קטגוריה:במדבר כט יב

<< · מ"ג במדבר · כט · יב · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ובחמשה עשר יום לחדש השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו וחגתם חג ליהוה שבעת ימים

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְחַגֹּתֶם חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וּבַחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וְחַגֹּתֶ֥ם חַ֛ג לַיהֹוָ֖ה שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃

דון יצחק אברבנאל

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'. עד ביום השמיני עצרת. עתה יצוה על מוספי יום חג הסכות ולפי שימי החג הזה הם שבעה ולא היו כלם שוים בקרבנותיהם כמו שבעת ימי חג המצות הוצרך לצוות על כל יום ויום מהם בפני עצמו. והנה לא זכר כאן דבר מענין החג לא מהסוכה ולא מהלולב לפי שכבר נזכר בסדר אמור אל הכהנים אבל זכר בלבד הקרבנות שיקריבו בהם ויהיו מוספים על התמידין והנה הקרבנות כלם היו מפרים ואלים וכבשים אך האילים היו שוים בכל הימים שנים בכל יום בשוה וכן הכבשים היו שוים י"ד בכל יום בשוה ובפרים היה החלוף שביום הראשון מהחג צוה שיקריבו י"ג פרים וביום הב' י"ב וביום הג' י"א וביום הד' י' וביום הה' ט' וביום הו' ח' וביום הז' ז' שהם כלם שבעים פרים באותם ז' ימי החג. ומה שנראה לי ברמזי הקרבנות האלה הוא גם כן בדרך תורני ובדרך עיוני כמו שזכרתי בשאר קרבנות המועדים:

הדרך הראשון התורני אפשר לדרשו כפי חז"ל שאמרו שהשבעים פרים היו רמז לשבעים אומות ובזה יש להם ז"ל שתי דעות האחד שהיו ישראל מקריבים אותם כדי שיתקיימו בעולם אותם האומות. והדעת השני הוא כדי כו'. תוכן הענין הזה הוא שיש לשבעים האומות שבעים שרים למעלה מליצים בעדם ומשפיעים בהם כמו שאמר בדניאל שר מלכות יון שר מלכות פרס ושאין מכללם עם ישר' כי הם גוי אחד בארץ ואין להם שר ולא מזל מיוחד בשמים כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו ולזה היה הרמז כלו להודיע שהיו למעלה שרי שבעים האומות וכנגדם יקריבו ע' פרים לשבעת ימי החג וביום השמיני יקריבו השמיני יקריבו פר אחד איל אחד לרמוז אל המנהיג האחד המיוחד ית'. וכדומה לזה אמרו בפרק רבי אלעזר שבעת הפלגה אמר הקדוש ברוך הוא לשבעים שרים בואו ונפילה גורלות על שבעים אומות ושבעים ארצות ונפל גורלו של הקב"ה על ארץ ישר' ועל ישר'. וכל זה ע"ד דברה תורה כלשון בני אדם. ומאשר חז"ל לא נתנו טעם אלא בפרים בלבד. בכבשים שהיו אז מקריבים נראה להשלים הטעם על פי דרכם והוא שהודיע ית' לישראל ברמז הקרבנות האלה שיש בעולם שבעים אומות שלהם שבעים שרים עליונים. והוא הנרמז בפרי החג וכבר תאר המשורר את האומות בשם פרים על חזקם שנאמר כתרוני פרים רבים. והנה מכללם יש שתי אומות יותר חזקות ובעלות היכולת משאר האומות ונאמר עליהן אבירי בשן כתרוני פצו עלי פיהם. ועל זה הדרך מהרמז היו נקרבים כאן פרים רבים ולא היו נקרבים כלם בבת אחת לרמוז שלא תהיה ממשלתם בזמן אחד יחד כי פעמים תגבר בבל על כל השאר ופעם פרס ומדי וכן השאר ולזה היו הפרים נקרבים לימים מתחלפים במספרים שוני' ועמהם היו נקרבים שני אלים לרמוז לב' האומות שיגברו יותר מכלם. ויהיו יותר בעלות היכולת והאילות והוא אמרו ואלים בני בשן שנים ומכאן לקח המשורר אבירי בשן כתרוני. ואמנם י"ד הכבשים היו רמז לבני יעקב כי הם היו החלשים מהפרים והאלים שזכר בכחם והמשובחים בטבעם מכל האומות ההמה ולכך נאמר בהם תמיד תמימים כמו שנקרא יעקב איש תם וישראל נמשלו לכבש כמו שאמר שה פזורה ישראל והיו י"ד לפי שבני יעקב בתולדותם היו י"ב וכאשר תעשה מיוסף שני שבטים כמו שאמר כראובן ושמעון יהיו לי ואת דינה אחות' היו באמת כלם י"ד הנרמזים בי"ד הכבשים התמימים והכונה כלה לרמוז שיהיו פרים רבים ואלי בשן החזקים בפרט סובבים את י"ד הכבשים וצוררים להם וישראל לא יכלה כי אלהים שופט הוא סלה:

והדרך השני המדעי עיוני הוא לזכור לאדם ימי חייו וענינו בהם כדי שיתן אל לבו מה יהיה סוף ימי חייו ולכך היו הע' פרים הנקרבים בשבעת ימי החג רמז לימי שנות האדם שהם כפי המספר ההוא כשיעלה ימיו מבלי תוספת ימים אשר אין בהם חפץ שהם ימי הישישות המופלג ולא חסרון וכרת מהימים הטובים וכמו שאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה. וכנגדם היו ע' פרים בחג הזה הכולל שבעת הימים שגם הם רמז לעשיריות ימיו. וכמו שנקרא חג האסיף שמורה על אסיפת האדם אל עמיו. ולפי שמשנות חיי האדם הי"ג שנים הראשונים מיוחדים לילדות שעדין השכל אינו מושל שמה כמו שאמרו חז"ל י"ג שנה קדם יצר הרע ליצר טוב. לכן היו ביום הראשון מהחג י"ג פרים וביום השביעי שבעה פרים וכל הפרים היו שבעי' לרמוז לשבעים שני ימי חייו ולשבעה עשיריות מהשנים שיש בהם. ולפי שהשבעים שנה הם הימים שהאדם עוסק בהם ועושה פירות בעולם הזה היו הפרים רמז להם מלשון פרי ולכן היו מקריבים אחריהם שני אלים לרמוז לשני הבחרות שהם ימי הכח בדברים הגופיים ובנפשיים לכן היו ב' והכבשים הנקרבים אחריהם היו לרמוז שפעמים ימות האדם ושנותיו היו יותר מע' שנה ויגיעו עד מאה שנה או פחות כי זהו הפלגת החיים לכן היו ארבעה עשר כבשים בכל יום שעולים בשבעת ימי החג אל צ"א כבשים שהם קרוב למאה ובהיות הימים בזה המספר הגדול הם חיי חולשה וצער שנים נכבשים לא בעלי כח ויכולת ואילות. ולכן נרמזו בכבשים. הנה התבאר שהיה הרמז כלו לזכור שיש על האדם חג האסיף והוא יום מותו אשר בו יאסף אל עמיו ושימי שנותיו הטובים ימי המעשה הם ז' עשיריות מהשנים כימי החג. ושימי שנותיו עד אותם שבעים שנה הם פרים רוצה לומר עושי פירות כי יש בהם כח ואילות בפחותיו הגופיות והנפשיות. אמנם כשיעברו ימי החיות מגבולי השבעים שנה ויתקרבו אל מספר המאה יהיה קרבנו כבשים נכבשים ומעשים חלושים ונחלשים ככבשים ולא היה בהם אילות וכח כאלים לא בא הרמז במה שהיה אחר המאה כי הוא אז כאלו מת ובטל מן העולם. ואל יקשה בעיניך שהתורה האלהית פעמים תצוה בקרבן הפר וכפי מה שביארתי למשל ורמז לגלגל העליון ופעמים לימי האדם וכן האלים והכבשים כפי הרמזי' שזכרתי בהם כי כבר כתב הרב המורה בהקדמת ספרו כי באו בספרי הנבואה המשלים והחידות מתחלפי' במין ובסוג והושם הענין אשר יכוין ללמדו למי שילמדהו ואם הוא ענין אחד בעצמו מפוזר במשלים רבים מדוחקים ויותר עמוק מזה היות המשל האחד בעצמו משל לענינים רבים. השווה ראש המשל ענין אחד והשווה אחריתו ענין אחר ואפשר שיהיה כלו משל לשני ענינים קרובים במין החכמה ההיא:

ואפשר אצלי לעשות עוד הרמז במוספי חג הסכות בדרך אחר שלישי והוא שאתה תראה שחששה תורה שבכל יום ויום יהיו שמה ד' שביעית כי ביום הראשון היו שמה י"ג פרים וכאשר תצרף אליהם היום הראשון ההוא מהחג יהיו כלם מספר י"ד שהם שני שביעיות וביום הב' היו י"ב פרים ועם ב' ימי החג היו י"ד שהם שתי שביעיות וביום הג' היו מקריבים י"א פרים ועם שלשה ימי החג היו י"ד שהם שתי שביעיות וביום הד' היו עשרה פרים ועם ד' ימי החג היו י"ד שהם שתי שביעיות וביום הה' היו ט' פרים ועם ה' ימי החג היו י"ד שהם שתי שביעיות. וביום הו' היו מקריבי' ח' פרים ועם ו' ימי החג היו י"ד שהם שתי שביעיות. וביום השביעי היו מקריבים שבעה פרים ועם ז' ימי החג היו י"ד שהם שתי שביעיו' הרי לך שהפרים עם ימי החג היו עושי' בכל יום שתי שביעיות. ואמנם הכבשים היו בכל יום ארבע עשר שהם שתי שביעיות בכל יום שהם כלם ארבע שביעיות והם היו לרמוז שבשמירת ארבעה שביעיות במצות ישבו על הארץ ויאספו את תבואותיה וישמחו בה והמה מצוו' השבת לעבוד ששת ימים וביום השביעי ינוח שהיא שביעית בימים וכן שביעית בחדשים והוא החדש השביעי שיעשו בו יום תרועה ויום הכפורים וחג הסוכות וכן שביעי בשנים שהיא השמיטה ושביעי בשמיטות שהוא היובל כי בבטולם גלות בא לעולם כארז"ל (ויקרא כ"ו ל') ולא ישבו בארץ ה' וגורן ויקב לא ירעם לעבור עליהם. ולפי שמאלו השביעיות שתים מהן מורות על חדוש העולם ובריאתו ובזמן התמדתו שהם שבעת הימים ושבעת החדשים. ושתי השביעיות האחרו' שמיטה ויובל רומזים על הפסד העולם אם ההפסד החלקי בשמיטה ואם ההפסד הכולל ביובל וכמו שכתב הרמב"ן בסדר בהר סיני לכן היו מקריבים שני האלים המורים על שני היובלים הנפלאים אשר יכול הש"י לעשות בעולם בבריאו' ובהפסדו והיו שתי השביעיות הראשונות מתיחסות לבריאה ולכן נרמזו בפרים ובימי החג שיעשו פירות ויחוגו וינועו הנמצאים בעולם ושתי השביעיות האחרות רומזת אל ההפסד ולכן הרמז להם בכבשים כי הכבוש יאמר על הבטול ועל ההפסד כמו שאמר יכבוש עונותינו ולכך היו ב' האלים המורים על ההפסד הנזכרים באמצע בין הפרים ובין הכבשים. וכבר ביארתי בספר מפעלות אלהים אשר חברתי אימות דעת הפסד העולם והבאתי עליו ראיות מן התורה ומן הנביאי' ומן הכתובים ומרבותינו גם מדברי קדמוני הפלוסופים והסירותי מעליו כל ספק וכל ערעור יעויין משם כי הוא עיון נכבד מאד וזהו הדרך השלישי ברמזי קרבנות חג הסכות והותרו בו השאלות הט' והי' והי"א והי"ג. ואמנם שעיר חטאת היה אחד בכל הימים ולא היה נקרב עם התמידין בכל יום ולא עם מוסף השבת אלא בר"ח ובמועדים כלם בשוה לפי שהשעיר ההוא לא היה נקרב מפני רמז מה כפרים כשעירים וככבשים וכאלים. אבל היה נקרב לכפר מטומא' מקדש וקדשיו בשגגה ומפני כי בר"ח ומועדי השם היו באים עם רב מישראל אל בית המקדש להשתחוות ולזבוח ובבא כל העם שמה בערבוביא היה אפשר קרוב שיבא אחד מהם טמא בתוכם שישכח שהוא טמא ויכנס במקדש בתוך העם גם יאכל שם עם שאר אחיו בהיותם אוכלים מבשר השלמים ומפני זה היו מקריבים השעיר ההוא לכפר על מי ששכח ונכנס למקדש וטמאו בשגגה ובעבור זה לא היה נקרב בכל יום ולא ביום השבת לפי שבימי החול וגם ביום השבת לא יבואו עמים נקהלים במקדש לשישכח טמא טומאתו ויבא גם הוא בתוכם אבל בר"ח ובמועדים שהיה אפשר קרוב שיטפל הטמא בשגגה בתוך הבאים צוה שיהיה נקרב השעיר ההוא וכבר זכרתי זה בסדר אחרי מות והותרה השאלה הי"ב. ואמנם קרבן תנופת העומר לא נזכר כאן ולא קרבן המנחה חדשה לפי שהם נזכרו בסדר אמור אל הכהנים ולא בא הכתוב אלא לצוות על המוספי' שנתחדשה מצות' במקום הזה אחרי זכרון מות משה. כי כבר פירשתי שם שמה שנזכר שמה במועדים והקרבתם אשה לה' לא נאמר על המוספים אלא על שלמי החגיגה והותרה השאלה הי"ד: