח בנתיים שבה"ל. מ"א.
 

משנה ברורה

(ו) עד שיאמר - דבזה לבד יוצאים ידי ברכת הזימון:

(ז) בלא ברכה בתחלה - דהיינו שאין צריך עוד הפעם נט"י והמוציא שהרי כשפסק בשביל ברכת הזימון לא הסיח דעתו מלאכול עוד. ואם לא היה דעתו לחזור ולאכול וחוזר ואוכל צריך ברכת המוציא בתחלה וגם נט"י ממילא:

(ח) וי"א שצריך להפסיק - ס"ל דאף דברכת הזן לאו לגמרי מברכת זימון היא דהרי היחיד אומר אותה ג"כ אפ"ה שייכא לברכת זימון דנברך לבד אינה ברכה שאין בה שם ומלכות וקאי על מה שמברך המזמן אח"כ ברכת הזן:

(ט) עד שיאמר הזן - וחוזר וגומר סעודתו כמו שכתב המחבר ואח"כ מברך מתחלת בהמ"ז כמו שסיים הרמ"א לבסוף והטעם דאף דשמע ברכת הזן מפי המזמן מ"מ הרי צריך לברך כל הבהמ"ז בשביל מה שאכל אח"כ ומסיים הרמ"א עוד דאפי' לא אכל אח"כ אם רק בדעתו היה [בעת שפסק כדי לשמוע ברכת הזימון] לחזור אח"כ לגמור סעודתו כשיברך אח"כ מתחיל מתחלת ברכת הזן דכיון דדעתו היה לאכול עוד מסתמא לא כוון לצאת בברכת הזן מפי המזמן אך אם לא היה בדעתו לאכול עוד ולא אכל כשמברך בהמ"ז מתחיל מן נודה לך כמו בכל מקום כששומע ברכת הזימון ועיין לעיל סימן קפ"ג ס"ז ובמ"ב שם. כתבו הפוסקים דאחד המפסיק לשנים יכול להפסיק כמה פעמים כגון שמתחלה אכלו ג' והפסיק להם א' ואח"כ באו שנים אחרים ואכלו עם האחד יכול זה עוד הפעם להפסיק לשנים אלו דלא שייך לומר פרח זימון מינייהו כיון שנצטרפו עמו שנים שלא זימנו יכולין לזמן עליו וכן פעם ג' ויותר אבל אם היו חמשה בחבורה אחת והפסיק א' לשנים שוב אינו יכול לזמן עם שנים מהנשארים דפרח זימון מינייהו [מ"א וש"א] ומשמע אפילו אכלו אח"כ ביחד [ובספר אבן העוזר חולק ע"ז אך כמה אחרונים מיישבין את דבריו] אבל אם היו ז' או ח' והפסיק לשנים מהם יכול אח"כ להפסיק עוד הפעם להשאר דלא שייך בזה פרח זימון מינייהו כיון שהיה בהן כדי זימון. עוד כתבו הפוסקים כשם שאחד מפסיק לשנים להצטרף לזימון ה"ה שלשה או ארבעה צריכין להפסיק מסעודתם להשלים לעשרה ולברך בשם אך דבזה לכו"ע אין צריכין להפסיק רק עד ברוך אלהינו שאכלנו וכו' ולא יותר ואם אכלו ביחד אחר כך לאחר שהפסיקו יכולין לברך בזימון ולא פרח זימון מינייהו כי לא נצטרפו מעיקרא רק להזכרת השם וכן יכולין אח"כ להצטרף לששה אחרים שאכלו אצלם לזמן בשם דלא שייך לומר פרח זימון דאמירת אלהינו דאכל בי עשרה שכינתא שריא וכן אם יש אפי' חמשה שהפסיקו לחמשה אחרים מצטרפין אח"כ לחמשה אחרים לברכת אלהינו כשאוכלים עכ"פ כזית פת ביחד [אחרונים]:
 

ביאור הלכה

(*) לחזור ולאכול פת:    אבל אם לא היה בדעתו לאכול רק פרפרת או בשר ודגים וכיו"ב יצא ידי חובת ברכת הזן וא"ל להתחיל מתחלת ברכת המזון רק מברכת נודה לך ואילך ויזהר לכתחלה שלא ישיח בינתים ואחר בהמ"ז יברך מעין ג' שהיא ברכה אחרונה על הפרפרת שהיא מחמשת המינין כי לא נפטרה בברכת המזון הואיל ולא בירך בה ברכת הזן [מ"א וא"ר] ועיין בפמ"ג שמסתפק בדברים שברכתן בנ"ר אם צריך שוב לברך או אפשר שיצא בברכת נודה לך וגם ברכה ראשונה צ"ע אם יש לברך ע"ש. העתקתי דברי האחרונים בזה אך לבי מגמגם דממ"א משמע קצת דגם לכתחלה מותר לאכול דבר שאינו פת אחר שהצטרף לזימון ויצא בברכת הזן ולענ"ד לא נהירא דנהי דבשב"ל המעיין בו משמע קצת כן מ"מ הראב"ד המובא ברא"ש סימן י"ב בפ' ג' שאכלו מוכח בהדיא דלא ס"ל כן וגם הרשב"א הסכים לדבריו ע"ש וגם הרא"ש גופא לא פליג עליה אלא מטעם שהרי אינו מברך אלא מפסיק סעודתו כדי שיזמנו עליו ולדידיה היכא שחוזר לסעודתו מסתמא לא כוון לצאת מתחלה בברכת הזן אבל אה"נ דאם התכוין לצאת בברכת הזימון דדומה כאלו הוא מברך בעצמו בודאי גם הוא מודה דאסור לאכול שום דבר באמצע בהמ"ז קודם שגומר אותה וצ"ע:.

פירושים נוספים


▲ חזור לראש