ביאור:ספרי זוטא במדבר/ז
פרק ז עריכה
פסוק א עריכה
משיחת המשכן התקיימה רק לאחר שהושלמה כל בנייתו. |
"ויהי ביום כלות משה... וימשח את המשכן", איני יודע אם ביום שהתחיל בו או ביום שגמרו
כשהוא אומר "ויהי ביום כלות משה" אינו ביום שהתחיל בו, אלא ביום שגמרו!
הדרשה מונה את כל הקדושות שהיו במדבר; של אנשים – משה, אהרון והכהנים, הלוויים וכל ישראל – ושל המשכן. הקידוש נעשה בדרך כלל ע"י פעולות ומצוות, חוץ ממשה שהתקדש ישירות בענן כבוד ה'. |
"וימשח אותו ויקדש אותו", משה נתקדש בענן כל שבעה
שנאמר "וישכון כבוד ה' על הר סיני ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (שמות כד, טז).
אהרן ובניו נתקדשו בשמן ובדם
שנאמר "ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן" וגו' (ויקרא ח, ל).
משיחת אהרן כיצד? כל שבעת ימי המלואים היה משה מושח את אהרן
היה מפשיטו ומרחיצו, וסך בין עיניו כמין כי X וחוזר ומלבישו
ושמונה בגדים מעכבין זה את זה.
משיחת בניו כיצד? כל שבעת ימי המלואים היה משה מושח את בניו
היה מפשיטן ומרחיצן, וסך בין עיניהם כמין כי וחוזר ומלבישן
ובני אהרן מעכבין זה את זה.
הלוים נתקדשו בהזייה ובתגלחת, בקרבן ובתנופה
בהזייה מניין? "הזה עליהן מי חטאת" (במדבר ח, ז). בתגלחת מניין? "והעבירו תער על כל בשרם" (שם).
בקרבן מניין? "ולקחו פר בן בקר..." (במדבר ח, ח).
בתנופה מניין? "והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה'" (במדבר ח, יא).
ישראל נתקדשו בפרת חטאת, שנאמר "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה" (במדבר יט, ב).
המשכן נתקדש בעמידה ובפירוק ובשמן המשחה
בעמידה מניין? "ויהי בחדש הראשון... הוקם המשכן" (שמות מ, יז),
בפירוק מניין? "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש" (במדבר ד, כ)
בשמן המשחה מניין? "ויקח משה משמן המשחה וימשח את המשכן" (ויקרא ח, י).
משה היה מעמיד את המשכן, מושח אותו מבחוץ פנימה ומפרקו מבפנים החוצה שבעה ימים, וביום השמיני העמיד אותו ומשח אותו ולא פירקו. וראו ספרי מד. |
משיחת המשכן כיצד? כל שבעת ימי המלואים היה משה מושח את המשכן, היה מושחו ומעמידו ומפרקו
ובשמיני היה מושחו ומעמידו ולא מפרקו!
ר' שמעון אומר: אף בשמיני היה מושחו ומעמידו ומפרקו.
כשהיה משה מושח את המשכן, היה מושחו מבחוץ - ונכנס
כשהיה משה מפרקו, היה מפרקו מבפנים – ויוצא!
פסוק ב עריכה
פסוק ג עריכה
התרגום בישעיה מט של "בחוצן" הוא "בציבייה". ר' ישמעאל דורש צב – צבע. |
"שש עגלות צב", אין צב אלא קמורות, שנאמר "בצבים ובפרדים" (ישעיה סו, כ)
ר' שמעון אומר: אין צב אלא צמודות, שנאמר "והביאו בניך בחצן" (ישעיה מט, כב)
ר' ישמעאל אומר: אין צב אלא מצויירות. ר' נחמיה אומר: כצבעו של רקיע
"עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד", מלמד ששני נשיאים הביאו עגלה אחת וכל שבט ושבט הביא פר
והיה משה מתירא שמא ימות שורו שלאחד מהן, שמא תשבר עגלה שלאחד מהן
ונמצא אותו השבט - אין לו חלק במשכן
מניין אתה אומר שבשרו המקום שאין אחד מן השוורים מת ולא אחת מן העגלות נשברת?
אמרת "והיו לעבוד את עבודת אהל מועד".
פסוק ה עריכה
משה חשש מהמנהיגות של הנשיאים ורצה לפגוע בה ע"י סירוב לקבל את תרומתם, אבל הקב"ה הבטיח לו שהוא הנביא החשוב בעם, ואילו היה דורש מהנשיאים להביא את תרומותיהם בפירוט היה עושה זאת ע"י משה, ודרש ממנו לקחת את התרומה. מסתבר שמדובר ביוזמה של הנשיאים ולא בדרישה אלוהית בנבואה. |
"קח מאתם", היה משה מתירא ואומר: דומה שמא עברה ממנו רוח הקדש ושרת על הנשיאים!
אמר לו המקום: אלו אני אמרתי להן להקריב, לא לך הייתי אומר שתאמר להן? אלא הן התנדבו בעצמן!
והיה משה מסרב לקחת מידם; אמר לו המקום: "קח מאתם!"
פסוק ז עריכה
קושר את המשימות של הלוויים לעגלות שקבלו. |
"את שתי העגלות" וגו', מה היתה עבודתם באהל מועד? אמרת "ונשאו את יריעות המשכן..." (במדבר ד, כה)
"ואת ארבעת העגלות" וגו', ומה היתה עבודתם באהל מועד? אמרת "ופקדת משמרת בני מררי קרשי המשכן" וגו' (במדבר ג, לו)
פסוק יא עריכה
"ויאמר ה' אל משה", חמשה עשר פעם נדבר עם משה ביום אחד, ואיזה? זה יום הוקם המשכן.
ואלו הן: "אדם כי יקריב מכם קרבן" (ויקרא א, ב), "צו את אהרן" (ויקרא ו, ב),
"קח לך עגל" (ויקרא ט, ב), "יין ושכר אל תשת" (ויקרא י, ט),
"איש איש מבית ישראל אשר ישחט" (ויקרא יז, ג), "כמעשה ארץ מצרים" (ויקרא יח, ג),
"קדושים תהיו" (ויקרא יט, ב), "אמור אל הכהנים" (ויקרא כא, א), "וישלחו מן המחנה" (במדבר ה, ב),
"כה תברכו" (במדבר ו, כג), "קח מאתם
פסוק יג עריכה
הקערה והמזרק הם כלי קודש ולכן אם הוכנס לתוכם דבר מה, אפילו בטעות – המוכנס אליהם קדוש, וראו תוספתא זבחים א ח, "שקדשו בכלי". אם נטמאו הכלים הם פסולים, וכן אם השתמש בהם כהן מחוסר כפרה הם פסולים. |
"קערת כסף", מה תלמוד לומר "אחת"? "מזרק כסף", מה תלמוד לומר "אחד"?
אלא מלמד שהן מקדשין את הנופל לתוכן, ונפסלין בטומאה ובלינה ובמחוסרי כפרה
וכן הוא אומר "קערותיו וכפותיו וקשותיו ומנקיותיו אשר יסך בהן" (שמות כה, כט),
וכי בהן היו מנסכין? והלא כבר נאמר "ואת קשות הנסך" (במדבר ד, ז)!
ומה אני מקיים "אשר יסך בהן"?
אלא מלמד שהן מקדשין את הנופל לתוכן, ונפסלין בטומאה ובלינה ובמחוסרי כפרה:
פסוק יז עריכה
בדרך נס קרבנות הנשיאים היו זהים, למרות שלא תיאמו ביניהם מראש. לכן קרבן של כל נשיא נקרא על שמו, שהרי הרכבו הוא יוזמה של הנשיא. |
"זה קרבן נחשון", מניין אתה אומר שכולן נתנדבו מעצמן, והיה קרבן כולן שווה?
תלמוד לומר "זה קרבן נחשון", "זה קרבן נתנאל", "זה קרבן אליאב", "זה קרבן אליצור"!
משה היה מלך, אהרון אחיו כהן גדול, נדב ואביהו סגני כהונה. והשוו לסיפור על קמחית, בתוספתא יומא ג כ. נראה שלמרות שהיה אבל אחד בלבד – הוא גבר על השמחות. |
באותו היום ראתה אלישבע בת עמינדב ארבע שמחות ואבל אחד
ראתה יבמה – מלך, אחיה – נשיא, בעלה - כהן גדול, שני בניה - סגני כהונה; ואבל אחד - על שני בניה.
על אותו היום הוא אומר "עורי צפון ובואי תימן, הפיחי גני יזלו בשמיו..." (שיר השירים ד, טז)
"באתי לגני אחותי כלה" (שיר השירים ה, א)
פסוק יח עריכה
לפי הדרשה היוזמה לתת עגלות היתה של שבט יששכר, ולכן הוא הקריב ביום השני. הדרשה אינה מזכירה את סדר המסעות כעיקרון לסדר ההקרבה. |
"ביום השני הקריב נתנאל בן צוער", למה כתיב ביששכר "הקריב"?
לפי שהקריב שני למלך, מפני שהוא בן תורה, והוא שנתן עצה לשבטים שיביאו עגלות
וכן הוא אומר "ישיב ושמרון" (דברי הימים א ז, א), והלא שמו "יוב ושמרון" (בראשית מו, יג)!
ולמה נקרא שמו ישיב? שהשיב עצה לשבטים לעשות עגלות! לפי כך נאמר בו "הקריב"
כאלו הוא לבדו שהקריב, ואינו טפלה לאחרים!
פסוק פד עריכה
ראו גם ספרי נג. המזבח נמשח במשך שמונה ימים, ולכן מדייקת הדרשה שמדובר ביום שבו סיים משה למשוח אותו, כלומר ביום השמיני. |
"זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו", אין ידוע אם ביום שגמרו או ביום שהחל להעמידו!
כשהוא אומר "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" - הא כבר כילוי אמור
וכשהוא אומר 'אחרי המשח אותו', עדיין הדבר חלוק! - הא ידעת שאינו אומר כן
"זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו", לא ביום שגמרו - אלא ביום שהחל להעמידו!
הקדשת המזבח ומשיחתו, וכן משיחת הכהנים היו חד פעמיות, ולעולם לא יחזרו וימשחו, לא בימות המשיח ולא בעולם הבא! |
"ביום המשח אותו", יכול שהוא נמשח מעתה? אמרת "זאת", עוד אינו נמשח מעתה!
אדיין אני אומר לא ימשח לימות המשיח, אבל ימשח לעתיד לבא!
אמרת "זאת חנוכת המזבח אחרי" וגו' עוד אינו נמשח לעתיד לבא!
וכן הוא אומר "זאת משחת אהרן ומשחת בניו" (ויקרא ז, לה), יכול שהן נמשחין מעתה?
אמרת "זאת", אינן נמשחין מעתה
עדיין אני אומר לא ימשחו לימות המשיח, אבל ימשחו לעתיד לבא?
אמרת "זאת", אינן נמשחין לעתיד לבא!
ומה אני מקיים "אלה שני בני היצהר העומדין על אדון כל הארץ" (זכריה ד, יד)?
זה אהרן ודוד: זה מבקש כהונתו, וזה מבקש מלכותו!
ראו לעיל בדרשה לפס' יז, שבדרך נס היו כל הקרבנות זהים. הנשיאים חלקו כבוד זה לזה (ראו לעיל בדרשה לפס' יא) והשיוויון בקרבנות מאפשר לראות אותם כקרבנות ציבור הדוחים את השבת, שבודאי חלה לפחות פעם אחת במהלך ההקרבה. |
"מאת נשיאי ישראל", מה תלמוד לומר "מאת נשיאי ישראל"?
אלא מלמד שנתנדבו מעצמן, והיה קרבן כולן שוה, כארכן כן רחבן כן משקלן!
ר' שמעון אומר: מה תלמוד לומר "מאת נשיאי ישראל"?
אלא מלמד שנתנדבו מעצמן, והיה קרבן כולן שוה, ולא הקריב אחד מהן יותר על חברו
שאלו הקריב אחד מהן יותר על חברו - לא היה קרבן אחד מהן דוחה את השבת!
אמר להם המקום: אתם חלקתם כבוד אחד לחברו, ואני חולק לכם כבוד ומאפשר לכם להקריב גם בשבת
שנאמר "ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום"!
פסוק פה עריכה
"שלשים ומאה הקערה האחת כסף, כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות
וכי אין ידוע ש"אלפים וארבע מאות בשקל הקדש"?
יכול בזמן שהוא שוקלן כולן כאחת היו יתירים, ובזמן שהוא שוקלן אחת אחת היו חסרים?
אמרת: "כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקדש": בין שוקלן כולן כאחת בין שוקלן אחד אחד!
"כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקדש", אין לי אלא מדת הכלים, שיהיו שווין
מדת בהמה גסה מניין, אם שחורות – שחורות, אם לבנות – לבנות?
אמרת "כל הבקר לעולה שנים עשר פרים"
אין לי אלא מדת בהמה גסה, מדת בהמה דקה מניין?
תלמוד לומר אילים ששים עתודים ששים כבשים בני שנה ששים:
פסוק פח עריכה
ראו לעיל בדרשה לפס' פד. |
"זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו", זה הוא שאמרנו "ביום המשח אותו" למעלה.
פסוק פט עריכה
האופי של השראת השכינה כאן ובספר שמות הוא שונה: כאן השכינה במגמה של עליה מהארץ למעלה, ולכן היא נחשפת לפני משה פה אל פה, ואילו בספר שמות היא יורדת מן השמים והיא מסכנת את הנכנסים למשכן. יתכן שההבדל בכיוונים נובע מקרבנות הנשיאים, שבאו מהארץ למשכן, ואם כך הרי הקרבנות הללו הם שאיפשרו למשה להכנס למשכן ולשוחח בו עם הקב"ה! |
"ובבא משה אל אהל מועד", כתוב אחד אומר "ובבא משה אל אהל מועד",
וכתוב אחד אומר "ולא יכול משה לבא אל אהל מועד" (שמות מ, לה) כיצד נתקיימו שני כתובים הללו?
אלא בזמן ששכינה מגעת לארץ, מהוא אומר? "ולא יכול משה", מפני שנתנה רשות למחבלים לחבל
ובזמן ששכינה מסתלקת מן הארץ, מהוא אומר? "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו"! כיון שהיה נכנס - היה מדבר עמו.
שלושה יתרונות בנבואת משה על נבואת בלעם, ושלושה יתרונות בנבואת בלעם על זו של משה. ברקע לדרשה עומדת הדרשה מספרי דברים שנז, על הפסוק "ולא קם עוד בישראל כמשה" (דברים לד י), שבאומות העולם קם נביא כמשה, הוא בלעם; היתרונות היחסיים מציגים את נבואת בלעם כעדיפה על נבואת משה מבחינה טכנית; ואת נבואת משה כעדיפה על זו של בלעם בכבוד ובמידות מוסריות. בלעם היה כטבח, המחליט מי יתברך ומי יתקלל, ומשה כשר הנפגש עם המלך רק בהזמנה מראש; והשוו לדברי ריב"ז על ההבדל בינו לבין ר' חנינא בן דוסא, בברכות לד ב. |
שלש מדות היה בו ביד משה, מה שלא היה ביד בלעם
משה היה מדבר עמו עומד, שנאמר "ואתה פה עמוד עמדי" (דברים ה, כח)
ועם בלעם לא היה מדבר עמו אלא נופל, שנאמר "נופל וגלוי עינים" (במדבר כד, ד)
משה היה מדבר עמו פה אל פה, שנאמר "פה אל פה אדבר בו" (במדבר יב, ח)
ובבלעם כתיב "נאם שומע אמרי אל" (במדבר כד, ד), שלא היה מדבר עמו פה אל פה
משה היה מדבר עמו פנים אל פנים, שנאמר "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים" (שמות לג, יא)
ועם בלעם לא היה מדבר כי במשלים, כמה דאת אמר "וישא משלו ויאמר" וגו' (במדבר כד, טו).
שלש מדות היו ביד בלעם מה שלא היה ביד משה
משה לא היה יודע מי מדבר עמו, בלעם היה יודע מי מדבר עמו
שנאמר "נאם שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה" (במדבר כד, ד)
משה לא היה יודע אימתי הקדוש ברוך הוא מדבר עמו, ובלעם היה יודע מה הקדוש ברוך הוא עתיד לדבר עמו
שנאמר "ויודע דעת עליון" (במדבר כד, טז).
משלו משל, לטבחו של מלך, שהוא יודע מה המלך מקריב על שולחנו, ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו
כך היה בלעם יודע מה הקדוש ברוך הוא עתיד לדבר עמו
בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה, שנאמר "נופל וגלוי עינים" (במדבר כד, ד)
היה משתטח על פניו - ומיד היה גלוי עינים על מה ששואל
ומשה לא היה מדבר עמו בכל שעה שירצה!
ר' שמעון אומר: אף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה, שנאמר "ובבא משה אל אהל מועד"
כיון שהיה רוצה - היה נכנס והוא מדבר עמו.
השוו דברי ר' יוסי במכילתא בחדש ד: "השמים שמים לה'; לא עלה אליהו למעלה ולא ירד הכבוד למטה". ר' יוסי ובנו ר' אליעזר מדגישים את ההפרדה בין מלכות השמים לבין העולם הזה, שהוא בידי האדם. לדעתם אין הקב"ה יורד לארץ ממש, אלא הוא משמיע את קולו מהשמים לבני האדם הנביאים שבארץ, ומשה לא דיבר עם הקב"ה ישירות אלא עם הסילון – שליחו של הקב"ה, שירד לארץ כמו קולו. |
ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: שומעני כאלו לא ירדה שכינה לארץ מעולם,
שנאמר "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך" (דברים ד, לו) "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" (שמות כ, יט)
ומה אני מקיים "ובבא משה אל אהל מועד"? אלא כמין סילון של אש היה יורד מן השמים לבין שני הכרובים - ומדבר עמו
משום שנאמר "מבין שני הכרובים וידבר אליו".