ביאור:רש"י בראשית ג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
(א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.
והנחש היה ערום - מה עניין זה הסיפור על הפיתוי של חוה על ידי הנחש לכאן לפסוק הקודם שנאמר בו שאדם וחוה היו ערומים? היה לו לסמוך [1] "ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם"?
אלא למדך מאיזו עילה קפץ הנחש עליהם, ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאווה לה[2]:
ערום מכל - לפי ערמתו וגדולתו הייתה מפלתו, ערום מכל - "ארור מכל" (להלן פסוק יד)[3]:
אף כי אמר וגו' - שמא אמר לכם:
לא תאכלו מכל וגו' - ואף על פי שראה אותם אוכלים משאר פירות, הרבה עליה דברים הנחש אמר לחוה דברים שהוא יודע שאינם נכונים כדי שתשיבנו, ויבא לדבר באותו העץ על עץ הדעת:
(ג)
וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן.
ולא תגעו בו - הוסיפה על הציווי, לפיכך באה לידי גירעון חיסרון, שחטאה ונענשה, הוא שנאמר (משלי ל ו) "אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו"[4]:
(ד)
וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן.
לא מות תמתון - דחפה הנחש דחף את חוה כלפי העץ עד שנגעה בו. אמר לה: כשם שאין מיתה בנגיעה, כך אין מיתה באכילה[5]:
(ה)
כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.
כי יודע - כל אומן שונא את בני אומנתו האומנים האחרים שעושים את אותה מלאכה שהוא עושה, מן העץ אכל וברא את העולם וה' מפחד שאתם תוכלו וגם אתם תוכלו לברא עולמות ולהתחרות בו[6]:
והייתם כאלוהים - יוצרי עולמות:
(ו)
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.
ותרא האשה - ראתה דבריו של נחש, והנאו לה והיו נאים בעיניה, והאמינתו:
כי טוב העץ - להיות כאלוהים:
וכי תאווה הוא לעיניים - כמו שאמר לה "וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם":
ונחמד להשכיל - כמו שאמר לה "יֹדְעֵי טוֹב וָרָע":
ותתן גם לאשה עמה - שלא תמות היא ויחיה הוא, וישא אשה אחרת[7]:
גם - לרבות כל בהמה וחיה[8]:
(ז)
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.
ותפקחנה עיני שניהם - לעניין החכמה דבר הכתוב, ולא לעניין ראיה ממש, וסוף המקרא הפסוק (שהרי כתוב "וידעו כי ערומים הם", וכפי שרש"י מסביר בהמשך שגם עיוור יודע אם הוא ערום) מוכיח:
וידעו כי ערומים הם - אף הסומא עיור יודע כשהוא ערום, אלא מהו "וידעו כי עירומים הם", מצווה אחת הייתה בידם ונתערטלו הימנה היתפשטו, הסירו אותה מעצמם[9]:
עלה תאנה - הוא העץ שאכלו ממנו, בדבר שנתקלקלו בו נתקנו; אבל שאר העצים מנעום מנעו מאדם וחוה (בגלל שחטאו) מליטול עליהם את העלים שלהם.
ומפני מה לא נתפרסם העץ לא כתוב בפירוש שעץ הדעת הוא עץ תאנה? שאין הקב"ה חפץ להונות בריה לגרום צער לאף בריה, אפילו לא לעצים, שלא יכלימוהו ויאמרו 'זהו שלקה העולם על ידו'. מדרש רבי תנחומא[10]:
(ח)
וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.
וישמעו - יש מדרשי אגדה רבים, וכבר סדרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה[11] ובשאר מדרשות, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו[12].
ומשמעו: שמעו את קול הקב"ה שהיה מתהלך בגן:
לרוח היום - לאותו רוח שהשמש (רש"י מפרש שהמילה 'יום' פירושה שמש) באה שוקעת לשם, וזו היא מערבית, שלפנות ערב חמה במערב, והם סרחו חטאו בעשירית בשעה עשירית מתוך 12 השעות בין הזריחה לשקיעה, כלומר קול ה' עבר בגן עם רוח שבאה לפנות ערב מכיוון בו השמש שקעה:
(ט)
וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה.
איכה - יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום[13]. וכן בקין (בראשית ד ט) אמר לו "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ". וכן בבלעם (במדבר כב ט) "מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ", ליכנס עימהם בדברים. וכן בחזקיה בשלוחי (אויל) מרודך בלאדן (ישעיהו לט א):
(יא)
וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ.
מי הגיד לך - מאין לך לדעת מה בשת איזו בושה יש בעומד ערום:
המן העץ - בתמיה:
(יב)
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל.
אשר נתת עמדי - כאן כפר בטובה אדם היה כפוי טובה, שהרי ה' ברא את האישה למענו[14]:
(יג)
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל.
השיאני - הטעני כמו (דברי הימים ב לב טו) "אַל יַשִּׁיא אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ "[15]:
(יד)
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.
כי עשית זאת - מכאן שאין מהפכים בזכותו מחפשים צד זכות בעברה של מסית. שאילו שאלו 'למה עשית זאת?', היה לו להשיב 'דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעין הרי אדם וחוה נצטוו על ידיך, ה' (הרב) שלא לאכול, ואני (התלמיד) אמרתי להם כן לאכול - הרי היו צריכים לשמוע לך ולא לי!'[16]:
מכל הבהמה ומכל חית השדה - אם מבהמה נתקלל מחיה לא כל שכן? העמידו רבותינו מדרש זה במסכת בכורות [17] ללמד שימי עיבורו של נחש שבע שנים ההריון של נקבת הנחש נמשך 7 שנים. בגמרא הדבר נלמד בדרך הבאה: הבהמה נתקללה פי 7 מהחיה, שהרי החתולה יולדת לאחר 52 יום והאתון לאחר 12 חודש, כך גם זמן ההריון של הנחש גדול פי 7 משל החיה:
על גחונך תלך - רגלים היו לו ונקצצו[18]:
(טו)
וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.
ואיבה אשית - אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם, כשיאכל הוא תחילה, ותישא את חוה[19]. ולא באת לדבר אל חוה תחילה, אלא לפי שהנשים קלות להתפתות ויודעות לפתות את בעליהן, לפיכך "וְאֵיבָה אָשִׁית" נענשת במידה כנגד מידה, כיון שרצית להתקרב לאישה, נענשת בכך שהיא תשנא אותך:
ישופך - יכתתך יכתוש אותך, כמו (דברים ט כא) "וָאֶכֹּת אֹתוֹ", ותרגומו שתירגם שם אונקלוס (בדברים ט, כא): "ושפית יתיה":
ואתה תשופנו עקב - לא יהא לך קומה קומה גבוהה, לא תהיה גבוה ותישכנו בעקבו, ואף משם תמיתנו. ולשון תשופנו כמו (ישעיהו מ כד) "נָשַׁף בָּהֶם", כשהנחש בא לנשוך הוא נושף כמין שריקה, ולפי שהלשון נופל על הלשון המילה 'ישופך' דומה ל'תשופנו' (למרות שמשמעותן שונה), ראה מאמר בנושא כתב לשון נשיפה בשניהם:
(טז)
אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.
עצבונך - זה צער גידול בנים[20]:
והרנך - זה צער העבור 9 חדשי ההריון:
בעצב תלדי בנים - זה צער הלידה (ואמנם הסדר פה היה צריך להיות קודם ההריון, ואז הלידה ולבסוף גידול הילדים, אלא שסודרו הדברים לפי אורכם, כמה זמן הם נמשכים, מהארוך לקצר):
ואל אשך תשוקתך - לתשמיש, ואף על פי כן אין לך מצח עזות, אומץ לתובעו בפה לבקש ממנו בפירוש, אלא הוא ימשול בך, הכל ממנו ביוזמה שלו ולא ממך[21]:
תשוקתך - תאותך, כמו (ישעיהו כט ח) "וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה":
(יז)
וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.
ארורה האדמה בעבורך - מעלה לך דברים ארורים, כגון זבובים ופרעושים ונמלים[22].
משל למה האדמה מקוללת בזמן שמי שחטא היה האדם? הדבר דומה ל... ליוצא לתרבות רעה והבריות מקללות שדיים שינק מהם את השדיים של אימו, שהם אלו שנתנו לו את חייו. כך גם האדמה מקוללת כי ממנה נוצר האדם[23]:
(יח)
וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.
וקוץ ודרדר תצמיח לך - הארץ כשתזרענה מיני זרעים תצמיח קוץ ודרדר קונדס ארטישוק ועכביות עכובית הגלגל, והן נאכלים על ידי תיקון הכנה (כגון בישול)[24]:
ואכלת את עשב השדה - ומה קללה היא זו, והלא בברכה נאמר לו (לעיל א כט) הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע וגו'?
אלא מה אמור כאן בראש העניין (פסוק יז) "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה", ואחר העיצבון "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ", כשתזרענה קטניות או ירקות גנה היא תצמיח לך קוצים ודרדרים ושאר עשבי שדה, ועל כורחך תאכלם כלומר, הברכה בפרק א היא שתאכל את העשבים שזרעת, ועכשיו הקללה היא שתאלץ לאכול את עשבי הבר שגדלו:
(יט)
בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.
בזעת אפיך - לאחר שתטרח בו הרבה:
(כ)
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי.
ויקרא האדם - חזר הכתוב לעניינו הראשון ויקרא האדם שמות, ולא הפסיק אלא ללמדך שעל ידי קריאת שמות נזדווגה לו חוה, כמו שכתוב (לעיל ב כ) "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", לפיכך "וַיַּפֵּל תַּרְדֵּמָה",
ועל ידי שכתב (שם פסוק כה) "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים", סמך לו פרשת הנחש, להודיעך שמתוך שראה ערוותה וראה אותם עסוקים בתשמיש נתאווה לה ובא עליהם במחשבה ובמרמה:
חוה - נופל על לשון חיה, שמחיה את ולדותיה, כאשר תאמר (קהלת ב כב) "מֶה הֹוֶה לָאָדָם", בלשון היה המילה הֹוֶה היא כמו 'היה', מה יש לאדם. כך גם במילים חוה-חיה הו"ו והיו"ד הן ממקור דומה:
(כא)
וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.
כתנות עור - יש דברי אגדה אומרים: חלקים כצפורן היו מדובקים על עורן משמעות המילה 'עוֹר' היא לא שהן היו עשויות מעור, אלא שהיו צמודות לעור .
ויש אומרים: דבר הבא מן העור, כגון צמר הארנבים שהוא רך וחם ועשה להם כתנות ממנו[25]:
(כב)
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם.
היה כאחד ממנו - הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים, ומה היא יחידתו, "לָדַעַת טוֹב וָרָע" ומה שאין כן בבהמה ובחיה:
ועתה פן ישלח ידו - ומשיחיה לעולם הרי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו ולומר אף הוא אלוה. ויש מדרשי אגדה, אבל אין מיושבין על פשוטו:
(כד)
וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.
מקדם לגן עדן - במזרחו של גן עדן, חוץ לגן:
את הכרובים - מלאכי חבלה[26]:
החרב המתהפכת - ולה לַהַט לאיים עליו מליכנס עוד לגן. תרגום של "לַהַט" 'שנן שיניים חדות', והוא כמו 'שלף שננא', ובלשון לע"ז למ"א [להב]. ומדרש אגדה יש, ואני איני בא אלא לפשוטו.
הערות שוליים
עריכה- ^ פסוק כא
- ^ בראשית רבה יח, ו וכן ה, ב. גם רש"י חוזר על כך בפירושו לפסוק כ
- ^ בראשית רבה יט א
- ^ בראשית רבה יט ג, סנהדרין כט א
- ^ בראשית רבה יט ג
- ^ בראשית רבה יט ה (ולפי פירוש זה, "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" משמעו: שתהיו כאלוקים, יוצרי עולמות, וכן גם תהיו יודעי טוב ורע, אבל מכך אין ה' חושש. וחלוקה זאת בין המשמעות של "כֵּאלֹהִים" ל"יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" מסתדרת יפה עם פירושו של רש"י לפסוק הבא.
- ^ פרקי דרבי אליעזר פי"ג. ויתכן שפירוש זה נרמז בפסוק בכך שלא נכתב "ותתן לאדם" אלא "לְאִישָׁהּ"
- ^ בראשית רבה יט ו
- ^ בראשית רבה יט ו
- ^ תנחומא וירא יד, וכן ראה סנהדרין ע ב, ובראשית רבה טז ז
- ^ בראשית רבה יט ו
- ^ משלי כה יא
- ^ ד"א רבה פ"ה
- ^ עבודה זרה ה א
- ^ בראשית רבה יט ו
- ^ סנהדרין כט א
- ^ בכורות ח א
- ^ בראשית רבה כ ה
- ^ בראשית רבה כ ה
- ^ ערובין ק ב
- ^ ערובין ק ב
- ^ בראשית רבה כ ח
- ^ ירושלמי כלאיים א ז
- ^ בראשית רבה כ י
- ^ בראשית רבה כ יב, סוטה יד א
- ^ שמות רבה ט יאי