ברטנורא על פרה ז

משנה פרה, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

חמשה - לקדשן חמשה קידושין. כל חבית וחבית בפני עצמה:

ונמלכו לקדשן קידוש אחד - לערות חמשתן בתוך כלי גדול ולקדש הכל בבת אחת:

הרי כולן כשרים - דהואיל וכל אחד ממלא הכלי שלו אין כאן מלאכה פוסלת במים בין מילוי להטלת האפר במים:

היחיד שמילא חמש חביות כו' - אין כשר אלא אחרון. שהמילוי הראשון נפסל במלאכה שעשה כשמילא את השני קודם שנתן את האפר בראשון, וכן השני נפסל כשמילא את השלישי, וכן כולם. ואם מתחילה היה ממלא חמש חביות זו אחר זו או אפילו מאה חביות כדי לקדשן קידוש אחד, כגון שצריך להזות על כלים הרבה , לא היו פוסלים זה על זה וכולן כשרים, דהכל נחשבים מילוי אחד. אבל כשמילא מתחלה לשם חמשה קידושין, כולן פוסלין זה על זה מטעם מלאכה, שהיא פוסלת במים עד שיטיל האפר, הלכך אין כשר אלא אחרון:

ונמלך לקדשן חמשה קדושין - שקידש זו לעצמה וזו לעצמה:

אין כשר אלא זו שקידש ראשון - לפי שקידוש ראשון חשיב מלאכה לאחרים שהיו ממולאים ולא נתן לתוכן אפר, דעד שיתן את האפר מלאכה, פוסלת במים:

אמר לאחד קדש לך את אלו - היחיד שמילא חמש חביות לקדשן קידוש אחד, ואמר לאחר קדש לך את אלו וקידשן האחר חמשה קדושים, אין כשר אלא ראשון. דכיון שאמר לו קדש לך ונתנן לו, נעשו שלו וכאילו מלאן הוא, והקידוש שקידש ראשון נעשה מלאכה לפסול את אחרים:

אבל אם אמר קדש לי את אלו כולן כשרים - שהממלא לא עשה מלאכה, והמקדש אינו שלו כדי שיפסלו על ידו:

(ב)

ועשה מלאכה בידו אחת - פסול המילוי מטעם מלאכה:

לו ולאחר - (כו כאחת):

שניהם פסולים - דכיון דלתרי גברא קא ממלא, נחשב האחד מלאכה לחבירו:

בין לו בין לאחר - דאע"פ שאין המים שלו, פוסלן במלאכה שבשעת מילוי:

(ג)

אם לו פסול - אם הקידוש שלו, פסול. דשמא המלאכה קדמה לקידוש ונפסלו המים:

ואם לאחר - הוא הקידוש:

כשר - שהרי בעל המים לא עשה מלאכה:

המקדש לו ולאחר - שניהם כאחת. אי נמי קידש לחברו קודם שלו :

שלו פסול - דקידוש של חברו נחשב מלאכה לפסול מימיו:

שניהם כשרים - שאין המים שלו שיפסלו על ידו:

(ד)

קדש לי ואקדש לך - כגון שכל אחד מילא מים לעצמו, ובא זה וקידש מימיו של זה, וזה קידש מימיו של זה, אותו שקידש ראשון כשר מה שקידש לחבירו, דחבירו לא עשה מלאכה אלא עד אחר שנתקדשו מימיו, ומשנתקדשו אין מלאכה פוסלת. אבל מה שקידש השני לראשון פסול, שהראשון פסלה במה שקידש מימי השני קודם שנתקדשו מימיו:

מלא לי ואמ, לא לך - המילוי האחרון כשר. אבל מילוי ראשון פסול, היינו המים שנתמלאו ראשונה, דנפסלו במלאכה במילוי שמילא לחבירו:

קדש לי ואמלא לך - שהיו לו מים ממולאים ואמר לחבירו קדש לי מימי ואחר כך אמלא לך:

שניהם כשרים - דאין המלאכה פוסלת אחר קידוש. וזה נמי שנתמלאו לו המים מימיו כשרים, דמשנתמלאו לו המים לא עשה מלאכה:

מלא לי ואקדש לך - שהאחר היו לו מים ממולאים ואמר לו זה מלא לי תחלה ואחר כך אקדש לך:

שניהם פסולים - זה, שמילא עד שלא נתקדשו מימיו. וזה, שקידש לחברו משנתמלאו מימיו:

(ה)

הממלא לו ולחטאת - הממלא מים, קצתן רוצה לצרכו ובקצתן רוצה ליתן אפר חטאת:

באסל - במוט. ודרך שואבי מים שנותנים מוט על כתפם וכד מלא תלוי בראש המוט מלפניו וכד אחד מאחריו:

ואח"כ מילא את שלו, פסול - משום מלאכה:

ואת של חטאת לפניו - כדי לעשות בהן שמירה מעולה :

ואם נתן של חטאת לאחוריו פסולה - דכתיב למשמרת למי נדה (במדבר יט, ט), בזמן שהן שמורין הן מי נדה, בזמן שאינן שמורין אינן מי נדה:

היו שניהן של חטאת וכו' - דהואיל ומסיק אדעתיה בשלפניו נזכר נמי בשל אחריו. והיינו מפני שאפשר, כלומר אפשר לשמור שלאחריו אגב שלפניו:

(ו)

המוליך את החבל בידו לדרכו - לאחר שמילא את הדלי בחבל החזיר את החבל לבעלים. לדרכו, שלא הוצרך לעקם או להרחיב את דרכו אלא לפי הילוכו מצא בעל החבל והחזיר לו את שלו, אין זו מלאכה וכשר המילוי:

שלא לדרכו - שעיקם את דרכו כדי להחזיר החבל, מלאכה היא ופסול:

זה הלך - כלומר על דבר זה הלך חכם אחד לשאול מחכמי יבנה, הן סנהדרי גדולה שגלו שם:

הוראת שעה - שעת הדחק היה. הא לאו הכי לא:

(ז)

המכנן את החבל - דרך משלשלי הדלי למלאות מים, כשמעלה את הדלי מסבב את החבל בידו כמין טבעת שלא יהא נגרר לארץ. ומכנן לשון הדרא דכנתא [חולין פ"ג]. ואם בדרך העלאת הדלי מכנן על יד על יד, צורך העלאה היא, ואין זו מלאכה וכשר המילוי. ואם באחרונה לאחר שהעלהו כיננו, חשוב מלאכה ופסול:

לזה הכשירו הוראת שעה - מה שהכשירו ביבנה הוראת שעה, לא למוליך את החבל שלא כדרכו, אלא לזה שכינן את החבל באחרונה הכשירו לו ע"י הדחק:

(ח)

המצניע את החבית - שהוא דולה בה המים לשום בשוקת, ולאחר שעירה ממנה הצניעה קודם שיקדש המים בשוקת, אין הצנעה זו חשובה מלאכה, לפי שצריך לה עדיין למלאות בה, וצורך מילוי הוא. וכן כפאה על פיה נמי לנגבה לפי שרוצה למלאות בה עדיין, לא חשיב מלאכה וכשר המילוי. אבל אם עשה כן להוליך בה את הקידוש דהיינו מים המקודשין, הואיל ולאו צורך מילוי הוא, חשוב מלאכה ופסול המילוי:

בשביל שתחזיק מים הרבה - לא חשוב פינוי זה מלאכה:

בשעה שהוא זולף - שהוא מזה:

פסול - דפינוי זה חשוב מלאכה:

(ט)

והורה הוראה - להתיר או לאסור, לטמא או לטהר, לפטור או לחייב:

ודבר שאינו משום מלאכה - כגון הוראה ומראה את הדרך:

אם עמד - שנתעכב שם בשביל זה:

פסול - משום היסח הדעת. וכן הלכה:

(י)

המוסר מימיו לטמא - לשמרן:

פסולים - בין עשו הבעלים הראשונים מלאכה, בין לא עשו הבעלים הראשונים מלאכה, דבחזקת השומר קיימו והוא אינו מקפיד לשמרן מפני שהוא טמא, והתורה אמרה למשמרת למי נדה:

ולטהור כשרים - ואפילו עשו הבעלים הראשונים מלאכה, שכבר יצאו מרשות בעלים וקיימו ברשות שומר. ומיהו אם השומר עשה מלאכה, פסולים:

אף לטמא כשרים - דסבר ר' אליעזר המוסר מימיו לטמא, בחזקת הבעלים הראשונים קיימו, הלכך אם לא עשו הבעלים מלאכה כשרים. ואין הלכה כר' אליעזר:

(יא)

והגביהו זה על זה - שסייעו זה את זה להגביה:

ונטל זה לזה קוצו - או שנטל זה לזה קוץ שנתחב לו בידו:

בקידוש אחד - שהיו שניהם ממלאים לצורך קידוש אחד, כשר. שיכול כל אחד לסייע לחבירו, ונטילת הקוץ שבידו נמי צורך מילוי היא:

בשני קידושין פסול - שפסל כל אחד מימיו במה שסייע לחבירו או שנטל לו קוץ, משום מלאכה:

אם התנו ביניהן - שאמר כל אחד לחבירו כשאגביה לך יהא שלי ושלך ברשותך (וכמו כן אל האחר), ואחר שהגביהו לוקח כל אחד מהן אחת מהן ברשותו. ואין הלכה כר' יוסי:

(יב)

הפורץ על מנת לגדור - כלומר אפילו על מנת לגדור, לא חשיב מלאכה וכשר המילוי :

האוכל על מנת לקצות - לאחר שמילא המים קודם שיקדש היה מלקט לתאנים על מנת ליבשן לעשות מהן גרוגרות, ולאחר לקיטתן אכלן , אין המחשבה שהיה רוצה לעשותן קציעות פוסלת במים, אלא הרי הוא כאילו לקט לאכול, שאינו פוסל, דומיא דפורץ על מנת לגדור שאין המחשבה שהוא חושב לגדור פוסלת עד שיגדור, הכא נמי:

אם קצה - אם הניח אותן במקום שמניחין התאנים ליבש, פסול:

בשביל שלא יאבד פסול - שהמצניע אוכלים כדי שלא יאבדו, חשיבא מלאכה: