בן יהוידע/סנהדרין/פרק יא


דף צ עמוד אעריכה

כָּל יִשְׁרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיהו ס, כא): "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, נֵצֶר מַטָּעַי, מַעֲשֵׁה יָדַי לְהִתְפָּאֵר":    פירוש אם נפרש האי 'אָרֶץ' היא על ארץ התחתונה שבעולם הזה הזה, חזינן דלא הוה הכי דהא כמה צדיקים גלו ממנה ואין להם עתה חלק ונחלה בארץ, על כן מוכרח לפרש האי 'אָרֶץ' קאי על עולם הבא, ולהכי אמר 'לְעֹלָם' בלא וא"ו לשון העלמה דקאי בארץ שהיא נעלמת ואינה גלויה.


וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: הָאוֹמֵר: אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה:    פירוש ניצוצי קדושה כאשר מעורבים בקליפה נקראים 'מֵתִים', ועל ידי התורה האדם מברר ומעלה אותם ומחיה אותם וזה האדם מכחיש זה ואומר מן עסק התורה אין יכולים לעשות ברור להחיות אותם ניצוצי קדושה.


ומה שאמר 'שֶׁכָּל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה הכונה בשמאל יש ה׳ גבורות וכנגדן בימין חמשה חסדים וכן בפרטן הה׳ גבורות הם פ"ר דינין כמנין מנצפ"ך וכנגדן בחסדים יש גם כן פ"ר כמנין וְרַב חֶסֶד [280] כמו שאמר רבינו ז"ל בשער מאמרי רשב"י זיע"א.


שְׁלֹשָׁה מְלָכִים יָרָבְעָם אַחְאָב וּמְנַשֶּׁה (דברי הימים ב לג, יג):    הנה לקמן (סנהדרין קד:) איתא "דורשי רשומות היו אומרים כולם באים לעולם הבא שנאמר (תהלים ס, ט): "לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי" לִי גִלְעָד - זה אחאב שנפל ברמות גלעד, מְנַשֶּׁה - כמשמעו, וְאֶפְרַיִם - זה ירבעם דאתי מאפרים, יְהוּדָה מְחֹקְקִי - זה אחיתופל דאתי מיהודה, מוֹאָב סִיר רַחְצִי - זה גחזי שלקה על עסקי רחיצה, עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי - זה דואג האדומי".

ונראה בודאי דאנשי כנסת הגדולה שמנאום בדבר זה לא נעלמה מהם דרשה זו של דורשי רשומות ומודו בה, אך כונתם לומר על פי עוצם אשמתם ראוי להיות להם גזרה זו דאין להם חלק לעולם הבא אבל אין הכי נמי סופם להתקן ולהנצל מן גזרה זו על ידי רבוי גלגולים שיהיה להם, ומה שהוצרכו לומר עליהם דברים אלו בפירוש כדי שיהיה להם כפרה בבזיון זה וכפרה זו תעשה להם סיוע להתקן על ידי גלגולים רבים.

וכיוצא בזה אמרו בגמרא דמגילה בפרק הקורא (מגילה כה:) ""מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם" פשיטא! מהו דתימא ליחוש לכבודן של ישראל, קא משמע לן כל שכן דניחא להו דהויא להון כפרה" עיין שם. וכן כאן נתכוונו אנשי כנסת הגדולה לטובתם כי היכי דנהוי להון כפרה, ורק מה שאמר על בלעם הוא דבר קיים שכך היה לו גם לבסוף ואף על פי דאמר רבינו האר"י ז"ל על בלעם חלק הטוב שבו נתקן בגלגול נבל הכרמלי, עם כל זה לא נתקן להיות מאותם שיש להם חלק לעולם הבא שהם במדרגה תחתונה ביותר שישארו במלכות כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל. ולכן דורשי רשומות לכולם מצאו רמז במקרא ורק לבלעם דהיינו חלק הטוב שבו לא מצאו.

ואתה המעיין המשכיל שמע נא את הדברים האלה אשר אני אומר וכותב ומודיע ומדברים האלה תבין ותלמוד לכמה עניינים והוא שזה קרוב לחמישים שנה חלם חכם אחד חסיד ומקובל פה עירנו על חכם רשום שהיה עודנו חי פה עירנו שהוא גלגול אחז מלך יהודה, ראה כמה שנים יש מזמן אחז עד דורות אלו ועדיין לא נשלם התיקון בגלגול!

ועוד אגיד לך חידוש אחר כי מקרוב חלם תלמיד חכם אחד פה עירנו על תלמיד חכם וירא שמים אחד השם יתברך יאריך ימיו ושנותיו שהוא גלגול אחאב מלך ישראל וזה התלמיד חכם אשר חלמו עליו חלום זה היה קשה בעיניו הדבר הזה שהוא גלגול אחאב שנמנה בכלל הנזכר והיה מצטער על זה, ואמרתי לו אל תצטער! חדא כי והאי אתה יש לך נפש שלך ורק חלק אחד מנפש אחאב נתגלגל בך, ועוד מי זוטר בעיניך אחאב שהיה מדורות הראשונים אשר נפשם היתה גדולה מאד והמתגלגל הוא רק חלק הטוב ומי יודע אם יש בדור זה אחד שקול כנגד חלק הטוב של אחאב שנתגלגל בך! ואמרתי לו השם יתברך יאריך ימיך ושנותיך לטובה ולשלום ויעזרך לתקן נפש עצמך ונפש המתגלגלת בך אמן כן יהי רצון.

ודע כי רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף יא.) אמר על אחאב וזה לשונו, בבחינת נפשו היה שקול חציה טוב וחציה רע וכו' עד כאן לשונו. נמצא אחאב היה בו הפרש גדול בין נפש שלו לבין רוח שלו ועניינים אלו עמוקים מאד והשם יתברך יאיר עינינו באור תורתו אמן כן יהי רצון.

צ׳ ב

כָּל הַמַּחֲזִיק בְּתוֹרַת הֳ' יֵשׁ לוֹ מְנָת, וְשֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק בְּתוֹרַת הֳ', אֵין לוֹ מְנָת (דברי הימים ב לא, ד). יש להקשות מאי תליא הא בהא ולמה קרי לה בשם מְנָת? ונראה לי בס"ד דידוע תורה שבכתב בסוד תפארת ותורה שבעל פה בסוד מלכות ולכן כתיב בתורה שבעל פה בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ (משלי ח, טו) ואמרו בגמרא (גיטין סב.) 'מאן מלכי? רבנן' מפני שהיא בסוד מלכות.

ובזה פרשתי שתקנו בפורים מִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ (אסתר ט, יט) כי אותו זמן הדור קבלוה לתורה שבעל פה בלב ולכן עשו לה זכר במשלוח מנות כי מָנוֹת [496] עולה מספר מַלְכוּת [496] שהוא סוד תורה שבעל פה וידוע תורה שבעל פה יש בה ד' חלקים פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] כנגד ד' אותיות השם הוי־ה ברוך הוא.

ולזה אמר כָּל הַמַּחֲזִיק בְּתוֹרַת הֳ' דייקא תורה שבעל פה שיש בה פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] כנגד אותיות ה', יֵשׁ לוֹ מְנָת שהוא מספר מַלְכוּת אם תניח חולם שהוא במקום וא"ו במנת תהיה מָנוֹת.

כָּל הַנּוֹתֵן תְּרוּמָה לְכֹהֵן עַם־הָאָרֶץ, כְּאִלּוּ נְתָנָהּ לִפְנֵי אֲרִי. נראה לי הטעם דעם הארץ נקרא 'בּוּר' ותיבת בּוּר [208] עם הכולל האותיות הוא אֲרִי [211] או פסיק דל"ת הרומז לדלות על אור תורה ויהיה אֲרִי שידמה לארי לגריעותא.

ומה שאמר 'אַף גּוֹרֵם לוֹ מִיתָה' נראה דידוע תלמיד חכם נקרא בשם 'הַר' כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה טו, ד) על פסוק מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים (שיר השירים ב, ח) אמר הקדוש ברוך הוא אין מעשים לישראל שיגאלו אלא בזכות הזקנים אני גואלן, ואין הרים אלא זקנים שנאמר וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים (שופטים יא, לז) פירוש זקנים הם החכמים, זקן שקנה חכמה (קידושין לב:) שהיה בידם להתיר נדרו של יפתח ולא התירו.

והנה אם תסיר אותיות הַר מן תְּרוּמָה ישאר מָוֶת ולכן זה שהוא עם הארץ שלא בחר להיות הַר שהוא כינוי לחכם אם תתן לו תְּרוּמָה כאלו אתה נותן לו מָוֶת כי ראוי שיסתלק מן תרומה אותיות הַר וישאר מָוֶת ממילא. ולזה נאמר כי 'מֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ' (ויקרא כב, ט) רצונו לומר המות רמוז בו באותו דבר שאתה נותן לו שהוא תרומה שרמוז בו המות בר מינן.

ומה שאמר 'אַף מַשִּׂיאוֹ עֲוֹן אַשְׁמָה' נראה אותיות ת"ר ד'תְּרוּמָה' יתחלפו באותיות אֵשׁ כי תי"ו בא"ת ב"ש תתחלף באות א' ורי"ש בזסשר"ץ תתחלף בשי"ן הרי 'אֵשׁ' ותצרף אֵשׁ עם אותיות 'מָה' יהיה 'אַשְׁמָה' וידוע אשמה לשון נקבה שמתעברת ויולדת ואשם זכר שאינו מוליד וזה מַשִּׂיאוֹ עֲוֹן שהוא אַשְׁמָה נקבה שמוליד עונות רבים ומטעינם עליו.

עַד שֶׁאָמַר לָהֶם מִקְרָא זֶה: "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע הֳ' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם". 'לָכֶם' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'לָהֶם', מִכָּאן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה (דברים יא, כא). מקשים אמאי הביא פסוק זה דפרשת עקב ולא הביא פסוק פרשת וארא (שמות ו, ד) שהביא רבי סמאי [וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן]? ונראה לי בס"ד דהוכחה זו דמוכיח מדכתיב 'לָהֶם' ולא כתיב 'לָכֶם' אינה חזקה כל כך דיש לדחות ולומר מה שנתן לזרעם חשיב נתן להם ומה שאמר 'לָהֶם' לאו דוקא ולהכי הביא פסוק דעקב ששם היתה הבטחה זו בשבועה דכתיב 'אֲשֶׁר נִשְׁבַּע הֳ' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם' ובלשון שבועה צריך למידק למנקט לשון ברור ואינו אומר לשון שהוא נאמר בדרך דרש, ובפרשת וארא אף על גב דכתיב 'נָשָׂאתִי אֶת יָדִי' (שמות ו, ח) לא משמע ליה דנשיאות יד לשון שבועה הוא.

ועוד נראה לי בס"ד כיון דפסוק זה דעקב קורין אותו בקריאת שמע בכל יום הוא חזק ותקיף אצל הצדוקין טפי וגם בא עליהם בפסוק זה להבזותם לומר ראו פסוק זה שאתם קורין אותו בקריאת שמע בכל יום פעמים ונעלם מכם.

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם, חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם", מָה הַיּוֹם כֻּלְּכֶם קַיָּמִים, אַף לָעוֹלָם הַבָּא כֻּלְּכֶם קַיָּמִים (דברים ד, ד). יש להקשות היכא רמיזה עולם הבא כאן? ונראה לי בס"ד דקאמר 'דְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם' ובעולם הזה שהנפש מלובשת בגוף אי אפשר להיות דבקים בה' על כן מוכרח שבעולם הבא מדבר כלומר אחר שתלכו לעולם הבא תהיו חיים כולכם כהיום הזה שאתם עומדים בגוף ונפש ביחד.

שָׁאֲלוּ רוֹמִיִּים אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּה מֵתִים, וְיוֹדֵעַ מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת? אָמַר לְהוּ: תַּרְוַיְהוּ מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ, וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה". וְדִילְמָא, "וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה". אָמַר לְהוּ: נְקוּטוּ מִיהָא פַּלְגָא בִּידַיְכוּ, דְּיוֹדֵעַ מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת (דברים לא, טז). קשה הם שאלו שתים ואיך עשה להם פשרה באחת? ועוד למה שאלו שתי שאלות אלו ביחד דמה שייכות יש להם זה בזה? ועוד הוא אמר תחלה דילמדו תרווייהו ממקרא הזה ואחר כך איך אומר 'נְקוּטוּ מִיהָא פַּלְגָא' דנמצא לא עמדו דבריו בכך?

ונראה לי בס"ד דהם מעיקרא לא רצו לידע ראיה שיש יכולת להקדוש ברוך הוא להחיות מתים דעל זה אין צורך להביא ראיה מן הכתוב מאחר דהם מודים דאליהו זכור לטוב ואלישע הנביא ע"ה ויחזקאל הנביא ע"ה החיו מתים וכל שכן הקדוש ברוך הוא יכול להחיות מתים, אך הם חושבים שאין הקדוש ברוך הוא מחיה המתים לעתיד מחשש שמא חוזרים וחוטאים כאשר חטאו בראשונה אך אם יתברר להם שהקדוש ברוך הוא יודע מה שעתיד להיות אפשר שיחיה את המתים לעתיד מפני שהוא יודע מה שעתיד להיות והוא יודע שלא יחטאו עוד ולכן אין לו ספק בדבר זה כדי שיבטל התחיה מחמת ספק זה דשמא יחטאו, ונמצא שתי שאלות אלו תלויים זה בזה.

ולכן אמר לו שיהיו נפשטים מן פסוק 'וְקָם' וכונתו לומר כיון דמוכח מפסוק זה דיודע עתידות אם כן ודאי יחיה המתים ולא ימנע התחיה משום ספק דאין שום ספק אצלו דיודע העתיד והם הבינו כונתו שהביא להם פסוק לדרוש אותו כמו שאמר רבן גמליאל לצדוקים דהוכיח ממנו שיחיו מתים מן תיבת 'וְקָם' ולכך הקשו לו קושית הצדוקים שהקשו לרבן גמליאל, והשיב אין כונתי למילף שתי השאלות שלכם מפסוק זה אלא רצוני להוכיח מפסוק זה על שאלה האחת שהקדוש ברוך הוא יודע עתידות וכיון דשאלה זו נפשטה תו אין צריך הוכחה לשאלה האחרת דודאי הקדוש ברוך הוא מחיה מתים מאחר דליכא ספיקא קמי שמייא ויודע שלא יחטאו לעתיד.

קַל־וָחֹמֶר מֵחִטָּה, וּמָה חִטָּה שֶׁנִּקְבְּרָה עֲרֻמָּה יוֹצְאָה בְּכַמָּה לְבוּשִׁים, צַדִּיקִים שֶׁנִּקְבָּרִים בִּלְבוּשֵׁיהֶם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נמצא מחטה יש הוכחה על תחיית המתים אך באמת לאו הוכחה זו בלבד דחטה שנזרעת בקרקע ונפסדת בעפר וחוזרת ונבנית ועושין ממנה לחם יש לנו ללמוד על תחית המתים אלא יש לנו עוד הוכחות מכמה מקראות בתורה דמוכח מנייהו תחיית המתים.

ובזה יובן בס"ד 'לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי הֳ' יִחְיֶה הָאָדָם' (דברים ח, ג) פירוש לאו מהלחם לבדו שהיה מחטה שנזרעה ונעשית עפר וחזרה להיות לחם יש לנו הוכחה שיחיה האדם אחר שמת ונעשה עפר כי על כל מוצא פי ה' פירוש מקראות של התורה שהם מוצא פי ה' יש מהם הוכחות שיחיה האדם וכדמוכחי הכא מכמה מקראות.

צ״א א

אָמְרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיהּ: שַׁבְקֵיהּ, וַאֲנָא מְהַדַּרְנָא לֵיהּ. יש להקשות למה הכניסה עצמה בדבר זה וכי אוהבת היא את רבן גמליאל שרוצה להיות לו למגן וצינה? ונראה לי בס"ד חששה שמא ישיב תשובה שיוצא ממנה קוץ מכאיב לאומות העולם שלא יחיו, על כן כיון שמצאה תשובה שאינה נוגעת להם רצתה לאומרה.

ומה שאמר 'אַמְרִיתוּ דְּשַׁכְבֵי חַיֵּי' לשון אַמְרִיתוּ צריך הבנה ועוד למה האריך כל כך לימא שכבי הוו עפרא ואיך חיי? ונראה לי שתי קושיות הקשה לו חדא 'אַמְרִיתוּ דְּשַׁכְבֵי חַיֵּי' שאתם קורים את המתים בשם שכבי דנמצא אתם אומרים שהם נשארים בקבר בגוף שלם כאדם שוכב על מטתו, ואיך יתכן? והא חזינן דהוו עפרא ולא נשאר גוף כלל! ועוד קושיא אחרת על אמונת התחיה איך יתכן שיחיו ד'עַפְרָא מִי חַיֵּי'?

ברם הא קשיא אם זה מודה במה שנאמר בתורה, מאי קשיא ליה והלא כתיב בתורה וַיִּיצֶר הֳ' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה (בראשית ב, ז) נמצא העפר נעשה בריה של אדם וכאשר עשה באדם הראשון כן יעשה בתחיית המתים, ומאי קשיא ליה עפרא מי חיי? כיון דהוה מן העפר בריה, כל שכן שיהיה בריה מן העפר דתחלתו היה בריה! ואם אינו מודה בתורה למה עושה קושייתו על מה שאומרים בפה בתחייה יעשה הקושיא על מה שנאמר בתורה 'וַיִּיצֶר הֳ' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה' איך העפר יהיה בריה של אדם?

ונראה לי בס"ד דהוא מודה בכל מה שאמר בתורה בבריאת העולם והאדם בששת ימי בראשית אך משום דכתיב אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א, ט) מקשה 'עַפְרָא מִי חַיֵּי'? דאם חיי הוה ליה בריאה מחודשת! והשיבה דאין כאן קושיא ד'אֵין כָּל חָדָשׁ' דכל שיש דוגמתו בעולם אין זה בכלל 'אֵין כָּל חָדָשׁ' וכמו שאמרו בגמרא שטען אותו תלמיד על מה שאמר עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת ועתידה אשה לילד בכל יום דאין כל חדש וכו' והשיב לו רבן גמליאל אראיך דוגמתם בעולם והם כמהין ובר קורא ותרנגולת (שבת ל:), וכן כאן יש דוגמה דמצינו שיש בריה נוצרת מן המים וכל שכן שתהיה נוצרת מן העפר וכיון דאיכא דוגמה אין כאן 'חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ'.

אָמַר לֵיהּ: אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן, רוֹפֵא אֻמָּן תִּקָּרֵא, וְשָׂכָר הַרְבֵּה תִּטֹּל. נראה לי בס"ד על דרך מה שאמר הכתוב יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה (איכה ג, ל) וכתבו המפרשים ז"ל הכונה שלפעמים ימצא פוגע עכו"ם בישראל וסוטרו על לחייו, הנה כל זה נעשה לטובת ישראל והיינו שהיה באותו ישראל חלק רע הראוי לאותו עכו"ם והיה באותו עכו"ם חלק טוב שהוא ראוי לאותו ישראל ובאותה הכאה שסוטרו על לחייו יוצא אותו חלק הרע מישראל ונכנס בעכו"ם ויוצא חלק הטוב מן עכו"ם ונכנס באותו ישראל. וזהו שנאמר יִתֵּן הישראל לְמַכֵּהוּ זה העכו"ם לֶחִי לסוטרו אז אותו העכו"ם יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה שיקבל חלק הרע מישראל ויוצא ממנו חלק טוב ונמצא הוא שבע בחרפה הוא הרע וכנזכר בגורי האר"י ז"ל.

וכן כאן אותו המין אמר דברים להלעיג ואך גְבִיהָה השיא דברי המין לענין אחר שהוא דבר טוב והגון ונכון והוא אחר שאמר לו 'בָּעִיטְנָא בָּךְ וּפַשִׁיטְנָא לְעַקְמוּתָךְ' אמר לו גביהה אם זאת הבעיטה תועיל שתפשיט בה עקמימותי שהם הסיגים של הנפש על דרך שאמר הכתוב 'יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה' הנה בודאי 'רוֹפֵא אֻמָּן תִּקָּרֵא' כי דרך הרופאים להסיר החולי מן האדם במשך כמה ימים לאט לאט ואם יזדמן רופא שיסיר החולי בשעה אחת לזה קורין אותו 'רוֹפֵא אֻמָּן' וכן האדם מסיר חולי הנפש מתיכו לאט לאט על ידי מצות ומעשים טובים במשך ימים רבים ואתה אם תסיר על ידי הבעיטה עקמימות הנפש בשעה אחת קלה תקרא 'רוֹפֵא אֻמָּן' ולכן אף על פי שאתה בועט בי ומצער אותי 'שָׂכָר הַרְבֵּה תִּטֹּל' ממני.

כְּשֶׁבָּאוּ בְּנֵי אַפְרִיקָא לָדוּן עִם יִשְׁרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן.. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי לֹא אָבִיא לָכֶם רְאָיָה אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר: אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט, כה). קשא כיון דהם יודעים מה שכתוב בתורה והביא טענה מן התורה שכתוב בה 'אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ' (במדבר לד, ב) איך לא ידע מה שכתוב בתורה 'עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו'?

ונראה לי בס"ד דחשבו שלא ישיבו להם תשובה זו ד'עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו' מפני כי בדבר זה יפלו בחמתו של אלכסנדרוס מוקדון שהוא מן יֶפֶת דאז אומר להם איך לקחתם הכל לעצמכם כיון דכתיב 'עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו' שהם שם ויפת, ואם כן חציים הוא לבני יפת!

אמנם באמת גְבִיהָה נרגש בזה הטענה של המלך ועשה לה תקנה בתשובתו דאחר אומרו 'עֶבֶד לְמִי וּנְכָסִים לְמִי' אמר 'וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים שֶׁלֹּא עָבַדְתּוּנוּ' כונתו בזה למצוא מקום לפני אלכסנדרוס שיגבה ממנו חלקו של יפת והיינו לומר לו אנחנו לקחנו מה שלקחנו בעבור חלקינו מן קרקע דוקא ואתה יש לך לגבות עכשיו חלק יפת הממון שהרויח כל אותם שנים שלא עבדונו וגם ארצם החדשה של עתה שהיא אפריקה שהיא יקרה מאד תהיה שלך וגם גופים שלהם יהיו עבדים לך לדורות עולם כי אנחנו לא נקח מהם עוד כלום, ולכן כששמעו דברים אלו הבינו הנפקותא שיוצאה מהדברים האלה וברחו תכף שלא יפגע בהם המלך.

שׁוּב פַּעַם אַחַת בָּאוּ בְּנֵי מִצְרַיִם לָדוּן עִם יִשְׁרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְרוֹס מוֹקְדוֹן (שמות יב, לו). הא דבאו אחר בני כנען ולא באו קודם, נראה לי בס"ד הטעם דחשבו שישיבו להם וכי אבותינו לקחו מכם קרקע שהיא בעין עתה? הן לא לקחו אלא מטלטלין וכבר אבדו, ולמה אנחנו חייבים לשלם בעד אבותינו שהיו קודם אלף שנה ויותר? ולאו בעלי דברים דידן אתם וכל אחד יתחייב על מה שלקח הוא בעצמו!

אך כשראו שבאו בני כנען לתבוע על ארצם והשיב להם גְבִיהָה שהרי כמה שנים שלא עבדתונו נמצא תובע ממון שאינו בעין וממה שנתחייבו בו דורות הראשונים אז אמרו גם אנחנו נעשה תביעה ממה שלקחו דורות הראשונים ולא מצו אמרי לן לאו בעלי דברים דידן אתם.

והא דלא הביא להם תשובה מן הכתוב בברית בין הבתרים 'וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל' (בראשית טו, יד) דמוכח שדבר זה היה גזור מאת השם יתברך שיקחו את ממונם מפני שהיו משיבין דלא אמר להדיה שיקחו ממון מצרים שהיו מעבידים אלא בשורה בשר להם שיצאו ברכוש גדול שהיו מתעשרים שם מן מלאכות ומשא ומתן. אי נמי זה קאי על הרכוש שלקחו בתורת שאלה שיצאו מלאים כסף וזהב אך הוא על מנת להחזיר כאשר היה כן ביניהם התנאי שנתנו להם בתורת שאלה על מנת להחזיר ולא אמר שיקחו אותו לעצמם לגמרי.

וְשׁוּב פַּעַם אַחַת בָּאוּ בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה לָדוּן עִם יִשְׁרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן (בראשית כה, יב). נראה לי בס"ד גם אלו עשו בכונה לבא אחר בני מצרים משום דמקמי הכי חשבו שישיבו להם על טענתם דעל אברהם אבינו ע"ה היה שטר חוב של שעבוד זרעו בארץ לא להם (בראשית טו, יג) וגם היה לו קרקע של ארץ כנען ומי שפרע שטר חוב אשר על אביו ירש קרקע של אביו ולכן כיון שישראל לבדם גלו ופרעו השטר חוב בדין הוא הם לבדם ירשו את הארץ שהנחיל אברהם אבינו.

אך אחר שראו מה שתבעו בני מצרים הרכוש והשיב להם שלקחו הרכוש בשכר עבודה נמצא הם לא נשתעבדו בשביל פרעון השטר חוב אלא עבדו לטובת עצמן בעבור שכרם אז נתעוררו גם הם.

ומה שאמר, שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת' (בראשית כה, ה) קשא למה הביא סיום הכתוב ודי להביא 'וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק'? ונראה לי בס"ד שלא יאמרו כיון דלא שייר כלום ליורשיו עשאו ליצחק אפטרופוס וצריך שיחלקו כולם בירושה לכך הביא להם גם סוף הפסוק שנתן להם מתנות דנמצא שייר ונתן לשאר יורשיו וסילק אותם מן הירושה.

מַאי "מַתָּנוֹת"? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: מְלַמֵּד, שֶׁמָּסַר לָהֶם שֵׁם טֻמְאָה (בראשית כה, ה). קשא מה שאלה זו מַאי 'מַתָּנוֹת', ממון נתן להם יהיה מה שיהיה! ועוד מנא ליה לומר שם טומאה נתן להם?

ונראה לי בס"ד דהרא"ם ז"ל הקשה והלא אברהם אבינו ע"ה קיים כל התורה ואפילו ערובי תבשילין ואיך העביר נחלה מבני קטורה ונתן הכל ליצחק? ומה שתירץ בזה כבר הקשו המפרשים ז"ל על תירוץ שלו עיין שם.

ונראה דהגמרא קשיא לה קושית הרא"ם ז"ל דאין להעביר נחלה? ומוכרח לומר שנתן מתנות של אבנים טובות ומרגליות יקרי הערך שהם כנגד חלקם המגיע להם בנכסיו ולכן מאי מתנות אלו שיהיה להם ערך גדול ששוים כנגד כל חלקם המגיע להם בעזבון של אברהם אבינו? ומתרץ שמסר להם שם טומאה שהיא דבר סגליי לנצח בו במלחמה וכיוצא ועשה לו ערך כנגד חלקם המגיע להם מעזבון שלו. דידוע שאם ראובן הניח לשני בניו אלף זהובים וקמיע מומחה ואחד מהם לקח האלף זהובים ואחד לקח הקמיע אין בזה דין אונאה דדבר סגליי אין לו שומה וזה כיון שקבל עליו כנגד אלף זהובים אינו יכול לחזור בו.

וכן כאן עשה ערך לשם טומאה שהוא סגליי כנגד כל חלקם המגיע להם בעזבון שלו ונמצא שלא העביר אחסנתיה ובעל כרחו צריך אתה לפרש המתנות באופן זה שמסר להם שם טומאה ולא נימא שמסר להם אבנים טובות ומרגליות דאם כן מה הרויח יצחק אבינו ע"ה בזה? אך באופן זה יבא נכון כי אצל יצחק אבינו ע"ה אינו שוה שם טומאה כלום ואינו רוצה בו והם תאבים לו ורוצים בו. ונראה נרמז שם טומאה בתיבת 'מַתָּנוֹת' שהיא אותיות 'נות מת' דהטומאה קרויה מת ואותו השם הוא נוה שלה.

אָמַר לֵיהּ אַנְטוֹנִינוֹס לְרַבִּי: גּוּף וּנְשָׁמָה יְכוֹלִין לִפְטֹר עַצְמָן מִן הַדִּין. כֵּיצַד? גּוּף אוֹמֵר: נְשָׁמָה חָטְאָה, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁפֵּרְשָׁה מִמֶּנִּי, הֲרֵינִי מֻטָּל כְּאֶבֶן דּוּמָם בַּקֶּבֶר. קשה איך כל אחד מטיל האשמה על שכנגדו ואינו מרגיש שזו הטענה שהוא פוטר עצמו על ידה ומניח האשמה על שכנגדו הנה זה שכנגדו יש לו גם כן לטעון זו הטענה ממש להשיב האשמה עליו ולפטור עצמו? ועוד קשא איך כל אחד יאמר טענה של שקר לפטור עצמו לפני אלקי אמת היודע תעלומות לב! ועוד קשא אומרו שהקדוש ברוך הוא מביא הנשמה וזורקה בגוף למאי הוצרכה הרכבה זו בפועל? די להשיב לגוף בעת שחטאת לא היית אבן דומם ולנשמה ישיב לא היית פורחת באויר!

ונראה לי בס"ד יש עושה מעשה בידים להדיה ועם כל זה אין המעשה והפועל מתייחסת אליו אלא לאחר שהיה מכריח אותו לעשות אותה מעשה דרך משל החרב הוא ההורג את האדם אך ההריגה תתייחס לאדם התופס החרב והורג בו יען כי החרב אף על פי שהוא ההורג הנה הוא אנוס שאם לא היה האדם תופסו בידו וחותך בו לא היה הורג ונמצא אף על פי שפעולת ההריגה היתה על ידי שניהם יד האדם והחרב עם כל זה אין אומרים החרב הרג את האדם אלא אומרים אדם זה הרג את האדם.

ועל דרך זה היתה טענת הגוף אף על פי שהמעשה של החטא נעשית בצירוף שנינו עם כל זה צריך לייחס החטא לנשמה והוא נחשב אנוס וטוען לדמות עצמו לחרב והנשמה לאדם לאוחז החרב והנשמה עושה סברה להפך לדמות עצמה לחרב ואת הגוף לאדם האוחז החרב והורג כי כל אחד עושה סברה להיות הוא יש לו דין אנוס כאונס החרב.

על כן עושה השם יתברך כך שזורק הנשמה בגוף ומחברם יחד וכיון דהוא אחר מיתה אין להם יצר לחטוא כלל והשתא נסתרה טענת כל אחד ואחד דמה שטען הגוף אף על פי שהפעולה נעשית בחיבור שניהם עם כל זה הוא דומה לחרב דאנוס הוא וכפוף לנשמה ובעל כרחו הוא עושה הנה בעתה הוא גם כן מחובר עם הנשמה ולמה אינה אונסת אותו לחטוא. וכן טענת הנשמה לומר היא דומה לחרב דאנוסה שהגוף אנס אותה שהיא כפופה לו הנה עתה למה אינו אונס אותה? אלא ודאי כל מה שעשו בראשונה קודם המיתה כל אחד מכח יצר שלו ורצונו הוא היצר שלו ואין אחד כפוף לשני, דעתה שאין להם יצר לא לגוף ולא לנשמה אין חוטאין ולכן שוים הם בחשבון ושותפים בחטא שאין אחד מהם אנוס מן השני וכל אחד חטא מצד יצרו הרע שהיה בקרבו.

צ״א ב

אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֵבִיא אֶת הַנְּשָׁמָה וְזוֹרְקָהּ בַּגּוּף, וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד (תהלים נ, ד). נראה הכונה דעושה כן בשעת חבוט הקבר ואותה שעה דן את האדם. אי נמי קאי על נפש הבהמית שנקראת בדברי רבינו האר"י ז"ל כח הגוף ולה קורא אותה כאן בתלמודא בשם גוף.

ומה שאמר 'יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל' נראה לי בס"ד דרמז בתיבת 'מֵעָל' מה שדן את האדם תחלה על דברי תורה כי אמרו רבותינו ז"ל (שבת לא.) תחלת דינו של אדם על דברי תורה דכתיב 'פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן' (משלי יז, יד) והנה 'עַל' רצונו לומר סמוך כמו 'וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה' (במדבר ב, כ) ואותיות הסמוכים לאותיות שָׁמַיִם הם אותיות תְּנַ"ךְ כי אות מ"ם כפולה ואחר אותיות אֶרֶץ יש אותיות שָׁבַק שהוא תרגום של 'עזב' נמצא אותיות הסמוכים לשמים וארץ הם 'שָׁבַק תְּנַ"ךְ' שידין אותו על אשר שבק ועזב את תנ"ך שהיא התורה.

וזהו שנאמר 'יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל' שהוא תְּנַ"ךְ וגם עוד 'אֶל הָאָרֶץ' רצונו לומר אותיות הסמוכין לארץ שהם שָׁבַק 'לָדִין עַמּוֹ' שידין כל אחד ואחד על אשר שבק תנ"ך ולא למד בה.

אָמַר לוֹ אַנְטוֹנִינוֹס לְרַבִּי: נְשָׁמָה, מֵאֵימָתַי נִתְּנָה בָּאָדָם, מִשְּׁעַת פְּקִידָה אוֹ מִשְּׁעַת יְצִירָה? אָמַר לוֹ: מִשְּׁעַת יְצִירָה. קשא מאי הוה סלקא דעתיה דרבי מעיקרא לומר משעת יצירה ואמאי ניחא ליה למימר משעת יצירה טפי משעת פקידה?

ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בעץ חיים בשער פרקי הצלם) דאדם התחתון יש בו עור ובשר וגידין ועצמות וכך הוא עניינם העור הוא סוד המלכות שהוא סוד נפש והבשר הוא סוד התפארת שהוא סוד רוח והגידין הם סוד הבינה שהוא סוד נשמה ועצמות הם סוד חכמה שהוא סוד חיה וכלולה בה היחידה בסוד קוץ יו"ד דשם הוי־ה ברוך הוא יעוין שם.

וידוע אפילו נפש קטנה שתבא לאדם מוכרח שהיא כלולה מחמשה בחינת נרנח"י [נפש רוח נשמה חיה יחידה] ולכן הוה סבירא ליה לרבי מעת יצירה שהוא אחר שנרקם כולו בעור ובשר וגידין ועצמות וכמו שפירש רש"י ז"ל דסבירא ליה מסתברא הנפש שתבא אצלו כיון דהיא כלולה מן נרנח"י צריך שתמצא מקום שלם כנגד כל חלקים שלה כדי לנוח בו, מה שאין כן שעת פקידה דעדיין הוא טיפת זרע ואין עתה בגוף מקום מסויים בחלוקות הנזכר לעיל שתחול עליו הנפש בחלקים של נרנח"י אך אחר כך מחמת קושיא הוכרח להודות לו שהוא משעת פקידה.

מַה מְּחִיצָה וּרְפוּאָה בְּאֶחָד, אַף מִיתָה וְחַיִּים בְּאֶחָד, מִכָּאן תְּשׁוּבָה לָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה (דברים לב, לט). נראה מגוף הכתוב עצמו אין אנו למידין שכל המתים יחיו אלא יש לפרש דמעט הם חיים ואותם שהם צדיקים גמורים דוקא אך אחר שפירש וביאר הכתוב על אמיתותו שרצונו לומר על מה שאני אמית אני מחיה, נמצינו למדין תחיית המתים מן התורה דהיינו שיחיו כולם כאשר אנחנו מאמינים בכך.

ומה שאמר 'שָׁר' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'יָשִׁיר' (שמות טו, א) נראה לי בס"ד שנרמזה עולם הבא כאן כי עולם הבא נבראת ביו"ד וידוע תרי עולם הבא יש חד הוא עולם שיהיה לגופים אחר התחייה שזה גם כן נקרא בשם 'עולם הבא' וחד עולם הנשמות ושניהם נרמזים באות יו"ד לכך אמר 'יָשִׁיר' שהוא 'שָׁר יוּ"ד יוּ"ד'.

כָּל הָאוֹמֵר שִׁירָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה וְאוֹמְרָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ" (תהלים פד, ה). יש להקשות מהיכא משמע מן הכתוב הזה דקאי על האומר שירה בעולם הזה?

ונראה לי בס"ד דידוע מה שאמר המפרשים איך אומרים שירה להקדוש ברוך הוא והלא איכא בזה חשש דסיימתינהו לשבחינת דמארך (ברכות לג:)? ותירצו כיון שהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בארץ ומלא כל הארץ כבודו נמצא אומרים השירים בפניו וכל שבח שאומרים בפניו חשיב מקצת, כי כן היא המדה אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו. ובזה פרשתי הכתוב צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל (ישעיה יב, ו).

נמצא האומר שירה להקדוש ברוך הוא בעולם הזה חושב גם הארץ התחתונה היא חשיבה ביתו יתברך והוי השירה בפניו יתברך ונמצא כל מה שאומר הוא מקצת ולית לן בה וזהו שנאמר הכתוב 'אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ' כלומר אשרי אלו שהם חושבים תמיד שהם יושבי ביתך דלכן הם אומרים שירות ותשבחות ואלו הם 'עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה' בעולם הבא.

עֲתִידִין כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּם לוֹמַר שִׁירָה בְּקוֹל אֶחָד (ישעיה נב, ח). נראה לי בס"ד הטעם כי מקודם זה מתנבא לטובה וזה לרעה ואינם שוים אך לעתיד כל ישראל צדיקים תהיה נבואתם שוה הכל לטובה ולכן נעשה סימן זה שיתנבאו כולן בקול אחד. ועוד נראה לי בס"ד הכונה שיזכו להתלבשות הנבואה קול בקול שזו מדרגה גדולה כנזכר בריש שער רוח הקודש.

כָּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַּלְמִיד, אֲפִלּוּ עֻבָּרִין שֶׁבִּמְעֵי אִמּוֹ מְקַלְּלִין אוֹתוֹ (משלי יא, כו). הא דלא אמר מִתַּלְמִיד אלא אמר 'מִפִּי תַּלְמִיד', ללמד אף על פי שלא מנע הלכה מן התלמיד אלא למד אותה לו עם כל זה אם לא למדה לו באופן שתהיה שגורה בפיו שיוכל התלמיד לחזור ולאומרה בפיו גם כן נענש בכך שאפילו עוברין מקללין אותו.

והא דאמר 'אֲפִלּוּ עֻבָּרִין' רצונו לומר לא מבעיא הילודים שהם היו ערבין לישראל בעסק התורה כדכתיב מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז (תהלים ח, ג) אלא אפילו עוברין דאינן בכלל הערבות נמי מקללין אותו.

צ״ב א

כָּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַּלְמִיד.. מְנַקְּבִין אוֹתוֹ כִּכְבָרָה (משלי יא, כו) (מלכים ב יב, י). הא דנקט כִּכְבָרָה נראה לי בס"ד דהמלמד תורה לאחרים זוכה לברכה יען כי כל משפיע נקרא זכר ואמרו רבותינו ז"ל זָכָר [227] גימטריא בְּרָכָה [227] וזה המלמד שהוא משפיע שנקרא זכר זוכה לברכה ועל כן זה המונע הלכה מפי התלמיד אינו רוצה להיות זכר נמצא אינו חפץ בברכה ותרחק ממנו לכך נהפכים לו אותיות בְּרָכָה לאותיות כִּבְרָהּ דהם שוים לכך אמר 'מְנַקְּבִין אוֹתוֹ כִּכְבָרָה'.

והנה מהרש"א ז"ל פירש ענין מנקבים היינו רצונו לומר ששוכח תלמודו עיין שם וצריך להבין ידמהו לכלי שיש בו נקב כמו משפך שקורין בערבי ריח"תי ולמה דימהו לכברה שיש בה נקבים רבים ונקבים קטנים? ונראה הכונה כי הוא יודע בודאי כמה וכמה הלכות ומיני לימוד והוא אינו שוכח הכל לגמרי אלא שוכח מכל דבר ודבר מחציתו או שלישו וזה יקשה עליו יותר שזוכר מה היה בידו ואין מועיל כלום שאם שכח חציו של דבר או שלישו אינו יכול לדבר בו כלום ולכן דימהו לכברה שיש בה נקבים הרבה ואינה נקובה נקב אחד גדול.

ומה שאמר 'כִּי אוּכְלָא דְּקַצְרֵי' הדבר יפלא מה בא אביי לחדש בדמיון כלי זה על כלי של כברה כי ענין אחד הם וזה הכלי גם כן הוא עשוי ככברה, ונראה כי כלי זה הוא של כובסין ומזלפין בו מים על הבגדים כמו שפירש רש"י ז"ל ולפי דברי מהרש"א ז"ל ענין הנקבים הוא כאן על השכחה שתתרוקן תורתו דרך הנקבים שמשכחה לכך בחר לעשות דמיון זה לכלי זה שדרך נקביו יוצאין המים ממנו וכן באדם זה יוצאה התורה שנמשלה למים ממנו.

רַב אַשִׁי אָמַר מֵהָכָא: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ, וְתָנוּחַ, וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין" (דניאל יב, יג). פירש רש"י לקץ שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר ימינו וכו'. ועוד נראה לי בס"ד דאותיות העומדין מימין של אותיות השם ברוך הוא הם כוז"ו [39] שהם מספר ט"ל [39] שבהם נרמז טל של תחיית המתים ובשם זה נפתחים הקברות ולזה אמר 'לְקֵץ הַיָּמִין' הוא זמן תחיית המתים שיהיה בו טל של התחיה שרמיז בימין של אותיות השם ברוך הוא.

וְאִם לִמְּדוֹ מַה שְּׂכָרוֹ? אָמַר רָבָא, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: זוֹכֶה לִבְרָכוֹת כְּיוֹסֵף (משלי יא, כו) (בראשית מב, ו). נראה לי בס"ד טעם לזה כי יוסף הצדיק ע"ה כל ישראל נקראים בניו אף על פי שהם אינם משבטו דכתיב גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה (תהלים עז, טז) נמצא גם שאר שבטים שאינם בניו וזרעו קראם בני יוסף, כן זה המלמד תורה לתלמידים כל אלו התלמידים נקראים בניו אף על פי שלא ילדם וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין יט:) כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו לכך אמר זוֹכֶה לִבְרָכוֹת כְּיוֹסֵף.

או יובן בס"ד הברכה הגדולה שזכה אליה יוסף הצדיק ע"ה היא עין טובה ולכן לא שלטה עין הרע בו ולא בזרעו וכמו שאמרו בגמרא על פסוק בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן (בראשית מט, כב) וכן הוא באדרא קדישא. והנה המונע הלכה מתלמיד הוא צר עין שרוצה שתהיה החכמה צרורה אתו ולא תהיה אצל זולתו, ולהפך המלמד חכמתו לאחרים הוא טוב עין ולכן זוכה לברכה של עין טובה שנתברך בה יוסף הצדיק ע"ה לו ולזרעו ולכן אמר ברכות לשון רבים.

אי נמי יובן בס"ד יוסף הצדיק ע"ה זוכה לברכה שיהיה עליון על כל השבטים שהוא בסוד הלולב הגבוה מכל שאר מינים וכתיב 'צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח' (תהלים צב, יג) שנמשל הצדיק לתמר שהוא הדקל הגבוה מכל האילנות ואמרתי בס"ד רמז לדבר קודם אותיות יוֹסֵף יש אותיות 'טה נע' שהם מספר דקל [134] שהוא התמר שנמשל בו יוסף הצדיק ע"ה ודומה לו שהוא גבוה מן הכל וגם זה יזכה לכך ולזה אמר כאן 'וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר' (משלי יא, כו) שיזכה לברכה הרמוזה בראש משביר הוא יוסף הצדיק ע"ה ששם למעלה מראש שמו יש מספר דקל שגם זה יהיה גבוה ועליון על הכל כבודו.

כָּל הַמְלַמֵּד תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה וּמְלַמְּדָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא" (משלי יא, כה). נראה לי בס"ד נרמזה עולם הבא בתיבת הוּא שכל דבר נעלם נקרא 'הוּא' ועולם הבא נעלמת לזה אמר 'גַּם הוּא' זו עולם הבא שהיא נעלמת יורה הוא שם.

ומה שנאמר 'כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם' (ישעיה מט, י) נראה לי בס"ד נרמז עולם הבא באות מ"ם של 'יְנַהֲלֵם' שהיא מ"ם סתומה הרומזת לעולם הבא שמוקפת מארבע רוחות ולא כעולם הזה דצד הצפון פתוח ואמרו 'עַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם' ששם הכל מים כלומר חסדים ואין שם דינים וגבורות. אי נמי 'מַבּוּעֵי מַיִם' אותיות מלוי של מים כזה מ"ם יו"ד מ"ם שהם אותיות 'דומם' כלומר גם אחר שמת ונעשה דומם בקבר יחזור ויחיה וינהלם בעולם הבא.

גְּדוֹלָה דֵּעָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת (שמואל א ב, ג). יש להקשות למה לא אמר בין שתי שמות שהם א־ל הוי־ה? ויש לומר רמז לפי דרכו עוד מעלה אחרת בדעה אשר יש למעלה ממנה והם שני אותיות 'לי' דהיינו למ"ד של א־ל ויו"ד של שם הוי־ה והם אותיות 'לי' שמורים על הקיום כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ספרי בהעלותך יא, טז) כל מקום שנאמר בו 'לי' קיים לעולם, ונמצא יש כאן שני שמות א־ל הוי־ה ושתי אותיות 'לי' של שתי שמות.

כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה לַסּוֹף מִתְעַשֵּׁר (משלי כד, ד). קשה תיבת 'לַסּוֹף' נראה לשון יתר? ונראה לי בס"ד על דרך מעשה שהיה בסוחר שיש לו סחורה למכור, והביא לו הסרסור לוקח לקנות ממנו הסחורה ההיא לזמן ששה חדשים בריוח גדול חמשים למאה על הקרן ולא רצה למכור והלך זה וקנה מאחרים. אחר כך הביא לו אותו סרסור לוקח אחר וקנה ממנו אותה הסחורה בריוח עשרה למאה לזמן ששה חדשים ומכר לו. אחר כך אמר לו הסרסור למה ללוקח ראשון שהיה ריוח חמשים למאה לא מכרת ולזה נתרצית למכור בריוח עשרה למאה? אמר לו הראשון שקבל ליקח בריוח חמשים למאה אין זה קונה בשביל להרויח אלא בשביל לאכול הכל! כי איך יתכן שיוכל להרויח בערך זה? ומוכרח שיפסיד ויודע הוא שיפסיד ואיך יקנה? אלא ודאי רוצה לאכול הכל! אך השני קנה בערך שיוכל להרויח בו, נמצא זה קונה כדי להרויח הנה זה ודאי יפרע דמי הסחורה בזמנה וכן היה להם סוף דבר, זה אכל הכל וזה שלם במטבא.

ולזה אמר כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה לַסּוֹף רצונו לומר שיתבונן על הסוף ולא יהיה נבהל בראותו ריוח גדול להשליך סחורותיו על קוצים וברקנים שיאכלו הכל ממנו הרי זה מִתְעַשֵּׁר.

או יובן על פי מה שאמרו אם ראית סחורה בזול רוץ וקנה אותה שסופה להתיקר ומי שהוא בר דעת הוא מתנהג על פי הכלל הזה הנה היא לַסּוֹף רצונו לומר לאחרי זה מִתְעַשֵּׁר שירויח.

ונראה לי עוד דַעַת ברבועו 'ד' דע דעת' [552] עולה תקנ"ב ונקודות קמ"ץ ופת"ח עם כולל שלהם מספר כ"ד הרי מספר עוֹשֵׁר [576].

ומה שאמר 'כָּל אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ דַעַת אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו' הכונה על דרך מה שאמר בן סירא (בראשית רבה כב, ח) 'טב לביש לא תעביד וביש לא ימטי לך' [אל תעשה טוב לאדם רע, ורעה לא תבוא עליך]. ועל דרך זה הוא שאמר 'כָּל הַנּוֹתֵן פִּתּוֹ לְמִי שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה יִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו' דהכונה הוא שמפרנס בביתו אדם שאין בו דעה שאין לו לב מבין להכיר בטובת בעל הבית המפרנסו סופו שישלם לבעל הבית רעה תחת טובה וכמו שנאמר גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב (תהלים מא, י) שסופו לעשות רע לאותו אדם שפרנסו ולזה אמר 'יִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו' רצונו לומר באין עליו יסורין מזה האדם עצמו שהאכילו פתו שבודאי אחר כך ישלם לו רעה תחת טובה וכאשר נמצא כזאת בנסיון אצל כמה בני אדם.

כָּל אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה לַסּוֹף גּוֹלֶה (ישעיה ה, יג). נראה בס"ד כי הדעת רמוז באות אלף שציורו וא"ו ושני יודי"ן אחת מכאן ואחת מכאן כן הדעת הוא דוגמת וא"ו של אות א' שעומד בין חכמה ובינה שהם שני יודי"ן של אות אל"ף ולכן מי שאין בו דעת נפרד ממנו אות א' דְּאָדָם ונשאר דָּם שעולה מספר גּוֹלָה [44].

כָּל בַּיִת שֶׁאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה נִשְׁמָעִין בּוֹ בַּלַּיְלָה, אֵשׁ אוֹכַלְתּוֹ (איוב כ, כו). נראה בס"ד למוד תורה רמוז באות אל"ף לשון אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נה, יד) וכיון דאין נשמע לימוד תורה בבית, יחסר מספר אות 'אלף' [111] שהוא קי"א מן מספר 'בַּיִת' [412] וישאר מספר 'אֵשׁ' [301].

ומה שאמר בַּלַּיְלָה נראה דידוע שני אותיות באלפא ביתא רמוז בהם למוד תורה והם אות אל"ף ואות למ"ד ואמרתי בס"ד לימוד באתגלייא רמוז באות למ"ד שהוא גבוה ועליון על כל אותיות כן לימוד הנגלה כתיב ביה בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא (משלי א, כא) וזה עיקר לימודו ביום אך לימוד באתכסייא שהוא סוד דעליו אמרו רבותינו ז"ל (סוכה מט:) מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר, זה רמוז באות אל"ף שיש בו רמז לכסוי והעלם כי 'אלף' בהפוך אתוון 'פלא' לשון כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר (דברים יז, ח) וכן לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ (דברים ל, יא) וזה ראוי להיות בלילה, ולכן על לימוד זה הרמוז באות אל"ף אמר שֶׁאֵין נִשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה 'בַּלַּיְלָה'..

כָּל שֶׁאֵינוֹ מְהַנֶּה תַּלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם (איוב כ, כא). נראה בס"ד הטעם כי יעקב ועשו חלקו העולמות וכתבו המפרשים זוכים ישראל בעושר שהוא מותרות מכח עסק התורה המקיים העולם מדין מציל מזוטו של ים עיין שם. ואם הוא עשיר ואינו עוסק בתורה במה יזכה? אם מהנה תלמידי חכמים חשיב כאלו עסק בתורה וזוכה בעושרו מן הדין לכן רואה סימן ברכה ואי לא לאו.

והא דאמר 'סִימָן בְּרָכָה' ולא אמר ברכה סתם, נראה יש עשיר יש לו עשרה אלפים לירא ועוסק בחמשים אלף לירא, אין בממונו סימן ברכה כי זה כל ימיו חייב ממון הרבה לאחרים ולא ימצא מעות מדודים בתיבה שלו אפילו לירא אחת אך יש לו קרן אלף לירא ועוסק בת"ק שימצא בתיבתו כל עת מעות מדודים ואינו חייב לאחרים הרי זה יש בממונו 'סִימָן בְּרָכָה' והמהנה לתלמידי חכמים יזכה למדה זו.

כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּעֶרְוָה, קַשְׁתּוֹ נִנְעֶרֶת (חבקוק ג, ט). נראה לי בס"ד כיון שהוא מסתכל הרבה בעריות אז הוא תמיד בא לידי קשוי וכיון שמתמיד בו הקשוי מוכרח שיצא מפי אמתו טיפות של מים עכורים שהוא זרע מחוי, וזהו 'קַשְׁתּוֹ נִנְעֶרֶת' שננער ממנה טיפות זרע תמיד על מגן בר מינן. או כיון שיהיה לו קשוי על ידי ההרהור אף על פי שאין יוצא ממנו זרע אותה שעה נעקר הזרע ממקומו וכשמשתין יצא בהשתנה ואינו מרגיש, השם יתברך יצילנו וישמרנו ברחמיו אמן כן יהי רצון.

לְעוֹלָם הֱוֵי קְבֵל וְקַיָּם. פירוש תרגום של אפילה 'קבל' והטעם דנקיט לענוה בלשון אפילה, לרמוז בזה על ענוה שלימה שגם הוא אינו מרגיש בענוה שלו שאינו חושב שיש לו יתרון ועושה ענוה אלא רואה עצמו שהוא ריק מכל דבר טוב ואין לו שום יתרון על זולתו אלא חסר הוא מכל דבר טוב הנמצא בזולתו, נמצא הוא כאדם היושב באפילה ונפל מידו נחשת ותפס בידו זהב והוא אינו יודע שהוא זהב אלא חושב שהוא נחשת אשר נפל מידו ונטלו מן הארץ כי בכמותם שוים הם.

ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דאפיק לענוה בלשון אפילה לרמוז שצריך להסתיר ענוה שלו מבני אדם שלא ירגישו וידעו בו שהוא עניו כאדם העושה דבר בסתר דודאי אין מעשהו נראין לאחרים עד כאן דבריו נר"ו.

וּמָה רֶחֶם שֶׁמַּכְנִיסִים בּוֹ בַּחֲשַׁאי, מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, שְׁאוֹל שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ בְּקוֹלוֹת, אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוֹצִיאִין הֵימֶנּוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת?! (משלי ל, טז). נראה לי בס"ד קודם אותיות 'רֶחֶם' יש 'קלז' כמנין קוֹל [136] עם הכולל ואחר אותיות 'רֶחֶם' יש 'שנט' כמנין 'חשים' [358] עם הכולל לרמוז בכניסה הם חשים וביציאה הם בקול.

צַדִּיקִים שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹתָן, אֵינָם חוֹזְרִים לַעֲפָרָם (ישעיה ד, ג). מאמר זה צריך הבנה דמשמע יש מיתה אחר התחיה אלא שאין הגוף נעשה עפר ומאמר זה הובא גם כן במדרש הנעלם (פרשת וירא דף קיד.) עיין שם.

והמאמרים האלה מובנים במה שאמרו במדרש הנעלם (שם דף קטז.) בשם רבי יהודה בענין התחיה לעתיד, האי אומנא דאפיק כספא ממקורא דארעא מאי עביד בקדמיתא מעייל ליה בנור דליק עד דנפיק מיניה כל זוהמא דארעא והא אשתארת כספא אבל לאו כספא שלימתא, לבתר מה עביד מעייל ליה בנורא כדבקדמיתא ומפיק מיניה סטייפי, פירוש הסיגים כדאמר הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף (משלי כה, ד) וכדין איהו כספא שלמתא בלא ערבובייא.

כך קודשא בריך הוא מעייל האי גופא תחות ארעא עד דמתרקב כוליה ונפיק מניה כל זוהמא בישא ואשתאר ההוא תרווד רקב, פירוש כף מלא רקב ואתבניה גופא מיניה, ופירוש זהו בתחיית המתים שתהיה בראשונה לאחר ביאת המשיח לבתר ההוא יומא רבא דכתיב (זכריה יד, ז) וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַהֳ' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה (פירוש זה כשיגיע אלף השביעי) מתטמרן כולהו בעפרא כדבקדמיתא מן קדם דחילו ותקיפו דקודשא בריך הוא, הדא הוא דיכתיב וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד הֳ' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ (ישעיה ב, יט) ונפיק נשמתייהו מתעכל ההוא תרווד רקב ואשתאר גופא דאתבני תמן נהורא דיליה כנהורא דשמשא וכזהרא דרקיעא דכתיב וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ (דניאל יב, ג) וכדין כספא שלים גופא שלימא בלא ערבוביא אחרינתא עד כאן לשונו.

ובספר אור החמה הביא ביאור דברים הנזכר בשם רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל וזה לשונו פירוש כי שתי תחיות הם אחת בביאת המשיח אשר אז יקימו המתים מקברותיהם ואז יזדכך חומרם קצת ויתקיימו בימות המשיח ויהיו אוכלים ושותים ופרים ורבים בטהרה ובקדושה כנודע. אמנם 'בָּעוֹלָם הַבָּא' שהוא אלף השביעי שאז נאמר בו שאין בו לא אכילה ולא שתיה וכו' (ברכות יז.) לכך צריך זיכוך אחר יותר ויהיו בנקיקי הסלעים שאז נקרא 'יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל' ואז ימותו שעה אחת ויזדככו תכלית הזכוך באופן שאז יתעלה הגוף בערך הנפש ויהיה רוחני כמוה ממש.

והנה אלף השביעי עליו נאמר 'וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַהֳ' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה' כי יום שבת שמשו המאורות בלילה כמו היום ולכן לא נאמר בו וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר וזהו 'לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה' ועל אותו זמן נאמר 'וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַ‍ִם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ' (ישעיה ד, ג) כי אפילו הגוף יזדכך בערך הנפש ואז יקבלו הגופים פעם אחרת נשמותיהם בערב שבת בעת כניסת שבת בריש אלף השביעי עיין שם.

ועוד כתב שם במדרש הנעלם שהגוף אחר התחיה נקרא 'יִצְחָק' והוקשה לו מה יש בעקידת יצחק כדי לשחטו דמיון על אחר התחיה? וביאר שם על מיתה תנינא דחזרין למות פעם שנית כדי ליכנס לשבת שהוא אלף השביעי ולפי שאין זו מיתה גמורה כראשונה כי לא תהיה אלא רק ג' ימים שנאמר יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו (הושע ו, ב) לכן נקראת זאת 'עֲקֵדַת יִצְחָק' שהיא כעקידת יצחק שלא מת ממש אלא נעקד לפי שעה ונחשב כאלו מת ונשבע הקדוש ברוך הוא שאחרי זה לא ינסה את אברהם שהיא הנשמה כי אז כבר הגוף שנקרא יצחק הוא כספא נקיה עד כאן דבריו עיין שם.

והנה עינא דשפיר חזי יראה כמה מילין שפירין אנחנו למידין ממדרש הנעלם הנזכר וממוצא דבר למדנו דמה שאמר המאמר כאן צַדִּיקִים שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹתָן אֵינָם חוֹזְרִים לַעֲפָרָם, הכונה הוא צדיקים שמחיה אותם אחר ביאת המשיח שהיא התחיה הראשונה כאשר ימותו מיתה שניה אחרי זה שהוא שעה אחת דהיינו שיעור שני ימים כדי לכנס לאלף השביעי לא יחזרו לעפרם במיתה שניה ההיא כאשר היה להם במיתה הראשונה אלא ישאר גופם קיים כמו שהוא באדם שהוא מתעלף וישן, ואחר מיתה זו השנית אז יחיו תחיה השנית וישארו קיימים לעולם בזכוך גדול שיהיה הגוף בערך הנפש וכמפורש בדברי רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל הנזכר לעיל, ולפי זה דריש 'קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ' היינו על זמן שאחר תחיה השנית 'קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ' מה קדוש קיים כן הוא קיים ולא ישוב לעפרו ואומר 'כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלָ‍ִם' זו תחיה השנית.

צ״ב ב

וְאִם תֹּאמַר: אוֹתָן שָׁנִים שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַדֵּשׁ בָּהֶן אֶת עוֹלָמוֹ (ישעיה ב, יא). פירוש שנים שבאלף השביעי צדיקים מה הם עושים, כיון דהגוף שלהם מזדכך בערך הנשמות אם כן אותו זמן לא שייך קיום המצות אשר נוהגים עתה, ועל זה אמר 'עוֹשֶׁה לָהֶם כְּנָפַיִם כִּנְשָׁרִים' רצונו לומר כמלאכים שנקראים נשרים וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק 'וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים' (שמות יט, ד) שיש להם כנפים שאומרים בהם שירה, כן יהיו הצדיקים לעתיד באלף השביעי.

ועוד יעשה להם יתרון שיהיו 'שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם' כלומר על אודות החסדים הנקראים מים ושורש החסדים חמשה לזה אמר 'הַמַּיִם' ה' מים. אי נמי שיהיה להם כח כמיכאל שהוא שר החסד שהוא מים שנגלם בחסד דוקא ולכן יש לו כח ששט העולם כולו בשיטה אחת כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער מאמרי רבותינו ז"ל) על מאמר מיכאל באחת גבריאל בשתים אליהו בארבע (ברכות ד:) עיין שם. והם יהיה להם כח ומעלה כמו מיכאל ששט העולם בשיטה אחת שהוא על ידי שיתלבש במים שהוא החסד דוקא. ושמא תאמר 'יֵשׁ לָהֶם צַעַר' בשיטה זו ששטין העולם בשיטה אחת, תלמוד לומר וְקוֹיֵ הֳ' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ (ישעיה מ, לא).

וּמַה שִּׁירָה אָמְרוּ? "הֳ' מֵמִית בְּצֶדֶק וּמְחַיֶּה בְּרַחֲמִים" (שמואל א' ב, ו). נראה לי בס"ד דרבי אליעזר סבר אלו בני אפרים והקדוש ברוך הוא החיה אותם ברחמים אחר שהענישם על אשר דחקו את הקץ ויצאו שלא ברשות לכן אמרו 'הֳ' מֵמִית בְּצֶדֶק' על שדחקו את הקץ כי צֶדֶק [194] עם הכולל הוא מספר הַקֵּץ [195] והחיה אותם ברחמיו ולא בשביל צדקתם ואם תוסיף ד' פעמים הוי־ה פשוטה של עסמ"כ שעולה ק"ד [26×4=104] על מספר צֶדֶק יהיה מספר רַחֲמִים [194+104 = 298].

אך רבי יהושע סבר שירה זו אמרו הֳ' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל, דסבירא ליה סיימו הפסוק כולו עד 'וַיָּעַל' יען דסבירא ליה כשמואל דאמר אלה הם היו בני אדם שכפרו בתחיית המתים והחיה אותם הקדוש ברוך הוא להודיע כמו דאלו חיו כן היורדים לשאול יחיו לעתיד ולזה אמרו 'הֳ' מֵמִית וּמְחַיֶּה' על עצמם אומרים זאת וכמו כן צריך שתאמינו כי 'מוֹרִיד שְׁאוֹל' לבני אדם 'וַיָּעַל' אותם מקברותם לעתיד.

ועוד נראה לי בהא פליגי דרבי יהושע סבר כרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי שחיו ונשאו נשים והולידו ולזה אמרו הֳ' מֵמִית וּמְחַיֶּה' אותם עתה וכן לעתיד אחר שיהיה להם זמן חיים בעולם הזה עוד מוֹרִיד אותם לִשְׁאוֹל הוא הקבר ואחר כך וַיָּעַל אותם ממנו. ורבי אליעזר סבר כמאן דאמר שחזרו ומתו תכף ורק חיו לפי שעה להיות בהם סימן וסמיכת הלב על התחיה לעתיד ומה שאמרו פסוק וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח (דברי הימים א' ז, כ) לאו להוכיח מיניה דבני אפרים המה הן המתים שהחיה יחזקאל דאין מכאן הוכחה לזה אלא הביא הפסוק הנזכר דבני אפרים מנו לקץ וטעו ולכך נהרגו מדכתיב וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים (דברי הימים א' ז, כב) דקשא 'יָמִים רַבִּים' לשון יתר ומאי קא משמע לן? אלא הענין דאלו הם שמנו לקץ וטעו דכתיב וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים, כלומר בשביל שטעו בימים רבים קודם שהגיע הזמן האמיתי.

אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם, שֶׁחִפּוּ אֶת הַהֵיכָל כֻּלּוֹ שְׁקָצִים וּרְמָשִׁים (יחזקאל ח, י). קשא בשלמא למאן דאמר בני אפרים ולמאן דאמר שכפרו בתחייה יש טעם שהחיה אותם, אבל אלו מה טעם יש להחיותם? ונראה לי כדי שנבוכדנצר וסיעתו ידעו שאפילו הרעים שבישראל יש להם תקנה וחשובין הם לפני הקדוש ברוך הוא ועל כן נבהלים ותאחזמו רעד.

ומה שאמר 'שֶׁאֵין בָּהֶם לַחְלוּחִית שֶׁל מִצְוָה' רצונו לומר אפילו מחשבה טובה עוברת באקראי לא היה בהם והמחשבה בהיותה לבדה קרי לה לַחְלוּחִית.

צִוָּה הַמֶּלֶךְ וּרְמָסוּם. נראה בתחלה הרגום לפניהם כדי שיראו אותם הרוגים ותפסק תאותם וחמדתם שהיה להם בהם וכאשר לא הועילה זאת צוה שירמסום לפניהם ויראו אותם מנוולים כל כך ותפסק תאותם וגזרה זו היתה מדה כנגד מדה כנודע.

ומה שאמר 'שֶׁהָיוּ מְגַנִּין אֶת הַחַמָּה בְּיָפְיָן' הכונה הנאה שהיה לאדם הרואה את יופיין מגנה את ההנאה שיש לאדם מראיית החמה כי הנאה זו של ראייתם יתענג בה האדם עשר ידות מתענוג ראייתו בחמה שהוא אור גדול וחשוב ויש הנאה גדולה ממנו לפי הטבע של בני אדם.

אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל: לֵךְ וְהַחֲיֵה מֵתִים בְּבִקְעַת דּוּרָא. נראה לי בס"ד הטעם שרצה הקדוש ברוך הוא לעשות נס זה באותו היום כי ארבעה יסודות ארמ"ע [אש, רוח, מים, עפר] בהם בנוי עולם הזה והנמצא בו וכיון שביסוד הראשון שהוא האש עשה הקדוש ברוך הוא נס בו ביום לחנניא מישאל ועזריה רצה לעשות נס פלאי גם כן בו ביום ביסוד האחרון שהוא העפר דאלו המתים שהיו כעפר בבקעת דורא יחיה אותם וידעו הכל שהשם יתברך שליט בכל היסודות מראש ועד סוף וכמו שנאמר וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה (תהלים קג, יט), וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל (דברי הימים א' כט, יב).

שֶׁאִלְמָלֵא לֹא בָּא מַלְאָךְ וּסְטָרוֹ עַל פִּיו, בִּקֵּשׁ לְגַנּוֹת כָּל שִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים. הנה לפי האמת ודאי מה לתבן אצל הבר ומה הכלב המת הזה חשוב לפני דוד מלך ישראל בדיחא דמלכא ונעים זמירות אשר כל שירותיו הם ברוח הקודש וכולם מלאים סודות נוראים ומה דמיון וערך זה עם זה?!

אך הכונה שאם היה מניחו לשבח עוד שבח ארוך וגדול הכמות אז הוא היה מתגאה אחר כך בשירו שהיה מגנה לפני בני אדם שירות דוד המלך ע"ה שהיה אומר אני עשיתי שיר גדול הכמות יותר ארוך מן מזמור של דוד מלך ישראל וגם בעיני המון העם הפתאים שאין יודעין סודן של הדבר היה נראה הגנאי לומר זה עשה שיר יותר גדול מן המזמור הגדול שאמר דוד המלך ע"ה ולכך בא מלאך וסטרו שלא יגיע שבח שלו שיעור פסוק אחד.

ודע דגם דברים אלו שאמר לא היה הוא המוליד ומחדש אותם אלא השר והקליפה שלו גנבה את הדברים האל משירות דוד המלך ע"ה ושמה הדברים בפיו של אותו רשע והוא מה שאמר מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם דָּר וְדָר (דניאל ג, לג) גנב השר שלו זה מן התהלים מפסוק מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדֹר (תהלים קמה, יג) והן הן הדברים ממש ומה שאמר אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין, גנב אותם מפסוק לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ (תהלים קלו, ד), רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה הֳ' אֱלֹקַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ (תהלים מ, ו) וכיוצא במקראות אלו הרבה ונמצא הכל גנוב מן התהלים ולא חידש כלום!

שִׁשָּׁה נִסִּים נַעֲשׁוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, אֵלּוּ הֵן: צָף הַכִּבְשָׁן, וְנִפְרַץ הַכִּבְשָׁן, וְהֻמַּק סוּדוֹ. רש"י ז"ל הביא מן רבו דגריס 'והומק סידו' דסיד הכבשן נמחה מרוב החמימות. וקשא מה נס יש בזה והלא זה דבר טבעי שמרוב החמימות נמחה הסיד?

ונראה לי בס"ד דכולי עלמא ידעי דהכבשן נצטנן מבפנים ואם כן אם אין האש בפנים נצטנן ולא יש בו חום והסיד נמחה בפנים מרוב חמימות נמצא דבר זה הוא נס פלאי נס בתוך נס דלחנניא מישאל ועזריה נתקרר ולסיד הכבשן עודנו חם חזק והרואין המה ראו כן תמהו על דבר זה שהוא שני הפכיים בנושא אחד.

צ״ג א

גְּדוֹלִים צַדִּיקִים יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת (דניאל ג, כה). קשא מהיכא משמע זה מהכא דשמא הם היו הולכים זה בצד זה כזה [הציור חסר] ולא זה את זה ונבוכדנצר קראו רְבִיעָאָה שחשב צד המלאך אחרון אך באמת הוא הראשון וטעה בו נבוכדנצר?

ונראה לי בס"ד דחנניא מישאל ועזריה הם גדולים במעלה זה בזה וחנניה גדול ועזריה קטן שבהם ואם באמת נבוכדנצר טעה וצד המלאך הוא נחשב ראשון צריך שילך חנניה סמוך למלאך ואיך יטעה לחשוב צד המלאך אחרון אם ראה את חנניה הולך סמוך למלאך והיה צריך שיבין שצד המלאך הוא הראש ואיך קורא את המלאך רְבִיעָאָה? אלא ודאי הוא ראה את עזריה הקטן הולך סמוך למלאך ומזה הבין שצד של חנניה הוא הראש ולכך קרא את המלאך רְבִיעָאָה ואם כן שמע מינה גדולים יותר ממלאכי השרת דהא המלאך הולך רביעי סמוך לעזריה.

בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ, בָּאוּ כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְטָפְחוּ לְשׁוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׁרָאֵל עַל פְּנֵיהֶם (דניאל ט, ז). הטעם שֶׁטָפְחוּ עַל פְּנֵיהֶם נראה מפני שיודעים דעונות האדם רשומים על הפנים כמו שנאמר הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ (ישעיה ג, ט) ולכן אמרו לְךָ אֲדֹנָ־י הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים (דניאל ט, ז).

גם עוד טָפְחוּ עַל פְּנֵיהֶם כי בישראל כתיב לְמַעַן תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם (שמות כ, טז) ולכן כשעבדו עבודה זרה וסלקו היראה מעל פניהם טפחו אותם על פניהם.

ומה שאמר 'אֲנִי אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר' (שיר השירים ז, ט) נראה לי בס"ד הכונה דתמר אשת יהודה כדי שלא לבייש את יהודה קבלה להפיל עצמה לכבשן האש וכל שכן שישראל כולם ילמדו ממנה ליפול בכבשן בשביל כבודו יתברך אם בשביל בשר ודם כך קל וחומר בשביל כבוד שמים, ולזה אמר אני אמרתי אעלה ממעשה תמר שיהיו כל ישראל מפילים עצמן לכבשן בשביל כבודו וסוף לא עלה בידי אלא סנסן של חנניא מישאל ועזריה שהפילו עצמן לכבשן בשביל כבודי.

וְאֵין 'הֲדַסִּים' אֶלָּא צַדִּיקִים (זכריה א, ח). נראה כי הדס החשוב הוא משולש וכן הצדיק משולש בתורה ויראה וגמילות חסדים כמו שפירש רש"י ז"ל על אשכולות איש שהכל בו (תמורה טו:) ונראה לי 'הֲדַסִּים' [119] גימטריא קי"ט וראשי תיבות חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל עֲזַרְיָה [118] עם הכולל גימטריא קי"ט.

וְעַכְשָׁיו לֹא עָלָה בְּיָדִי אֶלָּא סַנְסָן אֶחָד, שֶׁל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה (זכריה א, ח). הא דקרי לחנניא מישאל ועזריה בשם סנסן נראה בס"ד מפני שזכו לעשות להם נס כפול שהוא נס בתוך נס שהכבשן נתקרר מבפנים ונתרבה חומו מבחוץ גם חללו קר וכותליו חמים ביותר שהרי נפל הסיד ונפרץ הכותל מתוקף החום נמצא היה נס כפול לכן קראם סַנְסָן כי 'סַנְסָן' למפרע 'נֵס נֵס'.

וְאֵין 'מְצֻלָּה' אֶלָּא בָּבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָאֹמֵר לַצּוּלָה חֳרָבִי, וְנַהֲרֹתַיִךְ אוֹבִישׁ" (ישעיה מד, כז). נראה לי בס"ד הא דקרי לבבל צּוּלָה דאמרינן במכלתין (לעיל דף נו:) 'ויצו' זו עבודה זרה דכתיב הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו (הושע ה, יא) עיין שם. ושם בבבל היה עבודה זרה הנקראת בֵּל דכתיב וּפָקַדְתִּי עַל בֵּל בְּבָבֶל (ירמיה נא, מד) נמצא שם בבל רמוז בו עבודה זרה ולכן נקראת בבל בשם צּוּלָה חלק התיבה לשתים וקרי בה 'צו לה' והיינו צו עבודה זרה יש לה כי בל וצו הכל אחד דשמות עבודה זרה הם דנקראת כך ונקראת כך.

מְלֵאִים רֹגֶז נַעֲשִׂים שְׂרֻקִּים, וַאֲדֻמִּים נַעֲשׂוּ לְבָנִים (ישעיה מד, כז). נראה לי בס"ד דתחלה כוחות הזדונות שהם 'מְלֵאִים רֹגֶז נַעֲשִׂים שְׂרֻקִּים' רצונו לומר כמו כוחות השגגות ואחר כך כוחות השגגות אלו 'נַעֲשׂוּ לְבָנִים' רצונו לומר כוחות זכיות שאין הקטיגור נעשה סניגור בבת אחת אלא בהדרגות.

מַאי 'רָאִיתִי הַלַּיְלָה'? בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַהֲפֹךְ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְלַיְלָה (זכריה א, ח). נראה לי עון עבודה זרה נקראה חטאה גדולה דכתיב אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב (שמות לב, לא) ואם תסיר מספר 'חטאה גדולה' [71] שהוא ע"א מן מספר עולם [146] ישאר מספר לילה [75].

אי נמי אמרו רבותינו ז"ל ישראל נקראו יונה בזמן שאין עובדים עבודה זרה כי היונה לא תזדווג אלא עם בעלה ואם תסיר מספר יונה [71] שהוא ע"א מן מספר עולם [146] ישאר מספר לילה [75].

ומה שאמר בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַהֲפֹךְ אֶת כָּל הָעוֹלָם לְלַיְלָה נראה לי בס"ד כיון שהשתחוו לצלם חטאו ופגעו ב'אמונה' [102] שמספרה ק"ב דכתיב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה (הושע ב, כב) ואם תחסר מן מספר עולם [146] מספר ק"ב [102] ישאר מספר דם [44].

או יובן כיון שחטאו בעבודה זרה פגעו באות א' דְּאָדָם הרומז ליחידו של עולם ולכן נשאר 'דם' באדם.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּרֹק טָבְעוּ. נראה לי בס"ד דאיתא בפסחים (פסחים דף מב:) הא בדרווקא הא בדפורצני ורווקא הוא מים שנותנים בשמרי היין ומסננין אותם עיין שם, ומקודם היה להם יין הרבה ונמצא אצל מוכרי היין בורות גדולים מלאים יין ונזדמן בור אחד שהיה מלא מאלו המים שקורין רווקא ואירע הדבר שטבעו בהם.

ולכן אחר שאמר רב שמתו בעין הרע בא שמואל והגיד איך היתה מיתתם ואמר שטבעו ברווקא, כי רוק ורווקא לשון אחד הוא ועיין בערוך ערך פרצן.

או אפשר שטבעו ברקק של מים ולזה הרקק קרי לי שמואל בשם רוק ומעשה שהיה כך היה. או אפשר שהיתה עיר אחת בימיהם ששמה רוק וכך היה קבלה בידם שטבעו בנהר בעיר ששמה רוק ובודאי היתה מיתתם כפרה על ישראל להשבית הקטרוג וכענין עשרה הרוגי מלוכה.

זוּטְרֵי אַיְתִּי בְּלָא דַּעְתַּיְהוּ. פירש הרמ"ה ז"ל קטנים מאד הוציאום שלא הרגישו בני העיר בהוצאתם. ורש"י פירש שלא עלה על לבם דלפריה ורביה בעי. ולכל הפירושים קשא והלא נבוכדנצר היה מושל באותו זמן במצרים שנלחם עמהם והיו תחת ממשלתו ואם כן יביאם בפרהסייא? ונראה לי בס"ד כי היא שלח את דניאל בסתר שלא ירגישו בו שהוא שלחו כדי שלא יאמרו הבריחו כדי שלא יאמרו אלקיה קליא בנורא ולכך לא הראה עצמו שהוא שלוח מן המלך.

וְדָנִיֵּאל אָמַר: אֵיזִיל מֵהָכָא, דְּלָא לִיקַיֵים בִּי: "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵש" (דברים ז, כה). הנה בודאי מעיקרא לא קבל דבר זה עליו ואיך יהיה אלוה בעל כרחו? אך חש מלעז הבריות שהיו אומרים עליו כן.

מְלַמֵּד שֶׁעֲשָׂאָם כִּקְלָיוֹת. נראה לי בס"ד הכונה אם היה זורקם לתוך האש לא היו נעשים כקליות אלא היו נעשים אפר וגחלים ותתאבד צורתן אך הוא הניחם בתוך מחבת של נחשת והעבירם בתוך הכבשן כאדם שתולה בשר בתוך המחבת ומאת ה' היתה שהניח בלבו לעשות כן כדי שיוציאום אחר כך מן הכבשן ויהיו נראין קלויים בעוד צורתן עליהם לעיני הכל ויתבזו ויתפרסם הנס ביותר, מה שאין כן אם היה זורקן לכבשן היו נעשים אפר ואין ניכרים ולא היה אפשר להוציאם קודם שיהיו אפר וגחלים כי מי יוכל להתקרב לכבשן להוציאם אבל במחבת יש ידות ארוכות ושלשלאות ברזל קבועים בה ומשכום והוציאום אחר שנקלו. וענין קלייה זו נרמזה באחאב שנקרא 'אַחְאָב בֶּן קוֹלָיָה' (ירמיה כט, כג) רצונו לומר בן שנעשה כקליות ונרמז דבר זה בו מפני כי הוא התחיל בקלקלה כי אחאב אזל בראשונה אצל בת נבוכדנצר וניבא לה השמיעי לצדקיה.

מַאי עָבוּד? אָזִיל לְגַבֵּי בְּרַתֵּיהּ דִּנְבוּכַדְנֶאצַּר (ירמיה כט, כג). אף על גב דסוף לא נאפו עמה עם כל זה אמר הכתוב יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם (ירמיה כט, כג) יען ממה שרצו לעשות עם בתו של נבוכדנצר בנבואה של שקר מוכח שכבר עשו כזאת בישראל בנשי רעיהם ונאפו עמהם על ידי נבואת שקר כזו שהיו הולכים אצל האשה ואומרים לה דברים של נבואה בדבר זה כמו שאמרו לבתו של נבוכדנצר והיו מנאפים על ידי זה את נשי רעיהם.

ומה שאמר לה אביה כִּי אַתּוּ לְגַבָּךְ שַׁדְרִינְהוּ לְגַבָּאִי, נראה שהיא בבואם אצלה ודברו לה נבואתם נתנה להם יום נועד שיבואו אצלה ביום פלוני וחשבה שתחלה תגיד לאביה על הדבר הזה ולכן אמר לה 'כִּי אַתּוּ לְגַבָּךְ' בזמן הנועד 'שַׁדְרִינְהוּ לְגַבָּאִי'.

וְהָא חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שְׁאַלְתִּינְהוּ, וְאָמְרוּ לִי: אָסוּר. קשא אמאי לא אמר להם והלא בתורתכם כתוב שזה אסור וכדהוה במעשה זמרי ונהרגו על ידי זה כ"ד אלף במגפה ובודאי הוא היה יודע זאת וכבר אמר לבתו 'אֱלֹקֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא'?

ונראה לי כי הם לא אמרו לה שדבר זה מותר לכל אדם אלא רק הותר 'להם' ועשו טעם לדבריהם כי אמרו לה רצון הבורא שיתן לו עוד מעלה חדשה לאביה אחר שנתן לו כמה מעלות והוא שיהיה מזרעו אדם נביא ואי אפשר להיות מזרעו שהוא נכרי אדם שתשרה עליו נבואה אלא אם כן תתעבר היא מנביאי ישראל שיהיו שנים נביאים באים עליה בזה אחר זה תכף ומיד ואז הולד שתתעבר מהם יהיה ראוי שתשרה עליו נבואה, ולכן הם כל אחד נתנבא על חבירו ושניהם באו אצלה ביחד כדי שיבואו עליה בזה אחר זה ותקלוט זרע משניהם וזה לא הותר לעשותו אלא רק פעם אחת ולהם דוקא מפני שהיו נביאים וכל זה נעשה לכבוד נבוכדנצר שיהיה מזרעו נביא.

ולכן נבוכדנצר אמר להם וְהָא חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שְׁאַלְתִּינְהוּ, וְאָמְרוּ לִי 'אָסוּר' פירוש שאלתי אותם אם מותר לבא על בתי כדי שתתעבר מכם ויהיה הולד נביא כמוכם ואמרו לי זה הדבר אסור לנו לעשותו. ואם כדבריכם למה לא צוה הקדוש ברוך הוא להם לעשות הדבר הזה מאחר דגם הם נביאים? ואמרו מה קושיא זו הנה אנחנו גם כן נביאים כמותם ואותנו צוה ולהם לא צוה כי בנו בחר לעשות הדבר הזה.

אַמְרֵי: יְהוֹשֻׁעַ כֹּהֵן גָּדוֹל. קשא למה לא בחרו בדניאל איש חמודות ע"ה שהיה מפורסם וגדול ביותר, דהא אמרו רבותינו ז"ל הקדוש ברוך הוא עשה סיבה שלא יפיל דניאל לכבשן עם חנניא מישאל ועזריה כדי שלא יאמרו בזכותו ניצולו חנניא מישאל ועזריה?

ונראה לי בס"ד אמרו בדעתם כהן גדול עדיף שנכנס כל שנה ביום הכיפורים למקום אש להבת שלהבת שהוא רוחני וקדוש ואינו נשרף וכל שכן כאן באש של הדיוט שלא ישרף.

או יובן בס"ד בשביל שהיה בעינם דניאל נפיש זכותיה טובא חשו אם יפילו אותו עמהם הם ישרפו והוא ינצל שיעשה הקדוש ברוך הוא נס תוך נס וכדהוה אחר כך גבי יהושע שהוא ניצול והם נשרפו, אבל על יהושע לא חשבו שיזכה לנס כזה אלא ודאי הנס שיתקרר הכבשן להם ולו ולא הוי פלגא דינא ופלגא ניסא.

אָמַר לוֹ: וְהָא אַבְרָהָם יָחִיד הֲוָה. כתב הרב עין יעקב רבים מקשים בזה דאמאי לא אמר נבוכדנצר טענה זו לאותם נביאי השקר כשאמרו 'אִינוּן תְּלָתָא הֲווּ וַאַנָן תְּרֵין'? ותירוצו הראשון דוחק, דאם יציל יחיד למה גרע היחיד אם יש עמו עוד צדיק? ותירוצו השני מוקשה מאד כי הוא כבר אמר להם 'אִיבְדְקִינְכוּ כְּמוֹ שֶׁבָּדַקְתִּי לַחֲנַנְיָא מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה' וקבלו דבריו ולא טענו כזאת אלא רק השיבו ד'אִינוּן תְּלָתָא הֲווּ וַאַנָן תְּרֵין' ועתה איך ישיבו שאינו מלך הגון לחזור מדבריהם שכבר הודו שהוא מלך הגון, ועוד מעיקרא נמי לא הוו יכולים לומר לו שהוא אינו מלך הגון מאחר שכבר נעשה על ידו נס של חנניא מישאל ועזריה.

ונראה לי בס"ד אם היה מוכיח להם מן אברהם אבינו ע"ה היו אומרים לי התם שאני כי היה נמרוד רוצה להעבירו על דברי תורה לעבוד עבודה זרה ולכן כיון שקדש שם שמים והפיל עצמו לכבשן אז אף על פי שהיה יחיד הגינה עליו מצות קדוש השם וניצול, מה שאין כן בענין שלהם שרצה להפילם כדי לבדוק אותם אם הם נביאים לא היה מפילם כדי לעבוד עבודה זרה והם לא היו עושים במפלתם מצוה גדולה של קדוש השם כדי שתגין עליהם כדהוה גבי אברהם.

אך גבי יהושע בעת שהפילו ודאי לא אמר לו שהיא מפילו כדי לעשות רצונם של אלו שבקשו ממנו להפילו עמהם על לא חמס בכפו, כי גנאי זה למלך שכמותו שיעשה דבר זה בשביל לבדוק בו אחרים ושיהיה נכנע לאנשים אלו לקיים דבריהם בנפש אדם גדול וצדיק, אלא מוכרח שאמר לו שהוא רוצה שיבעל את בתו כדי שתקבל זרע ממנו ואם לא ירצה יפיל אותו בכבשן האש ויהושע לא רצה והפילו. ולכן כשיצא לשלום שפיר קאמר ליה הלא אברהם יחיד הוה ואתה מסרת עצמך בעבור מצות אלקיך כמוהו כי עבודה זרה וגילוי עריות הם שקולים שחייב האדם שיהרג ולא יעבור.

מַאי טַעְמָא אִיעֲנַשׁ. קשא וכי חריכות בגדים הוא נחשב הפסד גדול שיהיה נחשב בכלל עונש? ויש לומר לאו משום דמיהם קאמר אלא בשביל כבוד הנס דאי לא אחרוך מאניה היה הנס גדול ופלא בעיני העולם על עתה והיה הוא מתכבד בו יותר עשר ידות.

צ״ג ב

וְכִי דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לִטֹּל שֵׁשׁ סְאִין? אֶלָּא, רֶמֶז רָמַז לָהּ שֶׁעֲתִידִין שִׁשָּׁה בָּנִים לָצֵאת מִמֶּנָּה, שֶׁמִּתְבָּרְכִין בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת (שמואל א טז, יח). יש להקשות למה כפל הלשון רמז רמזה לה? ונראה לי בס"ד דנקיט הכי על אשר עשה לה בזה שתי רמיזות האחת בגוף השעורים שנתן לה שעורים ולא חטים והשניה במספר השש והוא על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד מנחת שעורים שמקריבים ביום ראשון של ספירת העומר דהשעורים הם סוד ה׳ גבורות מנצפ"ך שבמלכות וכנזכר בשער הכוונות שעשה חשבון כזה עיין שם. וידוע רות היא בחינת המלכות ולכן קודם שנשאה בועז ונזדווג עמה נתן לה שעורים לרמוז שעתה אין בה אלא ה׳ גבורות מנצפ"ך הרמוזים בשעורים וכאשר יזדווג יתן לה חמשה חסדים ונמצא בגוף השעורים עשה לה רמז ובמספר הששה עשה רמז הרי שתי רמיזות ולכן אמר רֶמֶז רָמַז לָהּ לשון כפול.

או יובן בס"ד עשה לה שתי רמיזות כשנתן לה השש שעורים האחת במספר הששה רמז לה שיצאו ממנה ששה צדיקים שיתברכו בשש ברכות ואלו הן דוד ומשיח דניאל חנניה מישאל ועזריה והשניה רמז לה בכמה דורות יבואו ולכך סידר אותם כך בשורה ראשונה הניח שעורה אחת רמז לדוד המלך ע"ה ותחתיה בשורה שניה הניח ד' שעורות - - - - רמז לה יבואו הארבעה בדור אחד ובשורה שניה הניח שעורה אחת רמז למלך המשיח שיבא בב"א [במהרה בימינו אמן] והרי כאן עשה שתי רמיזות.

או יובן עשה לה שתי רמיזות האחת במספר השש והשניה בצירוף אותיות בְּרָכוֹת כי עשה גם כן בשלשה שעורים צורת סגול כזה [הציור חסר] והוא צורת מגן דוד מה שאין כן מגן מלכי ישראל הוא רק בעל שלשה ואין בו ששה.

או יובן סידר על כפה בשלשה שעורין צורת בי"ת ב ואחריה סידר צורת כ"ף כ הרי שתי אותיות כ"ב והיא עצמה שמה רוּת צרף אותיות כ"ב עם אותיות רוּת הרי כאן צירוף בְּרָכוֹת נמצא בסדר השעורים על גופה ששמה רות נרמז אותיות בְּרָכוֹת ובמספר הששה נרמזו ששה צדיקים שיוצאים ממנה שיתברכו בששה ברכות ולכן אמר רֶמֶז רָמַז לָהּ בלשון כפול.

'יֹדֵע נַגֵּן', שֶׁיּוֹדֵעַ לִשְׁאֹל (שמואל א טז, יח). פירוש על דרך שאלת חכם חצי תשובה. 'גִבּוֹר חַיִל' שֶׁיּוֹדֵעַ לְהָשִׁיב, כי יש משיב דברים ארוכים והאריכות מבלבל את השומע ומסיר המתיקות של התשובה ויש שתשובתו קב ונקי. אי נמי יודע להשיב תשובה שכולל בדבריו דברים שדוחין הקשיות שיש לשומע להקשות על דבריו שמתקן כמה ענינים לפי דרכו. 'אִישׁ מִלְחָמָה' שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּׂא וְלִתֵּן בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פירוש אחר שעשו רבנן מלחמה בתורה זה אומר ככה וזה אומר ככה זה אוסר וזה מתיר הוא יבא להכריע שישא מדבריו של זה סברות שזורקן ומבטלם על ידי ראיות ונותן לזה סברות ברורות לחזק דבריו ולקיימם. 'וַה' עִמּוֹ' שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם, פירוש בין בדיני ממונות בין בדיני איסורים בין בדיני קנסות בין בדיני גזירות ולא כאשר תמצא בעלמא שאומרים הלכה כרבי עקיבא בגזרותיו (עירובין מו:) דוקא וכן הלכה כרב באיסורי דוקא והלכה כשמואל בדיני (מנחות מא:) דוקא אלא הוא הלכה כמותו בכל מקום.

וּמְנָא לָן דְּדוֹאֵג הֲוָה (שמואל א טז, יח). נראה לכך נקרא דוֹאֵג אותיות 'דאג וא"ו' שדאג על ששה ברכות שזכה להם דוד המלך ע"ה ולכך סיפר אותם בדרך לשון הרע שצרה עיניו בהם והאג בלבו עליהם.

מְלַמֵּד, שֶׁהִטְעִינוֹ מִצְווֹת וְיִסּוּרִים כְּרֵחַיִם (ישעיה יא, ג). קשא מצות מאן דכר שמייהו הכא גבי יסורין? ונראה לי בס"ד דאם לא היה המשיח סובל יסורין רבים בשביל ישראל לא היו ישראל מתקיימים בעולם ומי היה עושה המצות ונמצא כיון שעושה הוא להם קיום בעולם שעל ידי כך עושים מצות יש לו חלק בכל המצות שעושין כי הוא הגורם והוא הסיבה לעשות מצות אלו נמצא הטעינו יסורים רבים ומחמת יסורין אלו הטעינו מצות רבים שעושין ישראל שיש לו זכות בהם כאלו הוא עשאם.

רָבָא אָמַר: דְּמוֹרַח וְדָאִין (ישעיה יא, ג). נראה הכונה דרוח הקודש היתה שורה על חוש הריח שלו וכאשר היתה שורה על חוש הראות של משה רבינו ע"ה רוח הקודש שהיה יכול לידע מן הראיה וכמו שנאמר וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם (שמות יח, כא) והנה בודאי המשיח דכתיב ביה הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד (ישעיה נב, יג) גם הוא יזכה למה שזכה משה רבינו ע"ה שתשרה רוח הקודש על חוש הראות שלו, אך לו נוסף דבר זה ששורה גם על חוש הריח שלו מה שלא זכה שום צדיק לדבר זה ולכן הוא משתמש בחוש הריח דמורח ודאין ואינו משתמש בחוש הראות אף על גב דיכול להיות חזי ודאין מפני שדבר זה הוא תוספת שהוסיף לו הקדוש ברוך הוא על זולתו. ועוד כי זה הוא פלא יותר כי ראיה היא מקרוב עד שיעמדו בעלי דינים לפניו ויראה אותם אך בריח יוכל לידע מרחוק קודם שיראה אותם וקידם שיעמדו לפניו מורח ודאין. ועוד בראיה ישיג מצד אחד דהיינו מצד אשר מלפניו אך בריח ישיג מכל הצדדין אפילו מהעומד אחריו.

ונראה לפרש בס"ד הטעם שזוכה שתשרה רוח הקודש על חוטמו דמורח ודאין כי ידוע מה שכתב הגאון השל"ה שיש בפני האדם רמז לשם הוי־ה והוא שני עינים הם שני יודי"ן וחוטם דוגמת וא"ו הרי מספר כ"ו דשם הוי־ה ברוך הוא. ועוד יש רמז לשם הוי־ה בחוטם עצמו והוא שתי נחיריים הם דוגמת שני יודי"ן וקו המפסיק ביניהם דוגמת וא"ו הרי מספר שם הוי־ה ברוך הוא עיין שם נמצא יש יתרון בחוטם על עינים וכל שכן על שאר אברים שהוא משלים בחצוניות שלו מספר שם הוי־ה ברוך הוא כי הוא בכללו דוגמת וא"ו וגם עוד בו עצמו יש רמז לשם הוי־ה ברוך הוא לכך נתקדש חוטמו של משיח יותר ולכן כתיב וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת הֳ' (ישעיה יא, ג) כי בחוטם נרמז שני הויו־ת שהם מספר ב"ן שהוא במלכות הנקראת יראה.

ועוד נראה לי מספר חוֹטֵם [63] הוא ס"ג אותיות ג"ס ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צח.) אין בית דוד בא אלא עד שיכלו גסי הרוח לכן תהיה קדושתו ניכרת בחוטם שמספרו ג"ס להורות כי בימיו בטל גס מן העולם וימצא עניו בלבד ובזה יובן שפיר הפסוק אחר שאמר וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת הֳ' סיים 'וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ' שבימיו נמצאים ענוים בלבד.

נִּסְתָּרְסָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בִּימֵיהֶם (דניאל ג, כה). יש להקשות מה סירוס שייך בעבודה זרה שהיא עץ ואבן וברזל? ונראה לי בס"ד אם לא היה נעשה נס זה לחנניא מישאל ועזריה היה עושה נבוכדנצר הרשע עוד צלמים אחרים שיעבדום ונמצא צלם זה היה מוליד צלמים אחרים אך עתה שראה הנס הזה לא עשה כלום דהא על זה שכבר עשהו נתחרט ונתבזה וזה הסירוס שנעשה לעבודה זרה שלא נולדו צלמים עוד.

זֶה סֵפֶר דָּנִיֵּאל, שֶׁנִּקְרָא עַל שְׁמוֹ (דניאל א, א). קשא מאי רבותא בזה והלא כל נביא נקרא ספר על שמו? ונראה לי כיון שהוא לא לימד תורה ברבים לא היה מן הראוי שיקרא ספרו על שמו ולכך הבטיחו השם יתברך שֵׁם עוֹלָם יִהְיֶה לוֹ (ישעיה נו, ה) שאף על פי כן יהיה נקרא ספרו על שמו.

ומה שאמר על נחמיה שֶׁהֶחֱזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ פירוש שאמר אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל הָעָם הַזֶּה (נחמיה ה, יט) דמשמע הוא עשה, ובאמת אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו לא יכול לעשות כלום והוא החזיק טובה לעצמו דלכך בעי רחמי שיזכרהו לטובה בעבור אשר עשה.

צ״ד א

בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת חִזְקִיָּהוּ מָשִׁיחַ, וְסַנְחֵרִיב גּוֹג וּמָגוֹג. אין הכונה שיהיה הוא מלך המשיח ממש ותהיה הגאולה השלימה שעתידה להיות בימיו, אלא הכונה שיתן לו הקדוש ברוך הוא מעלות דוגמת מעלות המשיח ויעשה לו נוראות ונפלאות מעין נוראות ונפלאות שיהיו למלך המשיח.

ומה שאמר 'סַנְחֵרִיב גּוֹג וּמָגוֹג' הכונה שתהיה מפלת סנחריב במקום מפלת גוג שבמפלת סנחריב תמחה ותתבטל קליפת גוג ומגוג ואז יאבדו באותו זמן גוג ומגוג במקום שהם יושבים ותתבטל מלחמת גוג ומגוג ולא תהיה לעתיד כי יאבדו הם וקליפתם לגמרי ומדת הדין קטרגה כיון שלא אמר חזקיהו המלך ע"ה שירה על הנסים שעשית לו הן ברפואתו ומעמד השמש והן במפלת סנחריב אין ראוי שיזכה ליקח מן המעלות הראויים למלך המשיח כלום.

והא דמדת הדין תלתה הדבר הזה בשירה מפני דידוע שבשירה יהיה מיתוק הגבורות וכל צדיק שהוא מבחינת הגבורות יש לו כח למתק הגבורות בשירה טפי משאר צדיקים ולכן תמצא אברהם אבינו ע"ה כשחפר הבארות לא נתקיימה חפירתם כי באו הפלשתים וסתמום שמלאום עפר (בראשית כו, טו) אבל יצחק אבינו ע"ה כיון שהוא עצמו מבחינת הגבורות כי הוא עטרא דגבורה אז כשחזר וחפר הבארות ההם נתקיימו מעשיו, ולכך אמר כִּי עַתָּה הִרְחִיב הֳ' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ (בראשית כו, כב) ופרשתי בס"ד מה שאמר 'בָאָרֶץ' רמז בזה קיום הארץ הוא על ידי הגבורות. ולכן אם תמלא אותיות הָאָרֶץ כזה ה"א אל"ף ר"ש צד"י יעלה המלוי תל"ה שהם ה' פעמים אלקים [86×5=430] עם חמשה אותיות השורש שלהם.

ובזה פרשתי בס"ד (מקים ארץ) [וְנִבְנְתָה עִיר] עַל תִּלָּהּ (ירמיה ל, יח) כלומר תלה הגבורות הנזכר כי בניינה וקיומה הוא על ידי הגבורות ששרשן תל"ה. ובזה פרשתי בס"ד לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת הֳ' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ (תהלים מו, ט) והם שמות אלקים הנזכר שרמוזים במלוי אותיות וכאמור.

ומה שאמר 'פָּתְחָה הָאָרֶץ וְאָמְרָה לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם' הכונה הוא על המלאך הממונה על הארץ כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בביאור פרקי שירה עיין שם, וכן כאן השר הממונה על הארץ אמר אני אומר שירה במקום אותו צדיק ועשהו משיח.

ומה שנתעורר על זה שר הארץ יותר מפני כי הארץ עומדת על התורה כמו שנאמר אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי (ירמיה לג, כה) ולכן יראה ארץ קודם מתן תורה שמא לא יקבלו ישראל את התורה וכיון שקבלו שקטה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פח.) על פסוק מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה (תהלים עו, ט) בתחלה יראה ואחר כך שקטה וחזקיה המלך ע"ה הרביץ תורה בישראל יותר מכל דורות אחרים וחזק וקיים עמוד התורה שבו נעשה קיום ועמידת הארץ אחר אשר אחז אביו אחז בתי כנסיות ובתי מדרשות וגזר שלא יעסקו בתורה והיה העולם מתמוטט ובא חזקיה המלך ע"ה וחזקו וקיימו ואמצו לכן שר הארץ השתדל בזכותו של חזקיהו המלך ע"ה עתה ואמר אני אומר שירה ועשהו משיח.

ומה שאמר, אָמַר שַׂר הָעוֹלָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲשֵׂה צִבְיוֹנוֹ לְצַדִּיק זֶה! היינו שר העולם הוא מלאך מט"ט כנודע ובקש שיעשהו משיח ממש ובימיו תהיה הגאולה ממש וְיָצְאָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה 'רָזִי לִי רָזִי לִי' כלומר עתה אין זמן זה ראוי וכשר לגאולה העקרית השלימה מפני שעדיין ניצוצי הקדושה לא נשלם בירורם וכפלה הלשון אחד כנגד ניצוצי קדושה השייכים לתפארת אשר כנגדם אנו אומרים בכל יום פרשת הקטורת שהיא תורה שבכתב בחינת תפארת ואחת כנגד ניצוצי קדושה השייכים למלכות שהוא סוד תורה שבעל פה אשר כנגדם אנו אומרים בכל יום ברייתא של הקטורת דתנו רבנן שהיא תורה שבעל פה בחינת המלכות.

וכששמע הנביא העכוב הוה בעבור ניצוצי קדושה אמר 'אוֹי לִי' שני פעמים כי הנצוץ שהוא טוב כאשר הוא מעורב בקליפה מספר ה'טוב' [17] שלו נהפך למספר אוֹי [17] כי החשבון שוה גם הבת הקול נקטה לשון 'רָזִי לִי רָזִי לִי' כי רָזִי בהפוך אתוון זִיר שהוא כתר ונרמזה דעתה תפארת ומלכות לא הגיעו למדרגת 'שני מלכים בכתר אחד' אלא הם שני כתרים וזהו זִיר כפול.

והנה בספר ועד לחכמים כתב הגאון חיד"א ז"ל דבר אחד השייך למאמר זה דמכלתין והוא דכתב שקבל מרבני זקני עה"ק ירושלים תוב"ב דידוע הוא שחזקיהו המלך ע"ה מפני סנחריב סתם מי גיחון ועד היום ביום השישי בחצות שסוגרים פתחי שערי ירושלים כי כל הישמעלים הולכים בעונותינו הרבים לבית המקדש נשארה העיר כמעט ריקנית ומשום הכי סוגרים השערים, וההולך שם אצל שער אחד אשר הוא סמוך למגדל שומע קול מים רבים שהולכים מתחת לארץ.

ובזמן שהרב מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל היה בעה"ק ירושלים תוב"ב בא שר אחד תקיף הנקרא אבו סיפ'ין וידע שמלך ישראל סתם מי גיחון ושאל אם נמצא היום מי שיוכל לפתחו ואמרו לו הגוים יש חכם שהוא אלקי ושמו רב חיים ויטאל, ודאי שהוא יכול לפתחו ושלח אחריו ביום השישי ואמר לו גוזרני עליך שבעוד שאני הולך לבית המקדש פתוח תפתח את הנהר הזה שסתם מלך שלכם והוא נצרך הרבה לעיר ועליך מוטל לפתחו, ואם אין דמך בראשך!

ומורנו הרב רבי חיים ויטאל עשה קפיצת הדרך והלך לדמשק ובא אליו רבינו האר"י ז"ל בחלום ואמר לו הסכלת עשה כי זה השר היה גלגול סנחריב ולכן נקרא אבו סיפ'ין שבערבי פירושו 'אבי החרבות' ואתה יש בך ניצוץ חזקיה המלך ע"ה והיתה שעת הכושר לתקן ולפתוח מי גיחון כי שלא ברצון חכמים עשה חזקיה המלך ע"ה שהוא מדברים שלא הודו לו חכמים (פסחים נו.) ובזה היתה אתחלתא דגאולה.

והשיבו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל לא רציתי להשתמש בשמות הקודש ואמר לו רבינו האר"י ז"ל אלו לא נשתמשת לבא לדמשק החרשתי אבל מאחר שנשתמשת לזה היית יכול להשתמש לפתחו והיה קדוש השם ותיקון גדול! אמר לו מורנו הרב רבי חיים ויטאל אם כן אחזור לירושלים לפתחו. אמר לו חליף שעתא ולאו זמניה הוא עד כאן דבריו עיין שם.

ומדבריו של רבינו האר"י זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] האחרונים שאמר למורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל 'חליף שעתא ולאו זמניה הוא' נתפרש לנו טעם למה אחר שסתמו חזקיהו המלך ע"ה לא פתחו ישעיה הנביא ע"ה ושאר גדולי ישראל שבכל דור ודור אחר שלא הודו לו בסתימתו חכמי דורו? וגם למה בדורות התנאים ואמוראים דהוה בהו בודאי בעלי קבלה מעשית שיכולים בודאי לפתחו כאשר היה יכול רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל!

ובזה מובן שהיה טעם נסתר לחזקיהו המלך ע"ה בסתימת מי גיחון ומה שלא הודו לו חכמים היינו בטעם הנגלה שלו שאמר שסתמו בשביל מלך אשור וגם אנחנו מבינים הא דלא פתחו אותו אחרי זה עד דור התנאים ואמוראים כי כיון דהוה טעם נסתר בסתימתו לא הוה זמן ראוי לפתחו ברצון הקדוש ברוך הוא אלא עד שהגיע אותו היום שבקש אותו השר מן רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל לפתחו דהא אפילו למורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל עצמו כשאמר לרבינו האר"י ז"ל עתה אחזור לירושלים לפתחו לא נתן לו רשות ואמר לו חלף שעתא ולאו זמניה הוא.

ודע כי אותו השר הנקרא אבו סיפ'ין בא אחר כך לפה עירינו בג'דאד ונקבר פה בג'דאד בתוך חצר גדול בנוי בסוף מבואות היהודים ואומרים הזקנים של עירינו שהיה על קברו קליפה והיו מאמינים בו הגויים ומכבדים אותו הרבה וגם מן היהודים היו הולכים על קברו לבקש וכו' אך הרב המקובל הישיש מורינו הרב רבי ששון מרדכי ז"ל הוא הרב המחבר קול ששון ודבר בעתו ומזמור לאסף, לקח בית סמוך לקברו והיה עוסק שם בקבלה ויחודים כמה ימים עד שביטל הקליפה שלו והנה בעתה נעשה קברו והחצר והבנין כולו חורבה ואשפה וגם בעיני הגויים אינו חשוב כלום אלא ככלב מת כי בטל לגמרי! יהי רצון האלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי אמן כן יהי רצון, ומי יודע בסוד ה' מה שהיה בהרב מורינו הרב רבי ששון מרדכי ז"ל הנזכר איזה גלגול השייך לזה אשר נתבטלה קליפתו של זה על ידו.

עַד דְּאַתּוּ בְּזוּזֵי, וּבְזוּזֵי דִּבְזוּזֵי (ישעיה כא, יא). נראה לי בס"ד דידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (סנהדרין צח.) אין בית דוד בא עד שתתפשט מלכות אדום על העולם כולו תשעה חדשים עיין שם. וזהו שאמר דְּאַתּוּ בְּזוּזֵי הם האומות וּבְזוּזֵי דִּבְזוּזֵי הם אדום שהם עתידים להיות בזוזי לאותם בזוזי שתתפשט מלכותו על כל העולם כולו.

"מַשָּׂא דּוּמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר, שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִלֵּיל" (ישעיה כא, יא). יובן בס"ד דידוע חצי ראשון של לַּיְלָה נקרא לֵּיל וחצי השני נקרא לַּיְלָה וידוע דחצי השני הנקרא לילה הוא רחמים לגבי חצי הראשון הנקרא ליל ולכן זכר כאן לילה ולילל, רמוז שגלות שגלות בבל הוא רחמים לגבי גלות האחרון של עתה לכן לגלות בבל קראו לילה ולגלות אחרון קראו ליל והקדים לילה לליל.

ואמר 'שֻׁבוּ אֵתָיוּ' תיבת 'אֵתָיוּ' לשון אותיות כלומר אותיות של השם יתברך שהם ה"ו של השם ואות א' של כסא ואמר 'שֻׁבוּ אֵתָיוּ' כלומר תשיבו אותיות שלו למקומם להשלים להשלים השם והכסא.

או יובן 'שֻׁבוּ אֵתָיוּ' אות יו"ד של ירושלים שהיא חסרה עתה יו"ד דכתיב ירושלם וכאשר פירש הרב הגדול מהר"ם סוזין ז"ל והביא דבריו הרב זכות הרבים מדרש פליאה מהו ירושלים א"ל אה"ו ופירש הרב ששאל מהו ירושלים דכתיבה ירושלם חסר יו"ד? והשיב זה תלוי בשלימות אה"ו שהם א' דכסא ואותיות ו"ה של השם וכאשר יושלמו אלו תושלם ירושלים באות יו"ד. ולזה אמר כאן 'שֻׁבוּ אֵתָיוּ' תשיבו אות יו"ד של ירושלים על ידי התשובה ומעשים טובים.

או יובן שובו את י"ו הם אותיות יו"ד וא"ו שבשם שהם משפיעים לשתי ההי"ן שבשם בסוד ארבע ככרות שבת קדש ובגלות נתמעטה השפעה זו דאותיות יו"ד וא"ו ועל ידי תשובה ומעשים טובים תחזור ליושנה.

כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ: בָּרוּךְ הֳ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם" (שמות יח, י). נקיט לשון זה כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר לומר דאין דבר זה דומה ממש להך דחזקיהו דהתם לא אמר שירה כלל אך כאן אמרו שירה גדולה ויקרה ומשובחת ורק 'בָּרוּךְ' לא אמרו. מיהו צריך להבין על מה כל החרדה לחשוב דבר זה לגנאי על אשר לא אמרו 'בָּרוּךְ' כיון דאמרו 'שִׁירָה', ולמה לא תחשב טפי מן 'בָּרוּךְ' ויתרו אמר 'בָּרוּךְ' ולא אמר 'שִׁירָה'?

ונראה לי בס"ד כי הַשִּׁירָה נאמרה על נס התחתון שניצולו ישראל ואויביהם טבעו בים סוף אך אמירת בָּרוּךְ הֳ' קאי על נס העליון שעשה הקדוש ברוך הוא למעלה בעולמות העליונים והוא שעשה אורות דגדלות לבחינת אות וא"ו דשמא קדישא בלתי הדרגית ועל ידי כך יצאו ישראל ממצרים.

ולכן אנחנו אומרים הלל בערבית של ליל חג הפסח וזה נרמז בברוך כי מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דהגדלות היא בסוד ג' פעמים 'עד' וזה נרמז בפסוק וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים (יחזקאל טז, ז) עֲדִי אחד, עֲדָיִים שתיים. וג' פעמים 'עד' עולה רכ"ב [74×3=222].

ובזה פירשתי מה שאמר השם יתברך לאברהם אבינו ע"ה כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ (בראשית כב, יז) כלומר אשפיע לך ברכה מאורות דגדלות שהם בָרֵךְ [222] ונרמז זה באותיות בָּרוּךְ שהוא רכ"ב וא"ו כי אורות דגדלות הנזכר שהם ג' פעמים ע"ד שעולים רכ"ב המה לבחינת הוא"ו ולכך גנאי זה להם שלא אמרו בָּרוּךְ הֳ' בעד נס העליון של עולמות העליונים הרמוז באותיות ברוך.

הַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי: גִּיּוֹרָא, עַד עֲשָׂרָה דָּרֵי, לָא תִּבְזִּי אַרְמָאָה קַמֵּיהּ (שמות יח, י). נראה לי בס"ד נקטי עֲשָׂרָה דָּרֵי כי זה לעומת זה עשה האלקים וכמו שיש יו"ד ספירות קדושה כן יש עשר כוחות טומאה ולכן עד עשרה דרי לא ישאר שום לחלוחית מרוחות הטומאה שהיה נדבק באותו הגר בגיותו שבכל דור ימחה חלק אחת מהם לגמרי ועד עשרה דרי לא ישאר כלל ואז תוכל לבזות ארמאה באפיה כיון דנבדל לגמרי מהם ולא יגיע לו צער בבזיונם.

אך מקשים רב פליג על שמואל דמפרש הוא 'וַיִּחַדְּ' שֶׁהֶעֱבִיר חֶרֶב חַדָּה עַל בְּשָׂרוֹ, ואיך מייתי סייעתא לדרשה של שמואל שדרש נַּעֲשָׂה בְּשָׂרוֹ חִדּוּדִין?

ונראה לי בס"ד אדרבא בזה בא להקשות על פירושו של שמואל כיון דאמרי אינשי עד עשרה דרי לא תבזי, אם כן מאי קא משמע לן קרא דבר זה ביתרו דנעשה בשרו חדודין והלא הוא הוה ראשון! ואפילו בעשרה דורות הבאים אחריו אם היה מזדמן שתאמר בזיון על אמוראה קמיה היה נעשה בשרו חדודין. על כן אי אפשר לפרש שבא הכתוב ללמדינו דבר זה אלא הכונה הוא 'שֶׁהֶעֱבִיר חֶרֶב חַדָּה'.

יָבוֹא חִזְקִיָּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁמוֹנָה שֵׁמוֹת, וְיִפָּרַע מִסַּנְחֵרִיב, שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁמוֹנָה שֵׁמוֹת (ישעיה י, טז). נראה לי בס"ד הטעם שזכה לשמנה שמות כי הרביץ תורה שבעל פה בישראל עד מאד ותורה שבעל פה יש בה שמונה דרגין 'כשר ופסול טמא וטהור חייב וזכאי אסור ומותר' והנה בשמנה שמות אלו שהם פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵ‏‏־ל גִּבּוֹר אֲבִי עַד שַׂר שָׁלוֹם (ישעיה ט, ה) יש כ"ד אותיות כנגד כ"ד צרופי שם אדנ־י שהוא העושה דין ברשעים בסוד דינא דמלכותא 'דינא' אותיות 'אדנ־י' ולכן אמר יָבוֹא חִזְקִיָּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁמוֹנָה שֵׁמוֹת שהם כ"ד אותיות כנגד כ"ד צרופים של שם אדנ־י וְיִפָּרַע מִסַּנְחֵרִיב על ידי כ"ד צרופים של שם אדנ־י שהוא הפועל דין ברשעים.

ונראה על חזקיהו התפלל דוד המלך ע"ה אַל יָשֹׁב 'דַּךְ' נִכְלָם (תהלים עד, כא) זה חזקיהו המלך ע"ה שיש לו שמונה שמות שהם כ"ד אותיות ואם תצרף עמהם 'יחזקיהו' יהיו ל"א אותיות בענין שם אֵ‏‏־ל.

ובזה יובן בס"ד מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר חֶסֶד אֵ‏‏־ל כָּל הַיּוֹם (תהלים נב, ג) הַגִּבּוֹר זה סנחריב חֶסֶד אֵ‏‏־ל שיעשה הקדוש ברוך הוא חסד א‏־ל לחזקיהו שיש לו שמות ל"א אותיות ואמר כָּל הַיּוֹם הוא על דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד (ישעיה י, לב).

וְהָאִיכָּא 'חִזְקִיָּהוּ'? שֶׁחִזְּקוֹ יָ־הּ (ישעיה י, טז). קשא אכתי למה יגרע שם זה ולא ימנה בכלל שמותיו, ובפרט שהוא העיקר שנקרא בו?

ונראה לי בס"ד דאיתא בדברי רבינו בשער הפסוקים כי חזקיה המלך ע"ה ויחזקאל הנביא ע"ה שניהם משורש קין והיו מן הטיפות הראשונות של אדם הראשון שהיו ברפיון ולפי שנשמותיהם היו תלוים ברפיון לכך נזכרו בלשון חוזק בשמותם להורות על תיקונם שנתקנו תיקון גמור ונתקנו לגמרי מרפיונם עיין שם.

ובזה מובן דברי התלמוד דדריש 'חִזְקִיָּהוּ' שֶׁחִזְּקוֹ יָ־הּ מן הרפיון ולכך לא חשיב ליה עם שמנה שמות כי כל אלו השמנה שמות זכה להם מצד עצמו אחר שגדל בתורה ומצות ומעשים טובים ואם כן הם שלו ממש כי מכחו באו לו ומשלו נתנו לו. אך שם חִזְקִיָּה זה נקרא בו מעת לידתו כי הוא מורה על החסד שעשה הקדוש ברוך הוא עמו שחזקו מרפיונו וזה זכה בו תכף ומיד בלידתו בעולם הזה שחזקו י־ה מרפיון ועל ידי כך זכה להיות גדל בתורה ומצות.

ולדרשה של דבר אחר דדריש שֶׁחִזֵּק אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם דשם זה בא לו על פי היתרון שהיה לו בתורה אשר על ידי כך זכה לנס שנעשה בסנחריב ואז ממילא ישראל שראו בעיניהם הנס נתחזקו לשמע מינהשבשמים הנה לזה המאן דאמר של דבר אחר אית ליה תשעה שמות יש לו וחזקיה בכללם.

וְהָאִיכָּא, 'סַנְחֵרִיב'? שֶׁסִּיחָתוֹ רִיב (מלכים ב טו, יט). קשא מה תירץ בזה הא אכתי שם שלו הוא ולמה אינו נמנה עם שאר שמותיו? ונראה לי אין הכי נמי שם הוא לו אבל אינו שם של מעלה כדי שיצטרך כנגדו שם אצל חזקיהו המלך ע"ה לבטל כחו יען כי שם זה בעצמו הוא קטיגור שלו שמגיד על רשעתו הן למאן דאמר 'שֶׁסִּיחָתוֹ רִיב' הן למאן דאמר 'שֶׁסָּח וְנָחַר' ורק לאותם שמנה שמות שהם של מעלה ובא לו מצדם כח צריך להיות כנגדן בקדושה אצל חזקיהו שמנה שמות כדי לבטל כחם.

ומה שאמר 'שֶׁסִּיחָתוֹ רִיב' נראה לי בס"ד דידוע הקליפה המבטלת לימוד תורה מן האדם ומשכחת אותה ממנו שמה 'רִיב' וכמו שכתב רבינו שמשון מאצטרפולי זיע"א על מאמר הגמרא (שבת קמז:) דרבי אלעזר בן ערך נמשך אחר מקום דשן ושמן ויין טוב ושכח תלמודו וכשבא לקרות בספר תורה בציבור בפרשת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם (שמות יב, ב) אמר 'החרש היה לבם' שהניח אותיות 'רִיב' במקום אותיות 'דזך' מפני ששלטה עליו הקליפה שנקראת רִיב ולכן תלמיד חכם שעוסק בתורה תמיד נקרא 'רבי' ששולט על קליפת 'רִיב'.

וידוע דסנחריב שלח דברים עם רבשקה לומר לישראל אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כִּי כֹה אָמַר הַמֶּלֶךְ אַשּׁוּר עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה וּצְאוּ אֵלַי וְאִכְלוּ אִישׁ גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי בוֹרוֹ עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם וכו' (ישעיה לו, טז) וקשא וכי הוא צריך לצוותם על אכילה ושתיה! ודאי הם עושים כן ומה בא לחדש להם בדברים אלו?

אך הכונה כי חזקיהו אומר לכם שתאכלו בלחמה של תורה ושתו ביינה של תורה ואתם אל תשמעו לו אלא אכלו איש גפנו ואיש תאנתו שתתענגו רק באכילה הגשמית בלבד ושתו איש מי בורו ולא תאכלו מלחמה של תורה ולא תשתו מיים ויין של תורה נמצא רצה להפרישם מעסק התורה ולהתענג בתענוג הגשמי של לחם ומים כדי להשליט עליהם קליפה של ריב ולזה נקרא סנחריב סיחתו 'רִיב' כלומר בסיחתו רצה להשליט בעולם קליפה של 'רִיב' בר מינן.

מִפְּנֵי מַה זָּכָה אוֹתוֹ רָשָׁע לִקְרוֹתוֹ, "אָסְנַפַּר רָבָא וְיַקִּירָא"? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא סִפֵּר בִּגְנוּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (מלכים ב יח, לב). נראה לי בס"ד ארץ ישראל יש בה שלשה מדרגות של קדושה זו למעלה מזו האחת היא ארץ ישראל למעלה ממנה ערי מקלט למעלה ממנה עיר ירושלים תוב"ב ולכן זכה לשלשה תוארים של מעלה.

לְהֵיכָא אַגְלִי לְהוּ. יש להקשות מה שייכות יש לשאלה זו לְהֵיכָא אַגְלִי לְהוּ עם מאמר הקודם שהוא מדבר בטעם שזכה לשמות של מעלה משום שלא ספר בגנות ארץ ישראל?

ונראה לי בס"ד דתלמודא קשיא ליה בהאי טעמא כי באומרו כְּאַרְצְכֶם (מלכים ב יח, לב) ולא אמר 'עֲדִיפָה מֵאַרְצְכֶם' לא מכשרון עצמו אמר הכי אלא מפני שהוא מוכרח לכך דיודע שלא יועילו שקריו כי הם יודעים אותם המקומות שהם גריעי מארץ ישראל ומה תועלת בשקריו שיאמר שהם טובים יותר? לכך שאל לְהֵיכָא אַגְלִי לְהוּ, ומר זוטרא אמר 'לְאַפְרִיקִי' ורבי חנינא אמר 'לְהָרֵי סְלוּג' ובזמן הגמרא יודעים הם דאלו המקומות היו רחוקים מאד מאד ואי אפשר לחשוב שיש לישראל ידיעה מהם ואין מכירין אותם אם היה רוצה לשקר לומר מקומות אלו טובים יותר אין מי שיכיר בשקריו.

"תַּחַת כְּבֹדוֹ", וְלֹא כְּבוֹדוֹ מַמָּשׁ (ישעיה י, טז). נראה לי לסברת רבי יוחנן רצה לעשות נס פלא שהוא נס בתוך נס שהגופים נשרפו והבגדים קימים ולסברת רבי אלעזר רצה להגדיל הנס לעיני הרואין שישארו הגופים קימים והם פגרים מתים ויראו הרואין איך עם רב כחול הים מושלכים מתים שמתו בלילה אחת בשעה אחת אבל אם ישרפו יהיו אפר לא יהיה ניכר מספרם ברבויים כמה היו.

צ״ד ב

דְּשַׁמְעֵיהּ לְנָבִיא דְּקָאָמַר: "יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֶת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט, וּמְשׂוֹשׂ אֶת רְצִין וּבֶן רְמַלְיָהוּ" (ישעיה ח, ו). נראה הַשִּׁלֹחַ כתיב על כן אותיות 'מי השלוח' הם אותיות 'להמשיח' דקאי על חזקיהו המלך ע"ה והוא חשב על שבט יהודה ובנימין גם כן.

"מְאֵרַת הֳ' בְּבֵית רָשָׁע" זֶה פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ, שֶׁהָיָה אוֹכֵל אַרְבָּעִים סְאָה גּוֹזָלוֹת בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה (משלי ג, לג). נראה לי הא דנקיט לשון מארה, דידוע ברכה של הדגן נמשכת מן הבינה שהוא סוד מאה כי המאות בבינה ולכן כתיב ביצחק וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים (בראשית כו, יב) נמצא המאה היא מקור הברכה של המזון והצדיק האוכל לשובע נפשו (משלי יג, כה) שאוכל מעט ושבע היינו יבא ברכה מן המאה בתוך מעיו וישבע בחלק מעט במקום מרובה אבל הרשע רחוק הוא מן הברכה ואז יבא אות ר' הרומז לרשע כנזכר בגמרא דשבת (שבת קד.) ויכנס בתוך המאה ותהיה צירוף 'מְאֵרָה' ולזה אמר 'מְאֵרַת הֳ' בְּבֵית רָשָׁע' אמר רָשָׁע דייקא דאות ר' רומז לרשע.

והא דאמר גּוֹזָלוֹת ולא אמר עופות רמז לפי דרכו דהרשע שאוכל בלא ברכה ואינו מברר ניצוצי קדושה הוא גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל ולכן קרי לעופות שלו שהיה אוכל בשם גּוֹזָלוֹת לשון גזילה.

"וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ", זֶה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה (משלי ג, לג). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף מא.) בסוד החו"ג [החסד וגבורה] המתפשטים בשש קצוות בבחינת הגדלות כי גבורת הגדלות העולה דרך עליה מן היסוד לנצח הוא חזקיהו מלך יהודה יעוין שם. וידוע דהנצח הוא ירך המיוחד שהוא הימני ואותיות יְבָרֵךְ יהיו תיבת בַּיָּרֵךְ בהפוך אתוון כלומר נְוֵה צַדִּיקִים הוא היסוד בַּיָּרֵךְ הוא הנצח זֶה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה.

ועוד נראה לי בס"ד דקרי לחזקיהו המלך ע"ה 'נְוֵה צַדִּיקִים' על פי מה שאמר בשער הגלגולים דנפש דאצילות שנסתלקה מן אדם הראשון בחטאו לסוף נתגלגלה בנדב ואביהו הנקראין ירכי קשוט דמתמן נביאים, ואחר כך לקחם פנחס במעשה זמרי ואחר כך נתגלגלה בשמואל ואחר כך נתגלגלה בחזקיה המלך ע"ה יעוין שם. ולכן קרי לחזקיהו 'נְוֵה צַדִּיקִים' שלקח נפש שנתגלגלה פעם ראשונה בנדב ואביהו הם שני צדיקים והם בירך כי הם תרין ירכין ולזה אמר נְוֵה צַדִּיקִים 'יְבָרֵךְ' אותיות 'בַּיָּרֵךְ' כלומר נְוֵה צַדִּיקִים שהם 'בַּיָּרֵךְ' הוא חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה.

שֶׁהָיָה אוֹכֵל לִיטְרָא יָרָק בִּסְעוּדָה (משלי ג, לג). זו גרסה הנכונה ולא גרסינן 'בָּשָׂר' ומה שאמר לִיטְרָא לאו דוקא אלא אוכל מעט ודומה בעיניו ליטרא כי היה צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ (משלי יג, כה) והאכילה מתברכת במיעיו הגם דהיא מעט.

ונראה לי בס"ד לכך בחלותו כתיב וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר (ישעיה לח, ב) ורבותינו ז"ל (ברכות י:) דרשו שהליץ בתפלתו ומה שונמית שעשתה עליית קיר החייתה את בנה וכו' ולפי האמור כאן שהיתה אכילתו ירק, הסב פניו אל הַ'קִּיר' שהוא בהפוך אתוון יָרָק לזכור לו הקדוש ברוך הוא זכות זה שהיה אוכל יָרָק במקום בָּשָׂר ומסגף עצמו אף על פי שהוא מלך.

אֵין נִמְסָר עַם עָיֵף בַּתּוֹרָה בְּיַד מִי שֶׁמֵּצִיק לוֹ (ישעיה ח, כג). נראה לי בס"ד בתורה כתיב כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם (משלי ד, כב) ודרשו רבותינו ז"ל (עירובין נד.) למוציאהם בפה. וידוע דאות פ"ה באלפ"א בית"א כפולה שהיא פ"ף אחת סתומה ואחת פתוחה ופ"ה פתוחה היא רומזת שיפתח האדם פיו בתורה דעל זה קאמר 'למוציאהם בפה' אך פ' סתומה לכתר תורה שיהיה מן שבעים פנים והיינו תחלק אות פ' לשני חלקים שהם חלק אחד יו"ד כנגד אות יו"ד שהיא בתוך פ' וזו היו"ד רומזת לכתר כי יו"ד [20] מספרה עשרים ואותיות עשרים [620] הם מספר כתר [620] ונשאר ע' רומז לשבעים פנים של התורה שהכתר נשלם בהם נמצא לפי זה אותיות פ"ף נעשו עי"ף ולזה אמר אֵין נִמְסָר עַם 'עָיֵף' בַּתּוֹרָה ונרמז שני פפ"ין אלו בדברי רבותינו ז"ל שאמרו למוציאהם בפה 'ב' פה'.

לֹא כָּרִאשׁוֹנִים, שֶׁהֵקֵלוּ מֵעֲלֵיהֶם עֹל תּוֹרָה, אֲבָל אַחֲרוֹנִים, שֶׁהִכְבִּידוּ עֲלֵיהֶם עֹל תּוֹרָה (ישעיה ח, כג). קשא למה קרי לשבט יהודה שמולך עליהם חזקיהו המלך ע"ה בשם אַחֲרוֹנִים ומאי רבותייהו דשאר שבטים שיהיו נחשבים רִאשׁוֹנִים?

ונראה לי בס"ד כי ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דכל השבטים מושרשים במלכות בעשר ספירות שבה ראובן בחסד שמעון בגבורה לוי בתפארת וכן השאר אבל יהודה במלכות דמלכות ומצד זה קרי לשבט יהודה אַחֲרוֹנִים.

וּרְאוּיִין הַלָּלוּ לַעֲשׂוֹת לָהֶם נֵס כְּעוֹבְרֵי הַיָּם וּכְדוֹרְכֵי הַיַּרְדֵּן (ישעיה ח, כג). נראה לי בס"ד עוֹבְרֵי הַיָּם על ידי משה רבינו ע"ה שהיה בסוד חמה וְדוֹרְכֵי הַיַּרְדֵּן על ידי יהושע שהיה בסוד לבנה ומספר חַמָּה וּלְבָנָה [140] עולה למספר ק"מ כמנין יְחִזְקִיָּה [620] לרמוז ראוים עמו של יחזקיה לעשות להם כנס הנעשה על ידי חמה ועל ידי לבנה.

אִם חוֹזֵר בּוֹ, מוּטָב, וְאִם לָאו, אֲנִי אֶעֱשֶׂה לוֹ גָּלִיל בַּגּוֹיִם (ישעיה ח, כג). הנה נודע מה שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פמ'"ג) בפסוק וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה (בראשית יד, טו) שהיה זה ליל ט"ו ניסן גם נס יציאת מצרים היה ליל ט"ו ניסן וגם זה הנס שהיה לישראל בימי סנחריב היה ליל ט"ו ניסן כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ הֳ' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר (מלכים ב' יט, לה) הלילה ההוא הידועה שהיא ליל ט"ו ניסן. נמצא אותה הלילה היתה שלישית לנסים ולזה אמר אֶעֱשֶׂה לוֹ גָּלִיל חלק תיבת גָּלִיל לשתים וקרי בה ג' לֵיל דהיינו ליל שלישית לנס.

יָבוֹא סַנְחֵרִיב וְסִיעָתוֹ וְיֵעָשֶׂה אֵבוּס לְחִזְקִיָּהוּ וּלְסִיעָתוֹ (דברי הימים ב לב, א). נראה לי בס"ד נקיט לשון אֵבוּס כי המרבה בשתיית היין נקרא סובא כמו שנאמר זוֹלֵל וְסֹבֵא (דברים כא, כ) דהשתיה מכונית כן כמו סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם (ישעיה א, כב) וכן אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר (ישעיה נו, יב) וידוע דהתורה נקראת יין דכתיב וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי (משלי ט, ה) ולכן חזקיהו שהיה סובא ביינה של תורה בזכות זה יבא סנחריב ויהיה אֵבוּס לו כי סוֹבֵא בהפוך אתוון אֵבוּס.

ונראה לי עוד סַנְחֵרִיב [620] גימטריא ש"ל כמנין אֵבוּס לְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ [330] בדקדוק.

חֻבַּל עֹל שֶׁל סַנְחֵרִיב מִפְּנֵי שַׁמְנוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ, שֶׁהָיָה דּוֹלֵק בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת (ישעיה י, כז). הא דתלה הזכות בשמן לרמוז כי עיקר הזכות היה מלימוד התורה בלילות שהיו לומדין לאור השמן גם תלה הזכות בשמן לרמוז כי הגין עליהם שם בי־ט [21] שהוא רמוז בשמן בסוד הכונה שמכוונים בראשי תיבות 'מִי שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבותֵינוּ' בקדוש החודש דְּ'שֶׁמֶן' בא"ת ב"ש הוא שם בי־ט שבו ניצול דוד המלך ע"ה מן אכיש והוא מסוגל להציל את ישראל מאוייביהם ומספרו כ"א כמנין אהי־ה [21] שהוא סוד הבינה דמתמן אתייהבת תורה.

מֶה עָשָׂה? נָעַץ חֶרֶב עַל פֶּתַח בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְאָמַר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, יִדָּקֵר בְּחֶרֶב זֶה! (ישעיה י, כז). צריך להבין למה נעץ 'חֶרֶב' ולא רומח או שאר כלי זיין גם מה לשלול ולמידק באומרו 'בְּחֶרֶב זֶה' בא?

ונראה לי בס"ד דידוע דהתלמיד חכם נקרא חָבֵר וכמו שאמר הכתוב הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים (שיר השירים ח, יג) וכן נזכר בלשון המשנה והתלמוד (סנהדרין ח:) ופירשתי בס"ד טעם לזה כי תלמיד חכם עוסק בתורה שבעל פה שיש בה שמונה דרגין שהם כשר ופסול אסור ומותר טמא וטהור חייב וזכאי, ושיעור לימודה של תורה הוא מאה ואחד כדי שתשאר בלב האדם ולא תשכח ממנו, והיא יש בה שני חלקים נגלה ונסתר וכל חלק שיעור לימודו מאה ואחד וב' פעמים מאה ואחד הוא ר"ב ולכן התלמיד חכם נקרא 'רַב' כמו שאמרו כל רב מבבל. וצירוף ח' דרגין של תורה עם אותיות רַב הוא חָבֵר לכן התלמיד חכם נקרא חָבֵר.

ועוד אמרתי בס"ד טעם אחר כי לימוד התורה רמוז באות למ"ד [74] שהוא לשון לימוד ועליון על כל אותיות ומספרו במילואו ע"ד אך צריך שיהיה הלימוד בקול ולא יהיו דברים שבלב וצרף מספר קוֹל [136] עם מספר למ"ד עולה מספר חָבֵר [136+74=210] לכן התלמיד חכם נקרא חָבֵר.

ולזה אמרו 'אִם הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' כי ידי עשו נתברכו בחרב דכתיב וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה (בראשית כז, מ) והקול בתורה שהיא רמוזה באות למ"ד מבטל חרב עשו ולזה אמר כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יִדָּקֵר בְּ'חֶרֶב' זֶה דייקא שהוא הפך אותיות 'חָבֵר' דמי שאינו עוסק בתורה אינו חפץ בחבר לכך אין לו הצלה מן החרב ולכן חִזְקִיָּהוּ [136] מספרו קוֹל [136] כי הוא הגביר קול יעקב בתורה ואותיות סַנְחֵרִיב הם אותיות 'חֶרֶב נִסֵּי' רמז דהחרב שנעץ חזקיהו בית המדרש הוא גרם נסי השם יתברך שעשה לישראל.

עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסַע אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם (ישעיה י, כח). נראה לי בס"ד הטעם שנסע עשר מסעות שהוא מהלך עשרה ימים ביום אחד זה היה בהשגחה מן השמים לרמוז לשר שלו שלא נתן לו השם יתברך רשות על ידי הנביא לבא לארץ ישראל ללכדה כולה אלא רק לעשרת השבטים בלבד ולא ירושלם וכמו שאמרו לעיל נָבִיא אַעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אִיתְנַבִּי וְהוּא יָהִיב דַּעְתֵּיהּ עַל יְרוּשָׁלַיִם, ולכן נשתייר ממנו עשרה שלא מתו דכתיב וְנַעַר יִכְתְּבֵם (ישעיה י, יט) כמה יכול הנער לכתוב? אות יו"ד.

"צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים", בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁעָשׂוּ מִצְווֹת לְפָנַי כְּגַלֵּי הַיָּם (ישעיה י, ל). הא דדימה אותם לגלים ולא לרבוי אחר, נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות טז:) אין קורין אבות אלא לשלשה, וכן אמר הפייטן שְׁלֹשָׁה מִי יוֹדֵעַ? שְׁלֹשָׁה אֲנִי יוֹדֵעַ, שְׁלֹשָׁה אָבוֹת, נמצא האבות רמוזים באות גִּימֶ"ל שמספרו שלשה ובמלואו הוא אותיות גַּלִּים ולכן קראה בַּת גַּלִּים, בַּת־גִּימֶ"ל כי אברהם יצחק ויעקב הם שלשה ורמוזים באות גימ"ל ועשו מצות כגלים אותיות גימ"ל.

מֵהַאי לָא תִּסְתַּפִי אֶלָּא אִיסְתַּפִי מִנְּבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע, דִּמְתִיל כְּאַרְיֵה . הא דהוצרך לפרש להם עתה בענין סנחריב צרתם אשר על יד נבוכדנצר הרשע, מפני כי נבוכדנצר הוא אחד מן העשרה שנשארו אצל סנחריב שהשאירו המלאך בנס שלא הרגו עם ההרוגים ונמצא מעתה הוכן נבוכדנצר בעבורם.

והא דקראו לַיְשָׁה ולא קראו אדיר כאשר קראו הנביא בזמן ממשלתו, דכתיב עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ (ירמיה ד, ז) נראה קראו לַיְשָׁה [345] כמנין אֱלֹהִים אֲחֵרִים [345]. שהוא עתיד לעשות אלהים אחרים הוא הצלם אשר עשה. וגם עוד לַיְשָׁה [345] כמנין חֲרוֹן אַף [345] שבימיו יהיה חרון אף שיחריב בית המקדש ויגלה את ישראל.

גם עוד לַיְשָׁה בהפוך אתוון יִשְׁלָהּ מלשון שולה דגים מן הים שהוא לשון המשכה ויציאה שמושך ומוציא את ישראל מארצם ויגלם לבבל וגם הוא ישלה ברוש שישלה אותו אויל מרודך בנו מקברו כמו שפירש רש"י ז"ל במלכים, כי נבוכדנצר מת בכ"ד לחדש ונקבר ביום כ"ו ואויל מרודך לא רצה לישב על כסאו שחשב אולי עודנו חי ולכך הוציאו אותו לפניו מקברו וגררו אותו לקיים בו נבואת הנביא וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב (ישעיה יד, יט) עיין שם ולכן קראו כאן לַיְשָׁה שהוא אותיות יִשְׁלָהּ כלומר תחלה ישלה את ישראל מארצם ואחר כך ישלה אותו בנו מקברו.

צ״ה א

עָתִיד יִרְמְיָה בֶּן חִלְקִיָּה מֵעֲנָתוֹת דְּמִתְנַבִּי עֲלָה (ירמיה א, א). קשא והלא גם יחזקאל הנביא ע"ה התנבא על חרבן ירושלם ובית המקדש ועל מלך בבל שיבא ויחריב ולמה נקיט ירמיהו?

ויש לומר דנבואת ירמיהו עשתה פועל בלב ישראל כי היה גלגול שלמה המלך ע"ה אשר בנה בית המקדש והוא עצמו מתנבא עתה על חרבנו, ובזה אמרו ישראל אין תקוה שיעשו תשובה ויתבטל החרבן מאחר כי הבונה עצמו מתנבא בחרבן שמע מינה סוף דבר הכי הוי.

ונראה נרמז זה באומרו יִרְמְיָה בֶּן חִלְקִיָּה כי שלמה קראו נתן המלך ע"ה בדבר ה' בשם ידיד י־ה (שמואל ב' יב, כה) וכן כאן חִלְקִיָּה קאי על שלמה המלך ע"ה 'חלק י־ה' וידוע דגלגול שני נקרא בן לראשון וזהו 'בן חלק י‏־ה'.

אוֹתוֹ הַיּוֹם נִשְׁאַר מֵעֲוֹנָהּ שֶׁל נוֹב (ישעיה י, לב). נראה לי בס"ד רמז הכתוב שאמר דוד המלך ע"ה יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי (תהלים יג, ג) רצונו לומר הַיָּגוֹן שֶׁבִּלְבָבִי הוא רק יוֹמָם רצונו לומר יום אחד שיעבור אותו היום ולא ילחם אז נצולין ישראל וחזקיהו יען כי עַד 'אָנָה' [59] עם הכולל האותיות נ"ט כמנין נוֹב [58] מלא עם הכולל יָרוּם אֹיְבִי עָלָי רצונו לומר בעבור זה העון ירום סנחריב וכיון שעבר אותו היום ניצולנו. ובזה יובן בס"ד יוֹם אִירָא אֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח (תהלים נו, ד) רצונו לומר על יוֹם הנשאר מעונה של נוב אִירָא וַאֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח שתעביר אותו היום ותחוס על שארית ישראל.

אך הרי"ף ז"ל הקשה מה ענין זה של נוב נוגע לבית המקדש וירושלים וכולהו ישראל והלא שאול שהרג נהרג ואפילו דוד המלך ע"ה שהיה סיבה לדבר זה קבל עונש? ונראה לי בס"ד כי היה המקטרג מקטרג אין ראוי לעשות נס פלאי כזה בארץ ישראל שנהרגו בהם הכהנים שהיו בנוב שיצא מלאך ה' ויך במחנה אשור רבוי עצום בלילה אחת (מלכים ב' יט, לה) אלא אם ירצה הקדוש ברוך הוא להציל את חזקיהו ועמו יעשה לו סבה לסנחריב שיחזור ויעזוב ירושלים והוא על דרך הקטרוג של ים סוף דאיך ישראל שעובדי עבודה זרה היו במצרים וגם עבר עמם בים צרה תעשה להם נס פלאי, ועל כן היה הקדוש ברוך הוא מציל את חזקיהו ועמו בלתי נס פלאי אלא יעזוב סנחריב ירושלים ויחזור לארצו ולא היה יוצא מלאך ה' ויכה בהם אך אחר שעבר אותו היום אז אותו המקטרג נמחה ונתבטל וממילא היתה הצלתם בנס פלאי.

והנה כדי למחות ולבטל המקטרג הזה נגזר עליהם להיות להם צער בעיתותא דסנחריב מהלך כך וכך ימים ואותו היום הנשאר הוא סוף הימים הקצובים עליהם בשביל בעיתותא כדי לכפר על הארץ שנעשה בם שפיכות דם הכהנים שעל ידי כך ימחה ויתבטל המקטרג בזה ואותו היום נשאר וכיון שפנה היום ונשלם סך הקצוב אז תכף ומיד נמחה ונתבטל המקטרג ועתה כאשר יצא מלאך ד' ויך במחנה אשור אין מקטרג מעכב בידו אלא הכל מודין מודין ולזה אמר רב הונא אוֹתוֹ הַיּוֹם נִשְׁאַר מֵעֲוֹנָהּ שֶׁל נוֹב אמר מֵעֲוֹנָהּ מפני שהמשחית הנברא מעון הוא עצמו נקרא עָוֹן ועליו אומר מֵעֲוֹנָהּ שֶׁל נוֹב.

עָלָה וְקָם וּמֵנִיד בְּרֵישֵׁיהּ וּמוֹבִיל וּמַיְיתִי בִּידֵיהּ עַל טוּר בֵּית מִקְדָּשָׁא (מלכים ב יט, לה). נראה לי בס"ד מניד ברישיה ננד הר המוריה ובית המקדש שהוא רֹאשׁ עָפְרוֹת תֵּבֵל (משלי ח, כו) כי משם הושתת העולם ומוביל ומייתי בידיה נגד ירושלים שהוא עיקר ארץ שבעה עממין שהם מן ספירת גבורה ולמטה.

אי נמי דאמרינן לקמן מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב לִימְּדוּ תּוֹרָה בָּרַבִּים וּמַאן נִינְהוּ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, ומזלו חזי שיהיה מזרעו שולטים ושרים בירושלים אחד נשיא הוא שמעיה וכנגדו מזלו חזי ומניד ברישיה ואחד אבית דוד שהוא בחינת ידים לנשיא וכדאמרו על ריש לקיש שהיה משנהו של רבי יוחנן שהוא נחשב יד לרבי יוחנן וכאשר רמז רבי יוחנן לרבי יהודא נשיאה על ריש לקיש כשנטמן במגדל צור (בבא מציעא פד:).

ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מֵנִיד בְּרֵישֵׁיהּ דכת הקליפה וחיותה הוא בראש ולכן מניד ברישיה כדי למשוך לו כח מן הקליפה בעשותו פועל דמיוני לזה ומוביל בידיה דידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל אין לך אומה גוברת אלא אם כן יש בה מבני עשו שנתברך בידים דכתיב וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה (בראשית כז, מ) ולכן גם בזה עשה פועל דמיוני להיות מוביל ומייתי בידיה עד כאן דבריו נר"ו.

אָמַר לְהוּ תְּמַהִיתוּ לְמָחָר אַיְיתִי לִי כָּל חַד וְחַד מִינַּיְיכוּ גּוּלְמוֹ הֲרֹג טִינָא. נראה לפרש פיו הכשילו ודבר לרעתו שאמר להם תְּמַהִיתוּ אותיות 'תְּהִי מָוֶת' כלומר תהיה מות בכם למחר וגם כָּל חַד וְחַד מִינַּיְיכוּ לֵייתֵי גוּלְמֵיה רצונו לומר גולם שלו יהיה הֶרֶג טִינָא כי ימותו וישוב הגולם שלהם אל העפר שיהיו עפר. מִיָּד וַיְהִי בַּלַּיְלָה 'הַהוּא' גימטריא 'טוב' [17] שהיתה ליל ט"ו ניסן שהוא לילה שנעשה בה טוב לישראל 'וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר' (מלכים ב יט, לה).

ומה שאמר רב פפא היינו דאמרי אינשי 'בָּת דִּינָא בְּטַל דִּינָא' כונתו לומר זה המשל דאמרי אינשי עיקרו נתחדש ונתייסד על ידי מעשה זו דחזו הכלדאים אמרו לו כך והוא עשה כך ונפל אז אמרו בת דינא בטל דינא.

אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד: עַד מָתַי יִהְיֶה עָוֹן זֶה טָמוּן בְּיָדְךָ (שמואל ב כא, טז). נראה לי בס"ד דידוע כל עוונות של אדם רשומים בשרטוטי הידים שלו ואם הוא עון חמור יתגלה בשרטוט בגלוי גמור שניכר מרחוק ואם הוא דק וקטן יהיה נרשם בשרטוט דק שאינו ניכר ובאמת עון זה הוא אינו עון כי בדיני אדם פטור הוא ורק בדיני שמים נחשב עון לכן רושם שלו בשרטוט היד הוא דק מאד שאינו ניכר ולכן אמר לו עַד מָתַי יִהְיֶה עָוֹן זֶה טָמוּן בְּיָדְךָ, טָמוּן דייקא בְּיָדְךָ דייקא כלומר שהוא רשום ברושם דק שאינו ניכר.

כְּפַתֵּיהּ קְמַטֵיהּ אוֹתְבֵיהּ וְשַׁדְיֵיהּ תוֹתֵי בֵּי בְדַיָּיא אִתְעֲבִיד לֵיהּ נִיסָא, מָכָא לֵיהּ אַרְעָא מִתּוּתֵיהּ (תהלים יח, לז). הא דעשה לו הקדוש ברוך הוא נס להצילו מדבר זה קודם שהפך תפלתו אף על גב שהוא כבר קבל עליו דבר זה, נראה לי בס"ד כי מין מיתה כזו שרצה להמיתו באופן זה שהוא כמו ענין חנק צריך להצילו כדי שלא יאמרו חטא ח"ו בבת שבע שהיא אשת איש שמיתתו בחנק.

הַהוּא יוֹמָא אַפַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא הֲוָה אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה הֲוָה קָא חָיֵיף רֵישֵׁיהּ בְּאַרְבְּעָא גַּרְבֵּי דְּמַיָּא (תהלים יח, לז). הא דהוצרך להודיענו באיזה יום היה הדבר הזה לומר מצוה גוררת מצוה הואיל והיה אבישי עסוק במצוה שהוא כבוד שבת שלא נכנס לחוף רישיה אלא בשביל כבוד, זכה שתהיה מצוה זו של הצלת דוד המלך ע"ה שהוא במלכות בסוד שבת על ידו.

ומה שהיה הסימן במים שנהפכו לדם כי דוד המלך ע"ה היה ראש שבט יהודה ומספר דָּוִד יְהוּדָה [44] עולה דַּם [44]. והיה זה בְּאַרְבְּעָא גַּרְבֵּי דְּמַיָּא לרמוז לו על דוד המלך ע"ה שהוא רגל רביעי במרכבה. אי נמי לרמוז שצער זה מגיע לכל ישראל שחילקם הקדוש ברוך הוא דגלים.

ומה שהיתה ההצלה על ידי אבישי נראה לי כי זכות אביו ישי שלא היה בו חטא ומת בעטיו של נחש (בבא בתרא יז.) הגין עליו בזה ונרמז באבישי חלק שם אֲבִישַׁי לשתים וקרי ביה אַב יִשַׁי.

אָמְרוּ לֵיהּ בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה שַׁפִּיר דָּמִי רָכְבֵיהּ לְפִרְדֵּיהּ. הא דהוצרך לרכוב דוקא על פירדה של דוד המלך ע"ה ששאל על זה רשות מן בית דוד, וכי לא היה לו סוס קל וחשוב לרכוב עליו שהוא ירוץ בודאי יותר מן הפרדה?

נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש (פרשת בלק דף רא) שהיה רבי פנחס בן יאיר הולך במדבר לחפש ולדעת מקום שהיה רשב"י יושב בו באותו מדבר ואמרו לו החברים ההוא אתר דרבי שמעון שארי ביה היך אנן ידעין? ואמר להם שבוקו למארי פסיען דבעירי דהוא ידריך פסיעוי לתמן, פירוש החמור שלי שהוא המוליך אותי הוא יודע לאיזה מקום צריך להוליך אותי והנה ראו דחמורו של רבי פנחס בן יאיר נטה מאותו הדרך שהיו הולכין בו לצד אחר והלך שיעור שני מילין והתחיל החמור לנעור שלשה פעמים בזה את זה ואז הבין רבי פנחס בן יאיר כי עתה הגיעו למקום שהיה יושב שם רשב"י ואז ירד רבי פנחס בן יאיר מן החמור ואמר לחבירים נכין עצמינו לקבל אפי רברבי. והנה רשב"י בשמעו געיית החמור אמר לחברים שעמו עתה נקום ונזיל דהא קלא דחמרא דסבא חסידא אתער לגבן קם רבי שמעון וקמו חבריא אדהכי חמו לרבי פנחס בן יאיר דאתי ומטו לגביה וכו' יעוין שם.

ופרשנו בס"ד הכונה איך היה ברור לרבי פנחס בן יאיר שחמורו יכיר מעצמו מקום של רשב"י ויוליך אותם אצלו? והיינו כי כל דבר גשמי שיהיה תשמיש לדבר קדוש מוכרח שיקנה אותו דבר הגשמי חלק קדושה שיהיה שורה עליו תמיד רוח קדושה, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (שיר השירים רבה א, א) אבן שהיה יושב עליה רבי אליעזר בן הרקנוס תמיד ועוסק בתורה דומה להר סיני וכן המשענת של הנביא אשר הנביא נשען עליה תמיד בעשותו יחודים הקדושים שסומך מצחו וראשו עליה יש בה רוח קדושה, ולכך אמר אלישע הנביא ע"ה לגחזי שיקח משענתו וישים אותה על פני הנער להחיותו בה (מלכים ב' ד, כט) ובודאי היה נעשה בה פעולה ורק החסרון היה מצד גחזי המוליך אותה שלא היה הגון וגם עבר על מצות רבו שפרסם הדבר לכל וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, וכן נמי איתא בירושלמי (ירושלמי מועד קטן ג, א) באותו זקן שהחכים ביותר ושאלו אותו החכמים איך זכית לחכמה זו והשיב מקלו של רבי מאיר נזדמן לי והייתי נושא אותה ועל ידי כך נתחכמתי ממנה.

על כן חמורו של רבי פנחס בן יאיר שהיה מיוחד לו שהיה רוכב עליו תמיד כשהוא נוסע ממקום למקום דרך המדבר והיה ברכבו עליו עושה יחודים ועוסק בסודות התורה לעשות בירורים בהליכתו לכך קנה החמור איכות קדושה שיהיה שורה עליו רוח קדושה תמיד ומה גם לדברי המקובלים ז"ל שהיה החמור גלגול ישמעאל שעשה תשובה בחייו. והנה רבי פנחס בן יאיר קרא לחמורו 'מארי פסיען' כי זהו שמושו ומלאכתו ולכן אותו רוח קדושה ששורה עליו נותן לו ידיעה והבנה לעשות את מלאכתו הגונה שתהיה הליכתו ופסיעותיו לפועל טוב כאלו הוא אדם שיודע לאיזה מקום הוא ראוי לילך ולכן כשאמרו לו החברים איך אנן ידעין אתר דרבי שמעון שרי ביה אמר להם שבוקו למארי פסיען דבעירי דהוא ידריך פסיעיו לתמן.

והנה כאן אחר שידע אבישי שדוד המלך ע"ה הוא אינו בירושלים והוא עומד במקום סכנה אם יבא לחפש אחריו לאיזה מקום ילך ולאיזה רוח יפנה לצפון או לדרום למערב או למזרח לכך נתחכם לרכוב על הפירדה של דוד המלך ע"ה המיוחדת לו לרכוב עליה תמיד אשר ברכבו עליה היה עוסק ביחודים ובסודות התורה כדי לעשות בירורים לניצוצי קדושה ולנשמות המגולגלים בדומם במהלכו עליו ברכבו על הפירדה ומוכרח ששורה עליה רוח קדושה כמו ענין חמורו של רבי פנחס בן יאיר, ולכן כמו שסמך רבי פנחס בן יאיר על חמורו שיוליך אותו למקום שיושב בו רשב"י והכי הוה ליה כן אבישי סמך על הפירדה של דוד המלך ע"ה שהיא תוליך אותו למקום שדוד המלך ע"ה עומד בו וכן עשתה והלכה מעצמה על צד ארץ פלשתים ומן השמים סייעו גם כן אותו בקפיצת הדרך כדי שיגיע לאותו מקום תכף ומיד ויעשה ההצלה לדוד המלך ע"ה.

אָמְרָה לֵיהּ עֶלֶם אַיְיתִי פֶּלֶךְ. נראה לי בס"ד מן השמים הזמינו לפני אבישי דבר זה של הפלך לרמוז לו שהוא יעזור לדוד בפה שלו הן על ידי אומרו שם המפורש והעמידו באויר הן על ידי שעזרו בתפלה שהיא בפה ורמזו לו דבר זה בפלך שהוא רצונו לומר פה לך להצילו בפה.

הָכִי אָמַר לִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ אָמַר לֵיהּ אַפֵּיךְ צְלוֹתִיךְ "בַּר בְּרָךְ קִירָא לִיזְבּוֹן" וְאַתְּ לֹא תִּצְטָעֵר. יש להקשות למה אמר 'בַּר בְּרָךְ' ולא אמר 'בְּרָךְ'? ועוד למה זכר 'קִירָא' שהוא שעוה ולא דבר אחר?

ונראה לי בס"ד נצצה בו רוח הקודש ודבר על חלוקת מלכותו שנחלקה מן רחבעם שהוא בן בנו של דוד המלך ע"ה שמרדו בו עשרת השבטים ומלך עליהם ירבעם ונרמזו בקירא שהוא שעוה והיינו 'שַׁעֲוָה' ראשי תיבות 'עֲשֶׂרֶת שְׁבָטִים הֵם וְאַרְצָם' והיינו בַּר בְּרָךְ רחבעם קִירָא שהוא שעוה שרמוז בה עשרת השבטים וארצם, לִיזְבּוֹן לאחרים שימכור אותה לירבעם שנמצא כלה זרעך מעשרת השבטים ובזה תתקיים הגזרה ותשאר אתה במלכותך על יהודה ובנימין. ובאמת סוף דבר אף על גב דעתליה הרגה כל זרע המלוכה לא נתקיימה גזרה זו במלכותו על שני שבטים מאחר כי נשתייר יואש ולא חשיבה כליה אבל ממלכות עשרת השבטים נעשה כליה לגמרי דיצאו מתחת ידו של רחבעם וזרעו לגמרי.

אָמַר אֲבִישַׁי שֵׁם אוֹקְמֵיהּ לְדָוִד בֵּין שְׁמַיָּא לְאַרְעָא. נראה לי דאבישי בעודו רחוק קודם שהגיע אצלו ראה שזרקו יִשְׁבִּי באויר ותכף זכר שם המפורש והעמידו באויר והיה מדבר עמו בלשון הקודש בהיותו עומד רחוק ממקום זריקתו ולא היה ישבי מבין מה מדבר עמו וישבי לפי שעה נבהל כשראהו עומד באויר ומדבר אבישי עמו וכאשר הורידו אבישי על ידי שם לארץ לא הורידו במקום שהיה זרוק שהוא אצל ישבי אלא הורידו אצלו במקום שהיה עומד הוא וישבי נבהל ועמד במקומו אך כשראה אותם רצים והולכים ביחד נתחזק בלבבו כי חשב שפסק כוחם דאם יש להם כח כאשר היה למה רצים על הארץ? יהיו פורחים באויר! ולכן מלאו לבו לרדוף אחריהם שגם הוא רץ אחריהם להשיגם והם עשו הצלה טבעית לעצמם להתיש כח וְאַדְכַּרוּ לֵיהּ שְׁמָא דְּאִימֵּיהּ וְכָחַשׁ חֵילֵיהּ וְקַטְּלוּהוּ.

ברם מהרש"א ז"ל הקשה דעיקר חסר מן הספר דודאי לא כחש חיליה אלא בעבור שאמר לו שמתה אמו, ובזכירת שמה לחוד למה יחלש? ונראה דאמו היה שמה שגור באותו זמן 'הרפה' ורק בתחלתה היתה נקראת 'ערפה' והם לא אמרו לו 'זיל אשכח להרפה אמך בקברה' אלא אמרו לו 'לערפה אמך' כלומר תראה העריפה דאמך איך היא ערופה בקבר! וכיון ששמע שאמו המיתו אותה מיתה משונה שערפו אותה כעריפה של חמור וכעגלה הערופה בנחל, חלש חיליה בעבור מיתה משונה כזו שעשו לה וגבר ישראל.

צ״ה ב

בָּא עֲלֵיהֶם סַנְחֵרִיב הָרָשָׁע בְּאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף אִישׁ בְּנֵי מְלָכִים יוֹשְׁבִים בִּקְרוֹנוֹת שֶׁל זָהָב, וְעִמָּהֶן שִׁגְלוֹנוֹת וְזוֹנוֹת. קשא אלו מאי עבדתייהו במלחמה? ונראה לי בס"ד שהיה גס רוח להראות שהוא וחילו אין להם שום פחד ומורך מן המלחמה ואין נחשב מקום המלחמה להם מקום סכנה אלא הם כבני אדם שהולכים למקום טיול לגנות ופרדסים שהולכים שם עם שגלונות וזונות שיש להם.

ומה שאמר 'וּבִשְׁמֹנִים אֶלֶף גִּבּוֹרִים לְבוּשֵׁי שִׁרְיוֹן קְלִיפָּה' גם זה עשה מגסות רוח שיהיו שמונים אלף לובשים כל הדרך דבר כבד מאד כזה ולא אכפת להו ואין מרגישים בכובד וגם 'בְּשִׁשִּׁים אֶלֶף אֲחוּזֵי חֶרֶב' רצים לפניו הראה כח חילו דודאי הוא רוכב על סוס חשוב או קרון חשוב שהוא רץ ביותר ואלו כולם רָצִים ברגליהם לְפָנָיו דייקא.

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא אוֹרֶךְ מַחֲנֵהוּ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסֵי. נראה לי בס"ד עשה כן כנגד ת' כוחות טומאה כמו שאמרו המקובלים על פסוק וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לג, א) ונעשה האורך ארבע מאות והרוחב מ' נרמז בזה שסופה של אותה מחנה להיות מֵת שהוא מ"ם תי"ו דכתיב וַיֵּצֵא מַלְאַךְ הֳ' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר (מלכים ב' יט, לה) גם צרף מספר מֵת [440] עם מספר ר"ס [260] שהוא סך מחנהו יהיה בזה מספר תָּשׁ [440+260=700] רצונו לומר תש כוחו נמצא מפלתו ורעתו נרמזה במחנהו.

ונראה לי בזכות עסק התורה של חזקיהו וישראל המשיכו כח מעשרה הויו־ת שמספרם ר"ס [26×10=260] ובזה איבדו את ר"ס רבוא מחנה סנחריב ונתגברו עליהם. ונראה לרמוז בשם סַנְחֵרִיב הוא אותיות 'ינבח ס"ר' ובזה יובן רמז הכתוב חבקוק (חבקוק ג, יד) נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פְּרָזָיו יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי עֲלִיצֻתָם כְּמוֹ לֶאֱכֹל עָנִי בַּמִּסְתָּר, והיינו באותיות מִּסְתָּר רמוז מחנה סנחריב אות ת' זה אורך מחנהו ואות מ' רוחב ואותיות סר הוא סך מחנהו ומדמה האוייבים לאותו אויב סנחריב שהיה רוצה לאכול עני אלו ישראל בַּמִּסְתָּר כאמור.

ודע כי סך של ס"ר רבוא אלפים אינו מספר קרקפתא דגברי אלא הוא מספר האיכות שלהם כי מקודם היה להם גבורה בידים שהיה אחד שקול כנגד מאה ואחד כנגד ג' מאות וכן על זה הדרך ולכן כותבים בפנקס מספר החיל של המלך כפי הערכה שעושים ביכולת של כל אחד ואחד ורק עתה שבטלה גבורת היד עושים המספר אקרקפתא דגברי וסנחריב היה כתוב בפנקס החיל שלו שיש לו ר"ס רבוא אלפים ואפשר שעולים במספר קרקפתא דגברי עשרה רבוא אלפים ולא יותר.

ומה שאמר אוֹרֶךְ מַחֲנֵהוּ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסֵי לא היו הולכים ביחד אלא היו מפוזרים דהיינו שילכו כל עשרה אלפים בפני עצמן ובין אלו לאלו יש מהלך פרסא או יותר וכן הענין ברוחב וכל זה עושה כדי להטיל אימה על בני אדם שמחנהו גדול כל כך.

ונראה לי שיש הכריח לדבר זה מגוף המאמר עצמו דאם הדבר כפשוטו שכל משך זה של ת' פרסא על מ' פרסא הוא מלא בני אדם שהם חילו של סנחריב איך אמר תלמודא לעיל דאורחא דבעא לסגויי בעשרה יומי סגא בחד יומא ואמרי ליה כַּלְדָּאֵי שאותו היום דוקא יוכל על ירושלים ובקשו חילו לשלוח ידם בם ולא הניחם ואמר להם שלמחר כל אחד יביא אבן מהחומה ונבקעה ובלילה מתו כולם. והלא משך ת' פרסא יש בין ראש המחנה לסופו כמה ימים, כי מהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות ואם נכנס ראש המחנה היום לא יגיעו סוף המחנה אצל ירושלים אלא עד אחר כמה ימים וכיון שאמר להם למחר כל אחד יקח אבן אחת מן החומה ונבקענה, משמע שכל המחנה הגיע עד החומה והיו סמוכים לה? ועוד בלילה יצא המלאך ויך במחנה אשור ק"ף אלף דאלו היו ראשי גייסות, משמע דכל המחנה היו סמוכים לירושלים?

על כן מוכרח לומר כי זה המשך של ת' פרסא אינו מלא כולו מן החיל אלא הם מפוזרים עדרים עדרים ובין כל עדר ועדר יש מקום גדול פנוי והברייתא קאמר שכך היה מנהגו להוליך החיל שלו באופן זה וכך היה עולה פנקס החיל אצלו בחשבון האיכות אך כשבא לירושלים שם קיבץ כל החיל ביחד ולא היו מפוזרים ונמצא כולם עומדים סמוך לירושלים.

בָּעֵא אַבַּיֵי: חָסֵר אַלְפָא אוֹ חָסֵר מֵאָה? תֵּיקוּ (ישעיה ח, ח). הנה הרב פתח עינים ז"ל פירש כונתו בבעיא זו דנפקא מינה לשטרות כאשר יהיה האופן שכתוב שחייב כך וכך אלפים וכך וכך מאות וכך וכך עשרות חסר חד, דקיימא לן דדרשינן לשון הדיוט מספקא לן חסר חד אהיכא קאי וכו' באופן דמבעייא זו נפיק דינא לשטרות אם כתוב בשטר כדאמרן או לשון כיוצא בו עד כאן דבריו עיין שם.

והוא פירוש נכון ויציב והנה בזה ממילא יתורץ קושית מהרש"א ז"ל שהקשה אמאי לא נקיט אביי חד רבוא גם כן? ובזה ניחא דאביי בעי אם נכתב כיוצא בזה בעלמא בשטרות מה נפרש חסר אלפא או חסר מאה או חסר חד וכיון דבעייתו זאת על השטרות אם יזדמן כך הנה אין דרך לכתוב רבוא בשטרות ולהכי לא נקיט בבעייתו רבוא.

והנה לכאורה יש להקשות אם נפרש החשבון זה דנקיט הוא שכך כתוב בפנקסו של סנחריב וכמו שכתבתי לעיל למה כתב 'חָסֵר חָסֵר'? ובפרט לפי הבעייא של אביי דקאמר שמא האי 'חָסֵר חַד' הוא אחד מן האחדים, במה נחשב הוא בסך העצום הזה שהוצרכו לפרש על חסרונו? ונראה לי דעושים כן כדי להודיע שחשבון זה הוא מדוקדק ועשוי באמיתות ולא הפליגו בו.

ואם נפרש דהברייתא באה להודיענו החשבון הזה ולא שהיה כתוב כן בפנקס החיל של סנחריב, יש להקשות מאי נפקא לנו בזה האחד מן האחדים שחסר בסך העצום הזה שהוצרכה הברייתא להודיענו, הלא אורחיה דתנא בעלמא דלא חש ולא דק על דבר מועט וכמו שכתבו התוספות על אמתא ברבועא וכיוצא דפורתא לא דק וכל שכן בדבר זה שהוא סך ר"ס רבוא אלפים דחסר אדם אחד דוקא?

ונראה לי דהתנא הוצרך למנקט 'חָסֵר חַד' דרמז בזה רמז נכון לפי דרכו לומר על המחנה הנזכר של סנחריב 'חָסֵר חַד' הוא ניצוץ הקדוש שנקרא בתואר אֶחָד שהיה מחיה אותם כי כל קליפה יש לה נצוץ אחד המחיה אותם ונחסר מהם זה הניצוץ שהוא חד בזכות חזקיהו וסיעתו ולכך מתו כולם בשעה אחת ורגע אחד. ועיין מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד עשתי עשרה יריעות ודוק.

רִאשׁוֹנִים עָבְרוּ בְּשֶׂחִי. פירש הרמ"ה ז"ל שהיו שטין על פני המים ודרך השט שוחה על פני המים ואינו יכול להלך ברגליו בקומה זקופה אלא שוחה כאדם השוחה לשתות מים מן הנהר וְאֶמְצָעִיִּים היו הולכים ברגליהם בקומה זקופה אך היה המים מגיע עד צוארם כי נתמעטו בראשונים, ולכן לא היו צריכין לשוט וְאַחֲרוֹנִים העלו עפר ברגליהם רצונו לומר טיט מקרקעית הנהר כי לא היה מים כדי שימחה הטיט מכפות רגליהם עיין שם.

ונראה לי דלאו על הירדן עצמו קאמר כן דזה אי אפשר להיות מאחר דהירדן מימיו נמשכין ובאין ממקום אחר ואין עומדין בו כדי שיתמעטו באופן זה וכיון דבאין ממקום אחר אם ישתו המים תכף יבא מים אחרים במקומם אלא זה היה בעמק אחד גדול ורחב שהיו המים עומדין ונקוים בו ויתכן אלו המים באו אל העמק הזה מן הירדן או ממקום אחר.

ועוד נראה לי בס"ד דהמאמר הזה אינו כפשוטו אלא הוא עשוי בלשון מליצה רמז למלחמות אשר נלחם סנחריב בעולם כי תחלה נלחם עם האומות הרבים וכבש את כולם ועל מלחמה זו קאמר רִאשׁוֹנִים עָבְרוּ בְּשֶׂחִי שטו ועברו שנאמר 'וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר' (ישעיה ח, ח) כלומר כאשר חלף ביהודה הנה הוא כבר שטף ועבר בשאר אומות.

ואחר כך נלחם בעשרת שבטים דוקא ולקח אותם ועל מלחמה זו דעשרת השבטים קאמר עָבְרוּ בְּקוֹמָה שנאמר 'עַד צַוָּאר יַגִּיעַ' כלומר שלא היה יכול ליקח את ירושלים ששם בית המקדש הנקרא צואר כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה טז:) וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו (בראשית מה, יד) אלא 'עַד צַוָּאר יַגִּיעַ' עד ולא עד בכלל.

ועל מלחמה השלישית שהביא חיל רב להלחם בירושלים אמר אַחֲרוֹנִים הֶעֱלוּ עָפָר עַל רַגְלֵיהֶם וְלֹא מָצְאוּ מַיִם בַּנָּהָר לִשְׁתּוֹת שבזו המלחמה הלך במרוצה דרך עשרה ימים ביום אחד ודרך ההולך מהרה להעלות עפר ובקשו לשתות מים מן מי גיחון ולא מצאו מים שכבר סתמו חזקיהו המלך ע"ה בשם המפורש והוצרכו להביא מים ממקום אחר.

וענין סתימת מי גיחון שלא שתו ממנו מים היא היתה לצורך מפלתם כי לאו על חנם סתמו חזקיהו המלך ע"ה והגם דלפי פשוטו אמר כדי שלא ימצא סנחריב מים לשתות זה הטעם אמר בגלוי אבל באמת לא זה היה טעמו כי הוא היה יודע על ידי הנביא שהקדוש ברוך הוא יעשה לו נס ויצילנו מסנחריב וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שאמר חזקיהו אני לא אוכל להלחם ואמר לו הקדוש ברוך הוא אתה תשכב על מטתך ואני אלחם ותמצא אויביך לפניך פגרים מתים, ואיך יחוש לעשות המצאות כאלה? אך הוא יודע סודן של דברים שסתימת מי גיחון יש בה צורך וטעם סוד למפלת סנחריב.

וכיון דלא שתו מי גיחון והביאו מים ממקום אחר זו היתה סיבה למפלתם כי באו בהם אותם המים ששתו ממקום אחר למרים כמים המאררים של הסוטה שבלילה נשף בהם המלאך ויבשו. ועיין מה שאמר הסבא קדישא בענין המים גבי שמעי בגזרה שגזר עליו שלמה המלך ע"ה.

וְהָכְתִיב "וַיֵּצֵא מַלְאַךְ הֳ' וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" (מלכים ב' יט, לה). קשא אמאי לא הקשה קושיא זו לעיל על דברי הברייתא דאמרה סָךְ מַחֲנֵהוּ מָאתַיִם וְשִׁשִּׁים רִיבּוֹא אֲלָפִים חָסֵר חַד, ולמה המתין להקשות זו הקושיא על הברייתא השנית דאמרה רִאשׁוֹנִים עָבְרוּ בְּשֶׂחִי וְאַחֲרוֹנִים הֶעֱלוּ עָפָר בְּרַגְלֵיהֶם עַל רַגְלֵיהֶם?

ונראה לי בס"ד דהמקשן ידע כונת הברייתא דסך מחנהו ס"ד רבוא אלפין אין הכונה של חשבון זה על קרקפתא דגברי אלא הוא על האיכות שלהם בגבורה יש אחד שקול בגבורתו כנגד אלף בני אדם ויש כנגד ת"ק וכעל זה הדרך ואם כן מאי קושיא מן הפסוק של קפ"ה אלף הוא אקרקפתא דגברי?

אך בחשבון האיכות לפי גבורתם עולים ס"ר רבוא אלפין ולכן הניח קושיא זו על ברייתא דקאמר 'אַחֲרוֹנִים הֶעֱלוּ עָפָר בְּרַגְלֵיהֶם עַל רַגְלֵיהֶם' ואלו הקפ"ה אלפי גברי לא ימעטו את המים כל כך שאם אחד בערך גבורתו חשיב כנגד אלף בני אדם הוא אינו שותה מים כמו אלף בני אדם אלא כאדם פשוט פרטי.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: מַגָּלְךָ נְטוּשָׁה. נראה לי בס"ד רמז לו שיכם באות גימל שבשמו כי גִּימֶל אותיות מַגָּל דאין היו"ד יוצאה במבטא.

ואמר לו 'נְטוּשָׁה וְעוֹמֶדֶת מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית' כי המלאכים נבראו ביום שני דששת ימי בראשית וכל אחד נברא כחו בו עד עולם לא יוסיף ולא יגרע.

ומה שאמר 'כְּשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לְבַשֵּׁל פֵּירוֹת הִזָּקֵק לָהֶם' נראה לי כי גבריאל נגלם ביסוד האש כנודע בשער מאמרי רשב"י ובכח האש שבו שהוא שר האש יוצא ומבשל הפירות ואמר לו אין אלו ראויים שתרד בעבורם דוקא כדי לשרפם אלא אגב ארחך הזקק להם.

ומה שאמר, יֵשׁ אוֹמְרִים 'בְּחוֹטְמָן נָשַׁף בָּהֶן' מדה כנגד מדה הם באו על חזקיהו המלך ע"ה שהיה בו ניצוץ המשיח כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל שכחו בחוטם דכתיב וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת הֳ' (ישעיה יא, ג) לכך נשף בחוטמן ויבשו. אי נמי כל גדול הדור נקרא חוטם כמו שאמר אותו הגמון על רבן גמליאל בעל החוטם מתבקש (תענית כט.). אי נמי חוֹטָם [63] מספר גַּס [63] וסנחריב היה גס רוח שחירף וגידף בגסות רוחו לכן נשף בחוטם שהוא מספר גס.

ומאן דאמר 'כַּפַּיִים סָפַק לָהֶם' נראה רמז לכף דמנצפך שהם ה׳ גבורות ואות כף שבהם הוא גבורה א' מחמשה גבורות והם כפולים לכך אמר כפים. אי נמי בכל כף ימין ושמאל יש חמשה אותיות מנצפ"ך שהם מספר פר [280] ושל שני כפים ימין ושמאל הם 'פרפר' והוא פרפרם בהם על דרך מה שאמר רבינו האר"י ז"ל על מה שאמר איוב שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי (איוב טז, יב).

ומאן דאמר 'אָזְנַיִם גִּלָּה לָהֶם וְשָׁמְעוּ שִׁירָה' שמתו על ידי שמיעה מדה כנגד מדה על אשר לא הטה אוזן סנחריב לשמוע דברי הנביא דנתנבא שלא יגיע ולא יכבוש את ירושלים אלא רק את עשרת השבטים בלבד ונראה לכך קפדה מדת הדין ביותר על חזקיהו שלא אמר שירה מאחר דאוייביו מתו על ידי שמעם שירה ראוי יותר לומר שירה על נס זה.

והנה בודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים דהמחנה יש בהם מתו על ידי כך ויש על ידי כך כאשר דברו חכמים כאן. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב מַגְדִּיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ (תהלים יח, נא) אותיות מַגְדִּיל הם 'מַגָּל יָד' נרמז כאן מה שאמר ביד הכם ומה שאמר במגל הכם וזהו מַגְדִּיל 'מַגָּל יָד' בהם יהיה יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ זה חזקיהו עַד עוֹלָם.

אֲתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִדַּמֵּי לֵיהּ כְּגַבְרָא סָבָא (ישעיה ז, כ). פירש הרמ"ה ז"ל דהקדוש ברוך הוא הביא לפניו מלאך בדמות איש זקן ועשה לו כל הנזכר במאמר עיין שם ודבר זה היא מוכרח.

ומה שאמר במאמר אֲתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מפני שיש מלאך סתם ויש מלאכים שנקראים מחנה אלקים שהם מחנה שכינה וזה המלאך שהורידו הקדוש ברוך הוא למטה לעשות הדבר הזה לסנחריב היה ממחנה שכינה שנקראים מחנה אלקים ולא מן מלאכים סתם כי לחבת ישראל עשה זה על ידי מלאך ממחנה שכינה ולכן אמרו 'אֲתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא' כי זה המלאך שהוא ממחנה שכינה יתייחסו מעשיו להקדוש ברוך הוא.

וכמו שתמצא כתוב וַיָּבֹא אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם (במדבר כב, כ) ותרגם אונקלוס ואתא מימר מן קדם ה' לות בלעם, כי מלאכים שהם מחנה שכינה נקרא שם ה' עליהם וכתיב הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ (שמות כג, כ -כא) ולכן מעשה המלאך הזה גם הכתוב יחס אותה להקדוש ברוך הוא דכתיב יְגַלַּח אֲדֹנָ‏־י בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה (ישעיהו ז, כ) מפני כי זה המלאך שעשה זאת הוא ממחנה שכינה.

צ״ו א

אָמַר לֵיהּ זִיל אַיְיתֵי לִי מַסְפְּרָא וְאִיגְזַיֵּיךְ. רצונו לומר תספורת שלא תצמח עוד אחר כך השערות שאם תצמח מה הועיל? וכיון דלא תצמח ישאר משונה ולא יהיה ניכר! אך הדבר יפלא הן אמת שכתבנו שהאומר כן והעושה הוא מלאך ממחנה שכינה למאי הוצרך הדבר הזה לעשותו לסנחריב על ידי מלאך? אם בשביל כדי שיתבזה אין זה בזיון גדול שצריך לעשותו על ידי מלאך? ועוד מה ענין זה דאדמו ליה מלאכי השרת כגברי דטחני קשיתא והכריחו אותו לטחון חד גריוא, מה צורך יש בדבר זה ומה טעם יש בו דנחתי דנחתי מלאכי השרת בעבורו?

ונראה לי בס"ד דידוע מה שאמר הרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל כל דבר רוחני למעלה שנעשה כנגדו פועל דמיוני למטה בגשמיות יתקיים איתו דבר ולא יפסק ולכן כדי להצליח את מלך ישראל במלחמתו עם מלך ארם עשה לו תחלה אלישע הנביא ע"ה פועל דמיוני בזרקו החצים באויר מן החלון הפתוח לצד עיר דמשק שמולך בה מלך ארם ובזה נתקיים הדבר דאז מוכרח שיתגבר מלך ישראל על מלך ארם ואפילו אם מלך ארם יעשה תשובה לא יהיה ניצול ממלך ישראל.

וְכֵן עשה ירמיה הנביא ע"ה בענין הנבואה שנתנבא על בבל רעה וכתבה על המגלה ואמר לברוך בן נריה שיקשור המגילה באבן וישליכנה לתוך פרת ויאמר ככה תשקע בבל. וְכֵן הענין בשופר וְכֵן הענין בלולב וְכֵן הענין בודוי שמכה באגרוף על הלב דהכל היא פועל דמיוני למטה כדי לעשות פועל רוחני למעלה

וְכֵן הענין כאן דקליפת סנחריב היתה קשה וגדולה עד מאד והיו בה שתי נשמות גדולות שהם נשמות שמעיה ואבטליון וכמו שאמרו לקמן מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב לִימְּדוּ תּוֹרָה בָּרַבִּים וּמַאן נִינְהוּ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, ורצה הקדוש ברוך הוא לעשות פועל דמיוני למטה בסנחריב עצמו על ידי המלאך כדי להוציא מקליפתו שתי נשמות של צדיקים גדולים אלו ולכן שלח מלאכו בעבור תספורת ראש וזקן של סנחריב דתספורת הראש הוא פועל דמיוני ליצאת נשמת שמעיה מן הקליפה שהוא היה נשיא וראש לכל ישראל ותספורת הזקן הוא פועל דמיוני בעבור יציאת נשמת אבטליון שהיה אב בית דין.

וְעִנְיַן טְחִינַת גַּרְעִינֵי הַתְּמָרִים על ידי מלאכי השרת נעשה בזה פועל דמיוני לשבירת הקליפה עצמה ונעשה כל זה על ידי המלאכים לקיום הדבר כי הם יודעים ומכוונים בסוד השם יתברך.

וְעִנְיַן הַמִּסְפָּרַיִם בו רמז לסוד התער הנזכר בדברי רבינו האר"י זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] בשער טעמי המצות פרשת נשא וזה לשונו: הנה אדנ־י אותיות 'דינא' לרמוז שהוא דין ולכן הוא מספר תַּעַר החותכת ומגלחת ובא לרמוז שצריך להעביר הדינין וכו' ו'תַּעַר' [670] גימטריא 'מצמצית' [670] והוא סוד בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲדֹנָ־י בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה, דכתיב אֲדֹנָ־י באל"ף דל"ת וכו' עד כאן לשונו עיין שם.

כֵּיוָן שֶׁבָּא אוֹתוֹ צַדִּיק עַד דָּן תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ, רָאָה בְּנֵי בָנָיו שֶׁעֲתִידִין לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה בְּדָן (בראשית יד, יד) (מלכים א יב, כט). נראה לי בס"ד הטעם בזה הוא דידוע דאותיות 'אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב' נחלקו בד' דגלים ובדגל הראשון של יהודה כתוב אי"י ובדגל השני של ראובן כתוב בצ"ע ובדגל השלישי של אפרים כתיב רח"ק ובדגל הרביעי של דן כתיב מק"ב ונשארה אות הא' של 'אַבְרָהָם' פורחת באויר וקשא היה צריך שיהיה כתוב על דגל דן הק"ב ותהיה אות מ"ם של 'אַבְרָהָם' פורחת באויר?

ובזה ניחא כי מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים פרשת לך לך בסוד תוספת אות ה"א שנוספה לאברהם אבינו ע"ה שבה רמוז כחו ותיקון שלו שעשה למעלה ולכן אות זה נוספה לו אחר כך עיין שם. ולפי האמור דבחלק דן הוקבע מקום ומושב לעבודה זרה לכן לא שרתה אות ה"א של אברהם שכל כחו רמוז בה בדגל דן ולזה אמר כאן תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ רמז לאות ה"א שבה רמש [רמוז] כחו תשת [תשש] ולא שרתה בדן.

או יובן בס"ד דידוע אותיות 'אי' דשם אדנ־י הם רחמים ואותיות 'דן' דין ובזה פרשתי בס"ד רמז המשנה אַל תְּהִי דָן יְחִידִי (משנה אבות ד, ח) רצונו לומר לא תפגום ותגרום שתהיה אותיות 'דן' יחידי שיפרדו מהם אותיות 'אי' ולכן כשהגיע לדן הרגיש מה שיהיה פגם ופירוד באותיות 'דן' של שם אדנ־י על ידי חטאם של ישראל ולכך תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ בעבור הפירוד הזה.

הִזָּהֲרוּ בִּבְּנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁמֵּהֶן תֵּצֵא תּוֹרָה. נראה הכונה הזהרו בתלמידי חכמים שהם בני עמי הארץ שלא נזלזלו בכבוד אבותם יען כי מן אלו התלמידי חכמים תצא תורה לאחרים שהם ילמדו לאחרים בשכר בטלה ואם תבזו את אבותם גם הם יתבזו ולא יהיו דבריהם נשמעים לתלמידים. אי נמי מהם תצא תורה כלומר יקחו קל וחומר מהם ללמוד תורה דיאמרו ומה אלו שאבותם עמי הארץ זכו ונעשו תלמידי חכמים כל שכן אנו שאבותינו חכמים.

והכי קאמר דשלח רבי יהודה בן בתירא להזהר בכבודן של תלמידי חכמים שהם בני עמי הארץ עם כל זה בהאי מלתא מודעינן לבני אדם שהם חכמים להביא להם קל וחומר וראיה והוכחה מאלו התלמידי חכמים שהם בני עמי הארץ לומר להם ומה אלו שהם עמי ארצות זכו לבנים חכמים אתם החכמים כל שכן שתזכו לבנים חכמים!

ואף על גב דבדברים אלו יצא קצת בזיון לאלו החכמים שהם בני עמי ארצות במה שנזכיר פחיתות אבותם לומר שהם עמי ארצות כי יבושו בזה וכבר רבי יהודה בן בתירא הזהיר אותנו להזהר בכבודם, אפילו הכי לא חיישינן לה ומודעינן על פי הדברים אשר אמרנו ויליף מהא דאמר הקדוש ברוך הוא 'וּמַה בִּשְׂכַר אַרְבַּע פְּסִיעוֹת שֶׁשִּׁלַּמְתִּי לְאוֹתוֹ רָשָׁע שֶׁרָץ אַחַר כְּבוֹדִי אַתָּה תָּמֵיהַּ כְּשֶׁאֲנִי מְשַׁלֵּם שָׂכָר לְאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שֶׁרָצוּ לְפָנַי כְּסוּסִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה' נמצא מביא קל וחומר והוכחה להגדיל שכר האבות מכח שכר אותו רשע כן אנחנו מביאים קל וחומר לחכמים שנאמר להם שיזכו להיות בניהם חכמים מכח קל וחומר שנביא להם מן עמי ארצות אשר בניהם חכמים וממילא ידעינן דלא חיישינן לזילותא דחכמים שהם בני עמי ארצות.

ומה שדימה את האבות בריצתם לריצת הסוסים ולא דימה אותם לריצת צביים ואילים דהצבי קל לרוץ יותר מן הסוס, נראה לי בס"ד דימה אותם לסוסים מפני שיש בהם דבר אחד שאינו נמצא בצביים והוא דאין לסוס שינה גמורה, כן הם בעבודת הבורא לא יתנו שינה לעיניהם כמו שנאמר דוד המלך ע"ה אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַהֳ' (תהלים קלב, ד).

הַיְינוּ דִּכְתִיב "לַנְּבִאִים נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי" (ירמיה כג, ט). פירש רש"י כלומר תמהתי על מתן שכרן. יש להקשות מתן שכר היכא נרמז הכא? ונראה לי בס"ד דשכר צדיקים רמזו באותיות 'כך' בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל (מנחות כט:) שראה משה רבינו ע"ה מיתתו של רבי עקיבה ואמר זו תורה וזו שכרה? והשיב לו הקדוש ברוך הוא שתוק, כך עלה במחשבה! ופירש רבינו האר"י ז"ל דהצדיקים המוסרין עצמן על קידוש השם עולין עד המלכות והם מ"ן [מיין נוקבין] דילה ועולין עד הבינה ונעשים מ"ן דילה לעלות למחשבה והמ"ן והמ"ד [מיין דוכרין] הם בסוד כ' עשר מלמעלה למטה ועשר מלמטה למעלה והזיווג התחתון שהוא יאהדונה־י הוא בסוד כ"ף כפופה והזווג העליון שהוא א' הוא בסוד כ"ף פשוטה שהוא עשר מלמעלה למטה ועשר מלמטה למעלה ולפיכך כ' כפופה ך' פשוטה, ולפי שהמוסר עצמו על קדוש השם הוא עושה שני זווגים אלו שהם כ"ף כפופה וכ"ף פשוטה לפיכך נאמר למשה רבינו ע"ה על רבי עקיבה שנהרג על קדוש השם 'כך' עלה במחשבה עד כאן לשונו. נמצא עיקר שכר הצדיקים הוא רמוז בסוד זה של 'כך' בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל שְּׂכַר מִצְוָה מִצְוָה (משנה אבות ד, ב).

ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר התנא (משנה אבות ב, ח) אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ. רצונו לומר אל תחזיק הטובה לבקשה לעצמך שהוא צרכי עולם הזה כי לכך הוא שכר השלם של עולם הבא שהוא בסוד 'כך' שהוא זווג עליון וזווג תחתון שנמשך מהם שפע טוב וברכה עצום ונורא בעבורו נוצרת.

ונראה דסוד השכר הזה העצום והנורא של 'כך' שהוא עשר ועשר בעליון ועשר ועשר בתחתון נרמז באות מ' ולכן התורה נתנה בארבעים יום להורות שבה יוכל האדם לעשות זווג עליון וזווג תחתון הרמוז באותיות 'כך' [60] שמספרו מ' כי חצי מ' הוא אותיות כ"ף כפופה וכ"ף פשוטה וזה נרמז באות מ' אשר בתוך שמו של יִרְמְיָה שהוא אות האמצעי שבשמו וכל אמצעי נקרא לֵב ולזה אמר לנביאים 'נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי' רצונו לומר אות מ' שהוא בקרבי נשבר לחצי להיות אותיות 'כך' שרמוז בם שכרן של צדיקים שהוא באותיות 'כך' ששם רמוז זווג עליון ותחתון שזהו עיקר שכרן של צדיקים.

אָמַר אִיכָּא גַּבְרָא כִּי הַאי וְלָא בָּעֵינָא לְשַׁדּוּרֵי לֵיהּ שְׁלָמָא כָּתְבוּ לֵיהּ חִזְקִיָּה. יש להקשות מאי תליא הא בהא דאחר שראה כבודו של יחזקיהו המלך ע"ה ומעלתו מצד השמש מצא טעם לשלוח לו שלום?

ונראה לי בס"ד ידוע שהאומות דעתם לעבוד צבא השמים באומרם דאין לאדם כח להתפלל להקדוש ברוך הוא בלתי אמצעי כי מה נחשב האדם שהוא בשר ודם לדבר דבריו להקדוש ברוך הוא ולשבחו ולהללו ולהודות לו על כן הם עובדים ומתפללים לצבא השמים שיהיו אמצעים להגיש תפלתם ודבריהם לפני הקדוש ברוך הוא, ולכן לפי דעתם זה אי אפשר לומר על הקדוש ברוך הוא 'אֱלֹקֵי הַגּוֹיִם' אלא 'אֱלֹקֵי הָאֱלֹקִים' נקרא.

ועל כן כשראה עתה שהשמש שינה מהלכו לכבודו של חזקיהו נתברר אצלו כי חזקיהו הוא גדול מצבא השמים ואם כן ראוי להיות אמצעי ביניהם ובין הקדוש ברוך הוא ויכולים עתה לשלוח תפלה ושבח להקדוש ברוך הוא באמצעותו כמו ששולחים באמצעות צבא השמים והשרים של מעלה ולכן אָמַר אִיכָּא גַּבְרָא כִּי הַאי שיש לו מעלה על צבא השמים וְלָא בָּעֵינָא לְשַׁדּוּרֵי לֵיהּ שְׁלָמָא כדי שיהיה הוא אמצעי ביני ובין האלקים, ולכך כתב שְׁלָמָא לְמַלְכָּא חִזְקִיָּהוּ שְׁלָם לְקַרְתָּא דִּירוּשָׁלַיִם שְׁלָם לֶאֱלָקָא רַבָּא שהקדים חזקיהו וכתב שמו יתברך לבסוף כדי לשלוח השלום לאלקא רבא שהיא ענין תפלה ושבח לאלקא רבא באמצעות חזקיהו ולכך לא הקדים השלום לאלקא רבא קודם כי אין לו כח לשלוח השלום לאלקא רבא בלתי אמצעי ועשה את חזקיהו ואת ירושלים ששם בית מקדשו יתברך אמצעים כדי לשלוח שלום לאלקא רבא באמצעותם והשלום הוא ענין תפלה ושבח.

אחר כך בא נבוכדנצר ועשה להם קושיא גדולה במכתב שאמר להם קָרֵיתוּ לֵיהּ 'אֱלָקָא רַבָּא' וְכָתְבִיתוּ לֵיהּ לְבַסּוֹף וקשא למה תלה הקושיא במה שקראוהו 'אֱלָקָא רַבָּא' יקשה בסתם כיון שהוא אלקא איך תכתבו שמו לבסוף? אך הכונה אם אתם הייתם כותבים 'שְׁלָם לֵאלֹקֵי הָאֱלֹקִים' בזה ניכר דמה שכתבתם אותו לבסוף היינו מפני הכבוד שאין אתם יכולים לשלוח לו השלום בלתי אמצע ולכך הקדמתם שם חזקיה וירושלים כדי שיהיו אמצעים כי משמעות אלקי האלקים מורה שאי אפשר לשלוח דבור תפלה ושבח לאלוק אלא על ידי אמצעים שהם צבא השמים אשר הם מתכנים ונקראים בשם אלקים, וכיון דלא כתבתם אלקי האלקים אלא קריתו ליה 'אֱלָקָא רַבָּא' בזה ניכר שאתם מודים שאין צריך לכם אמצעי ואם כן חזקיהו וירושלים שכתבתם להם שלום אין כונתכם לעשות אותם אמצעים, והשתא נמצא שעשיתם זלזול בכבוד שכתבתם אותו לבסוף.

והנה הם נתבלבלו בדבר ולא ידעו אם האמת כמו שאמר נבוכדנצר או לאו, לכן מסרו הדבר ביד נבוכדנצר שהוא יעשה מה שיעשה שאם ישנה המכתב ויש חטא בזה יהיה תלוי בצוארו ולכך לא שלחו שליח מאתם להחזיר המכתב כי לא רצו להתערב בדבר זה ואז הוכרח הוא בעצמו לרוץ אחר השליח להחזירו.

ומה שאמר 'אֲתָא גַּבְרִיאֵל וְאוֹקְמֵיהּ' פירוש אחר שרץ ארבע פסיעות בא גבריאל ועשה לו סיבה לעכב הליכתו שלא יהיה יכול לילך ברגליו והוכרח לעמוד במקומו ושלח שליח אחד ממשרתיו להחזיר את המוליך המכתב.

אִילְמָלֵא לֹא בָּא גַּבְרִיאֵל וְהֶעֱמִידוֹ לֹא הָיָה תַּקָּנָה לְשׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד דודאי ישראל גלו ונמסרו בידו בעבור עונותם אך לא היו נמסרים בידו אלא בזמן שהגלה את צדקיהו ובאמת קודם גלות צדקיה הגלה את יכניה ועמו החרש והמסגר שכולם היו חכמים גדולים בתורה וקדימה זו שקדמה שליטתו לשלוט בגלות יויכין זו היתה בשביל שרץ לכבודו יתברך לכך הקדים לו שליטה קודם זמן גלות צדקיהו באיזה שנים ואם היה רץ יותר היתה הקדימה ההיא גם כן קדומה איזה שנים יותר שהיה לו שליטה להגלות החרש והמסגר קודם כמה שנים.

ואם היה נעשה כן לא היה תקנה לשונאי ישראל דהא אמרו רבותינו ז"ל (גיטין פח.) צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהגלה את צדקיהו וסייעתו בעוד גלות יכניה שהם חרש ומסגר קיימת כדי שילמדום תורה, ואם הפרש שנים הרבה בין גלות זה לגלות זה היו החרש והמסגר מתים ומי היה מלמד תורה לגולים עם צדקיהו? נמצא מה שלא נתרחק גלות זה מגלות זה שנים הרבה הוא תקנה גדולה עשה הקדוש ברוך הוא לישראל בעבור עסק התורה. ולכן אמר כאן אם היה רץ יותר מן ארבע אמות ממילא היה זוכה נבוכדנצר בקדימת שליטה שלו שנים יותר דאז כשיבאו גולים של צדקיה לא מצאו שם חרש ומסגר ללמדם תורה ועל תקנה זו שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל שלא יהיה הרחקה הרבה בין גלות זה לגלות זה קאמר כאן לא היה תקנה לשונאי ישראל.

צ״ו ב

נָפְקָא קָלָא וְאָמַר שַׁוָּור בַּר שַׁוַּור נְבוּזַרְאֲדָן שְׁוַור. פירש רש"י מדלג בר מדלג קפצת פעם אחת עם סנחריב ועכשיו פעם שניה עיין שם. ועדיין צריך להבין מאי שוור השלישית דאמרה 'נְבוּזַרְאֲדָן שְׁוַור'? ונראה לי בס"ד שוור השלישית הוא כי נתגייר אחר כך שדלג וקפץ מאמונת דת שלו ובא לדת ישראל.

פָּשׁ לֵיהּ חַד נַרְגָּא. נראה לי בס"ד הטעם שלכד ירושלים בחד נרגא לרמוז שנתחייבו בפורענות זו על שעבדו עבודה זרה וכפרו באחד. והא דהכה השער בגב הנרגא להורות על עוצם פשעם ומרדם שהיו אחוריהם אל היכל ד' ומתרזין כנגד ההיכל להכעיס. גם עוד שהיו לאחור ולא לפנים ולכן הכה השער באחורי הנרגא.

או יובן אם נגרוס נַרְגָּה בה"א יהיו אותיות העומדים קודם אותיות 'נרגה' הם אותיות 'בקדם' והוא מה שראה יחזקאל הנביא ע"ה (יחזקאל ח, טז) שהם מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ לכך הכה השער באחורי הנרגה.

אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָחָז שְׁתֵּי שָׁעוֹת הָיָה. נמצא נחסר היום אצל אחז עשרה שעות ונוסף אצל חזקיה עשרה שעות רמז בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם וכו׳ וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא לְהַעֲנִישׁ לָרְשָׁעִים וְלִתֵּן שָׂכָר לַצַּדִּיקִים וְקִיּוּם הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת (משנה אבות ה, א) היא עסק התורה ואחז ביטל עסק התורה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה יא, ז) למה נקרא אחז שאחז בתי מדרשות ובטלם מתלמוד תורה וכדאי היה עון זה שיחריב העולם שנברא בעשרה מאמרות. אך בא חזקיהו המלך ע"ה ותיקן שפתח בתי מדרשות גם בלילות ונתרבה עסק התורה בדורו עשר ידות על שאר דורות לכך נחסר מאחז עשר שעות ונוסף על חזקיהו עשר שעות ונמצא יומו של חזקיהו המלך ע"ה נעשה כ"ב שעות כנגד כ"ב אותיות התורה שהרביץ אותה בישראל.

גם עוד נוסף עשר שעות לחזקיהו להורות על אות יו"ד דשם י־ה שמספרה עשר אשר קודם זה לא היתה מאירה בו מפני שלא נשא אשה ועתה מאירה בו על אשר הסכים לישא אשה ולכן כתיב וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ זֶה לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת הֳ' כִּי יַעֲשֶׂה יְהוָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֵּר הָלַךְ הַצֵּל עֶשֶׂר מַעֲלוֹת (מלכים ב' כ, ט) ובאומרו זֶה לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת הֳ' רמז לו על אות יו"ד דשם הוי־ה ברוך הוא דעתה תהיה מאירה בו בשלימות ודוק.

מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סִיסְרָא לָמְדוּ תּוֹרָה בִּירוּשָׁלַיִם. הנה בגמרא לא נזכר מי הם אך הרב פתח עינים ז"ל הביא משם הרמ"ע [רבי מנחם עזריה מפאנו] ז"ל שהיה רבי עקיבה מבני בניו של סיסרא והיינו שיצא מיעל מאותו ולד שנתעברה בו מסיסרא עיין שם. והרב הנזכר הביא קושיא מהגאון מהר"ח ז"ל והלא רבי עקיבה עצמו סבירא ליה גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר (יבמות מד:) ואיך יצא הוא מאותו הולד שנתעברה בו יעל מסיסרא, והלא ממזר אין לו הפסק דורות להתירו דכתיב ביה (דברים כג, ד) לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל הֳ' עַד עוֹלָם? ותירץ הרב פתח עינים כי הן מפלאות תמים דעים והותר הזרע על פי הנבואה של דבורה עיין שם.

ואנא עבדא אמינא על מה שאמר מרן ז"ל בשולחן ערוך (אבן העזר סימן ד' סעיף ך') ממזר הבא על העכו"ם הולד עכו"ם ואם נתגייר הרי היא כישראל ואם בא על השפחה הולד עבד נשתחרר הרי הוא בן חורין לפיכך ממזר נושא לכתחלה שפחה שקבלה עליה מצות וטבלה לשם עבדות להתיר בניו שישתחררו ויהיו מותרים בישראלית עיין שם. ואם כן אפשר דהכי הוה מעשה שאותו הולד שיצא מבעילת סיסרא את יעל לקח גויה דהולד גוי ואחר כך נתגייר הילד והרי הוא כישראל.

והנה לסברה זו של הרמ"ע דרבי עקיבה יצא מן זרע סיסרא נראה לי בס"ד לכן העלימה הגמרא הדבר הזה ולא פירשה אותו משום דסבר רבי עקיבה עכו"ם שבא על ישראלית הולד ממזר ולאו כולי עלמא גמירי ליישב הדבר כמו שתירץ הרב פתח עינים או כמו שתירצתי אנא עבדא ואפשר דנפיק מיניה זלותא לאותו צדיק אצל הפתאים לכך העלימה הגמרא את הדבר הזה.

מיהו באמת רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים לא אמר שיצא רבי עקיבא מיעל ולא אמר שלקחה יעל ניצוצי קדושה מקליפת סיסרא בבואו עליה אלא אמר לקחה ניצוצי קדושה מקליפת סיסרא בעת שתקעה היתד במצחו ומחצה רקתו וכמו שאמר שם בהקדמה ל"ו עיין שם. גם כתב שם וזה לשונו: גם לסיבה זו נכנסה נפש קדושה ומעולה של רבי עקיבה בהיותו בן גרים ולא מזרע ישראל לפי שהיתה טיפת זרע שיצאה מיוסף הצדיק ע"ה בעת הרהורו באשת פוטיפר שהיתה גויה עד כאן לשונו עיין שם. הרי לא אמר רבינו האר"י ז"ל שרבי עקיבה בא מאותו הולד שנתעברה בו מביאת סיסרא ועל כן אין לסמוך כי אם על דברי רבינו האר"י ז"ל ותו לא מידי.

ולפי דברי רבינו האר"י ז"ל הנזכר לעיל צריך לומר מה שאמר כאן מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סִיסְרָא לָמְדוּ תּוֹרָה בִּירוּשָׁלַיִם קאי על רבי עקיבא והיינו כי לפי דברי רבינו האר"י ז"ל שכתב שם שהיה נצוץ אחד בנפש רבי עקיבה שהיה תחלה בקליפה של סיסרא מסיבת חטא אדם הראשון וקין בנו שיצא זה הניצוץ ונפל שם וזה הניצוץ כשיצא אחר כך מקליפת סיסרא מוכרח ליכנס בעת ביאתו לעולם הזה בגוף גר שהיה מבני בניו של סיסרא עד כאן דבריו עיין שם. ולפי זה מובן הטעם למה לא אמר תלמודא להדיה על רבי עקיבה והיינו מפני שרבי עקיבה לא היה כל ניצוצי נפשו מקליפת סיסרא אלא רק נצוץ אחד היה שם ואינו דומה לענין שמעיה ואבטליון ורשב"ש דכולם היו שם.

שָׁלְחוּ לֵיהּ תָּא אַשִּׁינָּא דְּטוּרָא. הנה נודע כי בבל הישנה שהיה בה נבוכדנצר היא קרובה לנהר פרת אצל עיר שקורין עתה חיל"י [אולי זה al-Ḥilla] והוא לא היה יודע שיש דרך קרוב לארץ ישראל שהוא דרך המדבר שקורין שאמי"י אלא היה חושב שצריך לבא על דרך עיר בגדאד ואשור ודייא'ר בכ'ר וארם צובא שהיא רחוק הרבה ולכך אמר להם שאינו יכול לבא מחמת שלגים ומטר במשך דרך רחוקה והם חדשו לו זה הדרך החדש שהוא על דרך המדבר שקורין עתה שאמי"י שהוא קרוב ולא ישהה בו ימים הרבה כדי שיחוש לגשמים ושלגים וסיימו לו הדרך באומרם 'אַשִּׁינָּא דְּטוּרָא' שהיה בזמנם סימן לדרך זה ומאותו זמן נפתח זה הדרך ונודע לכל ועיין במדרש באותה פרה שברחה והגיעה לבבל ביום אחד (עיין ירושלמי מעשר שני ה, ב).

פּוּק וְתָא אָמַר מִסְתַּפֵינָא לֹא לִיעֶבְדוּ לִי כְּדַעֲבַדוּ בְּקַמָּאֵי, שָׁלְחוּ לֵיהּ "כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ הָלַךְ" וְאֵין "אִישׁ" אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (משלי ז, יט). אין להם השפעה מן הקדוש ברוך הוא אלא מן מלאך מט"ט [מטטרו־ן=314] שעולה מספרו רָחוֹק [314] וזהו הלך השפע שלהם בדרך של מרחוק הוא מט"ט דכתיב ביה כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם (שמות כג, כא) ושלח להו יש צדיקים דבעו רחמי ומייתו ליה לשפע מהקדוש ברוך הוא בלתי אמצעות מט"ט וכיון שיגיע להם השפע מהקדוש ברוך הוא שהוא רחום וחנון וישא לפשעיהם ולא יהיה להם גלות.

עוד שלחו ליה 'צְרוֹר הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ' (משלי ז, כ) כלומר גאולת מצרים היתה בחסד שהוא סוד כסף וכיון שהיתה בחסד יש פתחון פה למדת הדין לקטרג ולחדש להם גלות אחר אפילו אם יהיו נשפעים שלא על ידי אמצעות מט"ט ד'הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט' כתוב (בראשית יח, כה) וגם כוונו בזה על הצדיקים כדמפרש תלמודא. ושלח להם 'רְשָׁעִים הָדְרִי בִּתְשׁוּבָה' ומהפכים מדת הדין למדת רחמים ומייתו ליה להשפע מאתו יתברך בלתי אמצעי. ואמרו לו 'לְיוֹם הַכֵּסֶא יָבֹא בֵיתוֹ' שקבע להם זמן וגם כוונו ליום שיושלם הכסא באות אל"ף אז יבא ביתו אשר הבטיחם בו שהוא מעשה שמים כמו שנאמר מִקְּדָשׁ אֲדֹנָ־י כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ (שמות טו, יז).

אֵימַת אָתֵי בַּר נִפְלֵי (עמוס ט, יא). נראה לי בס"ד קרי למשיח 'בַּר נִפְלֵי' דאתי מדוד המלך ע"ה שהיה תחלתו 'נֵפֶל'. אי נמי מפני שביאתו תלויה בבירור נצוצי הקדושה שנפלו בקליפה שיתגברו וכן אמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב.) אין בית דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף. אי נמי יובן התורה נקראת אש על שם שהאדם צריך לעסוק בה בהתלהבות ומלוי אֵשׁ אל"ף שי"ן הוא אותיות 'נִפְלֵי' וביאתו תלויה בעסק התורה. אי נמי 'נִפְלֵי' לשון כסוי שהוא טמיר וגניז בגן עדן בקן צפור ומשם יתגלה ויבא בב"א [במהרה בימינו אמן].

צ״ז א

דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ, בֵּית הַוַּעַד יִהְיֶה לִזְנוּת (תהלים פט, נב). נראה לי בס"ד הכל לטובה 'בֵּית הַוַּעַד' הוא בית המדרש שמתועדין שם ללמוד תורה יהיה לזנות מלשון (זינים מרוקחים וכן) בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים מְרֻקָּחִים (דברי הימים ב' טז, יד) כלומר יהיה במקום בשמים אשר הכל ירדפו לבא שם להתבשם. או יובן לזנות לשון הזנה כמו זנו עיניהם (במדבר רבה ב, כה) רצונו לומר הכל יהיה נזונים משם שיבאו ללמוד תורה.

'וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב' גליל לשון גלות כמו גְּלִיל הַגּוֹיִם בישעיה (ישעיה ח, כג) רצונו לומר לא יהיה עוד גזרת גלות ותחרב גזירה זו כמו נָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ (ישעיה יט, ה). או יובן 'גָּלִיל' מלשון גולל ודופק זה הקבר שלא תמצא המיתה בעולם ולא יהיו עוסקים בקבורה כי בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אֱלֹקִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים (ישעיהו כה, ח).

'וְהַגַבְלָן יִשְׁתּוֹמֵם' גבלן זה הר עשו שהוא הר שעיר כי תרגום הר שעיר טורא דגבלא וזה ישתומם דכתיב וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַהֳ' הַמְּלוּכָה (עובדיה א, כא).

'וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָּנוּ' אנשי הגבול הם כוחות החיצונים העומדים על הגבול בין עולם הזה לבין גן עדן וכמו שנאמר וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים (בראשית ג, כד) וזהו שאמר וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל הם כוחות החיצונים יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר רצונו לומר מאדם זה לאדם זה כי האדם כל אחד מכונה בשם עִיר דכתיב עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט (קהלת ט, יד) יְסוֹבְבוּ לפתות את בני האדם להחטיאם בחלקות לשון וְלֹא יְחוֹנָּנוּ שאין דבריהם מתקבלים ולא ימצאו חן בדבריהם.

'וְחָכְמַת סּוֹפְרִים תִּסְרַח' רצונו לומר תרבה מלשון סרח העודף וכן תסרח אחורי המשכן. 'וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ' רצונו לומר אותם שהם יראים שמא יגרום החטא ימאסו בעיני הבריות כי לעתיד כולם צדיקים והאומר 'אנכי ירא מן החטא שמא אחטא' נמאס בעיני הגדולים כי יאמרו לו למה תירא? והלא בידך מסור הדבר שלא תחטא ולא תחטיא! או יובן על דרך מה שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס (תהלים טו, ד) פירוש אם נבזה מאחרים הוא בעיניו נמאס יותר ממה שבזוהו.

'פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב' פירוש חשיבות גדולי הדור כחשיבות הכלב דידוע הכלב חשיבותו הוא 'כולו לב' כן פְּנֵי הַדּוֹר רצונו לומר החשובים כמו פְּנֵי הָאָרֶץ חשיבות שלהם כחשיבות הכלב שכולו לב ונאמן לאדוניו כן הם כל כל אחד יש לו לב מבין להכיר את בוראו ונאמנים הם לאדון הכל יתברך שמו.

'וְהָאֱמֶת נֶעֱדֶרֶת' כלומר חכמת האמת הוא חלק הסוד תרבה והעוסקים יהיו עדרים עדרים בלימוד הקבלה. אי נמי עתה יש אנשים פרטיים לומדים קבלה כל אחד בקרן זוית בסתר אבל לעתיד הכל ילמדו בה כמו שלומדים תהלים ותמצאם עדרים עדרים בבית המדרש.

'וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל' (ישעיה נט, טו) רצונו לומר מי שהוא סר מרע דוקא ואין לו מצות ומעשים טובים בפועל זה נחשב שוטה בעיני הבריות כי הצדיק השלם צריך להיות שלם בְּסוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב (תהלים לד, טו).

דְּאִי הָווּ יָהֲבִי לֵיהּ כָּל חֲלָלֵי דְּעָלְמָא לֹא הֲוָה מְשַׁנֵּי בְּדִיבּוּרֵיהּ. יש להקשות הוה ליה למימר 'אִי הָווּ יָהֲבִי לֵיהּ כָּל מָמּוֹנָא דְּעַלְמָא'? ונראה לי בס"ד בין אות ע' של עוֹלָם לבין אות וא"ו של עוֹלָם בסדר אלפ"א בית"א יש ו"ה [11] אותיות כי מן אות ע' עד סוף אלפא ביתא יש ו' אותיות ומראש אלפא ביתא עד אות וא"ו יש ה' אותיות הרי אותיות ו"ה ומן אות וא"ו של עוֹלָם עד אות למ"ד של עוֹלָם בסדר אלפ"א בית"א יש ה' אותיות הרי אותיות ה'ו'ה ובין אות למ"ד לבין אות מ"ם לא יש כלום כי סמוכים הם באלפא ביתא ולאותיות הוה קרי להו חֲלָלֵי דְּעָלְמָא כי החלל נקרא על ההרחקה שיש בין צד זה לצד זה.

וידוע שיעקב אבינו ע"ה נתברך הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ (בראשית כז, כט) וכתבו המקובלים המשיך לו ברכה זו של 'הֱוֵה' על ידי שפע מאות ה"א ראשונה שבשם ואות וא"ו ואות ה"א אחרונה שבשם שהם אותיות 'הוה' לכך ברכו 'הֱוֵה' גְבִיר לְאַחֶיךָ, והטעם כי אברהם אבינו ע"ה תיקן מוח חכמה שהוא באות יו"ד דשם הוי־ה ולכך יש לו אחיזה והשגה מראשית שם הוי־ה אבל יצחק אבינו ע"ה תיקן מוח בינה שהוא אות ה"א ראשונה דשם הוי־ה לכך יש לו אחיוה והשגה מן אות ה"א ראשונה ואילך שהם אותיות 'הוה' לכך ברכו 'הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ'.

והנה ברכה זו של 'הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ' לקחה יעקב אבינו ע"ה על ידי שינוי ששינה דבריו ואמר אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ (בראשית כז, יט) ואף על פי שכיון בלבו דבר אמת בזה כמו שאמרו רבותינו ז"ל עם כל זה כפי הנגלה שינה דבריו וכאשר אמר לו יצחק אבינו ע"ה לעשו בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ (בראשית כז, לה).

ולכן אמר כאן על רב טביומי דְּאִי הָווּ יָהֲבִי לֵיהּ כָּל חֲלָלֵי דְּעָלְמָא פירוש אפילו אם יתנו לו הברכה של 'הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ' שרמוזה בחללי אותיות 'עוֹלָם' כאמור לֹא מְשַׁנֵּי בְּדִיבּוּרֵיהּ אף על גב דיעקב אבינו ע"ה לקח ברכה זו על ידי שינוי.

או יובן בס"ד אומרו 'חֲלָלֵי דְּעָלְמָא' דאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה יג.) בחלל שיש בין השמים לארץ יש מהלך חמש מאות שנה וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה טו, ו) עץ חיים מהלך חמש מאות שנה. נמצא עץ חיים רמוז בחלל העולם שהוא מהלך חמש מאות שנה וכאן אמר אפילו אם יתנו לו עץ חיים כולו שהוא רמוז בחללא דעלמא כדי לשנות בדבור לא הוה משני בדבוריה.

דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ, נְעָרִים יַלְבִּינוּ פְּנֵי זְקֵנִים, וּזְקֵנִים יַעַמְדוּ לִפְנֵי נְעָרִים. נראה לי בס"ד גם דברים אלו הם לטובה שהנערים שהם תלמידים קטנים היושבים לפני זקנים שהם חכמים גדולים גם הם יהיו חכמים מחוכמים כמו הזקנים הגדולים לכן בחריפותם וחכמתם יַלְבִּינוּ פְּנֵי זְקֵנִים הגדולים, כי הגדול שאומר חידוש גדול בתורה ושמח בהשגתו שהשיג חידוש זה מדעתו, הנה הוא רואה שיבא הנער וגם הוא יחדש ויאמר דבר זה מדעתו, לכן יבוש מעצמו שזה הנער הוא חכם גדול כמוהו ואין לו יתרון בחכמה על זה הנער, ולכן זְקֵנִים יַעַמְדוּ לִפְנֵי נְעָרִים בראותם שהם חכמים גדולים כמותם שחייבים לכבדם בכבוד תלמידי חכמים.

'בַּת קָמָה בְּאִמָּהּ' כלומר זהירים יהיו בכבוד אב ואם דאפילו הבת שהיא דשה באמה עם כל זה קמה על רגליה בשביל אמה לכבדה בקומה לפניה וכל שכן שקמה בפני אביה. 'וְכַלָּה בַּחֲמוֹתָהּ' אף על פי שדרך הכלה לשנוא חמותה עם כל זה אהבה יהיה ביניהם וכשעוברת חמותה לפניה היא קמה על רגליה לכבדה.

'פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי כֶלֶב' כאשר פרשתי בס"ד לעיל פְּנֵי לשון חשיבות כחשיבות הכלב שאמרו רבותינו ז"ל 'כולו לב' ונאמן לאדוניו כן הם כל המון העם יהיה כל אחד מהם נאמן לאדון העולם ויש לו חשיבות זו שיהיה כולו לב מבין.

'וְאֵין הַבֵּן מִתְבַּיֵּישׁ מֵאָבִיו' פירוש עתה יזדמן שיהיה הבן חכם ואביו עם הארץ גמור, ואין הבן מתבייש מאביו כאותו חכם שהיה אביו קצב ועם הארץ והיו קורין אותו בן הקצב והיה לו בושה גדולה בזה אך לעתיד לא יזדמן שיהיה כך האב עם הארץ והבן חכם אלא אבות ובנים כולם חכמים ולכן לא יבאו לידי זאת.

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ, הָעַזּוּת תִּרְבֶּה, וְהַיּוֹקֶר יְעַוֵּת וְהַגֶּפֶן יִתֵּן פִּרְיוֹ, וְיַּיִן בְּיוֹקֶר, וְנֶהְפְּכָה כָּל הַמַּלְכוּת לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכָחָה. נראה לי בס"ד גם זה יהיה הביאור לטובה 'הָעַזּוּת תִּרְבֶּה' פירוש העזות בעבודת השם יתברך תרבה כמו שנאמר התנא הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם (משנה אבות ה, כ) 'וְהַיּוֹקֶר יְעַוֵּת' כן הוא גרסת עין יעקב והכונה מי שהוא מתגאה ועושה עצמו יקר בעולם הזה הנה זה נחשב בעיני הבריות יעוית דרכיו כי הגאוה תהיה מאוסה בעיני בני אדם לכן אדם זה שהוא מיקר עצמו נחשב בעיני הבריות מעוות דרכיו כי השפל והעניו הוא המשובח בעיני הבריות דהא אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ גַּסֵּי הָרוּחַ.

'וְהַגֶּפֶן' אלו ישראל שנקראו גפן כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חולין צב.) על פסוק גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ (תהלים פ, ט) שהכתוב קראם 'גֶּפֶן' יתן פריו בתורה ומצות ומעשים טובים. 'וְהַיַּיִן בְּיוֹקֶר' רצונו לומר התורה שנמשלה ליין דכתיב וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי (משלי ט, ה) תהיה יקרה בעיני הבריות שהכל מייקרים מכבדים אותה ואת לומדיה.

'וְנֶהְפְּכָה כָּל הַמַּלְכוּת לְמִינוּת' פירוש מלכיות שהם עכו"ם עוד לא יאמינו בכומרים ובדת שלהם אלא יפקרו בם כמו המינים שהם הצדוקים שפקרו בתורה שבעל פה כן הם יפקרו בדת שלהם ויהיו באמונת בני נח שלא יאמינו אלא בהקדוש ברוך הוא לבדו. 'וְאֵין תּוֹכָחָה' רצונו לומר אין בני אדם עושים עול וחמס ורשעה כדי שצריכין תוכחה אלא הכל הולכין בדרך ישרה ונכונה ולא יצטרכו לתוכחה להוכיח אותם על מעשים רעים.

ואמר מַאי קְרָא 'כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא' (ויקרא יג, יג) כלומר העונות יתהפכו ללובן על ידי התשובה כמו שנאמר אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ (ישעיה א, יח) 'טָהוֹר' כח היצר הרע שגם הוא יהיה מיעץ לטובה כמו יצר הטוב.

אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּרְבּוּ הַמָּסוֹרוֹת. נראה לי בס"ד מפיק לה מן הכתוב 'כִּי אָזְלַת יָד' (דברים לב, לו) דידוע העולם קיים על ידי חסד אברהם וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם (בראשית ב, ד) ואמרו רבותינו ז"ל באברהם (בראשית רבה יב , ח) והנה חֶסֶד אַבְרָהָם [320] עולה ש"ך ואם תסיר מספר י־ה [15] מן מספר ש"ך שהוא חֶסֶד אַבְרָהָם ישאר מספר מוסר [306].

או יובן בס"ד הנחש נושך והעקרב נושך והמוסר נושך גם כן בלשונו אך ידמה המוסר לעקרב ולא לנחש יען כי הנחש על הרוב הוא שלוח מן השמים כמו שנאמר אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ (קהלת י, יא) אבל העקרב נושך בשאט הנפש ואינו שלוח מן השמים ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות לג.) גבי תפלה אם אדם מתפלל ונחש לפניו אינו פוסק אבל עקרב פוסק. וכן המוסר ידמה לעקרב שנושך בשאט הנפש ואינו שלוח מן השמים כי הקדוש ברוך הוא ברא הלשון לאדם להטיב בו ולא להרע והמסירות עון גדול היא ואיך יהיה שלוח מן השמים בדבר זה שהוא עון ועבירה גדולה!

ואם תסיר מן מספר לשון [386] מספר י"ד [14] ישאר שע"ב שהוא מספר עקרב [372] רמז שהלשון בהיותו טהור הוא משמש במקום 'יד' ששם המעשה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מנחות קי.) על פסוק זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה (ויקרא ז, לז) כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה, וכן אמר וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ (הושע יד, ג) הרי כשהוא טהור הוא פועל פעולת יד ואם יטמאנו באיסור מסירות 'אָזְלַת יָד' ממנו ואם תסיר מספר 'יד' מן מספר 'לשון' ישאר שע"ב שהוא מספר 'עקרב' דאז דומה הוא לעקרב שנושך בשאט הנפש.

דָּבָר אַחֵר: עַד שֶׁיִּתְמַעֲטוּ הַתַּלְמִידִים. נראה לי בס"ד דייק לה מן 'אָזְלַת יָד' (דברים לב, לו) כי התלמידים העוסקים לשמה מאירים מן חכמה בינה דעת דראשי תיבות שלהם חב"ד [14] כמנין 'יד' גם הלומד תורה לשמה זוכה לחיים כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת סג.) על פסוק (משלי ג, טז) למימינים בה אורך ימים איכא ככתוב 'אֹרֶךְ יָמִים' בימינה וכל שכן 'עֹשֶׁר וְכָבוֹד' והנה 'חַיִּים' במספר קטן גימטריא 'יָד' ולכן פסוק 'אָזְלַת יָד' קאי על התלמידים שאין לומדים תורה לשמה ועליהם אמר נתמעטו התלמידים נתמעטו מתורה לשמה ומשפע החיים וחב"ד [חכמה בינה דעת].

או יובן 'יָד' [14] גימטריא 'זָהָב' [14] ואמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה, טז) זהב כינוי לתורה וכנזכר על פסוק וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב (בראשית ב, יב) שאין תורה כתורת ארץ ישראל וזהו 'כִּי אָזְלַתְ יָד' היא התורה מן התלמידים וזהו נתמעטו.

דָּבָר אַחֵר: עַד שֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס (דברים לב, לו). גם זה מפיק לה מן 'אָזְלַת יָד' כי יד לשון כח כמו וְלֹא הָיָה בָהֶם יָדַיִם לָנוּס (יהושע ח, כ) והממון הוא כחו של אדם.

ואומרו 'מִן הַכִּיס' רצונו לומר לא תכלה מן העולם לגמרי אלא מעות מותרות שיניחום בכיס לא ימצא כי כל אדם לוה מן החנווני וקונה מאכל בהקפה וכל פרוטה שתגיע לידו ירצנה לחנוני ומתי יהיב בכיסו מעות יתרים.

ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שהמלכות לא תעשה כל המטבעות מזהב וכסף אלא תעשה ניירות במקום מטבעות זהב וכסף ונחשת וזהו תִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס, פְּרוּטָה לאו דוקא אלא למעות מכנה אותם בשם פְּרוּטָה שיהיו ניירות במקום המטבעות אלו אשר נמצאים בכיס עד כאן דבריו נר"ו.

אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּרְבּוּ הַמָּסוֹרוֹת (דברים לב, לו). נראה לי בס"ד מוסרות לשון מוּסָר רצונו לומר שירבה המוסר בעולם שכל אחד יהיה מוכיח את חבירו ומלמדו מוסר ולא יאמר כל אחד 'שלום עליך נפשי' וכאשר יתנהגו כן ודאי יעשו תשובה שלימה ויבא בית דוד.

ומה שאמר עַד שֶׁיִּתְמַעֲטוּ הַתַּלְמִידִים הכונה שכולם יהיו חריפים וחכמים שאין צריכין ללמוד זה מזה כל כך והוא מעין אותה הבטחה וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וכו' (ירמיה לא, לג).

ומה שאמר 'עַד שֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס' נראה לפרש דרך מליצה שלא ירצו להניח פרוטות בכיס שלהם כי אם דנרי כסף דאין הפרוטות חשובין בעיניהם כלום. או יובן רמז על בירור רפ"ח נצוצין שהם סוד פְּרוּטָה לפי דברי רבינו האר"י ז"ל פְּרוּטָה 'רפ"ט ו"ה' והיינו שיושלם ברור זה הרמוז בפרוטה.

ומה שאמר 'עַד שֶׁיִּתְיָיאֲשׁוּ מִן הַגְּאוּלָּה' שמרגישין בעצמן ורואין עצמן חוטאין דאומרים 'הֵי תּוֹרָה וְהֵי מִצְוָה דְּמַגְּנוּ עֲלַן' להיות הגאולה (ברכות לא.).

שְׁלשָׁה בָּאִין בְּהֶיסַּח הַדַּעַת אֵלּוּ הֵן: מָשִׁיחַ, מְצִיאָה, וְעַקְרָב. נראה לי בס"ד רמז הכתוב הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם (תהלים פט, כ) היינו 'עָם' ראשי תיבות עַקְרָב מְצִיאָה. 'הֲרִימוֹתִי בָחוּר' מלך המשיח 'מֵעָם' אות מ"ם, היא מ"ם הדמיון רצונו לומר דוגמת 'עָם' ראשי תיבות 'עַקְרָב מְצִיאָה' שבאין בהסח הדעת ולזה סיים מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי כמו מציאה.

שִׁית אַלְפֵי שְׁנֵי הָווּ עָלְמָא, וְחַד חֲרוּב (ישעיה ב, יא). אין הכונה שיהיה בו חרבה ושממה ח"ו אלא הכונה הטבע והחומר שמצוי בששה אלפים שנה יחרב ויתחדש טבע וחומר אחר מעולה ויפה מאד שאין בו תערובת רע ואין בו יגון ואנחה ויסורין ולא שום רע כלל אלא היא כולו טוב גמור ותענוג יפה ומתוקן מאד.

ומה שאמר 'אֵין הָעוֹלָם פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה יוֹבְלוֹת' נראה לי בס"ד הטעם דאמרו רבותינו ז"ל העולם קיים בזכות מצות המילה כמו שנאמר אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי (ירמיה לג, כה) וּ'מִילָה' [85] מספרה פ"ה.

ולמאן דאמר 'בְרִיתִי' זו תורה, הנה התורה תלויה בפה דכתיב כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם (משלי ד, כב) ודרשו רבותינו ז"ל (עירובין נד.) למוציאהם בפה.

ולכן לא פחות עלמא מן שמונים וחמשה יובלות להורות דהעולם קיים על התורה שהיא בפה או על המילה שמספרה פ"ה.

שְׁנֵי אֲלָפִים יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ (ישעיה ב, יא). פירש רש"י אם היינו עושין תשובה היינו נגאלין תכף אחר קע"ב שנים עיין שם. ובזה יובן בס"ד וְהָיָה 'עֵקֶב' תִּשְׁמְעוּן אֶל מִצְוֺת הֳ' אֱלֹקֵיכֶם (דברים ז, יב) ובזה יובן בס"ד הטעם שנתן אליעזר לרבקה נֶזֶם זָהָב 'בֶּקַע' מִשְׁקָלוֹ (בראשית כד, כב) אותיות קע"ב רמז שאם יעשו בניה תשובה יהיו נגאלין אחר קע"ב שנים תכף ורמז זה בְּ'נֶזֶם' שהוא תכשיט החוטם כי משיח צדקינו תכשיט שלו בחוטם שלו דכתיב וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת הֳ' (ישעיה יא, ג) 'וּשְׁנֵי צְמִידִים' כנגד שני לוחות הברית על ידיה רמז שצריך לקיים התורה במעשה שתתייחס לידים.

צ״ז ב

רַב אַשִׁי אָמַר: הָכִי אָמַר לֵיהּ. הנה ודאי האמת כרב אשי דהכי אמר לו דהא חזינן שלא בא ונראה לי בס"ד רמז הכתוב באיוב וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ (איוב לח, יא) כלומר עַד פֹּה תָבוֹא פ"ה יובלות וּפֹא אותיות 'אף' תָבוֹא לעולם בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ בעבור עון הגאוה.

ומה שיהיה הזמן פ"ה יובלות רמז שצריך לתקן עונות שבפה כלשון הרע וכיוצא בתורה שהיא בפה וזהו שאמרו (ברכות נה:) כל החלומות של דניאל בקץ המשיח הולכים אחר 'הפה' דייקא.

ומה שנאמר חַכֵּה לוֹ רצונו לומר לכבוד שמו כִּי בֹא ב' אותיות השם וא' של 'כִּסֵּא' יָבֹא וְלֹא יְאַחֵר (חבקוק ב, ג).

מִקְרָא זֶה נוֹקֵב וְיוֹרֵד עַד תְּהוֹם (חבקוק ב, ג). צריך להבין מה הלשון אומרת 'נוֹקֵב וְיוֹרֵד' היכן נוקב וגם 'תְּהוֹם' מאן דכר שמיה הכא? ונראה לי בס"ד דאיתא במדרש רבא פרשת בראשית (בראשית רבה ב, ד) וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם (בראשית א, ב) זה מלכות אדום שאין להם חקר כמו התהום מה התהום אין לו חקר אף אלו כן עיין שם.

ואנא עבדא אומר טעם אחר מה שקורא לאדום בשם 'תְּהוֹם' דכתוב באיוב אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה (איוב ט, כב) ודרשו אותו בזוהר הקדוש (פרשת בשלח דף נג) על נקמה שעשה הקדוש ברוך הוא במצרים והכונה על מכת בכורות שהרג גם הקטנים שעדיין לא חטאו. וידוע מה שאמר הכתוב כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת (מיכה ז, טו) לכן גם באדום יעשה נקמה זו של 'תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה' והנה נקמה זו של 'תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה' שעתיד לעשותה באדום היא ראשי תיבות 'תְּהוֹם' ולכן מכנה את אדום בשם 'תְּהוֹם'.

ואיך שיהיה נמצא מכנה את אדום בשם 'תְּהוֹם' ששם הוא גלות האחרון כי תחלה היה גלות בבל ואחריו מדי ואחריו יון ואחריו אדום ולכן גאולה האחרונה תהיה בגלות אדום והקץ הוא על גלות אדום ולכן אמר זה המקרא המדבר בקץ הגאולה הוא 'נוֹקֵב וְיוֹרֵד עַד הַתְּהוֹם' רצונו לומר עד הגאולה שתהיה לישראל מן התהום שהוא אדום והנה הוא נוקב כל הקצין שנאסרו על שלשה גליות שהם בבל מדי יון ויורד עד התהום גלות אדום שנקראו 'תְּהוֹם'.

או יובן בס"ד לכך אמר 'נוֹקֵב' דידוע חָמֵץ סוד הגלות וּמַצָּה סוד הגאולה ואם תעשה נקב ברגל אות ח' תהיה אות ה' ואז מ'חָמֵץ' יהיה 'מַצָּה' סוד הגאולה וזהו נוֹקֵב באות ח' ד'חָמֵץ' 'וְיוֹרֵד עַד הַתְּהוֹם' לעשות מן אותיות חָמֵץ אותיות מַצָּה.

או נרמז באותיות 'תְּהוֹם' כי קץ האמתי יהיה בסוף אלף השישי וזהו תְּהוֹם 'תמה וא"ו' רצונו לומר תמה שנים של וא"ו אלף שנה ואומר 'אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ' הכונה כדי שבזכות זה שאתם מחכים תזכו לגאולה ונקיט לשון תורה שבעל פה שיש בה ח' דרגין ובזכות כ"ה אתוון דיחודא 'חַכֵּה' ולא אמר צפה או קוה לרמוז שביאתו תהיה בזכות שהוא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הֳ' אֱלֹקֵינוּ הֳ' אֶחָד (דברים ו, ד) וזהו חַכֵּה 'ח' כ"ה'.

רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּיה, וְהֵן מוּעָטִין אִם אֶלֶף הֵם אֲנִי וּבְנִי מֵהֶם, אִם מֵאָה הֵם אֲנִי וּבְנִי מֵהֶם, אִם שְׁנַיִם הֵם אֲנִי וּבְנִי הֵם. נראה לי בס"ד הטעם דנקיט מדרגות אלו דאמרו רבותינו ז"ל (עירובין יח:) דיו לעולם שישתמש בחצי השם שהוא אותיות י־ה וידוע דאות יו"ד דשם י־ה היא סוד אלפים ואות ה"א דשם י־ה היא סוד מאות. לכן נקיט אִם אֶלֶף הֵן כנגד אות יו"ד לבדה שהיא מדרגת האלף ואחר כך נקיט מֵאָה כנגד אות ה"א דשם י־ה שהיא מדרגת מאות ואחר כך נקיט שְׁנַיִם כנגד ב' אותיות דשם י־ה ודו"ק.

כָּלוּ כָּל הַקִּיצִּין וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. הכונה על קצין של 'אֲחִישֶׁנָּה' (ישעיה ס, כב) אבל קץ של 'בְּעִתָּהּ' אינו תלוי בתשובה אלא אפילו אם לא יעשו תשובה נגאלין ולהכי לא מפרשי לפסוקים של שׁוּבוּ בָּנִים (ירמיה ג, כב), וְשׁוּבוּ אֵלַי (מלאכי ג, ז), וּבְּשׁוּבָה וָנַחַת (ישעיהו ל, טו) בקץ האמיתי של 'בְּעִתָּהּ' דכולי עלמא סברי זה הקץ אינו תלוי בתשובה אלא יהיה אפילו בדור שכולו חייב.

ומה שאמר רבי אליעזר 'אִם יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה נִגְאָלִין, וְאִם לָאו אֵין נִגְאָלִין' סבירא ליה שצריך שיעשו כולם תשובה מעליא ולא סגי במקצתם או רובן ורבי יהושע סבירא ליה 'מַעֲמִיד לָהֶן מֶלֶךְ שֶׁגְּזֵרוֹתָיו קָשׁוֹת' ואז היסורין יספיקו במקום תשובה כדי שיהיו נגאלין בגאולה של 'אֲחִישֶׁנָּה'.

מַעֲמִיד לָהֶן מֶלֶךְ שֶׁגְּזֵרוֹתָיו קָשׁוֹת כְּהָמָן, וְיִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וּמַחֲזִירָן לַמּוּטָב. נראה לי בס"ד התורה נקראת מים וגם הפלוסופייא נקראת מים כי זה לעומת זה וכו' אך התורה נקראת מים חיים ופלוסופייא מים רעים וידוע מה שאמר 'התורה והמצוה' ז"ל (מלבי"ם על שמות ב, י׳) מַיִם בלשון מצרי מו' ולזה אמר 'למו טב' פירוש מים טובים זו התורה ולא מים רעים שהכל ישוטטו לבקש דבר השם זאת התורה.

אי נמי יובן בס"ד דארץ ישראל נקראת בשם 'אילה' [46] שהיא ממהרת לבשל פרותיה וגם אילה סוד לאה וגם מאיר בה שם א־ל ושם י־ה וחוץ לארץ נקראת בשם 'אמה' [46] והחשבון שוה זה לעומת זה ולזה אמר מַחֲזִירָן לַמּוּטָב שיעשו תשובה ויחזרו לארץ ישראל שהיא 'מ"ו טב' טב דאילה מספרה מ"ו ואמה מספרה מ"ו אך חוץ לארץ 'מו ביש' וארץ ישראל 'מו טב'.

או יובן לַמּוּטָב אותיות 'מול טב' שלפני אותיות 'טב' יש אותיות 'יג' שהם מספר אחד [13] שתואר זה גדול מאד דכתיב וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ (דברי הימים א' יז, כא) וזה ניתן להם בהיותם עושין רצונו של מקום ובחטאם נשמט תואר זה מהם וכשעושין תשובה מחזירם 'מול טב' הוא שם זה של אחד.

"וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ" לֹא בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים (ישעיה נב, ג). נראה לי כללות תשובה ומעשים טובים הם 'צוֹם קוֹל מָמוֹן' ונרמזו 'בְכֶסֶף' כף רמז לצום שבו כופף החומר שלו ויהיה לבו נשבר ונדכה וסמך רמז לצדקה שהוא ממון שסומך בו הנופלים הם העניים ופ"ה רמז לקול תורה ותפלה שהוא בפה.

צ״ח א

מַאי "לַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין שָׁלוֹם מִן הַצָּר"? רַב אָמַר: אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁכָּתוּב בָּהֶם שָׁלוֹם (זכריה ח, י). נראה כי תורה שבכתב מכונית בשם קוֹל כי היא סוד התפארת שהוא בחינת קול ותרגום קול 'קָלָא' [131] לכן מכנעת פלוני שמספר שמו קל"א [סמאל=131] שהוא זכר דקליפה. ותורה שבעל פה מכונית בשם 'רָמָה' שהיא בחינת המלכות שנקראת רמה הנזכר במקום אחר, רמז לדבר וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה (שמות יד, ח) פירוש יוצאים מן הגלות בזכות תורה שבעל פה שהוא סוד רמה כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם (הושע ח, י) יִתְנוּ לשון 'מתניתין'.

וכיון דתורה שבעל פה שהוא סוד הנוקבא מכונית בשם 'רָמָה' מכנעת הנקבה דקליפה שהיא פלונית הנקראת 'מָרָה' בסוד וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה (משלי ה, ד) כנזכר בספר מאורי אור ז"ל דהאותיות שוים הם.

והנה צירוף 'קָלָא' ו'רָמָה' עולה מספר שָׁלוֹם [131+245=376] ולכן תלמידי חכמים שעוסקין בתורה שבכתב ושבעל פה כתיב בהו שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל (תהלים קיט, קסה) שהם זו"ן [זעיר ונוקבא] דקליפה שנקראים מִכְשׁוֹל ובחבלי משיח לא תהיה להם הארה זו.

עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַשְּׁעָרִים כּוּלָּן שְׁקוּלִין (תהלים קיט, קסה). פירוש מנהגו של עולם אין לסחורות שער קבוע כל הימים אלא מתייקרים ובזה יהיה ריוח לסוחרים ולתגרים אך בחבלי משיח יהיו השערים שקולים תמיד שלא יש סחורה שתתייקר ואיך ירויח הסוחר?

ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מנהגו של עולם האדם קונה סחורה במקום הזול ומוכרה במקום היוקר ומרויח בה אך בחבלי משיח יהיו כל השערים שקולים שאם שוה סחורה כאן חמשה דנרים בכל העולם כולו שוה כך ואיך ירויח הלוקח?

אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּתְבַּקֵּשׁ דָּג לְחוֹלֶה וְלֹא יִמָּצֵא (יחזקאל לב, יד). הנה ודאי אין דרך להאכיל דג לחולה והכונה כאן שאין להם בשר בהמה או עוף להאכיל לחולה ובעבור חיי שעה שהוא רעב מאד ואינו יכול לסבול יבקשו לו דג להשיב נפשו וגם זה לא יעלה בידם ואף על פי שהדג מצי בחנם בנהרות.

או יובן בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל בשבת פרק י"ב (שבת קד.) אָלֶף־בֵּית אַלֵּף בִּינָה, גִּימֶל־דָּלֶת גְּמוֹל דַּלִּים. מַאי טַעְמָא? פָּשׁוּט כַּרְעֵיהּ דְּגִימֶל לְגַבֵּי דָּלֶת? שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל גּוֹמֵל חֲסָדִים לָרוּץ אַחֲרֵי דַּלִּים וּמַאי טַעְמָא מְהַדֵּר אַפֵּיהּ דְּדָלֶת מִגִּימֶל? דְּלִתֵּן לֵיהּ בְּצִנְעָא כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיכְסוֹף מִינֵיהּ עיין שם. נמצא בסדר 'גד' רמוז שיתן בצנעה וגם שירדוף אחרי הדל אבל בסדר 'דג' שמורה הדל רודף אחר גומלי חסדים אין זה מן המובחר ובחבלי משיח קודם שיבא משיח תהיה הצדקה נעדרת דאפילו בסדר 'דג' לא תמצא.

או יובן בס"ד מדתו וטבעו של דג שאינו יכול לעזוב ולהפרד מן המים כן ישראל אין עוזבים התורה שנמשלה למים (עיין עבודה זרה ג:) וכמו שאמר רבי עקיבא במשל של השועל עם הדגים (ברכות סא:) ועל שם זה ישראל נמשלו לדגים שיהיה להם כטבע הדגים במים של התורה ובאותו זמן יבוקש טבע הדג לחולה ישראל שבגלות ולא ימצא כי מרוב הטרדות אין יכולים לעסוק בתורה.

או יובן דג לשון דאגה שלא יהיה להם דאגה מפני שיש להם מדת הבטחון.

אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁתִּכְלֶה מַלְכוּת הַזַּלָּה מִיִּשְׂרָאֵל (ישעיה יח, ה). נראה לי בס"ד הכונה על מנהיגי הדור שגם המנהיג נקרא מלך ובגמרא נקראת ההנהגה בשם מלכות כמו מלך רבה, מלך רב יוסף וכיוצא בזה ויש מנהיגים זלים וריקים ומולכים באלימות או לסיבה אחרת.

או יובן מַלְכוּת 'הַזַּלָּה' ז' לָהּ שאין לה אלא רק ז' מצות.

אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ גַּסֵּי הָרוּחַ מִיִּשְׂרָאֵל (צפניה ג, יא). נראה לי בס"ד כיון דנשמרים מן הגאוה יזכו שיהיו נשלמים שלשה אותיות או"ה של השם והכסא דכתיב כִּי יָד עַל כֵּס יָ־הּ (שמות יז, טז) וזה בעבור הרחקתם מן 'גַּאֲוָה' שהיא אותיות ג' או"ה.

ומה שאמר 'עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים מִיִּשְׂרָאֵל' פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו הכונה שהממשלה תגזור שלא ידונו דייני ישראל דיני ממונות ולא יכתבו שטרות אלא הכל יהיה בערכאות שלהם וכאשר נמצא עתה בכל הממלכות עד כאן דבריו נר"ו.

אֵין בֶּן דָּוִד בָּא אֶלָּא בְּדוֹר שֶׁכּוּלּוֹ זַכַּאי אוֹ כּוּלּוֹ חַיָּיב בְּדוֹר שֶׁכּוּלּוֹ זַכַּאי (ישעיה ס, כא). נראה לי בס"ד דוֹר שֶׁכּוּלּוֹ זַכַּאי, 'זך י"א' שמזככים ומבררים את י"א סימני הקטורת על ידי מצות ועמ"ש שכל הדור יתעסקו בבירור זה. או יובן 'שֶׁכּוּלּוֹ זַכַּאי' שעושין תשובה מאהבה 'אוֹ כּוּלּוֹ חַיָּיב' שעושין תשובה מיראה כי 'חַיָּיב' הוא אותיות 'ח"י י"ב' ששמונה־עשרה פעמים שתים־עשרה [12×18=216] עולה מספר יִרְאֶה [216] או עולה מספר גְּבוּרָה [216] שכולם ימתיקו הגבורה.

אֵין יְרוּשָׁלַיִם נִפְדֵּית אֶלָּא בִּצְדָקָה (ישעיה א, כז). נראה לי בס"ד ידוע הגאולה תהיה בב"א [במהרה בימינו אמן] באות צדי דמנצפ"ך וכנזכר בפרקי דרבי אליעזר וזו הצד"י היא גסה שמספרה תת"ק [900] אך תהיה בזכות התורה שנקראת מַיִם ורמוזה באות צדי הדקה שמספרה תשעים כמנין מַיִם [90] וזהו שאמר אֵין יְרוּשָׁלַיִם נִפְדֵּית אֶלָּא בִּצְדָקָה, חלקנה לשנים וקרי בה 'בצ' דקה' שרמוזה התורה בה.

גם ידוע שדיו לעולם שישתמש בחצי השם שהוא שם י־ה (עירובין יח:) ותתפשט השפעתו בשש קצוות שהם מעלה ומטה וארבע רוחות וששה פעמים י־ה עולה כמנין אות צדי הדקה [15×6=90] שמספרה תשעים וזהו צירוף צְדָקָה 'צ' דקה' כי צדקה עשה הקדוש ברוך הוא בזה עם העולם.

אִי בָּטְלִי יְהִירֵי בָּטְלִי אַמְגּוּשֵׁי (ישעיה א, כה). פירש רש"י עובדי עבודה זרה. נראה לי בס"ד הטעם דתלי זה בזה כי עובדי עבודה זרה טוענים מתוך גדולת העבד ניכר גדולת רבו ואנחנו משיבין להם אין חולקין כבוד לעבד לפני רבו כי השכינה שורה למטה בעולם הזה. וידוע דהגאים גורמין סילוק שכינה ואם כן עושין פתחון פה לעובדי עבודה זרה לומר מתוך גדולת העבד ניכר גדולת רבו.

אָמַר לֵיהּ שָׁבוֹר מַלְכָּא לִשְׁמוּאֵל אָמְרִיתוּ מָשִׁיחַ עַל חֲמָרָא אָתֵי אִישַׁדַּר לֵיהּ סוּסְיָא בַּרְקָא דְּאִית לִי. נראה לי בס"ד דשבור מלכא הבין מה שנאמר 'וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר' (זכריה ט, ט) אין זה כפשוטו שאין לו סוס לרכוב עליו כי אם חמור אלא הוא ידע דהכונה על אומות העולם דכתיב בהו 'בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם' (יחזקאל כג, כ) והיינו שבחינת שימשול וישלוט על אומות העולם גם כן ולא על ישראל בלבד. ולכן אמר ליה מאי רבותא יש לו בזה ולמה מתעכב ואינו בא הלא גם אני מושל על ישראל ועל אומות העולם, יבא בכבוד ואתן לו הממשלה שלי שימשול במקומי! ומה שאמר 'סוּסְיָא בַּרְקָא שֶׁלִּי' הוא לשון מליצה וכונתו על הממשלה שלו במלכותו.

והשיב לו שמואל אין כונת הכתוב לשבחו על ממשלה שיש לו על התחתונים אלא משבחו על ממשלה שיש לו על שרים העליונים וידוע דראש השרים הוא פלוני שחציו ס"מ [100] מצד הרע והם מספר מאה דכוללים כל הסטרא אחרא דנפרטים עד מאה כנודע בסוד הוה עובדא עד מאה וחד ופקע שידא (פסחים קי.) וחציו א־ל מצד הטוב, ואמר לו שמואל שהמשיח ימשול על הסטרא אחרא שנפרטת למאות ולכן חמורו בר מאה גווני ולכן אָמַר לֵיהּ 'מִי אִית לְךָ בַּר חִיוֵּר גַּוְונֵי' רצונו לומר אם יש שליטה של כוחות אומות העולם בכל פרטיהן שהם מאה כדי שאתה מתפאר לומר יבא וישב במקומי?

והנה הרמ"ה ז"ל פירש 'סוּסְיָא בַּרְקָא' סוס רץ כברק עיין שם. ורצונו לומר כמו הברק שהוא יוצא ומתעלם תכף כן זה הסוס מהיר במרוצתו שתכף מתעלם מעין רואהו. ועוד נראה לי 'סוּסְיָא בַּרְקָא' רצונו לומר גוון שלו אדום צח ומצהיב כברק.

זָכוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא (זכריה ט, ט). נראה לי בס"ד הכונה שיהיו צדיקים שלמים דאז תהיה הגאולה באתערותא דלתתא דוגמת העננים שהם אתערותא דלתתא שמוצאין אידים מן הארץ ועולין למעלה ויורד מהם המטר.

'לֹא זָכוּ עָנִי וְרוֹכֵב עַל חֲמוֹר' פירוש אינם צדיקים שלמים וצריך לעשות הקדוש ברוך הוא עמהם חסד גדול שיעריך מעשיהם לגבי מעשים של אומות העולם ואז יהיו נראין שלמים וזהו עָנִי הוא אך רוֹכֵב עַל חֲמוֹר הם העכו"ם ד'בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם' (יחזקאל כג, כ) דמרכיבם עליהם להעריך מעשיהם לגבי מעשים של אלו ואז נראין טובים ושלמים.

או יובן בס"ד 'זָכוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא אׇתִי' דידוע שם אהו־ה [17] הרמוז בראשי תיבות 'אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ' (בראשית א, א) הוא בדעת והוא בזכר הנקרא שָּׁמַיִם והוא מספר טוֹב [17] לכן כתיב וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים (משלי כד, ד).

וכתב הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל שזה הוא סוד הכתוב הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד (תהלים קלג, א) ששם אהו־ה מספרו טוֹב ועשרה פעמים אהו־ה שכל דבר שבקדושה כלול מעשר הרי ק"ע כמנין נָּעִים [17×10=170] ולזה אמר 'הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים' דהיינו בכללות ופרטות עיין שם. והנה עָנָן [170] גימטריא עשרה פעמים אהו‏־ה שהוא יו"ד פעמים טּוֹב והוא השפעה שלימה שתהיה למשיח אם זוכין ישראל.

ובזה יובן מה שאמרו רבותינו ז"ל (לעיל בדף צז.) אֵין בֶּן דָוִד בָּא אֶלָא בְּהֶיסַח הַדַעֲת, ששם זה היא בדעת ולכן נרמז בראשי תיבות 'אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ' כי הוא טוב שלם לנפש הנקראת שמים ולגוף הנקרא ארץ כמו שאמרו רבותינו ז"ל (לעיל בדף צא:) על פסוק (תהלים נ, ד) 'יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל' זו הנשמה 'וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ' זה הגוף.

ובזה יובן 'זָכוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא אׇתִי' ששם זה של אהו־ה בשלימותו שהוא עשרה פעמים אהו־ה עולה מספר 'עָנָן' והוא בבחינת שמים שהוא סוד זכר ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה י:) בניסן עתידין ליגאל נִיסָן [170] גימטריא עָנָן [170] שהוא מספר ק"ע הנזכר. אבל אם 'לֹא זָכוּ עָנִי וְרוֹכֵב עַל חֲמוֹר' והיינו חֲמוֹר [254] עולה מספר נֶדֶר [254] דאין להם זכיות שיבא בעבורם ורק יבא מחמת הנדר שנדר הקדוש ברוך הוא לגאל אותם בקץ האמיתי.

אָמַר לֵיהּ אֵימַת אָתֵי מָשִׁיחַ? אָמַר לֵיהּ זִיל שַׁיְילֵיהּ לְדִידֵיהּ. נראה לי דודאי ידע אליהו זכור לטוב תשובתו של משיח שהשיב לרבי יהושע בן לוי ולא אמרה לו אלא אמר לו 'שַׁיְילֵיהּ לְדִידֵיהּ' נתכוון לטובת רבי יהושע בן לוי כדי שיזכה לדבר עמו וגם יזכה לקבל ממנו שלום ורמז דק רמז לו באמרו 'לְדִידֵיהּ' דהוה סגי לומר לו 'זִיל שַׁיְילֵיהּ' אך כי בשם משיח באיזה זכות יבא כי מ"ם דמשיח משמשת במקום 'מן' ונמצא אותיות משיח הם 'מן שיח' והתורה נקראת שיחתו של הקדוש ברוך הוא ונקראת שיחתן של צדיקים כמו שאמר דוד המלך ע"ה מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי (תהלים קיט, צז) וזו היא תשובתו של משיח שאמר לרבי יהושע בן לוי 'הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ' (תהלים צה, ז) קֹלוֹ זו התורה שהיא שיחתו של הקדוש ברוך הוא ולכן אמר לו 'שַׁיְילֵיהּ לְדִידֵיהּ' כלומר תשובת שאלתך היא רמוזה בדידיה שהוא קריאת שמו שנקרא משיח שהוא 'מן שיח'.

דִּילְמָא מִתָּבְעִינָא וְלֹא אִעַכַּבְנָא. הקשה הרב תורת חיים ז"ל תימה אם מתעכב פורתא כדי קשירת נגע אחד שהוא כהרף עין, מאי הוי? עיין שם.

ונראה לי בס"ד דעושה כן להראות הבטחון שיש לו בהקדוש ברוך הוא בענין הגאולה שלא יאמרו שבאורך הזמן של הגלות נתייאש ח"ו בלבבו וחלשה תקותו לכך הוא עושה כן להראות כח וחוזק בטחונו ותקותו שהדבר ברור אצלו ועושה הכנות בעבור רגע קטן שלא יתעכב.

אָמַר לֵיהּ שָׁלוֹם עָלֶיךָ בַּר לִיוַאי. קשה אמאי לא הזכירו בשמו והלא סימן האוהב להזכיר את אוהבו בשמו וכמו שנאמר על שאול המלך ע"ה שלא מזכיר את דוד המלך ע"ה בשמו אלא קוראו 'בן ישי' מפני שהיה שונא אותו.

ונראה לי בס"ד כי הוא רצה להזכיר שם אביו כדי לבשרו שהוא בן עולם הבא וכמו שאמר אליהו זכור לטוב אחר כך לרבי יהושע בן לוי וכיון דרצה להזכיר שם אביו בעבור זאת אם היה זוכר אותו בשמו לומר לו שלום עליך יהושע בר ליואי היה צריך לדבר עמו חמשה תיבות ורבי יהושע בן לוי כשנתן לו שלום אמר לו ארבעה תיבות 'שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי' ואיך ישיב לו חמשה תיבות די לו שגם הוא ידבר עמו ארבעה תיבות כי מי יזכה שידבר עמו המשיח!

אך עדיין יש להקשות למה דבר עמו שתי תיבות האחרונות בלשון תרגום שאמר לו בַּר לִיוַאי ולא אמר לו 'בֶּן לֵוִי' ושני תיבות ראשונות בלשון הקודש שלא אמר לו 'שלמא עלך'?

ונראה לי בס"ד כי שתים הראשונות דבר עמו בלשון הקודש כדי להמשיך לו שפע שלום בלשון המובחר שהוא לשון הקודש שיבינו המלאכים ויענו אָמֵן! ומה שאמר לו שתי תיבות אחרונות בלשון תרגום שקראו בַּר לִיוַאי נתכוון להוסיף לו אות אל"ף בשם אביו להמשיך לו שפע מן 'אלף חכמה אלף בינה' ובתיבת בַּר נתכוון להשפיע לו מן 'עָב קַל' [202] שעולים מספר רַב [202] בסוד הִנֵּה הֳ' רֹכֵב עַל עָב קַל (ישעיה יט, א) גם הוא מנין 'מִיכָאֵל מִיכָאֵל' [202] סוד חסד כפול.

אָמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר לְךָ "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ". צריך להבין מה רמז בדברים אלו? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש (פרשת בשלח דף נח) בְּשַׁעֲתָא דְּעָאל מֹשֶׁה בְּגוֹ עֲנָנָא כְּדִכְתִיב וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן (שמות כד, יח) אִיעְרַע בֵּיהּ חַד מַלְאָכָא רַבְרְבָא וְתָאנָא קְמוּאֵ־ל שְׁמֵיהּ וְהוּא מְמָנָא עַל תְּרֵיסָר אַלְפִין מְמָנָן שְׁלִיחָן בָּעָא לְאִזְדַּוְּוגָא בֵּיהּ בְּמֹשֶׁה, פָּתַח מֹשֶׁה פּוּמֵיהּ בִּתְרֵיסַר אַתְוָון גְּלִיפָן דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּאוֹלִיף לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּסְּנֶה וְאִתְרְחַק מִנֵּיהּ תְּרֵיסַר אַלְפִין פַּרְסִין עיין שם. וכתב בספר מקדש מלך רוח דאחד ואחד דעשיה נקרא קמואמר לו עיין שם. וכן מפורש בעץ חיים שער סדר אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] עיין שם.

ונראה כיון דמלאך זה הוא רוח דאחד ואחד דעשיה שהם חו"ב [חכמה ובינה] שהם סוד מחשבה וכונה דמוחא חכמה ובינה ליבא לכך יתעורר על ידי שלימות ישראל במחשבה וכונה של המצות שהם בעשיה מלאך זה. וכאן רמז המשיח זכור לטוב את מלאך קמוא־ל הנזכר באומרו 'אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ' תחבר אותיות 'אִם' באותיות 'קוֹל' יהיה מזה צירוף קמוא־ל ולשון תשמעו הוא אסיפה וחיבור כמו וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם (שמואל א' טו, ד).

וְהֵיכָא יָתֵיב אַפִּיתְחָא רוֹמִי. הכונה על פתח גן עדן, קרי לגן עדן רוֹמִי בלשון מליצה כי הוא מרומם על הארץ הלזו.

ומה שאמר 'יָתֵיב בֵּינֵי עֲנִיֵּי סוֹבְלֵי חֳלָאִים' הם צדיקים שהם מבחינת המלכות דלית ליה מגרמא כלום לכן קראם עֲנִיֵּי והם סובלים יסורין בהתלבשות נפשם בגוף דאין הנפש מרגשת ביסורין אלא אם כן תתלבש בגוף ועליהם אומרים התלמידי חכמים 'אוֹי לָנוּ עַל צַעַר צַדִּיקִים וַחֲסִידִים אֲשֶׁר בְּגַן עֵדֶן' ואחר כך אומרים 'אוֹי לָנוּ עַל צַעֲרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ' (סדר ליל תשעה באב ג׳) והכונה דהמשיח ודאי הוא יושב בגן עדן בזיוו והדרו ויקרו ורק נותן נצוץ מנפשו שתלבש בגוף ויסבול יסורים בפתח גן עדן עם אותם צדיקים ובשבת ויום טוב יתפשט אותו החלק שלו מאותו הגוף ויתחבר עם המשיח ועל זה החלק שנותן ממנו לסבול יסורין קאמר כאן 'הֵיכָא יָתֵיב אַפִּיתְחָא דְּרוֹמִי' ובזה תבין שלא יהיו סותרין דברי רבותינו ז"ל זה לזה.

והנה אף על פי שאותם צדיקים סובלים צער ויסורים לכפרת ישראל מכל מקום הם שרו ואסרי החולאים בחד זמנא כלומר יש להם עת קבוע וזמן ידוע שבו סובלים היסורין כל אחד כראוי לו לפי בחינתו ואחר כך מתפשטים מאותו הגוף שסובלים בו היסורין ובאין למקום תענוג שלהם בגן עדן, אך המשיח בלבד אינו מוצא אותו החלק מנוחה והוא שרי חד חולי ומכה שמתרפא ממנה ותכף אסיר חד שבא לו מכה אחרת וקושר אותה.

וכל דברים אלו לשון מליצה הן והכונה לומר שסובל חולאים רבים ואינו מוצא מרגוע לנפשו מהם ואמר תלמודא מה שקבל על עצמו יסורין כל כך בזמן הזה היינו משום דאמר המשיח 'דִּילְמָא מִבָּעֵינָא לֹא דְּלָא אִיעַכַּבְנָא' כלומר דילמא יגיע קץ האמיתי ומבעינא לגאל את ישראל ויהיה אותו זמן קטרוג עליהם מצד המעשים שלהם לעכב אותי מלגאלם, על כן אני סובל כל כך כדי שיהיו רבוי היסורין כאלה כדאין לדחות הקטרוג ואבא במהרה לגאל אותם.

ומה שאמר 'אָזִיל לְגַבֵּיהּ אָמַר לֵיהּ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי' נראה דהוא הלך לבדו אצלו למקום הידוע שיושב בו ודבר עמו והליכתו היתה על ידי כונות ויחודים ושם מפורש וכשחזר אצל אליהו זכור לטוב לא חזר בו ביום אלא ביום שאחריו דהא אמר לו שאמר לי 'הַיּוֹם' ולא אתא.

ומה שאמר 'שַׁקּוּרֵי קָא שִׁקֵּר בִּי' רצונו לומר משחק בי דודאי אמר לו דברים שהם אמת אך אני לא הבנתי אותם וחושב שהוא משחק בי! ואמר לו לא שחק בך אלא קושטא קאמר לך 'הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ'.

לִכְשֶׁיִּפּוֹל הַשַּׁעַר הַזֶּה וְיִבָּנֶה וְיִפּוֹל וְיִבָּנֶה, וְלֹא יַסְפִּיקוּ לִבְנוֹתוֹ. הנה כיון דאמר 'הַשַּׁעַר הַזֶּה' משמע שהיה לפניו אם כן היה עומד עמהם ברומי ואיך הראה להם האות בְּמְעָרַת פַּמְיָיס שהיה בארץ ישראל וכמו שכתב הרי"ף ז"ל.

ונראה דלעולם היו עומדים בארץ ישראל אצל מְעָרַת פַּמְיָיס אך קודם ששאלו ממנו שאלה זו היו מדברים עמו בשער הידוע שברומי ובהיותם עסוקים בדברים של השער ההוא שברומי שאלו אותו שאלה זו והשיב להם לִכְשֶׁיִּפּוֹל הַשַּׁעַר הַזֶּה שהיינו מדברים בו.

ונראה לי בס"ד טעם לסימן זה שיפול ב' פעמים ויבנה ב' פעמים ובנפילה השלישית לא יספיקו לבנותו ויבא משיח על פי מה שאמר במדרש תנחומא (תנחומא קדושים פרק טו) בבכייתו של עשו שבכה בעבור הברכות שנטלם יעקב אבינו ע"ה ממנו בחכמה שירדו ממנו שתי דמעות והשלישית נקשרה בין ריסי עיניו ולא ירדה ובעבור שתי דמעות שירדו נחרב בית המקדש ב' פעמים וכיון דהשלישית נקשרה בין עיניו ולא ירדה לא יחרב בית שלישי עיין שם. ולכן הסימן יהיה כך שיפול השער ב' פעמים ויבנה ב' פעמים כנגד שתי חרבנות שהיו בעבור שתי דמעות עשו שירדו מעיניו אך כיון דהשלישית לא ירדה לכך כשיפול בשלישית לא יבנה שער רומי ויבא משיח לאבד את אדום בעלי השער.

ומה שנתן להם האות שנהפכו המים לדם, כי ישראל נקראו אדם ובגלות נפרד אות א' ונשאר דָּם [44] כמנין גּוֹלָה [44] ולכן נבנה שער אדום ב' פעמים כנגד שני אותיות דם ד'אָדָם' שנשארו לבדם ובגאולה יתחבר אות א' עם דם ויהיה אָדָם [45] כמנין גְּאוּלָּה [45] לכן בשלישית שהיא כנגד אות א' ד'אדם' לא יבנה שער אדום אלא יבואו שני משיחין שהם כנגד אות יו"ד עליונה דאות אלף ואות יו"ד תחתונה ואדם נתקן ונשלם על ידי הענוה הנקראת אָדָם וזהו שנאמר (תהלים קיח, ו) הֳ' לִי לֹא אִירָא, מַה הענוה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם, יַּעֲשֶׂה 'יתקן' כמו בֶּן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה 'יתקן' (בראשית יח, ח) לִי שם אָדָם שהוא מספר מ"ה.

אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּינוּ, תֵּן לָנוּ אוֹת. קשא איך יכזבו ח"ו ברבם? וכי דרך ארץ הוא זה! ועוד למה קבל לעשות להם אות?

ונראה לי בס"ד דידוע הפרש בין שאלה לבקשה הוא זה דרך משל הבן רוצה לקנות חפץ אחד ושאל מאת אביו דינר כדי לקנות בו החפץ הנה שאלת הדינר נקרא שאלה שאם נתן לו הדינר עשה שאלתו אך נתינת החפץ נקראת בקשה שאם נתן לו החפץ הרי זה עשה בקשתו כי הבקשה אמורה על התכלית והוא אף על פי ששאל מאביו דינר, התכלית הוא כדי לקנות בו החפץ.

והנה כאן כששאלו התלמידים 'אֵימָתַי בֶּן דָּוִד בָּא' תכלית כונתם לידע באיזה יום בא שזה הוא הבקשה שלהם ואם היה משיב להם 'ביום פלוני יבא' הרי זה עשה בקשתם אך כשהשיב 'לִכְשֶׁיִּפּוֹל הַשַּׁעַר הַזֶּה וְיִבָּנֶה' לא עשה בתשובה זו בקשתם דמזה לא ידעו באיזה יום יהיה הדבר הזה ורק ידעו שביאתו תלויה בשער אחד שיפול ב' פעמים ולא יספיקו לבנותו עד שיבא המשיח.

ולכן תחלה קודם שהשיב להם גלה דעתו ואמר 'מִתְיָירֵא אֲנִי שֶׁמָּא שֶׁתְּבַקְּשׁוּ מִמֶּנִּי אוֹת' תְּבַקְּשׁוּ דייקא רצונו לומר שתרצו ממני לעשות בקשתכם שהיא התכלית שתדעו באיזה יום יבא. ואמרו 'אֵין אָנוּ מְבַקְּשִׁים מִמְּךָ אוֹת' מְבַקְּשִׁים דייקא רצונו לומר לא נבקש בקשה שהיא התכלית, ואז אמר להם לִכְשֶׁיִּפּוֹל הַשַּׁעַר הַזֶּה וְיִבָּנֶה וכו'.

והם אמרו לו 'תֵּן לָנוּ אוֹת' על הדבר הזה שביאתו תלויה במפלה ובנין של השער הזה ולא רצו ממנו שיאמר להם יום שיבא בו שכבר אמרו שלא יבקשו דרך בקשה שהיא בידיעת היום. ואמר 'כְּבָר אֲמַרְתֶּם שֶׁלֹּא תְּבַקְּשׁוּ' וירא אני פן אם אתן לכם אות על הסימן תבקשו ממני אות של יום בואו, דמאי אהני לכו אם אתן לכם אות על קיום הסימן של השער? אמרו לו אף על פי כן שאין לנו הנאה בזה האות מאחר דתכלית כונתו שהוא לידע יום בואו סתומה היא עם כל זה 'תֵּן לָנוּ אוֹת' על קיום הסימן ונתן להם אות שביאתו תלויה בשער על ידי נס שראו כי נהפכו מים של מערה לדם.

ומה שעשה להם האות בדם היינו כי ישראל נקראו אָדָם [45] שהוא מספר מָה [45] כמנין גְּאוּלָּה [45] ואם אין עושין רצונו של מקום מפרידים אות א' דאדם ונשאר דָּם [44] שהוא מספר גּוֹלָה [44] ולכן עשה להם הסימן של הגאולה בדם לומר ישתלם א' על מספר דם ותהיה הגאולה ולכן על ידי הענוה שנקראת מה תהיה הגאולה. ובזה פרשתי בס"ד הֳ' לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם (תהלים קיח, ו) פירוש מַה היא הענוה תעשה ותתקן לי שם אָדָם שיושלם באות א' דאז יהיה מספרו מַה.

צ״ח ב

אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁתִּתְפַּשֵּׁט הַמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה עַל יִשְׂרָאֵל תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים (מיכה ה, ב). נראה לי בס"ד לפרש בזה רמז הכתוב הִרְבִּיתָ הַגּוֹי לֹא הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה (ישעיה ט, ב) כתיב לֹא באל"ף וקרינן לוֹ בוא"ו ודרשינן לתרווייהו הִרְבִּיתָ הַגּוֹי בהתפשטות מלכותו אך לֹא לוֹ הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה כי אם לנו שבראותנו נעשה כך נדע דבן דוד בא.

והנה בתשעה חדשים יש ר"ע [30×9=270] יום וידוע גלות האחרון הוא בעבור עונות שאדם דש בעקביו. ובזה יובן (תהלים מט, ו) 'לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע' אותן תשעה חדשים בשביל ש'עֲו‍ֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי'. ובזה יובן בס"ד (תהלים ז, י) 'יִגְמָר נָא רַע רְשָׁעִים' אותם ר"ע יום ואז 'תְּכוֹנֵן צַדִּיק' שיבא המשיח בן דוד.

והנה תשעה חדשים אלו יש בהם ר"ע ימים ור"ע לילות כמנין 'שמר' [270×2=540] שהקדוש ברוך הוא שמר את ישראל בימים ולילות אלו שיש בהם שליטה לאדום בעולם. ובזה יובן בס"ד (תהלים לז, לז) 'שְׁמָר תָּם וּרְאֵה יָשָׁר' כלומר שמ"ר ימים ולילות אלו כאשר תמו ונשלמו אז 'וּרְאֵה יָשָׁר' הוא מלך המשיח וקראו ישר שיש שררה מן הכתר שהוא זוכה ליחידה מן הכתר שהוא מדרגה יו"ד מתתא לעילא.

מַאי "רָאִיתִי כָל גֶּבֶר" אָמַר רָבָא בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: מִי שֶׁכָּל גְּבוּרָה שֶׁלּוֹ (ירמיה ל, ו). כתב הרמ"ה ז"ל אפילו גבורה שבגבורים של בני אדם נתונה לו יהיה באותה שעה ידיו על חלציו כיולדה כענין שנאמר וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם הַהוּא (עמוס ב, טז) והמפרש זולתי זה הפירוש עתיד ליתן את הדין עד כאן לשונו.

ונראה דבא לשלול בזה הפירוש שכתוב ברש"י ז"ל דמפרש על הקדוש ברוך הוא וחש הרב לכבוד שמים לפרש זה על הקדוש ברוך הוא והאמת אתו בזה, אך אפשר לפרש זה על מלאך גבריאל שהוא בסוד הגבורה כנודע והואיל וכתוב בו בנבואת יחזקאל הנביא ע"ה וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו (יחזקאל ט, ב) לכך כתוב בו כאן וידיו על חלציו ודוק.

הַלָּלוּ מַעֲשֵׂה יָדַי, וְהַלָּלוּ מַעֲשֵׂה יָדַי, הֵיאַךְ אֲאַבֵּד אֵלּוּ מִפְּנֵי אֵלּוּ. קשא כיון דאמר הכי מעיקרא איך סוף דבר דבר יאבד העכו"ם מפני ישראל?

ונראה לי בס"ד דהן אמת האדם הוא מעשה ידיו יתברך אך אם יחטא ויקלקל מעשיו פוגם בכל אבריו ומשתנה צורתו בעיני החיות וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קנא:) אין החיה שולטת באדם אלא אחר שיחטא שנדמה לה כבהמה כי קודם שיחטא כתוב באדם וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ (בראשית ט, ב) וכן אמרו בזוהר הקדוש דהחטא מעביר צלם הקדוש מעליו ומשתנה ממש.

ואם כן אחר שחטאו והרשיעו גרמו לשנות מעשה ידיו יתברך ואין נקראים עתה 'מַעֲשֵׂה יָדָיו' ורק ישראל שמועלת להם התשובה אף על פי שחוטאים ומשתנים הנה כשיעשו תשובה עובר השינוי מהם וחוזר הצלם הקדוש להם ואז הם חוזרים להיות מעשה ידיו יתברך ואם כן בדין הוא שיאבד העכו"ם מפני ישראל.

ובזה יובן בס"ד הכתוב הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ (תהלים קב, כז) פירוש דוד המלך ע"ה אומר על העכו"ם 'הֵמָּה יֹאבֵדוּ' מפני ישראל, משיבה לו רוח הקודש מה תרצה שֶׁ'אַתָּה תַּעֲמֹד' כלומר אתה ראש אומת ישראל שהאומה כולה נכללת בך והעכו"ם 'כֻּלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ' והלא 'הַלָּלוּ מַעֲשֵׂה יָדַי וְהַלָּלוּ מַעֲשֵׂה יָדַי הֵיאַךְ אֲאַבֵּד אֵלּוּ מִפְּנֵי אֵלּוּ'? והשיב דוד המלך ע"ה כך שורת הדין נותנת ומחייבת דְּ'כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם' יען כי הם מצד עצמם 'וְיַחֲלֹפוּ' שנשתנו מכח רשעתם ואין נחשבים עתה מעשה ידיך ורק ישראל לבדם שמתקבלים בתשובה הם נחשבים מעשה ידיך.

הַיְינוּ דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי רָהֵיט וְנָפַל תּוֹרָא וְאָזֵיל וְשָׁדֵי לֵיהּ סוּסְיָא בְּאוּרְיֵיהּ. עיין פירוש רש"י ז"ל והדבר תמוה הוא דבהאי אמרי אינשי ליכא משמעות לעיקר הדבר דמייתי עליה המשל הזה כי הוא מייתי זה על מה שאמר 'הֵיאַךְ אֲאַבֵּד אֵלּוּ מִפְּנֵי אֵלּוּ' דקשה לאבד העכו"ם מפני ישראל ובמשל דאמרי אינשי לא נזכר מזה כלום ולא אתמר במשל אלא רק שהביא הסוסיא והניח באבוס השור שזה יורה על מה שנתן גדולת ישראל לאומות העולם שהניח אומות העולם במקום ישראל והיכא קאמר במשל על עת שחוזרין ישראל בתשובה שקשה לפניו יתברך להסיר אומות העולם ולהחזיר את ישראל למקומן.

ונראה לי בס"ד כי במשל קאמר כשנפל השור דאי אפשר להעמידו באבוס שלו מביא סוסיא ומניחה באבוס השור, וקשא למה הביא הסוסיא וכי הסוסיא אין לה אבוס לעצמה והלא הסוסיא יקרה יותר מן השור ובודאי יש לה אבוס והוה ליה למימר שיביא החמור ויניחו באבוס השור, משום דהחמור מחמת גריעותו אין עושין לו אבוס אלא משליך התבן לפניו ונותן לו השעורים בכיס ותולהו בצוארו ואוכל, ועל כן אחר שנפל השור ואין ראוי להעמידו על האבוס שלו שנשאר אבוסו ריקן יביא החמור שאין לו אבוס ויעמידו באבוס השור ואמאי לא נקטי המשל דאמרי אינשי בהכי שבנפילת השור יביא החמור ויעמידו באבוס השור?

אלא ודאי שמע מינה הא דאינו מביא החמור הגרוע שאין לו אבוס ומעמידו באבוס השור היינו מפני שחושב דאחר שיתרפא השור קשה לו להעביר החמור מן האבוס ולהניח השור על אבוסו אף על פי דהחמור גרוע לכך מביא הסוסיא שהיא בלאו הכי יש לה אבוס דאז כשיתרפא השור יעביר הסוסיא מן האבוס של השור ויחזיר השור לאבוסו מפני שהסוסיא יש לה אבוס לעצמה ועתה יחזירנה לאבוס שלה ולפי זה שפיר מביא הא דאמרי אינשי הנזכר על דבר זה שאמר איך אאבד אלו מפני אלו.

וְאֶלָּא מַאן אָכִיל לְהוּ חִילֵּק וּבִילָּק אָכְלִי לְהוּ. פירוש בני אדם פחותים וגרועים מאד שהיו בזמנם ששמותם היו כך אחד שמו חִילֵּק ואחד שמו בִּילָּק וכן אומרים בלשון ערבי על בני אדם פחותים ג'יעיט ומע'יט וגם אלו הם שמות שני בני אדם שהיו בארצות הערב אלו בזמן קדמון ששמותם כך ולכן כל הפחותים מכנים אותם בשמם זה.

מיהו נראה לי בס"ד כיונו בתלמודא בשמות אלו על אדום וישמעאל והיינו חִילֵּק אדום שקליפתם חזיר שיש לו סימן טהרה אחר שפרסותיו סדוקות וזהו חילק אך בִּילָּק הוא ישמעאל שקליפתו גמל שיש לו סימן אחד של טהרה שהוא מעלה גרה שיש בזה ענין פתיחת הפה ועיין בשרש ז"ל ערך בלק שפירש בִּילָּק לשון פתיחה הוא עיין שם והיינו מעלה גרה.

ומה שאמר 'עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל דְּאָכְלִי שְׁנֵי מָשִׁיחַ' נראה לי בס"ד שני אינו רצונו לומר שנה ושנות אלא לשון שנים כלומר דאכלי שני משיחים שהם משיח בן דוד ומשיח בן יוסף שלא יהרג משיח בן יוסף ויאכלו ישראל מטוב ממשלתו, ומקשי רב יוסף 'פְּשִׁיטָא' ומשני לאפוקי מרבי הלל דאמר 'אֵין מָשִׁיחַ לְיִשְׂרָאֵל' משיח בסתם קאי על משיח בן יוסף וסבר רבי הלל שלא יהנו ישראל אלא ממשיח בן דוד אבל משיח בן יוסף כבר אכלו את טובו וזיוו והדרו בימי חזקיה שנתגלגל בחזקיהו המלך ע"ה וגם גוג ומגוג נתגלגלו בסנחריב.

ומה שאמר רב יוסף 'שְׁרָא לֵיהּ מָרֵיהּ לְרַבִּי הִילֵּל' מפני שהבין דקאי רבי הלל אכלהו גם על משיח בן דוד או אפשר דגם רב יוסף הבין בכוונת רבי הלל כדברינו דקאי רק על משיח בן יוסף ומקשי ליה מפסוק (זכריה ט, ט) 'הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא' דמסיים ביה 'עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר' שזה הכתוב מוכרח לפרש אותו על משיח בן יוסף שיבא תחלה קודם משיח בן דוד ואם כן איך יאמר דאכלוה למשיח בן יוסף בימי חזקיהו.

מַה שְּׁמוֹ? דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי "שִׁילֹה" שְׁמוֹ (בראשית מט, י). אין הכונה שכל אחד בא להחליט לו שם זה שאומר עליו אלא כל אחד כונתו ראוי שיהא נקראת בשם זה שמוציא לו אסמכתא מן הפסוק.

ומה שאמר רבנן 'חִיוָּורָא דְּבֵי רַבִּי' שְׁמוֹ, נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל 'כָּל רַב מִבָּבֶל וְכָל רַבִּי מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל' ופירש רבינו האר"י ז"ל הכונה בחוץ לארץ יש הארת 'רַב' [202] שהוא מספר ע"ב וק"ל [202] בסוד הִנֵּה הֳ' רֹכֵב עַל 'עָב קַל' וּבָא מִצְרַיִם (ישעיה יט, א) יש הארת ע"ב ק"ל הנזכר בתוספת עשרה לכן שם הוא 'רַבִּי' וכנזכר בדברי קדשו נמצא בארץ ישראל שם הארת 'רַבִּי' וידוע דהמשיח סובל חולאים ויסורין ומצטער בעבור ישראל ובעבור חרבן ציון וירושלים אשר משלו בם זרים וגלו ישראל מתוכם ולכן נקרא 'חִיוָּורָא דְּבֵי רַבִּי' שהוא סובל חולאים ויסורין בעבור בית רבי היא ציון וירושלים וכל ערי ארץ ישראל שיבנו בב"א [במהרה בימינו אמן] וארמון על משפטו ישב.

אָמַר רַב נַחְמָן: אִי מִן חַיָּיא הוּא כְּגוֹן אֲנָא שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ וּמֹשְׁלוֹ מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא" (ירמיה ל, כא). נראה לי בס"ד היה מקובל אצלם שבכל דור ודור יבא נצוץ מן משיח בן יוסף ויתגלגל באיזה צדיק שבדור על דרך שאמרו רבותינו ז"ל על משה רבינו ע"ה שבכל דור יבא נצוץ ממנו בצדיק שבדור וכמו שכתוב בספר הלקוטים לרבינו זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] על פסוק וַיִּתְעַבֵּר הֳ' בִּי לְמַעַנְכֶם (דברים ג, כו) וכבר נודע מכתבי רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל שרבינו האר"י זלה"ה היה בו נצוץ משיח בן יוסף וכבר הזהיר רבינו האר"י זלה"ה לתלמידיו לכוין בכל יום בתפלת העמידה באומרם 'וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה בְתוֹכָהּ תָּכִין' על משיח בן יוסף שהוא נקרא 'כִּסֵּא דָוִד' וכנזכר בשער הכונות.

והנה הם היתה קבלה בידם כי נצוץ משיח בן יוסף אשר יבא בכל דור בצדיק שבדור יבא בצדיק שהוא מזרע דוד המלך ע"ה ולכך קורין אותו בשם 'כִּסֵּא דָוִד' ובא רבי נחמן לומר דאין הכונה שיהיה בזרע דוד ממש אלא אפילו כגון אנא שאיני מזרע דוד ורק אשתי בת ריש גלותא היא מזרע דוד אפשר שנחשב איש זה מזרע דוד משום בעל כאשתו ויתגלגל בו נצוץ משיח בן יוסף ולכן אמר 'כְּגוֹן אֲנָא' לעשות דמיון בעצמו ולכן לא אמר 'אֲנָא הוּא' דאין כונתו להתגדל ולומר שבי נצוץ משיח בן יוסף אלא אמר שיבא אפילו באדם כמוני דרק אשתי היא מזרע דוד המלך ע"ה.

ומביא קרא על זה 'וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ' תיבת אַדִּירוֹ הוא 'אור יד' כי משיח הוא אור יד כי דוד [14] הוא מספר יד [14] רמז לדבר וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָד (שמואל א' יט, ט) וזה יהיה 'מִמֶּנּוּ' רצונו לומר מזרע דוד שהוא יד גם 'מִמֶּנּוּ' ראשי תיבות 'מתרין מזלין נוצר ונקה' שיהיה נשפע משם 'וּמֹשְׁלוֹ' זה משיח בן יוסף שנקרא בסוג מושל לגבי משיח בן דוד 'מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא' רצונו לומר מקרבו של דוד המלך ע"ה יוצא כלומר מזרעו של דוד המלך ע"ה.

ומה שאמר רב 'אִי מִן חַיָּיא הוּא כְּגוֹן רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ' גם כן כונתו על ניצוץ משיח בן יוסף שיבא בכל דור ואמר כגון רבינו הקדוש שהיה מזרע דוד המלך ע"ה מנוקבייא וסבל יסורין רבים בעבור להגין על הדור מאיליו ומעצמו כאשר סובל משיח בן יוסף יסורין וכמו שאמרו לעיל שעליו נאמר וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ (ישעיה נג, ה) ולכן אם ימצא בדור צדיק מזרע דוד המלך ע"ה וסובל יסורין קשים זו הוכחה שיש בו ניצוץ משיח בן יוסף.

ואמר עוד 'אִי מִן מֵתַיָּא הוּא כְּגוֹן דָּנִיֵּאל אִישׁ חֲמוּדוֹת' כי גם הוא היה מזרע דוד המלך ע"ה כי היה משבט יהודה וסבל יסורין בשביל ישראל כדכתיב בדניאל (דניאל י, ב) בַּיָּמִים הָהֵם אֲנִי דָנִיֵּאל הָיִיתִי מִתְאַבֵּל שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא בָא אֶל פִּי וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי עַד מְלֹאת שְׁלֹשֶׁת שָׁבֻעִים יָמִים. ועוד אמר שם (פסוק יב) וַיֹּאמֶר אֵלַי אַל תִּירָא דָנִיֵּאל כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹקֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ. ונראה שיש עוד טעם נכון לומר על המשיח 'אִי מִן מֵתַיָּא הוּא כְּגוֹן דָּנִיֵּאל אִישׁ חֲמוּדוֹת' כי דניאל ע"ה השיג עתיק יומין דעשיה שהוא הכתר ודוק היטב.

עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲמִיד לָהֶם דָּוִד אַחֵר. נראה לי דקאי על משיח בן דוד דגם הוא נקרא בשם דָּוִד דכתיב וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם (ירמיה ל, ט).

ואומרו 'כְּגוֹן קֵיסָר וּפַלְגֵּי קֵיסָר' נראה לי בס"ד בהקדים מה שאמרתי בס"ד בפסוק 'עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים' (תהלים קיט, קכב) והוא כי אותיות שאחר אותיות דָּוִד הם אותיות הַזֶּה [17] שהם מספר טוֹב [17] ואם תצרפם עם מספר דָּוִד [14] יהיה מהם מספר שם אֵ־ל [31] שהוא חסד וזועם בכוחות הדינין כמו שאמרו בזוהר הקדוש על פסוק אֵ־ל זֹעֵם בְּכָל יוֹם (תהלים ז, יב) רצונו לומר זועם בכוחות הדינין שלא יתגברו ולא יעשו רעה בעולם. וזהו שנאמר עֲרֹב עַבְדְּךָ אני דוד תערב מספר שמי למספר טוֹב הבא אחר שמי שבזה יהיה לי הארה ושפע משם א־ל שהוא חסד ועל ידי כך אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים כי שם א־ל זועם בהם.

וידוע ששם אֵ־ל במלואו עולה קפ"ה [אל״ף למ״ד=185] וידוע שהקדוש ברוך הוא קורא את הצדיק בשם כפול דרך חיבה משה משה אברהם אברהם יעקב יעקב שמואל שמואל, ואם כן המשיח שנקרא גם כן בשם דוד כאמור ודאי כופל שמו דרך חיבה מכל שכן ולפי האמור ששם דוד עם מספר אותיות שאחריו עולים מספר אֵ־ל אשר במילואו עולה קפ"ה וב' פעמים קפ"ה עולה קֵיסָר [185×2=370] ולכן למלך המשיח מכנהו בשם 'קֵיסָר' אך דוד המלך ע"ה הראשון שהקדוש ברוך הוא דבר עמו ולא כפל שמו קורא אותו 'פְּלַג קֵיסָר' שהוא מספר קפ"ה בלבד.

צ״ט א

אָמַר לֵיהּ מֵילָט לָייְטַת לִי (ישעיה ס, ב). נראה לי בס"ד כפל הלשון, ארמון מלך מפואר מאד אף על פי שאין זר נכנס ליהנות מישיבתו בתוכו מכל מקום יש לו הנאה מן ראייתו שרואהו בהיותו עומד מרחוק וכל זה ביום שיש בו אור אבל בלילה גם הנאה זו של ראיה מרחוק אין שם ולכן כיון שאמר לו שיהיו בחושך נמצא קללו בכפל, לא מבעייא שלא יכנסו ויהנו הנאה ממשית מטוב של ישראל אלא גם בהיותם עומדים מרחוק לראותן בלבד אין להם הנאה מאחר דחפי להו חשוכא.

יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ אַרְבָּעִים שָׁנָה (תהלים צה, י). נראה ודאי איכותן הוא עצום ורב כל יום נחשב בעשרה ימים או בעשרים יום וכמו שנאמר אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ (תהלים צא, טז) ומספר ארבעים כנגד ארבעה יודי"ן דשם ע"ב [יו"ד ה"י וי"ו ה"י] שעולה חֶסֶד [72] וכנגד זכות התורה שנתנה בארבעים יום ובזכות התורה שנקראת אש יהיו ארבעים שנה אלו כי ראשי תיבות אֵשׁ 'אַרְבָּעִים שָׁנָה' וזהו שנאמר וְאֵשׁ לְהָאִיר לָיְלָה (תהלים קה, לט) דהגלות נקרא לילה.

ורבי אלעזר בן עזריה אמר 'שִׁבְעִים שָׁנָה' והיינו גם כן בזכות התורה שנדרשת בשבעים פנים. ונראה רמז לדבר וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּ'שֵּׁשׁ' (יחזקאל טז, י) ראשי תיבות 'שִׁבְעִים שָׁנָה' והוא כמניו יין [70] המשומר בענביו מששת ימי בראשית.

ובזה יובן בס"ד מה שאמר דוד המלך ע"ה אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי (תהלים כג, ו) כי בזמן הגאולה יהיה הטוב רודף אותו ולא יצטרך לרדוף הוא אחר הטוב וזה יהיה שיעור 'כָּל יְמֵי חַיָּי' כי דוד המלך ע"ה חי שבעים שנה.

והנה לעיל אמר רב עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲמִיד לָהֶם דָּוִד אַחֵר כמו שנאמר וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם (ירמיה ל, ט) נמצא מלך המשיח שיבא בב"א [במהרה בימינו אמן] גם כן נקרא בשם דָּוִד ואם תמלאהו כזה דל"ת וי"ו דל[70] תמצא בראש המלוי מספר שבעים נמצא זמן שליטתו רמוז בשמו הטוב.

ובזה יובן (ירמיה ל, כא) 'וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ' כלומר ממשלתו ממנו היא נודעת כי רמוזה בשמו הטוב 'מֹשְׁלוֹ מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא' אין צריך לשפוט בעדים אלא מקרבו יצא משפטו דמורח ודאין דכתיב וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת הֳ' (ישעיה יא, ג) גם אמר 'מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא' מִקֶּרֶב וא"ו יֵצֵא דאות וא"ו במלואו יש בתוכו אות א' שהוא דוגמת החוטם יו"ד מכאן ויו"ד מכאן והכותל עומד באמצע כן הוא מורח בחוטם ודאין.

ורבי אומר 'שְׁלשָׁה דּוֹרוֹת' נראה רמז לדבר 'לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ' (ישעיה סו, יא) שֹּׁד ראשי תיבות 'שְׁלשָׁה דּוֹרוֹת' וכל דור שבעים שנה ושלשה דורות הם ר"י שנים כמנין עשרה פעמים אהי־ה [21×10=210] שהוא בסוד הבינה שמשם החירות נאמרו שנאמר וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים (תהלים עב, ה) רצונו לומר לפני מאן דמורח יהיה לו שליטה דור אחד דורים שתים. ומה שאמר רבי הלל אֵין מָשִׁיחַ לְיִשְׂרָאֵל כבר בארנו לעיל דקאי על משיח בן יוסף אבל מודה הוא שיבא משיח בן דוד בב"א [במהרה בימינו אמן].

לְלִבִּי גִּלִּיתִי לַאֲבָרַיי לֹא גִּלִּיתִי (ישעיה סג, ד). ביאור מאמר זה ידוע כי הספירות נקראים בשם האברים של אדם כמו שאמרו בפתיחת אליהו זכור לטוב אפיקת עשר תיקונין וקרינן לון עשר תיקונין חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא תפארת גופא נצח והוד תרין שוקין מוחא חכמה בינה לבא עיין שם. ולזה אמר כל צדיק שיש לו נשמה מן הבינה שנקראת לֵב כמו שאמר בִּינָה לִיבָּא גִּלִּיתִי לנשמה זו, קץ הפלאות אך לַאֲבָרַיי הם נשמות מן חסד ולמטה לֹא גִּלִּיתִי. ומה שאמר לבי אברי זה ידוע שהוא על דרך אומרו יתברך וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי (תהלים ב, ו) שהוא מלך שעשיתיו והמלכתיו וכמו שנאמר מרן ז"ל באבקת רוכל.

ומה שאמר ריש לקיש 'לְלִבִּי גִּלִּיתִי, לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לֹא גִּלִּיתִי' הכונה כי ישראל נשמתם מעולם הבריאה הנקראת כסא הכבוד שהיא סוד בינה הנקראת לב כמו שאמרו 'בינה לבא' (בפתחית אליהו זכור לטוב) אך למלאכי השרת שהם מסוד היצירה שהיא תחת הבריאה לא גליתי.

יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ לְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים שָׁנָה (ישעיה סב, ה). נראה הכונה על איכות שלכם דאפילו אם ישאר מאלף השישי שלש מאות שנה או מאתים יהיו חשובים בעיני ישראל שבעת אלפים שנה וזה דוקא לישראל אבל אומות העולם רואין אותם בקוצר ימים.

ומה שאמר רב יהודה, אמר שמואל 'יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ כְּמִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד עַכְשָׁיו' פירש הרמ"ה ז"ל כונתו לאמר כמיום שנברא העולם ועד יום שיבא המשיח בו אך אמר 'עַד עַכְשָׁיו' לפרסם אמונתו שבטוח ומצפה לביאתו בכל יום וכן ביום ההוא שמדבר בו על דרך שאמר 'הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ'.

ומה שאמר 'אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת בִּלְבַד' פרשתי מאמר זה לעיל בברכות דף ל"ד (ברכות לד:) וכן מאמר 'כָּל הַנְּבִיאִים לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לְבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה'.

מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִין שָׁם צַדִּיקִים אֵינָן עוֹמְדִין שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב" בְּרֵישָׁא רָחוֹק, וַהֲדַר קָרוֹב (ישעיה נז, יט). קשא מנא ליה דרחוק גדול ודילמא שוים, וממה שהקדים לרחוק אין ראיה דכל שהם תרי מילי מוכרח להקדים חדא על חדא? ונראה לי בס"ד דהוה צריך למנקט הכי 'שָׁלוֹם לָרָחוֹק שָׁלוֹם לַקָּרוֹב' או הוה ליה למימר על דרך לא זו אף זו ולמה נקיט רָחוֹק ברישא? אלא ודאי ללמד דרחוק גדול.

מַאי "עַיִן לֹא רָאָתָה"? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: זֶה יַיִן הַמְשׁוּמָּר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית (ישעיה סד, ג). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל בביאור אבות במה שאמר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ (משנה אבות ו, א) כי כמו דבריאת אדם הראשון קודם החטא היה גופו זך וגבוה יותר ממה שהיה אחר החטא, כן גוף התורה שהושם אדם הראשון בגן עדן לעובדה ולשמרה שהוא קיום מצוות עשה ומצוות לא תעשה היה זך יותר, כלומר פשט מצותיה היה באופן אחר שהוא רוחני.

וכאשר עמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן וחזרו להיות כאדם הראשון קודם שחטא ולכן רצה הקדוש ברוך הוא ליתן להם לוחות ראשונות אשר היו מעשיו יתברך שגם הגוף רוחני שישיגו התורה ומצותיה באופן שיהיה גם גוף ופשט התורה רוחני ולא כמו לוחות השניות שאמר השם יתברך למשה רבינו ע"ה פְּסָל לְךָ (שמות לד, א) שפסול האבנים כתקנם היה משה רבינו ע"ה ורק הכתיבה שעל הלוחות היה על ידי השם יתברך שזה מורה שגוף התורה היה גשמי כי הלוחות הראשונות היה גם גוף ופשט התורה רוחני.

ולכן בלוחות ראשנות כתיב וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקִים (שמות לא, יח) שקראם אבן אחת אך גבי לוחות שניות כתיב פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים (שמות לד, א) והענין הוא כי לוחות הראשנות נמשכו מן חג"ת [חסד גבורה תפארת] שהם גופא והוא חלק אחד אך לוחות שניות הם מן נצח והוד שהם תרי פלגי גופא לכך קראם אבנים שהם שנים עד כאן תוכן דבריו עיין שם.

ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב וֶהֱבִיאֲךָ הֳ' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ (דברים ל, ה) רמז להם שעתיד ליתן להם תורה שגם גוף ופשט שלה רוחני שהיא בסוד לוחות ראשונות שהם מן חג"ת [חסד גבורה תפארת] שהם סוד האבות וזהו וְהֵיטִבְךָ בתורה שנקראת טוב, וְהִרְבְּךָ במצות שהם תולדות של הצדיק כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ (בראשית ו, ט) מאבותיך, רצונו לומר בסוד חג"ת [חסד גבורה תפארת] שהם הגוף והפשט הוא רוחני ולא בסוד נצח והוד כאשר ניתן להם בלוחות שניות.

ובזה יובן בס"ד טעם נכון שביום השלישי שהוא סיום חג"ת [חסד גבורה תפארת] הוכפל בו כי טוב (בראשית א, יב) שהוא רמז לתורה שניתנה בסוד חג"ת שהטוב שלה ברוחניות כפול שגם הגוף והפשט רוחני, אך ביום הרביעי ששם מתחילין נצח והוד נתלו המאורות וכתיב ביה מְאֹרֹת (בראשית א, יד) חסר כי אור תורה דלוחות שניות שניתן בסוד נצח והוד הוא חסר מפני שגוף ופשט התורה הוא גשמיי.

ובזה יובן מאמר רבי יהושע בן לוי כאן באומרו יַיִן הַמְשׁוּמָּר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית פירוש יַיִן [70] גימטריא סוֹד [70] שהוא סוד תורה שהוא רוחני 'הַמְשׁוּמָּר בַּעֲנָבָיו' הוא הגוף ופשט התורה שהוא גם כן דומה לו שהוא רוחני וזהו ענביו דומה לו ואומרו 'מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית' כלומר בסוד חג"ת [חסד גבורה תפארת] כי ששת ימי בראשית מתחילין מן חג"ת [חסד גבורה תפארת] גם יום שלישי שהוכפל בו כי טוב הרומז להנזכר הוא ששה במספר הקדמיי. ובזה יובן דברי זוהר הקדוש (פרשת שמיני חלק ג' דף מ.) בפסוק סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת (שיר השירים ב, ה) אלין אינון אבהן דאינון אתמליין בקדמיתא מההוא חמר טב דמנטרא ודו"ק.

ובזה יובן בס"ד מה שאמרו בגמרא דכתובות (כתובות קיא:) על פסוק וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר (דברים לב, יד) אמרו לא כעולם הזה עולם הבא, העולם הזה יש בו צער לבצור ולדרוך העולם הבא מביא ענבה אחת בקרון או בספינה ומניחה בזוית ביתו ומספק ממנה כפיטוס גדול ועליו מסקין תחת התבשיל ואין לך כל ענבה וענבה שאין בה שלושים גרבי יין שנאמר 'וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר' אל תקרי חמר אלא חומר, פירוש חומר הוא כור שהוא שלושים סאה עיין שם.

ונראה לי כי טובה זו שתהיה אחר ביאת המשיח בב"א [במהרה בימינו אמן] שהיין שמור תוך הענבים צלול בלי שמרים כיין הצלול ומונח תוך החבית בלי שמרים הנה זה מורה על היין המשומר בענביו דקאמר רבי יהושע בן לוי הכא אשר ישיגו ישראל לעולם הבא אחר התחיה.

"כִּי דְבַר הֳ' בָּזָה" זֶה הַמְבַזֶּה דִּבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ לְמשֶׁה מִסִּינַי (במדבר טו, לא). פירוש דבור הראשון שהוא אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ (שמות כ, ב) אשר בדבור אחד נאמרו והם א' מכלל העשין וא' מכלל הלאוין.

צ״ט ב

זַמֵּר בְּכָל יוֹם, זַמֵּר בְּכָל יוֹם (משלי טז, כו). נראה לי בס"ד אם תעסוק בתורה בשמחה כאדם השמח בזמר וכמו שנאמר דוד המלך ע"ה זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ (תהלים קיט, נד) תזכה לעשות זמר בכל יום כלומר תזמר עריצים ותכרית החוחים והקוצים הסובבים השושנה העליונה.

ואמר 'בְּכָל יוֹם' כי כל יום הוא פרצוף בפני עצמו. אי נמי 'זַמֵּר בְּכָל יוֹם' רצונו לומר תלמוד מזמורי תהלים בכל יום ובזה תזמר עריצים בכל יום.

הוּא עָמֵל בְּמָקוֹם זֶה, וְתוֹרָתוֹ עוֹמֶלֶת לּוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר (איוב ה, ז). נראה לי בס"ד הכונה כל מעשה המצות הם בעשיה אך על ידי התורה מעלה את המעשה ליצירה ששם מקום התורה ואם זכה יותר שלמד התורה לשמה שהיא תלויה בקדושת הכונה והמחשבה שהם בבריאה ובאצילות אז מעלה המעשה עד בריאה ועד אצילות. וזהו שאמר הוּא עָמֵל במעשה בְּמָקוֹם זֶה שהוא עולם העשיה ששם הוא כחה של מעשה וְתוֹרָתוֹ עוֹמֶלֶת לּוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר שמעלה את המעשה ליצירה ולבריאה ולאצילות כפי כחה של תורתו.

או יובן בס"ד עָמֵל במצות שלו בְּמָקוֹם זֶה כלומר בשורשו אך על ידי התורה שהוא מלמד לאחרים ומזכה אותם עוֹמֶלֶת לּוֹ תּוֹרָתוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר שזוכה גם במעשים טובים של אחרים אלו הזוכים על ידו.

"כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא, אִם לַעֲמַל מְלָאכָה נִבְרָא (איוב ה, ז). נראה לי בס"ד כי דורשי רשומות אמרו 'לְעָמָל יוּלָּד' ראשי תיבות לְעָמָל הוא 'לִלְמֹד עַל מְנַת לְלַמֵּד' ויש דורשים לְעָמָל ראשי תיבות 'לִלְמֹד עַל מְנַת לַעֲשׂוֹת' ופליגי בזה דמר סבר (קידושין מ:) תלמוד גדול ממעשה לכן דורשים עַל מְנַת לְלַמֵּד ומר סבר מעשה גדול לכן דורשים עַל מְנַת לַעֲשׂוֹת ומכל מקום מדבריהם אם מלמד תורה לתלמידים ובאה לידו מעשה מצוה מר סבירא ליה תדחה המצוה את הלימוד ויעזוב התלמידים ויעשה המצוה ומר סבירא ליה לא תדחה המצוה את הלימוד.

ולזה אמר אִם לַעֲמַל פֶּה שהוא הלימוד בפה דדרשינן עַל מְנַת לְלַמֵּד, אוֹ לַעֲמַל מְלָאכָה הוא מלאכה של עשיית המצות דדרשינן עַל מְנַת לַעֲשׂוֹת? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר 'כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ' הֱוֵי אוֹמֵר לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא דהיינו הלימוד של התורה לאחרים שהוא בפה ולפי זה דרשינן לְעָמָל ראשי תיבות 'לִלְמֹד עַל מְנַת לְלַמֵּד'.

'וַעֲדַיִין אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל תּוֹרָה אִם לַעֲמַל שִׂיחָה' פירוש הכתוב אומר 'פִּיהוּ' ולימוד התורה הוא בפה וגם שיחה זו תפלה היא בפה ודרשינן נמי 'לְעָמָל' ראשי תיבות 'לִלְמֹד עַל מְנַת לָשִׂיחַ' רצונו לומר להתפלל והיינו ענין המחלוקת שיש בין דיעות אשכנזים פרושים לאשכנזים חסידים בזמן הגאון רבינו אליהו מווילנא ז"ל והרב החסיד רבי ישראל בעל שם טוב ז"ל דלפי דעת אשכנזים החסידים הוא צריך שיתפללו כל התפלה מן פרשת העקדה עד עלינו לשבח בכונה גדולה שלא יוציא מפיהם תיבה אחת בלי כונה ואף על פי שעל ידי כך צריכין להאריך ביותר ויעבור רוב שעות היום בשלש תפלות ולא ישאר זמן לעסק התורה כי אם דבר מועט לית לן בה כי העיקר הוא שיחת התפלה ודעת הפרושים להתפלל בדרך ממוצע כדי שלא יאריכו זמן הרבה בתפלה וישאר להם זמן מרובה בשביל עסק התורה. ומסיק כדעת הפרושים כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר 'לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ' הֱוֵי אוֹמֵר לַעֲמַל תּוֹרָה נִבְרָא.

כּוּלְּהוּ גּוּפֵי דְּרוֹפְּתַּקֵּי נִינְהוּ טוֹבֵי לִדְזָכֵי דְּהָוֵי דְּרוֹפְּתַּקֵּי דְּאוֹרַיְיתָא. נראה לי בס"ד תיבה זו מורכבת משתי תיבות שהם 'דרו' וגם תיבת 'פתקי' והנה תיבת 'דרו' הוא רצונו לומר נושאין כמו הך דחולין (חולין קה:) הנהו שקולאי דדרו חביתא, וכן אמרו (בבא בתרא צו:) כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא, ועוד כזאת. אך תיבת 'פתקי' הוא רצונו לומר כתב גזירות כמו שאמרו בסוטה (סוטה יב.) מנין לנשים צדקניות שלא היו בפתקא של חוה פירוש גזרה שנכתבה על חוה, וכן אמרו (סנהדרין קב.) יצא ירבעם מירושלם יצא מפתקא של ירושלם.

וזהו שאמר 'כולהו גופי דרו פתקי' רצונו לומר נושאין עליהם גזירות שנכתבים למעלה ביום ראש השנה על כל ימי השנה כולה הן לטובה הן להפך ואשריו לאותו הנושא עליו גזרות שנכתבו בדברים הנוגעים לקיום התורה.

"נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב" אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה לִפְרָקִים (משלי ו, לב). קשא 'נֹאֵף אִשָּׁה' מאן דכר שמיה גבי לימוד התורה? ונראה לי בס"ד דמצינו שהתורה נקראת אשה לישראל כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים מט:) על פסוק תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב (דברים לג, ד) אל תקרי מורשה אלא מאורסה. וצריך להבין איך תהיה התורה הקדושה בסוג אשה לאדם שהוא חומר עכור?

אך הענין ביארנו בס"ד במקום אחר כי האדם יש בו נר"ן [נפש רוח נשמה] דאפילו אם יש בו נפש לבד מוכרח שיש בנפש כללות ג' חלקים נר"ן וכן ברוח וכן בנשמה, והנה חלק המצות מזדוג לחלק הנפש שבאדם ויצא מזווגם תולדות ופירות וחלק התלמוד מזדווג עם חלק הרוח שבאדם ויצא מזווגם תולדות ופירות. נמצא מה שאמרו רבותינו ז"ל שהתורה היא אשה לישראל אין הכוונה שהיא בסוג אשה לגוף אלא היא אשה לחלק הרוח שבאדם שהוא רוחני וקדוש שמזדווגים זה בזה ויוצא מהם תולדות אך מי המזווג אותם הוא הגוף כי על ידי שיעסוק הגוף בתורה מזדווגים האשה שהוא עסק התורה עם בעלה הוא הרוח ששוכן בגוף שהיא רוחני וקדוש ואם הגוף לא יעסוק בתורה אז והיה האשה היא התורה והרוח שהוא בעלה נבדלים ונפרדים זה בזה.

והנה ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת נה:) על הכתוב בראובן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה (בראשית לה, כב) דלא שכב עמה ח"ו אלא כיון דבלבל יצועי אביו שגרם לבטל משכב אביו עמה אותה הלילה, העלה עליו הכתוב כאלו שכב עמה. וכן בבני עלי דכתיב בהו אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים (שמואל א' ב, כב) כי מפני ששהו קניהן ונמנעו מלהזקק לבעליהם לילה אחת העלה עליהם הכתוב כאלו שכבום.

נמצא המונע ומבטל זווג אשה עם בעלה מעלין עליו כאלו הוא נואף עם זאת האשה דהא בשביל מניעת הזווג איש עם אשתו העלה עליהם כאלו שכבו ונאפו עם האשה. ולכן זה הלומד תורה לפרקים דנמצא הוא מבטל ברוב העתים זווג אשה היא התורה עם בעלה הרוח הרי זה נקרא 'נֹאֵף אִשָּׁה' כי כך נקרא ונחשב כל המבטל זווג איש עם אשתו בעלמא. גם דימה 'הַלּוֹמֵד לִפְרָקִים' לנואף כי הנואף אינו מנאף עם אשה בקבע ותמידות כי אם לפרקים כאשר יעלה בידו.

יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: "תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי" . נראה לי בס"ד הכונה כי דוד המלך ע"ה וזרעו זכו לישב על כסא המלוכה מכח פסוק 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ' הכתוב בתורה (דברים יז, טו) שהוא רצונו לומר באמצע ובכולהו שבטים דבני רחל ובלהה וזלפה ליכא מקרב דכולם נולדו זוג לבד ורק בבני לאה נמצא 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ' כי צריך להוציא את לוי מנחלה ואם כן נשאר בבני לאה חמשה והוי יהודה 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ'.

וזהו שאמר (תהלים נ, כ) 'תֵּשֵׁב' על כסא המלוכה 'בְּאָחִיךָ' רצונו לומר בפסוק של 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ' ואתה 'תְדַבֵּר' דברים של קושי בכתוב, אתמהא! ואיך 'בְּבֶן אִמְּךָ' עובד בנה של רות שנקראת אימא של מלכות דכתיב וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ (מלכים א' ב, יט) 'תִּתֶּן דֹּפִי' והוא כי היתר של עובד וזרעו הוא מכח יו"ד ד'עַמּוֹנִי' (דברים כג, ד) שהוא יתר ומוכרח לומר דבא לדייק היתר העמונית (יבמות עז.) ואילו לדידך דמשה רבינו ע"ה כתב דברים בתורה ללא צורך אם כן כל שכן אות יו"ד ד'עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי' שלא נכתבה לצורך, ואם יתבטל היתר מואביה מן היו"ד אם כן אין אתה ראוי לישב על כסא המלוכה ד'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ' בעינן ואין אתה מקרב אחיך.

ואמרה עוד 'אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי' פירוש וכי אתה מקנא לכבוד תורתי, הנה עבדת עבודה זרה ואמרת 'אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל' והחרשתי שלא הכחדתיך מן העולם כרגע כאשר העמדת הצלם בהיכל ואמרת 'אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל'. ואם תאמר בטענה אני בא שמצאתי ח"ו דברים ריקים ולא ידעתי לדרשן לזה אמר 'דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ' שאני מדבר כמו בני אדם כמוך שאין יודעים לדבר דברים ברמיזות ונסתרות והיה לך לומר מדעתיה יש דברים בגו ולא על פשוטן נכתבו דברים אלו בתורה.

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ מֵשִׂים שָׁלוֹם בַּפָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וּבַפָּמַלְיָא שֶׁל מַטָּה (ישעיה כז, ה). נראה לי בס"ד שלום הוא שפע הנמשך מן הזווג שנקרא שָׁלוֹם ופמליא של מעלה הם חו"ב [חכמה ובינה] שהוא סוד שילוב הוי־ה אהי־ה ופמליא של מטה הם תו"מ [תפארת ומלכות] שהם שלוב הוי־ה אדנ־י. אי נמי פמליא של מעלה מחצב הנשמות ופמליא של מטה מחצב המלאכים. או יובן פמליא של מעלה זווג ישראל עם רחל ופמליא של מטה זווג יעקב עם רחל. אי נמי פמליא של מעלה סוד שם הוי־ה ופמליא של מטה סוד שם אדנ־י ובזה יובן מה שאמר רב 'כְּאִילּוּ בָּנָה פַּלְטֵרִין שֶׁל מַעְלָה וְשֶׁל מַטָּה' ומפיק מפסוק לִנְטֹעַ שָׁמַיִם (ישעיה נא, טז) סוד שם הוי־ה וליסוד ארץ מלכות שם אדנ־י.

ומה שאמר אַף מֵגֵין עַל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר 'וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ' (ישעיה נא, טז) יובן על פי מה שאמר הרמ"ע ז"ל שם יה־י הוא שם קדוש כולל כ"ה אורות שהופיע הקדוש ברוך הוא בארבע רוחות העולם ומעלה ומטה שהם ק"ן [25×6=150] וכנגדן התהלים שהוא ק"ן מזמורים עיין שם. והנה אותיות העומדים בצל אותיות 'יד' הם 'כה' רמז לשם הנזכר, לכן מֵגֵין עַל כָּל הָעוֹלָם 'כּוּלּוֹ' דוקא ששם זה הופיע אורו בארבע כנפות ומעלה ומטה, שֶׁנֶּאֱמַר 'בְּצֵל יָדִי' רמז לשם הנזכר שהוא מספר כ"ה אורות.

ומה שאמר לוי אַף מְקָרֵב אֶת הַגְּאוּלָּה, יובן כי אות א' דְּאָדָם בו רמוז שם הוי־ה כי א' צורתו וא"ו ושני יודי"ן שהם מספר שם הוי־ה, וכשחוטאין מפרידין אות א' מהם ונשאר דָּם [44] כמנין גּוֹלֶה [44] לכך גלו בחטאם וכשעושין תשובה ורצונו של מקום מקרבין אות א' להם ויהיה שמם אָדָם [45] כמנין גְּאוּלָּה [45] וזהו שאמר 'אַף מְקָרֵב אֶת הַגְּאוּלָּה'.

ויליף מפסוק 'וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה' (ישעיה נא, טז) וקרי בה עִמִּי בחירק רצונו לומר שיתחבר אות א' שבו רמוז שמי בשמך ויהיה אצלך שם אָדָם שלם שהוא מספר גְּאוּלָּה וגם הוא מספר שם הוי־ה במלוי אלפין [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] ואמר צִיּוֹן של שם עסק התורה שהיא בשערים המצויינים בהלכה (ברכות ח. תהלים פז, ב).

כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵירוֹ תּוֹרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲשָׂאָן לְדִבְרֵי תוֹרָה (דברים כט, ח). נראה לי בס"ד הכונה דאמרו רבותינו ז"ל כל הלומד תורה ואינו רוצה ללמדה לסוף תשתכח ממנו. נמצא שמירת דברי תורה בלבו של אדם הוא על ידי שילמדם לאחרים ולזה אמר (דברים כט, ח) 'וּשְׁמַרְתֶּם' אותם בדרך שמירתם שהוא על ידי שילמדה לאחרים ובזה מעלה אני עליכם כאלו עשיתם אותם לדברי תורה עצמן.

ק׳ א

כְּגוֹן הָנֵי דְּבֵי בִּנְיָמִין אָסְיָא דְּאָמְרִי מַאי אַהֲנֵי לָן רַבָּנַן מֵעוֹלָם לֹא שָׁרוּ לָן עוּרְבָא וְלֹא אָסְרוּ לָן יוֹנָה. הא דנקטי הני תרי מינים בלבד, מפני דאלו הפכיים בטבעם ומזגם ומדתם כי העורב להוט הרבה אחר תאות המשגל דהא הוא שמש בתיבה וכל בעלי חיים לא שמשי, והיונה להפך דהא אינה נזקקת אלא לבן זוגה כמו שאמרו רבותינו ז"ל.

מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ גֵּיחֲזִי מִפְּנֵי שֶׁקָּרָא לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה בְּנָהּ אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֱלִישָׁע" (מלכים ב' ח, ה). כתב הרב עיון יעקב אף על גב דבתר הכי הוי זה שקראו בשמו, מכל מקום שמעינן מינה דודאי הוה רגיל לקראו בשמו מקמי הכי נמי עיין שם.

ואף על גב דקודם שנצטרע מפורש להדיה בכתוב כשהלך אצל נעמן קראו אדוני ולא קראו בשמו דכתיב אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי אֵלַיִךְ (מלכים ב' ה, כב) התם שאני שאם היה קוראו בשמו לא היה מאמין בו נעמן לתת לו הכסף ובגדים בראותו שהוא מזלזל ברבו לקראו בשמו.

אך קשה והלא מפורש בכתוב שנצטרע בשביל שלקח הכסף מנעמן ושיקר ברבו ונשבע לשקר? ונראה לי בס"ד הכונה מפני מה נענש גחזי שדחה אותו אלישע הנביא ע"ה בשתי ידים ולא קבל למחול לו ולרפאתו אחר כך? מפני שקראו לרבו בשמו.

עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁהֵן שְׁלשִׁים עַל שְׁלשִׁים אַמּוֹת, וְחוֹקֵק בָּהֶם עֶשֶׂר בְּרוּם עֶשְׂרִים וּמַעֲמִידָן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם (ישעיה נד, יב). נראה לי בס"ד הא דמביא אבנים טובות שהם שְׁלשִׁים עַל שְׁלשִׁים לרמוז בזה על אות צד"י דמנצפ"ך שבו תהיה הגאולה העתידה להיות בב"א [במהרה בימינו אמן] שמספרו תת"ק ושלשים פעמים שלשים עולה תת"ק [30×30=900].

ומה שחוקק בהם עֶשֶׂר בְּרוּם עֶשְׂרִים לרמוז על אות רי"ש שיהיה לעתיד במקום אות תי"ו בתיבת שית כמו שכתב הרב שם שמואל ז"ל (דף ך') בשם זוהר הקדוש על פסוק יַעֲטָף שִׁית חָמָס לָמוֹ (תהלים עג, ו) שבזמן הגאולה יסיר הקדוש ברוך הוא ההוא נחש עקימא ואז מן אות תי"ו יהיה רי"ש דאז אותיות שִׁית יהיו שִׁיר עיין שם. ואני הוספתי על רמז זה דקאי על זמן הגאולה בתיבת לָמוֹ שהוא ראשי תיבות לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי (דניאל יב, ז) לכן חוקק בהם 'עֶשֶׂר בְּרוּם עֶשְׂרִים' להורות על הארת אות רי"ש הנזכר שמספרו מאתים וכן עשר פעמים עשרים עולה מאתים [20×10=200] ועיין מה שכתבתי בס"ד עוד ברמז מאמר זה לעיל בבא בתרא דף ע"ה.

ובזה יובן בס"ד הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ (שיר השירים ח, יב) דידוע אדם הראשון בחטאו פגם באות א' ד'אָדָם' ונשאר דָּם ופגם באות א' ד'אֱמֶת' ונשאר מֵת שהביא מיתה ודם לעולם וכאשר האלף רצונו לומר 'אָלֶף' דאדם ואל"ף דאמת 'לְךָ שְׁלֹמֹה' אז אותו זמן יהיה 'מָאתַיִם' הוא אות רי"ש 'לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ' אלו ישראל.

ובזה יובן בס"ד שְׁמָר תָּם וּרְאֵה יָשָׁר (תהלים לז, לז) כלומר תשמור התמימות שתהיה תָּמִים תִּהְיֶה עִם הֳ' אֱלֹקֶיךָ (דברים יח, יג) ואז וּרְאֵה 'יָשָׁר' בהפוך אתוון 'רֵישׁ' במקום אות תי"ו.

ובזה יובן וְהָאֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם יָשָׁר (קהלת ז, כט) כי שִׁית הם שִׁיר שהוא אותיות 'יָשָׁר' אך 'הֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים' שבחרו באות תי"ו שחשבונה כפלים על רי"ש שבחרו להיות שִׁית ולא שִׁיר. והנה בזמן העתיד שיהיה השם יתברך שִׁיר אז יהיו כל הלילות טובים כליל התקדש חג וזהו הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג (ישעיה ל, כט).

מַאי "וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה"? חַד אָמַר: לְהַתִּיר פֶּה שֶׁל מַעְלָה, וְחַד אָמַר: לְהַתִּיר פֶּה שֶׁל מַטָּה (יחזקאל מז, יב). נראה לי בס"ד שני מקומות אלו הם של פריה ורביה בדבור שהוא בפה העליון נעשה פריה ורביה בתורה שהיא אשה הרוחנית דעסק התורה וחדושיה הם בפה וכן בפה התחתון נעשה פריה ורביה באשה הגשמית. והנה עָלֶה [105] הוא מספר כַּלְכָּלָה [105] שהוא סוד חיבור היסוד הנקרא כלכל בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל כלכל זה יוסף (בראשית מז, יב) עם אות הא' אחרונה שהיא סוד המלכות ומן חיבור יסוד ומלכות נמשך שפע לפריה ורביה הן ברוחניות הן בגשמיות לכך העלה היא מספר ז' פעמים י־ה שבשם הוי־ה ושם אהי־ה שהם מספר עָלֶה [15×7=105] כנזכר ביחודים.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לִתְרוּפָה מַמָּשׁ. כלומר לרפואה. ומקשי מַאי 'לִתְרוּפָה', הוה ליה למימר 'וְעָלֵהוּ לִרְפוּאָה'? ומשני נקיט לִתְרוּפָה נוטריקון 'תואר פנים של בעלי הפה' כלומר לאו לרפואה של חולאים אלא לרפואה של תואר פנים ויהיה זה להם מדה כנגד מדה, הם השחירו פניהם כדי לעשות פנים להלכה כן יהיה להם לעתיד הארת פנים וכמו שנאמר חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו (קהלת ח, א) כלומר חכמת אדם בעולם הזה שטורח בה גורמת לו הארת פנים לעתיד לבוא יען כי עוז פניו ישונה בלימודו בעולם הזה עתה. ונראה לרמוז תרופה 'תורה פה' כי התורה שיוצאת מפיו עתה גורמת לו תרופה שהיא נוטריקון 'תואר פנים' לעתיד.

עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיתֵּן לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק מְלֹא עוּמְסוֹ (תהלים סח, כ). נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו מלוי אותיות עמסו שהם עי"ן וי"ו מ"ם סמ"ך ו"ו עולים אותיות המלוי קפ "ב [182] כמנין שם פא־י [91] ושם סא־ל [91] שמהם נמשך טוב הפרנסה כאשר מכוונים בהם בפסוק פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ (תהלים קמה, טז) וזהו 'מְלֹא עוּמְסוֹ' ואות וי"ו ראשונה תתמלא ביו"ד ואחרונה בלא יו"ד ובזה יהיה החשבון מכוון.

ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר מְלֹא עוּמְסוֹ רמז שישלשל לו מן חמשה ספירות הבנין שהם חסד גבורה ותפארת ונצת והוד שבהם יהיה התפשטות חמשה חסדים כנודע. וידוע דאלו החמשה ספירות הנזכר רמוזים בחמש אצבעות היד וזה סדרן הגודל חסד אצבע גבורה אמה תפארת קמיצה נצח זרת הוד וכמו שאמרו רבותינו ז"ל [האריז"ל] בשער הכונות דף ה' עיין שם. והאדם שהוא עושה מצוה 'מְלֹא עוּמְסוֹ' שכולל חמשה אצבעות אז הקדוש ברוך הוא נותן לו 'מְלֹא עוּמְסוֹ' טובה דהיינו משלשל לו שפע מן החמשה ספירות הרמוזים בחמש אצבעות שבהם הוא התפשטות החמשה חסדים.

וְאָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר 'מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן' (ישעיה מ, יב) פירוש תכונת השמים שהוא העולם כולו היתה בהשתלשלות השפע של חמש ספירות מחסד עד הוד שהם רמוזים מגודל עד זרת ואיך האדם שהוא עולם קטן סובל ומכיל שיעור טובה כמדת שיעור העולם הגדול הזה כולו? ותירץ לו דלעתיד ירחיב הקדוש ברוך הוא גבולו של כל צדיק וצדיק שיהיה לו ש"י עולמות ואם כן יש בגבולו שיעור מספיק לרוב טובה הזאת אשר קבל 'מְלֹא עוּמְסוֹ'.

ומה שאמר לו 'מַאי טַעְמָא לָא שְׁכִיחַתְּ בְּאַגַּדְתָּא' כלומר אם היית לדרשה שדורשין ביום שבת לא היית מתקשי בכך כי בדרשה דרשו שעתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות ואם כן ברבוי עולמות אלו ימצא יותר משיעור זה שבאמת אין הצדיק נוחל עולם אחד בלבד. והנה על זה מקשים העולם אמאי אמרי לה להא משמיה דרבא בר מרי והלא משנה ערוכה היא בסוף עוקצין (משנה עוקצין ג, יב) משמיה דרבי יהושע בן לוי? גם מקשים איך אביי נעלמה ממנו משנה זו?

ונראה לי בס"ד במשנה נקיט 'לְהַנְחִיל' ויש לפרש דהם עולמות קטנים אשר כולם יהיו שיעור עולם אחד דהא אפילו גוף האדם נקרא עולם בפני עצמו כמו שאמרו בגמרא (תענית כה.) בעובדא דרבי אלעזר בן פדת ניחא לך דאחרביה לעלמא. אבל רבה בר מרי נקיט עתיד הקדוש ברוך הוא 'לִיתֵּן' ש"י עולמות, ולמה שינה לשון המשנה דנקטה 'לְהַנְחִיל'? אלא בא ללמדנו העולמות אלו עולמות גדולים הם דכל הנותן בעין יפה הוא נותן ולכן נקיט 'לִיתֵּן'.

אי נמי לשון 'לְהַנְחִיל' יש לפרש שלא יתן לו כל ש"י עולמות כולם אלא ינחיל אותו חלק בכל עולם ועולם מהם שיקנה לו בהם דוקא אך לשון 'לָתֵת לְכָל צַדִּיק' משמע שיתן לו הכל.

ונראה לפרש בס"ד טעם למספר ש"י עולמות כי הצדיק מהפך מדת הדין למדת רחמים ומגביר מדת החסד בעולם וידוע שם אֵ־ל הוא מדת החסד דכתיב חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם (תהלים נב, ג) ולכן אברהם אבינו ע"ה שהוא אחוז במדת החסד נוסף לו אות ה' בשמו כדי שיהיה מספר שמו רמ"ח שהוא מספר ח' פעמים א‏־ל [31×8=248] ולכן כתיב אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם (בראשית ב, ד) ואמרו רבותינו ז"ל (זוהר חלק א׳ דף פו: ועוד) בְּ'אַבְרָהָם' [248] שהיא מספר ח' פעמים אֵ־ל שהם ארבעה לארבעה רוחות השמים וארבעה לארבע רוחות הארץ דכתיב אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה (תהלים פט, ג) שהשמים והארץ קיימים בחסד, ולכן אותיות האבות והאמהות הם ל"א שהוא אותיות אֵ־ל שהוא חסד כי יעקב אבינו ע"ה נקרא בשם ישראל גם כן. וידוע דכל דבר שבקדושה כלול מעשר ואם כן יו"ד פעמים אֵ־ל הוא מספר ש"י [31×10=310] לכך הקדוש ברוך הוא יתן לכל צדיק ש"י עולמות על אשר הגביר במעשיו הטוב שם אֵ־ל בשלימותו בעולם.

ונראה לרמוז בס"ד רמז הכתוב וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת הֳ' אֱלֹקֵיכֶם (דברים יא, יג) והיינו 'אִם שָׁמֹעַ' ראשי תיבות 'אִם מְבַקְּשִׁים שְׁלשׁ מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת' צריך שֶׁתִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת הֳ' אֱלֹקֵיכֶם שהם רמ"ח מצות בסוד החסדים.

ובזה יובן הפסוק בישעיה כֹּה תֹּאמַר אֶל הָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ (ישעיה ו, ט) רצונו לומר איך אעשה ואתנהג עמכם? אם אומר לכם שכר עולם הבא כדי שתתפעלו על ידי זה אינו מועיל עמכם! וזהו אם אומר לכם שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ ראשי תיבות 'שְׁלשׁ מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת' הנה אתם עושים עצמכם בל תדעו מדבר זה ולא תועיל השמועה זאת לכם שתטיבו דרככם, ואם אמרתי להביא יסורין עליכם כדי שתראו ראו לשון יראה הנה אתם עושים עצמכם כאלו אינכם מבינים דברים אלו שאני מפחיד אתכם בם הכלל העולה אין אתם חוזרים למוטב לא בכך ולא בכך.

כָּל הַמַּשְׁחִיר פָּנָיו עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבְהִיק זִיוָיו לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים" (שיר השירים ה, טו). יש להקשות היכא רמיזה השחרה בכתוב? ומה שפירש רש"י ז"ל דכתיב לעיל מיניה שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב (שיר השירים ה, יא) נראה דוחק דבשלמא חִכּוֹ מַמְתַקִּים (שיר השירים ה, טז) היא סמוך ממש דכתיב (שיר השירים ה, טו) בָּחוּר כָּאֲרָזִים חִכּוֹ מַמְתַקִּים אבל שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב כתיב קודם חמשה פסוקים.

ונראה לי בס"ד דנרמז זה בגוף הפסוק הזה עצמו דידוע תוכו של דג מראהו שחור מה שאין כן בשאר בריות לא נמצא כן כי דוקא תוכם וקרבם שהוא מקום הכרס מראהו שחור ונרמז זה בתיבת כַּלְּבָנוֹן שתחלק התיבה לשתים וקרי בה 'כְּלֵב נוּן' והיינו הדג שנקרא נון, ולב היינו תוך וזהו שנאמר 'מַרְאֵהוּ כְּלֵב נוּן' שהוא שחור כלומר מי שהוא בעולם הזה מראה פניו שחור בעבור דברי תורה כמו תוכו של נון כי כל תוך נקרא לֵב אז לעתיד יהיה 'מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן' שיתלבן ויבהיק זיוו ופסוק זה נדרש כפלים 'מַרְאֵהוּ כְּלֵב נוּן' אז יהיה 'מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן'. וסמך לזה 'חִכּוֹ מַמְתַקִּים' לומר דזה איירי בתלמידי חכמים שמשחיר פניו בעולם הזה על דברי תורה.

כָּל הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׂבִּיעוֹ לָעוֹלָם הַבָּא , שֶׁנֶּאֱמַר "יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם" (תהלים לו, ט). נראה לי בס"ד דבר זה רמוז בגופו של פסוק והוא כי 'בֵּיתֶךָ' הוא בית המדרש ושם לא יש דשן גופניי אלא דשן נפשיי היא התורה שנהנית בה הנפש וידוע דהמתרווה מדשן הנפשיי מוכרח שיהיה רעב מדשן הגופניי וכמו שאמר רב לרב כהנא 'וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים' (איוב כח, יג) לא תמצא כמי שמעדן עצמו וכו'. ולזה אמר 'יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ' הוא דשן הנפשיי הבא על ידי רעבון של דשן הגופניי על ידי כך זוכים כי 'נַחַל עֲדָנֶיךָ' שהוא שפע גן עדן 'תַשְׁקֵם' לעתיד בעולם הבא.

ובדרך הלצה נראה לי בס"ד כי 'דֶּשֶׁן' רצונו לומר אפר שהוא קטמא כמו וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (ויקרא ו, ד) והנה אמרו על חכם אחד מימיו לא אכל תבשיל בחול שהוא חם מחום גחלים אלא רק מחום אפר שהוא חמום מעט כי בני ביתו אוכלין התבשיל לעת ערב והוא עוסק בלימוד עד שעה חמשית או ששית מן הלילה ומניחים לו אכילתו על הכירה ועד שעה חמשית יכבו הגחלים וישאר אפר שהוא חם מעט. וזהו שנאמר 'יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן' רצונו לומר ירויון מאכילתם רק מחום הדשן בלבד בשביל שהם עוסקים בתורה כאותו חכם הנה אלו זוכים כי 'יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ' לעתיד 'וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם'. ובזה יובן מה שנאמר 'יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן' נדרש כפלים כלומר אותם אשר ירויון רק מדשן מחמת חשקם בתורה זוכים שֶׁיִּרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם.

ק׳ ב

רַב יוֹסֵף אָמַר: בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא נַמִי אָסוּר לְמִיקְרֵי אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: מַאי טַעְמָא אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּכָתַב בֵּיהּ "לָא תִּינְטוֹשׁ גִּילְדָנָא מֵאוּדְנֵיהּ לֹא לֵיזֵיל מַשְׁכֵּיהּ לְחַבְלָא אֶלָּא צְלֵי יָתֵיהּ בְּנוּרָא וְאֵיכוֹל בֵּיהּ תַּרְתֵּין גְּרִיצִים" אִי מִפְּשָׁטֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָא נַמִי כָּתַב "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ" אִי מִדְּרָשָׁא אוֹרְחָא דְּאַרְעָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא לִיבְעוֹל שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ (דברים כ, יט). פירש רש"י ז"ל אין נכון לאדם לשנות את דרכו והיינו דקאמר 'מֵאוּדְנֵיהּ'. ולפי זה שאר דברי המשל הכי משמעותם 'דְּלֹא לֹא לֵיזֵיל מַשְׁכֵּיהּ לְחַבְלָא' רצונו לומר שלא ילך הזרע לבטלה 'אֶלָּא צְלֵי יָתֵיהּ בְּנוּרָא' כלומר תשמש על פי חוקת התורה שנמשלה לאש 'וְאֵיכוֹל בֵּיהּ תַּרְתֵּין גְּרִיצִים' רצונו לומר בתשמיש זה תעשה פריה ורביה שהם זכר ונקבה.

וְאֶלָּא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: בַּת לְאָבִיהָ מַטְמוֹנֶת שָׁוְא . פירוש הבת נקראת מַטְמוֹן כי מַטְמוֹן ראשי תיבות 'מַזָּל טוֹב מַזָּל נוֹבֵט וְעוֹלֶה' דכן מברכים העולם לאבי הבת כשתוולד מזל טוב מזל צומח ועולה וצומח היינו נובט, ואמר בן סירא זה המטמון שוא הוא מאחר שאביה כל ימיו לבו מלא פחד בעבורה כי 'מִפַּחְדָּהּ לֹא יִישַׁן בַּלַּיְלָה' שהוא זמן שהאדם נח מטרדת עסקיו הנה הוא באותו זמן יבא לו הרהורים ומחשבות של פחד בעבורה.

ומפרש ואזיל חדא לחדא 'בְּקַטְנוּתָהּ שֶׁמָּא תִּתְפַּתֶּה' ויבעלו אותה על ידי פתוי 'וּבְנַעֲרוּתָהּ שֶׁמָּא תִּזְנֶה' מעצמה ברצון דכיון שנבעלה בקטנותה וטעמה טעם ביאה וידעה דרך הנאה של ביאה אז היא תבקש מעצמה לזנות, וכאשר בגרה יחוש 'שֶׁמָּא לֹא תִּינָּשֵׂא' דאחר שזינתה אז כשיגיעו ימי בגרותה ויבקשו להשיאה לא תרצה להנשא מחמת בושתה דיודעת שפתחה פתוח ואין לה דם בתולים ותתגלה חרפתה לפני החתן. 'וְהִזְקִינָה שֶׁמָּא תַּעֲשֶׂה' כְּשָׁפִים פירוש דאפשר לפעמים כאשר תנאף בנערותה ותחוש שמא תתעבר אז יביאו לה המנאפים סם לבטל ההריון ואחר כך תנשא לאיש ותסמוך על תחבולה שתעשה שלא ירגיש הבעל שאין לה בתולים ומוכרח שתשב תחתיו כמה שנים בלא הריון מחמת הסם ואז זה ישא אשה אחרת ותעשה כשפים שישנא את צרתה ויאהב אותה או תעשה כשפים שיהיה אוהב אותה ולא ישא אשה אחרת.

וְאֶלָּא מִשּׁוּם דִּכְתִיב "מְנַע רַבִּים מִתּוֹךְ בֵּיתְךָ, וְלֹא הַכֹּל תָּבִיא אֶל בֵּיתְךָ" (משלי יח, כד). פירש רש"י ז"ל 'מְנַע רַבִּים' אותם שאין לך עסק עמהם 'וְלֹא הַכֹּל תָּבִיא' אותם שאתה מתעסק עמהם. וקשא אם כן נשתוו אותם שאין לו עסק עמהם עם אותם שיש לו עסק עמהם דהא גם באותם שאין לו עסק עמהם קאמר 'מְנַע רַבִּים' למידק הא מועטים שפיר דמי?

ונראה לי דכולא חדא מלתא היא דאם האדם מכניס רבים בתוך ביתו כאילו כל בני עירו נכנסו לביתו כי דרכן של בני אדם לספר בחוץ מה שרואין בפנים וכיון דהנכנסים רבים ודאי יספרו כל מה שראו ואז נמצא כל אנשי העיר ידעו מה שיש בביתו וסדר הנהגתו ואכילתו ושתייתו וכל אשר עושה בביתו וזהו שנאמר 'מְנַע רַבִּים מִתּוֹךְ בֵּיתֶךָ' ועל ידי כך נמצא 'שֶׁאֵין הַכֹּל תָּבִיא אֶל בֵּיתֶךָ' אבל אם לא מנעת רבים כאילו כל אנשי העיר תביא ביתיך.

אֶלָּא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: זַלְדְּקָן קוּרְטְמָן, עַבְדְּקָן סַכְסָן דִּנְפַח בְּכָסֵיהּ לָא צָחֵי. פירוש כוס יין רמז לתורה דלפעמים יתעורר בלב האדם התלהבות לעסק התורה והוא מכבה ומשפיל את התלהבות זו הנה בידוע שמעיקרא לא היה צמא לתורה ונולדה התלהבות זו מכח הצמאון דאי הוה הכי לא היתה נכבית תכף.

ומה שאמר, אָמַר 'בְּמַאי אֵיכוּל לַחְמָא נַהֲמָא סַב מִינֵּיהּ' פירוש התורה נקראת לחם דכתיב לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי (משלי ט, ה) שהיא לחם רוחני וכשאתה בא להאכילו לחמה של תורה ללמדו אומר לך תן לי תחלה לחם הגשמי כדי שאוכל לחם הרוחני דְּאִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה (משנה אבות ג, יז) זה 'סַב מִינֵּיהּ' לחמה של תורה מאחר שנותן עיניו במזון הגשמי תחלה ואין לו בטחון בהשם יתברך לא יתקיים לימוד התורה בקרבו וכל מה שילמוד ימהר לאבד.

ובזה פרשתי רמז הגמרא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא (ביצה טז.) כלומר הולכים לאכול נהמא של תורה אצל בעלי בתים שלומדים שם למנוחת המתים בנהמא הגשמי בשביל שיאכלו ויעמדו שם ויתנו להם שכר לקנות בו סעודה לביתם.

זַלְדְּקָן קוּרְטְמָן עַבְדְּקָן סַכְסָן (משלי יח, כד). זל דקן קירטמן: נראה לי 'זל דקן' כלומר מזלזל בזקן שלו לגלחו וגם תולש שערות ומשליך הרי זה 'קירטמן' מלשון מְקַרְטֵם עָלֶה עָלֶה וְאוֹכֵל (משנה מעשרות ג, ג) כן זה מקרטם אורות אשר רומזים עליהם שערות הזקן. ואמר 'עב דקן' מי שהוא חסיד שוטה שכל שערות הנתלשים מזקנו חוזר ותוחב אותם בזקנו עד שעשאו עב הרבה כמשא כבד הרי זה סַכְסְכָן רצונו לומר חסיד שוטה.

מַאן דְּאִית לֵיהּ מַעַבַּרְתָא בְּדִיקְנֵיה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא יָכְלִי לֵיהּ. נראה לי בס"ד רמז בזה על תיקון השלישי ותיקון החמישי כי תיקון השלישי שהוא ארחא פנוי בלתי שער תחת אמצע החוטם וכן תיקון החמישי שהוא ארחא תניינא פנוי בלתי שער באמצע שפה התחתונה וכתב הרב מהר"י [רבי יעקב] צמח ז"ל בספר 'מבוא שערים' מציאות זה לא ניכר בחוש הריאות בבני אדם ואולי דיש הפרש בנו שאנו בחינת ז"א [זעיר אנפין] ולא כנגד א"א [אריך אנפין] ולכן יש לנו שערות קטנות בתיקון שלישי תחת חוטמא וכן בתיקון החמישי באמצע שפה תחתונה עד כאן דבריו ז"ל.

וכתב הרב 'אמת ליעקב' (דף ק') שראה אדם אחד שיש לו ארחא פנוי בלי שער תחת אמצע החוטם חלק לגמרי והוא פלא גדול בעיני וכו' וכשאנו רואין אדם שיש לו סימן מובהק מא"א [אריך אנפין] זה מורה שיש לו יניקה מא"א [אריך אנפין] מעט יותר משאר אדם עד כאן לשונו.

ואפשר על זה קאמר כאן 'מַאן דְּאִית לֵיהּ מַעַבַּרְתָא בְּדִיקְנֵיה' שהוא ארחא פנוי בלתי שער למעלה בשפה העליונה ולמטה בשפה התחתונה 'כּוּלֵּי עָלְמָא לָא יָכְלִי לֵיהּ' כלומר זה יורה שיש לו יניקה מאי אפשר יותר מכל העולם ולכן כולי עלמא לא יכלי ליה מחמת רוב מעלתו ביניקה זאת.

"אִשָּׁה טוֹבָה מַתָּנָה טוֹבָה, בְּחֵיק יְרֵא אֱלֹקִים תִּנָּתֵן". נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף יא.) וזה לשונו לפעמים יתגלגל האדם כדי ליקח בת זוגו כי לא זכה בראשונה לקחתה ופעמים שכבר לקח בת זוגו אלא שחטא באיזו עבירה והוצרך להתגלגל לתקן אותה ואז אינו בא יחידי וכו' ולכן אף על פי שהיא אינה צריכה להתגלגל מחזירים אשתו עמו עד כאן לשונו.

נמצא שיזדמן שהאשה כבר נעשית טובה ומחזירים אותה לעולם הזה מתנה לבעלה שתהיה לו לעזר וזהו שאמר 'אִשָּׁה טוֹבָה' כלומר שנתקנה ונעשית טובה אפשר שיתנו אותה בסוג 'מַתָּנָה טוֹבָה' לבעלה שתבא עמו לעולם הזה עד שישלים חיוב התיקון שלו, לכן מן הראוי כשתחזור לעולם הזה 'בְּחֵיק יְרֵא אֱלֹקִים תִּנָּתֵן' כלומר בחיק אדם כשר כדי שלא תפסיד בביאתה זו.

או יובן בס"ד על פי מה שאמר רבינו זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] בשורש האיש והאשה שהנקבה נאצלת מכנגד החזה של הזכר ולמטה ולכן מהחזה ולמטה היא כלולה בזכר ולכך מצוות עשה שהזמן גרמא שהם כנגד איברים שהם מן החזה ולמטה נשים פטורות כי מאחר שמשם ולמטה כלולים בזכרים יועילו מעשים של הזכרים שהם בעליהם להם ואין צורך לנקבות לעשותם ורק מצות שאין הזמן גרמא שהם כנגד איברים אשר למעלה מן החזה נשים חייבות בהם כי שם אין נכללות בזכרים. וזהו שאמר על האשה 'בְּחֵיק יְרֵא אֱלֹקִים תִּנָּתֵן' בְּחֵיק דייקא כי מן החזה ולמטה נכללת עם בעלה ותשתלם ממנו.

או יובן בס"ד אומרו 'בְּחֵיק יְרֵא אֱלֹקִים תִּנָּתֵן' על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) אתתך גוצא גחין ולחוש [אשתך קטנה גחון ולחוש לה] לה רצונו לומר אם היא גוצא שתראה עצמה שוה לך אז זו אשה טובה שראוי לקבל עצה טובה ממנה ואז גחין ולחוש לה לקבל ממנה עצה וזהו שאמר אשה הטובה היא בחיק ירא אלקים שאינה משוה עצמה עם בעלה אלא כאלו היא מגעת עד חיקו דוקא.

אִשָּׁה רָעָה צָרַעַת לְבַעְלָהּ. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? יְגָרְשֶׁנָּה מִבֵּיתוֹ וְיִתְרַפֵּא מִצָּרַעְתּוֹ. נראה לפרש הטעם שקראה צָרַעַת כי האשה היא שרשה דין וגבורה ולכן היא יכולה לכפות הדינין יותר מן האיש שהוא שרשו בחסד ועל כן באירות שחפר אברהם אבינו 'סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר' (בראשית כו, טו) בא יצחק אבינו ע"ה וחפר אותם הבאירות שכפה את הדינין ולא יכלו לו מפני שהוא שרשו בגבורה אבל אברהם אבינו ע"ה שרשו בחסד וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים והלקוטים.

ועל כן האשה כוחה גדול שהיא 'תִּרְעַץ אוֹיֵב' (שמות טו, ו). וכל זה אמור באשה טובה שהיא תרעץ אויב ותהיה עזר לבעלה וכמו שנאמר (בראשית ב, יח) 'אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר' באותה שהיא 'כְּנֶגְדּוֹ' כלומר שהיא בגבורה שהיא כנגדו שהוא בחסד, אבל אשה רעה לא מבעיא שלא תרעץ אויב לעזור לבעלה כי תִּרְעַץ בהפוך אתוון צָרַעַת.

ומה שאמר 'הַעְלֵם עֵינֶיךָ מֵאֵשֶׁת חֵן' הכונה נראה דכל אשה אסורה לאדם כמו אשת איש או שאר ערוה דרכו של שטן ויצר הרע לעשות לה חן בעיני בני אדם כמו שנאמר מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם (משלי ט, יז) ולכן כל אשה ערוה נקראת אשת חן.

ק״א א

הַקּוֹרֵא פָּסוּק בְּבֵית מִשְׁתָּאוֹת בְּלֹא זְמַנּוֹ מֵבִיא רָעָה לָעוֹלָם (בראשית א, א). פירוש: בבית המשתה יהיו שם בני אדם נכבדים קרואים שם ואם יש שם אדם נכבד ששמו אברהם מזכיר וקורא באותה מסיבה פסוקים שאמורים בתורה על שם אברהם אבינו ע"ה כדי לרמוז בהם על אותו הנכבד המסב שם ששמו אברהם וכן על זה הדרך בשאר שמות בני אדם שיש דוגמתם בתורה שנאמר בהם שבח ומעלה ואפילו אם לא יש שם בתורה הוא קורא פסוקים של מעלות וברכות ומכוין אותם על זה הנכבד המסב שם כי בהזכירו פסוקים אלו שלא בזמנם שם מוכח דעל אלה המסובין הוא מתכוין לתת להם שבחים אלו וברכות אלו האמורים בפסוקים אלו.

ומה שאמר 'הַקּוֹרֵא פָּסוּק בִּזְמַנּוֹ מֵבִיא טוֹבָה לָעוֹלָם' אם קורא פסוק של קרבנות פסח בפסח ופסוק של קרבנות חג בחג ושל קרבנות שבת בשבת ושל קרבנות ראש חודש בראש חודש וכיוצא בזה, נחשב כאלו הקריב ממש בו ביום ואז על ידי כך משלשל ומוריד שפע טובה כללי לצורך כל העולם כאלו כאשר היה יורד שפע כללי לעולם בזמן בית המקדש מן הקרבן שמקריבים דבר יום ביומו הן בחול הן בשבת הן בימים טובים הן של תמידין הן של מוספין ולזה אמר 'מֵבִיא טוֹבָה לָעוֹלָם' מלבד שכר הפרטי שלו שיש לו מקריאת התורה.

מִקְרָא זֶה מֵעַצְמוֹ נִדְרָשׁ: אִם תִּשְׁמַע לֹא אָשִׂים וְאִם לֹא תִּשְׁמַע אָשִׂים. אַף עַל פִּי כֵן כִּי אֲנִי הֳ' רֹפְאֶךָ (שמות טו, כו). פירוש דריש 'לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ' כפלים אחת ישר ואחת למפרע והוא שאם תשמע לא אשים עליך, וחוזר ודורש אלו למפרע והוא 'עָלֶיךָ אָשִׂים' כלומר אם חטאת ולא שמעת דאז עליך אשים המחלה אז 'אֲנִי הֳ' רֹפְאֶךָ'.

כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, נִכְנְסוּ אַרְבָּעָה זְקֵנִים לְבַקְּרוֹ. הנה דבר ברור הוא שזה הוא רבי אליעזר בן הורקנוס ומעשה זה לא היה בחולי שנפטר בו אלא חלה קודם אותה מעשה דהוה בתנורו של עכנאי אבל חוליו שנפטר בו מפורש בגמרא (בבא מציעא נט:) איך הוה מעשה בעת שבאו חכמי ישראל אצלו ומה דברו עמו ומה דבר עמהם.

אָמְרוּ לוֹ מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְשַׂחֵק. ידוע הכלל של 'מִפְּנֵי מָה' דאתמר בתלמודא דמוכרח שנראה להם שני טעמים ולכך שואלין 'מִפְּנֵי מָה'. ונראה לי בס"ד דחזו תרי טעמי בשחוק שלו האחד דראה סימנים טובים בו שהם מורין על רפואתו ושמח, והשני להפך שראה סימנים לא טובים ושחק כדי שלא תחלש דעתו בראותו שתלמידיו בוכין. ולכן שאלו אותו 'מִפְּנֵי מָה'?

והוא השיב להם 'מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים' דחזא תרי טעמי איכא בבכיה שלהם האחד שראו בו סימני מיתה והשני אדרבה ראו סימני חיים ורק בכו על צערו שהיה מצטער מאד לפי שעה מחמת החולי. והשיבו אנו רואין שיתרפא בודאי ורק על צערו אנחנו בוכין דאיך נראה 'סֵפֶר תּוֹרָה שָׁרוּי בְּצַעַר וְלֹא נִבְכֶּה'!

ואמר להם גם אני יודע שבודאי יתרפא ולא בכיתי על צערו אלא שחקתי מפני שקודם שבא לו הצער הזה הייתי חושש פן קבל רבי איזה חלק מה משכר עולם הבא מפני שלא ראיתי שקרה לו שום צער של יסורין ועתה ראיתי מצטער שמחתי מפני שידעתי שלא קבל כלום בעולם הזה משכר עולם הבא אפילו מעט.

כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רוֹאֶה רַבִּי שֶׁאֵין יֵינוֹ מַחֲמִיץ וְאֵין פִּשְׁתָּנוֹ לוֹקֶה וְאֵין שַׁמְנוֹ מַבְאִישׁ וְאֵין דּוּבְשָׁנוֹ מַדְבִּישׁ, אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם קִיבֵּל רַבִּי עוֹלָמוֹ, וְעַכְשָׁיו שֶׁאֲנִי רוֹאֶה רַבִּי בְּצַעַר אֲנִי שָׂמֵחַ. נראה לי בס"ד נקיט ארבעה מינים אלו שהתורה נמשלה בהם כי התורה נקראת יַיִן דכתיב וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי (משלי ט, ה). ונקיט פִּשְׁתָּן כי נמשלה למלבוש דכתיב שִׂמְלָה לְכָה (ישעיה ג, ו) וכן אמר כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ (משלי כז, כו) ופשתן הוא צורך מלבוש והוא מלבוש משובח שבמלבוש כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וַיַּעַשׂ הֳ' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם (בראשית ג, כא) ואמרו רבותינו ז"ל (סוטה יד.) דבר שהעור נהנה בו זה פשתן. וגם נקיט שֶׁמֶן וּדְבַשׁ שהתורה נמשלה בהם דכתיב דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ (שיר השירים ד, יא) ועוד מקראות מורין על זה.

ונקיט ארבעה בלבד כנגד ארבעה חלקים של פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] שהיה רבי עוסק בהם הגינו עליו להצילו מן הפסד ארבעה מינים אלו ונמצא שקבל חלק מה בעולם הזה משכר תורתו, ועכשיו שראיתיו חלה כל גופו ומצטער מאד מחליו ידעתי דהעדר ההפסד שהיה בארבע מינים הנזכר לא בא לו מכח זכות לימוד התורה בארבע חלקים דאם כן לא היה חולה כל גופו הבנוי בארבע יסודות שהיו מגינים עליו ארבע למודים של פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] על ארבע יסודות גופו שלא יחלו דודאי גוף עדיף מממון וכיון דלא הגינו על גופו שמע מינה לאו מכח זכות התורה היה העדר ההפסד בממונו אלא זה היה מצד המזל שלו ולכך שמחתי כי נתברר אצלי שלא אכל בעולם הזה אפילו חלק מועט משכר התורה.

לִימַּדְּתָּנוּ רַבֵּינוּ: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ). קשא איך יאמר לרבו שחטא? והוה ליה למימר (איכה ד, כ) רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ הֳ' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם!

ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרב ערבי נחל ז"ל בפסוק אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי (ישעיה מג, כז) כי הצדיקים המשכילים ומתבוננים יותר בגדולתו יתברך רואין עצמם שהם חוטאים להשם יתברך בקיצורם בעבודתו וחושבין דבר קל לדבר חמור וכל מי שהוא משכיל יותר רואה חסרון בעצמו יותר וזהו 'אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן' שהוא אברהם רואה עצמו 'חֹטֵא' אלי 'וּמְלִיצֶיךָ' משה ואהרן היו חושבין על עצמם 'פָּשְׁעוּ בִי' שהוא מדרגה גדולה ממזיד עד כאן דבריו. וזהו כונת הכתוב 'אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב' באמת 'וְלֹא יֶחֱטָא' כפי ראות עיניו והשערת שכלו בעצמו כי הוא בודאי חושב עצמו לחוטא תמיד וכמו שנאמר 'אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא'.

ואפשר כי רבי אלעזר לימד קודם זה לרבי עקיבה הבנת הכתוב הזה כאשר ביארנו ולכך אמר לו 'לִימַּדְּתָּנוּ רַבֵּינוּ' כבר ביאור פסוק זה של 'אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ' ולכן כיון שאתה דן את עצמך לחוטא באו עליך יסורין כפי אשר שפטת את עצמך.

טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל מִטִּפָּה שֶׁל גְּשָׁמִים, שֶׁטִּפָּה שֶׁל גְּשָׁמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. הא דנקיט טִּפָּה ולא אמר גְּשָׁמִים סתם נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל אין לך טיפה יורדת מלמעלה שאין שתי טפות עולות כנגדן מלמטה, נמצא להיורד מלמטה שהוא המשובח ביותר כינו אותו בשם טפה אחת ושל מטה כינו בשם שתי טפות. וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בגשמים נעשה בירור ניצוצי קדושה בבחינת מ"ן [מיין נוקבין] ומ"ד [מיין דוכרין] ולכן הצדיק שעושה בירור גם במהלכו על פני הארץ דימהו לטיפה היורדת מלמעלה שהיא סוד מ"ד [מיין דוכרין] שהוא משובח יותר ואמר בעולם הזה ובעולם הבא שעושה תיקון ובירור על ידי עסק תורתו בעולם הזה סוד ה"א אחרונה ובעולם הבא סוד ה"א ראשונה אך הגשמים עושים תיקון של הבירור בעולם הזה שהוא סוד ה"א אחרונה.

טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִגַּלְגַּל חַמָּה שֶׁגַּלְגַּל חַמָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְרַבִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. נראה לי בס"ד דחמה משפעת ללבנה שממנה מקבלת אורה וישראל נמשלו ללבנה ומקבלים אור תורה מן החמה שהוא החכם.

ואמרתי בס"ד טעם נכון למה הרב נקרא חָכָם בסתם על שם החכמה ואינו נקרא נָבוֹן בסתם על שם הבינה? ונראה דקראו אותו חָכָם על שם החכמה מפני שהוא דומה לחמה המשפעת אור ללבנה כן הוא משפיע אור תורה לכל ישראל וזה נרמז באותיות חָכְמָה שהם אותיות כְּחַמָּה כלומר בעל החכמה הוא כחמה כי כמו שהחמה משפעת אור ללבנה כן הוא משפיע אור תורה לישראל.

ולכן כאן דמה אותו לחמה אך אתה יותר טוב מן החמה המשמשת אור ללבנה כדי להאיר בעולם הזה אבל אתה משפיע אור תורה לישראל שיהיה מאיר להם בעולם הזה ובעולם הבא.

טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מֵאָב וָאֵם. נראה לי בס"ד כי ידוע יראה תתייחס לאב כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין לא.) על פסוק אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ (ויקרא יט, ג) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן ירא מאביו יותר מאמו לכך הקדים ביראה את האם לאב וגלוי וידוע שהבן אוהב את אמו יותר מאביו לכך הקדים בכבוד את האב דכתיב כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ (שמות כ, יא) וכן הוא לפי סודן של דברים כי דְחִילוּ הוא בחכמה שנקראת אב וּרְחִימוּ בבינה שנקראת אם.

והנה לעבודתו יתברך תרווייהו צריכי יראה ואהבה כמו שאמרו בזוהר הקדוש ששתיהם נכללים זה בזה והרב המלמד תורה לישראל מלמדם בשתים להיות להם דְחִילוּ וּרְחִימוּ בתורה ומצות השם יתברך ומשפיע להם שפע השלימות ביראה ואהבה וזהו שאמר 'טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל מִן אָב וָאֵם' כי מן אב ואם עולה ונמשך יראה ואהבה בעולם הזה אך אתה ממשיך לישראל שפע יראה ואהבה בעולם הזה ובעולם הבא.

ואמרתי בס"ד גם בזה יש טעם שהחכם נקרא על שם החכמה דאותיות חָכְמָה הם 'כֹּחַ מָה' והחכם דומה לאב ואם שעולה מספרם מָה כי 'אַב אֵם' [44] עם הכולל עולה 'מָה' [45].

שַׁדְיוּהָ בְּדוּדָא דִּנְחָשָׁא וְשָׂדוּ נוּרָא תֵּיתֵיה. נראה דנעשה לו כן בהשגחה מן השמים והיינו כי הוא לא הלך בדרכי דוד המלך ע"ה שהיה ראש ואב למלכות בית דוד לכך נתנוהו בְּדוּד שהוא אותיות שמו של דוד המלך ע"ה. ובנחשת רמיז שהלך אחר עצת הנחש וגונדא דיליה שהם נחלקים לארבע מאות כוחות מספר ת' וכל זה נרמז ב'נְחֹשֶׁת' שהוא נָחָשׁ ת'. ושדו נורא תותיה, דנענש באש כי חרף וגידף בדברי תורה שנמשלו לאש.

ומה שאמר 'אי ענית ענית' כלומר אם תענני לעשות לי נס פלאי אני מודה דענית קודם זה בדורות שעברו שעשית נסים ונפלאות לאבותינו ואי לא ענית עתה אז יאמר איהו נמי וכו' שיכחיש בניסים הראשנים.

ק״א ב

שְׁלשָׁה בָּאוּ בַּעֲלִילָה אֵלּוּ הֵן: קַיִן, עֵשָׂו וּמְנַשֶּׁה. נראה העיקר בלשון עלילה הוא כמו שפירש מהרש"א ז"ל. ונראה לרמוז עֲלִילָה 'עלי לה' על רצונו לומר סמוך והנה סמוך לאותיות 'ילה' הם אותיות 'כמו' שכל אחד מאלו בקש ואמר עשה עמי כמו פלוני וזהו שאמר 'עלי לה'.

ומה שאמר 'כְּלוּם גָּדוֹל עֲוֹנִי מִשִּׁשִּׁים רִיבּוֹ' נראה לרמוז זה בתיבת מְנַשֶּׁה דקאי על ישראל שחטאו בעגל ותיבת מְנַשֶּׁה ראשי תיבות שש מאות אלף נבונים וחכמים, כי אותו הדור נקראו חכמים ונבונים דכתיב וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה (דברים ד, ו).

'יָרָבְעָם' שֶׁרִיבַּע עָם (מלכים א' יב, כו). נראה לי בס"ד אותיות עָם במילואם קרי להו רִבּוּעַ מפני שהפשוט רובע ויושב על המלוי ורבעיה רצונו לומר מישבו. ואם תמלא אותיות 'עָם' תמצא עי"ן [130] עולה 'קל' ומ"ם [80] עולה פ' הרי אותיות 'קלף' שהוא רצונו לומר קליפה. וידוע שישראל נקראים פרי והעכו"ם נקראים קליפה שעשה את ישראל עובדי עבודה זרה נמצא עשה אותם קלף שהוא קליפה כמו העכו"ם.

דָּבָר אַחֵר: יָרָבְעָם שֶׁעָשָׂה מְרִיבָה בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם (מלכים א' יב, כו). כי ידוע יָרָבְעָם היה חכם גדול בתורה שנקרא רַבִּי וכיון שהחטיא את ישראל נהפכו אותיות 'רַבִּי' לאותיות 'רִיב' גם יש לומר אומרו עָשָׂה מְרִיבָה ולא אמר 'רִיב' והוא כי הכתוב אמר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה (דברים כז, טו) ותרגום ארור ליט, כי דבק בקליפה הנקראת לוט [45] שהוא מספר [מה] כמו שאמר הרב ז"ל שיש מה דקליפה שהוא מספר לוט ונצטרף 'מה' דקליפה עם 'רִיב' ונעשה צרוף 'מְרִיבָה'.

'נְבָט' רָאָה אֵשׁ שֶׁיּוֹצֵאת מֵאַמָּתוֹ (מלכים א' יב, כו). פירוש ראה בחלום וזה המראה פתרונו על מלכות שהרואה כן מורה לו החלום שזוכה להיות מלך יען כי האש הוא עולה על כל היסודות כן המלך עולה על כל הבריות. גם האמה היא נקראת הגויה והעטרה שבה רומזת לעטרה של מלך לכן הרואה אש יוצאה משם יורה שיהיה מלך.

ואפשר לרמוז 'אֵשׁ' במלוי אל"ף שי"ן עולה תע"א [471] ועם נקוד צירי שמספרו עשרים הרי תצ"א ועם הכולל ששה אותיות של אל"ף שי"ן הרי תצ"ז כמנין 'מַלְכוּת' עם הכולל [496] וְאֲחִיתוֹפֶל רָאָה צָרַעַת כי 'צָרַעַת' בהפוך 'עֲצֶרֶת' שהוא לשון מלכות כמו זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי (שמואל א' ט, יז) וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם (במדבר כט, לה) רצונו לומר מלכות, וכן קורין לבן המלך 'יורש העצר'.

תָּנָא הוּא נְבָט, הוּא מִיכָה, הוּא שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי (מלכים א' יב, כו). כתב הגאון חיד"א ז"ל במראית העין קושיא בשם רד"ק דנבט מאפרים ושבע בן בכרי מבנימין? ועוד קשא איך האריך ימים כל כך? ובסוד הגלגול ניחא עיין שם.

ונראה מה שאמר איך האריך ימים כל כך, אין זו תימה דהא אחיה השילוני היה מיוצאי מצרים והיה חי בימי רחבעם בן שלמה המלך ע"ה. ותירוץ של הגלגול יתיישב מאמר דנבט הוא מיכה שנאמר נבט גלגולו של מיכה היה, אך נבט הוא שבע בן בכרי הוא דוחק דצריך לומר היה גלגול בחיים!

ונראה לי לתרץ עיקר קושית רד"ק דנבט מאפרים ושבע בן בכרי מבנימין, דלא מצינו מפורש ששבע בן בכרי מבנימין כי אם ממה שאמר בשמואל (שמואל ב' כ, א) דכתיב וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי. והנה אין מזה הוכחה לכך דהא מצינו בגמרא דמגילה (מגילה יב:) דאמרו על פסוק אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי (אסתר ב, ה) דאביו מבנימין ואמו מיהודה ולהכי קרי ליה איש יהודי וכן כאן יש לומר אמו מן בנימין.

וּמַאי "וְזֶה אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ", אָמַר רַב נַחְמָן: שֶׁחָלַץ תְּפִילָּיו בְּפָנָיו (מלכים א' יב, כו). נראה לי בס"ד רצה לקנתרו בדבר זה והוא כי המלך לובש ספר תורה בזרועו כדי שיזהר ביותר לקיים מה שכתוב בו ולכן חלץ תפילין של יד בפניו לרמוז לו גם אתה תחלוץ הספר תורה מזרועך מאחר שאין אתה מקיים הכתוב בו ולזה אמר 'שֶׁהֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ' יָד דייקא שחלץ התפילין בהרמת ידו שהרימה והגביה למעלה בעת שחלץ התפילין לעשות שינוי כדי שיבין הוא והיושבים את הרמז שרומז בחליצת התפילין מידו.

ק״ב א

וְאַף אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי טָעָה וְחָתַם (מלכים א' יב, כו) (מלכים ב י, לא). הנה חלילה לחשוב על אותו צדיק שזכה לנבואה עצומה שהיא מדרגה שניה למדרגת משה רבינו ע"ה שלא זכה אחר כמוהו שיטעה בטעות שטעו בו המון העם שחשבו לעבוד עבודה זרה כפשוטה אך רק חשבו דלנסותם בא ולא לעבוד ממש דבאמת גם על כהאי גונא אסור לחתום.

אך נראה לי בס"ד שטעה לפרש האי עבודה זרה אינו רצונו לומר עבודת פסל אלא עבודה שהיא שמוש ומלאכה שהיא זרה ממנו שאינה לפי כבודו וכאשר טעה כיוצא בזה גרשון בן מנשה דאיתא בגמרא דבתרא פרק ח' (בבא בתרא קי.) לאו ממשה קאתית דכתיב ביה 'וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי' (דברים ה, לא) ועכשיו תעשה כומר לעבודה זרה? אמר להם כך מקובלני מבית אבי אבא לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות, והוא אינו יודע מאי עבודה זרה עבודה שהיא זרה הימנו כדאמר ליה רבי לרב כהנא נטוש נבלתא בשוקא ושקול אגרא ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא עיין שם.

וגם כאן פירש ירבעם דבר זה לפני אחיה המלך ע"ה כך 'אֲפִילּוּ לְמִפְלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה' רצונו לומר אפילו שיגזור עליהם לעבוד בעבודת המלך עבודה שהיא זרה מכם ואינה לפי כבודם בלשון הזה כתב בשטר הקבלה לעבוד עבודה זרה ולא כתב 'לְמִפְלַח לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים' והוא פירש דבר זה לפני אחיה המלך ע"ה כאשר כתבנו אך להמון העם פירש להם 'לְמִפְלַח לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים' ורק לצדיק שהוא מעכב בדבר זה אומר לו הרשע ח"ו אין כונתו למפלח ממש אלא לנסות אתכם מתכוון.

ודע דעם כל זה מאחר שיצא תקלה ומכשול מכח חתימתו נתגלגל ברשב"י וסבל צער מערה שלש־עשרה שנים וכמו שאמרו המקובלים ז"ל והביא דבריהם הרב פתח עינים ז"ל עיין שם. ונראה לי בס"ד לכן נקרא בֶּן יוֹחַאי שבשם יוֹחַאי רמוז אֲחִיָּה שאם תשבר אות וא"ו של יוחאי לעשותו ב' אותיות א"ה אז 'יוֹחַאי' יהיה 'אִי אֲחִיָּה' דאיתא במדרש רבא פרשת לך לך על פסוק רָאוּ אִיִּים וְיִירָאוּ (ישעיה מא, ה) דאיים כינוי לבני אדם, ואם כן אדם מסויים נקרא אִי וזהו 'אִי אֲחִיָּה' וסבל צער מערה שלש־עשרה שנים כמנין אחד [13] לתקן גרמא שהיה מסיבתו בעבודה זרה שפגמו באחד. ולכן בחר רשב"י מקום בגן עדן התחתון ששם מושב הנפש עם אחיה המלך ע"ה. ובזה מובן הטעם שבתחלת אדרא רבא קדישא פתח רבי שמעון ואמר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה (דברים כז, טו) כי הוא בא לתקן המכשול שנעשה בזה יהי רצון זכות אחיה המלך ע"ה וזכות רבי שמעון בן יוחאי יגינו בעדינו אמן כן יהי רצון.

עֵת מְזוּמֶּנֶת לְטוֹבָה. נראה לי בס"ד טוֹב זכר טוֹבָה נקבה על דרך מה שאמר רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בריב ומריבה רִיב זכר שאינו מוליד מְרִיבָה נקבה שיולדת כמה תולדות של רִיב וכן כאן 'עֵת רָצוֹן' (ירמיה נא, יח) מְזוּמֶּנֶת לְטוֹבָה לשון נקבה שמולדת כמה מיני טוב.

שֶׁיָּצָא מִפְּתָקָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם (מלכים א יא, כט). נראה לי בס"ד הפתקה של ירושלים היא מה שכתוב עליה פסוק זה כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר הֳ' מִירוּשָׁלָ‍ִם (מיכה ד, ב) ששם סנהדרי גדולה שמהם הוראה יוצאה לכל ישראל והוא היה בעל תורה עצום מאד שראוי לישב בסנהדרי גדולה ועתה שיצא מירושלים ונעקר ממנה ממילא יצא מאותה פתקה.

או יובן בס"ד 'יָּצָא' משני דברים יקרים הרמוזים באותיות יְרוּשָׁלַיִם שהם יִרְאֶה וְשָׁלוֹם כי ידוע ירו [216] של שם ירושלם הוא מספר יִרְאֶה [216] ושלם של ירושלם הוא השלום ועתה ביציאתו משם נסתלקה ממנו היראה ונסתלק ממנו השלום במחלוקת שחלק על מלכות בית דוד.

מַה שַּׂלְמָה חֲדָשָׁה אֵין בָּהּ שׁוּם דּוֹפִי אַף תּוֹרָתו שֶׁל יָרָבְעָם לֹא הָיָה בָּהּ שׁוּם דּוֹפִי (מלכים א' יב, כו). נראה הכונה שהיה מכוין אליבא דהלכתא שלא היה אומר דבר שיוכל אדם לפתוח פיו כנגדו לסתור דבריו וזהו שאמר לֹא הָיָה בָּהּ שׁוּם דּוֹפִי, חלק התיבה של 'דּוֹפִי' לשתים וקרי בה 'דּוּ פִּי' והיינו ד"ו רצונו לומר שתים כמו שאמרו בגמרא טָב לְמֵיתַב טַן דּוּ (קידושין ז.) כלומר לא יש פה שני כנגד פיו לדבר בו דבר וכמו שנאמר שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים (משלי כד, כו) רצונו לומר ישק שפתות של אחרים שלא יוכלו לפתוח כנגדו.

ונראה לי מה שזכה לכך הוא בשביל שהיה בו נשמת יוסף הצדיק ע"ה כנזכר בשער רבינו האר"י ז"ל וידוע מה שאמר רבינו ז"ל בשער הגלגולים דקודם שחטא אדם הראשון נסתלקה ממנו נשמה דאצילות הנקראת זיהרא עלאה ולא נפגמה בחטאו וזו הנשמה דאצילות לקחה חנוך בן ירד ולכן היה שר המלאכים בשמים ויוסף הצדיק ע"ה זכה ליקח נשמה זו דחנוך באותה הלילה שהיתה מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים (בראשית מא, א) עיין שם.

ובזה יובן בס"ד טעם נכון למה שאמרו במדרש תלפיות בשם זוהר חדש על ירבעם בן נבט כשהיה קטן ולא היה בו חטא אמר הקדוש ברוך הוא למלאך המות להביאו מיד. באו מלאכי השרת ואמרו לפני הקדוש ברוך הוא טוב להם שיניחו בחיים כי בא להם שפע מתורתו שהיה אדיר בתורה. אמר הקדוש ברוך הוא מאחר שרצונכם שלא ימות אני מניחו, וכשחטא ועשה שני עגלים והחטיא את ישראל אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים כל שפע שנתן להם בראשונה נהפך לזוהמא וטוב אם היה מת נער והיה מלאך מט"ט לומד עמו מיד הצדיקו להקדוש ברוך הוא וכו' עיין שם.

והוא פלא למה השתדלו מלאכי השרת בעבורו ובקשו שיחיה בעולם הזה יותר משאר בעלי תורה שמתים קטנים? גם למה אמר להם הקדוש ברוך הוא יותר טוב היה שימות וילמוד עמו מלאך מט"ט? אך הענין נראה בו טעם נכון כי ידוע שהמלאכים הם ביצירה ומט"ט הוא שר המלאכים ביצירה וכיון שהיה לירבעם נשמת יוסף הצדיק ע"ה שהיא נשמת חנוך שהוא עצמו מלאך מט"ט לכך השתדלו בעבורו מפני שהיה מגיע להם מתורתו שפע יותר משאר בעלי תורה ולכך אמר להם שהיה מט"ט לומד עמו.

והשתא בזה מובן הטעם שזכה ירבעם שלא היה בתורתו שום דופי והיינו מפני שזכה ליקח נשמת יוסף הצדיק ע"ה שהיתה באדם הראשון שנקראת זהרא עלאה שלא נפגמה בחטא אדם הראשון וכיון שלא נפגמה לכך לא היה בתורתו שום דופי.

שֶׁחִידְּשׁוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא שָׁמְעָה אֹזֶן מֵעוֹלָם (מלכים א' יב, כו). פירוש יש חידושי תורה שהם חדשים אצל זה החכם שאמר אותם אבל אינם חדשים בעולם כי כבר חכם אחר אמרם וכמו ענין המעשה של מרן עם תלמידו שכיון לדבריו על כן אמר 'חִידְּשׁוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא שָׁמְעָה אֹזֶן מֵעוֹלָם' שהם חדשים לגמרי אצל הכל.

ומה שאמר 'דּוֹמִין לִפְנֵיהֶם כְּעִשְׂבֵי הַשָּׂדֶה' פירוש אם אדם עומד בין האילנות אינו ניכר כל כך כי יתכסה באילנות אבל אם עומד בשדה שאין בה אלא רק עשבים שהם קצרים, הוא מסויים וניכר מרחוק. וכן הם גדולים בחכמה שהם מסויימים וניכרין מתוך אלפים ורבבות כאדם הניכר לכל בעומדו בין העשבים שאין כנגדו דבר שיכסהו ויעלים אותו.

יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן מִי שֶׁהָרַג אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וְהוֹרִיש אֶתְכֶם גַּת, תִּתְּנוּ שִׁילּוּחִים לְבָנָיו (מיכה א, יד). קשא מה ירושה היה לישראל בגת? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דאות תי"ו להיותה בסוף אלפ"א בית"א היא הכרעה אחרונה קרובה אל הקליפה ורגל התי"ו לבר בסוד רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת ולפיכך תי"ו חיים תי"ו מות בר מינן דהיינו או כך או כך עיין שם.

וידוע שבשלשה עולמות בי"ע [בריאה, יצירה, עשייה] יש קליפה אלא שאינה שוה בשלשתן גם ידוע בכל שלשה עולמות בי"ע יש אותיות אלפא ביתא ואם כן נמצא יש ג' פעמים תי"ו ודוד המלך ע"ה שהרג הפלשתי וגבר על הקליפות סילק רגל התי"ו מן הקליפה ועשה אות תי"ו לישראל תי"ו חיים שניצולו מן המות על ידי שבירת הקליפות ששיבר בהריגת הפלשתי.

ונרמז זה באותיות 'פְּלָשֶׁת' כדכתיב שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת (שמות טו, יד) ונרמז באותיות פְּלָשֶׁת שלף ת', ששלף רגל התי"ו מן הקליפה וזהו שאמר כאן 'שֶׁהָרַג אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וְהוֹרִיש אֶתְכֶם גַּת' כלומר ג' ת' הוא 'גַּת' שהוריש אתכם שלשה ת' ששלף רגלה מן הקליפה.

תִּתְּנוּ שִׁילּוּחִים לְבָנָיו (מיכה א, יד). אף על גב דעל פי השם יתברך היה הדבר הזה כאשר שלח ביד עבדו אחיה המלך ע"ה הנה ישראל לא ידעו מאמר הנביא שאמר מפי השם יתברך ועשו מאמרו יתברך אלא חלקו על מלכות בית דוד ונפרדו משם בשאט הנפש. גם עוד אף על פי שאמר לו אחיה המלך ע"ה שנתן לו השם יתברך עשרת השבטים לא אמר לו שימנע אותם מלעלות לרגל כדי שלא יראו פני מלכם רחבעם אלא מניעתם מעלייתם לירושלם היתה מדעתו של ירבעם. ואם באמת היו עולין לרגל לא היו נוטין אחר רחבעם ומורדים בירבעם אך על כל פנים היה לרחבעם ממשלה על עשרת השבטים בהיותם ברגל בירושלים ונמצאו שלא היו עשרת השבטים מובדלים ממנו לגמרי ונמצא בביטול עלייתם לירושלים עשו שלוחים לגמרי אפילו במקצת.

בָּתֵּי אַכְזִיב לְאַכְזָב (מיכה א, יד). פירש רש"י ז"ל שכזבו במלכות בית דוד וכו' ונראה הכוונה כי הם אמר לו לדוד המלך ע"ה בחברון למלוך על כל ישראל וגם אחרי רדיפת אבשלום אמרו עשרת השבטים עֶשֶׂר יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ וְגַם בְּדָוִד (שמואל ב' יט, מד) כלומר הוא ימלוך על עשרת השבטים גם כן ועתה כזבו שמרדו במלכות בית דוד לכך יהיו נמסרים לאכזב אלו העכו"ם וקראם 'אַכְזָב' תיבה מורכבת 'אַךְ זָב' רצונו לומר אַךְ לשון צער שעושים צער לישראל בגזרותם וגם מטמאים נפשם בטומאת הַזָּב שהיא חמורה וגם מאוסה יותר מטומאת מת מפני שיוצאה מגופו.

כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילּוּ גּוֹזֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל (משלי כח, כד). נראה דקאי על תפארת ומלכות שהם סוד ו"ה שבשם וניצוצי קדושה של הנשמות המגולגלים במאכל אין יוצאים אלא על ידי ברכה והם של בחינת תפארת ומלכות שהם הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל ולכן הנהנה בלא ברכה כאלו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל.

כִּשְׁתֵּי מַקְלוֹת הַמַּתִּיזוֹת זוֹ אֶת זוֹ (דברים א, א). נראה לי בס"ד הכונה לא היה המדיח הדיוט או מאומה אחרת אלא המדיח היה שקול כנגד כל אותם ישראל הנדחים כי היה מלך וחכם גדול שאין כמוהו בישראל ושקול כרבים ולזה עשה הדמיון 'כִּשְׁתֵּי מַקְלוֹת הַמַּתִּיזוֹת זוֹ אֶת זוֹ' שהם שוים בגודלן ועוביין והם מין אחד.

או יובן בס"ד אומרו 'כִּשְׁתֵּי מַקְלוֹת' לרמוז על שתי מקלות שניבא זכריה הנביא ע"ה (זכריה יא, ז) 'וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם' אלו ישראל 'וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים' זה ירבעם שהשחית וחבל את ישראל.

אֵין לְךָ כָּל פּוּרְעָנוּת וּפוּרְעָנוּת שֶׁבָּאָה לָעוֹלָם שֶׁאֵין בָּהּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּהֶכְרַע לִיטְרָא שֶׁל עֵגֶל הָרִאשׁוֹן (שמות לב, לד). נראה לי בס"ד ידוע בחטא אדם הראשון היתה זוהמת הנחש מכ"ד זיני דמסאבותא כמנין וְאֵיבָה [24] שאמר לו וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה (בראשית ג, טו) וכמו שאמרו המקובלים ז"ל ונטהרו ממנה במעמד הר סיני והחזירו אותה בעגל ולכן השיעור היה אחד מן כ"ד.

גם השיעור הוא על שיעור 'הֶכְרַע שֶׁל לִיטְרָא' דידוע שהכרעה של ליטרא בדבר היבש אפילו במקום דליכא מנהג צריכה להיות אחד מן ארבע מאות, נמצא ההכרע עשוי על פי חלוקה של ארבע מאות וגם בזה נרמז היטב שהוא כנגד ארבע מאות כוחות של סטרא אחרא בסוד וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לג, א) שנחלקת לארבע מאות לכן תפס החשבון של הכ"ד על שיעור ההכרע.

אַחַר שֶׁתְּפָסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיָרָבְעָם בְּבִגְדוֹ וְאָמַר לוֹ: חֲזוֹר בְּךָ, וַאֲנִי וְאַתָּה וּבֶן יִשַׁי נְטַיֵּיל בְּגַן עֵדֶן (מלכים א' יב, כו) (מלכים א יג, לג). נראה לי ודאי כל זה ראה ירבעם במראה החלום ולא דבר עמו בהקיץ בדרך נבואה.

וענין זה של תְּפָסוֹ בְּבִגְדוֹ וכו' נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י פרשת נח, שתי בחינות נשמה יש באדם התחתונה נכנסת בפנימיותו והעליונה נשארת בבחינת צלם מקיף על ראשו כמו שאמר הכתוב אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ (תהלים לט, ז) כנודע ובעת שהוא חוטא יוצא מפנימיות חלק אחד ויורד לגיהנם וכנגד זה החלק היוצא ממנו ויורד לגיהנם נכנס בפנימיותו חלק ומדרגה מן אותה הנשמה העליונה שהיא בסוד צלם שעומדת מבחוץ, וכן על זה הדרך באופן כי כפי הבחינות שיוצאין מן אותה שבפנימיותו ויורדין לגיהנם כך יורדין מנשמתו העליונה אל תוך גופו להחיותו וכאשר גמרה התחתונה לצאת מתוכו ולרדת בגיהנם נגמרה גם נשמתו העליונה לרדת בגופו ממש ונשאר בלתי צלם על ראשו וכו' ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות יח.) רשעים בחייהם קרויים מתים כי מצד אותם החלקים שיורדים לגיהנם בעודם בחיים אז הם נקראים מתים וכו' עיין שם.

והנה ירבעם כאשר חטא ודאי יצאה ממנו כל אותה הנשמה שהיתה בתוך גופו ונכנס במקומה אותה העליונה ולכן בעוד שלא ירדה אותה הנשמה העליונה לגיהנם אלא עודנה בקרבו תפסו הקדוש ברוך הוא בה ולזו קרי לה 'בִּגְדוֹ' יען כי אותה הנשמה היא בסוד אור מקיף שהוא דוגמת בגד ומלבוש הפרוס על הגוף ולכן אמר לו 'חֲזוֹר בְּךָ' רצונו לומר חזור מכח אותה הנשמה שהיא עודנה בך שלא ירדה לגיהנם.

ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר 'תָּפְשׂוֹ בְּבִגְדוֹ' כי ירבעם עשה העגלים כדי לבטל עליית ישראל לירושלם בשלש רגלים שהיה ירא פן על ידי עליית שלש רגלים שיראו רחבעם יושב בעזרה יהפך לבבם אליו ותתבטל מלכותו אך באמת הוא לא היה לו לחוש על ביטול מלכותו כלל יען כי כל דבר נבואה שעושה בו הנביא פועל דמיוני מוכרח שיתקיים.

וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל הטעם שעשה אלישע הנביא ע"ה פועל דמיוני בחיצים על צד דמשק (מלכים ב' יג, טו) להורות על מפלת ארם ביד יואש מלך ישראל כדי שיהיה דבר זה קיים ואמיץ שאפילו אם מלך ארם יעשה תשובה וכל טוב לא ימלט מגזרה זו של מפלתו ביד יואש יעוין שם.

ולכן גם כאן אצל ירבעם שנתנבא לו אחיה המלך ע"ה שימלוך על עשרת השבטים שיקח אותם מיד רחבעם הנה דבר זה מוכרח שיתקיים ביד ירבעם ולא אפשר שיצאו מתחת יד ירבעם ויחזרו לרחבעם ואפילו אם יעשה רחבעם כל טוב שבעולם לא יחזירו לו מן השמים את עשרת השבטים יען כי אחיה המלך ע"ה עשה לדבר זה פועל דמיוני והיינו שקרע השמלה של ירבעם לשנים עשר קרעים ונתן לירבעם עשרה קרעים והשאיר בידו שני קרעים בלבד לרחבעם (מלכים א' יא, ל).

ולכן אין לו לירבעם לחוש שמא תחזור המלוכה על עשרת השבטים לרחבעם ותצא מידו כלל! ולמה ביטל עליית ישראל לרגל? וזהו שאמר תפסו הקדוש ברוך הוא בבגדו ואמר לו חזור בך, רצונו לומר תפסו בטענה שיש מן בגדו שנקרע שעולה מזה דבר ברור והכרחי שאי אפשר שיצאו עשרת השבטים מתחת ידו לשוב אל רחבעם ולכן אמר לו 'חֲזוֹר בְּךָ' מדבר שעשית לבטל עולי רגלים כי מן קריעת הבגד, בין תבין שאי אפשר שיצאו מתחת ידך כלל.

חֲזוֹר בְּךָ, וַאֲנִי וְאַתָּה וּבֶן יִשַׁי נְטַיֵּיל בְּגַן עֵדֶן. אָמַר לוֹ: מִי בָּרֹאשׁ? בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ. אִי הָכִי, לָא בָּעֵינָא (מלכים א' יב, כו) (מלכים א יג, לג). קשא כיון דאמר לו 'אַתָּה וּבֶן יִשַׁי' שהקדימו על בן ישי נמצא הוא בראש ולמה שאל 'מִי בָּרֹאשׁ' ולמה אמר לו 'בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ' דאם כן הוה ליה למימר 'אֲנִי וּבֶן יִשַׁי וְאַתָּה'?

ונראה לי בס"ד כי אומרו בְּגַן עֵדֶן אין הכונה 'גן של עדן' אלא הכונה 'גן ועדן' כי אמרו רבותינו ז"ל (ברכות לד:) גן לחוד ועדן לחוד דכתיב וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן (בראשית ב, י) והיינו עדן היא סוד חכמה, וגן סוד בינה. והכי קאמר לו 'אֲנִי וְאַתָּה וּבֶן יִשַׁי נְטַיֵּיל' כלומר אני אטייל עמך ועם בן ישי אך עמך אטייל 'בְּגַן' ועם בן ישי 'בְּעֵדֶן'. וירבעם נסתפק בדבריו של הקדוש ברוך הוא ולכן שאל כדי לברר הדבר ואמר לו 'מִי בָּרֹאשׁ' רצונו לומר מי יהיה 'בְּעֵדֶן' שהוא ראש כי עדן היא סוד חכמה שהיא ראש וגן בינה שהיא לב כמו שאמרו מוחא חכמה בינה לבא ואמר לו 'בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ'.

או יובן בס"ד אמר לו 'חֲזוֹר בְּךָ' בתשובה ואז 'אֲנִי וְאַתָּה וּבֶן יִשַׁי נְטַיֵּיל בְּגַן עֵדֶן' ושאל 'מִי בָּרֹאשׁ' זו התשובה שנקראת ראש שנבראת קודם בריאת העולם על שם מי תקרא, כי בן ישי הוא בעל תשובה ואני בעל תשובה, על שם מי נקראת שיאמרו עליו הקים עולה של תשובה שחטא להורות תשובה ליחיד? ואמר לו 'בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ' על שמו נקראת התשובה שהיא ראש כמו שנאמר נְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל (שמואל ב' כג, א) שהקים עולה של תשובה (מועד קטן טז:). ואמר לו 'אִי הָכִי לָא בָּעֵינָא' והיינו גסות רוח שהיתה בו הטרידה אותו.

ודע כי ענין טיול זה דאמר לו רחמנא לירבעם הוא לימוד התורה בפרדס נקרא טיול וכאן כונתו לומר שיזכה ללמוד תורה מפי הקדוש ברוך הוא בגן עדן הוא ובן ישי ביחד. ונראה רצונו לומר לו שהוא יהיה משיח בן יוסף ויתחבר עם משיח בן דוד שהוא בן ישי וילמדו שניהם לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לו ירבעם 'מִי בָּרֹאשׁ' רצונו לומר מי יזכה לבחינת לאה שהיא ראש לבחינת רחל בסוד עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת הֳ' (משלי כב, ד) ואמר לו 'בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ' רצונו לומר משיח בן דוד הוא בלאה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י משיח בן דוד בלאה ומשיח בן יוסף ברחל.

אי נמי 'מִי בָּרֹאשׁ' רצונו לומר כל המלכים אחוזים במלכות העליונה ומי יזכה להיות בראש דהיינו בכתר מלכות ואמר לו 'בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ' ולכן בבקשות אומרים על דוד המלך ע"ה נחתם בכתר מלכותך.

ק״ב ב

אָמַר לְמָחָר נִפְתַּח בְּחַבְרִין (מלכים א' יב, כו) (מלכים א יג, לג). פירש מהרש"א על מנשה בלבד עיין שם. ולי נראה דקאי על כולם דסבירא ליה כמו שדרשו דורשי רשומות שכולם באים לעולם הבא וגם אנשי כנסת הגדולה דמנו אותם באין להם חלק לעולם הבא יודעים הם שסופם להיות להם חלק לעולם הבא וכתבו עליהם כך כדי דתהוי להו כפרה בכתיבה זו.

אָמַר לֵיהּ אִי הֲוַת הָתָם הֲוַת נָקִיטְנָא בְּשִׁיפּוּלֵי גְּלִימָא וּרְהָטַתְּ אַבַּתְרָאִי (מלכים א' יב, כו) (מלכים א יג, לג). נראה לי בס"ד מה שאמר לו לשון זה ד'שִׁיפּוּלֵי גְּלִימָא' הוא, כי החיצונים נאחזים בשפולי הבגדים כאשר נאחזים ברגלים יותר משאר הגוף בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו.) הני ברכי דרבנן דשלהי מנייהו הוי. ולכן מנהג ישראל לנער שפולי הגלימא אחר ברכת הלבנה כי בקנאת החיצונים בברכה זו יבואו בסוף הברכה להתאחז בשיפולי גלימא כי שם מקום אחיזתם לכך מנערים הגלימא לדחות אותם, וכן נמי מנערים שפולי הגלימא בסדר התשליך לעשות פועל דמיוני להשלכת העונות והקטגורים לתהומא רבא. וכאן אמר לו אי הוית התם הוות נקיט באותם כוחות החיצונים ורץ לעבודה זרה כי מאחר שהיית תפיס בידם הייתם דבוקים זה בזה והיו מושכים אותך ומריצים אותך.

מִפְּנֵי מָה זָכָה עָמְרִי לְמַלְכוּת מִפְּנֵי שֶׁהוֹסִיף כְּרַךְ אֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (מלכים א טז, כד). נראה לי בס"ד מפני שהוספת הכרך היתה לכבוד ארץ ישראל ולא לכבודו אף על פי שזה היה עיר המלוכה שלו דאם לכבודו היה לו לקרות לו שם על שמו והוא קראו שומרון על שם שמר אדון ההר שלא רצה להתכבד בו הוא עצמו, וכיון דהיתה שומרון כרך שהוא מדרגה שלישית במעלה כי יש כפר ולמעלה ממנו עיר ולמעלה מן העיר כרך נמצא הכרך בכל מקום הוא מעלה שלישית לכך בשביל שלא כיון לכבודו זכה למלכות שלשה דורות.

אי נמי זכה לשלשה דורות למלכות בעבור הכרך מפני שהכרך הוא משובח בשלשה שדרכו להיות בונים בו כל הבתים תחתיים שניים ושלישים.

אַחְאָב שָׁקוּל הָיָה (מלכים א כב, כ). הנה רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים הקדמה ז') פירש שקול היה כלומר נפשו היתה חציה טוב וחציה רע אבל המעשים שלו רובם רעים עיין שם בדברי קדשו ברוחב. ולפי דברי רבינו האר"י ז"ל לא יש קושיא על רב נחמן אך רב יוסף הבין כונת רב נחמן כפשוטה דקאי על המעשים לכך מקשי ליה.

ומה שאמר 'שֶׁהָיָה מְהַנֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו' נראה אין כונתו להנות תלמידי חכמים אלא הוא 'הָיָה וַתְּרָן בְּמָמוֹנוֹ' ולכך היה מאכיל לרעבים בשנת בצורת וכיון שבכלל הרעבים הם התלמידי חכמים לכן כפרו לו מחצה שנעשה חצי עונותיו זכיות ואז היה שקול במעשים מחצה ומחצה.

וַיֹּאמֶר הֳ' אֵלָיו בַּמָּה (מלכים א כב, כא). הנה ודאי יודע הקדוש ברוך הוא במה כונתו לפתות ושאלו במה כדי שיגלה דבר זה שבלבבו שהוא רוצה להיות רוח שקר ואז יאמר לו 'צֵא מִמְּחִיצָתִי' דחשיב כאלו עשית.

ומה שאמר 'דְּפָרַע קִינֵיהּ מַחֲרִיב בֵּיתֵיהּ' לא נדחה לגמרי ח"ו אלא לפי שעה עד שישוב בגלגול ויתקן עון זה ואחר כך שב למדור השכינה.

מְנַשֶּׁה, 'נָּשָׁה יָ־הּ' (מלכים ב כא, ג). נראה לי בס"ד כי חזקיהו המלך ע"ה נגזר עליו מיתה בשביל שלא נשא אשה להוליד בנים ואחר כך כשקבל עליו לישא הוסיף לו חמש־עשרה שנה כמנין שם י־ה דאיש ואשה שזכו שם י‏־ה בניהם (סוטה יז.) והוא לא נמנע מקודם אלא בשביל שראה שיוליד בנים רשעים וסוף בטח שישא בת ישעיה הנביא ע"ה וגורם זכות שניהם שיהיה הולד צדיק ובזה ישלים שם י־ה שבין איש לאשתו, והיה לו למנשה לזכור שם י־ה שבעבורו נתלבש אותו צדיק להוליד בן צדיק שבזה יהיה נשלם שם י־ה ואז יהיה צדיק כדי להשלים מחשבתו וכונתו של אביו בשם י־ה והוא שכח שם י־ה זה שנתכוון אביו להשלימו ולכך הרשיע.

ק״ג א

מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִין מַחְתֶּרֶת בָּרָקִיעַ, כְּדֵי לְקַבְּלוֹ בִּתְשׁוּבָה (דברי הימים ב לג, יג). נראה הכונה כי באותם ל"ג שנים ששב בתשובה הסתיר נפשו מן החיצונים שלא יתאחזו בה וגם ממדת הדין שלא תקטרג יען כי כל נפשות בוי אדם עולות למעלה בכל לילה ובאותם ל"ג שנים לא היתה עולה נפשו בגלוי אלא בהסתר ובהצנע שהיתה מלבשת במלבוש נסתר ועולה בשביל נעלם ונסתר ומשמעות 'הַמַחְתֶּרֶת בָּרָקִיעַ' הוא לשון מושאל דקאי על שביל נעלם ונסתר מעיני החיצונים ומקטרגים וכל זמן ל"ג שנה שהיה עסוק בתשובתו ולא גמרה היה בסכנה מאלו המקטרגים אך אחר שהשלים בל"ג שנה ונפטר שוב אין צריך להסתירו והיה יושב בגלוי בראש כל בעלי תשובה וכאשר העיד עליו רבי יהושע בן לוי.

ועוד נראה לי בס"ד ענין 'הַמַחְתֶּרֶת בָּרָקִיעַ' על פי מה שאמרו בגמרא דחגיגה (חגיגה יב:) רקיע שבו חמה ולבנה וכוכבים ומזלות ועשה לו טענה להצילו ממדת הדין מכח הכוכבים ומזלות שיש ברקיע לומר מה שהרשיע ביותר הוא מחמת הכוכב והמזל שנולד בו שהיה מורה להרע שיש כוכב ומזל שמורה על הנולד בו להיות נואף או שופך דמים כמאדים וכיוצא בו וכן למנשה עשה לו הצלה שתלה הסיבה בכוכב ומזל כדי להצילו לפי שעה מקטרוג המקטרגים שרוצים לאבדו מן העולם ולא יוכל לעשות תשובה ולזאת המליצה והטענה של הצלתו קרי לה 'מַחְתֶּרֶת'.

ונראה עוד לפרש בס"ד מה שאמר 'עָשָׂה לוֹ מַחְתֶּרֶת בָּרָקִיעַ' דידוע הרקיע הוא היחוד שנקרא רקיע ולכן אמרו בזוהר הקדוש הפוך רקיע ותשכח ליה עיקר כי היסוד הוא עיקר האצילות מפני שבו משתלשלת השפע מעילא לתתא ובו עולין המ"ן [מיין נוקבין] שהם ניצוצי קדושה מתתא לעילא.

וידוע כי חיבור הוי־ה ואדנ־י הוא ביסוד והיינו שאם תכה מספר אותיות שם אדנ־י במספר אותיות הוי־ה שתאמר יו"ד פעמים א', חמשה פעמים ד', ששה פעמים נו"ן, חמשה פעמים יו"ד עולה סך הכל ש"ף [380] כמנין שָׁלוֹם [376] עם ד' אותיות והוא מספר רָקִיעַ [380].והנה נרמזו שם הוי־ה ושם אדנ־י עוד מלבד הנזכר דאותיות ק"י [110] שבתוך רָקִיעַ הם מספר נֵס [110] שהוא מספר הוי־ה דאלפין [יו"ד ה"א וא"ו ה"א=45] ושם אדנ־י [45+65 =110] כנודע והם מספר ימין [110] ולזה אומרים יְמִינְךָ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים, שהקדוש ברוך הוא עושה נס לבעל תשובה בחסדו הגדול שהוא סוד הימין ומקבלו בתשובה ושומרו ממדת הדין. וזה המספר של 'נס' ושל 'ימין' רמוז בתוך אותיות 'רָקִיעַ' ועל זה המספר רמז כאן באומרו 'עָשָׂה לוֹ מַחְתֶּרֶת בָּרָקִיעַ' רצונו לומר בתוך אותיות 'רָקִיעַ'.

נִסְתַּכֵּל בְּצִדְקִיָּה וְנִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ (מלכים ב כד, ט). אף על גב דאכתי עדיין 'דּוֹרוֹ שֶׁל יְהוֹיָקִים' שהם החרש והמסגר קיימי בבבל וכיון דאהנו מעיקרא בזמן יהויקים לקיום העולם אמאי לא אהנו השתא? נראה לי אהנו מעיקרא משום דהוו קיימי בארץ ומקיימים מצות התלויות בארץ מה שאין כן עתה שגלו לחוץ לארץ דחסיר מנייהו טובא וגם עוד כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה (כתובות קי:) לכך מדת הדין מקטרגת דלא להני זכותייהו.

ברם עדיין קשא והא הוה קאים ירמיה הנביא ע"ה בארץ ישראל, וכי צדקיהו עדיף מן ירמיה הנביא ע"ה? ונראה לי דודאי ירמיה הנביא ע"ה עדיף מצדקיהו שהיה נביא ה' וצדיק גמור וחסיד גדול אך יש לו דין יחיד מה שאין כן צדקיהו היה מלך דחשיב כרבים והוא כנגד כולם דכתיב במלך לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ (מלכים א' ח, נט) ולכן לענין זה של הגנה על העולם מהני זכות צדקיהו יותר כיון דדין רבים יש לו.

כָּעַסְתִּי עַל אָחָז. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל והלא אמציה קדים לאחז טובא והוה ליה למנקט 'שְׂחוֹק אֲמַצְיָה' קודם שיאמר 'וְשָׂחַק וְרָגַז'? ונראה לי בס"ד דאי הוי נקיט 'וְשָׂחַק וְרָגַז' הוה אמינא דאיירי באדם אחד דכן הדרך הנמצא בכמה וכמה בני אדם שתחלה ישחק עמהם שיביא להם טובה והם בועטים מחמת רוב טובה ואחר כך ירגז עליהם אבל באדם אחד לא ימצא שיחטא בתחלה וירגז עליו בחטאו וישחק עמו להטיב לו ולכן הפך הסדר ונקיט 'וְרָגַז וְשָׂחַק' (משלי כט, ט) דאי אפשר לומר דאיירי באדם אחד כדאמרן ובעל כרחו לפרש דאיירי בשני בני אדם כאשר מפרש רגזתי על אחז ושחקתי באמציה.

"עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי" זֶה אָחָז (משלי כד, ל). נראה לי בס"ד הא דדריש 'עָצֵל' על אחז מפני כי אחז סגר דלתות בית המדרש וחתם התורה שלא יהיו רשאין ללמוד בה וידוע כי התורה רמוזה בלמ"ד שהוא לשון לימוד ולכך הלמ"ד גבוה מכל האותיות כי תלמוד תורה הוא עליון על כל המצות והנה עץ הוא לשון סתימה כמו עֹצֵם עֵינָיו (ישעיה לג, טו) ולכן נקרא אחז 'אִישׁ עָצֵל' חלק התיבה לשתים וקרי בה 'עץ למ"ד' רצונו לומר סגר וסתם הלימוד של התורה הרמוז באות למ"ד.

גם 'עָצֵל' אותיות 'צֶלַע' דאמר לקמן אחז התיר את הערוה וידוע דאשת איש נקראת 'צֶלַע' והוא התיר את הערוה שהיא אשת איש.

"וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב" זֶה מְנַשֶּׁה (משלי כד, ל). נראה לי בס"ד קרא אותו חסר לב על שהיה קודר אזכרות וכנזכר לקמן, והאזכרות הנכתבים בתורה הם הוי־ה אהי־ה אדנ־י י־ה א־ל אלהי־ם שד־י צבאו־ת שהם כ"ט אותיות ועם שם שבת שנקרא בו הקדוש ברוך הוא כמו שאמרו בזוהר הקדוש (זהר חלק ב' פח:) שבת שמא דקודשא בריך הוא שמא דאיהו שלים מכל סטרוי, הרי כאן 'לֵב' אותיות ולכן קראו 'חֲסַר לֵב' שהיה קודר ומחסר האזכרות שהם ל"ב אותיות מן ספר תורה.

אי נמי קראו 'חֲסַר לֵב' רמז לתורה שמתחלת בבי"ת ומסיימת בלמ"ד שהם אותיות 'לֵב' והוא בתחלתו היה מלא תורה וכשחטא נעשה 'חֲסַר לֵב'.

אי נמי קראו 'חֲסַר לֵב' דאמרינן לקמן מנשה סתר המזבח וידוע כי המזבח היה ל"ב אמה על ל"ב אמה לכך קראו 'חֲסַר לֵב' שסתר את המזבח וחסרו מן בית המקדש.

"וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשׁוֹנִים" זֶה אָמוֹן (משלי כד, לא). דאיתא לקמן אמון שרף את התורה, נמצא עשה התורה כמו קמשונים דקיימי לשריפה. גם אמר לקמן אמון בא על אמו ואמרה לו כלום יש לך הנאה ממקום שבאתה ממנו? ואמר לו שהוא מתכוין להכעיס, נמצא עשה עון חמור שאין לו הנאה ממנו כמו קמשונים שאין מהם הנאה אלא הם קוץ מכאיב.

ואמר 'כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים' זֶה יְהוֹיָקִים דאמר לקמן שהתריס לדבר דברי רוח שאמר יטול אורו שאין אנו צריכין לו, וזהו חֲרוּלִים אותיות 'מלי רוח' שאמר מילין של רוח שאין בהם ממשות ולכך נענש דקבורת חמור יקבר שנדמית קבורתו לחמור והיינו 'חֲרוּלִים' בהפוך אתוון 'לְחֲמוֹרִי'.

'וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה' זֶה צִדְקִיָּהוּ שֶׁנֶּחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו והיינו דידוע מה שאמרו המקובלים ז"ל דחרבן בית המקדש היה על ידי חלון הנקרא 'יד' כמו שאיתא בספר הכונות בביאור תפלת מוסף שאומרים 'מפני היד שנשתלחה במקדשך' ונרמז זה בשם צִדְקִיָּהוּ שהוא אותיות 'קוץ היד' וידוע דהאותיות נקראים אבנים כמו שאמרו בספר יצירה שלשה אבנים בונות תשעה בתים ארבע אבנים בונות כ"ד בתים, וזהו שנאמר 'וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה' אֲבָנָיו רצונו לומר אותיות שמו שבהם רמוז ההריסה של בית המקדש שהוא סוד ה"א אחרונה וזהו נֶהֱרָסָה חלק התיבה לשתים וקרי בה 'נהרס ה"א' הוא בית המקדש שהוא בסוד ה"א.

כַּת לֵצִים דִּכְתִיב "מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים" (הושע ז, ה). נראה לי בס"ד דריש יָדוֹ רצונו לומר מקום כמו מַצִּיב לוֹ יָד (שמואל א' טו, יב) וכן יַד אַבְשָׁלֹם (שמואל ב' יח, יח) וכאן 'מָשַׁךְ יָדוֹ' רצונו לומר מקומו המיוחד למחנה שכינה.

"לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה" שֶׁלֹּא יִשְׁלוֹט בָּהֶן יֵצֶר הָרַע (תהלים צא, י). נראה לפרש על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים מן נוקבא דקליפה נמשך הפתויים של עבירות ומן זכר דקליפה נמשך רציחה ומיתה ונזקין, ולכן דריש 'רָעָה' שהיא לשון נקבה דקאי על נוקבא דקליפה שלא ישלוט יצר הרע שהוא נמשך מן נוקבא דקליפה הנקראת 'רָעָה' אבל השטן נמשך מן דוכרא דקליפה הנקרא 'רַע'.

"וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ" שֶׁלֹּא תִּמְצָא אִשְׁתְּךָ סָפֵק נִדָּה בְּשָׁעָה שֶׁתָּבֹא מִן הַדֶּרֶךְ (תהלים צא, י). הנה דריש 'נֶגַע' על נדה דאסורה אפילו בנגיעה וְנֶגַע לשון נגיעה. ומה שאמר 'סָפֵק נִדָּה' דהיינו כתם שהוא אינו מדם נדה ועל הרוב אתא מעלמא ועם כל זה צריך שתטמא אשתו מספק ואחר ראיית הכתם בחמשה ימים תמנה ז' נקיים וקודם טבילה יגיע הוסת שלה וצריכה להמתין ששה ימים ואחריהם תספר ז' נקיים ותטהר ראה כמה נתרחקה בכדי.

ומה שאמר 'שֶׁלֹּא יְהֵא לְךָ בֵּן אוֹ תַּלְמִיד שֶׁמַּקְדִּיחַ תַּבְשִׁילוֹ בָּרַבִּים' נראה לי בס"ד כי לימוד התורה הוא עונג לנפש דכתיב פִּקּוּדֵי הֳ' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב (תהלים יט, ט) ולזה אמר וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם (תהלים לז, יא) היא התורה דכתיב בה וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג, יז) וזהו שנאמר אָז תִּתְעַנַּג עַל הֳ' (ישעיה נח, יד) אז רמז לתורה שיש בה ח' דרגין כמנין אָז [8] תִּתְעַנַּג עַל הֳ' לשם שמים. אך אין ענג לנפש אלא אם כן לומד לשם שמים דאם שלא לשמה יתהפכו אותיות 'עֹנֶג' לאותיות 'נֶגַע' והמקדיח תבשילו ברבים זה עושה מצות ולומד תורה שלא לשמה, שאם לומד לשמה התורה שומרתו ולא יבא לידי כך.

וכן אֱלִישָׁע־אַחֵר הקדיח תבשילו בשביל שלמד שלא לשמה וכמו שאמרו במדרש קהלת על פסוק טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ (קהלת ז, ח) וזה הטעם גבי גחזי ודואג ואחתופל וכיוצא וזהו שאמרו 'נֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ' שלא ילמדו בניך תורה שלא לשמה ואז ממילא לא יקדיח תבשילו ברבים.

ק״ג ב

מְנַשֶּׁה הָיָה שׁוֹנֶה חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁה פָּנִים בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים כְּנֶגֶד שְׁנֵי מַלְכוּתוֹ. נראה לי בס"ד לכן נקרא מְנַשֶּׁה אותיות 'שם נ"ה' וזכה לכך כמנין שם אהי־ה ושם בוכ"ו [34+21=55] שהוא אותיות דאחר שם אהי־ה שמספרם נ"ה דהתורה נתנה לנו מעולם הבריאה שהוא סוד בינה ששם היא שם אהי־ה ולכן התורה נקראת כַּלָּה וכמו שאמרו דורשי רשומות הֲלָכָה אותיות הַכַּלָּה כי כַּלָּה גימטריא נ"ה [55] מספר אהי־ה ובוכ"ו, ולכל זה זכה קודם החטא ואחר שחטא נמצאת הכלה שהיא התורה גזולה בידו ולכן אות כ"ף של כַּלָּה נעשה אותיות 'גָּזִּי' [20] בסוד גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי (ירמיה ז, כט) וכיון דנעשה אותיות 'גָּזִּי' נמצא אותיות כַּלָּה נעשו אותיות 'גְזֵילׇה' שהתורה שנקראת כלה גזולה היא בידו עתה.

אך 'אַחְאָב זָכָה לְחֲמִשָּׁה וּשְׁמוֹנִים' כמנין גַּבְּלָן [85] כי ידוע דהחכם נקרא גַּבְּלָן כאשר פירשו במאמר והגבלן ישתומם (סנהדרין צז.) דגבלן הוא החכם ופרשתי הטעם דנקרא גַּבְּלָן כי עושה גדרים וסייגים בתורה וכל זה קודם שסרח, אך אחר שסרח ששלט בו יצר הרע נהפך לו מספר גַּבְּלָן למספר לֵב אֶבֶן [85] דהחשבון שוה וידוע שיצר הרע נקרא לֵב אֶבֶן דכתיב וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם והיינו דאות ג' של גַּבְּלָן יהיה אותיות א"ב ונמצא שם גַּבְּלָן נעשה 'לֵב אֶבֶן'.

אבל 'יָרָבְעָם זָכָה לְמֵאָה וּשְׁלֹשָׁה פָּנִים' כמנין חסד אל כי התורה נקראת חסד א־ל [103] שנתנה בסוד החסד דכתיב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים לג, ב) וכתיב תּוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ (משלי לא, כו) וגם הוא מספר מנחה [103] דכתיב וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב (בראשית מט, טו) שדרשו זה על התורה ואחר שסרח נהפך מספר ק"ג למספר 'אבק' [103] כי אות ג' נעשה א"ב והוא מספר 'דַּם נִדָּה' [85] כי עבד עבודה זרה שנמשלה לדם נדה דכתיב תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה (ישעיה ל, כב).

אָחָז וַאֲחַזְיָה וְכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּתוּב בָּהֶן "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'" לֹא חַיִּין וְלֹא נִידּוֹנִין (מלכים ב כא, טז). נראה לי הכונה דאחר מיתתן לא הכניסום לגן עדן לישב עם הצדיקים שהיושבים כולם נקראים חיין ולא נידונין בגיהנם אלא מתגלגלים בכל דור ודור ונתקנים על ידי גלגול והם נחלקים לחלקים רבים וקמא קמא שנתקן הולך לגן עדן.

ומה שאמר 'שֶׁלֹּא מָנוּ אֶת אָחָז מִפְּנֵי שֶׁמּוּטָּל בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים' נראה לי בס"ד רמז הכתוב בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו (תהלים קכו, ו) 'יָבֹא' ראשי תיבות אָחָז בֶּן יוֹתָם 'בֹּא בְרִנָּה' שיהיה לו חלק לעולם הבא כי עולם הבא היא סוד בינה שנקראת 'רנה' יען כי הוא 'נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו' שתי אלומות מצד אביו ומצד בנו חזקיהו שיש לו שתי אלומות של זכות.

גם אָחָז [16] גימטריא וַי [16] כי הרשיע והיה וי לעצמו ובזכות אביו ובנו נתקן על ידי גלגול ובטל ה'וַי' ולכן נפרדו אותיות וַי דאות יו"ד היא בראש שם אביו יוֹתָם ואות וא"ו בסוף שם בנו חִזְקִיָּהוּ כי נפרדו אותיות וַי בזכותם. גם אותיות יוֹתָם הוא 'תַּם וַי' רמז דאחז שהוא מספר 'וַי' תם ונשלם בזכות אביו יותם. גם חִזְקִיָּהוּ אותיות 'חזק הוי' דאחז שהוא מספר וי נתחזק ע"ו חזקיהו המלך ע"ה.

ובשער הגלגולים (הקדמה ל"ו) כתב וזה לשונו שמעתי ממורי ז"ל דראשי תיבות אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ (דברים לב, לח) הם 'אָחָז' והוא סוד גלגול אחז בן יותם ואיני יודע כונת הענין למה נרמז כאן עד כאן לשונו. ואנא עבדא אוסיף לרמוז בזה בס"ד 'חֵלֶב זְבָחֵימוֹ' בלתי יו"ד עולה ק"ג כמנין עֶבֶד הֳ' [102] שסופו נתקן ונעשה עבד ה' ואם תחשוב זבחימו ביו"ד [113] ככתוב יעלה מספר עֶבֶד הָאֵ־ל [112] עם הכולל והכל אחד.

והנה במדרש פרשת לך לך (מדרש רבה מב, ג) איתא למה נקרא שמו אחז? שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות וכך אמר אחז אם אין גדיים אין תישים אם אין תישים אין צאן אם אין צאן אין רועה אם אין רועה אין עולם, כך היה סבור בדעתו לומר אם אין קטנים אין תלמידים אם אין תלמידים אין חכמים אם אין חכמים אין זקנים אם אין זקנים אין נביאים אם אין נביאים אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו עליהם הדא הוא דכתיב צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי (ישעיה ח, טז) עיין שם.

ונראה כיון שחטא בדבר זה שאחז בתי מדרשות שלא ירביצו שם תורה על כן תיקון שלו צריך שיתגלגל ברב אחד המרביץ תורה בישראל באיזה דור שיהיה כדי לתקן עון זה ולזה תמצא סופי תיבות 'אֲשֶׁר חֵלֶב' הוא רַב ואות וא"ו של 'זְבָחֵימוֹ' רמז לשש בשש והבן.

גם עוד אותיות 'אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ' יהיה בהם צירוף תיבות אלו שהם 'אחז משוחרי בבל' לרמוז שיתוקן על ידי שוחרי התורה הבלולה במקרא ומשנה וגמרא.

"וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה" שֶׁהָרַג אֶת יְשַׁעְיָה (מלכים ב כא, טז). ידוע כי ישעיה היה זקנו אבי אמו לכן אמר 'דָּם נָקִי' רצונו לומר דם קין כמו דקין שפך דם אחיו שהוא קרובו כן זה שפך דם זקינו. גם נָקִי [160] גימטריא זקן [157] עם הכולל ג' אותיות. ואמר 'פֶּה לָפֶה' כי ישעיה נבלע בארז ונסרו במקום פיו ונח נפשיה בעבור שאמר בְּתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב (ישעיה ו, ה) וזהו שנאמר 'פֶּה לָפֶה' רצונו לומר פה שדבר בו גרם לו שיהרג במקום פה.

אָמוֹן בָּא עַל אִמּוֹ, דִּכְתִיב: "כִּי הוּא אָמוֹן הִרְבָּה אַשְׁמָה" (דברי הימים ב לג, כג). דריש אַשְׁמָה אותיות מֵאִשָּׁה מצד אמו שהיתה אשה או 'אש מה' והיינו מה [45] גימטריא אדם [45] וזהו 'אש אדם'. גם אַשְׁמָה 'אם שה' כי שה לשון המשכה רצונו לומר משך אמו אצלו לשכב עמה.

שֶׁחָקַק שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה עַל אַמָּתוֹ. נראה דריש תיבת 'עָלָיו' (דברי הימים ב לג, כג) 'על יו' זו האמה שהיא סוד וא"ו והעטרה היא סוד יו"ד כנודע.

מִפְּנֵי מָה לֹא מָנוּ אֶת מִיכָה מִפְּנֵי שֶׁפִּתּוֹ מְצוּיָה לְעוֹבְרֵי דְרָכִים (זכריה י, יא). הא דאהניה ליה מצוה זו להכריע עבירות חמורות של עבודה זרה דהוי מומר לכל התורה כולה היינו דמזדמן בזה שיחיה נפשות עוברים ושבים שהם צדיקים והיו צריכין למות מחמת רעבון ונעשה גרמא לחיותם וחיו שנים ועשו מצות מרובות.

גְּדוֹלָה לְגִימָה שֶׁהִרְחִיקָה שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת מִיִּשְׂרָאֵל (דברים כג, ה). הא דקרי לה לְגִימָה ולא קרי לה אֲכִילָה, נראה לי בס"ד לְגִימָה אותיות הַגִּימֶל כי הצדקה רמוזה באות הגימל שהוא רצונו לומר גמול דלים כנזכר בגמרא (שבת קד.).

ואומרו 'מַרְחֶקֶת אֶת הַקְּרוֹבִים' רצונו לומר דרגא דשקר דאותיותיו קרובים 'וּמְקָרֶבֶת אֶת הָרְחוֹקִים' דרגא דאמת דאותיותיו רחוקים א' בראש מ'ם באמצע תי"ו בסוף.

ק״ד א

אוּכְלָא דְּקַצְרֵי סְחַף אַרֵישֵׁיהּ וַחֲלַף. נראה לי בס"ד נזדמן כך מן השמים לרמוז שיתוקן על ידי גלגולים הרבה שהנקבים הם עגולים כמו גלגל שהוא עגול וגלגול הוא לשון גלגל וגם עוד בנקבים שהם מזלפים מים יש בזה רמז על הגלגולים שהם מזדלפים מן מימי החסד כדי לקבל את המגולגל בתשובה.

ולכן אמר לו אותה שעה 'הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא' (ישעיהו ז, ד) שבשרו לפי דרכו אל ירא פן יכתב מאותם שאין להם חלק לעולם הבא כי יש בידך שתי מיני זכיות אחד מצד אביך ואחד מצד בנך ולכן אמר לו השם יתברך לישעיה הנביא ע"ה 'צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז' (ישעיהו ז, ג) כי לפני אותיות אָחָז יש אותיות בֶּטַח על דרך מה שאמר הכתוב בפרשת בחקותי וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם (ויקרא כו, ה) ורמז לו שיתן לו הבטחה על העתיד כאמור.

דִּילְמָא הַאי גּוּלְגָּלְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָקִים (ירמיה כב, יט). נראה נגזר בזיון זה על הגלגולת על אשר העיז לבזות בדבריו באור החמה שאמר 'יִטּוֹל אוֹרוֹ דְּאֵין אָנוּ צְרִיכִין לוֹ' ומאחר דהחמה עשויה גלגל לכך נתבזה בזיון זה בגלגולת שלו וסוף נשרפה בחום האש.

והא דנגזר עליו שלא יקבר כי הוא אמר הארץ וכסף וזהב שבה שלו הם ואין צריך להחזיק טובה על זאת, לכן עתה אפילו עפר הארץ ניטל ממנו שלא זכה להקבר בעפר הארץ.

בִּשְׁבִיל "הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי" "מָה אוֹת". נראה לי בס"ד הא דתלה זה בזה מפני שאם לא היה משבח עצמו בכך היה זוכה דהנבואה שהגיד לו ישעיה הנביא ע"ה בדבר רפואתו היתה נגלית אליו עצמו וממילא לא היה צריך לשאול אות מן ישעיה כיון דהוא עצמו נתנבא בכך, נמצא בשביל שאמר 'הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי' (מלכים ב כ, ג) לא נתנבא הוא עצמו בכך ועל ידי כך שאל 'מָה אוֹת' (ישעיה לח, כב) וכיון דשאל 'מָה אוֹת' ונעשה לו האות נסתבב 'נָכְרִים אָכְלוּ עַל שׁוּלְחָנוֹ' כי על ידי האות שנעשה בנס פלאי במהלך השמש נתפלא מלך בבל ועל ידי כך שלח לו אנשים לדרוש בשלומו ואז אכלו על שלחנו ואם לא היה האות איך היו שרי מלך בבל באים אצלו ואוכלים על שלחנו.

בִּשְׁבִיל שֶׁנָּכְרִים אָכְלוּ עַל שׁוּלְחָנוֹ גָּרַם גָּלוּת לְבָנָיו (מלכים ב כ, ח). נראה דהוה מדה כנגד מדה דכתיב בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ (תהלים קכח, ג) ועתה שהיו נכרים סביב לשלחנו במקום בניו, גלו בניו אצל נכרים.

מַאי "בֵּית־נְכֹאתָהּ"? אִשְׁתּוֹ, הִשְׁקְתָה עֲלֵיהֶם (מלכים ב כ, ח) (ישעיהו לט, ב). נראה דריש נכאתה את כנה כמו וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ (תהלים פ, טז) דהאשה נחשבת כנה אצל בעלה. ברם קשא מאי סלקא דעתיה דחזקיהו לעשות דבר זה?

ונראה כונתו לטובה שצפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לגלות לבבל ונשיהם יהיו שבויות שם לשמש האויבים כשפחות ויבוזו את ממונם וחשב לעשות דבר זה שאשתו שהיא מלכתא ושקולה כנגד כל נשים של ישראל תשמש לאלו השרים שבאו מבבל אולי בזה יספיק לבטל הגזרה מעל נשי ישראל בגלות, וגם הראם אוצרות של ממון אולי זה יספיק לבטל גזרה של בזוז ממונם. אך השם יתברך לא היה לו רצון וכמו שנאמר וְאַתְּ שַׂמְתְּ אֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים לְרֹאשׁ (ירמיה יג, כא) שעשה לסטרא אחרא תגבורת בדבר זה יותר.

זַיִן אוֹכֵל זַיִן הֶרְאָה לָהֶן (ישעיהו לט, ב) (מלכים ב כ, ח). פירוש ברזל דשליט בברזל. ונראה לי בס"ד דידוע אומות העולם נמשלו לברזל החותך וממית שהם קשים לישראל כברזל אך כל ישראל יצאו מן רחל ולאה ובלהה וזלפה אשר הם ראשי תיבות בַּרְזֶל שהוא בִּלְהָה רָחֵל זִלְפָּה לֵאָה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל.

ובזה מובן טעמו של חזקיהו המלך ע"ה שהראה להם ברזל השולט בברזל לרמוז להם כי ישראל שיצאו מן הברזל ישלטו באומות הקשים כברזל אך הקליפה חשבה הרמז להפך.

אֲנִי אָמַרְתִּי "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד" (דברים לג, כח). נראה לי בס"ד דָד רמז לתורה שיש בה ח' דרגין שהם ארבע וארבע: כשר ופסול, טמא וטהור, אסור ומותר, חייב וזכאי. ולכן כתיב בה דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת (משלי ה, יט) וזהו שנאמר אֲנִי אָמַרְתִּי 'וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל' בקבע ותמידות 'בָּדָד' הבי"ת שמוש שיהיו תמידין וקבועים בתורה שהיא דָד ועכשיו שפרשו מן התורה יהיו בָּדָד מוֹשָׁבָם.

או יובן בס"ד אֲנִי אָמַרְתִּי 'וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד' כלומר אשפיע להם טובה בלי יגיעה שאין צריך להם יגיעה באפיה ובישול שתוציא הארץ גלוסקאות ואדם מביא ענבה אחת ונוקב אותה לעשות לה פה להוציא מתוכה יין ומסתפק ממנה כפטס הגדול וזהו כדמיון הדד שאין צריך לעשות לו תיקון ובישול ואין ביניקה שלו שום יגיעה וזהו 'וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח' בלי יגיעה בטובה שהיא כאלו מונחת 'בָּדָד' ועכשיו שחטאו יהיה 'מוֹשָׁבָם בָּדָד'.

אי נמי אֲנִי אָמַרְתִּי 'יִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד' בשני דלתין של שם שד־י ושם אדנ־י וגם יתוקן מ"ם סתומה של לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה (ישעיה ט, ו) שתהיה שני דלתין שבזה יהיה להם השפעה שלימה.

שֶׁהָיוּ מַשִּׂיאִין קְטַנָּה לְגָדוֹל וּגְדוֹלָה לְקָטָן. קשא היכא רמוז בכתוב התחברות זו של קטן עם גדולה או להיפך, כי בקרא מפורש שהעיר היתה רבתי במספר אנשיה, והיכא רמיז התחברות קטנה עם גדול או להפך? ונראה לי בס"ד דריש עִיר (איכה א, א) לשון עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת (זכריה ט, ט) שהיא ילד קטן משיאין ומחברין אותו עם אשה רבתי שבעם וממילא נלמד שהיו עושין להפך גם כן דחד טעמא להו .

כְּאַלְמָנָה, וְלֹא אַלְמָנָה מַמָּשׁ (איכה א, א). ועוד אתמר כיוצא בזה על פסוק הָיָה אֲדֹנָ־י כְּאוֹיֵב (איכה ב, ה) בכף הדמיון שאמרו רבותינו ז"ל לולי כ"ף זה לא נשאר משונאי ישראל שריד ופליט.

ובזה פרשתי בס"ד 'קוֹל בַּת צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ' (ירמיה ד, לא) רצונו לומר בעת שתתייפח לקונן במגילת איכה, תפרש כפיה היטב אותיות הכפי"ן של 'כְּאַלְמָנָה' ושל 'כְּאוֹיֵב' כדי שיהיה ניכר ויוצא כ"ף הדמיון שלא יהיה משמע ממש ח"ו.

כָּל מָקוֹם שֶׁהוֹלְכִים נַעֲשִׂין שָׂרִים לַאֲדוֹנֵיהֶן. נראה לכך אפקינהו בתואר שרים כדכתיב 'שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת' (איכה א, א) כי שָׂרִים בהפוך אתוון רָשִׁים לומר בתחלה כששבו אותם היו רָשִׁים אך מחמת גודל חכמתם נעשו שרים שנהפכו אותיות רָשִׁים לאותיות שָׂרִים שֶׁהָ'רָשׁ' נעשה שַׂר.

ק״ד ב

בָּא וּנְשָׁקָן עַל רֹאשָן וֶהֱבִיאָן לְבֵיתָן וְעָשָׂה לָהֶן סְעוּדָה גְּדוֹלָה, וְהָיָה מְרַקֵּד לִפְנֵיהֶם. קשא למה נשק את שניהם והלא רק אותו שאמר לחבירו 'גָּמָל שֶׁמְּהַלֵּךְ לְפָנֵינוּ' הוא החכם וינשק אותו בלבד?

ונראה לי כי הן אמת אחד מהם אמר דברים אלו בתחלה אך אחר שאמר להם השבאי 'עַם קְשֵׁה עוֹרֶף! מֵאַיִן אַתֶּם יוֹדְעִין?' אז שניהם השיבו לו תשובה זו של חכמה דהא כתוב 'אָמְרוּ לוֹ' לשון רבים ששניהם דברו ביחד ונמצא שגם השני הוא חכם ומבין בחכמה שכיון וידע כל זה מחכמתו ולכן נשק את שניהם. ויתכן הם נתכוונו מתחילה להראות חכמתם כי ידעו שהשבאי בער ולא ידע ונתכוון האחד לומר דברים אלו לחבירו כדי שהשבאי ירגז על הדברים האלה וישיבו לו שניהם תשובה של חכמה.

ומה שאמר שֶׁ'עָשָׂה לָהֶם סְעוּדָה גְּדוֹלָה' נראה הכונה באומרו גדולה היינו שיש בה שתיה של יין כדי שיתעורר לבם לדבר דברי חכמה וישמע חכמתם וכמו שאמר רבי 'הבו חמרא לדרדקי כי היכי דלימרו מילי' וכן אמרו 'נכנס יין יצא סוד' (סנהדרין לח.) ובודאי בתוך הסעודה אבסום ושמע מהם דברי חכמה שהתפלא בהם הרבה ועל כן אחר הסעודה פטרם לשלום.

וְאָמַר: בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, וְנָתַן לָהֶם מֵחָכְמָתוֹ. הא דנקיט 'זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם' ולא אמר 'זַרְעוֹ שֶׁל יַעֲקֹב' דעשיו וישמעאל גם כן נקראים 'זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם', נראה לי משום דאברהם ראש האבות.

ועוד דאברהם אבינו ע"ה תתייחס לו החכמה כי הוא הראשון אשר הכיר את בוראו והאירה לו החכמה מתוך החשך כי בין הפתאים פתאום ככוכב זרח והוא אשר לימד חכמה ובינה לזרעו ולכל אנשי דורו דכתיב כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ הֳ' (בראשית יח, יט) ולכן כיון דעתה בא לשבח את ישראל בחכמה קראם זרע אברהם כי הוא זקן הראשון שקנה חכמה כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים (בראשית כד, א).

ועל דרך הסוד הוא אשר תיקן מוח חכמה בפרצוף המוחין וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים פרשת לך לך לכן מן השמים שמו בפיו דברים אלו בענין זה.

"בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה" שְׁתֵּי בְכִיּוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד עַל מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, וְאֶחָד עַל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי (במדבר יד, א) (איכה א, ב). נראה לי בס"ד לכך אמר 'בַּלַּיְלָה' דאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה ב, ב) כָּל דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ 'לִי' אֵינוֹ זָז לְעוֹלָם לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא לָעוֹלָם הַבָּא, וחד מיניהו 'מִקְדָּשׁ' דכתיב וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כה, ח) נמצא מקדש ראשון 'לִי' ומקדש שני 'לִי' מיהו כיון דמקדש שני חסר חמשה דברים ממקדש ראשון לכן תחסר יו"ד של חמשה ותהיה ה' הרי 'לִי' נעשה 'לָהּ' ונמצא מקדש ראשון 'לִי' ומקדש שני 'לָהּ' הרי 'לַּיְלָה' ולזה אמר 'בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה' על מקדש ראשון ומקדש שני, זה 'לִי' וזה 'לָהּ' גם מפיק לשני מקדשים ממה שנאמר 'בַּלַּיְלָה' ולא אמר 'בָּכֹה תִבְכֶּה הַלַּיְלָה' אלא אמר 'בַּלַּיְלָה' ב' לילה דהיינו שני לילות של תשעה באב אחד על מקדש ראשון ואחד על מקדש שני.

בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם, אֶקְבַּע לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת (במדבר יד, א) (איכה א, ב). מקשים מה ענין זה לזה? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל אם היה משה רבינו ע"ה נכנס לארץ ישראל לא היה נחרב בית המקדש ולא היו ישראל גולין. גם אמרו רבותינו ז"ל במדרש פטירת משה רבינו ע"ה במדבר היתה בשביל גזרת דור המדבר שנגזר עליהם 'בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ' (במדבר יד, לה) ואין להם כניסה לארץ ישראל גם אחר תחיית המתים לכן נפטר משה רבינו ע"ה במדבר כדי שיביאם לעתיד. נמצא בכיה של אותה הלילה סיבבה לדור המדבר שנגזר עליהם 'בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ' וזו סיבה שחרב בית המקדש וגלו ישראל שאם היה נכנס לא היה חרבן בית המקדש ולא היו גולין ישראל.

"וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ" אָמַר רָבָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּאִשָּׁה שֶׁבּוֹכָה עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ (איכה א, ב). פירש רש"י ז"ל דריש לֶחֱיָהּ לשון ליחות ונערות. ועוד נראה לי בס"ד לֶחֱיָהּ 'חל י־ה' כי בעת נשואין חל שם י־ה על אשה ובעלה וכשהביא בן ובת נשלם אותיות ו"ה, נמצא נשואין שבה תהיה שמחת האשה בבעל נעוריה חל בהם תיקון שם י־ה וזהו לֶחֱיָהּ 'חל י־ה'.

או יובן בס"ד לֶחֱיָהּ אותיות 'חי לה' דאמרו רבותינו ז"ל בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה (משנה אבות ה, כא) גם שניהם נקראים בתואר אָדָם שהוא מספר קטן תשעה [1+4+4=9] וב' פעמים תשעה הוא ח"י [18].

כָּל הַמֵּצֵר לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשָׂה רֹאשׁ (איכה א, ה) (ישעיהו ח, כג). נראה הטעם דאמרו רבותינו ז"ל (פסחים פז:) צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שפזרם במלכיות שאם היו גולין כולם אצל מלך אחד היה הורג אותם אך עתה שיש מן ישראל אצל מלכים אחרים חושש ההורג דקרו ליה 'מלכתא קטיעא' ולכך אינו הורג היהודים אשר במלכותו. ואם היה זה המלך שגלו אצלו קטן ושפל לא היה חושש פן קרו ליה 'מלכותא קטיעא' יען כי הוא אינו מלך חשוב כל כך שיקפיד בזה ולכן נעשה ראש גדול המלכים דאז אם יהרוג הכל וקורין אותו 'מלכתא קטיעא' יקפיד בכך מאד לפי כבוד מלכותו דהא בלאו הכי אית ביה מילי דקטיעי כמה וכמה.

ומה שאמר 'כָּל הַמֵּצִיק לְיִשְׂרָאֵל אֵינוֹ עָיֵף' גם זה לטובת ישראל דאם עיף תקצר רוחו מצד עייפותו ויכלם ח"ו. או יובן אומרו 'אֵינוֹ עָיֵף' רצונו לומר אינו שופך דמים מצד הכוכב שלו כי מאן דנולד במאדים שופך דמים כנזכר בגמרא (שבת קנו.) ואמרו רבותינו ז"ל אין עיף אלא שופך דמים דכתיב 'עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים' (ירמיהו ד, לא) ואם יהיה מצד הכוכב שלו שופך דמים אז יעלה על לבו לכלותם ח"ו כי מזגו מצד הכוכב היה מכריחו לכן ימסרם ביד מלך שטבעו מצד הכוכב הוא להפך שקשה עליו שפיכות דמים.

כָּל הָאוֹכֵל מִלַּחְמָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל טוֹעֵם טַעַם לֶחֶם (תהלים יד, ד). נראה לי נקט לֶחֶם כדי לכלול בו הנאת אכילה והנאת תשמיש כי גם האשה נקראת לֶחֶם כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל (בראשית לט, ו) ואמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה כב:) אפילו בהמתן של ישראל חביבה עליהם יותר מנשותיהם.

עֲשָׂאוּנִי כְּעוֹבְרֵי עַל דָּת . פירוש כתיב עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה (תהלים פט, ג) שקיום העולם הוא על חסד שעושים בני אדם זה בזה לתת לחם לרעבים ולהחזיק ידי עני ואביון ולכן החסד נקרא בשם דֶּרֶךְ אֶרֶץ כי הארץ נבנית ומתקיימת על החסד ולכן נקרא גם כן החסד בשם דָּת כי הוא דת הנוהג בארץ הלזו דאי אפשר להתקיים בלעדו. וזה הדת של הארץ שהוא דרך שלה, עברו עליו בסדום שהיו אכזרים וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה (יחזקאל טז, מט). ולכן כל אותם שאינם עושים גמילות חסדים נקראים עֹבְרֵי דֶרֶךְ כי אמרו בגמרא דמציעא (בבא מציעא ל:) בפסוק וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ (שמות יח, כ) 'אֶת הַדֶּרֶךְ' זו גמילות חסדים שנאמר וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו (דברים כח, ט) עיין שם.

והנה מצינו שהקדוש ברוך הוא דן את סדום באש וגפרית (בראשית יט, כד) והטעם כי היה להם אכזריות ועברו דרך זו גמילות חסדים וכל האכזריות תהיה בבני אדם מתגבורת יסוד האש שבהם ולכן מדה כנגד מדה דן אותם באש וגפרית ואמרה ציון בעד ישראל 'לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ' (איכה א, יב) רצונו לומר אתם עֹבְרֵי דֶרֶךְ שיש לכם מדת סדום שלא היה אצלם גמילות חסדים המכונית בשם דֶּרֶךְ לא יבא עליכם כאשר בא עלי אשר דן אותי כדין סדום שהביא עליהם אש וגפרית. וכן בישראל כתיב 'שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי' (איכה א, יג) אך כיון שבסדום היה אש וגפרית ובישראל היה אש בלבד דכתיב 'שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי' לכך אמרה 'עֲשָׂאוּנִי כִּסְדוֹם' בכ"ף הדמיון שלא שלח בציון אש וגפרית כמו סדום ממש.

כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: נִפְסְלָה מַטְבֵּעַ זוֹ (איכה א, טו). פירוש נפסלה שנמחית צורתה ואינה יוצאה בהוצאה אלא צריך להתיכה לעשות לה צורה חדשה כן אבירי לא נשאר להם מלבוש הנשמה באופן שאפשר לתקנו אלא צריך להתיכו ולהחליפו מחדש על דרך מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בכונת מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים ובכונת הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ עיין שם, וכן הוא אומר לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי (תהלים נא, יב).

ובמדרש איתא (קהלת רבה יב, ז) אם זכיתם הייתם קורין בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה (במדבר כ, יט) ועכשיו אתם קורין סִלָּה אֲדֹנָ־י כָל אַבִּירַי (איכה א, טו) ונראה לפרש בס"ד דידוע התורה נקראת תְּרוּמָה שהוא אותיות תּוֹרָה מ' כמו שכתב בעל הטורים (שמות כה, ב) כלומר תורה שניתנה בארבעים יום, וזהו אם זכיתם הייתם קורין 'בַּמְסִלָּה' שהיא התורה שאנו לומדים ומורה לנו הדרך אשר נלך בו 'נַעֲלֶה' ועכשיו לא זכיתם נסתלקה אות מ"ם הרומזת לתורה שנתנה בארבעים יום ונשאר 'בַּמְסִלָּה' אותיות 'סִלָּה' לכך קורין סִלָּה אֲדֹנָ־י כָל אַבִּירַי.

"הֳ' לֹא קָרָאוּ" רַב אָמַר: אֵלּוּ הַדַּיָּינִין (תהלים יד, ד). נראה לי בס"ד קריאת שם הוי־ה הוא בשם אדנ־י שהוא אותיות 'דינא' המתעלה על ידי דינא דאמת שידונו הדיינים והם חטאו בדינא שדנו שקר אם כן פגמו בשם אדנ־י ולכך שם הוי־ה לֹא קָרָאוּ, לא עשו לו קריאה בשם אדנ־י מאחר שפגמו בו.

גם עוד יש לומר ששם הוי־ה מצינו שנקרא בשם אלקים כי כל מקום דכתיב אדנ־י הוי־ה נקרא אדנ־י אלקים כמו אֲדֹנָ־י אֱלֹקִים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה (בראשית טו, ח) שכתוב אדנ־י הוי־ה ונקרא אדנ־י אלקים וכן אֲדֹנָ־י הֲוָיָ־ה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ (דברים ג, כד) וכיוצא בזה שקורין שם הוי־ה בשם אלקים וידוע ששם אֱלֹקִים נקראו הדיינים דכתיב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹקִים (שמות כב, ז) וכן אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל (שמות כב, כז) וכל זה אם ידונו דין אמת ולכן אלו הדיינים שהם דנים שקר אין להם שם זה של אֱלֹקִים דאין ראויים לקרותם אֱלֹקִים.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵלּוּ מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת (תהלים יד, ד). נראה כי המלמד נקרא בשם אלוף דכתיב וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נה, יד) וידוע שהקדוש ברוך הוא נקרא אלופו של עולם נמצא המלמד תנוקות נקרא בשם הקדוש ברוך הוא כי גם הוא נקרא בשם אלוף ולכן על אלו המלמדים שעושין מלאכת ה' רמיה דאז אין ראויים לקרותם בשם אלוף לכך אמר הֳ' לֹא קָרָאוּ עליהם, רצונו לומר השם שנקרא אלופו של עולם לא קראו אותו עליהם.

בִּקְּשׁוּ עוֹד לִמְנוֹת אֶחָד בָּאָתָהּ דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל אָבִיו וְנִשְׁתַּטְּחָה לִפְנֵיהֶם וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלֶיהָ (משלי כב, כט) (איוב לד, לג). הדבר יפלא איך תבא דיוקנו של אביו ולא ישגיחו? ואיך תבא אש משמים ולא ישגיחו? ואיך תצא בת קול פעם ראשונה ולא ישגיחו עד שיצאה פעם שנית ואמרה 'הֲמֵעִמְּךָ יְשַׁלְּמֶנָּה' עד ששתקו ולא מנו אותו?

ונראה לי בס"ד כי ידוע דהם היו אנשי כנסת הגדולה וכמו שאמר לעיל 'מִי מְנָאָן? אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה' שהיו כולם בעלי רוח הקודש והם יודעים מעלתו של שלמה המלך ע"ה נשגבה וגדולה מאד והיה צדיק ובעל רוח הקודש וחלילה להם לחשוב עליו כזאת למנותו עם אלה שאין להם חלק לעולם הבא! אך המה ראו שכתוב בו לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי הֳ' (מלכים א' יא, ו) והגם שהם ידעו שנכתב עליו כך מפני שלא מיחה בנשיו וכמו שאמרו על רבי אלעזר בן עזריה פרתו היתה יוצאה ברצועה (משנה שבת ה, ד) ואתמר בגמרא לא שלו היתה אלא של שכנתו (שבת נד:) היתה והואיל ולא מיחה בה נקראת על שמו, אך הם חשו מאיש שוגה ופתי דלא דריש לקרא הכי ויאמר מה הפרש בינו לבין אותם שאין להם חלק, כי בו כתוב כך ובם כתוב כך? ולכן נתקנאו לכבודו ודברו בו למנותו עמהם כי ידעו ברוח הקודש מן השמים נלחמים בעבורו ותתברר מעלתו על ידי שמים ואז יסגר פיהם של המדברים עליו תועה.

וכן היה כאשר דברו באותם אנשים ומנו אותם דברו ביניהם למנות גם את שלמה המלך ע"ה ובאה דיוקנו של אביו ולא השגיחו כי רצו שיעשה לו הקדוש ברוך הוא אות אחר וכן היה שירדה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם וגם כן לא השגיחו כי רצו שיעשה לו הקדוש ברוך הוא עוד אות אחר וכן היה שיצאה בת קול ואמרה ודברה במעלתו (משלי כב, כט) חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר וכו' וגם כן לא השגיחו שרצו שיתפרסם הדבר עוד יותר באות אחר וכן היה שחזרה בת קול ואמרה מה לכם עמו 'הֲמֵעִמְּךָ יְשַׁלְּמֶנָּה כִּי מָאַסְתָּ כִּי אַתָּה תִבְחַר וְלֹא אָנִי' בתמיה! וכשראו שכל האותות האלה נעשו לכבודו שלא יהיה נמנה אז שתקו והודו שלא למנותו ובזה נסתם פיהם של כל המהררים אחריו ומטילים בו דופי ונתבטלה לזות שפתים מאותו צדיק ודו"ק.

יָצָאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: "חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים" (משלי כב, כט). נראה לי בס"ד כונה עמוקה יש בדברים אלו על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל הנאמר עליו 'מְזֻמָּן לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא' הוא גדול מאד ועליון למעלה שממשיך מוחין לה"א ראשונה בינה שנקראת עולם הבא. והנאמר עליו 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא' הוא עולה בבינה שנקראת עולם הבא ולא יעלה יותר. והנאמר עליו 'יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא' הוא מעלה בבינה אבל אינו יכול לעלות לבדו אלא בסיוע צדיק אחר עמו והנאמר עליו 'אֵין לוֹ חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא' הכונה ישאר במלכות שהיא ה"א אחרונה ולא יוכל לעלות יותר מזאת הבחינה עד כאן דבריו.

ולפי זה כיון שרצו למנותו עם אותם שאין להם חלק לעולם הבא שנשארים למטה במלכות שהיא סופה דכל דרגין שהיא קרובה וסמוכה לקליפה מקום החושך על כן אָמְרָה בַּת קוֹל לָהֶם טועין אתם במקומו כי הוא 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא' אשר הוא 'לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב' שהוא בבינה שהיא למעלה מן המלכות 'בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים' שחשבתם שהוא במלכות דוקא שהיא למעלה ממקום החושך שהם הקליפות שנקראים חֲשֻׁכִּים. ועיין בכונות רבינו הרש"ש ז"ל בסליחות כי ב'אִדְכַּר לָן צְלותֵהּ דִּשְׁלמה מַלְכָּא' ציין יסוד דאימא ודו"ק.

יָצָאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה: "הֲמֵעִמְּךָ יְשַׁלְּמֶנָּה כִּי מָאַסְתָּ כִּי אַתָּה תִבְחַר וְלֹא אָנִי" (איוב לד, לג). נראה לי בס"ד הכונה התנ"ך צריך להיות כ"ד ספרים כנגד כ"ד צרופי שם אדנ־י וכ"ד קשוטי כלה ואם אתם רוצים למנותו אם כן צריך להוציא שלשה ספרים מן הכ"ד שהם שיר השירים ומשלי וקהלת ומי ישלים המחסור הזה, 'הֲמֵעִמְּךָ יְשַׁלְּמֶנָּה'? או יובן 'הֲמֵעִמְּךָ יְשַׁלֵּם הֵ"א' הם ה' מגילות שבכללם שיר השירים וקהלת.

כּוּלָּם בָּאִין לָעוֹלָם הַבָּא, "לִי גִּלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה" זֶה אַחְאָב שֶׁנָּפַל בְּרָמוֹת גִּלְעָד (תהלים ס, ט). נראה לי בס"ד נקיט בכלהו 'לִי' כי עולם הבא היא סוד בינה הנקראת לִי בסוד 'בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה' (משנה אבות ה, כא) וְאֶפְרַיִם מָעוֹז 'רֹאשִׁי', 'אשר יו"ד' כי הבינה נקראת אשר של יו"ד שהיא חכמה. גם 'רֹאשִׁי' אותיות 'אַשְׁרֵי' היא הבינה יְהוּדָה מְחֹקְקִי, 'מחוקק יו"ד' כי יו"ד חכמה אבא הוא אומר, והבינה שהיא אימא חוקקת כמו שאמרו בזוהר הקדוש בסוד מעשה בראשית דאימא הוות אומנא אבא גוזר ואימא עביד וכמו שאמר בריה דרב ספרא, ונמצא הבינה נקראת מחוקק של יו"ד שהיא חכמה. מוֹאָב סִיר 'רַחְצִי' אותיות 'חצר יו"ד' שהבינה היא סוד חצר לחכמה שנקראת יו"ד דכתיב וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן (בראשית ב, י) 'עֵדֶן' חכמה והיא בתוך הגן שהוא בינה וכן אומרו 'אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי' סוד הבינה כמו שאמר רבינו (בשער הכונות דף ה' ע"ג) בענין קשירת המנעלים מה שצריך לכוין בזה הוא כי הנה אימא עלאה היא המנעלת את זו"ן [זעיר ונוקבא] בניה וכו' עיין שם.

ק״ה א

אָמַר לָהֶן עָלַי לַעֲשׂוֹתָם רֵיעִים זֶה לָזֶה (ירמיהו ח, ה). קשא איך יעשם ריעים, והלא בקש הקדוש ברוך הוא מדוד המלך ע"ה שיקבל ברצונו הטוב להביא את דואג לעולם הבא ולא רצה?

ונראה לי בס"ד גופו של דואג הוא העיקר בחטא שחטא לדוד המלך ע"ה בלשון הרע וממילא נפגמה גם נפש שלו והנה בתחיית המתים על ידי טל התחיה ישתנה הגוף למעליותא ויהיה בריה חדשה ואז גם הנפש תתחדש כי נקשרת עם גוף זה החדש ואז יאמר הקדוש ברוך הוא אין זה הגוף שחטא לך כי הוא חדש וגם הנפש הנקשרת בו תתחדש ממילא ועל כן יהיו רעים, ומאחר דחדוש זה יהיה על ידי טל התחייה הנמשך משם כוז"ו שהוא אותיות הסמוכים לשם הוי־ה לזה אמר 'עָלַי לַעֲשׂוֹתָם רֵיעִים' כלומר כשם שהוא עָלַי רצונו לומר הסמוך לשמי כי 'עַל' רצונו לומר סמוך שבו יתחדשו הגופים להיות בריה חדשה בו אעשם ריעים זה לזה.

תְּשׁוּבָה נִצַּחַת הֱשִׁיבָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְנָבִיא (ירמיהו ח, ה). הקשו מהרש"א והרי"ף ז"ל הא קאמר שחזרו והודו ואיך קרי לתשובתם 'תְּשׁוּבָה נִצַּחַת'?

ונראה לי בס"ד כי ישראל לא הבינו דברי הנביא בתחלה על אמיתותם ולפי הבנתם בדבריו השיבו לו תשובה נצחת שהבינו דברי הנביא דקאמר להו 'אֲבוֹתֵיכֶם שֶׁחָטְאוּ הֵיכָן הֵם?' כלומר אינם חיים וקיימים בעולם הזה דהא מתו ונפטרו מעולם הזה כי לא לעולם חסן. והשיבו לו 'תְּשׁוּבָה נִצַּחַת' דגם נביאים שלא חטאו אינם חיים וקיימים בעולם הזה דהא מתו ונפטרו מעולם הזה. ואחר כך פירש הנביא דבריו ואמר להם, כונתי לאמר אבותיכם אף על פי שחטאו לא עמדו במרדם ולא מתו במרדם אלא בחיי חיותם חזרו והודו שהצדיקו עליהם את הדין ואיך אתם עודכם עומדים במרדכם ותביטו ותראו כי אבותיכם עומדים עתה בתשובה וכן תעשו אתם כמותם!

ומה שאמרו 'עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ וְאִשָּׁה שֶׁגֵּרְשָׁהּ בַּעְלָהּ' צריך להבין למה נקטי תרי דמיונות לעבד ואשה, וסגי בחד? ונראה דנקטי עבד כנגד הגוף ואשה כנגד הנשמה שכונתם לפטור את שניהם מן הדין.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנָבִיא, לֵךְ אֱמוֹר לָהֶן: אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם (ישעיהו נ, א). מקשים והלא הם אמרו 'עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ' והוה ליה להשיב גם על זאת איזה שטר מכירה שמכרתי אתכם? ועוד קשא דהוה ליה למימר 'מִי נוֹשֶׁה בִּי שֶׁמָּכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ' דלשון 'מִי מִנּוֹשַׁי' משמע שיש נושים בו ח"ו ואומר להם מי זה הוא מן הנושים? ועוד קשא כיון דאמר 'הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם' נמצא היה מכירה על כל פנים ואם כן הדרא טענת ישראל לדוכתא 'עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ כְּלוּם יֵשׁ לָזֶה עַל זֶה כְּלוּם'?

ונראה לי בס"ד דהא כתיב מַלְוֵה הֳ' חוֹנֵן דָּל (משלי יט, יז) נמצא כל אדם שעושה טובה לחבירו לכבוד השם יתברך נחשב כאלו עושה להקדוש ברוך הוא כביכול יען כי הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר בריה וכיון שעשה האדם איזה דבר לכבודו יתברך גוזר לו שכר תכף ומיד וכיון שגוזר לו שכר אז מעת שגוזר לו השכר עד שיתנו לו נחשב 'מַלְוֵה' וכשנותן לו הטובה שגזר לו זה נקרא תשלומין שעל זה נאמר וּלְךָ אֲדֹנָ־י חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ (תהלים סב, יג) וכן אמר הכתוב וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ (דברים ז, י).

והנה ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל לעיל [דף צו.] בשכר ארבעה פסיעות שרץ נבוכדנצר בשביל כבודו יתברך להחזיר השליח כדי לתקן המכתב זכה שישלוט בישראל וישתעבדו תחת ידו. וכן אמרו על פרעה בשכר שלוה את אברהם אבינו ע"ה נשתעבדו ישראל אצלו. וכן כל מלך שנתן לו השם יתברך שליטה יתירה בעולם היה זה שילום בעבור איזה טוב שעשה וכל אלו נחשבים נושים מעת שגזר להם הטובה בשכרם עד זמן שיקבלו אותה.

וידוע כי ישעיה הנביא ע"ה וירמיה הנביא ע"ה שניהם נתנבאו בפירוש על נבוכדנצר שישלוט בישראל וישתעבדו תחת ידו ונכתבו בספר דברי נבואתם ואין לך שטר מכירה יותר מספרי הנביאים שכל נבואה זו שנכתבה בספר הנביא היא ביד נבוכדנצר כמו שטר מכירה.

ולכן לא אמר לו הקדוש ברוך הוא 'אֵיזֶה סֵפֶר מְכִירָה שֶׁמָּכַרְתִּי אִמְּכֶם' דהא מכירתם לנבוכדנצר כתובה בספרי הנביאים הנזכרים וכן לא אמר 'מִי נוֹשֶׁה בִּי שֶׁמָּכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ' דהא נבוכדנצר חשיב נושה אח שגזר הקדוש ברוך הוא שישלוט בישראל וישעבדם תחת ידו שדבר זה גזר אותו מעת שרץ ד' פסיעות לשלם לו שכרו ולכך לא אמר 'מִי נוֹשֶׁה בִּי'.

אלא אמר 'מִי מִנּוֹשַׁי שֶׁמָּכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ' כלומר אף על פי שכל אותם שגזרתי להם שליטה עליכם נחשבים נּוֹשַׁי בשביל דבורי שהבטחתי אותם הנה הביטו וראו מי הוא זה מִנּוֹשַׁי שמכרתי אתכם לו? הלא הוא היה נבוכדנצר אשר גזרתי בדברי בספרי הנביאים שישעבד אתכם! ותראו שזה נבוכדנצר שמכרתי אתכם לו, קראתי לו 'עַבְדִּי' כדי להודיע שאף על פי שמכרתי אתכם לו אין כאן מכר גמור ולא קנה אתכם במכירה זו יען כי מאחר שהוא 'עַבְדִּי' חוזר הקנין אלי דכל מה שקונה העבד אין לעבד זכות באותו דבר אלא הזכות הוא לרבו לאדונו ונמצא 'שֶׁמָּכַרְתִּי אֶתְכֶם' אין כאן מכר.

וזהו שאמר הגמרא כדריש לקיש שלמה קרא הקדוש ברוך הוא 'נְבוּכַדְנֶצַּר עַבְדִּי'? להודיע 'עֶבֶד שֶׁקָּנָה נְכָסִים, עֶבֶד לְמִי, נְכָסִים לְמִי?' והכונה דשאל בגמרא מאי נפקא מינה אם לזה נמכר או לזולתו? ומפרש כדריש לקיש וכו' והיינו להודיע להם שיבינו שאין מכירתם חשיבה מכר ואז אין יכולים לפטור עצמם מעבודתו יתברך בשביל מכר דעודם הם עבדים להשם יתברך ושייכים לקיים כל מצותיו.

כָּל כְּהַאי רִיתְחָא לִירְתַּח רַחֲמָנָא עֲלַן וְלִפְרוֹקִינַן. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו המפרשים ז"ל דהקדוש ברוך הוא מקבל את ישראל בתשובה מדין השבת אבדה ואף על גב דזקן ואינו לפי כבודו פטור מהשבת אבדה (בבא מציעא ל.) הדין הוא אם הכישה במקל חייב להשיב. וכן כאן על ידי היסורין שמביא הקדוש ברוך הוא על האדם חשיב הכישה במקל שאז צריך להשיב האבידה ולכך מקבלו בתשובה כדי להשיב אבידה. וזהו שאמר כָּל כְּהַאי רִיתְחָא לִירְתַּח רַחֲמָנָא להביא היסורין ועל ידי כך לִפְרוֹקִינַן כי מזה יוצא הדין שצריך לקבלנו בתשובה מדין השבת אבידה ולפרוקינן ממילא כי קבלת התשובה היא גאולתן של ישראל.

או יובן בס"ד על פי מה שאמר הרב גנזי יוסף שיש ד' קליפות שהם 'עון ומשחית ואף וחימה' הנזכרים בפסוק וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָו‍ֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ (תהלים עח, לח) והם המאוחר קשה מן מה שנזכר לפניו וחימה קשה מכולם דרובה מזקת ורק מיעוט שלה מעביר אותו. ולכן כיון שאמר כאן 'וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם' אמר רב נחמן כל כהאי ריתחא של חימה שהיא קשה מכולם לירתח שנקבל זאת ורק אם יהיה לנו ישועה שיפרקינן שיהיו היסורין ישועה לנו שיגאלנו על ידם.

אָמַר לָהֶם: יַסְּרוּ יִצְרֵיכֶם! (ישעיהו כח, כו). פירוש אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר (ברכות לב.) ולכן אתם תעשו סגופים ותעניות ובזה תיסרו יצרכם המתלבש בחומר שלכם כדי שעל ידי כך יפרוש מכם.

או יובן בס"ד דאמר הקדוש ברוך הוא בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל:) והתורה רמוזה באות למ"ד שהוא לשון לימוד ומספרו שלשים ואם תחסר מן מספר 'יצר' שלשים דהצד"י יהיה סמ"ך אז היצר יהיה אותיות 'יסר' ותתגברו בזה על יצר.

או יובן יצר הטוב נקרא גַּרְזֶן כמו שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן (דברים כ, יט) דיצר הטוב נקרא גַּרְזֶן שהוא 'גר ז"ן' שנים אצל האדם לפי חשבון חיים הקצובים שבעים שנה כי יצר הטוב בא אחר שלש־עשרה שנה והאדם צריך לעשות את יצר הרע כמו יצר הטוב שנקרא גַּרְזֶן [260] שעולה מספר סר [260] ושורש 'יסורין' הוא 'סר' וזהו שאמר 'יַסְּרוּ יִצְרֵיכֶם' שתעשו אותו סר שהוא מספר גַּרְזֶן דהוא כנוי ליצר הרע.

"בִּלְעָם" בְּלֹא עָם (במדבר כב, ה). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים הטעם שהיה בלעם שונא את ישראל בתכלית כי הוא הסיגים שהפרישוהו מהם יען כי ישראל שבאותו הדור היו נשמותיהם מסוד הדעת ולכן גאלם משה רבינו ע"ה דהם שייכים לו שאותם הנשמות הובררו ונזדככו ונתלבנו כבר באותם ק"ל שנה הראשונים שהיו ישראל במצרים ואז מן הסיגים שנפרדו ונשתיירו מהם יצא בלעם ראשית המובחר שבכל הרע ההוא וכיון שהיה מן הסיגים שנפרדו מהם לכך היה שונא אותם מאד מחמת קנאה עד כאן דבריו עיין שם.

וזהו שאמר 'בִּלְעָם' בְּלֹא עָם פירוש שנפרד מן העם אלו ישראל שהיה מן הסיגים שנפרדו מהם באותם ק"ל שנה הראשונים שהיו בארץ מצרים. ובזה יובן הטעם שהיה בלעם רַע עָיִן (משלי כח, כב) בתכלית כי הוא היה מן הסיגים שנפרדו בק"ל שנה שהם כמנין עין [130] שהם כנגד ק"ל שנה שפירש אדם הראשון מאשתו והיה רואה בהם קרי ואותם ניצוצות של קרי היו נשמות ישראל שהם מסוד הדעת בסוד אין קישוי אלא לדעת (יבמות נג:) וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל ולכן בלעם שהיה מאותם הסיגים של ק"ל שנה היה רע עין כמנין ק"ל וזו השליטה שהיה לו במראה עין שלו נרמזה באותיות 'עם' שבשמו שהם ראשי תיבות 'מראה עינים' והיה לו כח להזיק במראה עין שלו, אך הקדוש ברוך הוא בחסדו הסיר כוחו הרע מעליו והוא הרמוז באותיות 'עם' שבשמו ולזה אמר כאן בִּלְעָם בְּלֹא 'עָם' שנשאר ערום וריקם מן כח הרמוז באותיות 'עם' והיה כלא היה.

ונראה לי בס"ד כוחותיו של בלעם רמוזים בשמו והיינו אות ב' רומז על כח שהיה לו מן ב' גבורות פומא וחוטמא שהיו בסוד הבל והוא היה רע של הבל ואותיות 'מל' [70] גימטריא עין [70] ועם אות ע' שבשמו הרי כאן 'עין עין' הם עין ימנית ועין שמאלית שלו שהיו רעים מאד אך עין אחת רמזה באותיות 'מל' שהוא לשון כריתה כי אחת נכרתה שהיה סמוי מעינו אחת. ובזה יובן בס"ד לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב (במדבר כג, כא) מכח אות ב' שבשם בלעם להזיק להם, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל הם אותיות 'עמל' הנשארים בשם 'בלעם' שהם 'עין עין' כי ה' אלקי ישראל עמהם להצילם.

"בִּלְעָם" בִּלָּהּ עָם (במדבר כב, ה). נראה לי בס"ד בִּלָּהּ אותיות הֶבֶל שהיה רע של הבל ולכך רצה להזיק לישראל ולכך בלה את העם בעצתו הרעה שיעץ להכשילם בזנות ונהרגו על ידי כך כ"ד אלף במגפה גם מחמתו נולד תוכחה לישראל 'עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם' (מיכה ו, ה) דאז כשאין ישראל עושין רצונו של מקום נולד קטרוג מחמת תוכחה זו ולכן תמצא בִּלְעָם 'בי"ת למ"ד עי"ן מ"ם' [696] המה כמנין צָרוֹת [696] כי הוא היה סיבה לצרות של ישראל וסוף אותיות שמו במילואם הם אותיות 'מת נד' והיינו מת בעולם הזה ונד מעולם הבא.

גם נראה לרמוז 'בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר' אם תסיר ג' אותיות בי"ת מהם ישאר אותיות 'מִנְעָל' כי היו דבוקים בו כוחות רעות של חיצונים כאשר דבוקים במנעל של אדם.

ועוד נראה לרמוז בשם 'בִּלְעָם' דאמרו רבותינו ז"ל (אבות דרבי נתן פרק ב) בלעם נולד מהול (במדבר כד, טו) ומקשים על רש"י ז"ל (במדבר כד, ד) שכתב שהיה נופל על פניו לפי שהיה ערל. ומתרצים דאחר שהיה קוסם באמתו נמשכה ערלתו ונכסית עטרה של אמתו ונראה ערל, וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש דהעטרה היא סוד מ"ם סתומה ולפי זה נקרא 'בִּלְעָם' אותיות 'בלע מ"ם' פירוש בלע לשון כסוי כמו כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ (במדבר ד, כ) כלומר העטרה שהיא סוד אות מ"ם סתומה.

תָּנָא הוּא בְּעוֹר הוּא כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם הוּא לָבָן הָאֲרַמִי (במדבר כב, ה). דע דאל תחשוב דברים כפשוטן ששלשה אלה הם גוף אחד שיש לו שלשה שמות הנזכרים דזה לא יתכן, ורבינו האר"י ז"ל אמר להדיה דבעור אביו של בלעם הוא בנו של לבן הארמי וכמו שאמר בשער הפסוקים בפסוק נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר (במדבר כד, ג).

אך כונת רבותינו ז"ל לומר שלשה אלה הם שורש אחד ולעולם היו בעולם הזה ג' גופים כל אחד בזמן אחר ולבן היה עיקר השורש, וכושן ובעור יוצאים ממנו כמו גוף אילן שיוצאים ממנו ענפים דודאי הענפים הם מובדלים מן גופו של אילן אך יאמר עליהם הכל הם אחד.

ובזה נתרץ דקדוק אחד דלא נקטינהו בעל המאמר כסדרן דנקיט לכושן רשעתים באמצע והוא היה בימי שפוט השופטים ובזה ניחא דנקיט להו כסדרן בשורשן למעלה. ונראה לי 'כּוּשָׁן לָבָן בְּעוֹר' ראשי תיבות 'כֶּלֶב' שהם כמו כלב הנובח אך בזכות אברהם אבינו ע"ה שנתברך באותיות 'בַּכֹּל' דכתיב וַהֳ' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל (בראשית כד, א) ניצולו ישראל מן ג' טומאות אלו שהם ראשי תיבות 'כֶּלֶב' כנגד אותיות בַּכֹּל כסדרן דנקיט להו כאן 'בְּעוֹר כּוּשָׁן לָבָן'.

ומה שכתבתי על שלשה הנזכרים הם שורש אחד, נמצא דבר זה מפורש על שנים מהם בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים פרשת כי תשא וזה לשונו גם הודעתיך בפסוק וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ (בראשית לא, יט) כי לבן הארמי נתגלגל בבלעם בן בעור כי בעור הוא בנו של לבן ואביו של בלעם והנה כל אותה המשפחה הם משרש אחד הנזכר שהם סיגי נשמת משה רבינו ע"ה והם לבן ובלעם ובעור וכו' עיין שם.

הרי כתב בעור ולבן הם שורש אחד אך הם גופים מוחלקים נמצא דברי הברייתא מובנים שפיר כאשר פרשנו לעיל. ואל תתמה למה לא מנה תנא דברייתא זו את בלעם עמהם? אפשר כי מאחר שלבן נתגלגל בבלעם ותנא דברייתא זכר את לבן לא הוצרך למנות את בלעם והרי הוא כאלו מנאו עמהם.

ודע דמה שאמר 'עָשָׂה שְׁתֵּי רִשְׁעִיּוֹת' לא קאי על הגוף אלא על הנפש דחלק ממנה עשה רשעה בימי יעקב אבינו ע"ה וחלק הנפש שבא לעולם הזה בימי שפוט השופטים עשה שתי רשעיות דאף על גב דהם היו גופים אחד מוחלקים אך מצד הנפש חשובים אחד מאחר דהם שורש אחד ודו"ק.

בִּלְעָם חִיגֵּר בְּרַגְלוֹ אַחַת הָיָה (במדבר כג, ג). נראה לי בס"ד הטעם שלקה ברגלו כשהלך לקלל את ישראל על ידי בהמתו כידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים פרשת בלק דעזה ועזאל היו מן אורות הדינין המכונים בשם רגלים ועקביים ועזה היה מן עקב ימין ועזאל מן עקב שמאל ובלעם היה מן מקום שבלוע בו האורות של הדינים האלו המכונים בשם רגלים ועקביים ולכך נקרא 'בִּלְעָם' לשון בליעה ולכן היה הולך להררי חושך למקום עזה ועזאל והיה לומד מהם כל חכמתו בכשופים וקסמים וכיוצא עד כאן דבריו עיין שם ועל כן כיון שהלך להזיק לישראל על ידי קסמיו וכשופיו שלמד מאלו שהם בחינת רגלים לכך לקה ברגליו על ידי בהמתו ונעשה חגר דקרו ליה בלעם חגרא.

בִּלְעָם קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה. הנה בזה יש לרמוז הפסוק שאמר בלעם לבלק מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵ־ל (במדבר כג, ח) 'אֶקֹּב' ראשי תיבות 'אהיה קוסם באמה' כדי להרע לישראל מה יועיל זה מאחר ד'לֹא קַבֹּה אֵ־ל' ולכן לא יועיל הקסם כנגדן.

קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה דִּכְתִיב הָכָא "נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" וּכְתִיב הָתָם "וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה" (במדבר כד, ג) (אסתר ז, ח). קשא והלא 'קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה' רוצה לומר שהיה משחית זרעו לבטלה וקוסם בהשחתת זרעו, וענין זה של השחתת זרעו היכא נרמז בפסוק 'וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה'? ומה שייכות יש להשחתת זרעו שם?

ונראה לי בס"ד כי חקרנו במה שאמר אחשורוש 'הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת' (אסתר ז, ח) מה ראה לומר לו כן, והלא הוא היה נופל ומתחנן לפני אסתר על נפשו וביאה מאן דכר שמא הכא? ועוד הדבר יפלא למה שתק המן ולא השיב למלך שהוא מתחנן ונפל על רגליה לבקש ממנה הצלה, והיה אומר למלך תשאל מאסתר על זאת על מה באתי ותגיד לך ולמה שתק דמשמע שהודה לדברי אחשורוש שבא לכבוש המלכה?

ופרשתי בס"ד אף על פי שאסתר היתה יושבת במשתה היין על השלחן לא היו פניה נראין לפני המן משום דרך ארץ כי אשה מלכתא היא אלא המן היה נסוג אחור בישיבתו על השלחן באופן שאינו רואה פנים של אסתר, אך כאשר קם להתחנן על נפשו ממנה עמד לפניה ונפל על המטה לפניה ולכן כאשר בא אחשורוש וראהו לפני אסתר חשדו שבא לכבוש את המלכה כי נתעורר אצלו תאות התשמיש בראותו פניה המאירים כלבנה, לכן פשט אחשורוש על אבר התשמיש של המן לבדקו אם הוא מקושה ובא השטן ועשה אותו זב שזרעו נשפך על המטה וראהו מקושה וזב זרעו! ואז נתברר אצלו שבא לכבוש את המלכה ולכן כיון שאמר לו 'הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת' לא מצא המן פה להכחיש ולומר לאו! כי ראה שהמלך בדקו ומצא האבר שלו מקושה וזב זרעו ממנו והרי נתברר הדבר הזה על ידי שני דברים, קשוי ויציאת זרע.

ולפי זה שפיר יליף הכא על בלעם שהיה קוסם באמתו שמשחית זרעו לבטלה מגזרה שוה דנופל דכתיב בהמן 'נֹפֵל עַל הַמִּטָּה' שמצא אחשורוש בו השחתת זרע ולכן אמר שבא לכבוש המלכה.

וּמַאן דְּאָמַר בָּא עַל אֲתוֹנוֹ הָיָה כְּתִיב הָכָא "כָּרַע שָׁכַב" וּכְתִיב הָתָם כָּרַע נָפַל שָׁכָב" (במדבר כד, ט) (שופטים ה, כז). גרסה זו מוטעית היא מכמה קושיות והגרסא הנכונה היא מה שהביא בספר דקדוקי סופרים מתלמוד כתב יד כְּתִיב הָכָא 'נֹפֵל' וּכְתִיב הָתָם 'כָּרַע נָפַל' ולמד מזה מה התם ענין בעילה גם כאן ענין בעילה ויליף שהיתה שכיבתו עם בהמה כי 'נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם' (במדבר כד, ג) ראשי תיבות 'עָוֹן' ואם שוכב עם אשתו מה עון יש לו בשכבו? אלא ודאי ששכב עם בהמתו כאשר הגידה חרפתו באומרה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי (במדבר כב, ל) שהוא לשון סוכנת כמו שאמרו רבותינו ז"ל.

או יליף לה מדקרי לבעילה בלשון נפילה דאם שוכב עם מינו אין זה נפילה אך בשכבו עם בהמה ודאי זו נפילה וירידה אליו. ומה שנאמר בסיסרא לשון נפילה מפני כי בעילתו היתה סבת מפלתו שיכלה להרגו בשביל שתש כחו על ידי בעילות.

ק״ה ב

בִּשְׂכַר אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם קָרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק זָכָה וְיָצָתָה מִמֶּנּוּ רוּת (במדבר כב, כא). נראה לי בס"ד מ"ב קרבנות אלו הקריבם בשלשה מקומות לכך יצתה רות אחר דור שלישי שלו כי היא בת עגלון בן בנו של בלק וגם היא לקחה המלכות בדור שלישי שלה כי דוד המלך ע"ה הוא בן ישי בן עובד בנה של רות.

והנה אחר אותיות 'אל' יש אותיות 'מב' ונראה לי בס"ד רמז הכתוב וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹקִים אֶל אֵ‏־ל שִׂמְחַת גִּילִי (תהלים מג, ד) פירוש אותיות הסמוכים לאותיות 'אֵ‏־ל' הם שִׂמְחַת גִּילִי כי בשכר מ"ב קרבנות שהיו בשלשה מקומות לקחתי המלכות אני בהיותי דור שלישי, ואסף ע"ה אמר דבר זה ברוח הקודש בעד דוד המלך ע"ה.

ברם הא קשיא באומרו זכה על בלק מה זכות יש לו ביציאת רות ממנו? אדרבה הפסיד כי היתה נשמה קדושה וגדולה והיה מרויח בהיותה אצלו כי הקליפה מרוחת אם תהיה נשמה קדושה כבושה אצלה!

ונראה לי בס"ד בזאת זכה שלא נלקחה רות ממנו על ידי מלחמה כמשפט 'יְפַת תֹּאַר' כאשר היה באמו של אדוניהו ובאמו של אבשלום שהיו יפות תואר שנלקחו במלחמה וגם רות היתה יכולה להלקח מאתו על ידי מלחמה שילחמו בו ישראל ותלקח רות בסוד יפת תואר ותהיה אצל ישראל וממילא היה מפסיד במלחמה כי גם עם מואב אפשר להלחם אחר שהיו הם פושטים ידיהם תחלה וכדהוה בימי דוד המלך ע"ה שנלחמו ישראל עם עמון ועם מואב מטעם שהותרה הרצועה מן הדין, אך הוא זכה שיצתה רות שיצתה מאיליה בתורת גיורת ולא נשבית במלחמה כמו יפת תואר.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא "וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ" (במדבר כז, כג). קשא הוה ליה להביא פסוק זה ברישא כיון דהוא פסוק תורה. ונראה לי בס"ד כי פסוק וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם (מלכים ב' ב, ט) עדיף טפי כי פסוק 'וַיִּסְמֹךְ יָדוֹ' אין ממנו הוכחה גמורה דיש לומר משה רבינו ע"ה שאני שהיה מפורסם בענוה שלא נמצא עניו כמוהו בישראל בשום זמן וכאשר העידה התורה עליו וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם וכו' (במדבר יב, ג).

ועוד יש לומר אין הכי נמי ימצא לפעמים איזה רב שאינו מקפיד אך מועטים אלו שאינם מקפידים אלא אדרבה ישמח בגדולת תלמידו עליו ולכך שמח משה רבינו ע"ה כי הוא מאותם שאינם מקפידים. אך כאן שמצינו דאלישע הנביא ע"ה בקש מאליהו זכור לטוב דבר זה שיהיה פי שנים עליו קשה, אי איכא רובא דאינשי דקפדי או אפילו אם הם מיעוטא איך ישאל ממנו דבר זה, והיה לו לחוש שמא הוא מאינשי דקפדי? אלא ודאי זה דבר ברור דאין אדם מתקנא בתלמידו וכלל זה ישנו בכולי עלמא וליכא אינשי דקפדי אלא אדרבה הרב שמח בגדולת תלמידו עליו! לכך שאל ממנו שיהיה פי שנים ולא חש כלל.

ועוד נראה לי בס"ד מפסוק 'וַיִּסְמֹךְ' ליכא הוכחה כלל ורק רמז בעלמא יען דיש לומר בודאי אף על פי שסמך שתי ידיו יודע הוא דאי אפשר להשיג כמו שיעור חכמתו אלא לשליש או לרביע ולמה יתקנא ממנו? אבל פסוק 'וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי' קאמר להדיה שיהיה כפליים עליו להכי אקדמי להאי קרא ברישא כי ממנו איכא הוכחה גמורה.

"וַיָּשֶׂם הֳ' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם" רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מַלְאָךְ (במדבר כג, ה). פירוש כל כח השלוח מאת ה' לעשות פעולה בעולם הזה נקרא בשם מַלְאָךְ ואפשר לומר דנקרא בשם מַלְאָךְ מפני שנמשך מאותיות שם הוי־ה ושם אדנ־י [26+65=91] שמספרם מַלְאָךְ [91].

וְרַבִּי יוֹנָתָן אָמַר 'חַכָּה' נראה לי בס"ד חַכָּה 'כֹּחַ הֵ"א' דהיינו כח חמשה גבורות מנצפ"ך שהם בחמשה מוצאות הפה שמהם נעשה הדיבור ויוצא לחוץ והשם יתברך שם לו כח ה׳ גבורות מנצפ"ך לתפוס חמשה מוצאות הפה שלו שלא יוציא מהם דבור רע.

או יובן בס"ד 'חַכָּה' ח' כה דידוע מה שאמר רבינו ז"ל בשער הפסוקים פרשת בלק שיש אורות של לאה בלועים במקום אחד וממקום הזה יוצא הארה לחיצונים ושם היא אחיזת בלעם ולכך נקרא 'בִּלְעָם' לשון בְּלִיעָה עד כאן דבריו עיין שם. והנה ח' פעמים כ"ה עולה מספר מאתים [25×8=200] כמנין לֵאָה במלואה כזה למ"ד אל"ף ה"י [200] וזהו שאמר 'חַכָּה' ח' כ"ה, רמז לאורות לאה שהיא ח' פעמים כ"ה כלומר בהארה זאת שהיא במקום אחיזתו בה עצמה תפס את פיו שלא יקלל. אי נמי ח' פעמים כ"ה עולה קֶסֶם [200] והוא עשה קסם כדי לקלל והשם יתברך הפך הקסם לחכה לאחז אותו שלא יקלל.

או יובן בס"ד דלבן נתגלגל בבלעם כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל וידוע דלבן אמר ליעקב אבינו ע"ה עד 'הַגַּל' הזה שלא אבא אליך לרעה (בראשית לא, נב) ולכן בלעם שהוא עצמו לבן עשה לו 'חַכָּה' [33] כמספר 'גַּל' [33] לרמוז לו שיזכור העדות של הגל שהעיד עליו שלא יעשה רעה לזרעו של יעקב.

ונראה עוד לפרש בס"ד כח המושך נקרא 'חַכָּה' כמו שאמרו על פסוק תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה (איוב מ, כה) שקאי על כח המושך שימשוך את לויתן בו ולכן בסדום שהמטיר עליהם אש וגפרית מלח מן השמים (בראשית יט, כד) הניח בארץ כח המושך שמשך האש וגפרית בסדום דוקא ולא יתפשטו חוצה לסדום

ובזה פרשתי בס"ד וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח (בראשית יט, כו) וקשא דהוה ליה למימר 'מֵאַחֲרֶיהָ'? ובזה מובן שפיר כי כח המושך הנקרא 'חַכָּה' רמוז באחורי אותיות 'לוֹט' כי אחורי למ"ד יש כ"ף ואחורי וי"ו יש ה"א ואחורי טי"ת יש חי"ת והיא הביטה בכח המושך אשר באויר ומשך אותה למקום המטר של אש וגפרית מלח ולכך וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח.

והנה בלעם היה שונא ישראל מפני שנדבק ונאחז בחלקים הרעים אך הקדוש ברוך הוא משך אותו בכח המושך אל חלקים הטובים ונהפכה שנאתו לאהבה ובירך אותם. ועוד נראה לי דבלעם עיקרו מאותיות דעת דחכמה כנזכר בשער הפסוקים פרשת בלק ולכן לקח אותיות מן אותיות חכמה ואחזו בה.

מִבִּרְכָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע אַתָּה לָמֵד מֶה הָיָה בְּלִבּוֹ בִּיקֵּשׁ לוֹמַר שֶׁלֹּא יְהוּ לָהֶם בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת (דברים כג, ו). כי ידוע בית הכנסת ובית המדרש נחשבת התורה שם קבע וידוע דקיימא לן כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי (כתובות טו, א) ואם אין להם בתי מדרשות אין לתורתם דין קבוע דאין קביעות אלא על ידי מקום וכן בתפילה אמרו כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם יהיה בעזרו (ברכות ו:) ואם אין להם בתי כנסיות אין קבע לתפלתם.

והנה כל הקללות אשר הוכרח להוציאם ברכות הטילו בלק ושריו עין הרע בהם ולכך חזרו אחרי זה לקללה ורק זאת לא הבינו כונתו ואמרו מה הפרש יש בין אם יש להם בתי כנסיות ובתי מדרשות בין אם אין להם ולומדים ומתפללים בביתם? לכך לא שמו לבם על ברכה זו של בתי כנסיות ומדרשות ולא הטילו בה עין הרע ולכן נשארה ברכה זו קיימת בישראל לעולם.

"כִּנְחָלִים נִטָּיוּ" לֹא יִהְיֶה לָהֶם זֵיתִים וּכְרָמִים (במדבר כד, ה). קשא למה נקיט תרין אלין דוקא שהם זית וגפן כי כרמים רצונו לומר גפנים ולא נקיט תאנה ורמון ותמרים הנזכרים גם כן בשבעת המינים?

ונראה לי בס"ד נקיט זיתים שמהם יוצא השמן להדליק בבתי כנסיות ובתי מדרשות לעסוק בתורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צד.) על פסוק 'וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן' (ישעיה י, כז) חובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובתי מדרשות וגם עוד השמן שיוצא מן הזית מסוגל לזכירה להשיב התלמוד וכנזכר בגמרא (הוריות יג:) וכן נקיט כרמים שהם גפנים שמהם יוצא היין שהוא יפה לתלמוד תורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לח.) נכנס יין יצא סוד, וכן אמר רבינו הקדוש הבו חמרא לדרדקי כי היכי דלימרו מילי, וכן אמר רבא חמרי וריחני פקחין (הוריות יג:) ולכך רצה בהעדר שתי מינים אלו מפני שמהם יצא הרווחה בתלמוד התורה.

או יובן רצה לקללם בזיתים כי בישראל כתיב וּנְתָנְךָ הֳ' אֱלֹקֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ (דברים כח, א) והיינו שנמשלו לשמן זית שהוא צף ועליון על כל המשקים. גם קללם בזיתים רצונו לומר שלא יהיה להם דמיון הזיתים דכתיב בישראל כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ (תהלים קכח, ג) ואמרו בזוהר הקדוש (זהר חלק ג' דף קכו.) מהו כשתלי זיתים? אלא מה זית בין בסתווא בין בקייטא לא אתאבידו טרפוי כך ישראל וכו'. גם ישראל נמשלו לגפן דאמרו רבותינו ז"ל (זהר ויחי דף רלט:) מה גפן לא מקבל נטיעה אחרא כך ישראל לא יתערבו בגוים. וגם עוד מה גפן זה יוצא ממנו יין למצות הרבה ברכת המזון ומילה ואירוסין וקדוש והבדלה וכיוצא וכל אלו קשים ומרים על בלעם.

לֹא יִהְיֶה רֵיחָן נוֹדֵף (במדבר כד, ו). נראה קפיד על זה משום דאם יהיה ריחן נודף בתורה ומצות אצל אומות העולם באים כמה גויים ומתגיירים ונוספים על ישראל וכמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש (בראשית רבה צח, יב) יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם (בראשית מט, יד) פירותיו של יששכר גסין היו והיה שבטו של יששכר נוטל מהם על החמור ומביאם לזבולון והיה זבולון נוטל מהם ומפרש לים והיו אומות העולם רואין אותם ותמיהין עליהם, והיו אומרים להם ישראל על פירות אלו אתם תמיהין? אלו הייתם רואין לאדוניהם של אלו עוסקין בתורה היה לתמוה עליהם! והרבה גוים היו באין ורואין אותם ומתגיירים עיין שם כן תמצא תמיד בכל עת שהגוים מתגיירם בשינוי כשרואין ריח של ישראל נודף.

לֹא יִהְיֶה לָהֶם מְלָכִים בַּעֲלֵי קוֹמָה (במדבר כד, ו). קשה מאי אכפת לו בזה ואם בשביל שבעלי קומה נאים יותר, יקלל ביופי הפנים ובמראה הגוף שיהו שחורים ומכוערים דזה קשה יותר?

ונראה לי דאמרו רבותינו ז"ל (משנה אבות ה, ה) עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וחד מנייהו 'עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים' ואם תהיה קומתן ארוכה יהיה שיעור הנס יותר פלא גדול ועינו צרה בפליאות הנס ולכך בקש שיהיו קצירי קומה למעט פליאות הנס וגודל שיעורו.

ומה שאמר 'לֹא יִהְיֶה לָהֶם מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ' קשא כיון דיש להם מלך מה אכפת לו בזה שלא יהיה מלך בן מלך? ונראה לי בס"ד כי מלך בן מלך יש להם עושר גדול כי כל מלך מניח אוצרות ממון ואם ימלוך בנו לוקח אותם וכיון דהמלכים שלהם עשירים יהיו תקיפים במלכותם מה שאין כן אם ימלוך עליהם מלך שאינו בן מלך אין בידו עושר גדול וגם הוא צריך לבזבז ממונם לעצמו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (הוריות ט.) אם אין לו גדלהו משל אחיו.

גם עוד יובן הטעם שהקפיד על זאת כיון שאם ימות המלך צריכין להעמיד מלך חדש אשר יבחרו בו מוכרח שיהיה מחלוקת ומריבה ביניהם דעל הרוב לא ישוו כולם בדעת אחת לבחור במלך אחד אלא זה בוחר לזה וזה בוחר לזה ואז הם בהם נלחמים זה בזה ויהיו נזוקין בממון ובנפשות מה שאין כן אם תהיה המלוכה אצלם בירושה שימלוך מלך בן מלך אין עושין מלחמה ולא מריבה ביניהם.

אי נמי אם המלך יודע שלא תסוב המלכות אחריו לבניו לא ישגיח על טובת עמו ומדינתו אלא יהיה כל השתדלותו לאסוף הון בביתו שיהיה ביד בניו אחריו.

ק״ו א

אֲבָל בִּלְעָם הָרָשָׁע בֵּרְכָן בְּאֶרֶז . קשא אם הארז גרוע בברכה איך המשיל הכתוב את הצדיק לארז דכתיב צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה (תהלים צב, יג)?

ונראה לי בס"ד הארז יש בו דמיונות למעליותא ויש בו דמיון לריעותא והצדיק נמשל לארז בדמיון המעליותא שבו דוקא דהא לא אמר קרא 'כְּאֶרֶז' בסתם אלא פירש ואמר כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה, דאמר 'יִשְׂגֶּה' כלומר למעליותא דאית ביה דישגה קאמר אבל בלעם אמר כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם (במדבר כד, ו) עשה הדמיון לארזים בסתם ולא פירש למעליותא דוקא אלא כַּאֲרָזִים למעליותא ולריעותא דאית בהו ולכן אמר נַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא (משלי כז, ו) זה בלעם, נַעְתָּרוֹת 'נהפכות' כמו שפירש רש"י ז"ל והיינו אם תהפך הארז שברכם בו ודימה אותם אליו יהיה צירוף זָרָא כי 'אֶרֶז' למפרע 'זָרָא' על דרך מה שאמר הכתוב וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא (במדבר יא, כ) לומר שהוא כיון בדמיון הארז על דמיון הזרא ולא על דמיון מעליותא דאית ביה.

ומה שאמר 'וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁזָּכָה קָנֶה לִיטּוֹל מִמֶּנּוּ קוּלְמוֹס' פירוש אפילו התלוש זכה וכמו שפירוש מהרש"א ז"ל ובזה ניחא הנמשל גבי ישראל שאפילו הגולה ונעקר ממקומו הנה הוא מרביץ תורה ומלמדה בכל מקום שהולך שם.

שְׁלשָׁה הָיוּ בְּאוֹתָהּ עֵצָה, אֵלּוּ הֵן: בִּלְעָם, אִיּוֹב וְיִתְרוֹ. בִּלְעָם שֶׁיָּעַץ נֶהֱרַג, אִיּוֹב שֶׁשָּׁתַק נִידּוֹן בְּיִסּוּרִין, וְיִתְרוֹ שֶׁבָּרַח זָכוּ בְּנֵי בָנָיו לֵישֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית (שמות א, י) (דברי הימים א ב, נה). קשא מה הפרש יש בין שתיקה לבריחה, הלא שוין הם בפעולה זה לא יעץ רע וזה לא יעץ רע?

ונראה לי בס"ד כי הם הושיבו מיעצים שלשה דלעולם אינם צריכים אלא לשתי דעות כי דעת אחת אין סומכים עליה וצריך שתים דוגמה לעדות דְּעַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יָקוּם דָּבָר (דברים יט, טו) והניחו שלשה, מפני דחוששים שמא השנים לא ישתוו בדעת אחת לכך הביאו שלישי להכריע שאם יאמר כראשון יעשו כראשון ואם יאמר כשני יעשו כדברי השני.

ולכך הושיבו בענין העצה הזאת שלשה בלעם ראשון ואיוב שני ויתרו שלישי ותחלה הגיד בלעם דעתו ואם היה איוב חולק ואומר לא טובה עצת בלעם אלא אומר עצה אחרת היו שואלין מן השלישי יתרו אם אומר טובה עצת בלעם נעשו שנים והיו עושין כבלעם ואם אומר טובה עצת איוב נעשו שנים בעצה זו והיו עושין כאיוב.

אך המה ראו שאחר שאמר בלעם עצתו שתק איוב ולא ערער עליו וידוע בכל מקום אמרינן שתיקה כהודאה (יבמות פז:) וכיון ששתק נמצא הודה לדברי בלעם ונעשו שנים ותו לא היו צריכין לשאול מיתרו על זאת. נמצא עמדה העצה בשתיקת איוב והרי הוא פעל רע בשתיקתו ויתרו כיון שראה כך חשב להציל את ישראל מעצה זו, מה עשה? ברח ונפקד מקומו מהם והיה להם דת ומשפט ידוע שאם גוזרים גזרה ומת אחד משרי המלכות מבטלים אותה גזרה, לכך כיון שברח יתרו ונחסר מהם בטלו אותה גזרה מכל ישראל הנמצאים ונולדים.

אך מחמת שלא מת אלא רק נפקד מושבו הניחו מקצת ממנה ואמרו רק הבנים הנולדים מכאן ולהבא ישליכו בנהר וגם הנולדים אין משליכים אלא רק הזכרים ולא הנקבות מה שאין כן עצת בלעם היתה על כל ישראל אנשים ונשים וטף ובריחה של יתרו הצילה את הנמצאים כולם ורק הנולדים קימו הגזרה בזכרים בלבד ולכן יתרו זכה וכו' אבל איוב שעשה רעה בשביל ששתק ודנו מזה שתיקה כהודאה בכף הדמיון שהוא לא דבר בפיו כלום לכך נידון ביסורין שלקה בצרעת שהוא דומה למת בכף הדמיון שאמרו מצורע חשוב כמת (נדרים סד:) ואינו מת ממש.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אוֹי מִי שֶׁמְּחַיֶּה עַצְמוֹ בְּשֵׁם אֵ‏־ל (במדבר כד, כג). הנה פירוש ראשון של רש"י ז"ל [עושה עצמו אלוה כמו פרעה וחירם] דחוק ופירוש השני שכתב שמעדן עצמו בעולם הזה, צריך להבין היכא רמיזה עולם הזה בשם א־ל?

ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (מדרש רבה בראשית יב, ט) עולם הזה נבראת באות ה' ועולם הבא ביו"ד שנאמר כִּי בְּיָ־הּ הֳ' צוּר עוֹלָמִים (ישעיה כו, ד) וידוע דאות ה' של השם מספרה 'א־ל' כן יש לה שלשה מיני מלואים דיודי"ן ואלפי"ן וההי"ן שם ה"י ה"א ה"ה [31] סך הכל עולה מספר 'א־ל' נמצא עולם הזה נבראת באות ה"א שמספרה 'א־ל'.

או יובן בס"ד דידוע ישראל יכולים לינק גם מן החסדים שהוא סוד 'אֵ־ל' דכתיב חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם (תהלים נב, ג) אבל אומות העולם אינם יכולים לינק אלא מן הגבורות ולעתיד כאשר יתמתקו הגבורות ויהיו בסוד חסדים שהוא שם 'אֵ־ל' יאבדו העכו"ם כי אין להם מקום לינק ממנו.

אוֹי לָהּ לְאוּמָּה שֶׁתִּמָּצֵא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּדְיוֹן לְבָנָיו, מִי מַטִּיל כְּסוּתוּ בֵּין לָבִיא לִלְבִיאָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּזְקָקִין זֶה עִם זֶה? (במדבר כד, כג). נראה לי בס"ד ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל אותיות מ"ם פ"ה דמנצפך הם בחינת הבל אך אותיות נצ"ך דמנצפך הם בחינת קין והם גבורות קשות מאד ועיקר המיתוק והתיקון צריך להיות בהם והם בסוד המעשה שהם של זרוע וכף ואצבעות ולכן נתקנים על ידי מעשה המצות, אך אותיות מ"ם פ"ה הוא סוד הבל ונתקנים על ידי הבל עסק ולימוד התורה.

וידוע עיקר הגאולה תהיה על ידי מיתוק ותיקון אותיות נצ"ך דמנצפ"ך ואמרתי בס"ד טעם לזה לכן תמצא מלוי אותיות 'נצך' כזה נו"ן צד"י כ"ף הם אותיות 'פִּדְיוֹן' כי פדיון ישראל תלוי בתיקון של קין שהוא על ידי מתוק ותיקון אותיות נצ"ך. ולזה אמר בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'פִּדְיוֹן' לְבָנָיו, רמז לתיקון אותיות 'נצך' דמלוי שלהם הוא אותיות 'פִּדְיוֹן', וְעוֹשֶׂה הוא לשון תיקון כמו וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה (בראשית יח, ח).

או יובן בס"ד 'פִּדְיוֹן' אותיות 'דו פני' רצונו לומר שתי פנים שהם שני שמות א‏‎־ל של פנים העליונים ודו רצונו לומר שתים.

ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י בהקדמת בראשית הגאולה היא ביסוד ופדיון במלכות ואין פדיון אלא על ידי דבר אחר שיכנס במקומו לפייס הסטרא אחרא כמו שנאמר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר (איוב לג, כד) ואין מתפייס הסטרא אחרא אלא אם כן זה הנכנס במקומו דומה לו ושמו כשמו וזהו סוד 'מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר' ראשי תיבות 'מִשִּׁמְךָ' עד כאן לשונו עיין שם.

והנה כתיב וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ (ישעיה מג, ד) והיינו אלופים של עשו שהם עכו"ם דכתיב בהו לשון לאום כמו שנאמר וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ (בראשית כה, כג) והטעם שזה ראוי להיות תחת נפש מישראל כי בפדיון צריך כופר וצריך להיות במי שדומה לו ושמו כשמו כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל וכנזכר לעיל.

וידוע שישראל ואומת עשיו דומין בשם שישראל נקראו בשם יעקב וידוע כי שם יעקב הוא כפול כמו שנאמר וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב (בראשית מו, ב) ושני פעמים יַעֲקוֹב מלא בוא"ו [188×2=376] עולה גימטריא עֵשָׂו [376] וזהו שאמר אוֹי לָהּ לְאוּמָּה, היא אומת עשו שהם עכו"ם, שֶׁתִּמָּצֵא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּדְיוֹן לְבָנָיו, 'פִּדְיוֹן' דייקא דהפדיון צריך כופר במי ששמו כשמו דנמצא הם מזומנים לקבל הפרענות של ישראל משאר אומות ששוים בשם כאמור ודקדק לומר 'בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה' כלומר על ידו ולא על ידי שליח.

בּוֹא וַאֲשִׂיאֲךָ עֵצָה עֲשֵׂה לָהֶן קְלָעִים וְהוֹשֵׁיב בָּהֵן זוֹנוֹת (במדבר כה, א). נראה לי בס"ד נקיט קְלָעִים כי כל קלע [200] עולה מספר קסם [200] והיינו שיעץ אותו שיעשה הקלע על ידי קסם כדי שיצליח בפעולה שחושב לעשות בו.

ומה שאמר שֶׁעָשָׂה לָהֶם הַקְּלָעִים מֵהַר שֶׁלֶג עַד בֵּית הַיְשִׁימוֹת, נראה לי בס"ד בשמות של מקומות מסמן בהם על העבירה שעשו שם והיינו שהיתה העבירה בזנות שהוא תאות המשגל ושלג בהפוך אתוון שגל. או אותיות 'מֵהַר שֶׁלֶג' הם אותיות 'הַר מְשַׁגֵּל' ומקום בית 'הַיְשִׁמוֹן' הוא אותיות 'וַי נְשָׁמָה' על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (תענית כז:) בפסוק וַיִּנָּפַשׁ (שמות לא, יז) וי אבדה נפש.

רְצוֹנְךָ שֶׁתִּשְׁתֶּה כּוֹס שֶׁל יַיִן? (במדבר כה, א). הא דאומרת לו שישתה אחרי אומרה אליו 'שֵׁב וּבְּרוֹר לְעַצְמְךָ' היינו כדי שלא ירגיש שרוצה להשקותו יין כדי שישתכר ותזנה עמו כי אפשר כיון דעדיין שפוי בדעתו יחוש לכך ולא ישתה אלא אחר שאומרת לו שב וברור לעצמך אומרת לו שתה כוס אחד של יין כדי שתתפקח ותברוד יפה ולא תטעה לברור פשתן שהוא רך שקורין חימ"י כי ידוע דהיין מפקח כמו שנאמר רבא חמרא וריחני פקחין (יומא עו:) ולכן אומרת לו גם כן 'שֵׁב וּבְּרוֹר לְעַצְמְךָ' רצונו לומר לא תברור בהיותך עומד אלא שב וברור כדי שתברור יפה בישוב הדעת שזה צריך בדיקה יפה ולכן אמרה לו 'כּוֹס' אחד כי לא להשתכר אתה צריך אלא כדי שתתפקח מכח היין אך היין היה חזק מאד וכוס אחד משכר האדם יותר מעשרה כוסות ולכך כֵּיוָן שֶׁשָּׁתָה 'כוס אחד' בָּעַר בּוֹ.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵינִי מַנְחַתְּךָ עַד שֶׁתִּכְפּוֹר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה רַבְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֵמָּה בָּאוּ בַעַל פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבּשֶׁת וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים בְּאָהֳבָם" (הושע ט, י) (במדבר כה, א) . נראה לי בס"ד הא דנקיט לשון שִׁקּוּצִים דידוע אות של ישראל הוא התפלין וכתבנו במקום אחר שי"ן של ג' ראשין בתפילין של ראש היא רומזת לשלשה אבות ושי"ן של ד' ראשין רומזת לארבע אמהות, נמצא דאבות ואמהות רמוזים באות של ישראל הוא התפלין של ראש דעליו נאמר וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ (דברים כח, י) ואמר רבי אליעזר אלו תפילין שבראש (ברכות ו.) ואם ישראל עושין רצונו של מקום נמצא הלכו בדרך אבותם ואמותם אז מאירים להם שני שינין אלו ויגין עליהם זכות אבות ואמהות, ואם אין עושין רצונו של מקום יהיו השינין כמו קוצין להם על אשר נבדלו מדרך אבותם ואמותם ולכן באין עושין רצונו של מקום כתיב בהו 'וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים בְּאָהֳבָם' חלק תיבת שִׁקּוּצִים לשנים וקרי בה 'ש' קוצים' כי השינין יהיו קוצים להם.

"וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן" רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עֲרוּמּוֹת פָּגְעוּ בָּהֵן (במדבר כה, ב). יש להבין היכא משמע זה בכתוב? ונראה לי בס"ד דרבי אלעזר גם כן דריש 'וַתִּקְרֶאןָ' לשון קֶרִי שנעשו בעלי קריין אך מפרש איך נעשו בעלי קריין מכח ראייתם בלבד? לכך אמר ערומות פגעו בהם לכך גבר בהם כח התאוה ונעשו בעלי קריין.

ורבי יהושע סבירא ליה 'נַּעֲשׂוּ בַּעֲלֵי קְרָיִין' אפילו בשביל ראיית פניהם ואינו מוכרח לומר 'עֲרוּמּוֹת פָּגְעוּ בָּהֵם' כי הכתוב לא אמר אלא 'וַתִּקְרֶאןָ'.

"גַּמְלָא אָזַל לְמִיבָּעֵי קַרְנֵי, אוֹדְנִי דְּהָווּ לֵיהּ גְּזִיזוֹ מִינֵּיהּ" (במדבר כה, א). נראה לי בס"ד משל זה על בלעם דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים דהפתויים של העבירה נמשכים מן נוקבא דקליפה והפרענות והעונשים נמשכים ובאים על ידי דוכרא דקליפה. וידוע הנחש מן נוקבא דקליפה והשטן מן דוכרא דקליפה ושניהם כוחות שלהם הם באות נו"ן שבשמם ותחילה יתחיל רע דנוקבא שהוא נחש לפתות מכח הנו"ן שבשמו ואחר כך יבא רע דדוכרא דקליפה שהוא השטן להזיק בכח אות נו"ן שבשמו ואם כן סדרן בזה את זה הוא 'נָחָשׁ שָׂטָן' דבזה נמצא הנונין שהם כוחות שלהם עומדים בקרנות שלהם בחבורם זה את זה שכל נו"ן היא בקרן אחת.

והנה בלעם כשנתן עצה לפתות זו העצה באה לו מן נוקבא דקליפה שהוא הנחש מצד נו"ן שבו שמשם כוחו ואחר כך כאשר יצא מזה הפתוי פועל רע שנהרגו כ"ד אלף במגפה זה בא מדוכרא דקליפה שהוא השטן מצד נו"ן שבו, וזהו שאמרו 'גַּמְלָא אָזַל לְמִיבָּעֵי קַרְנֵי' כלומר בלעם הלך לתבוע שכר הפעולות שנעשו משני קרנות שהם נו"ן דנחש העומדת בקרן אחד ונו"ן דשטן העומדת בקרן השני בהיותם דבוקים ומחוברים זה בזה שמשם באה פעולת עצת הפתויים ופעולת הפורענות במגפה, ואז 'אוֹדְנִי דְּהָווּ לֵיהּ גְּזִיזוֹ מִינֵּיהּ' כי הוא היה לו כח בהבל פיו לקלל מכח היניקה שהיה לו מן שתי אותיות מ"ם פ"ה דמנצפ"ך שהוא סוד הבל ועתה שהרגוהו בטלה יניקתו ובטלה שליטתו.

או יובן כי הוא גם כן היה לו חלק 'במ"ב קָרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק' על פי דבריו ועצתו של בלעם ואלו המ"ב רמוזים בראש וסוף 'בִּלְעָם' שהם באזנים ועתה שהרגוהו גזיזו מניה אותו שכר של מ"ב שהם עומדים בשמו כשתי אזנים מכאן ומכאן וגבר ישראל!

בַּתְּחִלָּה נָבִיא וּלְבַסּוֹף קוֹסֵם . פירש רש"י ז"ל אחר שנתן עיניו לקלל את ישראל. וקשא לפירושו והלא כל דברי הנבואה אשר נכתבה בתורה על שמו היו אחר שנתן עיניו לקלל? על כן יש לפרש אחר שנתן עצה לבלק להחטיא את ישראל ושוב ראיתי להרמ"ה בשיטה שפירש כן.

ומה שאמר 'שֶׁקִּיְּימוּ בּוֹ אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין' פירש רש"י ז"ל דכתיב עַל־חַלְלֵיהֶם (יהושע יג, כב) מיתות הרבה משמע. וגם על זה קשא דהא תיבת 'חַלְלֵיהֶם' קאי על מלכי מדין (במדבר לא, ח) וכן הקשה עליו הרמ"ה ולכך פירש הרמ"ה ז"ל דמפיק לה מן 'הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב' וזה לשונו: מכדי עד השתא בבני ישראל משתעי אמאי אצטריך למימר 'הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל'? אלא לומר לך שהרגוהו בכל מיני הריגות של בני ישראל והיינו ארבע מיתות בית דין, כיצד עשו? זה אוחז האבן בידו וזה מדליק את הפתילה של אבר לזרקה לתוך פיו וזה אוחז את החרב בידו ושנים תופסין בסודרין וכוונו זריקת האבן עם זריקת הפתילה לתוך מעיו והתזת ראשו, ומשיכת הסודרין בבת אחת אבל בזה את זה אין כאן ארבע מיתות דגברא קטילא קטלי ואזלי. ואיכא דדייק לה מדכתיב 'עַל־חַלְלֵיהֶם' ולאו מלתא היא דהא קרא גבי מלכי מדין כתיב עד כאן לשונו.

ונראה דרש"י ז"ל ידע דכתיב 'עַל־חַלְלֵיהֶם' על מלכי מדין אך מפרש חלליהם דמלכי מדין רצונו לומר מיתות הרבה שעשו בהם כמה מיני מיתות לזה הרגו בחרב ולזה בחנק ולזה בסיף ולזה בסקילה ומפרש דמה שאמר קרא אחרי זה 'וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב' (במדבר לא, ח) היינו 'בֶּחָרֶב' שיש אתו עמו כל אותם מיני חללים שעשו למלכי מדין דכתיב בהו 'עַל־חַלְלֵיהֶם'.

ופירוש זה מוכרח דהא תלמודא נקיט מלתיה דרב על פסוק 'הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב עַל [אֶל] חַלְלֵיהֶם' (יהושע יג, כב) ובמקרא לא כתיב כן אלא כתיב וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וכו' וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב (במדבר לא, ח) וכיון דתלמודא נקיט 'עַל־חַלְלֵיהֶם' דכתיב ברישא אחר סוף הפסוק משמע דרצונו לקשר הריגת בלעם עם תיבות של 'חַלְלֵיהֶם' דהיינו בחרב שיש בו כל מיני חללים הרמוזים בתיבת חלליהם דמלכי מדין. ודע דמה שאמר אֶל־חַלְלֵיהֶם טעות הוא וצ"ל עַל־חַלְלֵיהֶם וכן גריס רש"י ז"ל להדיה וכן הביא בספר דקדוקי סופרים מתלמוד כתב יד וכל דפוסים הישנים.

ק״ו ב

בַּר תְּלָתִין וּתְלַת שְׁנִין בִּלְעָם חֲגִירָא כַּד קָטֵיל יָתֵיהּ פִּנְחָס לִיסְטָאָה (שמות א, י) (תהלים נה, כד). זה המאמר הפך מאמר רבי סמון שאמר בלעם היה מיועצי פרעה שיעץ על ישראל בהיותם במצרים קודם שנולד משה רבינו ע"ה. ואם נאמר מדרשים חלוקים הן ואיכא טובא כהאי גונא מדרשים חלוקים מכל מקום הדבר יפלא כי בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף כב) כתוב להדיה יונו"ס ויומברו"ס בני בלעם הרשע עשו את העגל בחודש תמוז עיין שם. וגם בשער הגלגולים הנזכר (הקדמה לו דף מה) מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בסוד הכתוב בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ (ירמיה יז, יא) על בלעם הרשע דהיה בר ל"ג שנה כשנהרג ועיין בשער הפסוקים פרשת ויצא בפסוק וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן (בראשית לא, א) ושם בפרשת בלק בפסוק תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים (במדבר כג, י) והרי דברים אלו סתרי אהדדי דאם בשנה ראשונה לצאתם מארץ מצרים שעשו את העגל היו בניו של בלעם איך אפשר לומר שנהרג בן ל"ג שנים בסוף הארבעים שנה שיצאו ממצרים? ואי אפשר ליישב בדברי רבינו האר"י ז"ל לומר 'תרי בלעם הוו' ובזוהר הקדוש (פרשת בלק דף קצד) מפורש דבני בלעם עשו את העגל אך יש לומר דלא סבר הזוהר דהיה בן ל"ג שנה כשנהרג.

ונראה ליישב בס"ד דמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים דאף על גב דכל גלגול הוא משעת לידה עם כל זה יזדמן וימצא שתתגלגל נפש בגוף האדם אחר שנולד בכמה שנים וזה נקרא 'גלגול בחיים' ומבואר אצלי במקום אחר דנראה מדברי רבינו האר"י ז"ל כאשר תתגלגל הנפש בגוף האדם אחר שנולד שזה נקרא גלגול בחיים יפסקו לה חיים חדשים על היותה בגוף האדם ורק אם תבא הנפש בגוף האדם בסוד העיבור אין פוסקים לה חיים אבל אם תכנס בגוף בסוד הגלגול מוכרח שיפסקו לה חיים חדשים כמה תהיה בגוף זה יען כי כל הנכנסת בגוף בסוד הגלגול אינה נפרדת מן הגוף אלא בשעת מיתה שצריך שתראה היא צער מיתה ולא סגי בלאו הכי כיון שהיא נכנסה בסוד הגלגול אינה נתקנת אלא רק אם תראה צער מיתת הגוף וזה ברור.

והנה מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל דלבן הארמי נתגלגל תחלה בבעור אביו של בלעם ואחר כך נתגלגל בבלעם ואחר כך בנבל הכרמלי ועל גלגול זה של נבל הכרמלי נתנבא בלעם תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים כנזכר בדברי קדשו ז"ל.

ולפי זה יש לומר לעולם לבן מיועצי פרעה היה קודם שנולד משה רבינו ע"ה אך עדיין נתגלגלה בו נפש לבן הארמי ואחר שיצא ממצרים בשש או שבע שנים נתגלגלה בו נפש לבן הארמי גלגול בחיים וכיון שנתגלגלה בו נפש לבן קצבו לו שנים מחדש שבעים שנה ועונותיו ילכדוהו את הרשע שנהרג בן ל"ג שנה מחיים שקצבו לנפשו מחדש הואיל והיה איש דמים ומרמה לא חצה ימיו ובניו שעשו את העגל הוליד אותם קודם כמה שנים שנתגלגלה בו נפש לבן הארמי שהיתה בו גלגול בחיים, ונראה דעל אלו ל"ג שנים שחי מן קצבה החדשה שקצבו לבלעם בעבור נפש לבן שנכנסה בו גלגול בחיים אמר לבן ליעקב אבינו ע"ה אִם תַעֲבֹר עָלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וכו' (בראשית לא, נב).

ודע כי מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל דנבל הכרמלי שהיה גלגול בלעם דעליו נתנבא 'תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים' הנה הוא נתגלגל אחר מותו בברזלי הגלעדי וידוע דברזלי הגלעדי היה כבר בעולם בזמן שהיה נבל הכרמלי בעולם ומוכרח לומר דמה שאמר רבינו האר"י ז"ל דנבל הכרמלי היה גלגול בחיים וכן הדבר הזה שאנחנו אומרים על בלעם ונמצא אין סתירה בדברי רבינו האר"י ז"ל ולא בזוהר הקדוש ואין צריכין לומר 'תרי בלעם הוו' ולא פליג זוהר הקדוש אהא דל"ג שנים.

כַּד קָטֵיל יָתֵיהּ פִּנְחָס לִסְטָאָה (במדבר לא, ח) (תהלים נה, כד). פירוש לִסְטָאָה רצונו לומר מזויין כי הואיל והיה הוא שר הצבא קרי ליה לִסְטָאָה כלומר מזויין בכלי זיין. ונראה ניבא ולא ידע מה ניבא שהיה מזויין בשתי נשמות של נדב ואביהו שלקחם כשהרג את זמרי.

דְּכַּמָּה דְּמַשְׁכְּחַתְּ בֵּיהּ דׇרִישּ בֵּיהּ. נראה לי בס"ד הכונה דאותם שמנאום רבותינו ז"ל לעיל הנה באמת כולם נתקנו וכמו שאמרו דורשי רשומות על פסוק לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה וכו' (תהלים ס, ט) וכדאמרינן לעיל [דף קד:] ולא כתבו רבותינו ז"ל עליהם דברים המגונים אלא בעבור שיהיה להם כפרה ורוח ה' דבר בדרבותינו ז"ל שיזכירו דברים המגונים שהיה בהם שיספיקו לכפרה עליהם בבזיון זה שנכתב עליהם, ועל כן אם תמצא לדרוש בהם דברים מגונים יותר ממה שדרשו ופרשו בהם רבותינו ז"ל אל תעשה כן כי רבותינו ז"ל כתבו דברים המספיקים בעבור כפרתם בשלימות אך בלעם לא נתקן ונשאר אבוד ולכן כל מה שתמצא לדרוש בו מן הגנות דרוש וקבל שכר.

כְּתִיב "דּוֹאֵג" וּכְתִיב "דּוֹיֵג" אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בִּתְחִילָּה יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְדוֹאֵג שֶׁמָּא יֵצֵא זֶה לְתַרְבּוּת רָעָה. אין הכונה ח"ו למעלה אלא הוא משל כלשון בני אדם והא דאמר 'שֶׁמָּא יֵצֵא זֶה לְתַרְבּוּת רָעָה' הנה בודאי ליכא ספיקא קמי שמייא וידע מעיקרא שיצא לתרבות רעה אך אם יאמר דבר זה בלשון ברור יאמרו אין זה חייב ברשעו דמוכרח להרשיע כיון שאמר הקדוש ברוך הוא כך, על כן אמר בלשון ספק 'שֶׁמָּא יֵצֵא' דידיעתו בלבד אינה מוכרחת.

ומה שאמר דלכך כתיב דויג מפני שאמר 'וַי שֶׁיָּצָא זֶה' נראה לפרש כי אות א' צורתה וא"ו ושני יודי"ן ואם תסלק ממנה ו"י ישאר יו"ד אחת בלבד נמצא דּוֹאֵג נעשה 'דּוֹיֵג' ולזה אמר אחר שאמר 'וַי שֶׁיָּצָא זֶה' נכתב 'דּוֹיֵג' אך עם כל זה בגופו נתקן כאשר דרשו לעיל.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדוֹאֵג: לֹא גִבּוֹר בַּתּוֹרָה אַתָּה. נראה לי בס"ד תלמיד חכם השלם דולה תורה וחכמה משלשה מיני 'בּוֹר' שהם האחד בור רבותיו והשני בור חביריו והשלישי בור תלמידיו וכמו שאמרו (מכות י.) הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם

ובזה יובן הטעם שנקראת אוריין תליתאי (שבת פח.) ולזה אמר 'לֹא גִבּוֹר בַּתּוֹרָה אַתָּה' תיבת גִבּוֹר תחלקה לשתים וקרי בה 'ג' בּוֹר' כלומר וכי לא יש לך ג' בּוֹר בתורה שאתה דולה מהם שעל ידי כך אתה שלם בתורה מאחר שדלית מן ג' בּוֹר ולמה יצאת חוץ לשורת התורה ונפלת במדרגה התחתונה של הרע.

ואמר עוד 'מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה?' (תהלים נב, ג) כי דואג היה ערמן שבא להגדיל שבחו של דוד המלך ע"ה לפני שאול המלך ע"ה שאמר לו הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַהֳ' עִמּוֹ (שמואל א' טז, יח) ואמרו רבותינו ז"ל שנתכון בדברים אלו להרע בעין רעה ולמראה עינים הוא לשבחו ובערמה דבר ואם תניח אותיות 'מה' באותיות 'רָעָה' יהיה צירוף 'עָרְמָה' ותיבת 'מה' היא לשון שבח כמו מָה רַב טוּבְךָ (תהלים לא, כ) וזה השבח כונתו להרע בו וזהו שאמר 'מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה' כי צרוף 'מה' שהוא השבח שאתה משבח בו עם אותיות 'רָעָה' הוא 'עָרְמָה' שאתה מערים לשבח הרבה כדי שתטיל עין רעה בר מינן.

ומה שאמר 'לֹא חֶסֶד אֵ־ל נָטוּי עָלֶיךָ כָּל הַיּוֹם' נראה הכונה כי חכם גדול שבדור נקרא 'ברבי' שהוא תואר עדיף מן תואר 'רבי' וכנזכר ברש"י ז"ל ומספר 'חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם' [214] עולה מספר 'ברבי' [214] כלומר אתה גדול בתורה שראוי לומר עליך תואר ברבי.

תּוֹרָתוֹ שֶׁל דּוֹאֵג מִשָּׂפָה וְלַחוּץ (תהלים נ, טז). נראה לי בס"ד תלמידי חכמים נקראים בנאין שעוסקים בבניינו של עולם כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי הֳ' (ישעיה נד, יג) אל תקרי בָּנַיִךְ אלא בּוֹנַיִךְ (ברכות סד.) ודואג היה מחריב העולם בתורתו ונותץ הבנין וחוץ לאותיות שָּׂפָה יש אותיות תּוֹץ שהוא לשון נתיצה וזהו שאמר תורתו היתה 'מִשָּׂפָה וְלַחוּץ' כלומר עושה נתיצה הרמוזה חוץ לאותיות שפה.

או יובן חוץ לאותיות שָּׂפָה יש צֶוֶת שהוא לשון צוותא כי לומד לצוותא בעלמא ואינו לשם שמים.

או יובן בס"ד שָּׂפָה [385] גימטריא שְׁכִינָה [214] וחוץ ממדור השכינה יש מדור הקליפות ושם היתה טרופה תורתו בחלקו של טורף.

מַאי דִּכְתִיב "וְיִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִירָאוּ וְעָלָיו יִשְׂחָקוּ" בַּתְּחִילָּה יִרָאוּ וּלְבַסּוֹף יִשְׂחֲקוּ (תהלים נב, ח). נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (שבת סג.) למיימינים בה אורך איכא וכל שכן עושר אבל למשמאילים שאין לומדים לשמה ליכא אורך ימים (משלי ג, טז) ולכן החכמים הצדיקים כשראו בתחלה שחטא דואג ולא הגינה עליו תורתו שלא יחטא כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה כא.) על התורה אגוני מגנא ואצולי מצלא מן יצר הרע יראו לעצמם כי חשבו שגם עליהם לא תגין התורה מן היצר הרע דלא ידעו שהיה לומד תורה שלא לשמה ולכך לא הגינה עליו מן יצר הרע אך אחר שראו שמת בחצי ימיו הבינו וידעו בזה שלא היה לומד תורה לשמה, כי למיימינים בה שלומדים לשמה איכא אורך ימים אבל למשמאילים שלומדים שלא לשמה ליכא אורך ימים, וכיון דידעו שהיה לומד שלא לשמה אז שחקו כי עתה הבינו הטעם שלא הגינה עליו מן יצר הרע דאין התורה מגנא ומצלה מן יצר הרע כי אם רק תורה שלומד האדם לשמה ואם כן הם שלומדים תורה לשמה מגינה עליהם מן יצר הרע ולכן שחקו.

מַאי דִּכְתִיב "חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ מִבִּטְנוֹ יֹרִשֶׁנּוּ אֵ‏־ל" (איוב כ, טו). נראה לי בס"ד הטעם דקרי לתורה בשם חַיִל כי היא נקנית במ"ח מעלות כמו שאמרו רבותינו ז"ל בברייתא דאבות (משנה אבות ו, ו) כמנין חַיִל. ואמר בָּלַע ולא אמר אָכַל כי בָּלַע בהפוך אתוון 'עלב' שעשה עלבון לתורה כמו שנאמר התנא (משנה אבות ו, ב) אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה, ועלב שעסק בה בפיו אשר טמאו בלשון הרע ושפך בו דמים.

אָמַר לְפָנָיו "מִבִּטְנוֹ יוֹרִישֶׁנּוּ אֵ־ל" (איוב כ, טו). פירש רש"י ז"ל אל תמתין לו עד שתשתכח אלא תמהר ותשכחנו נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל כי זו"ן [זעיר ונוקבא] דקליפה שהם פלוני ופלונית נקראים 'אֱלִילִים' ועליהם נאמר כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים (תהלים צו, ה) ועל זה אנו מתפללים וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּ־י.

וידוע יש יצר הרע נמשך מן זכר דקליפה ויש יצר הרע נמשך מן נוקבא דקליפה ועון שפיכות דמים זה נעשה על ידי יצר הרע הנמשך מן זכר דקליפה כי הזכר דקליפה הוא הרוצח כנודע אבל עון של זנות ועון של לשון הרע על ידי יצר הרע שהוא מנוקבא דקליפה דעליה אמר שלמה המלך ע"ה לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה (משלי ב, טז) וכן אמר נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ (משלי ה, ג) ובעל לשון הרע אמריו מחליק וחלק משמן חכו שמטעים דבריו כדי שיתקבלו. ולכן קללם דוד המלך ע"ה ואמר יַכְרֵת הֳ' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת (תהלים יב, ד).

ולפי זה דואג שהיה לו שני מיני עונות אחד שפיכות דם ששפך דם הכהנים ורצח אותם וגם היה לו לשון הרע בשפתי חלקות אשר דבר על דוד המלך ע"ה ועל אחימלך לפני שאול.

נמצא היה לו יצר הרע מצד פלוני ויצר הרע מצד פלונית שנקראו 'אֱלִילִים' וידוע כי השכחה באה מן פלוני ופלונית שהם מקור השכחה בר מינן ולכן נרמזו במילוי אותיות 'דּוֹאֵג' כזה דל"ת וא"ו אל"ף גימ"ל שיש במלוי אותיות 'אֱלִילִים' שהם זו"ן [זעיר ונוקבא] דקליפה שנקראו 'אֱלִילִים' שמהם באה השכחה בר מינן, והם מקור השכחה והם רמוזים 'בְּבִטְנוֹ שֶׁל דּוֹאֵג' רצונו לומר בתוך ובטן של אותיות שמו, ולזה אמר 'מִבִּטְנוֹ יוֹרִשֶׁנּוּ אֵ־ל' תמהר להשכיחו את התורה על ידי אלילים שהם רמוזים בבטנו.

שֶׁהָיָה סוֹפֵר שְׁלשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בַּאֲוִיר. נראה לי בס"ד הטעם שהשיג שלש מאות הלכות פסוקות שהם כמנין יצר [300] לרמוז אף על פי שהשיג בלימודו שלש מאות הנזכר שהם מספר יצר לא הועילו להגין עליו מן היצר מפני שהיה למודו שלא לשמה.

והנה ביאור 'מִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בַּאֲוִיר' כתב הרמ"ה ז"ל בשם רבינו האי גאון ז"ל כי משנה היא באהלות (משנה אהלות ד, א) מגדל שעומד באויר טומאה בתוכו כלים שבעביו טהורין טומאה בעוביו כלים שבתוכו טהורין רבי יוסי אומר מחצה על מחצה וכו' אלו עקרים גדולים שיכולין דואג ואחיתופל וכיוצא בהן להמציא בהן ספירות וענפים וענפי ענפים וכו' וזה שהוא באויר הוא על ידי מעשה נס או בשם או על דרך שמעמידין את הברזל באבן שואבת הנקראת 'מגניטס' עד כאן דבריו.

ואני אומר אין מדברים בהלכות מרובות בדבר הנעשה על ידי נס או בשם אך נראה כי מה שנמצא בזמן הזה מגדל פורח באויר שקורין (מרכב אל הוו"א) העשוי ומתוקן על פי חכמה נפלאה אף על פי שזה נתחדש מכמה שנים הנה בודאי היה מצוי ביד הראשונים קודם זמן דואג ואחתופל וגם אחריהם ואפשר שהיה גם כן בדורות התנאים אלא שאחר כך נשתכחה חכמה של המגדל הזה וחזר ונתחדש על ידי חכמי אירופא ובזמן הקדמון שהיה מצוי זה אצלם נתחדש במציאות המגדל הזה אצל דואג ואחתופל שלש מאות הלכות הן בענין הנוגע לטומאה וטהרה כמו שאמרו במשנה דאהלות הנזכר הן בענין הנוגע להלכות שבת בכניסה ויציאה והושטה ותחומין הן בעניינים אחרים אשר הם בנויים על ספיקות הנופלים במגדל וסך הכל של מיני ההלכות המה שלש מאות.

אָמַר רָבָא: רְבוּתָא לְמִבָּעֵי בָּעֵי בִּשְׁנֵי רַב יְהוּדָה כּוּלֵּי תְּנוּיֵי בּנְזִיקִין וַאֲנַן קָא מַתְנִינַן טוּבָא בְּעוּקְצִין. יש להבין, טענה גדולה טוען רבא בזה ותקשי לרבי אמי מאי סלקא דעתיה לשבחם בדבר זה? ונראה לי בס"ד דרבי אמי לא בא לשבחם אלא בא להודיע איך היו חכמים גדולים ולא הגינה עליהם תורתם להצילם מן החטא, לכך הודענו שהיה להם ארבע מאות ספיקות ולא נפשט להם חד מנייהו. וזה תימא איך חכמים גדולים שכמותם לא יהיו יכולים להשיג סברה לפשוט ולתרץ חד מכל הארבע מאות?! וגם איך אתרמי סך גדול כזה שהוא ארבע מאות לא פחות ולא יותר?

אך ידוע כי הסטרא אחרא יש לה ארבע מאות כחות של רע בסוד וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לג, א) וידוע כל קושיא שאין לה תירוץ וכל בעיא שאין לה פשטה הסיבה היא מחמת תגבורת הקליפות שאין מניחים את האדם להשיג התירוץ ולהשיג הפשטה ונשאר הדבר תלוי ועומד ולכן יש בתלמוד כמה קשיות וכמה בעיות דלא אשתכח להו פתרי ואסיקו בתיקו עד זמן הגאולה שתמחה הקליפה ואז ימצא להם פתרי לכולהו קושיות ולכולהו בעיות וכאשר רמזו המפרשים ז"ל בראשי תיבות 'תיקו' שהוא רצונו לומר 'תשבי יתרץ קושיות ובעיות' ולכן דואג ואחיתופל ששלטה הקליפה בתורתם מחמת חטאם אתרמי להו ארבע מאות בעיות כנגד ארבע מאות כחות דקליפה שלא היו יכולים לפשוט אפילו חד מנייהו מחמת תגבורת הקליפה עליהם בר מינן. וזו היתה כונת רבי אמי שבא להודיענו בדברים אלו ענין זה ולומר אל תתמה איך לא הגינה עליהם תורתם? כי מאחר ששלטה הקליפה בתורתם לכך לא הגינה עליהם.

לֹא הֲוָה סָלְקָא לְהוּ שְׁמַעְתְּתָא אַלִּיבָּא דְּהִלְכְתָא דִּכְתִיב "סוֹד הֳ' לִירֵאָיו" (תהלים כה, יד). נראה לי בס"ד ראשי תיבות 'סוֹד יְיָ לִירֵאָיו' לס"י שהוא 'לְפוּרְקָנָךְ סַבַּרִית יְיָ' שהוא תרגום של לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי הֳ' (בראשית מט, יח) וסופי תיבות 'סוֹד הֳ' לִירֵאָיו' הו"ד הוא הוֹד דאריך שממנו נשיג החכמה בגאולה העתידה להיות בב"א [במהרה בימינו אמן] שתהיה בזכות שמעתתא אליבא דהלכתא.

לֹא מֵת דּוֹאֵג עַד שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה" (משלי ה, כג). נראה דבר זה נרמז במילוי שמו שהם דל"ת וא"ו אל"ף גימ"ל דאותיות המילוי הם 'אולת פלגים' כלומר על ידי אולת שהיתה בו נעשית תורתו פלגים לשון בלבול שנתבלבלה ונחלקה ממנו כמו בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ (בראשית י, כה) שנתבלבל לשונם שלא יכירו איש שפת רעהו ודומה לזה אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין עא.) וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה (משלי כג, כא) הישן בבית המדרש תורתו נעשית לו קרעים קרעים, כי נשכחת ממנו בר מינן.

שְׁלשָׁה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה נִזְדַּמְּנוּ לוֹ לְדוֹאֵג. נראה הטעם בשביל שחטא בלשון הרע ששקול כנגד שלשה עבירות עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים ואמרו רבותינו ז"ל (ערכין טו:) לישנא תלתא קטיל תלתא. וכיון ששקול כנגד שלשה עבירות נמצא במספר לכון הרע נחשב לו שחטא בעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולכן ברא שלשה משחיתים אחד מעון עבודה זרה ואחד מעון גילוי עריות ואחד מעון שפיכות דמים ואותם שלשה מלאכי חבלה אשר ברא אותם הם נזדמנו להענישו בשלשה.

או יובן נזדמנו לו שלשה בשביל כבודו של דוד המלך ע"ה אשר שמו משולש בשלש אותיות. אי נמי בשביל שעשה עלבון לתורה שנקראת אוריין תליתאי (שבת פח.).

דּוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל לֹא רָאוּ זֶה אֶת זֶה, דּוֹאֵג בִּימֵי שָׁאוּל וַאֲחִיתוֹפֶל בִּימֵי דָוִד. ודאי היה כך לטובת דוד המלך ע"ה שלא ילחמו עמו שנים ביחד וקשה להנצל והנה אחיתופל הוא היה אויב השני לכך נקרא אחי תופל רצונו לומר אחיו של דואג שתיפל על דוד המלך ע"ה ועצה רעה שלו היתה קשה מן דואג לכך נחסר שנה אחת מימיו של דואג כי זה צ"ד וזה ל"ג.

בַּתְּחִלָּה קְרָאוֹ [דָּוִד לַאֲחִיתוֹפֶל] "רַבּוֹ", וּלְבַסּוֹף "חֲבֵירוֹ" וּלְבַסּוֹף "תַּלְמִידוֹ" (תהלים נה, יד). רמז לדבר וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן (בראשית יא, לב) תֶּרַח 'תלמיד רב חבר' בְּחָרָן שחנק עצמו ומת ושלשה תוארים אלו נרמזו בשם אֲחִיתוֹפֶל שהוא אותיות 'אַחַת יִפּוֹל' והיינו אַחַת ראשי תיבות 'אלוף חבר תלמיד'.

ק״ז א

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִפְּנֵי מָה אוֹמְרִים "אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב", וְאֵין אוֹמְרִים "אֱלֹקֵי דָוִד"? (תהלים כו, ב). קשא מה טעם מצא דוד המלך ע"ה לבקש כזאת, והלא משה רבינו ע"ה קדים מיניה ואין אומרים 'אֱלֹקֵי מֹשֶׁה' וכי סלקא דעתיה דדוד להיות עדיף מן משה רבינו ע"ה?

ונראה לי בס"ד כי הוא ראה את עצמו עומד ואחוז ברגל רביעי של הכסא כי האבות הם שלשה רגלים והוא רגל רביעי נמצא דומה לאבות לכך רצה שיהיה שוה עמהם בזה.

ועוד נראה לי בס"ד כי ראה שהבטיחו השם יתברך בענין השם שאמר לו וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים (שמואל ב' ז, ט) שהם האבות ואמר רב יוסף זה שאומרים 'מָגֵן דָּוִד' לכן מצא פתחון פה לומר מאחר שאומרים 'מָגֵן דָּוִד' למה לא יאמרו 'מָגֵן אַבְרָהָם'.

ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹקַי (תהלים פד, יא) דידוע כל תיבה נקראת 'בית' בספר יצירה וכמו שאמרו שלשה אבנים בונות תשעה בתים ארבע אבנים בונים עשרים וארבעה בתים, והיינו רצונו לומר 'תיבות' וזהו שנאמר 'בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹקַי' כלומר בתיבה של אֱלֹקַי שיאמרו 'אֱלֹקֵי דָוִד' ולא 'מָגֵן דָּוִד'.

אָמַר אִינְהוּ מִנְּסוּ לִי, אֲנְּתּ לָא מִנְּסִּית לִי (תהלים כו, ב). מקשים תיבת 'לִי' נראה יתר. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש 'וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם' (בראשית כב, א) לשון התנשאות דעל ידי שמוסר עצמו על קדוש השם עושה התנשאות לשמו יתברך כמו שנאמר יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר (ישעיה מט, ג) ולכן אמר לו 'אינהו מנסו לי' כלומר עשו דבר פלא אשר בעבורו יהיה 'לִי' לשמי התנשאות ואנת לא עבדת דבר פלא שיגיע ממנו התנשאות 'לִי' לשמי.

ואמר לו 'בְּחָנֵנִי הֳ' וְנַסֵּנִי' (תהלים כו, ב) כדי שיגיע לך התנשאות על ידי. ואמר לו אנסה אותך בדבר ערוה לא אמר לו בערוה אלא 'בִּדְבַר עֶרְוָה' רצונו לומר סרך ערוה וכמו שכתב מהרש"א ז"ל כי בת שבע לא היתה ערוה דגרושה היא ומותרת לו מן הדין ורק לעיני העולם נראית ערוה מפני שאף על פי שכותבין גט לנשיהם לא היה דרכן להנשא לאחרים אלא ממתינים לבעליהם עד שיחזרו ויקחו אותם מחדש לכן לא היה שם אלא סרך ערוה מפני מראית העין.

והטעם שלא אמר לו אנסה אותך בערוה ממש, מפני כי בזה לא היה פאר לדוד המלך ע"ה אם עומד בנסיון דאיך יבא על ערוה וכל ישראל אין נכשלים בכך ומה יתרון היה לו בזה? אך בסרך ערוה כזה שהיא מותרת היתר גמור ורק יש בה חשש משום מראית העין יש ליצר לצדד לו היתר גמור לעשות הדבר הזה כי יאמר לו זו ראויה לך מששת ימי בראשית ושלך היא ואין לך להחמיר על עצמך לפרוש ממנה בעבור מראית העין ועוד עשה לו כמה צדדין של היתר ולכך אם היה כופה יצרו ופורש היה לו התפארות בדבר זה וממילא יתכבד שמו יתברך ויתפאר על ידו.

בַּת שֶׁבַע הֲוָה קָא חָיְיפָא רֵישָׁא תּוּתֵי חַלְתָא (תהלים כו, ב). פירש רש"י ז"ל כוורת. ומוכרח לומר שהיתה הכוורת גדולה עשויה מן גמי או קנים והיתה כפויה על פיה בשביל צניעות שלא תתראה בת שבע מבחוץ. וכל זה היה בהשגחה פרטית שתרחץ על הגג ותסתיר עצמה על ידי הכוורת כדי שיהיה סיבה טבעית שינקוב אותה וממילא תתראה לעיני דוד המלך ע"ה בת שבע בטבע שאם היתה רוחצת בחדר איך היה רואה אותה בסבה טבעית.

וידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש (חלק א פרשת בראשית דף ח:) דאוריה לא שמש בבת שבע לעלמין עיין שם. נמצא שהיתה בתולה עדיין כשבא עליה דוד המלך ע"ה והוא פתח לה הפתח על ידי זרע קודש שלו שהיה יורה כחץ, ויתכן בעל ושנה כדי שתתעבר דהא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה מפני שהראשונה היתה לשבור בתוליה לעשותה כלי (יבמות לד:) וכל זה נרמז בכוורת שנקב אותה על ידי גירא דידיה דהכורת דוגמה לבת שבע שהיתה עודנה בתולה שהיא סתומה ככוורת ועשה בה פתח על ידי זרע קודש שהיה יורה כחץ.

והנה גרסת הגמרא בספר יד רמה להרמ"ה ז"ל הות חייפה ראשה תחת הכילה והרים הצפור כנף הכילה ונגלית וראה אותה עיין שם לגרסא זו יבא נכון הרמז שכתבתי לעיל.

וְהָא דְּאָתָא שָׂטָן וְאִדְמִי לֵיהּ כְּצִפּוֹר, נראה לי בס"ד כי דוד המלך ע"ה אמר בְּחָנֵנִי הֳ' וְנַסֵּנִי צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי (תהלים כו, ב) כתיב צְרוּפָה בוא"ו וקרינן צָרְפָה ולכן שלח לו הקדוש ברוך הוא את השטן בדמות הַצִּפּוֹר שהוא אותיות צְרוּפָה בהפוך אתוון לרמוז לו אתה אמרת 'צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי' נראה היעמדו דבריך עתה כשתראה הצפור פתיק לחלתא. ולכן התוודה אחר כך ואמר צְרַפְתַּנִי בַל תִּמְצָא (תהלים יז, ג) כלומר אני אמרתי 'צְרוּפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי' דהיינו צְרוּפָה מקודם ועתה 'צְרַפְתַּנִי' מחדש ואז 'בַל תִּמְצָא' בַל לשון בלבול שמצאתני מבולבל וטועה בדבר זה.

ועוד נראה לי בס"ד הטעם שנדמה אליו כצפור על דרך שאמרו רבותינו ז"ל במדרש (מדרש תנחומא שמות יא) למה נקראת צפורה מפני שטיהרה את אביה כצפור שמטהר את המצורע עיין שם, וכן הוא כאן על ידי ענין זה דבת שבע הורה דוד המלך ע"ה תשובה ליחיד ונטהרו כל בעלי תשובה.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מְחוֹל לִי עַל אוֹתוֹ עָוֹן שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הַר שֶׁבָּכֶם, צִפּוֹר נִדְּדַתּוּ (תהלים כו, ב). נראה לי בס"ד מה שקרא שמו 'הַר' בדבר זה מפני כי סבתו של דבר זה היה מפני שהוא רצה להתדמות אל האבות שנקראו 'הָרִים' שאמר לפני הקדוש ברוך הוא למה אומרים 'אֱלֹקֵי אַבְרָהָם' ואין אומרים 'אֱלֹקֵי דָוִד' נמצא רצה להיות הוא במעלה בתואר הַר כמו האבות שנקראו הָרִים ומדבר זה נתגלגל הדבר הזה של הנסיון. אי נמי קרא עצמו בשם הַר כי הוא היה אחוז במלכות שהוא סוד שם אדנ־י ושם זה עם אותיות שקדמו לו ואותיות שאחריו עולה הַר כנודע.

אֶלָּא אָמִינָא דְּלָא לֵימְרוּ עַבְדָּא נָצְחֵיה לְמָרֵיהּ (תהלים כו, ב). הנה מאורינו הקדוש הסבא דמשפטים (זהר חלק ב' קז.) דריש האי קרא הכי אנא אמינא 'בְּחָנֵנִי הֳ' וְנַסֵּנִי' (תהלים כו, ב) ואת אמרת דלא איכול לקיימא בנסיונך הא חבנא 'לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ' (תהלים נא, ו) ויהא מילך קשוט וכו' עיין שם.

ובזה פרשתי בס"ד הפסוק שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם וּמִדְּבָרְךָ פָּחַד לִבִּי (תהלים קיט, קסא) פירוש שָׂרִים זה אחתופל וריעיו שהיו שרים בתורה רְדָפוּנִי בענין בת שבע חִנָּם כי אנכי מִדְּבָרְךָ שאמרת דלא איכול לקיימא בנסיונך פָּחַד לִבִּי דלא לימרו השתא עבדא נצחיה למריה, ולכן שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ זאת מה שאמרת דלא איכול כי אמירה זו היתה לי לעזר לבא בטענה נגד מדת הדין.

ובזה פרשתי בס"ד עוד כונת הכתוב בתהלים (תהלים נו, י) אָז יָשׁוּבוּ אוֹיְבַי אָחוֹר בְּיוֹם אֶקְרָא זֶה יָדַעְתִּי כִּי אֱלֹקִים לִי בֵּאלֹקִים אֲהַלֵּל דָּבָר בַּהֳ' אֲהַלֵּל דָּבָר. והכונה כי דוד המלך ע"ה הוה יתיב ומתני לרבנן בבי מדרשא ומן הדרך צריך שישבו כולם לפניו אך האויבים שלו כדי לקנתר יושבים אחריו לרמוז לו בזה שיזכור מה שנעשה על הגג שהוא ענין בת שבע דכתיב וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וכו' (שמואל ב' יא, ב) והיינו כי אותיות הַגָּג הם אחורי אותיות דָּוִד ולכן יושבים מאחריו לרמוז בזה על אותיות הגג שהם אחורי אותיות שמו ובהיותם יושבים מאחוריו היו שואלים אותו 'דָּוִד, הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ מִיתָתוֹ בְּמָה?' וכמו שאמרו בגמרא שבהיותם עוסקים בבית המדרש בנגעים ואהלות היו שואלים אותו ואומרים לו 'דָּוִד, הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ מִיתָתוֹ בְּמָה?' ולכך היו יושבים מאחריו כדי לרמוז על מה הם מכוונים לשאול שאלה זו.

וזהו שנאמר 'אָז יָשׁוּבוּ אוֹיְבַי אָחוֹר בְּיוֹם אֶקְרָא' רצונו לומר ביום אשר אקרא שמעתתא לרבנן בבי מדרשא ישובו אויבי לשבת אחורי כדי לרמוז לי על 'הַגָּג' שהוא אחורי אותיות שמי אך באמת אין אני חושש מן לעז זה והרהור זה אשר לועזים ומהרהרים עלי כי 'זֶה יָדַעְתִּי כִּי אֱלֹקִים לִי' בעזרי בדבר הזה והיינו כי 'בֵּאלֹקִים אֲהַלֵּל דָּבָר' שלו שאמר לי לא יכולתי למיקם בנסיונך גם 'בֵּאלֹקִים אֲהַלֵּל דָּבָר' הוא דבורו של שלמה בני שאמר בכניסת הארון לבית קודש קדשים 'זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ' (דברי הימים ב' ו, מב) והאלקים ענה אותו מיד בדבר זה שנפתחו השערים וידעו כל ישראל שאני נקי וטהור מאותו עון שלועזים עלי.

רְאוּיָה הָיְתָה בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם לְדָוִד מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית אֶלָּא שֶׁבָּאָה אֵלָיו בְּמַכְאוֹב (תהלים כו, ב). נראה לי בס"ד דרמז באומרו 'מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית' על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בשמואל כי לאה ורחל עומדים זו למעלה מזו כנגד ז' ספירות והיינו לאה כנגד שלשה ספירות וחצי ורחל כנגד שלשה ספירות וחצי ודוד המלך ע"ה תיקן את שניהם ולא היה יכול ליקח את בת שבע אלא עד שיתקן את שניהם והוא לקחה אחר שתיקן את רחל קודם שיגמור תיקון לאה ולכך אמרו 'אֲכָלָהּ פַּגָּה' עיין שם. ולזה אמר 'רְאוּיָה בַּת שֶׁבַע' דייקא כי היא כנגד ז' ספירות 'רְאוּיָה הָיְתָה לְדָוִדמִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית' כלומר אחר תיקון לאה ורחל שהם זו כנגד שלש ספירות שלימות וזו כנגד שלש ספירות שלימות דסך הכל הם ששה ועל חצי וחצי שבזו ובזו לא רמז כלום.

ובזה פרשתי בס"ד הטעם שהיה מגן של דוד המלך ע"ה בשש קצוות ושל שאר מלכי ישראל בשלש קצוות שהוא אחוז בלאה ורחל שכל אחת היא כנגד שלש ספירות שלימות ותיקן את שניהם.

ובזה יובן בס"ד מה שאמר דוד המלך ע"ה שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג (תהלים קב, ח) כלומר שאני יש לי אחיזה בלאה ורחל שהם כל אחת כנגד ג' ספירות שלימות וזהו 'עַל גָּג' גם אמר 'בּוֹדֵד עַל גָּג' כי אותיות ג"ג סמוכים לאותיות ד"ד שבשמו ו'עַל' רצונו לומר סמוך ותיבת בּוֹדֵד חלקנה לשתים וקרי בה 'בו דד' שהם 'עַל גָּג' רצונו לומר סמוך לאותיות גג הרומזים למקום אחיזתו למעלה בלאה ורחל.

אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת חָלְיוֹ שֶׁל דָּוִד קִיֵּים שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה עוֹנוֹת (תהלים כו, ב). נראה לי דלמאן דאמר הפלגשים הם מכלל שמנה־עשרה נשים לא קאי הכא על חליו שנפטר בו כי אותו זמן היה פרוש מן הפלגשים אחר מעשה אבשלום ככתוב בשמואל סימן ך' וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת (שמואל ב' כ, ג) ומוכרח לומר דמאמר זה איירי על זמן הקודם.

ומה שאמר 'חָלְיוֹ' לאו חולי ממש שהוא חולי כל הגוף אלא חולי של חולשה ואיזה מיחוש דהא אמרו רבותינו ז"ל [דף קז:] 'עַד אֱלִישָׁע לֹא הֲוָה חוֹלֶה דְּמִיתְפַּח' וצריך להבין היכא רמיז שמנה־עשרה עונות בקרא ונראה לי בס"ד רמוז בתיבת בְּאַנְחָתִי (תהלים ו, ז) כי אנחתי הוא אותיות 'אתן ח"י'.

בִּקֵּשׁ דָּוִד לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה (תהלים כו, ב). פירוש רצה להכנס לבית עבודה זרה ולצאת כדי שהרואין יחשבו שנכנס לעבוד עבודה זרה ח"ו. ומה שאמר 'מַאי טַעְמָא נְסִבַּת יְפַת תּוֹאַר' יש להקשות היכא רמיז ענין יפת תואר בהאי קרא. ונראה לי בס"ד דהמלבוש רומז לאשה כי בשרשים למעלה פרצוף הנקבה מלבוש לפרצוף האיש ולכן כתיב נקבה תסובב גבר כמו הלבוש שהוא סובב את גוף בעליו ולכן חושי לבש בגדים קרועים לרמוז לו אמו של אבשלום היא בגד קרוע כי היא יפת תואר ואדמה על ראשו רמז לו בן שיצא ממנה דומה לנכרים שנקראים האדם בה"א ולא נקראים אדם והיינו אדמה הוא אותיות האדם.

או יובן נרמזה יפת תואר במה שאמר והנה לקראתו חושי הארכי כי אות ה"א באשה ויפת תואר ה"א שלה רכה וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל (דברים כא, טו) כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הֵ"א אַחַת אֲהוּבָה וְהֵ"א אַחַת שְׂנוּאָה וזהו חוּשַׁי (שמואל ב' טו, לב) לשון חששה רצונו לומר היה לך לחוש לה"א רכה וזהו הָאַרְכִּי חלקנה לשתים וקרי בה 'ה"א רכי'.

לֹא לִישְׁתְּעוּ בִּי רַבָּנַן שְׁבִיקִי לְךָ (תהלים כו, ב) (תהלים יט, יג). פירש רש"י ז"ל לא ידרשו בחטאתי חכמי הדורות. הדבר יפלא אם כן איך דרשו רבותינו ז"ל בתלמוד ובמדרשים באותו ענין הרבה, ועד עתה בכל דור ודור דורשים הרבה בענין דוד המלך ע"ה בבת שבע, והלא הבטיחו הקדוש ברוך הוא בדבר זה שבקש דלא לשתעו רבנן?

ונראה לי בקשתו לא היתה על רבנן דלתתא בבתי מדרשות דלתתא אלא כונתו על רבנן דיתבי בגן עדן ובמתיבתא דרקיעא שדורשים בכל עניינים המובאים בתנ"ך אבל על חכמי הדורות בבתי מדרשות למטה בעולם הזה לא קפיד ואדרבה ירצה בכך כי הוא חטא כדי להורות תשובה ליחיד וניחא ליה בפרסום הדבר כדי שילמדו ממנו תשובה.

או יובן בס"ד לעולם על רבנן דלתתא קאמר אך אין כונתו על דברים שמדברים חכמים עם הסוטה וכיוצא בה שהם מדברים עם איש חוטא שיודה על חטאו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל גבי סוטה בפ"א דסוטה שאומרים לפניה דברים שאינה כדאי לשמען היא וכל משפחת בית אביה (משנה סוטה א, ד) ופירש רש"י ז"ל שאומרים לפניה דברי הודאות של צדיקים הראשונים כדי שתודה על קלקולה וכן איתא בגמרא שם (סוטה ז:) תנו רבנן אומרים לפניה דברי הגדה ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם יהודה הודה ולא בוש וכו' ראובן הודה ולא בוש וכו' וחשש דוד המלך ע"ה פן ידברו בו לסוטה וכיוצא בה הן איש הן אשה על כל מין חטא שירצו מהם להודות שיאמרו הרי דוד מלך ישראל תכף ומיד הודה בשמעו דברי נתן הנביא ואמר חָטָאתִי לַהֳ' (שמואל ב' יב, יג) ולא עשה התנצלות לעצמו אף על פי שהיה לו פתחון פה להתנצל.

כָּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (במדבר יג, טז). פירוש פרשה של המעשה הזאת על ענין בת שבע שנתנבא על ידי נתן הנביא וגד החוזה ברוח הנבואה אשר רמוז וטמיר בתוך הדברים סודות עליונים על אחת כמה וכמה שלא יהיו נמחקים כי כיון דאזיל הפשט שבלשון המקראות אזילו להו גם הסודות המלובשים בו.

כְּבָר עָתִיד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ לוֹמַר בְּחָכְמָתוֹ . נראה לי בס"ד אומרו בְּחָכְמָתוֹ כי אמרו רבותינו ז"ל בעדיות (משנה עדיות ב, ט) האב זוכה לבנו בנוי ובכח ובעושר ובחכמה ובשנים, ולזה אמר אמר בְּחָכְמָתוֹ שזכה בה ממך והוה ליה כאלו אתה בעצמך אמרת דברים אלו ומה הם? כֵּן הַבָּא עַל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ (משלי ו, כז). וקשה על אומרו 'לֹא יִנָּקֶה' משמע דאפשר שינקה ובא ללמדך שלא ינקה, ואיך אפשר שינקה כיון דבא על אשת רעהו באיזה זכות ינקה? אלא ודאי באומרו 'לֹא יִנָּקֶה' בא לרבות אפילו על דבר שהוא כמו ענין שלך שהיתה בת שבע מגורשת מן אוריה ואין כאן אשת איש כלל ורק לעיני הרואין נראה שבא על אשת רעהו עם כל זה לא ינקה דנחשב לו עון כאלו בא על אשת רעהו ממש.

והשיב לו כל כך נטרד ההוא גברא שבא על אשה מגורשת שתחשוב לו כאלו בא על אשת איש ממש דחייב מיתה ואמר לו אין אני דן אותך שבאת על אשת איש ממש דחייב מיתה ואין אני פוטרך לגמרי אלא קביל עלך יסורין שהם דומין למיתה, ואז קבל עליו יסורין של צרעת דדומין למיתה כמו שאמרו רבותינו ז"ל מצורע חשוב כמת (נדרים סד:) ועל כן נצטרע ששה חדשים כנגד תיקון הסוד שכולל ו"ק שהם חג"ת נה"י [חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד] וגם יש בהם ק"ף יום כנגד ע"ב ס"ג מ"ה [180] לחברם עם שם ב"ן שהוא בחינתו.

ק״ז ב

דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה (תהלים כד, ז). הנה במדרש רבא (פרשת וארא פרק ח') איתא מה עשה שלמה הביא ארונו של דוד המלך ע"ה לבית המקדש ואמר (דברי הימים ב ו, מב) הֳ' אֱלֹקִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ, אמר רבי ברכיה בשם רבי חלבו באותה שעה חיה דוד המלך ע"ה שכן אמר דוד הֳ' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִּי מִיָּרְדִי בוֹר (תהלים ל, ד) עיין שם. ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע (חלק א' על שבת דף למ"ד) כתבתי טעם נכון על נס זה שהיה לדוד המלך ע"ה שחיה באותה שעה עיין שם.

ונמצא שנפתחו הדלתות בשעה שחיה וזה נרמז בשמו הטוב כי ב' פעמים ד' שבשמו הטוב הם ב' דלתות והוא"ו בנתים רומז לחיים כמו שכתב רבינו חיד"א ז"ל בשם הזוהר על פסוק וַיָּשֶׂם הֳ' לְקַיִן אוֹת (בראשית ד, טו) דעשה לו אות וא"ו במצחו כי הוא"ו רומז לחיים ונרמז בשמו הטוב כי הדלתות נפתחו בעת שחיה.

אֶבֶן הַשׁוֹאֶבֶת תָּלָה לְחַטַּאת יָרָבְעָם, וְהֶעֱמִידָהּ בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ. כתב הרמ"ה ז"ל וזה לשונו מה עבד אבן שואבת את הברזל שנקראת בלשון ערב מגנ"טיס תלה לעגלון של ירבעם והעמידו באויר ויתעו אחריו, כיצד? תלה לה כיפה את העגל ברזל מכאן וברזל מכאן והעמיד שני אבנים שואבות בשתי כתלים שמכאן ומכאן והעמיד את העגל באמצע. ואיכא דאמרי 'שֵׁם חָקַק לָהּ בְּפִיהָ' והיתה מכרזת במעשה נס ואומרת שני פסוקים הללו 'אָנֹכִי הֳ' אֱלֹקֶיךָ לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי' (שמות כ, ב) והיו העם חושבין שכנגד עצמה היא אומרת והשם המפורש לא גרם לומר אלא כנגד המקום ברוך הוא עד כאן לשונו עיין שם.

ונראה לי אותה אבן השואבת שהביא גחזי היתה גדולה הרבה לכן טבעה היה חזק מאד להעמיד העגלון של ירבעם שהיה מחופה בברזל אף על פי שהיה כבד ואבן השנית שכנגדה בכותל השני גם כן היתה גדולה וטבעה חזק כמו זאת במשקל אחד ולכן בכוחם העמידו את העגל באמצע באויר שלא יפול לארץ ונשאר ממוצע שלא נטה ונמשך לצד אחד יותר מצד שכנגדו ושתי אבנים גדולות אלו של מגנט"ס לא נמצאו ביד אדם אלא השטן הזמינם לו להתעות בהם את ההמון שלא ידעו טבעם ועניינם.

ומה שאמר בענין השם המפורש הכונה הוא כי הוא כתב שם המפורש בדבר אחד עור או חתיכת נחושת והניחו בפיו של עגל ובעת שהניחו השביעו שיאמר פסוקים של 'אָנֹכִי' לכבוד שמו של הקדוש ברוך הוא ואז כיון שהשביעו בשם המפורש מוכרח שיעשה פעולתו אבל המון העם כשהיו שומעים דברים אלו יוצאים מפיו של העגל היו חושבין שהעגל על עצמו הוא אומר כן.

ונראה לרמוז אם נקרא שם גֵּיחֲזִי ביו"ד למפרע הוא 'יזח י"ג' שהוא מספר אחד [13] רצונו לומר יזח יחוד של אחד מישראל בהטעותו אותם במעשיו.

לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת. ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בזה הפסוק אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ (שיר השירים ח, ח) כי שָׁדַיִם ראשי תיבות שְׂמֹאל דּוֹחָה יָמִין מְקָרֶבֶת, ונראה לרמוז ראשי תיבות (אשה) אשה תנוק יצר 'אתי' שהוא תרגום של הובאה וביאה שהוא ענין קירוב, אך סופי תיבות תנוק יצר אשה הוא 'קרה' לשון קירוי וכל קירוי ענינו דחיה כי הקרוי דוחה השמש והרוחות והמטר מלבא לתוך הבית המקורה. גם יש לרמוז באותיות 'אָחוֹת' אשה תינוק ויצר חוטא.

וְלֹא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה שֶׁדָּחָה לְתַלְמִידוֹ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם (מלכים ב ה, כג). כך הוא לשון הגמרא (סוטה מז.) רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה מַאי הִיא? כְּדַהֲוָה קָטֵיל יַנַּאי מַלְכָּא לְרַבָּנַן שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח הֶחְבִּיאַתּוּ אֲחוֹתוֹ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אֲזַל וְעֲרַק לְאַלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם כִּי הֲוָה שְׁלָמָא שָׁלַח לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח מִנִּי יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקּוֹדֶשׁ לָךְ אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם: אֲחוֹתִי! בַּעְלִי שָׁרוּי בְּתוֹכֵךְ וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת שׁוֹמֵמָה. אָמַר שְׁמַע מִינָּהּ הֲוָה לֵיהּ שְׁלָמָא כִּי אֲתָא אִקְלַע לְהַהוּא אוּשְׁפִּיזָא קָם קַמַּיְיהוּ בִּיקָרָא שַׁפִּיר, עָבְדִי לֵיהּ יְקָרָא טוּבָא יָתֵיב וְקָא מִשְׁתַּבַּח כַּמָּה נָאָה אַכְסַנְיָא זוֹ! אָמַר לֵיהּ תַּלְמִידוֹ [יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי] רַבִּי, עֵינֶיהָ טְרוּטוֹת אָמַר לֵיהּ רָשָׁע, בְּכָךְ אַתָּה עוֹסֵק וּמִסְתַּכֵּל בְּאֵשֶׁת אִישׁ! אַפֵּיק אַרְבַּע מֵאָה שִׁפּוּרֵי וְשַׁמְתֵּיהּ כָּל יוֹמָא אֲתָא לְקַמֵיהּ וְלָא קַבְּלֵיהּ יוֹמָא חַד הֲוָה קָרֵי קְרִיַּת שְׁמַע, אֲתָא לְקַמֵּיהּ הֲוָה בְּדַעְתֵּיהּ לְקַבּוּלֵיהּ אַחֲוֵי לֵיהּ בִּידֵיהּ סָבַר מִדְחָא דָּחֵי לֵיהּ אֲזַל זָקַף לְבֵינְתָא פְּלָחָא לְסוֹף אָמַר לֵיהּ חֲזוֹר בְּךָ! אָמַר לֵיהּ כָּךְ מְקוּבְּלַנִּי מִמְּךָ, כָּל הַחוֹטֵא וּמַחְטִיא אֶת הָרַבִּים אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עיין שם.

אַחוּכִי קָא מְחַיַכַתְּ בָּן. נראה לי בס"ד כפל הלשון רצונו לומר יהיה הצחוק בכפלים האחת על כי הוא שב בידים רקניות לעירו שלא הועיל בהליכתו. והשניה יאמרו כמה שוטה שהאמין שטבילתו בירדן תרפאהו וירד וטבל.

כִּי אֲתָא חַזְיֵיהּ אֱלִישָׁע לַצָּרַעַת דְּקָא פֹּרַחַת פָּרְחָה עִלָּוֵיהּ רֵישֵׁיהּ אָמַר לֵיהּ רָשָׁע. מכאן נראה דשלחו מן השמים אליו את הצרעת קודם שיקללנו אלישע ורק לא שרתה עליו ממש אלא עד שקללו ונמצא מן השמים הראו לו שיקלל בכך ונראה דפיו הכשילו לרמוז דבר זה על עצמו דניבא ולא ידע מה ניבא כי אמר חַי הֳ' אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מִיָּדוֹ מְאוּמָה (מלכים ב' ה, כ) ואותיות מְאוּמָה הם אותיות 'מום ה"א' כי חמשה הם מיני מיתה הא' מיתה ממש הב' עני הג' מצורע הד' סומא הה' מי שאין לו בנים וזהו מום אחד מן ה"א מומין וזהו מִיָּדוֹ ממקומו ולכן אמר לו וצרעת נעמן תדבק בו כאשר לקחתי מידו (מלכים ב' ה, כז).

אֶחָד שֶׁגֵּירָה דּוּבִּים בְּתִינוֹקוֹת. יש להקשות והלא אתמר בגמרא (סוטה מו:) ראה שאין בהם לחלוחית של מצוה לא בהם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות וגם ראה שהיו רשעים גמורים ואמאי נענש?

ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב כלי יקר בשם רבינו האר"י ז"ל דאותם מ"ב קרבנות שהקריב בלק גרמו שעשתה הסטרא אחרא מ"ב נשמות קדושות ולא תחזיר אותם הקליפה עד שתמצא מקום מוכן לפרענות והוא ביאה אסורה שאז נותנת שם אותם הנשמות העשוקות ולכן אותם מ"ב נשמות היו במ"ב ביאות אסורות שנבעלו ביום הכפורים ועתה כשהענישם אלישע הנביא ע"ה וקללם בשם ה' הוא שם מ"ב כנגד מ"ב ילדים כי שם בן מ"ב מסוגל מאד להעלות התפילות וכן הניצוצות של הקדושה העשוקות לא יתעלו אלא בשם מ"ב ולזה אמר לגמור תיקונם של אלו המ"ב נערים קטנים שהיו עשוקים מכח מ"ב קרבנות קללם עתה בשם בן מ"ב והיינו שקלל את הגופים ההם שהיו יסוד רעוע אשר נבנה ביום הכפורים וחזרו המ"ב נשמות הקדושות שבהם לשורש הקדושה ונתקנו עד כאן לשונו.

ולפי זה אלישע הנביא ע"ה עשה מצוה גדולה שהציל עשוק מיד עושקו ויש לו שכר גדול על זאת, אך לא חלה בתורת עונש ח"ו אלא חלה להשביע עיניו של שטן ועיני הסטרא אחרא שחטף מהם מרגליות אלו וביטל יניקתם מהם ומחמת כן מתקנאים ורוצים להתגרות בו מקנאתם ששלל מהם שלל רב ולהשביע עיניהם חלה.

ודוגמא לזה אמרו רבותינו ז"ל טעם בשעיר שנותנים לעזאזל ביום הכיפורים שזה המוליכו להמיתו מוכרח שימות באותה שנה כי אחר יום הכיפורים ירגישו השטן והקליפה ההפסד שנעשה להם על ידו ויתגרו בו להמיתו.

אך כאן אצל אלישע ודאי אין יכולת לעשות לו רעה ממש, עם כל זה היו רודפים אחריו וכאשר ראו שחלה על ידם אז אויביו ישלימו אתו שתשבע עיניהם ששמחים בצער שהיה לו בחליו על ידם ואדרבה הוא יגבר עליהם בכך! והיינו דכתיב אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ (קהלת ח, ט) ופירש רבינו האר"י ז"ל אשר שלט האדם בליעל באדם התחתון לרע לו לאדם בליעל עצמו, וכן כאן השביע הקדוש ברוך הוא את עיני שטן וסטרא אחרא להביא חולי על אלישע הנביא ע"ה כי כל חולאים באים על ידם ושמחו בזה.

אך היה דבר זה לרע להם יען כי עד אלישע לא הוה גברא דחלה ואתפח ובזאת הפעם שחלה אלישע הנביא ע"ה בעבור שגירה הדובים בעי רחמי ואתפח ועל ידי כך פתח אלישע הנביא ע"ה שערי תפלה לרפאות את החולה וניטלה אותה שליטה שהיה לסטרא אחרא מקודם שכל חולי שתביא על אדם אין לו תקנה ורפואה ועתה בטלה שליטה זו מהם.

ועתה פוק חזי כמה הפסידה הסטרא אחרא מהחולי שבא לאלישע הנביא ע"ה בתפילתו על דבר חדש הזה שיתרפא החולי אחר שהיה כלל חזק שאין רפואה לכל חולי שיחלה האדם ונמצא אף על פי ששמחה הסטרא אחרא בחליו של אלישע הנביא ע"ה לא לה יאות השמחה אלא השמחה היא ראויה לסטרא דקדושה.

וְאֶחָד שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם (מלכים ב יג, יד). קשא והלא חזה צרעת פרחה עלויה רישיה אם כן מן השמים רמזו לו שיקללו בצרעת? ויש לומר שקלל בצרעת גם את בניו ובזה נמצא דחפו בשתי ידים דאם לא היו בניו מצורעים אפשר שלא היו מניחים אותו לפקור.

ואם תאמר באמת כיון דחזה הסימן עליו דוקא למה קלל את בניו גם כן בצרעת? ויש לומר כיון דחזה פרחה על ראשו דן שבניו גם כן בכלל כי זרע הבן נמשך מן המוח שבראש אם כן יתייחס לראש אביו ולכך קלל גם את בניו. מיהו כיון דדבר זה לא נתפרש להדיה בסימן לכך נענש. אי נמי נענש משום דהיה לו להחזירו אחר איזה ימים מועטים והוא לא הלך להחזירו אלא אחר ימים מרובים דדש בפקרות שפקר.

בְּעָא אַבְרָהָם רַחֲמֵי וַהֲוָה זִקְנָה (בראשית כד, א). נראה לי בס"ד רמז הכתוב נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס (תהלים ס, ו) כי זה הנס של הזקנה נולד ונעשה מכח נס הראשון דצר קלסתר פניו של של יצחק דומה לאברהם וזהו נס של הפנים כדי להתנוסס בנס הזקנה.

ונראה לי בס"ד כי נס זה של הזקנה ראוי להתחדש באברהם אבינו ע"ה כי הוא עשה תיקון ביסוד דעל ידו נתגלה היסוד בפרצוף המוחין בסוד שם אברהם שהוא אבר מה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים וגוף הזקן נעשה מן הארת היסוד ולכן הסריס אין לו זקן ולכן ב' פעמים זקן גימטריא שד־י [157×2=314] שהוא ביסוד וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער המצות.

דּוֹר הַמַּבּוּל אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵין עוֹמְדִין בַּדִּין שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם" לֹא דִּין וְלֹא רוּחַ (בראשית ו, ג). נראה לי בס"ד דריש יָדוֹן כפשוטו וזהו 'לֹא דִּין' ועוד דריש יָדוֹן לשון מקום כמו יַד אַבְשָׁלֹם (שמואל ב' יח, יח) וכן מַצִּיב לוֹ יָד (שמואל א' טו, יב) וכאלה רבים, פירוש בזה הגוף שלהם שנקרא אדם לא יהיה מקום לרוח שלהם אשר בראתיו לשכון בי. ואמר רוּחִי כמו וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי (תהלים ב, ו) שהוא רצונו לומר מלך אשר עשיתיו. או רוּחִי קאי על כוחות הצדיקים לא יהיה להם מקום עם בני אדם אלו.

ק״ח א

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בַּטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפַּעְתִּי לָהֶן, בָּהּ מַכְעִיסִין אוֹתִי? וּבָהּ אֲנִי דָּן אוֹתָם (בראשית ו, יז). נראה לי בס"ד דאותיות ט"ו של 'טוֹב' נהפכה להם לאותיות 'איד' שהוא לשון שבר כי איד [15] גימטריא ט"ו ואז נעשית להם הטובה אותיות 'אבידה' שהוא לשון מיתה שאבדו מן העולם.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלשָׁה נִשְׁתַּיְּירוּ מֵהֶם בְּלוּעָה דְּגָדֵר, וְחַמֵּי טִבֶּרְיָא, וְעֵינְיָא רַבָּתִי בֵּירָם (בראשית ז, יא). נראה לי לאו דוקא שלשה דהא יש עוד מעיינות חמים בערי אירופה יע"א אלא דרבי יוחנן משתעי במעיינות הסמוכים לארץ ישראל ואשר בארץ ישראל ואפשר דמעיינא רבתי דבירם הוא מעין החם הסמוך לעיר אשור שישנו עתה.

כּוּלָם חָזְרוּ חוּץ מתּוּשְׁלַמִי (בראשית ז, יא) (בראשית ו, ג). נראה לי בס"ד לכך כאשר דבר השם יתברך עם ישראל לעורר אותם בתשובה קראם 'שּׁוּלַמִּית' וכמו שנאמר שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ (שיר השירים ז, א) יען כי גם ישראל כשאין עושין רצונו של מקום ומתערבים עם העכו"ם ודבקים בם דומין לזה העוף התושלמי ולכך 'שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית' כלומר אפילו את כעוף התושלמי אני מקבליך בתשובה.

מְלַמֵּד שֶׁזָּקַף עַצְמוֹ כְּמַקֵּל (בראשית ו, יג) (יחזקאל ז, יא). נראה לי בס"ד גזל שוה פרוטה חמס פחות משוה פרוטה אך כיון שהיו מתמידין בו חומס וחוזר וחומס כמה פעמים בשעה אחת וביום אחד נצטרפו החמסין זה בזה ונעשו שיעור גדול ולזה אמר 'זָּקַף עַצְמוֹ כְּמַקֵּל' שנצטרפו זה בזה.

ואומרו 'וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם' נראה לי בס"ד כי הנשמה השוכנת בתוך הגוף קרויה נוגה דכתיב וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם (משלי ד, יח) כי היא אור נר המאירה לגוף וכמו שהנר הוא כלי שהוא גוף והאור בתוכו כן הנשמה שהיא נר יש לה גוף ואור והגוף שלה רמוז באותיות 'גו' של 'נוגה' כי גו רצונו לומר גוף ואור שלה רמוז באותיות 'נה' של 'נוגה' והרשע בחטאיו מסלק אור שלה הרמוז באותיות 'גו' שבשני קצוות שלה הדבוקים בגופו הטמא שאז אותיות 'נה' של נוגה שהם ראש וסוף העומדים בשני קצוות של הנשמה נחשכים ומסתלק כוחן והארתם ונשאר רק אותיות 'גו' שהם בתוך נוגה וגו לשון גויה הוא הגוף של הנשמה וכל גוף חשוך הוא מאחר שאור שלה הרמוז באותיות 'נה' שבם ראש וסוף נוגה נסתלק.

ולזה אמר 'וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם' הם אותיות 'נה' דנוגה הרומזים על אור הנשמה ונשארו רק אותיות 'גו' שהם רומזים אל גוף הנשמה כי גו הוא לשוו גויה וזהו שנאמר וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ (ישעיה נא, כג) שנסתלקו אותיות 'נה' מן נוגה שהוא תואר הנשמה ונשאר אותיות 'גו' שהוא גוף הנשמה בלבד וכמו שנאמר וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר לֵב (משלי י, יג).

או יובן בס"ד 'וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם' דאותיות הֵן בלשון יונית 'אחת' וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה (איוב כח, כח) שבלשון יונית קורין לאחת הֵן וכאן אמר חסרה מהם האחדות הרמוזה באותיות 'נה' ולכן הוכנו לפרענות שאם היה לכם אחדות היתה מגינה עליהם האחדות לפי שעה כמו שנאמר חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ (הושע ד, יז).

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי לֹא יָפֶה עָשִׂיתִי שֶׁתִּקַּנְתִּי לָהֶם קְבָרוֹת בָּאָרֶץ (בראשית ו, ו). הנה בודאי הגמור לא יש חרטה אצל הקדוש ברוך הוא כי יודע האמת ומה שעתיד להיות מקדם קדמתה אך אמר כן כדי לתת פתחון פה למליצי יושר ומליצי טוב שהם ממדת הרחמים דאז כאשר ירשיעו הבריות אחר כך כדור הפלגה ודומיהן ויעמדו מלאכי חובה שהם מן מדת הדין לטעון עליהם כליה כאשר היה בדור המבול אז יהיה פתחון פה למליצים הטובים לבטל טענתם מכח דברים אלו שאמר הקדוש ברוך הוא בענין דור המבול 'לֹא יָפֶה עָשִׂיתִי שֶׁתִּקַּנְתִּי לָהֶם קְבָרוֹת'.

בְּדוֹרוֹתָיו וְלֹא בְּדוֹרוֹת אֲחֵרִים (בראשית ו, ט). כתב הרב באר שבע, כל ימי הייתי קורא תגר מאחר שאין לו הכרע אם לגנאי אם לשבח קשה על רבי יוחנן למה משכן עצמו לדרשו לגנאי? ויגעתי ומצאתי תירוץ חשוב ואמיתי והוא משום דרבי יוחנן אזיל לטעמיה שהוא דורש במדרש רבא (בראשית רבה לב, ו) וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל (בראשית ז, ז) נח מחוסר אמנה היה אלולי שהגיעו המים עד קרסוליו לא נכנס לתיבה עד כאן לשונו.

ואני אומר אם באנו להקשות כקושית הרב גם על תירוץ זה יש להקשות קושיא זו מנא ליה לדרוש 'מחוסר אמנה היה'? אדרבה יש לדון אותו לכף זכות מרוב אמונתו בהקדוש ברוך הוא שהוא רב חסד ומוחל וסולח וניחם על הרעה לכך חשב אולי כשיראו בעיניהם שירדו מי המבול יתעוררו בתשובה וינחם ה' על הרעה שיאמר נתקיימה הגזרה במקצת דהא ירדו מי המבול מלמעלה!

אכן לעיקר קושיית הרב ז"ל הנזכר נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא באחד שמתה אשתו והניחה לו בת לינק ולא היה לו שכר מניקה ונעשה לו דדים נובעים חלב כאשה והניקו ופליגי תרי אמוראי בזה חד אמר כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה וחד אמר כמה גרוע זה שנשתנו לו סדרי בראשית (שבת נג:) ופירש הרב מהר"י באהל יעקב [רבי יעקב קרנץ המכונה המגיד מדוּבנא] מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דמאן דאמר גדול כן הוא האמת דודאי היה גדול בצדקות ומעשים שזכה לעשות לו נס גדול כזה ומאן דאמר גרוע הוא מודה הוא דהיה גדול קודם שנעשה הנס אך אומר כמה גרוע הוא אחר מעשה הנס דודאי בעבור נס זה ניכו לו הרבה זכיות מזכיותיו וממילא נעשה גרוע עד כאן דבריו.

וכן הענין כאן דריש לקיש מפרש הכתוב על זמן שקודם שנכנס לתיבה דודאי היה לו זכיות הרבה דנחשבים רבים אפילו לגבי אחרים ואין הכי נמי מודה ריש לקיש דאחר שנעשו לו נסים רבים בכניסתו לתיבה נתמעטו זכיותיו ולא נחשבים כלום לגבי אחרים ורבי יוחנן דרשו לגנאי על זמן דאחר שיצא מן התיבה דאיגרע זכותו דבהא גם ריש לקיש מודה ורק פליגי דהכתוב עיקרו למאי נחת לאשמעינן שזה אומר להכי נחית קרא וזה אומר להכי נחית קרא וריש לקיש עושה טעם מסביר לדבריו כיון דבשבחינת משתעי קרא ודאי נחית לשבחו גם בזה ורבי יוחנן לא סבירא ליה כריש לקיש משום דתיבת 'הָיָה' נראה לשון יתר אלא ודאי אתי למידק 'בְּדֹרֹתָיו' דוקא ולא בדורות אחרים.

ועוד נראה לי בס"ד דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והוא דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה ל, ה) בכפל 'נֹחַ נֹחַ' שהוא נח לשמים נח לבריות, ורבי יוחנן מפרש 'תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו' קאי על נח בתרא שהוא נח לבריות ולכן מפרש 'בְּדֹרֹתָיו וְלֹא בְּדוֹרוֹת אֲחֵרִים' כי הוא לא היה נח לבריות כמשה רבינו ע"ה שהציל את דורו וריש לקיש ניחא ליה טפי לפרש 'תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו' על נח קמא שהוא נח לשמים ולכן מפרש וכל שכן בדורות שהיו צדיקים שבודאי היה גם הוא צדיק דעתה בדור רשעים הוא צדיק, נמצא פליגי רק בזה דמר סבר ניחא טפי לפרש על נח בתרא דסליק מיניה ומר סבר ניחא טפי לפרש דקאי על נח קמא דפתח קרא ביה.

ובזה ניחא דרבי יוחנן עשה המשל לחבית של יין שהוא הנאה של בני אדם וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ (תהלים קד, טו) שהוא מפרש דקאי על נח לבריות וריש לקיש עשה המשל בצלוחית של פלייטון שהיא בושם דהנאתו רוחנית לנשמה שהיא חלק השמים כמו שאמרו (סנהדרין צא: עה״פ תהלים נ, ד) 'יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל' זו הנשמה 'וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ' זה הגוף, והנאת הריח היא הנאת הנשמה. וראיתי להרב עיון יעקב ז"ל מה שפירש בטעם דרבי יוחנן וריש לקיש דלא פליגי אך הוא הפך ממה שפירש אנא עבדא בזה והבוחר יבחר.

וְלֹא דָּגִים שֶׁבַּיָּם (בראשית ז, כב). נראה לפרש בזה טעם שנבחרו הדגים למאכל שבת להורות דאין אש גיהנם שולט בשבת כמו כן הדגים לא שלט בהם אש הפרענות של המבול שנדונו ברותחין.

מְלַמֵּד שֶׁהָיָה נֹחַ הַצַּדִּיק מוֹכִיחַ בָּהֶם (בראשית ו, ט) (איוב כד, יח). יש גרסה אחרת 'שֶׁהָיָה מְתוּשֶׁלַח הַצַּדִּיק מוֹכִיחַ בָּהֶם' וגרסה זו הובאה בספר דקדוקי סופרים וכן הרמ"ה ז"ל ביד רמה הביא גרסה זו עיין שם ולפי גרסה זו קאי 'פרידה' על נח.

ונראה לי בס"ד דקרי ליה 'פרידה' דאמרו רבותינו ז"ל על פסוק זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ (בראשית ה, כט) דעד נח לא היה חילוק אצבעות וכשנולד נח נולד בחילוק אצבעות ונשאר כך התולדה לדורות ולכן אמרו 'יְנַחֲמֵנוּ מֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ' שלא היה בהם חלוק אצבעות ולפי זה שפיר קראו בשם 'פרידה' כי בו נפרדו האצבעות זה בזה דמקודם היו דבוקים זה בזה כמו הכף שהוא חתיכה אחת.

אי נמי קרי ליה פרידה על שם שהוא עתיד להפרד מהם ולגרסה אחרת דגרסינן דברים אלו נח קאמר לו ונקיט פרידה על מתושלח על שם שנפרד מהם ולא יהיה נידון עמהם. אי נמי יש לומר בס"ד דקרי לנח פרידה כי היה ביסוד שהוא ספירה תשיעית וזהו פרידה 'פרי דה' דאותיות ד"ה עולים מספר תשעה שהיה פרי של היסוד. אי נמי פרידה אותיות 'דר יפה' דהיסוד נקרא יפה בסוד וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (בראשית לט, ו). אי נמי 'דר יפה' בתיבה שהיתה דירה יפה תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם שְׁלִשִׁים מסודרת בסדר יפה.

מַקְפֶּה נִבְלַתְכֶם נִבְלָתָם עַל פְּנֵי הַמַּיִם בַּזִּיקִים (בראשית ז, כב). נראה הכונה מאחר שהיו מזיקים זה לזה בגזל וחמס ולכך במים של זיקין תהיה פרענות שלהם כי מ"ם של מזיקין היא 'מים' ונשאר אותיות 'זיקין' נמצא באותיות מזיקין נרמז פרענות שלהם שמקפה נבלתם כְּזִיקִין עַל מַּיִם.

ואמר 'וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁלּוֹקְחִין מֵהֶם קְלָלָה לְכָל בָּאֵי עוֹלָם' והיינו אותיות קל שנרמזה פרענות שלהם עתה נרמז בהם גם כן מה שמגיע להם לעתיד קללה כי 'קל' הוא שורש קלל.

מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מְפַנִּים דֶּרֶךְ כְּרָמִים (איוב כד, יח). פירש רש"י ז"ל ומצודות בספר איוב דֶּרֶךְ כְּרָמִים רצונו לומר 'דרך צדיקים' עיין שם. ונראה הכונה כי היו אומרים לעשות חמס דוקא שהוא פחות משוה פרוטה שהיו חושבים זה החמס הוא דרך צדיקים כיון שאין בו פרוטה אין בו עון ואחר ששאלו 'מִי מְעַכֵּב?' והשיב להם 'פְּרֵדָה אַחַת יֵשׁ לִי לְהוֹצִיא מִכֶּם' אמרו 'אִם כֵּן לֹא נְפַנֶּה דֶּרֶךְ כְּרָמִים' שהוא דרך צדיקים אלא יחזרו לעשות גזל שהוא הרבה.

ומהרש"א ז"ל כתב לא נפנה דרך כרמים שהיו מבזין ומקנטרין את נח דרך היתול ואומרים לו אתה הוא תחלת הקלקול במה שנטעת כרם וכו' עיין שם ודבריו תמוהים כי נח נטע הכרם אחר שיצא מן התיבה וכדמוכחי קראי.

ק״ח ב

אִם מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ יֵשׁ לָנוּ דָּבָר אַחֵר וַעֲלִיתָא שְׁמָהּ. אפשר זו הסלמנדרא שנקראת גם כן בשם עֲלִיתָא או מין עשב סגליי שנקרא עֲלִיתָא שמגין על הנמשח בו מן האש ועקב ועקש פירש בערוך שהוא מין ספוג וטבעו לשאוב את המים וחשבו להניחו על ראשיהם כדי שישאוב את המים.

ואמר להם 'הוּא מֵבִיא מִבֵּין עִקְבֵי רַגְלֵיכֶם' נראה לי בס"ד אותיות רֶגֶל במלואם רי"ש גימ"ל למ"ד אמצע המלוי הם אותיות יַמִּים פירוש שעושה ימים ונהרות בין עקבי רגליכם דהמלוי הוא עקבי הפשוט ולכן רבי חנינא בן דוסא נברא לו מעין מים תחת רגליו וניצול מן הערוד (ברכות לג.) והיינו שנברא מן אותיות יַמִּים שהם במלוי רֶגֶל.

דָּבָר אַחֵר "לְשִׁבְעַת הַיָּמִים" שֶׁשִׁינָּה עֲלֵיהֶם סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית. נראה דמפיק לה ממה שנאמר וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים (בראשית ז, י) כלומר שנעשה עתה הוויה חדשה למה שנברא בשבעת הימים של בראשית. גם נרמז בתיבת 'יְהִי' מהלך ההפכיי שהלכה השמש ממערב למזרח למפרע כן תיבת 'יְהִי' נקראת למפרע 'יְהִי'.

ונראה לי טעם 'שֶׁשִׁינָּה סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית' הפך דעתם שחשבו שיהיה ניצולים בטבע עליתא ועששיות ועקב וכיוצא שבאמת אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה לְנֶגֶד הֳ' (משלי כא, ל) כי כמו ששינה סדרי בראשית כן ישנה טבע דברים אלו להפך והא דעשה השינוי בחמה מפני דחמה באמת יש בה שני הפכיים מיבשת הלח וממיסה השעוה וכן מלבנת בגדים המכובסים ומשחרת פני האדם.

קָּבַע לָהֶם זְמַן גָּדוֹל וּזְמַן קָטָן (בראשית ז, י). נראה נמצא כזאת בחוקי התגרים בשטר הכמ'בייאלה שאף על פי שמפורש בה זמן גדול לכמה ימים יש להחייב עוד זמן קטן כ"ד שעות שיוכל לעכב הפרעון.

ומה שאמר 'כָּל שֶׁהַתֵּיבָה קוֹלַטְתוֹ' נראה כי עשה השם יתברך בפתח התיבה כח המושך כמו אבן השואבת את הברזל שכל בריה שהיא ראויה יקלוט אותה ומושך אותה לתוך התיבה.

קְבַע בָּהּ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מְאִירוֹת לָכֶם כַּצָּהֳרַיִם (בראשית ו, יד). נראה לי בס"ד רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה אור גדול בתוך התיבה בימים ובלילות דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה ג, ח) אור אלו מעשיהם של צדיקים וחשך אלו מעשיהם של רשעים ומאחר דהנכנסים לתיבה אנשים ונשים כולם היו צדיקים וגם בעלי חיים היו נקיים מן העבירה לכן רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה האור הרומז לצדיקים זורח בתיבה ימים ולילות כי לפי הטבע צריך שיהיה בתיבה חושך ואפלה יען כי המאורות לא שמשו במבול וגם היא סוגרת ומסגרת מכל צד אך הוא הכניס שמן זית הרבה והדליק שם נרות הרבה וכדי להרבות האור שם צוהו שיתלה בה כנגד אור הנר אבנים טובות כאלמא"ס וכיוצא כי לרוב זכותם יכה אור הנר בהם ויצא מהם זהרורית גדולה לפי גודלם בכמותם כזוהר החמה בצהרים.

תְּשׁוּבָה נִיצַּחַת הֵשִׁיבוֹ עוֹרֵב לְנֹחַ (בראשית ח, ז). הנה לפי פשוטן של דברים נראה לא היה דבור ממש מן עורב לנח וגם לא היה דבור ממש מן היונה אלא נראו בהם סמנים כאלו הם רוצים לומר כך. וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז"ל בגמרא (עירובין ק:) למדנו פיוס מתרנגול דמפייס ואחר כך בועל דאמר לתרנגולת כך וכך ולא הוה דברים אלא מן הסמנים שנראין בגופו קודם בעילה ואחר בעילה נראה כאלו מדבר כך וכך, וכל זה הוא לפי פשט הדברים כמו שאמרו המפרשים ז"ל.

אמנם כפי דברי רבינו האר"י ז"ל בביאור פרקי שירה צריך לומר כאן נמי הוה דברים ממש אך לא מן העורב עצמו שהוא בעל חי אלא מן השר והמזל של העורב דהא כתב בשער מאמרי רבותינו ז"ל בביאור פרקי שירה וזה לשונו דע כי הנה כל הנבראים שבעולם הזה יש על כל אחד מהם מלאך אחד שוטר ושר עליו בשמים וזהו סוד מה שאמרו רבותינו ז"ל אין עשב למטה שאין מזל עליו למעלה מכה בו ואומר לו גדל ועל ידי השר ההוא הממונה עליו נמשך החיות והשפע אל הנברא ההוא.

והנה השר ההוא אינו יכול להשפיע בו עד שהוא יאמר לפני הקדוש ברוך הוא השירה הראויה אליו כפי מקומו ועל ידי כך ישפיעו בו ואחר כך הוא ישפיע חיות ומזון אל הנברא ההוא ונמצא כי כל אותם השירות הנזכר בפרקי שירה הם מה שמשוררים השרים והמזלות העליונים הממונים על כל התחתונים עד כאן לשונו עיין שם. ולפי זה גם כאן המדבר עם נח לאו העורב עצמו אלא השר והמזל שלו שהוא האומר שירה וכן הענין כמו שנאמר גבי יונה.

אָמַר לוֹ רָשָׁע! בַּמּוּתָּר לִי, נֶאֱסַר לִי, בַּנֶּאֱסָר לִי לֹא כָּל שֶׁכֵּן (בראשית ח, ז). מקשים והלא העורב דבר עוד טענה גדולה וחזקה איך שלח אותו כיון דלא נשאר בתיבה עורב זכר ואם קרה לו אסון נמצא העולם חסר בריה אחת! ועוד קשה מה לו לעורב בדבר השני 'שֶׁמָּא לְאִשְׁתִּי אַתָּה צָרִיךְ' כיון שטען טענה נצחת בראשונה?

ונראה לי בס"ד דטענה זו הראשונה תשובתה בצידה והיינו כיון דהעורב שמש בתיבה ידע נח ברוח הקודש דנתעברה אשתו ממנו בזכר ולכן אם יקרה לו אסון אין העולם חסר בריה דהזכר יבא על אמו ויוליד אך העורב עשה לו מזה קנטור אחר והוא איך שלחת אותי דשמא יהיה אסון והעולם חסר בריה? ואם תאמר אני ידעתי ששמשת עם אשתך ונתעברה בזכר, הנה עתה איני מניח את אשתי בתיבה ואלך יען כי אני חושד אותך שאתה רוצה לשכב עמה ואם לא היית יודע ששמשתי עם אשתי ונתעברה אין אני חושש שמא תשכב עמה יען כי כל בעל חי שיבא עליו אדם יהיה עקר אותו בעל חי ולא יוליד ואם כן אפילו שאתה מתאוה לאשתי לא תבא לשכב עמה מפני שאם תשכב עמה תהיה עקרה ולא תוליד עוד אחר שיצאו מן התיבה ונמצא העולם חסר בריה כי כל הנכנסים צריך שילדו אחר כך כדי שיתרבה המין בעולם מן הולדות, אך עתה שידעת שנתעברה אשתי ממני תשכב עמה כי אפשר שידעת שהיא מעוברת תאומים זכר ונקבה והם יולידו אחר כך או שידעת שהיא מעוברת בנקבה ואז הנקבה תוליד ממני, על כן מעתה אני חושד אותך שאתה משלחני כדי שתשכב עם אשתי.

והשיב לו ואמר לו 'רָשָׁע' הנה בקראו אותו רָשָׁע רמז לו תשובה על טענתו הראשונה דאסון והוא כי אמר לו אני מכיר בך שאתה רשע נעשית בתיבה מחמת ששמשת עם אשתך דאסור לך התשמיש ואם כן בטלה טענתך דאסון כי אני יודע שנתעברה ממך אשתך בזכר ועל כן אם יקראך אסון אין העולם חסר בריה! ועל אשר אמרת 'שֶׁמָּא לְאִשְׁתִּי אַתָּה צָרִיךְ' איך תחשוד אותי בזה והלא 'בַּמּוּתָּר לִי נֶאֱסַר לִי' שאין אני נזקק לאשתי וכל שכן שלא אשמש עם אשתך האסורה לי דצדיק אני.

כֶּלֶב נִקְשָׁר (בראשית ח, טז). פירוש כשהוא בועל בהכנסת האבר בקשוי אינו יכול לפרוש ולהפריד מן הנקבה אחר פליטת הזרעתו אלא נקשר הגיד שלו ברחם הנקבה וכמדומה שראש הגיד שלו נעקם בתוך ברחם הנקבה שנעשה כמו הברזל שקורין בערבי ג'נג'אל שתולים בו הסל ולכן אינו יכול להשמט מרחם הנקבה דאף על פי שהילדים מכים בו והוא רץ מהם עודנו קשור בה ונמצא שהתשמיש שלו בזוי מאד ונחשב זה לו ללקותא שלקה בתשמיש בשביל ששמש בתיבה, כך מפרשים העולם.

אך הרמ"ה ז"ל הביא פירוש אחר שהוא נקשר בשלשלת שלא יזיק ואחר המחילה פירוש זה לא יתכן דהא יש כמה חיות שצריך לקשרם בשלשלת שלא יזיקו ועוד קשה בדבריו כי קשורו בשלשלת שלא יזיק אין זה נוגע לענין התשמיש ומה שייכות יש לזה בזה.

אמנם מלבד הפירוש הראשון נראה לי בס"ד לפרש מה שאמר 'כֶּלֶב נִקְשָׁר' כלומר שאינו יכול להזריע בכל פעם שבועל כי אם בקושי כאדם הנקשר על ידי כשפים שאינו יכול להזריע כן הכלב מפני רוב בעילותיו אינו מזריע בהם והיינו דהיתה לו כך מפני ששמש בתיבה והעורב לקה בענין תשמישו שהזרעתו ותשמיש שלו בפיו שמוציא זרע מפיו לפה הנקבה ודבר זה גם כן חשיב לקותא שהוא משמש בפה של מעלה שלו במקום פה של מטה.

חָם בְּעוֹרוֹ (בראשית ח, טז). פירש רש"י שיצא ממנו כוש שהוא שחור בעורו. וקשא דאין לקות זה בענין הזרעה ותשמיש.

ונראה לי בס"ד דזרע האשה הוא אודם והעור של הולד נברא מן האודם שהוא חלק האם וכנזכר בגמרא ועוד אמרו בגמרא במראות הדמים דמראה השחור טמא דחשיב דם יען כי השחור תחלתו אדום אלא שלקה נמצא לקוי הוא שחרות ולכן כיון ששמש בתיבה לקה בעורו דהעור בא מזרע האודם שנעשה שחור דלקוי האודם שחרות הוא.

ועוד נראה לי בס"ד ותחלה נדקדק דקדוק גדול באומרו שְׁלשָׁה לָקוּ בַּתֵּיבָה כֶּלֶב וְעוֹרֵב וְחָם וקשה בשלמא עורב שפיר נקטי בתר כלב כי הכלב מין חיה ועורב מין עוף אך חם אדם הוא ואמאי נקטי אחר עורב? ונראה לי בס"ד דחם כשנכנס לתיבה היה זכאי ואיך הרשיע בתיבה לשמש ועבר על מצות השם יתברך? אך נראה לומר דחם ראה את העורב משמש עם נקבתו אז גברה עליו תאות המשגל והוכרח לשמש עם אשתו כדי שלא יפליט זרעו לבטלה בקרי ולהכי נקטי התנא בבריתא בתר עורב ללמד כי עורב גרם לחם לשמש בתיבה.

והנה מפורש במדרש רבא (פרשה לו) דחם נשחר עורו בתיבה ויצא מן התיבה מפוחם משל לאחד שקבע מוניטון שלו בתוך אבלו של מלך אמר המלך גוזר אני שיתפחמו פניו ויפסול מטבעו לפיכך יצא חם מפוחם עיין שם.

ונראה לי דכל גזרותיו יתברך הם מדה כנגד מדה ולמה גזר עליו שיתהפך עורו לשחור אחר ששמש? ובזה שכתבתי ניחא כי הוא באה לו תאות התשמיש מכח העורב שראהו משמש וכיון דעורב שחור הוא אליו מתייחס השחרות דכתיב שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב (שיר השירים ה, יא) לכך שחר עורו של חם לאות ולסימן על עונו הזה שבא לו מחמת העורב שהוא שחור ונמצא לפי זה מובן הטעם דאמר התנא 'חָם לָקָה בְּעוֹרוֹ' מחמת ששמש בתיבה.

ואפשר נמי לומר דהוא לקה בעורו בשעת תשמיש ממש שנהפך אותה שעה עורו למראה שחור ואשתו נבהלה ממראה השחור שנראה לעיניה בעור בעלה פתאום ואז העובר הנוצר מאותו תשמיש נולד שחור כי ידוע המראה של האשה בשעת הזרעה פועל בעובר הנוצר מאותו הזרעה וכמו שאמרו במדרש באותו מלך ערביים וגם מה שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז (איכה ד, ב).

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְמִשְׁפְּחוֹתָם וְלֹא הֵם (בראשית ח, יט). פירוש לצורך משפחות הנולדים דהיינו לצורך התולדה אשר נתקיימה אחר כך ולא לקיום עצמם בעולם כי הם אחר שיצאו מן התיבה ושמשו זה בזה ונתעברו וילדו לא נתקיימו עוד בעולם יען כי בהיותם תוך התיבה נתקיימו על ידי נס שנעשה להם נסים הרבה בתוך התיבה והאדם שיש לו מזל אז אם יהיה לו נס יתקיים בעולם ויחיה כמה שנים אבל בהמה אין לה מזל ואם יהיה לה בשביל חיות שלה לא יהיה לו קיום בעולם ומוכרח שתמות אחר כך במהרה אחר ימים מועטים ולכן גם אלו שהיו בתיבה אחר שיצאו והולידו לא נתקיימו בעולם.

אָמַר לֵיהּ אֱלִיעֶזֶר לְשֵׁם רַבָּא כְּתִיב "לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה" אַתּוּן הֵיכָן הֲוִיתוּן (בראשית ח, יט). פירוש כיון דכתיב 'לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ' משמע דוקא ביציאתם היו מעורבים למשפחותם כלומר הזכרים עם נקבותיהם אבל בתוך התיבה היו מובדלים הזכרים מן הנקבות לכך אתון בני אדם היכי הויתון בתוך התיבה אם הייתם דרים זכרים ונקבות יחד או גם כן הייתם מובדלים הזכרים לחוד והנקבות לחוד? ואמרו לו וכי אנחנו הזכרים היה לנו מושב לנוח בו עם הנקבות שלנו? והלא היה לנו צער גדול בטיפול הבהמות והחיות והעופות והרמשים אשר רבו מספור וכל שעות היום והלילה היינו ביניהם עסוקים בם ובהקיצם מן השינה היו עוסקים במזונות הבעלי חיים הרבים שהיו בתיבה ולא היה לנו מושב לנוח עם הנקבות שלנו!

והנה על אומרו כְּתִיב 'לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה' ראיתי להרמ"ה ז"ל שכתב אף על גב דאכתי לא אתיהבת אורייתא עד משה רבינו ע"ה, גמרא הוה בידייהו דהכי הוה ואי בעית אימא כולה אורייתא מכתב הוה כתיבה גבי אברהם ואפקודי הוא דלא הוו מיפקדי עילוה עד דאתא משה עד כאן לשונו.

ואנא עבדא אמינא דמה שאמר אי בעית אימא כולה אורייתא הוה כתיבה גבי אברהם וכו' זה לא יתכן כי ודאי כל מה שכתוב בתורה לא נגלה בארץ אלא עד זמן משה רבינו ע"ה אך הראשונים כגון נח ושם וכן אברהם יצחק ויעקב היה להם ספרים שכותבים כל מה שהיה בזמנו ויזדמן שכתוב אצלם באיזה דברים ומעשים כמו לשון הכתוב בתורה על ידי משה רבינו ע"ה שיהיה הלשון מכוון ולכן בדבר זה היה כתיב בספריהם 'לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה' כאשר כתוב בתורת משה רבינו ע"ה ועל זה אמר אליעזר לשם כְּתִיב 'לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה' כי הוא ראה כתוב כן בספרים שכתב נח ושם שהיו גם כן אצל אברהם אבינו ע"ה ודברי אלו יש להעמיסם באופן הראשון שכתב הרמ"ה ז"ל ואנכי הרחבתי הדברים בס"ד.

מִיכָּן וְאֵילָךְ הֲוָה גַּבֵּיל לָהּ חִיזְרָא. פירוש סובין שמעורב בהם קמח שאחר הלישה יתליע מחמת רוב החום של התיבה שהוא נשאר בלא אפיה זמן הרבה ועיין בפסחים (פסחים מב:) הכא תרגומו מיא דחיזרא וכן הוא במציעא (בבא מציעא ס.) ופירש הערוך מים שהמחה בהם סובין עיין שם.

אַיְיתִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם וְאוֹתְבֵיהּ מִימִינֵיהּ (תהלים קי, א). פירוש מיכאל הוא שר החסד שהוא בקו ימין של עשר ספירות והקדוש ברוך הוא שלח לאברהם אבינו ע"ה את מלאך מיכאל שהוא מימין לעזרו ולשמרו ולתמכו במלחמה זו.

וְהָווּ שָׁדֵי עַפְרָא וַהֲוָה חַרְבֵּי, גִּילֵי וְהָווּ גִּירֵי (תהלים קי, א). פירוש גילי רצונו לומר קש כמו שאמרו בגמרא דסוכה (סוכה יד.) חבילי קש חזיא לכי סתר לה למנקט בגיליהו, ופירש הערוך גיליהו רצונו לומר קש עיין שם. וצריך להבין למה העפר היה חרבות והקש היה גירי?

ונראה כי אברהם אבינו ע"ה היה עניו מאד דכתיב וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (בראשית יח, כז) שהיה לו ענוה כפולה מבית ומחוץ וכמו שאמר התנא מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ (משנה אבות ד, ד) מאד מאד מבית ומחוץ דזו היא ענוה אמיתית.

וידוע כל מדה טובה וכל מצוה יש לה רמז באות אחת מן כ"ב אותיות כפי ראש שם המדה והמצוה דהיינו אהבה באות א' חסד באות ח' צדקה באות צ' ענוה באות ע' וכן כיוצא בזה אם כן ענוה כפולה היא ב' פעמים ע' שעולה מספר ק"ם [70×2=140] ואם תסיר ק"ם מן עָפָר [350] ישאר מספר חֶרֶב [140-350=210].נמצא אותיות עפר הם מספר 'קם חרב' כי אברהם אבינו ע"ה שהיה עניו אמתי שאמר 'וְאָנֹכִי עָפָר' בזכות ענוה האמיתית שבו שהיא ע' כפולה שמספרה 'קם' זכה שיהיה העפר חרב להרוג את אוייביו.

וכי הוה שדי גילי שהוא 'קש' [400] מספר ת' שהוא צדיק שיש לו אות ת' תחיה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת נה.) על פסוק וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים (יחזקאל ט, ד) שכותב על מצחן של צדיקים אות ת' שרומז בה תו תחיה והוא דבק באות ת' תחיה וגבר על תמות דסטרא אחרא שמספרה 'קש' לכן נהפך הקש לגירי שהורגים למרחוק ועדיף מחרב שהורג מקרוב כי תו תחיה היא מחכמה בסוד הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ (קהלת ז, יב).

וידוע דהחכמה נקראת רחוק בסוד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק (שמות ב, ד) וכנזכר בזוהר הקדוש ואברהם אחוז בספירת החסד שהוא תחת ספירת החכמה בקו ימין של עשר ספירות והחסד יונק מן החכמה ולכן כתיב באברהם וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק (בראשית כב, ד) ולכך זכה להיות הוא מקום לה' שנעשה מרכבה לשכינה ולכך אמר להשם יתברך אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (בראשית יח, ג).

ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו:) כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם יהיה בעזרו, ואמר 'אלקי אברהם' רמז לאור החכמה בסוד מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בכונת העמידה 'אֱלֹקֱי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב' דקאי על חב"ד [חכמה בינה דעת] ואברהם יצחק ויעקב הם חג"ת [חסד גבורה תפארת] ולכך אמר 'אלקי אברהם יהיה בעזרו' והנה אם תסיר מספר מקום [186] מן מספר קש [400] שהוא גילי ישאר מספר גירא [400-186=214] ולכן הוה שדי גילי שהוא קש והוי גירא.

אָמַר "גַּם זוֹ לְטוֹבָה". נראה לי בס"ד גַּם זוֹ [56] עולה מספר נ"ו שהוא גבורה כי מנצפ"ך שהם ה׳ גבורות הם פ"ר דינים [56×5=280] וכל חלק הוא נ"ו ולכן אמר רבינו האר"י ז"ל כל 'נו' שבסוף תיבה רומז לגבורה והוא כיון למתק כל גבורה מן ה׳ גבורות שהיא מספר נ"ו לעשותה רחמים ולזה אמר 'גַּם זוֹ' הגבורה שהיא 'נו' כמנין גם זו תהיה 'לְטוֹבָה' שתתהפך לרחמים.

ק״ט א

מַחֲכוּ עֲלָהּ בְּמַעַרְבָא אִם כֵּן לִיבְנוּ אֶחָד בְּטוּרָא. הגרסה הנכונה היא מה שאיתא בספר דקדוקי סופרים בתלמוד כתב יד דגריס 'לבנו יתה בטורא'.

אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אֶלְעָזָר: נֶחְלְקוּ לְשָׁלשׁ כִּיתּוֹת. קשא בשלמא שתי כתות בחרו בבקעה דניחא להו מושב הבקעה אך כת שרצו להלחם ברקיע למה בחרו בבקעה, אדרבה יותר טוב להם לבנות בהר וכמו שאמרו במערבא, ומה טעם מצאו בבקעה? ויש לומר דאין הכי נמי הם רצו בהר וכיון דשתי כיתות שהם הרוב בחרו בבקעה הוכרחו גם הם לבנות המגדל אצלם כדי שאם יהיו הם מנוצחים יעלו שתי כתות אלו למגדל לעזור להם ואם יבנו בהר איך ידעו שתי הכתות שהיו כת זו מנוצחים כדי שיבאו לעזור אותם דודאי ההרים רחוקים מן הבקעה ולכך הוכרח לבנות המגדל אצלם בבקעה כדי שיראו אותם ולזה אמר לראות את העיר ואת המגדל תרי חלוקות נינהו דהיינו העיר של שני הכיתות והמגדל של כת השלישית.

מִגְדָּל שְׁלִישׁ נִשְׂרַף שְׁלִישׁ נִבְלַע שְׁלִישׁ קַיָּים (בראשית יא, ט). נראה לי בס"ד טעם שנחלק לשלשה חלקים שונים אלו כי האדם בנוי בארבעה יסודות ארמ"ע [אש, רוח, מים, עפר] וכנגד יסוד האש שבאדם נשרף שליש וכנגד ב' יסודות רוח מים שהם בלועים בגוף ויש להם ממשות בתוכו כי הגוף נוד מלא רוח גם מכיל בקרבו מים נבלע שליש וכנגד יסוד העפר שהוא קיים בגוף האדם כי סופו להיות עפר בקבר וזה ישאר קיים בקבר כמו שנאמר כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג, יט) לכך שליש קים.

או יובן בס"ד הטעם דשלשה שותפים באדם (קידושין ל.) וכנגד שני חלקים של אב ואם שליש נשרף ושליש נבלע וכנגד חלק הקדוש ברוך הוא שליש קיים כי גופם אבד אך נפשם נשארה קיימת ונתקנה על ידי גלגולים.

או יובן דידוע אנשי דור הפלגה הם היו גלגול דור המבול ואחר כך נתגלגלו באנשי סדום ולכן כתיב וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם (בראשית יט, ד) ואחר כך נתגלגלו בבני ישראל במצרים ושם נתקנו ולכן כנגד גלגולם בסדום שנשרפו באש וגפרית ולא נתקנו לכן שליש נשרף וכנגד בואם בדור המבול שנמחו ונבלעו בארץ שליש נבלע וכנגד גלגולם בבני ישראל במצרים ששם נתקנו ונתקיימו לכן שליש קיים.

אֲוִיר מִגְדָּל מְשַׁכֵּחַ (בראשית יא, ט). נראה לרמוז אותיות שהם עומדים בצל אותיות מִגְדָּל מלפניהם הם אותיות 'נדמה' שהוא לשון כריתה כמו נִדְמְתָה אַשְׁקְלוֹן (ירמיה מז, ה) וכן נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת (הושע ד, ו) וכן השכחה עושה הכרתה לדברים שבלב שישתכח ויצאו מלבו. גם עוד אותיות נדמה [99] מספרם כמנין טִּיט הַיָּוֵן [99] כי השכחה באה מן הקליפה הנקראת טִּיט הַיָּוֵן (תהלים מ, ג).

"מְאֹד" שֶׁמִּתְכַּוְּונִים וְחוֹטְאִים (דברים טו, ט). פירוש יש רשע שהיצר הרע רודף אותו וצד אותו לעשות עון וזה נקרא 'מזיד' אך יש הוא רודף אחר העון לעשותו וזה נקרא 'מרד' וזהו שאמר שמתכונין להביא עצמן לידי עבירה לחטוא בה כמו המקשה עצמו לדעת וכיוצא בו.

ומה שאמר 'מְאֹד' זוֹ שְׁפִיכוּת דָּמִים נראה מְאֹד אותיות דם א' ואות א' רמז לאדם רצונו לומר שופכין דם אדם.

וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם לָמָּה לָנוּ עוֹבְרֵי דְרָכִים? שֶׁאֵין בָּאִים אֵלֵינוּ אֶלָּא לְחַסְּרֵינוּ מִמָּמוֹנֵנוּ (איוב כח, ד) (בראשית יג, יג). נראה הכונה לחם קאי על כל צרכי הסעודה כי הסעודה כולה נקראת כמו עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה, א) מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי אֶל הַלָּחֶם (שמואל א' כ, כז) ומנהגו של עולם יש עיר שנמצאים בה חיטים הרבה שזורעים בה אך אורז לא ימצא בה כלל אלא מביאים אותו להם ממקום אחר ויש גם צאן אינם גדלים בה כדי לשחוט ולאכול אלא מביאים אותם ממקום אחר ויש גם הירקות שצריכים לתבשיל לא ימצא בה אלא מביאים ממקום אחר אך סדום היה בה רוב טובה שכל דבר הצריך לבני אדם לאכילתם מצוי בה ולכן עוברי אורח שמביאים מיני פירות למכור כיון דאין להם צורך בהם נמצא אין באים אלא לחסר ממונם להכניס להם פירות ולהוציא מהם מעות.

מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ נוֹתְנִים עֵינֵיהֶם בְּבַעֲלֵי מָמוֹן (בראשית יג, יג). פירוש באורחים וגרים שהם בעלי ממון ולא בתושבים שקבועים בעיר כי כל מגמתם עיקרה היתה שלא יבואו אורחים להתגורר בארצם והם אין עושין לזה הגר רע להדיה אלא עושים בהסתר על ידי סדרים רעים ומקולקלים שתקנו בארצם והם עושים זה עם מי שאין לו בנים לרשת אותו אלא הוא לבדו גר אצלם וכיון דהפילו עליו הכותל ומת תקח הממשלה ממון שלו כי כן משפט הממשלה בענייני האורח שמת ואין לו יורשים.

אָמַר לְהוּ: מִי הֲוָה יָדַעְנָא דְּאַתּוּ גַּנָּבֵי (בראשית יג, יג). פירוש מי ידענא דאתו גנבי לפרקא כי ודאי הבאים לפרקא יראי השם הם ולא סלקא דעתי שגם הגנבים יבואו לפרקא כדי שאהיה נשמר בדברי לקיים מה שאמר אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי (תהלים לט, ב).

כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ רַבִּי יוֹסֵי שָׁפְעִי מַרְזְבֵי צִיפּוֹרִי דְּמָא (בראשית יג, יג). נראה לשון מליצה הוא לומר שהורידו עליו דמעות חדות כמו שאומרים העולם האבנים בכו עליו דם כן אנשי צפורי הורידו עליו דמעות רבות חדות וחמות. או אפשר אותו היום היה מטר גדול ושפוך מרזבי מטר אך על ידי נס נהפך גוון המטר אדום כדם לכבודו. או יובן דרך רמז קאמר כי הצדיק בחיי חיותו יתמלאו השבילים של בני עירו שפע חסד וברכה ואותו היום נהפך השפע שלהם לדינים כי הדם רומז לדין והיינו כי אותו היום נתחדשו עליהם צרות בר מינן.

ק״ט ב

פַּדְעֵיה אִיהוּ לְדַיָּינָא אָמַר מַאי הַאי (בראשית יג, יג). קשא מה שאלה זו הלא המכוון מובן? ונראה לי כי הדיין נסתפק בדעתו של אליעזר אם פדעיה כדי ליקח מן הדיין מעות כאשר פסק הוא בדינו של זה או אין כונתו ליקח ממנו מעות אלא כונתו למחות לאותו האיש על הדיין ולכן שאל 'מַאי הַאי' והשיב שרצוני למחות את הבעל דין עליך שאתה תתן לו מה שאתה חייב לי אגרא דשקילנא מינך דמא.

כִּי הֲוָה אָרִיךְ גַּיְּצִי לֵיהּ גּוּץ מַתְּחִי לֵיהּ (בראשית יג, יג). קשה כל דברים רעים שעושים, דרכם לתלות מעשיהם הרעים באיזה טעם אפילו כל דהו וכאן בדבר זה מה טעם כל דהו יש להם?

ונראה לי כי הם עושים פוריה ארוכה ששוכבין עליה בני אדם זה תחת זה דהיינו ראשו של זה תחת רגליו של זה וקרקע המטה שהוא מקום גוף האדם השוכב עליה אין כולו ממולא בלוח אלא הם משערים על קומה בינונית שהיתה בזמנם, דרך משל היתה עשרים טפחים והם עושים מקום שכיבת הגוף במטה אורך עשרים טפחים ובאורך י"ד טפחים מניחים לוח בקרקע המטה לסתום החלל שלה שהאדם ישכב עליו ומן י"ד טפחים עד י"ח מניחים קרקע המטה חלול שאינו סתום בלוח ומן י"ח טפחים עד עשרים טפחים מניחין לוח כדי שיהיו קרסולי רגליו ועקביו מונחים ועומדים על הלוח ולא יהיו תלויין באויר החלל של המטה ובזה יכול לישן היטב כזה [הציור חסר].

[מלא בלוח מראש ועד סוף עקבותיו] [חלל] [מלא] [אדם שני מלא] [חלל] [מלא]וכן על זה הדרך ולכן אם היה האדם ארוך יותר משיעור עשרים טפח דהיינו יש לו כ"ב או כ"ג מוכרח שתהיה רגליו שוכבות על גוף אדם שתחתיו ששוכב במטה האחרת שתחתיה ולכך קוצצין רגליו ואם היה גוף דרך משל ארכו ט"ז טפחים או י"ז אז מוכרח שיהיו רגליו תלויים באויר החלל שבסוף מטתו כי אין מגיעים רגליו למקום התחתון שהוא מלא בלוח ואז הוו מתחי ליה כדי שיגיעו רגליו של [אל] מקום הסתום בלוח שהוא סוף המטה.

שַׁפְיוּהָ בְּדּוּבְשָׁא וְאוֹקְמוּהָ עַל אֵיגַר שׁוּרָא אֲתָא זִיבּוּרֵי וַאֲכַלוּהָ (בראשית יג, יג). נראה עשו לה מדה כנגד מדה היא היתה מחפה הרפתא בחצבא לכך חפו אותה בדובשא והיא היתה מתכונת לעשות צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת (משלי י, ב) כדי להגין מן הפרענות כמו חומה כנגד הפרענות שלא תבא לכך הניחו אותה על החומה להמיתה שם.

ואומרו 'עַל עִיסְקֵי רִיבָה' נראה לי בס"ד דהצדקה תיקון שלה בה"א אחרונה והיא היתה משתדלת לעשות צדקה שתיקון שלה באות ה"א לכך אות ה"א תבעה עלבונה למעלה וזהו רִיבָה כלומר רִיב הֵ"א.

"קֹרַח" שֶׁנַּעֲשָׂה קָרְחָה בְּיִשְׂרָאֵל (במדבר טז, א). לפי פשוטו הוא שנשרפו ר"ן אנשים גדולים וגם נסתבב מזה מגיפה אחר כך. ועוד נראה לי ענין הקרחה כי ידוע שיש קליפה נקראת תוק"ל וישראל נצולין ממנה בזכות חמשה חומשי תורה לכך מספר ישראל [541] יתר על תוק"ל [536] מספר חמשה לרמוז בזכות חמשה חומשי תורה הם גוברים על תוק"ל. והנה קרח שחלק על משה רבינו ע"ה לומר שהוא מצוה מדעתו ולא בדבר השם יתברך נמצא כפר בכל חמשה חומשי תורה ולכך גברה קליפת תוק"ל אשר ישראל היו גוברים עליה בזכות חמשה חומשי ולסילוק כח זה של חמשה חומשי תורה קרי ליה קָרְחָה שהוא קרח ה"א או רחק ה"א.

"וְאוֹן" שֶׁיָּשַׁב בַּאֲנִינוּת. פירוש כמו אונן שאינו אבל ממש וגם אינו עוסק במצות כן הוא לא הלך אצל משה רבינו ע"ה לבקש ממנו מחילה ולא הלך עם קורח ועדתו.

ואומרו 'שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ פְּלָאוֹת' כי אשתו עשתה דבר תפל לסתור שערה אך ודאי לא דבר זה מנע אותם מלכנס לתוך האהל שלו לבקש עליו אמנם מן השמים עשו לו פלאות בדבר זה שכל הבא ורואה דבר תפל זה שעשתה אשתו חוזר לאחריו ועל ידי כך ניצול שלא מצאוהו.

ק״י א

מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע (במדבר טז, ד). קשא הוה ליה למימר 'מַה שָׁמַע' ולא כפל לשונו ואמר 'מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע'? ונראה לי בס"ד דאם שמועה זו קאי על הדברים המפורשים בכתוב ועלה קאמר וישמע משה זאת כל העומדים שמעו אותם דקרח לא דבר עמו בלחישה אלא מוכרח לומר ששמע עוד שמועה אחרת מפי אחרים שהגידו לו על דברים אחרים של גנות.

כָּל הַחוֹלֵק עַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד רָאוּי לְהַכִּישׁוֹ נָחָשׁ (מלכים א' א, ט). נראה לי בס"ד הטעם כי דוד המלך ע"ה הוא נקרא משיח ה' שמשחו שמואל הנביא ע"ה ולכן אמר נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל מְשִׁיחַ אֱלֹקֵי יַעֲקֹב (שמואל ב' כג, א) ולכן החולק על מלכותו ראוי להכישו נָחָשׁ [358] כמנין מְשִׁיחַ [358]. גם יובן כי דוד המלך ע"ה היה גלגול אדם הראשון ותיקן פגם הנעשה מסיבת הנחש ולכן החולק על מלכותו ראוי להכישו נחש.

ועוד נראה לי בס"ד טעם לזה דידוע שהאש הוא סימן ורמז למלכות כמו שאמרו רבותינו ז"ל מה ראה אחיתופל לחלוק על דוד ראה אש יוצאה מאמתו וחשב שהוא יהיה מלך ולא ידע כי זה הסימן הוא על שלמה המלך ע"ה שהיה מן בת שבע שהיתה בת בנו של אחיתופל נמצא האש הוא סימן ורמז למלכות. ונראה לי הטעם כי בעולם התחתון יסוד האש הוא עליון בארבעה יסודות שסדרן הוא ארמ"ע [אש, רוח, מים, עפר] וגם האש עניינו עליה כי אם תדליק אש הוא עולה מאליו למעלה כן המלך הוא עליון על כל בני אדם, ולכן החולק על מלכות בית דוד מכישו נחש שארס שלו הוא אש שורף הגוף כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לז:) המתחייב שריפה נופל לדליקה או מכישו נחש וכיון שחלק על מלכות שרמוזה באש לכך מכישו נחש שנשרף באש.

ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם הוא דאמרו בגמרא דשבת (שבת נה:) אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב (שמואל ב' יז, כה) וכי בת נחש הואי? והלא בת ישי הואי! אלא בת מי שמת בעטו של נחש, רצונו לומר היה צדיק גמור שלא היה לו שום חטא ורק מת מכח עצתו של נחש שסיבבה מיתה בעולם. נמצא לישי מכנהו הכתיב בשם נָחָשׁ בשביל שהיה צדיק גמור שלא חטא כלל. והנה החולק על מלכות בית דוד טענתו היא מכח דאתו מן רות המואביה ולכך אין ראויים למלוך על ישראל האסורים לבא בקהל וכמו שטען דואג נמצא הוא מטיל דופי גם בישי שהיה בן בנה של רות ועל כן בעבור כבוד ישי הצדיק שנקרא בשם נָחָשׁ מחמת צדקותו יכישו נחש לזה החולק ומטיל דופי.

או יובן בס"ד טעם לזה כי דוד המלך ע"ה תיקן תהלים שהם זמירות ועשה בכל זמר וזמר תיקון ויחוד עליון לזמר בו עריצים ופרשתי בס"ד לכן תמצא סמוך לאותיות 'זמר' יש אותיות 'נחש' דאותיות זמר הם למעלה מאותיות נחש שגוברים על הנחש ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר השם יתברך לנחש הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ (בראשית ג, טו) רצונו לומר ישופך בזמר שרמוז בראש אותיות שמך, ועל כן החולק על מלכות בית דוד שמטיל דופי ח"ו בדוד המלך ע"ה שתיקן זמר להכניע הנחש לכך ראוי כי יכישנו נחש לזה החולק.

זֶה מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁמַּעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו (דברים יא, ו). יובן בס"ד דאמרו בגמרא (עירובין סה.) דאמר רשב"י יכולני לפטור העולם מדין תפלה על אשר אין מתפללים בכונה דלבם מבולבל מן צרות הגלות כשיכור דכתיב וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן (ישעיה נא, כא). והנה מי שיש לו ממון הרבה יהיה לו לב רחב תמיד ולא יתבלבל משום דבר כי הממון מרחיב הלב אם כן בעל הממון אינו יכול לפטור עצמו מדין תפלה אלא הוא מתפלל בטוב. והנה אם תמלא אותיות אָדָם כזה אל"ף דל"ת מ"ם תמצא אותיות המלוי הם אותיות 'מִתְפַּלֵּל' והמלוי הוא רגלים של אותיות הפשוט ולזה אמר זֶה מָמוֹנוֹ שֶׁל 'אָדָם' דייקא שֶׁמַּעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו, שמעמידו בתפלה בשופי הרמוזה ברגליו של אָדָם דמלוי אָדָם הוא אותיות מִתְפַּלֵּל דהאדם צריך להיות מתפלל תמיד ואינו יכול לפטור עצמו מדין תפלה.

מַשּׂאוֹי שְׁלשׁ מֵאוֹת פְּרָדוֹת לְבָנוֹת הָיוּ מַפְתְּחוֹת שֶׁל בֵּית גְּנָזָיו שֶׁל קֹרַח (דברים יא, ו). הנה לפי פשוטן של דברים נקיט שלש מאות בלשון גוזמא וכמו שאמרו במסכת תמיד (תמיד כט.) אמר שמואל בשלשה מקומות דברו חכמים בלשון הבאי ואלו הן תפוח וגפן ופרוכת עיין שם. אך נראה נקטי כאן לשון הבאי לפי פשוטן של דברים אך באמת יש להם רמז עמוק בדברים אלו.

ועוד אני אומר דגם לפי הפשט אין זה לשון הבאי אלא לשון מתוקן הוא והיינו אפשר כי תיבה שהיא מעור היו קורין אותה בשם מפתח ודרכם של הולכי דרכים אינם מניחים ממונם בתוך תיבות של קש אלא בתיבות העשוים מן העור כאשר נמצא עתה מפני הקלות, וקורח היה לו שש מאות תיבות מלאים נכסים וממון ומטלטלים והם קורין לתיבה של עור בשם מפתח והוא היה לו ת"ר תיבות מלאים שכל פרדה נושאה עליה שתי תיבות לכך היו משוי שלש מאות פרדות לבנות שנושאים עליהם שש מאות תיבות מלאים נכסים של קורח.

שָׁלשׁ מַטְמוֹנִיּוֹת הִטְמִין יוֹסֵף הַצַּדִּיק בְּמִצְרַיִם (דברים יא, ו). נראה לי בס"ד טעם לשלש מטמניות אלו כי כל התבואה אשר נתקיימה באוצרות של יוסף הצדיק ע"ה ולא נתקלקלה כשאר תבואות העולם היתה זאת על ידי שפע עליון וקדוש הנשפע מלמעלה בזכותו של יוסף הצדיק ע"ה ועל כן העושר הוא של יוסף הצדיק ע"ה ואינו של פרעה.

אך הכסף הזה שקבל תמורת התבואה היה משלשה חלוקות האחד משל עובד עבודה זרה שהיה ממונם מאוס ומשוקץ שאינו ראוי לבא ולהיות בחלק הקדושה וכנגד כסף זה עשה יוסף הצדיק ע"ה מטמון אחד שהיה כל כסף זה של עובדי עבודה זרה הובא ונכנס למטמון זה בהשגחת שמים כי בידי שמים 'יש ברירה' בדרך נס להיות נבררים כספים אלו באים לאוצר זה ועל זה האוצר אמר כאן שנטלו קרח וסופו ירד לטמיון כי בלעתו הארץ.

ומין השני היה כסף שבא ונאסף מן אנשים שאינם עובדים עבודה זרה אך יש בידם גזל וגניבה דאינו מאוס כמו הכסף שהוא של עובדי עבודה זרה וכנגד כסף זה עשה יוסף הצדיק ע"ה אוצר שני כדי שעל ידי שמים יהיה ברירה לכספים של מין זה שכולם יבואו לאוצר זה וזה האוצר נגלה למלך רומי והביאו לאוצר הממשלה שלו.

ומין השלישי היה כסף של אנשים טובים שהיו שומרים שבע מצות בני נח דכספם נקי מאיסורא וראוי הוא לבא לחלק הקדושה כנגד זה עשה יוסף הצדיק אוצר שלישי ונבררו כספים של מין זה בידי שמים ובאו לאוצר השלישי וזה גנוז לצדיקים לעתיד לבוא כלומר אחר ביאת המשיח בב"א [במהרה בימינו אמן].

קֹרַח לֹא מִן הַבְּלוּעִים וְלֹא מִן הַשְּׂרוּפִין (במדבר טז, לב). ופירש רש"י במגפה מת. והדבר יפלא איך יתכן קרח שהוא העיקר אב המחלוקת והוא אשר הסית והחטיא את כל עדתו לחלוק יהיה ניצול מן הבליעה אשר ברא השם יתברך לבעלי המחלוקת ההם ויהיו אשתו ובניו הקטנים וממונו נבלעים והוא ינצל מן הבליעה ומן השריפה וימות במגפה דאפילו עם השרופים לא ישרף? ועוד קשיא מלתא טובא מה יענה רבי יוחנן לפסוק (במדבר טז, לב) וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח?

ונראה לי בס"ד דרבי יוחנן יודה דקרח נשרף עם השרופים דהוה בהדייהו אך לא נשרף כמותם כי הם גם גופם נשרף אבל קרח לא נשרף גופו כלל אלא נשמתו נשרפה כשריפת בני אהרן שהיתה שריפת נשמה וגוף קיים ואחר שנשרפה נשמתו נתגלגל גופו ונבלע עם הבלועים והכי קאמר רבי יוחנן דקרח אין למנותו עם השרופים מפני שלא נשרף גופו דכתיב בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ (במדבר כו, י) וכיון דאמר 'בַּאֲכֹל' משמע דנשרף גופו שנאכל כמו עצים וקרח לא נאכל גופו באש ורק נשמתו נשרפה, וגם אין למנות קרח עם הבלועים כי כל הבלועים נבלעו חיים כמו שאמר הכתוב וַיֵּרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה (במדבר טז, לג) והוא נבלע מת ולכן כתיב אֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח (במדבר טז, לב) ולא קרח דאינו דומה להם כי הם נבלעו חיים שנקראים אדם והוא נבלע מת, אך על כל פנים מאחר שנבלע גופו אפילו שהוא מת מצי למימר הכתוב 'וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח' כל חד בדידיה, הם נבלעו חיים והוא נבלע מת אמנם במתניתא חשיב ליה עם הבלועים ועם הנשרפים דכיון שנבלע אף על פי שנבלע מת חשיב נבלע וכן אף על פי שנשרף נשמתו בלבד חשיב נשרף בסתם.

עַד שֶׁזָּרַק בָּהֶם חִצִּים (חבקוק ג, יא). ענין החיצים אינו כפשוטו אלא הוא לשון מליצה שהוא ענין כוחות הדינין הקשים שבאים ממדת הגבורה של מעלה על דרך שאמרו באדרא זכו 'מֵצַח' לא זכו 'מָחַץ' פַּאֲתֵי מוֹאָב (במדבר כד, יז) וכן כאן חיצים בהפוך אתוון מחץ.

ק״י ב

בְאַפִּי נִשְׁבַּעְתִּי וְחוֹזְרַנִי בִּי . ודאי לא שייך חרטה גבי קודשא בריך הוא כי הוא צופה עתידות ויודע מה שעתיד להיות אך אומרו 'בְאַפִּי נִשְׁבַּעְתִּי' (תהלים צה, יא) כלומר השבועה היתה בזמן שאפי היא מדת הדין מתוחה שנשבעתי שימסרו ביד מדת הדין אך עתה אחר שקבלו יסורין נהפכה מדת הדין מאיליה ונעשית מדת הרחמים והיא רוצה עתה להטיב להם ונמצאת השבועה כדקיימא קיימא דהשבועה היתה שימסרו ביד מדה זו ותעשה בהם מה שתחפץ וגם עתה נמסרים בידה לעשות בהם שתחפץ ועתה חפצה להטיב להם וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה יד.) מה עתר זה מהפך התבואה בגורן כן הצדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים. ולזה אמר 'וְחוֹזְרַנִי בִּי' כלומר המדה שהיתה דין חזרה למפרע להיות רחמים ואור חוזר נעשה אור ישר שהוא חסד.

והענין הוא כי שם הוי־ה בצירוף הוה־י הוא דין כי אות הנוקבה קודמת לאות הדוכרא ולא עוד אלא דאותיות ה"ו קודמים לאותיות ה"י נמצא צירוף זה הוא אור חוזר וכאשר תחזור צירוף זה של הוה‏־י למפרע יהיה סדר שם יהו־ה שהוא אור ישר וגם דאותיות הזכר קודמים לאותיות הנוקבא. וכן שם אדנ־י כשהוא דין גמור יתהפך לצירוף 'דינא' בסוד דינא דמלכותא דינא, וכשיהיה בסוד המיתוק יהיה צירוף אדנ־י דאות א' בראש הוא מסוד שם אהי־ה ואות יו"ד בסוף היא משם הוי־ה ואותיות ד"ן שהם דין גמור נכפפים ועקדים בתוכם. וזהו 'חוֹזְרַנִי בִּי' שיתהפך סדר אותיות השם מצירוף דין לצירוף רחמים.

"כֹּרְתֵי בְרִיתִי" אֵלּוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה (תהלים נ, ה). נראה הכונה שהם מסרו עצמן בעבור עבודה זרה שהיא ראש עשרת הדברות והעובר עליה עבר על כל יו"ד דברות וזהו כֹּרְתֵי בְרִיתִי בְּרִית יוֹ"ד.

'עֲלֵי זָבַח' אֵלּוּ רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵירָיו שמסרו עצמן בעבור עסק התורה שבכתב היא ז' ספרים ומתחלת בבי"ת ותורה שבעל פה היא שמנה דרגין שהם כשר ופסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי, וזהו עֲלֵי 'זָבַח' זי"ן בי"ת חי"ת.

שְׁבַקָהּ רַבִּי עֲקִיבָא לַחֲסִידוּתֵיהּ. נראה לי בס"ד דרבי עקיבה דרש ביומא על קבלת התשובה (משנה יומא ח, ט) 'אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם' שיש לכם דין בנים. ואחר שדרש דרשה זו של זכות שבקיה הכא דדריש להפך.

ואמר לשון חֲסִידוּתֵיהּ על דרך מה שאמר הכתוב זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ (ירמיה ב, ב) וכן מצינו שאמר לו אותו רשע על ישראל משל למלך שכעס על עבדו והשיב לו רבי עקיבה משל למלך שכעס על בנו (בבא בתרא י.) וידוע התשובה מקובלת אצל ישראל מדין בנים והיא עיקרה ניתנה בתורת חסד לכן אמור בתשובה 'יְמִינוֹ פְשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים' ימין חסד הוא.

קי״א א

מַאי 'אָמֵן'? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: 'אֵ‏‏־ל מֶלֶךְ נֶאֱמָן'. נראה לי בס"ד השואל יודע שיש רמז באותיות 'אָמֵן' לשלשה שמות הוי־ה דהיינו באות א רמזו יו"ד מכאן ויו"ד מכאן וא"ו באמצע הרי מספר שם הוי־ה שהוא כ"ו וכן אות מ צורתה כ"ף וא"ו שהוא מספר שם הוי־ה ברוך הוא אך אות נו"ן אם היתה נו"ן סתומה היה רמוז בה שם הוי־ה ברוך הוא יו"ד למעלה יו"ד למטה וא"ו באמצע אך נו"ן דאמן הוא ן' פתוחה שיש בה יו"ד אחד למעלה ואין כאן רמז לשם הוי־ה ברוך הוא, לכן שאל מַאי 'אָמֵן' כי הוא שמע שיש בכל אות מן אמן רמז לשם הוי־ה ברוך הוא ובאות נו"ן דאמן ליכא רמז זה והשיב אמר רבי חנינא 'אָמֵן' ראשי תיבות אל מלך נאמן ואם כן נו"ן דאמן הוא נו"ן סתומה שיש בה וא"ו ושני יודי"ן.

אֶחָד מֵעִיר מְזַכֶּה כָּל הָעִיר כּוּלָּהּ, וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה מְזַכִּין כָּל הַמִּשְׁפָּחָה כּוּלָּהּ (ירמיהו ג, יד). קשא איך לעיר שיש בה הרבה בני אדם יספיק לה צדיק אחד ולמשפחה צריך שנים? ונראה לי בס"ד דהיא הנותנת שאם כל אנשי העיר רשעים שהם רבים ויש צדיק אחד ביניהם יגדל ערכו עשר ידות דאפילו בין רבוי רשעים אלו הוא צדיק ולא למד ממעשיהם אבל משפחה דאנשיה מועטים אין רבותא כל כך לצדיק אחד הנמצא בתוכם להגין עליהם ולכך צריך שנים צדיקים.

ועוד נראה לי בס"ד דאם המשפחה כולה בתוך העיר שדר שם הצדיק ודאי יספיק להם צדיק דהא אפילו על כל המשפחה כולה היינו אפילו אם אין כל המשפחה יושבין בעיר אחת עם אותם שני צדיקים אלא הם מפוזרים בשלש וארבע עיירות אפילו הכי שני צדיקים שיש באותה משפחה מזכין אותם שמגינין עליהם אף על פי שאין דרים עמהם.

או יובן בס"ד מזכה את כל העיר דהיינו הארץ והגדל בה שהם צומח וחי בלתי מדבר כי אלו לא חטאו ולכך יספיק להגין עליהם מן הפרענות שלא תבא עליהם על ידי זכות צדיק אחד אבל בני אדם שחטאו לא יצילם צדיק אחד אלא צריך שבכל משפחה ומשפחה שבעיר יהיו שנים צדיקים שיגינו עליהם שאם יש בעיר חמשים משפחות צריך להם מאה צדיקים.

אָמַר לֵיהּ מֵילָט קָא לָייְטַת לִי (איוב כח, יג). קשא כפל הלשון דהוה ליה למימר 'אָמַר לֵיהּ קָא לָייְטַת לִי' ונראה לפרש יש קללה שהיא נראית מבחוץ קללה אך בתוך לבו מכוין לברכה כהך דתזרע ולא תחצד וכו' (מועד קטן ט:) ויש קללה שאין לה משמעות של ברכה אלא גם מבפנים היא קללה, ולכן נסתפק רב כהנא אם דברים אלו הם קללה חלוטה מבפנים ומבחוץ או דלמא היא קללה מבחוץ אבל בפנים בלב היא ברכה ולכן 'אָמַר לֵיהּ מֵילָט קָא לָייְטַת' קללה בפה וקללה בלב ואמר לו זו לא קללה ולא ברכה אלא היא עצה טובה.

אַף יְצִיאָתָן מִמִּצְרַיִם שְׁנַיִם מִשִּׁשִּׁים רִיבּוֹא (שמות ו, ז). פירש רש"י ז"ל שמתו בימי החשך וזה פלא דכל כך היו רבים בימי החשך! ונראה לי בס"ד דלאו על אותם שמתו בימי החשך קאי אלא על אותם שנולדו ומתו במשך רד"ו שנים שהיו במצרים שאם תחשוב כמה נפשות היו אז יעלו אלו היוצאים שנים מששים רבוא.

בֹּא וְאַרְאֲךָ מֶה עָשׂוּ אֲבוֹתַי לַאֲבוֹתֶיךָ, מֵהֶם טִבְּעוּ בַּיָּם, מֵהֶם הָרְגוּ בַּחֶרֶב, מֵהֶם מִעֲכוּ בַּבִּנְיָן. נראה לי בס"ד כונת אותו זקן בדברים אלו לומר אל תתרעמו על האומות כשעושין לכם צרות ונזקין כי כל זה הוא נגזר עליכם מן השמים בעבור תיקון עונות שאתם חייבים בהם ולטובתכם הם נעשים יען דאם עשו לכם בשאט הנפש ומה שלבם חפץ בלתי השגחה העליונה היו גוזרים גזרה שוה דהיינו חרב לכולם או שריפה לכולם ולמה עשו מהם בשריפה מהם בסקילה מהם בהרג מהם בחנק? אלא ודאי מיתות אלו נגזרו עליהם מן השמים על שעברו בגלגולים הקודמים בדברים שחייבין עליהם ארבע מיתות בית דין ולכן גלגלו עליהם מיני מיתות אלו על ידי האומה הזאת, דאם האומה עשתה להם רעה בשאט הנפש למה תעשה להם שינוי מיתות אלו!

ולכן הביא לו דוגמה מה שנעשה במצרים על ישראל מהם טבעו שמתו בחנק מהם הרגו שמתו בחרב מהם מעכו בבנין שזה הוא ענין סקילה ומוכרח לומר שמיתות אלו נעשו בהשגחה עליונה שנגזרו עליהם מן השמים שאם לא כן דכונתם להרע להם להמיתם יטביעו הכל או יהרגו הכל או ישקעו הכל בבנין ולכן גם באומות של עכשיו צריך לומר כן ולא תתרעמו עליהם דאין עושין רעות מלבם אלא בהשגחה.

וְאַתָּה אָמַרְתָּ לִי 'מַה שִּׁמְךָ' בַּתְּחִלָּה, וְעַכְשָׁיו אַתָּה אוֹמֵר לִי 'וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ' (שמות ה, כג) (שמות ו, א). נראה כי מחמת שאמר לו תחלה 'מַה שִּׁמְךָ' לכן תמיה עליו איך יאמר לו אחר כך 'וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ', וקשה מה תליא הא בהא?

ונראה לי בס"ד דידוע שכל השפעה של טובה שתהיה על ידי שם הוי־ה לא תהיה על ידי יסורין דכתיב בִּרְכַּת הֳ' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ (משלי י, כב) גם ידוע שאם נגזר טובה על ידי אותיות שם הוי־ה לא יתאחר השפע אלא יגיע במהרה לבעליו.

ובזה פרשתי רמז הכתוב הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ (תהלים קמז, טו) כל אמירה בלחישו ושם הוי־ה הוא בלחישו דכתיב זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם (שמות ג, טו) 'לְעֹלָם' כתיב וזהו הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ הם אותיות שם הוי־ה שהם בהעלם ובלחישו אָרֶץ אז עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ זהו הטוב שיגיע לבעליו.

ולכן משה רבינו ע"ה ביקש לידע שמו בעת ששלחו לגאל את ישראל דכתיב (שמות ג, יג) 'אֲנִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם' והשיב לו 'כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם' נמצא הודיעו שלא תהיה הגאולה בשם הוי־ה אלא בשם אהי־ה ומה שאמר לו אחר כך כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֳ' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם (שמות ג, טו) הא אמר זֶה שְּׁמִי לְעוֹלָם ודרשו רבותינו ז"ל (קידושין עא.) 'לְעֹלָם' כתיב ששם זה תעלימו, נמצא גילה לו שלא תהיה הגאולה בשם הוי־ה אלא בשם אהי־ה.

וכונתו של משה רבינו ע"ה וכונת ישראל שרוצין לידע את שמו בנס זה הוא מפני שאם יאמר השם שבו תהיה הגאולה הזאת הוא שם הוי־ה אז ידעו שהגאולה תהיה תכף בביאה ראשונה שיבא משה רבינו ע"ה אל פרעה בדבר ה' ולא תתאחר כי אם נעשה הפועל בשם הוי־ה כתיב ביה 'עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ' וכנזכר לעיל וגם ידעו שלא תהיה על ידי תוספת יסורין ומאחר דהוא רצה לידע השם בשביל לידע אם תהיה ההצלה תכף בביאה ראשונה או תתאחר והשם יתברך גילה לו שלא תהיה אותיות שם הוי־ה אלא על ידי שם אהי־ה.

השתא נמצא תמיהה על משה רבינו ע"ה אחר שראה שלא נעשית במהרה בביאה ראשונה וגם ראה תוספת יסורין אמאי נתרעם 'וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ' רצונו לומר לא הצלת תכף ומיד בביאה ראשונה שבאתי אל פרעה וגם נתרעם איך הרע לעם הזה בתוספת יסורין וזהו שאמר אמרת לי בתחלה 'מַה שִּׁמְךָ' כדי שתדע מכח השם אם יהיה יסורין וגם לדעת אם תהיה הגאולה תכף בביאה ראשונה השבותיך דבר על דבריך אלו ואחר שידעת דבר מזה איך עכשיו אתה אומר והצל לא הצלת במהרה בביאה ראשונה מאחר שהגדתי לך שמי אהי‏־ה? הרי הבנת שאין אני גואלם בשם הוי־ה כדי שתהיה הגאולה במהרה בביאה ראשונה!

בְּמִלְחֶמֶת פַּרְעֹה אַתָּה רוֹאֶה, וְאִי אַתָּה רוֹאֶה בְּמִלְחֶמֶת שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים (שמות ו, א). נראה לי בס"ד הטעם שנולד דבר זה מכח שנתרעם על היסורין שנוספו עליהם וכמו שנאמר 'הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ' (שמות ה, כג) והוא כי כובד העבודה שנוסף עליהם בביאה ראשונה היתה לטובתם להשלים בזה זמן הנשאר מן ארבע מאות שנה ואם היה הכובד הזה להם חמש או שש חדשים היה נשלם כל הזמן כולו ולא היה נשאר עליהם גלות בשעבוד מלכיות אך כיון שנתרעם ואמר 'הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ' אז תכף שלח השם יתברך את משה בחירו ביאה שניה ועל ידה אחר כך התחילו המכות וכיון שהתחילו המכות פסקה העבודה כמו שאמרו רבותינו ז"ל וכיון דלא נשלם הזמן נגזר שעבוד מלכיות וכיון דנגזר עליהם שיגלו הוצרך משה רבינו ע"ה להפטר במדבר ולא נכנס לארץ ישראל שאם היה נכנס לארץ ישראל היו באים על קברו וצועקים והיה מתפלל ומבטל הגלות ונמצא דברים אלו שדבר הם גרמו שלא יראה במלחמת שלשים ואחד מלכים ונראה דזכר מניינא שהם ל"א מלכים לרמוז מה שאמר 'לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ' גרם לו לא יראה בל"א מלכים שרמוזים בתיבת 'לֹא'.

"וַיְמַהֵר משֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ" מָה רָאָה משֶׁה (שמות לד, ח). פירש רש"י על איזה מדה מן שלש־עשרה מידות ראה והשתחוה. קשא כיון דפסוק ויקוד נאמר אחר הזכרת שלש־עשרה מידות כולם לימא את כולם ראה והשתחוה!

ונראה לי בס"ד דשאל כן משום דכתיב 'וַיְמַהֵר משֶׁה וַיִּקֹּד' ואם אחר שראה כל שלש־עשרה מידות למה אומר 'וַיְמַהֵר'? אלא ודאי כי הוא לא המתין עד אחר כל שלש־עשרה מידות אלא מיהר ליקוד קודם שנשלמו כל שלש־עשרה מידות דעל זה שייך לומר 'וַיְמַהֵר' שהיה מן הראוי להמתין עד הסוף וליקוד ולכן שאל איזה מדה ראה ומיהר ליקוד בה? ומשני 'אֶרֶךְ אַפַּיִם' ראה (שמות לד, ו).

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אֶרֶךְ אַפַּיִם לְצַדִּיקִים, אָמַר לוֹ אַף לָרְשָׁעִים. אָמַר לֵיהּ רְשָׁעִים יֹאבְדוּ. נראה לי הכונה לומר אם אתה מאריך להם אף בעולם הזה אם כן יאבדו מעולם הבא דאחר שרואין שמצליחין במעשיהם הרעים ואין פרענות באה להם נטמעים בסטרא אחרא יותר ואין שמים לב לחזור בתשובה מה שאין כן אם יבאו עליהם יסורין ופרענות יתעוררו הם ואחרים בתשובה כמו שנאמר כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל (ישעיה כו, ט) כשרואין שעושה הקדוש ברוך הוא משפט ברשעים יתעוררו הכל בתשובה שנקראת צֶדֶק אבל הצדיקים אין חשש מזה עליהם דמאחר שהם צדיקים גם אם לא יבאו עליהם יסורין בשביל איזה חטאים מועטים שנכשלים בהם אז אם תאריך אפך עמהם לא יאבדו כי בלי ספק יתעוררו מאליהם בתשובה.

קי״ג א

מָשָׁל אֵלִיָּהוּ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְגַבְרָא דְּטַרְקֵיהּ לְגַלֵּיהּ וְאַבְּדֵיהּ לְמַפְתְּחֵיהּ (מלכים א יח, א). יש להקשות דאין המשל דומה לנמשל וכאשר העיר מהרש"א בזה. ונראה לי בס"ד מה שאמר במשל 'אַבְּדֵיהּ לְמַפְתְּחֵיהּ' אין הכונה שאבדו מן העולם אלא רצונו לומר אבד מידו שיצא מתחת ידו ובא לרשות אחר שאין ידו מגעת שם להשיגו דהיינו באופן שהוא סגר שער החצר ויצא לחוץ ואחר שסגר השער נפל המפתח מידו ונתגלגל דרך חור או חלון ובא בתוך החצר דהשער סגור ואין ידו משגת את המפתח שהוא בפנים שיקחנו ויפתח בו יען כי האדם בחוץ והמפתח בפנים ורק העומד בפנים יכול ליקח המפתח לפתוח בו השער זה הוא המשל.

וכן הוא הנמשל דמפתח של גשמים הוא כח רוחני אשר בו נפתח ההסגר שיש בעבים ויורד המטר על פני חוצות והנה אליהו זכור לטוב היה באותו זמן חוץ לשמים כי היה עודנו בארץ התחתונה והעבים הם פרושים תחת השמים על פני הארץ והגשם עצור בקרבם ויש הסגר סגור עליהם ועל ידי זה המפתח שהוא כח רוחני נפתח ההסגר ואז ירד הגשם לארץ וכשהיה מפתח זה מסור ביד אליהו זכור לטוב בהיותו עומד בחוץ על הארץ היה אליהו זכור לטוב והמפתח בחוץ מאחר שהמפתח בידו אבל אחר שהוכרח לעזוב המפתח הזה של הגשמים מידו כדי לקבל מפתח של תחיית המתים אז מפתח זה של גשמים עלה למקומו לפנים בשמים ונמצא אבד מפתח זה מידו של אליהו זכור לטוב כיון דחזר להיות בשמים בפנים מעבר השני של העבים ואז אור שכינתו יתברך השוכן בפנים הוא פותח מסגר הגשם במפתח שהוא בא בפנים.

קי״ג ב

אַבָּא אֵלִיָּהוּ קַפְּדָן הֲוָה הֲוָה רָגִיל לְמֵיתֵי גַּבֵּיהּ אִיכְסֵיהּ מִינֵּיהּ תְּלָתָא יוֹמֵי וְלֹא אֲתָא. נראה לי בס"ד טעם לשלשה ימים שיש בהם ע'"ב שעות כמנין חֶסֶד [24×3=72] לרמוז לו מה שגזרתי על המטר בימי אחאב לא היה מתוך כעס אלא נתכונתי לעשות חסד עמהם בזה שעל ידי כך יחזרו בתשובה וכאשר היה דאפילו אחאב לבש שק והיה מלקהו יהושפט המלך ע"ה בכל יום.

אַמַּאי לֹא אֲתָא מָר? אָמַר לֵיהּ 'קַפְּדָן' קָרֵית לִי! אָמַר לֵיהּ הָא דְּקַמָּן דְּקָפֵיד מָר. הקשה הרב תורת חיים ז"ל כיון דמעיקרא קרי ליה קפדן משום שכעס על אחאב למה לא אמר לו טעם זה כשהוכיחו על שקראו 'קפדן' אלא השיב לו שקראו קפדן בעבור קפדנות דקפיד עליו עתה? ועוד קשא כיון דאליהו זכור לטוב כעס באמת על אחאב למה הקפיד על רבי יוסי שקראו 'קפדן'?

ונראה לי בס"ד כי גופו של אליהו זכור לטוב שכעס על אחאב אינו גוף זה שהיה מתראה עם רבי יוסי אלא אף על גב דגופו שהיה מקדמת דנא עלה בסערה לשמים ונזדכך אינו יורד באותו הגוף עוד לעולם הזה כשהוא היה מתראה לחכמים אלא הוא מתראה בגוף אחר חדש המתוקן אליו וגם [ואם] היה רבי יוסי אומר 'אֵלִיָּהוּ קַפְּדָן הֲוָה' משמע על גוף הקדוש של אליהו זכור לטוב דהוה בימי אחאב דהקפיד על אחאב באמת.

אך רבי יוסי אמר 'אַבָּא אֵלִיָּהוּ קַפְּדָן הֲוָה' ופירש רש"י אבא חביבי וגדולי הנה דבר זה משמע דקאי על גוף אליהו זכור לטוב המתראה לרבי יוסי ומלמדו תורה דלכך קראו 'אַבָּא' כלומר רבי ולכן גופו זה הקפיד על רבי יוסי ולא בא אצלו שלשה ימים ואחר שבא ושאלו רבי יוסי 'אַמַּאי לֹא אֲתָא מָר' השיב לו 'קַפְּדָנָא קָרֵית לִי' דייקא לגופי זה דגופי זה לא היה בימי אחאב ולא הקפיד על אחאב והשיב לו רבי יוסי אפילו לפי דבריך דגופך זה לא היה בימי אחאב עם כל זה לא חטאתי לך לגופך זה שקראתיו קפדן 'דְּהָא קַמָּן' גופך זה עצמו הקפיד ולא אתא תלתא יומי.

ועוד נראה לי בס"ד אחר ששאלו רבי יוסי 'אַמַּאי לֹא אֲתָא מָר' השיב לו בבדיחותא בניחותא 'קַפְּדָנָא קָרֵית לִי' כלומר אני הייתי בא אצלך ללמדך תורה וכיון דקרית לי קפדנא בדין שלא אבא ללמדך תורה דהא שנינו במשנה 'לֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד' (משנה אבות ב, ה) ונהגתי עמך כפי דבריך. והשיב לו רבי יוסי בבדיחותא 'הָא דְּקַמָּן דְּקָפֵיד מָר' כלומר מה שלא באת אצלי מוכח דקפיד מר עלי ועשית לי עונש במניעה שנמנעת מלבא שלשה ימים דאם הוא בשביל שנהגת עמי כדברי שאמרתי 'קפדנא' ואין הקפדן מלמד, אם כן למה באת היום דצריך שלא תבא אצלי עוד? ובדרך בדיחות היו מדברים זה בזה.

מַאן רְשָׁעִים? אָמַר רַב יוֹסֵף 'גַּנָּבֵי' (דברים יג, יח). קשא מאי רבותיה דעון גניבה על עון עבודה זרה שהוא שקול כנגד כל עבירות שבתורה?

ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל כל המתקנא לכבודו יתברך מבטל חרון אף מן העולם כמו שנאמר גבי פנחס בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם (במדבר כה, יא) ולכן קשיא ליה איך אמר מילתא פסיקתא דכל זמן דרשעים בעולם חרון אף בעולם, והלא אפשר שימצא רשעים גמורים וימצא ביניהם אדם קנאי שיתקנא לכבודו יתברך ודוחה החרון? ולזה אמר 'מַאן רְשָׁעִים' דקאי עלייהו התנא? אלו הם 'הַגַּנָּבִים' כלומר גונבים דעת הבריות שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס (סוטה כב:), ואם כן כיון דאלו מצויים לא ימצא קנאי שירדוף אותם וישמידם בשביל כבודו יתברך כיון דעושים רשע בסתר אך בגלוי נראין צדיקים ואם כן חרון אף הנעשה מכח מעשיהם הרעים אין לו תקנה להסתלק.

או יובן בס"ד יש אף בסתם ויש חרון אף, והיינו אם זורעים חיטים ואין באים גשמים כלל ויבשו הנה עצירת גשמים זו נקראת 'אַף' אבל אם זרעו ובאו גשמים ויצאו זרעים חשובים ובעת הקציר בא ארבה ואכלם ולא השאיר עשב אחד זה נקרא 'חֲרוֹן' שהוא קשה ביותר שהאדם רואה בעיניו ברכה ושמח בה ובעת שפושט ידו לקבלה ליהנות בא חגב וחטף אותה זהו 'חֲרוֹן אַף'. וקשה מאד מהיכא דלא בא מטר מעיקרא שזה נקרא 'אַף' בסתם ולכן כיון דאמר התנא 'חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם' ולא אמר אף 'אַף בָּעוֹלָם' שאל 'מַאן רְשָׁעִים' שגורמים דבר זה להיות חרון אף שנראית הטובה בעין ופורחת מידם? והשיב 'גַּנָּבֵי' אלו שגונבים דעת הבריות שבסתר עושין עבירות ובגלוי נראין צדיקים ועוסקים בתורה ומצות לכן מדה כנגד מדה תהיה לפניהם טובה גלויה בברכת הארץ וכשתגיע לעת הנאתם יבא חגב ויאכלנה.

רָשָׁע בָּא לָעוֹלָם חֲרוֹן בָּא לָעוֹלָם. נראה קאי על רשע בן צדיק דלא למד מאביו הצדיק ולכן נעשה חרון ולכן מביא פסוק בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז (משלי יח, ג) דנקיט קרא רָשָׁע יחיד.

ואמר 'רָשָׁע אָבַד מִן הָעוֹלָם' קאי על רשע בן רשע דיש בידו רשתות ומכמורות של רשעות שלו ושל אביו ועל כן זה יוכל לעשות קלקול באנשי העולם לקלקלם יותר ולכך אבודו הוא 'טוֹבָה לָעוֹלָם' ולהכי הביא על זה פסוק וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה (משלי יא, י) כי רְשָׁעִים תרתי משמע על שלו ועל של אביו.

אך קשא איך אומר 'רָשָׁע בָּא לָעוֹלָם חֲרוֹן בָּא לָעוֹלָם' והלא זה כשבא לעולם הוא עודנו קטן ואינו עושה כלום? ונראה לי דנשמת רשע כשבא לעולם מעת הלידה יורד חלק מן הקליפה עמה בעולם הזה וזה חלק הטומאה של הקליפה שיורד לעולם הזה מטמא את הבריות ומזיק להם והוא החרון שבעולם.

צַדִּיק בָּא לָעוֹלָם טוֹב בָּא לָעוֹלָם (בראשית ה, כט). כן הגרסא בספרים ישנים וכן גריס הרמ"ה ז"ל דגרסי 'טוֹב' ולא גרסי 'טוֹבָה'. ונראה לי בס"ד כל מי שמקיים התורה מן אל"ף עד תי"ו נקרא צדיק וכמו שאמרו בגמרא דשבת (שבת נה.) אלו בני אדם שקיימו התורה מן אלף ועד תי"ו ולכן בכ"ב אותיות התורה ישתלשל שפע ברכה מן שם בן כ"ב היוצא מפסוקים של ברכת כהנים וידוע פסוקי ברכת כהנים שיוצא מהם שם בן כ"ב הם ט"ו תיבות והם כפולים שאומרם השליח ציבור וחוזרים הכהנים לאומרם מלה במלה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בפסוק 'אָמוֹר לָהֶם' (במדבר ו, כג).ולזה רומזים אותיות 'טוֹב' שהם ב' ט"ו רצונו לומר ב' פעמים ט"ו של ברכת כהנים שיוצא מהם שם בן כ"ב שיורד ממנו שפע וברכה בזכות הצדיק ששומר כ"ב אותיות התורה וזהו שאמר 'צַדִּיק בָּא לָעוֹלָם טוֹב בָּא לָעוֹלָם', טוֹב הוא ב' ט"ו של ברכת כהנים ולכן הביא על זה פסוק זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ (בראשית ה, כט) דאמרו רבותינו ז"ל אמרו כן מפני דעד נח לא הוה חילוק אצבעות וידוע הכף וחמש אצבעות שהם ט"ו קשרים הם בית קיבול לברכת כהנים שהיא ט"ו תיבות ולכן צריך הכהנים לפרוש כפיהן בעת הברכה וקודם נח היה הכף ואצבעות חתיכה אחת ואחר שנולד נח נולד בחילוק אצבעות שנעשו ט"ו חלוקות ובזה יהיו בית קיבול לברכות של ט"ו תיבות.

והנה לגרסה דגרסי 'טוֹבָה בָּאָה לָעוֹלָם' נראה לי בס"ד דידוע מה שכתב השל"ה ז"ל בשם תיקונים דבחול מקום מוצא השפע סתום כמו מ"ם סתומה ובשבת נפתחת המ"ם ותהיה צורת ב"ו ובהקדמה זו פרשתי בס"ד בסה"ק בֶּן אִישׁ חַי בפרשת ויקהל רמז במקראות עיין שם.

והנה הצדיק על ידי מעשיו עושה בחול כאשר נעשה בשבת ולכן נקרא הצדיק בשם שַׁבָּת וכנזכר בזוהר ופתיחת מקום השפע שיהיה על ידי הצדיק הוא שתהיה מ"ם סתומה צורת ב"ו דמספרם ח' וזה יהיה בזכות התורה שלומד שיש בה ח' דרגין שהם כשר ופסול אסור ומותר חייב וזכאי טמא וטהור, ולכן חלוקה זו של ב"ו שהיא מספר ח' מתחלקת שלשה רבעים ורביע כי ב"ו במספר ח' הם שלשה רבעים ורביע ולכך התורה נמשלה ליין דאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא צו:) כל חמרא דלא דרי על חד תלת לאו חמרא הוא, נמצא היין הוא שלשה רבעים מים ורביע יין לרמוז שבזכות התורה שיש בה ח' דרגין תהיה הפתיחה זו של מקום השפע שהם אותיות ב"ו דהם שלשה רבעים ורביע.

והנה ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ע:) עץ שאכל אדם הראשון חטה היה לכן נתקן בתורה שהיא עץ חיים דאז אותיות 'חִטָּה' יהיו אותיות 'טוֹבָה' כי אות ח' דחטה תתחלק לאותיות ב"ו שהם שלשה רבעים ורביע וכיון דנעשית אות ח' דחטה אותיות 'בו' אז נמצא אותיות 'חִטָּה' נעשו אותיות 'טוֹבָה' לזה אמר 'צַדִּיק בָּא לָעוֹלָם טוֹבָה בָּאָה לָעוֹלָם', טוֹבָה דייקא דחטה נפקנית ותהיה טובה.

או יובן בס"ד כי מחיבור יסוד ומלכות יהיה שפע טובה בעולם ובזה פירש עטרת ראשי אדוני אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי (שמואל א' כה, ו) דהמלכות נקראת כֹּה והיסוד נקרא חַי, וַאֲמַרְתֶּם חיבור וזווג בסוד רָאוּהָ מְדַבֶּרֶת (משנה כתובות א, ח) אז יתרבה השפע שנקרא שָׁלוֹם עד כאן דבריו. וידוע היסוד נקרא 'צַדִּיק' והמלכות נקראת 'עוֹלָם' וזהו שאמר בא 'צַדִּיק' דיסוד 'לָעוֹלָם' המלכות אז 'בָּאָה טוֹבָה לָעוֹלָם' שלום וברכה וחיים.