ברטנורא על יבמות יא

(א)

נושאין על האנוסה - לאחר שאנס או פתה אשה מותר לישא בתה או אמה או אחותה, דכתיב (ויקרא כ) ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה, בכולן נאמר שכיבה וכאן נאמרה לקיחה לומר לך דרך לקיחה אסרה תורה :

רבי יהודה אוסר - דכתיב (דברים כג) לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנך אביו, כנף שראה אביו לא יגלה. ואין הלכה כרבי יהודה. אבל חכמים אסרו לנטען מן האשה לישא בתה או אחותה או אמה או אחת מקרובותיה, מפני שהיא מצויה אצלם תמיד ואתו לידי הרגל עבירה. ואם עבר ונשא אחת מקרובות אנוסתו ומפותתו או מקרובות האשה שנחשד עליה אין מוציאין אותה מידו. ומתניתין דקתני נושאין על האנוסה דמשמע אפילו לכתחלה, מיירי לאחר מיתת האנוסה והמפותה, דהשתא ליכא למיחש שמא לאחר שישא בתה יזנה עם הראשונה:

(ב)

לא חולצין - דאחוה מן האב בעינן, וגרים אין להם שאר מן האב :

(ג)

שנתערבו ולדותיהן - ויש לכל אחת מהן בן ודאי, שלא נתערב:

ארבעה חולצין לאחת - בן ודאי של כל אחת מן הארבעה חולץ לאחת מהן, דכל אחת מספק לה לאשת אח. ובן החמישית ישאנה ממה נפשך, אם אשת אחיו היא הרי מיבם לה, ואם לאו הרי חלץ לה יבמה:

הוא ושלשה - זה שיבם חולץ לאחרת ושלשה עמו. והחמישי מיבם ממה נפשך. וחוזרין השנים הללו וחולצין לשלישית ושנים עמהם והחמישי מיבם, וכן כולם:

ד' חליצות - תחלה, לפי שאין אחד מהם רשאי ליבם עד שיחלצו לה הארבעה, כי היכי דלא לפגע ביבמה לשוק. והוא הדין דמצו הארבעה למחלץ לכולהו והאחד כונס את כולן, אלא דהכי שפיר טפי, דלמא לכל חד וחד מתרמי דיליה ומתקיימא מצות יבום:

(ד)

מתו כשרים - הודאין:

אחד חולץ - תחלה, והדר מיבם אי. דך, ממה נפשך, אי האי דחלץ הוא בן הכלה וחלץ לאשת אחיו, הא אשתריא לה בהך חליצה ושפיר נסיב לה אידך שהוא בן הזקנה, דאשת בן אחיו מותרת לו. ואי האי דחלץ הוא בן הזקנה ואשת בן אחיו חלץ, הויא לה כחולצת מן הנכרי, ובן הכלה כי מיבם לה שפיר קמיבם:

(ה)

אוכלים בתרומה - דאחד כהן ואחד עבד כהן אוכלין בתרומה:

וחולקים חלק אחד - מפרש בגמרא דהכי קאמר, וחולקים חלק כאחד, אם באו שניהם על הגורן כאחד נותנים להם, אבל זה בלא זה אין חולקין להם, דקסבר האי תנא אין חולקים תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו:

בין כשרות בין פסולות - דכל אחד מהם ספק כהן ספק עבד, כשרות אסורות לעבד ופסולות אסורות לכהן, וספק איסורא לחומרא:

אין סופגין את הארבעים - דכל חד אמר אנא לאו כהן אנא:

אין משלמין - דכל חד אמר כהן אנא, ולא מפקינן ממונא מספיקא:

ומוכרין התרומה - תרומת תבואתן אין נותנין אותה לכהן כשמפרישין אותה, דכל חד אמר אייתי ראיה דלאו כהן אנא, ומכל מקום אי אפשר להן לאכלה אלא מוכרין אותה לכהן והדמים שלהן:

ואין חולקים בקדשי המקדש - כגון עורות קדשים, דלכל חד מינייהו אמרינן אייתי ראיה דכהן את ושקול:

ואין נותנין להם קדשים - להקריב :

ואין מוציאין שלהם - כגון אם נולד להם בכור אין מוציאין אותו מידן, וירעה עד שיסתאב:

חומרי ישראל וחומרי כהנים - מפרש בגמרא, שמנחתן נקמצת כמנחת ישראל וקרב בפני עצמו, ואין שייריה נאכלין כמנחת ישראל אלא נשרפת כמנחת כהנים שהיא כליל:

(ו)

הן חולצין ולא מיבמין - לאשתו של ספק. ואחד מבני הראשון חולץ שמא בן אביהם היה. ולא מיבמין, שמא בן האחרון הוא והרי הוא אחיהן מן האם ולא מן האב ואשתו עליהן בכרת. וכן בני האחרון. וכן הוא חולץ לנשותיהן ולא מיבם:

היו לו אחים מן הראשון ומן האחרון - שלא מאותה האם:

הוא או חולץ או מיבם - לאשת בן הראשון, אם אחיו הוא הרי טוב, ואם לאו, נכרית היא אצלו, וכגון שאין שם אח אלא הוא דליכא לספוקי ביבמה לשוק. וכן לאשת בן האחרון:

הם אחד חולץ ואחד מיבם - או בן הראשון או בן האחרון חולץ לה וחבירו מיבם. אם יבמתו היא הרי טוב, ואם לאו נכרית היא. ומשום יבמה לשוק ליכא למיחש שהרי חלץ לה יבמה:

(ז)

היה אחד ישראל - אחד מן הבעלים ישראל ואחד כהן:

הוא אונן עליהן - שמא זה אביו וביום מיתתו אסור לאכול בקדשים:

והם אוננים עליו - וביום מותו אסורים שניהם בקדשים. ומשכחת לה דרואה במיתת שניהן וכהן כשר הוא דהא אינו מיטמא להן, כגון שנתקדשה קדושי טעות על תנאי ולא נתקיים דנפקא מיניה בלא גיטא ונישאת תוך שלשה ובכהאי גוונא משכחת לה דרואה במיתת שניהם וכהן כשר, הוא לפיכך אינו מיטמא להן:

הוא לא יורש אותן - דיורשין מדחין אותו אלו אצל אלו:

והן יורשין אותו - דמי מעכב על ידן, וחולקים הממון בין שניהן:

ועולה במשמרו - לעבוד, ואין בני משמר מעכבין עליו. אבל אינו חולק, דכל בני משמר דחו ליה גבי חבריה: