ברטנורא על נידה י

משנה נידה, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

תינוקת - נותנין לה ארבעה לילות. ואפילו רואה, אמרינן דם בתולים הוא וטהור:

עד שתחיה המכה - שתתרפא המכה של בעילה. וכל זמן שהדם שותת ממנה כשהיא עומדת, וכשהיא יושבת אינו שותת, או ששותת כשהיא יושבת על גבי דבר קשה, וכשיושבת על גבי דבר רך כגון על גבי כרים וכסתות אינו שותת, בידוע שלא חיתה המכה, ומחמת המכה של בתולים בא הדם. אבל אם הדם שותת בין כשהיא עומדת בין כשהיא יושבת ובין כשיושבת על דבר רך ובין כשיושבת על דבר קשה, אין זה דם מכה אלא דם נדה:

הגיע זמנה לראות - ולא ראתה, ונישאת:

עד מוצאי שבת ארבעה לילות - שהרי היא נישאת ברביעי. דבתולה נישאת ליום רביעי ונבעלת ליל חמישי:

בעילת מצוה - בעילה ראשונה:

כל הלילה כולה - ואפילו בועל בעילות הרבה. וכל הדברים הללו, בדורות הראשונים בלבד, אבל אחר שפשטה החומרא שהחמירו בנות ישראל על עצמן שאפילו רואות דם טפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים, כל הנושא בתולה אפילו קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה מעולם, לאחר שבעל בעילת מצוה אין מותר לו לבוא עליה עד שתספור שבעה נקיים אחר שיפסוק הדם, כדין שאר נשים שרואות דם:

(ב)

לא הפרישה - לא בדקה עצמה להפריש בטהרה:

ולאחר ימים - לאחר שטבלה בליל שמיני:

הרי זו בחזקת טהרה - בימים שבין טבילתה למציאת טומאה. וטהרותיה שנגעה בהן טהורות, דאימור השתא הוא דחזאת:

ומטמאה מעת לעת - ארישא קאי, דקתני ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה הרי היא בחזקת טהרה, אבל מטמאה מעת לעת של ראיה זו או מפקידה לפקידה:

אפילו בשניה לנדתה - בדקה שחרית ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה, ולבסוף שבעה טבלה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה, הרי זו עד עכשיו בחזקת טהרה. ושלש מחלוקות בדבר, לתנא קמא בדיקת שחרית דשביעי הוא דמטהרתה, אבל שני לנדתה, לא. ולר' יהודה אפילו בדיקת שחרית דשביעי לא מטהרה עד שתפרוש בין השמשות. ולרבנן אפילו בשני, דכיון דפסק פסק. ודוקא בשני הוא דמטהרי רבנן, אבל בראשון מצאה טהור ושוב לא בדקה, וטבלה בליל שמיני, ועשתה טהרות, ואחר כך מצאה טמא, לא מטהרי רבנן, לפי שביום ראשון הוחזקה מעין פתוח. ומשום הכי קתני ואפילו בשניה לנדתה דוקא, אבל ראשון לא. והלכה כחכמים:

(ג)

הזב והזבה - שצריכין לספור שבעה נקיים, ופסקו מראייתן והתחילו לספור, ובדקו יום ראשון ושביעי כו':

אין להם אלא יום ראשון ושביעי בלבד - וצריכין לספור עוד חמשה. ימים נקיים, כדי להשלים לשבעה:

ר' עקיבא אומר אין להם אלא שביעי - שמא ראו בינתיים וסתרו ספירתן הראשונה. והלכה כר' אליעזר:

(ד)

מטמאין במשא - בגמרא פריך, אטו כל מת מי לא מטמא במשא. אלא מאי במשא, באבן מסמא . כלומר אבן גדולה וכבדה שאינה מיטלטלת. ואם היא מונחת על גבי כלים ומת נתון עליה אין זה משא, הואיל ואינה ראויה להטלטל עמו, ושאר מתים לא מטמו, והני מטמו מדרבנן, הואיל ומחיים מטמו באבן מסמא מדאורייתא שהרי מטמאים מושב כל שתחתיהן, גזור (בהו רבנן לאחר מיתה) שמא יתעלפו ודומה למת, ואי אמרת זב מת אינו מטמא, בזב חי שנתעלף אתי לטהורי:

עד שימוק הבשר - דמהשתא הוי מת ודאי:

נכרי שמת - אע"ג דמחיים הרי הוא כזב לכל דבריו ומטמא באבן מסמא, משמת, טהור מלטמא באבן מסמא, הואיל וטומאת זיבה שעליו מחיים אינה אלא מדברי סופרים:

כל הנשים - מחזקינן להו כנדות, ומטבילין כלים שהיו עליהן סמוך ליציאת נשמה אע"פ שלא נגעו בהן לאחר מיתה. לפי שבראשונה היו מטבילין כלים על גבי נדות מתות, והיו נדות חיות מתביישות, שאפילו במיתתן הן משונות משאר נשים, התקינו שיהיו מטבילין על גבי כל הנשים, מפני כבודן של נדות חיות:

ובית הלל אומרים אין נדה אלא שמתה נדה - דלית להו לבית הלל האי תקנתא:

(ה)

מטמאה משום כתם של נדה, במשהו! (ח)

' - דאי משום טומאת מת, לא מטמאה אלא ברביעית:

ומטמאה באוהל - אם כל הרביעית יחד:

שמטמא משום כתם - במשהו. שנעקר מחיים. ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי. הלכך, לא שנא יושבת על משבר ולא שנא שאר מתות, כולהו מטמאות משום כתם, ומטמאות באוהל :

(ו)

מערה למים לפסח - מכלי אל כלי לרחוץ בם את בשר הפסח. אבל במים אינה נוגעת , שהיא טבולת יום, שטבלה לסוף שבועים ואין לה הערב שמש עד יום שמונים שהוא תיכף להבאת כפרתה, והכתוב עשאה טבולת יום, דכתיב (ויקרא יב) בכל קודש לא תגע, וקיי"ל בכל קודש, לרבות את התרומה, וטבול יום, שני הוא. וכשהיא מערה, אינה נוגעת במים אלא בכלי, ושני אינו מטמא כלי. אבל במים לא תגע, הואיל והם עשויין לרחוץ בהם את הפסח, דחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי:

חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת - טבול יום דינו כנוגע בטמא מת, שהוא ראשון, דוקא לקדשים, אבל לחולין, לא הוי טבול יום כנוגע בטמא מת להיות ראשון, אלא שני, הלכך יכולה היא ליגע אפילו במים, שהמים חולין הן, וטבול יום, שני הוא, ואין שני עושה שלישי בחולין. ואף על פי שהמים הללו נעשים על טהרת הקודש שהרי לרחיצת פסח עשויות, לא מהני שני בהו, דחולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמו :

בית שמאי אומרים אף כטמא מת - שהוא אב הטומאה ועושה מגעו ראשון. כך מגעו של טבול יום, ראשון הוא:

(ז)

ומודים שאוכלת במעשר - כדין טבול יום, דטבל ועלה אוכל במעשר:

וקוצה לה חלה - ואינה קוראה לה שם ומניחתה בכלי. ואע"פ שהיא נוגעת בחולין הטבולין לחלה, לאו כחלה דמי, ואין שני פוסל בהן:

ומקפת - מקרבת הכלי שהניחה בו החלה אצל העיסה. לפי שמצוה לתרום מן המוקף, מן הקרוב לדבר שהוא תורם עליו:

ואם נפל מרוקה ומדם טהרה - דהוו להו משקין היוצאין מן הטבול יום, וטהורין הן:

צריכה טבילה באחרונה - ליל שמונים צריכה טבילה לאכול בתרומה אם כהנת היא. ואם ישראלית היא, צריכה טבילה לביאת מקדש, מפני שטבולת יום ארוך היא והסיחה דעתה מן התרומה ומן המקדש:

אינה צריכה טבי, לה באחרונה - וסומכת על הטבילה של סוף שבועים. ודוקא לתרומה ולביאת מקדש. אבל לאכילת קדשים, מודו בית הלל שהיא צריכה טבילה אחרת לסוף שמונים, דקיימא לן האונן ומחוסר כפורים צריכים טבילה לקודש, הלכך, לאחר שהביאה כפרתה, טובלת לקדשים:

(ח)

הרואה יום אחד עשר - שהוא סוף ימי זיבה, ואין יום שלאחריו מצטרף עמו לזיבה. שאם ראתה יום שנים עשר ושלשה עשר, אינה זבה גדולה בשביל כן, לפי שהן תחילת ימי נדה ואינן מצטרפין עם ימי זיבה:

בית שמאי אומרים מטמאין משכב ומושב - ואפילו הבועל מטמא משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין, מפני שהוא כבא על שומרת יום כנגד יום, דסברי בית שמאי יום אחד עשר בעי שימור . ובית הלל פוטרים מן הקרבן, דסברי, יום אחד עשר הואיל ואין יום שלאחריו מצטרף עמו לזיבה, לא בעי שימור. מיהו לענין טומאה מודו דבועלה מטמא מדרבנן, גזירה יום אחד עשר אטו תוך אחד עשר, דמטמאה בועלה מדאורייתא, אבל לענין קרבן, להביא חולין לעזרה, לא:

טבלה ביום שלאחריו - דעבדה שימור קצת. ושמור מעליא הוא, אלא שתוך אחד עשר יום אסור לעשות כן, שלא תבוא לידי ספק, שמא תראה לאחר תשמיש ומצטרפין הימים לזיבה:

מטמאין משכב ומושב - מדרבנן מטמא אפילו בועלה משכב ומושב. גזירה אטו תוך אחד עשר:

ופטורין מן הקרבן - דהא עבדה שימור. ואע"פ שחזרה וראתה, אין מצטרפין לזיבה, שהרי תחילת נדה היא:

גרגרן - ממהר לחטוא. שמא ירגיל בכך תוך אחד עשר. אבל לענין טומאה, טהור:

וחייבין בקרבן - אפילו לא תראה למחר, דהא בעיא שימור, וזאת לא שמרה כלל, ונמצא שבעל זבה קטנה:

טבלה יום שלאחריו - דעבדה קצת שימור, ושימשה:

הרי זו תרבות רעה - שמא תראה אחרי כן ותצטרף לשלפניו ואין טבילתה טבילה:

ומגען - לענין טומאה וטהרה:

ובעילתן - לענין קרבן:

תלויין - שאם תראה, מגען מגע זבה וחייבין קרבן בבעילתן. ואם לא תראה, מגען טהור ופטורים מן הקרבן על בעילתן: