ברטנורא על עדויות א

משנה עדויות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן - כל הנשים הרואות דם, דיין שעתן לטמא טהרות שנגעו בהן משעת ראייתן ואילך. ולא אמרינן מקמי הכי נמי הוה דם וכותלי בית הרחם העמידוהו והיתה טמאה מקודם שכל הנשים מטמאות בבית החיצון ואע"פ שלא יצא הדם לחוץ. וטעמא דשמאי דלא חייש דלמא מקמי הכי הוה דם, שאם אתה אומר כן, לבו של אדם נוקפו תמיד בשעת ביאה ופורש מאשתו ונמצאת מבטל בנות ישראל מפריה ורביה:

מפקידה לפקידה - בדקה היום ומצאה טהורה ובדקה לסוף שבוע ומצאה טמאה, חוששים למגעה מבדיקה ראשונה ואילך, שמא עם סלוק ידיה ראתה וכותלי בית הרחם העמידוהו. ולביטול פריה ורביה לא חיישינן, דדוקא לטהרות הוא דמטמאינן להו מפקידה לפקידה, ולא לבעלה. ושמאי אומר, אי מטמאת לה לטהרות, לבו נוקפו ופורש נמי מתשמיש: לא כדברי זה ולא כדברי זה: לא כדברי שמאי דמיקל טפי ואינו עושה סייג לדבריו, ולא כדברי הלל שהפריז על מדותיו ומחמיר יותר מדאי, דודאי כולי האי ימים רבים לא מוקמי כותלי בית הרחם דם:

מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה - שני זמנים הוזכרו באשה לטמא טהרות למפרע, והלך אחר הקל שבשניהן. אם מפקידה לפקידה יותר על מעת לעת, הלך אחר מעת לעת ולא תטמא אלא טהרות שנגעה מאתמול בשעה הזאת. ואם מעת לעת יותר על מפקידה לפקידה, כגון שבדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה וערבית מצאה טמאה, לא מטמאינן אלא הנך טהרות דמבדיקת שחרית ואילך. והלכה כחכמים:

על יד - אחר. כמו ועל ידו החזיק, בספר עזרא [ב, [נחמיה] ג, ח'], שהוא כמו ואחריו החזיק [שם ט"ז ב']:

ומת - קבוע, שנקבע לה זמן האורח שלש פעמים, ובדקה בשעת וסתה ומצאה טמאה, דיה שעתה, ולא חיישינן דלמא מקמי הכי הוה, דודאי אורח בזמנו בא:

והמשמשת בעדים הרי זו כפקידה - תרתי קתני, והכי קאמר, ומשמשת בעדים, כלומר מצוה על כל אשה לשמש בשני עדים שבודקת בהן, אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש:

הרי זו כפקידה - העד שלאחר תשמיש הרי הוא כפקידה:

ממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה - דמהו דתימא שמא תראה טפת דם כחרדל ותחפנה שכבת זרע ולא להוי כפקידה, קמ"ל מתניתין דעד שלאחר תשמיש הוה כפקידה. אבל העד שלפני תשמיש אינו כפקידה, שמתוך שהיא מהומה לביתה, כלומר בהולה לשמש, אינה מכנסת אותו לחורין ולסדקין:

(ב)

מקב לחלה - עיסה שיש בה קב חייבת בחלה:

קב ומחצה חייבים בחלה - שהן ז' לוגין וביצה וחומש ביצה, למידה מדברית. והוא עומר לגולגולת עשירית האיפה שחייב בחלה, כדכתיב (במדבר טו) ראשית עריסותיכם, כדי עיסת מדבר. והוסיפו שתות בירושלמיות, ונמצאו שש מדבריות נכנמים בחמש ירושלמיות, ולוג הנשאר וביצה וחומש ביצה עולים ללוג ירושלמי. שהלוג מדברי ששה ביצים, תתנם בחמש ביצים גדולות, נמצא הלוג חסר ביצה גדולה, תן ביצה וחומש ביצה תחת הביצה גדולה, שהחומש ביצה שהוא שתות מלבר נוסף על הביצה, נמצאו שש ביצים גדולים שהן לוג גדול, הרי הן ששה לוגים גדולים שהן קב ומחצה:

משהגדילו המדות - זו היא מדה צפורית, שהוסיפו שתות על של ירושלמית, נמצאו הששה לוגין חמשה, שהן חמשת רבעי קב, שהקב ארבעה לוגין:

חמשה ועוד חייבים - דקסבר ר' יוסי, מדה מדברית היו ביצים גדולות משלנו אחד מעשרים בביצה לכל ביצה. והלכה כחכמים, דקב ומחצה ירושלמי דהיינו ששה לוגין ירושלמיות שהן שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה מדבריות, הן שעור חלה. והן מ"ג ביצים וחומש ביצה. ורמב"ם אזן וחקר ותקן ובדק ומצא שמשקל חמש מאות ועשרים דרה"ם מקמח חטים הוא שיעור הקמח החייב בחלה. ומשקל הדרה"ם ידוע במצרים היום ובכל ארץ ישראל, שהוא משקל ס"א גרגירי שעורות בקירוב:

(ג)

הין - שנים עשר לוגין:

פוסלין את המקוה - אם נפלו בתוכו קודם שנשלם שיעורו. אבל לאחר שנשלם, אפילו השליך לתוכו כל מים שאובים שבעולם שוב אינן פוסלים:

שחייב אדם לומר בלשון רבו - כלומר, הין אינו לשון משנה אלא לשון תורה, אלא כך שמע מרבותיו שמעיה ואבטליון. ורמב"ם קבל מאביו ז"ל שמפני שהיו שמעיה ואבטליון גרי צדק לא היו יכולין להוציא מפיהן מלת הין, והיו אומרים אין במקום הין, כדרך בני אדם עד היום שאינם יכולים לחתוך באותיות [אחה"ע], והיה הלל גם הוא אומר אין, כמו שהיו רבותיו שמעיה ואבטליון גרי צדק אומרים:

גרדיים - אורגים:

משער האשפות - הזכיר התנא שם אומנתן ושם שכונתן, לומר לך שלא ימנע אדם עצמו מבית המדרש. שאין לך אומנות פחותה מן הגרדי , שאין מעמידים הימנו לא מלך ולא כהן גדול, ואין שער בירושלים פחותה משער האשפות, והכריעו בעדותן לכל חכמי ישראל:

(ד)

שלא יהא אדם עומד על דבריו - שלא יהא סרבן לעמוד קיים בסברתו:

אבות העולם - הלל ושמאי:

(ה)

ויסמוך עליו - כלומר שעשה כדברי היחיד והניח דעת הרבים: אין בית דין אחר שיעמוד אחריו יכול לבטל דברי ב"ד הראשון שעשה בדברי היחיד, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין. בחכמה, היינו שראש הישיבה של ב"ד האחרון יהיה גדול בחכמה מראש הישיבה של ראשון . ובמנין, שיהיו מנין התלמידים שבישיבה של אחרון מרובים ממנין התלמידים שבישיבה של ראשון :

(ו)

למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין - כדי לבטלן. יחיד שלא עשה שום ב"ד כדבריו והן דחויים ובטלין , למה מזכירין אותן כלל. ומשני, שאם יאמר אדם כך אני מקובל ויתמה כשרואה שאין עושין כקבלתו, יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת ונדחו דבריו:

(ז)

רובע עצמות - רובע קב של עצמות המת מטמאים באוהל. ופחות [מרובע] אין מטמאין אלא במגע ובמשא אבל לא באהל. וסברי בית שמאי דרובע קב מטמאים ואפילו הן ממתים הרבה:

ובית הלל אומרים רובע עצמות מן הגויה - כלומר, מגוף אחד של מת אחד, ולא ממתים הרבה. ואפילו של מת אחד אין מטמאין עד שיהיה ברובע הקב רוב בנין דהיינו רוב גודל הגוף, או רוב מנין עצמותיו של אדם, ויהיו קכ"ה עצמות, שמנין עצמותיו של אדם רמ"ח:

אפילו מעצם אחד - אם עצם אחד של מת ממלא רובע קב, מטמא באוהל. והלכה כבית הלל:

(ח)

כרשיני תרומה - בערבי קורין לה כרסנ"א. והם מאכל לגמלים ואין בני אדם אוכלין מהם אלא מדוחק בשנות רעבון. ומפרישין מהם תרומה, הואיל ונאכלים לאדם לפרקים ע"י הדחק. ואינה קדושה כשאר תרומות:

שורין - אותן במים:

ושפין - על (בשרן) [צ"ל הבשר]:

בטהרה - בנטילת ידים, כדין כל שאר אוכלים של תרומה, שסתם ידים שניות הן ופוסלות את התרומה:

ומאכילין - לבהמה:

בטומאה - ואינו חושש אם מטמא אותן בידים בשעת שמאכילן לבהמה. אבל כל זמן שאינו מאכילן לבהמה, אסור לטמאן בידים:

שורין בטהרה - ששרייתן במים מכשירתן לקבל טומאה, ואם שורה אותן בטומאה נמצא הכשרן וטומאתן באים כאחד. וזה בלבד אוסרים בית הלל, משום היכר כדי שידעו שהן תרומה:

יאכלו צריד - לשון יובש. כמו צריד של מנחות, שהוא מקום של מנחות שלא הגיע שם שמן. אף כאן יאכלו יבשים שלא יהא עליהן משקה בשעת אכילה, כדי שלא יהיה ניכר שהוכשרו לקבל טומאה:

כל מעשיהם בטומאה - ואפילו השרייה. והלכה כבית הלל:

(ט)

הפורט סלע ממעות מעשר שני - מי שיש לו מעות נחשת של מעשר שני ובא לפורטן בסלע כסף להעלות לירושלים מפני משאוי הדרך:

בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות - אם בא לפורטן, יכול הוא לפרוט כולן, ונותן מעות בשביל כל הסלע:

ובית הלל אומרים - לא יפרוט אלא חציין. שכשיבוא לירושלים יהיה צריך לפרוטות מיד לקנות צרכי סעודה, ואם ירוצו הכל אצל שולחני לפרוט יוקירו הפרוטות, ונמצא מעשר שני נפסד. לפיכך ישא פרוטות עמהן להוציא במקצת, ולכשיכלו יפרוט בכסף שבידו מעט מעט. שקל הוא חצי סלע:

אין מחללין כסף ופירות על כסף - מי שיש לו חצי דינר כסף של מעשר, ופירות של מעשר שוים חצי דינר, לא יצרפם יחד לחללם על דינר:

וחכמים מתירים - בכהאי גוונא על ידי צירוף פירות, כיון שאין לו אלא חצי דינר כסף. אבל לחלל דינר כסף, ופירות שוין דינר, על חצי סלע שהוא שני דינרין, מודים חכמים שאין מחללים. והלכה כחכמים:

(י)

הפורט מלע של מעשר שני בירושלים - שהיה מחליף סלע שבידו ונוטל פרוטות להוציאם לצרכי סעודת מעשר:

בית שמאי אומרים - אם בא להחליף כל הסלעים שבידו במעות יחליף. ובית הלל אומרים, לא יחליף אלא חציין. שמא לא ישהה בעיר עד שיוציא את כולן, ויפקידם בעיר עד רגל אחר, והפרוטות מתעפשות. ואם יחזור ויחליפם בסלעים נמצא שולחני משתכר שתי פעמים ומעשר שני נפסד:

הדנים לפני חכמים - שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא וחנן המצרי:

בשלשה דינרים כמף ובדינר מעות - הסלע הוא ארבעה דינרים, וכשבא להחליף הסלע לא יקח אלא בדינר אחד פרוטות, ושלשה דינרים יהיו כסף:

וברביעית כסף ברביעית מעות - בדינר רביעי של כסף לא יקח אלא ברביעיתו מעות של נחשת ושלשה חלקים כסף, שנמצא לוקח מעות אחד מששה עשר בסלע בלבד:

ארבעה אספרי כסף - הדינר חמשה אספרי, ומטבע הוא בארץ יון שעד היום קורין לו אספר"ו. נמצא הסלע עשרים אספר"ו. כשהוא מחלל בדינר יחללנו על ארבעה אספר"ו כסף ואספר"ו. אחד נחשת. נמצא לוקח נחושת אחד מעשרים בסלע בלבד:

יניחנה בחנות ויאכל כנגדה - לא יחלל כלל על פרוטות, שמא ישכח ויעשה אותן חולין. אלא יניח הסלע אצל החנוני ויאכל כנגדה עד שתכלה. והלכה כדברי בית הלל בלבד:

(יא)

שנטלו חפויו - רבותי פירשו מלשון חפי פותחת [שבת דף פ"א], שהם השינים הבולטים מן המפתחות שנוהגים לעשות בארץ ישמעאל, אף כאן רגילים לעשות בכסא של כלה כמין שינים בולטים כדי שיסמכו עליהן. ורמב"ם פירש, חפויו, פיתוחין וציורין שעושים מעצים או מאבנים ומדביקין אותן בכסא הכלה:

בית שמאי מטמאים - דאכתי חזי לישיבה:

ובית הלל מטהרין - דלא חזי לכלה, והוי כנשבר:

אף מלבן הכסא טמא - כלומר אף מלבן הכסא בפני עצמו בלא הכסא ובלא חפויו טמא. כל שכן שהכסא בלא חפויו טמא. מלבן, צורת לבינה מרובעת עושין על הכסא ויושבין עליו:

כסא שקבעו בעריבה - הביא כסא ממקום אחר וקבעו בעריבה דרך ישיבתו. ועריבה אינה טמאה מדרס, דחזיא ללישה ולא לישב עליה:

בית שמאי מטמאין - דלא בטל כסא לגבי עריבה:

ובית הלל מטהרין - ממדרס, דבטל כסא לגבי עריבה. אבל כסא העשוי בגוף העריבה עצמה, מודו בית שמאי לבית הלל דטהור:

שמאי אומר - אף כסא העשוי בעריבה עצמה טמא מדרס:

(יב)

אלא בבאה מן הקציר - כמעשה שהיה שהלכו בני אדם לקצור חטין ונשכו נחש לאחד מהן ומת, ובאה והודיעה בב"ד ושלחו ומצאו כדבריה. ולא התירו אלא דוגמתו שיהא הדבר קרוב, אבל ממדינת הים אינה נאמנת:

אלא בהווה - מעשה שהיה כך היה, והוא הדין לשאר מקומות:

שאין האחין נכנסין - לנחלת בעלה, דרחמנא אמר על פי שני עדים. וגבי נשואים דידה הוא דאקילו משום עיגונה:

מספר כתובתה - מנוסח שהתקינו לכתוב בשטר כתובה:

כשתנשאי לאחר - והרי היא נישאת וא"כ תטול כתובתה:

(יג)

מי שחציו עבד וחציו בן חורין - כגון עבז. של שני שותפים ושחררו אחד מהן. אי נמי, שקבל רבו ממנו חצי דמיו ושחרר חציו באותן הדמים:

תקנתם את רבו - שאינו חסר כלום:

לישא שפחה אינו יכול - מפני צד חירות שבו:

בת חורין אינו יכול - מפני צד עבדות שבו:

כופין את רבו ועושהו בן חורין - והוא הדין אם היה עבד של מאה שותפין ואחד מהם שחררו, שכופין את כולם לשחררו:

(יד)

כלי חרס מציל על הכל - כלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל על כל מה שבתוכו כשהוא באוהל המת, ולא יטמא כל מה שבתוכו, דכתיב (במדבר יט) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, הא יש עליו צמיד פתיל טהור הוא ומה שבתוכו, לא שנא כלים ולא שנא אוכלין ומשקין. ובכלי חרס הכתוב מדבר, דכתיב וכל כלי פתוח, במי שמטמא דרך פתחו ואינו מטמא דרך גבו:

אינו מציל אלא על אוכלין ומשקין ועל כלי חרס - אבל על שאר כלים אינו מציל כדמפרש ואזיל:

מפני מה וכו' מפני שהוא טמא על גב עם הארץ - שכל הנמצא אצל עמי הארץ בין כלים בין אוכלים ומשקין כולן בחזקת טמאין, לפי שאינם בקיאים בהלכות טומאה וטהרה וחושבין על טמא שהוא טהור:

ואין כלי טמא חוצץ - אין מציל מפני הטומאה אלא כלי טהור בלבד, אבל כלי טמא אינו מציל על מה שבתוכו, וכלים של עם הארץ הואיל ובחזקת טמאים הן אינן מצילין:

לעצמו טיהרנו - לעם האיץ לבדו טיהרנו, ולא חיישינן דלמא אתי חבר לאשתמושי בהו, שהרי הם בדלים ממגעם ובלאו הכי נמי כל מאכלם טמא, הלכך אוכלין ומשקין כלי חרס שאין להם טהרה במקוה, כשהיו בתוך צמיד פתיל של כלי עם הארץ אמרינן להו טהורים הן, וישתמשו בהן הן שמחזיקין כליהם בחזקת טהורים, ואין לחוש שמא ישאל החבר מהן וישתמש בהן, שהרי הן אצלו בחזקת טמאים ואין להם טהרה עולמית. אבל בכלי שטף דאיכא למיחש שמא ישאל החבר מהן ויטבילם וישתמש בהם בלא הזאה שלישי ושביעי, שלא ידע שנטמאו באוהל המת, וחושב דטבילה בעלמא סגי להו להצילם מטומאה שנטמאין אגב עם הארץ, והיינו דתנן טהרת לך ולו, דאתי חבר לאשתמושי בהו, הלכך עשו דין שוה לכל, ואמרו דאין כלי שטף נצול בצמיד פתיל לא בשל חבר ולא בשל עם הארץ. ואם באו לגזור שלעולם כלי חרס של עם הארץ לא יציל בצמיד פתיל לפי שהוא בחזקת טמא ואין כלי טמא מציל , (אבל של חבר יציל) לא היו עמי הארצות מקבלין מהן, לפי שהן סבורים שהן בקיאין ושומרים כליהם בטהרה וכלים שלהם מצילין: