ברטנורא על פרה א

משנה פרה, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה - עגלה ערופה צריך שתהא בת שנתה ולא יותר:

ופרה אדומה בת שתי שנים - דלשון פרה משמע דקשישא טפי מעגלה:

וחכמים אומרים עגלה ערופה כשרה אפילו בת שתים - וכל שכן בת שנתה, אלא דאפילו בת שתים עגלה היא. ואע"ג דקיימא לן כל מקום שנאמר עגל, בן שנה הוא, סברי רבנן שאני עגלה ערופה דכתיב בה (דברים כא, ג) עגלת בקר, ולא כתיב עגלה סתם:

שמא תשחיר שלא תפסל - שאם יולדו בה שתי שערות שחורות פסולה, דכתיב (במדבר יט, ב) אדומה תמימה, שתהא תמימה באדמימות. והלכה, דפרה אדומה בת שלש שנים או בת ארבע וזקנה כשרה, אלא שאין ממתינין לה, שמא תשחיר ותפסל:

לא שמעתי אלא שלשית - כך שמעתי שאין כשרה, לפרה אדומה אלא שלשית:

כך שמעתי סתם - ואין לי לפרש:

שלישית - משמע שלישית לאחרות במנין, שנולדו שתי פרות אחרות לפניה וזאת שלישית להן:

שלשית - משמע שהיא בת ג' שנים:

רביעי - לאחרים. כשיש ארבעה כרמים שייך לומר על האחרון שהוא רביעי לאחרים, אבל רבעי משמע כרם בן ארבע שנים:

האוכל בבית המנוגע, פרס - השוהה בבית המנוגע כדי אכילת פרס, מטמא בגדים שעליו. פרס הוא חצי ככר משלש ככרות לקב:

אמרו לו אמור משמונה עשרה לסאה - כלומר, היה לך לומר משמונה עשרה לסאה, שהסאה ששה קבין, ושלש ככרות לקב הן שמונה עשרה לסאה:

כך שמעתי - מרבותי, ואין בידי לפרש למה לא אמרו הם משמונה עשרה לסאה:

אני אפרש - מאי נפקא מינה בין זה לזה:

משלש לקב אין בו חלה - דחמש רביעיות קמח ועוד, חייבין בחלה, והלש קב בלבד אין מפריש ממנה חלה. הילכך כשאתה אומר משלש ככרות לקב, משמע שלא הופרש מהן חלה, וכשאתה אומר משמונה עשרה לסאה, נמצא שכל ככר הוא פחות מה שמיעטתו חלתו, שהלש סאה צריך להפריש ממנה חלה:

(ב)

ופר שני בן בקר תקח לחטאת - בטהרת הלוים כתיב (במדבר ח, ח) בפרשת בהעלותך. והאי שני יתירה הוא, דכיון דכתיב בתריה ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה, ממילא ידענא דתרי נינהו, אלא כתוב שני ללמד שהוא בן שתי שנים, דכי היכי דלבת שלש קרי שלשית, הכי נמי לבן שתים קרי שני:

וחכמים אומרים כו' - והלכה כחכמים:

(ג)

מיום ליום - נולד באחד באלול, לא שלמה לו שנה עד אחד באלול של שנה שניה. דבתר שנתו אזלינן , ולא בתר שנים של מנין העולם. ואם נתעברה שנה, נתעברה לו. וכן באילים בני שתים:

אינו כשר לא לאיל - דאינו נחשב איל עד שיכנס שלשים יום משנה שניה לו:

פלגס - לשון פלג, כלומר ממוצע בין זה לזה, יצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא:

נוקד - לשון אשר היה בנוקדים (עמוס א, א) שפירושו בעלי הצאן:

פרכדיגמא - למטבע שנפסל קורין כן בלשון יוני. אף זה נפסל מתורת איל ומתורת כבש:

מביא עליו נסכי איל - שלישית ההין. ונפקא לן מדכתיב (במדבר טו, ו) או לאיל, לרבות את הפלגס לנסכי איל:

(ד)

חטאות הצבור - כגון שעירי ראשי חדשים ושל מועדות ועולותיהן, כולהו בני שנה נינהו:

חטאת היחיד - כשבה או שעירה:

ואם הקריבום ביום השמיני כשרים - דכתיב (ויקרא כב, כז) ומיום השמיני והלאה ירצה, ונאמר בבכור (שמות כב, כט) ביום השמיני תתנו לי, מה בכור עשה יום שמיני כשמיני והלאה, אף בשאר קרבנות עשה יום שמיני כשמיני והלאה. מיהו במידי דחובה מצוה מן המובחר להביא מיום שלשים ואילך:

והפסח - אע"ג דחובה הוא, לא חשו חכמים, משום דנסבי לפי נפשות, שלא יבוא לידי נותר כיון שאינו נאכל [אלא] לחבורה אחת :